הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע תא"מ 47212-12-16

בפני
כב' הרשם הבכיר אורי הדר

התובע

זאב ראובן ת.ז., 070002878
ע"י ב"כ עוה"ד אילן ראובן

נגד

הנתבע

אילן גבעון ת.ז., 032079923
ע"י ב"כ עוה"ד גיא אשר

פסק דין

לפניי תביעתו של התובע, שהוגשה כתובענה על סכום קצוב, לתשלום סך של 21,891 ₪ בגין אחסון רכבו של הנתבע במגרשו של התובע מיום 27.10.2014 ועד למועד הגשת התביעה.
דין התובענה להתקבל בחלקה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
מכוח סמכותי ע"פ דין אני מורה על תיקון טעויות הסופר הבאות שנפלו בפרוטוקולים וזאת בנוסף להחלטה מיום 25.06.2017:
בעמ' 5, שורה 24, במקום "הים" יש לרשום "היום.
בעמ' 7, שורה 18 במקום "200,000" יש לרשום "2,000". אין לטעמי מחלוקת כי הקטנוע נושא התובענה אינו שווה סך של 200,000 ₪.
בעמ' 9, שורה 15 במקום "להשלים" יש לרשום "להשמיד".
בעמ' 9, שורה 17 במקום "בחוקץ" יש לרשום "בחוק".
בעמ' 10, שורה 14 במקום "וראינה" יש לרשום "ואינה".
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה
חלוקת האחריות. סבירות הפעולות של כל אחד מהצדדים ובעיקר הפעולות שיכול היה כל אחד מהצדדים לעשות על מנת לייתר או לצמצם את המחלוקת. זו עיקר המחלוקת בתובענה שלפנינו.
התובע הינו הבעלים של עסק לגרירה ואחסנת רכבים מטעם משטרת ישראל והוא פועל מכוח מכרז בו זכה.
הנתבע היה, במועדים הרלוונטיים לתובענה, הבעלים של קטנוע מס' רישוי 6114861 (להלן: "הקטנוע").
ביום 27.10.2014 נגרר הקטנוע למגרשו של התובע ואוחסן שם לכל הפחות עד למועד הגשת התביעה.
התובע עתר לחייב את הנתבע בתשלום דמי האחסנה של הקטנוע ובעלות גרירתו בסך כולל של 21,981 ₪. עלות הגרירה היא סך של 363 ₪ ואילו עלות יום אחסנה הינה סך של 39 ₪ ליום. בכתב התביעה טען התובע כי ביום 19.04.2016 נשלח לנתבע מכתב התראה קודם נקיטת ההליך המשפטי אך הנתבע לא השיב למכתב זה.
הנתבע הגיש התנגדות לתובענה וטען כי ביום 27.10.2014 היה הקטנוע מעורב בתאונה שעה שהיה נהוג ע"י עובד שלו, מר אורי צעירי, ובעקבות אותה תאונה נתפס הקטנוע ונגרר ע"י המשטרה לשיטתו. הנתבע טען כי על התאונה והגרירה הודע לו ממר צעירי והלה אמר לו כי הקטנוע נגרר למשטרה. עוד טען הנתבע כי בעת התאונה לא שהה ביישוב והיה סמוך למיטת בנו הקטין אשר חלה במחלה קשה והיה מאושפז באותה עת בבית החולים. הנתבע טען כי לא ידע שהקטנוע אוחסן אצל התובע ומעולם לא קיבל הודעה על אחסנת הקטנוע אצל התובע ולא הודע לו כי הוא יכול לפעול לשם נטילת הקטנוע בחזרה.
עוד טען הנתבע כי מאחר והיה טרוד בעניין שהוזכר ובהתחשב בכך כי הקטנוע היה שווה מאות שקלים הוא לא טרח לברר מה עלה בגורלו של הקטנוע מאז נתפס ע"י המשטרה. להתנגדות צורף אישור רפואי רלוונטי ובכל מקרה ברי כי הנתבע לא היה בודה סיפור כאמור מדמיונו גם לולא היה מצרף אישור רפואי. בכל מקרה נאחל לבנו של הנתבע רפואה שלמה. קבעתי את ההתנגדות לדיון.
