הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע תא"מ 4267-12-16

בפני
כב' השופט יורם ברוזה, סגן הנשיאה

תובע/נתבע שכנגד

שמואל טויטו
ע"י עו"ד עפרה גביש

נגד

נתבעים/תובעים שכנגד

  1. איתנים זכויות רפואיות בע"מ
  2. דביר גואטה

ע"י ב"כ עו"ד אליהו שגב

פסק דין

בפני תביעה על סך 46,200 ₪ ותביעה שכנגד על סך 74,645 ₪ (שתיהן בסדר דין מהיר) שהינן תולדה של התקשרות בין התובע, טויטו שמואל ( להלן:- "התובע") לבין הנתבעת 1 ( והתובעת שכנגד), חברת איתנים זכויות רפואיות בע"מ ( להלן:- "הנתבעת"). הנתבע 2 (והתובע שכנגד) , דביר גואטה ( להלן:- "הנתבע") משמש כמנכ"ל של הנתבעת .

השתלשלות ההליכים:-
ביום 4.12.16 הוגשה התביעה כתביעה קטנה, הנתבעים הגישו כתב הגנה וכן תביעה שכנגד. ביום 28.5.17 התקיים דיון בבית המשפט, בדיון הופיע הנתבע בשמו ובשם הנתבעת, בסיום הדיון, בו העידו התובע והנתבע וכן הוגשו שני מוצגים מטעם הנתבעים, ניתן על ידי כב' השופטת אורית ליפשיץ פסק דין אשר דחה את התביעה וקיבל את התביעה שכנגד. התובע חוייב לשלם לנתבעת סך של 19,605 ₪ בצירוף הוצאות בסך 750 ₪.

ביום 8.6.17 הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין וזאת לאחר שהתברר לו, לטענתו, כי הנתבע, אשר היינו מנכ"ל הנתבעת, אוחז ברישיון עריכת דין , דבר שלא נמסר לבית המשפט בעת קיום הדיון. בית המשפט הבהיר לתובע כי הדרך לתקוף את החלטתו הינו בבקשת רשות ערעור שכן הוא קם מכיסאו.

התובע הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין, הבקשה נענתה, והתובע הגיש בקשה למתן רשות ערעור. ביום 21.2.18 התקיים דיון במעמד הצדדים וביום 25.2.18 ניתנה החלטה על ידי כב' השופט אלון אינפלד אשר קיבל את בקשת רשות הערעור וקבע כי יש להורות על ביטול פסק הדין וזאת לאור החשש שהנתבע, בכך שלא מסר כי הינו עו"ד, הטעה את בית המשפט וכן לאור החשש שנגרם עיוות דין.
בנוסף הורה בית המשפט המחוזי כי התיק יועבר לטיפולו של מותב אחר על פני המותב הקודם וזאת הואיל והמותב הקודם קבע ממצאי מהימנות. (רת"ק 19730-06-17 שמואל טויטו נ' איתנים זכויות רפואיות (25.2.18)).

בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי נותב התיק לטיפולי.

ביום 1.5.18 התקיים דיון ראשון בפני, במהלכו הורתי כי התביעה תידון בסדר דין מהיר, וזאת בין היתר בכדי לאפשר ייצוג על ידי עורכי דין, כמו כן ניתנה הנחייה להגשת תצהירי עדות ראשית והתיק נקבע לישיבה מקדמית ליום 17.7.18, לאור בקשות דחיה שונות שהוגשו מטעם הצדדים, ועיכובים בקיום הליכים, התקיים לבסוף הדיון ביום 14.4.19, בסיומו התקיימה ישיבת הוכחות בה העידו התובע, הנתבעת וכן עדים מטעם הצדדים. לבקשת הצדדים, ולאור שעת סיום הדיון, הוגשו סיכומים בכתב.