בדיון הציג ב"כ התובע את מכתבי ההתראה שנשלחו לנתבע. ב"כ הנתבע טען כי הנתבע "לא ידע מהתפיסה של הקטנוע...". טענה גורפת זו אינה תואמת את האמור בהתנגדות. כך או אחרת, משלא הגיעו הצדדים להסכמה הנתבע נחקר. בתום החקירה הודיע ב"כ התובע כי הוא מתנגד למתן רשות להתגונן. בהחלטה שניתנה בדיון החלטתי ליתן לנתבע רשות להתגונן וכן אפשרתי לנתבע להגיש כתב הגנה והודעה לצד שלישי וציינתי בקצרה את העניינים הרלוונטיים למחלוקת בין הצדדים.
הנתבע אמנם הגיש כתב הגנה אך לא הגיש הודעה לצד שלישי כנגד מי שבחזקתו נתפס הקטנוע ו/או כנגד משטרת ישראל ו/או כל גורם אחר.
קבעתי את התיק לשמיעת הראיות. התובע הגיש תצהיר שלו ושל מי שניהל את עסקו בשנים הרלוונטיות לתובענה. הנתבע הסתפק בתצהירו שהוגש במסגרת ההתנגדות.
קודם לדיון הגיש התובע מסמכים רלוונטיים ממשטרת ישראל הנוגעים למכרז בו זכה התובע. ניתנה לנתבע זכות להתייחס למסמכים אלו עוד קודם לדיון.
בדיון שנקבע לשמיעת הראיות נחקרו התובע, העד מטעמו והנתבע. בתום החקירות הצעתי לצדדים הצעה לפיה לנוסח נסיבותיו האישיות של הנתבע יינתן פסק דין עלך דרך הפשרה לפי ס' 79א לחוק בתי המשפט אך לא הושגה הסכמה לגבי מתווה זה. ב"כ התובע ביקש להגיש מסמך נוסף המהווה חלק מהצעת המחיר שהגיש התובע במסגרת המכרז בו זכה לאחסון רכבים. ב"כ הנתבע לא התנגד להגשת המסמך והוא סומן מוצג ת/3. ב"כ הנתבע הדגיש כי אין לו ידיעה ביחס לתנאיו האמיתיים של ההסכם ובכל מקרה לנוכח כי ידיעתו של התובע על תנאי ההסכם הוא אינו יכול לחקור בעניין זה. ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לאחריות שיש לכל אחד מהצדדים למצב שנוצר, קרי אחסונו של הקטנוע לתקופה כה ארוכה עד כי עלות האחסנה עולה באופן ניכר על שוויו של הקטנוע. מחלוקת נוספת נוסעת לעלות האחסנה וממילא שנזק הוא לעולם מוכחש.
דיון והכרעה
עלות האחסנה והגרירה
אין מחלוקת, ועניין זה הוכח די צורכו, כי התובע הינו בעל עסק לגרירת ואחסון רכבים וכי הוא פועל בעניין זה, לפחות במועדים הרלוונטיים לתובענה, מכוח זכייה במכרז שפרסמה משטרת ישראל. התובע הינו הבעלים של העסק.
לבית המשפט הוגשו מסמכים שונים בקשר עם המכרז שפורסם, לרבות עלותו של יום אחסנה (ראו מוצג ת/3).
בחקירתו נשאל מכוח מה הוא מאחסן רכבים במגרש והוא השיב "אני לא יודע כלום, אני כבר לא פעיל בעסק מזה עשר שנים". ניתן כמובן היה לחשוב על תשובה אחרת, תשובה לגופו של עניין, אך דומני כי אין מחלוקת כי הרכבים מאוחסנים במגרשו של התובע מכוח זכייתו במכרז של משטרת ישראל כפי שעולה מהמסמכים שהוגשו, לרבות ההסכם. בנסיבות אלו תשובתו של התובע, חרף ניסוחה, אינה מעוררת ספק ביחס למקור החוקי לאחסנת הרכבים.
בחקירתו אישר התובע כי הוא חתום על ההסכם מול משטרת ישראל אך ציין כי " אני לא יודע מה כתוב בהסכם". התובע, שהותיר עליי רושם מהימן ביותר, תמצת את מעורבותו בעסק שעה שהעיד כי "המשטרה מצלצלת אליי ואני עולה על הגרר והולך גורר למביא למגרש. אם אין נהג אני בעצמי נוהג". התובע הוא איש עמל. הוא קם בבוקר ויוצא לעבודתו. הוא אינו זה שמנהל את העסק אף שהעסק רשום על שמו. אין בכך כל קושי. התובע העיד כי רעייתו היא שמנהלת את העסק וכי יש לו מנהל עבודה.
רעייתו של התובע אמנם לא העידה אך לא מצאתי בכך קושי שכן המחלוקת בענייננו נוגעת לחלוקת אחריות ביחס למצב שנותר ובעניין זה מדובר במחלוקת משפטית שניתן להכריע בה גם ללא עדותה של רעיית התובע. אם הייתה מעידה רעיית התובע יכול וניתן היה לשמוע הסברים טובים יותר ביחס לאי משלוח מכתבי דרישה במועד מוקדם יותר אולם משבחר התובע שלא להעיד את רעייתו הוא הותיר את ההכרעה בעניין זה לשיקול דעתו של בית המשפט.
בסיכומיו טען בא כוחו המלומד של הנתבע כי לא הייתה לו שום יכולת לחקור את התובע על ההסכם "ולכן צריך לפסול את קיומו של ההסכם כראיה בתיק מאחר ולא ניתן לברר דבר ביחס להסכם". הטענה אודות אי היכולת לחקור את התובע על ההסכם היא כמובן נכונה עובדתית אולם התוצאה שמבקש ב"כ הנתבע כי נגיע אליה בעקבות כך היא תוצאה שאינה צודקת לטעמי. ההסכם מדבר בעד עצמו והוא לא נסתר. אמנם התובע לא יכול היה להעיד על ההסכם אך ההסכם עצמו שריר וקיים ואם רצה הנתבע לטעון כנגד תוקפו של ההסכם הוא יכול היה לבקש לחקור את מי שהוא הצד השני להסכם, קרי משטרת ישראל. הדבר לא נעשה.
ההסכם שריר וקיים והוא מעיד באופןו ברור כי הרכב אחסן במגרש מכוח זכייתו של התובע במכרז שפרסמה משטרת ישראל ואין בעניין זה כל טענה אמיתית כנגד ההסכם.
עוד טען ב"כ הנתבע בסיכומיו כי "אני משוכנע שהתובע התחייב להליכים כאלו בנספחי ההסכם שלא הוגשו". טענה זו לא הוכחה ולא די לטעון אותה בסיכומים. גם במצב בו התובע עצמו העיד כי אינו יודע מה כתוב בהסכם הדבר לא מנע מהנתבע לפנות למשטרת ישראל ולברר האם אכן קיימת התחייבות למשלוח מכתבי דרישה במועד מסוים או התחייבות של התובע להודיע לבעל הרכב על הימצאות רכבו במגרשו של התובע. שאלות אלו שהעלה הנתבע הן בהחלט שאלות רלוונטיות אולם היה על הנתבע להוכיח את טענותיו.
תביעתו של התובע נסמכת על אחסון הרכב במגרש לתקופה מסוימת. את החובה הנטענת של התובע להודיע לנתבע על אחסון הרכב במגרש צריך היה הנתבע להוכיח. והוא לא עשה כן.
גם מנהל העבודה שהעיד מטעמו של התובע העיד כי הוא אינו זה שמגיש הצעות למרכזים ואינו זה שחותם על חוזים. ברי כי גם הוא עצמו אינו יכול להעיד על תוכנו של ההסכם. ועדיין, גם עובדה זו לא מנעה מהנתבע לבקש להעיד מטעמו את מי שהוא הצד השני להסכם או לכל הפחות לפנות למשטרת ישראל ולבקש ממנה הבהרות ביחס לתוכנו של ההסכם ולהתחייבויותיו של התובע על פיו.
סיכומו של דבר, טענת התובע ביחס לעלות האחסנה והגרירה לא נסתרה והיא הוכחה די הצורך.
אחריותם של הצדדים למצב שנוצר
זו המחלוקת העיקרית בין הצדדים. כפי שקורה במרבית המחלוקות המובאות להכרעתו של בית המשפט ניצבות, זו מול זו, שתי זכויות ומלאכתו של בית המשפט היא לאזן ביניהן. ענייננו אינו שונה.
מן הצד האחד ניצב התובע אשר מבקש תשלום עבור אחסנתו של הקטנוע במגרש ומהצד השני ניצב הנתבע וטוען כי נסיבות אישיות, אמיתיות ומצערות, הן שמנעו ממנו לטפל בעניין באופן מהיר יותר וטוען כי היה על התובע להודיע לו על אחסנת הקטנוע במועד מוקדם מכפי שנעשה בפועל. האיזון בין טענות הצדדים הוא המחלוקת העיקרית בענייננו.
ראשית, ביחס לנתבע. הנתבע צירף מסמכים רפואיים הנוגעים למחלתו הקשה של בנו במועדים הרלוונטיים לתובענה. אין חולק כי מצבו של בנו הצריך טיפול צמוד של הנתבע ושהות שלו ביחד עם בנו. לא ניתן לצפות כמובן לשום תרחיש אחר מצד הנתבע. סביר גם שבהתחשב בנסיבות הרפואיות מעייניו של הנתבע היו מופנים לטיפול בבנו ולא לטיפול בעניין נושא התובענה. הנתבע התייחס לכך בחקירתו בדיון הראשון והעיד כי כלל לא חשב על היכן מצוי הקטנוע אחר שנתפס וציין כי "לא התעסקתי בזה בכלל בגלל המצב הרפואי של הבן שלי". דברים אלו מהימנים עליי לחלוטין.
מנגד, טענתו של הנתבע בדיון הראשון, שהובאה מפי בא כוחו, ולפיה הוא לא ידע על תפיסתו של האופנוע נדחית. כבר בבקשת הרשות להתגונן הודה הנתבע כי "קיבל הודעה ממר צעירי על התאונה ונימסר לו כי רכב משטרה הגיע למושב וגרר את הרכב למשטרה". בדיון הראשון העיד הנתבע עצמו כי מר צעירי הודיע לו על התאונה ובדיון השני שב על טענתו כי "נאמר על ידי אורי שהקטנוע נלקח על ידי המשטרה" והעיד עוד כי עד לקבלת מכתב הדרישה מהתובע סבר כי הקטנוע מצוי במשטרה.
הטענה בסיכומי ב"כ הנתבע ולפיה בזמן אמת לא ידע הנתבע כי לקח את הקטנוע אינה תואמת את עדותו של הנתבע עצמו אך בכל מקרה וגם אם נייחס את הדברים לאי ידיעה של הנתבע אודות אחסון קטנוע במגרשו של התובע הרי שלא זו בלבד שבמוקדם או במאוחר היה על הנתבע לברר מה עלה בגורו של הקטנוע אלא גם שאין שום רלוונטיות לאותה ידיעה שכן הנתבע, לנוכח הנסיבות הרפואיות שתוארו, גם לא פנה לברר מה עלה בגורלו ושל הקטנוע. הנתבע בוודאי אינו חייב לדעת כי הקטנוע אוחסן אצל התובע והוא זכאי היה לסבור כי הוא מאוחסן במשטרה אולם הדבר אינו פוטר אותו כליל מביצוע, גם אם לא באופן מיידי וגם אם לא בעצמו אלא באמצעות מי מטעמו, פעולה כלשהיא ביחס לקטנוע אחר שזה נתפס.
אין רלוונטית לטעמי לעניין ידיעתו או אי ידיעתו של הנתבע אודות קיומו של רישיון נהיגה למר צעירי ועניין זה אינו דרוש להכרעה. מה שהיה על הנתבע לעשות הוא לברר, גם אם לא מייד לאחר שנודע לו על גרירת הקטנוע, מה עלה בגורלו של הקטנוע. יכול וגם שוויו הזעום של הקטנוע וחוסר השימוש של הנתבע עצמו בקטנוע הביא לכך כי הנתבע לא גילה עוד עניין בנושא זה. ועם זאת, לא ניתן לזקוף את אותן נסיבות לחובתו של התובע באופן גורף. תוצאה כזו אינה צודקת.
דומני כי כל אדם סביר, ובכלל זה התובע, מבין את הנסיבות האישיות אליהם נקלעו הנתבע ובני משפחתו אך התובע כמובן שאינו אמור לספוג על חשבונו את כל עלו האחסנה בשל אותן נסיבות ודומני כי גם הנתבע אינו מכוון לכך בהגנתו.
בסיכומיו ציין ב"כ הנתבע כי ס' 57 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) מחייב את המשטרה להודיע לבעל הרכב על השבתתו וכן לערוך שימוע. טענה זו היא כמובן נכונה והיא זו שמדגימה את היעדרה של טענה לקיומה של חובה חוקית מצדו של התובע הודיע לנתבע על אחסנת הקטנוע אצלו. טענתו של הנתבע בעניין זה מופנית כלפי המשטרה אך היא נשארה בגדר טענה שנטענה בסיכומים ולא באה לידי ביטוי בהגשת הודעה לצד שלישי כנגד משטרת ישראל.
בסיכומיו ציין עוד ב"כ הנתבע כי אף אחד לא הסביר לנתבע כי הקטנוע מאוחסן במגרש פרטי וכי בתום תקופת ההשבתה המנהלית עליו לגשת למגרשו של התובע ולחלץ את הקטנוע. גם בהנחה כי הטענה הכוונה הרי שהיא לא מופנית כנגד התובע וממילא שב"כ הנתבע ציין בסיכומיו כי הנתבע גם "לא היה פנוי לכך מבחינה אישית באותה עת".
גם במצב בו הנתבע אכן לא ידע מה עלה בגורלו של הקטנוע היה עליו לברר בתוך פרק זמן סביר, והסבירות בעניין זה מושפעת כמובן מהנסיבות הרפואיות בענייננו, מה עלה בגורלו של הקטנוע. כפי שנראה להלן הרי שמכתב דרישה הגיע לנתבע ביום 27.04.2016. בהקשר זה נציין כי טענתו של הנתבע בדיון הראשון ולפיה " לא קיבלתי שום מכתב" אינה נכונה והיא עמדת בסתירה לא רק לנתוני הדואר אלא גם לעדותו של הנתבע עצמו בדיון השני (עמ' 7, שורה 21).
לחובתו של התובע בעניין זה נתייחס מייד אך דומני כי גם בכל הנוגע לנתבע אי ביצוע פעולה כלשהיא ממועד תפיסת הקטנוע ועד לקבלת אותו מכתב הוא מצב לא סביר.
ועתה ביחס לתובע. בדיון הראשון הוצגו מכתבי ההתראה שנשלחו לנתבע לשיטת התובע ובהם דרישה לתשלום והתראה לפני הגשת תביעה לסכום קצוב. המכתבים סומנו כמוצג ת/1. ביחס למכתב הראשון אין נתונים בנוגע למסירת המכתב ליעדו ואין כל הוכחה כי אותו מכתב אכן הגיע ליעדו. ביחס למכתב השני הרי שהוא נמסר לנתבע ביום 27.04.2016. המכתב הראשון נשלח ביום 15.06.2015 וגם אם נאמר כי מדובר בפרק זמן סביר בהתחשב במועד בו הגיע הרכב למגרשו של התובע הרי מה שלא סביר הוא אי וידוא מה עלה בגורלו של המכתב. אם היה המכתב הראשון מגיע ליעדו בוודאי שהתובע לא היה נדרש לשלוח מכתב נוסף. את זאת ניתן היה לברר מייד. בפועל, רק תשעה חודשים לאחר משלוח המכתב הראשון נשלח המכתב השני שהגיע ליעדו ביום 27.04.2016. משלוח המכתבים במועדים שכפי שנשלחו אינו סביר לטעמי.
פקודת התעבורה (נוסח חדש) אכן מטילה את חובת ההודעה על משטרת ישראל. חובה זו לא הומחתה לתובע כפי שעולה מההסכם והנתבע לא הוכיח אחרת. ס' 2 להסכם קובע את התחייבויותיו של התובע. ס' 2 ז' להסכם קובע כי התובע חייב "לנהל רישומים ממוחשבים ולדווח למשטרת ישראל באופן קבוע את מלוא הפרטים בדבר הרכב ואחסנתו...". סעיף זה אינו קובע חובת הודעה של התובע לבעליהם של אותם רכבים המאוחסנים אצלו.
חובתו של התובע בענייננו נגזרת מחובתו הכללית לפעול בתום לב ובעיקר מהחובה, שנקבעה בהלכה הפסוקה, לפעול להקטנת הנזק. פעולה להקטנת הנזק אינה משרתת רק את מי שניזוק מאי ביצוע התשלום עבור שירות שהוא נתן אלא גם משרתת את מי שאמור לשלם, בענייננו הנתבע. זהות האינטרסים במקרה זה היא המדגימה את חשיבותה של החובה לפעול להקטנת הנזק.
כאמור, ביחס לניהול השוטף של העסק עצמו לא יכול היה התובע להעיד דבר שכן הוא העיד באופן ברור כי "מההתחלה אישתי ניהלה את העסק" והעיד גם כי בכל הנוגע לתפעול השוטף יש לו מנהל עבודה מטעמו. רעייתו של התובע לא העידה. לעומת זאת, בחקירתו העיד מר חמלניקר מטעם התובע כי "פעם בארבעה חמישה חודשים עושים סריקות לאתר רכבים נטושים, עושים רישום ופנים למשטרה כדי לקבל פרטים של הבעלים, כאשר מקבלים מוציאים את זה לעורך דין והוא צריך לשלוח מכתב". מר חמלניקר העיד עוד כי בפרק הזמן של ארבעת החודשים הראשונים " אני לא נוגע ולא מתעניין ברכב כי אנשים באים ומשחררים ". עדות זו מהימנה עליי לחלוטין.
מר חמלניקר העיד עוד כי בשעתו "היו זורקים אצלנו את הרכב וזהו. היינו רושמים את מספר הרכב בתוכנה אך לא היו פרטים מעבר לכך". מר חמלינקר העיד כי מזה כשנה וחצי הרכבים מתקבלים עם המסמכים של פרטי הבעלים והעיד כי במועד הרלוונטי לתובענה היה המצב שונה. עדות זו לא נסתרה ולא עלה בידי הנתבע להוכיח נוהל עבודה אחר בין התובע לבין המשטרה.
עוד העיד מר חמלניקר בתשובה לשאלתי כי בשעתו הייתה מחברת אישית שלו ביחס לתיעוד שבוצע בנוגע לרכבים המאוחסנים אך פג תוקפה והיא הושמדה. לא ברור מה הכוונה "פגת תוקף" אך בהתחשב בפרק הזמן שחלף מאז תחילת האחסנה ועד היום סבורני כי אין לזקוף לחובת התובע את היעדרה של אותה מחברת שניהל מר חמלניקר וממילא גם שהתובע לא טען למשלוח מכתבים במועד מוקדם יותר.
דומני כי בנסיבות אלו הפעולה שבוצעה בפועל ע"י התובע קודם למשלוח המכתב הראשון הייתה סבירה. כאמור, מה שלא סביר היה אי מעקב אחר גורלו של המכתב הראשון שנשלח. לא די במשלוח מכתב וראוי גם לוודא כי המכתב מגיע ליעדו.
בהתחשב במכלול הנסיבות סבורני כי במשלוח המכתב השני בחלוף תשעה חודשים מהמכתב הראשון שלגביו לא ניתן לקבוע כי הוא הגיע ליעדו לא פעל התובע בהתאם לחובתו להקטין את הנזק ולא פעל באופן סביר.
בסיכומיו טען ב"כ התובע כי אין לתובע את אותם משאבים כפי שיש למשטרה. נניח כי הטענה נכונה עובדתית. ועדיין, וידוא מה עלה בגורלו של המכתב הראשון ומשלוח מכתב שני במועד מוקדם יותר הן פעולות שלא כרוכות בהשקעת משאבים ניכרים או בכלל. הווידוא הינו פעולה פשוטה שאין נדרשים לה משאבים כספיים מלבד הקדשת זמן קצר מאוד לבדיקה באתר דואר ישראל ואילו משלוח מכתב נוסף כרוך בהשקעת מספר שקלים בלבד. ממילא גם שהתובע יכול היה לכלול את עלות משלוח המכתבים בדרישה הכוללת לתשלום שנשלחה לנתבע.
ועוד, לא הובאו אמנם ראיות ביחס לשוויו של הקטנוע אך בהנחה כי שוויו נמוך חלה חובה מוגברת על התובע לשלוח מכתב התראה מוקדם יותר. שעה שמדובר ברכב ששוויו גבוה יכול היה התובע להניח כי בעל הרכב יבצע לגביו פעולה כלשהיא אך כאשר המצב הפוך ובהתחשב בחוסר הפרופורציה בין עלות האחסנה לבין שווי הרכב חלה על התובע לטעמי חובה מוגברת לפעול מהר יותר על מנת לשלוח מכתב דרישה.
לנוכח האמור סבורני שיש לייחס לתובע אשם תורם חוזי למצב שנוצר. חלוקת אחריות בין צדדים עשויה להיות מושתתת על אפשרויות שונות ובכללן חלוקה המביאה בחשבון את התרומה הסיבתית של כל אחד מהצדדים לנזק וחלוקה המביאה בחשבון את מידת תום הלב של שני הצדדים וכמובן שילוב של שני אלו ואת ביחס למצב שנוצר. ראו לעניין זה את שנאמר בע"א 3912/90, eximin s.a נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ .
לאחר שבחנתי את כל האמור אני סבור שיש לחלק את האחריות בין הצדדים באופן שבו התובע יישא באשם תורם בשיעור של 30%. התוצאה היא כי על הנתבע לשלם לתובע 70% מעלות האחסנה והגרירה.
סיכומו של דבר
לנוכח כל האמור אני מקבל את התובענה בחלקה בלבד ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
סך של 15,323 ₪ בגין החלק היחסי בעלות האחסנה והגרירה.
סך של 600 ₪ בגין חלק מאגרות המשפט.
סך כולל של 3,000 ₪ בגין שכר טרחת ב"כ התובע.
לעניין הוצאות המשפט הבאתי בחשבון כי התובענה התקבלה בחלקה בלבד ואת נסיבותיו האישיות של הנתבע.
הסכומים כולם ישולמו לידי ב"כ התובע עד ליום 01.02.2020 והם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 31.05.2016 ועד לתשלום המלא בפועל זולת הוצאות המשפט שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
לאחר ביצוע התשלום במלואו יגיש ב"כ התובע בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ. במידה והתשלום לא ישולם במועדו זכאי התובע לחדש את ההליכים בתיק ההוצל"פ באופן שבו הוא יעדכן את קרן החוב לסכום האמור בס' 48 א' לפסק הדין וכן יתווספו לסכומים בתיק ההוצל"פ הסכומים האמורים בס' 48 ב' וס' 48 ג' לפסק הדין.
התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין. בשל תקלה נמצאו נסרקו רק עתה המוצגים שהוגשו בדיון האחרון.
ניתן היום, יט' תמוז תשע"ט , 29 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.