העבודות שאינן שנויות במחלוקת והעובדות שהוכחו:-
בדיון ההוכחות שהתקיים העידו מטעם התובע העדים הבאים:- התובע ( אשר נתן תצהיר) בת זוגו דאז, הגב' רחלה אשר ( אשר נתנה תצהיר), הגב' אירנה נאימן ( עובדת הנתבעת שזומנה על ידי התובע) והגב' שהרזאד חביב פור ( עובדת הנתבעת שזומנה על ידי התובע). מטעם הנתבעת העידו העדים הבאים:- הנתבע ( אשר נתן תצהיר), הגב' נועה כהן ( אשר נתנה תצהיר) וכן הגב' נטלי מרטינוביץ ( אשר נתנה תצהיר) שתי האחרונות היו עובדות הנתבעת בתקופה הרלוונטית.

העובדות שלא שנויות במחלוקת הן כדלקמן:-

התובע הגיע לנתבעת ביולי 2015 לצורך סיוע בפעולות אל מול המוסד לביטוח לאומי, ענף נפגעי עבודה בלבד. באותה עתה היה התובע מוכר כנכה צה"ל, כאשר בקשה שהגיש בעבר להחמרת מצב נידונה בוועדה מיום 7.8.14 ונדחתה ועל כן נכותו המוכרת בפני קצין התגמולים הייתה 1% בגין הברך, 10% בגין טנטון וכן 1% בגין ליקוי שמיעה, סה"כ:- 11.79%. בגין נכות זו קיבל התובע קצבה חודשית.
בטרם הגיע התובע את הנתבעת הוא ניהל בכוחות עצמו הליכים אל מול המוסד לביטוח לאומי בעקבות תאונת עבודה שעבר בעבר, בגינה נקבע כי לא נותרה לו נכות.
התובע פנה אל הנתבעת על מנת שתסייע לו בהמשך ההליכים אל מול המוסד לביטוח לאומי, לאחר שהתובע בא בדברים עם מספר נציגים הוא פגש, ביום 29.7.15 את הגב' נועה כהן ( שהעידה מטעם הנתבעת) בסיום הפגישה חתם התובע על הסכם לפיו הוא שוכר את שירותי הנתבעת, אין מחלוקת כי בפגישה זו השירותים נשכרו אך ורק לצורך טיפול בתביעתו של התובע אל מול המוסד לביטוח לאומי במסגרת ענף נפגעי עבודה וזאת לצורך החמרת מצב.
בהסכם שכותרתו " הסכם שירות – מימוש זכויות רפואיות" (להלן:- "ההסכם") סוכם כי שכר הטרחה שיגבה יהיה כדלקמן:-
סכום בלתי חוזר של 2,500 ₪ ( כולל מע"מ), סכום זה נכתב בכתב יד ( ניכר כי היה רשום סכום אחר אשר נמחק בעזרת מחיקון ( טיפקס) ועליו נרשם סכום זה) בראש העמוד נרשם כי הסכום ישולם ב- 10 תשלומים שווים, כל 15 לחודש, וזאת בהוראת קבע.
סך של 20% בצירוף מע"מ מתוך השווי הכולל ברוטו של הכספים שיקבעו לטובת התובע.
סך של 20% בצירוף מע"מ מכל קצבה עתידית למשך 48 חודשים.
עוד סוכם כי ככל שהלקוח יחליט להפסיק את הטיפול, בטרם תודיע החברה כי מיצתה את הטיפול בעניינו, ישלם התובע פיצוי מוסכם בשיעור 10,000 ₪.
בשלב מסוים החלה הנתבעת להיות מעורבת גם בהליכים אל מול קצין התגמולים, הדבר עולה בבירור מהשיחות בין התובע לבין נציגי הנתבעת, התובע מגיע לוועדה של משרד הביטחון אשר מעלה את נכותו בגין הברך ל10%, כך שכעת נכותו הינה 19.81%, לתובע משולמת תוספת לקצבה החודשית.
הנתבעת דורשת תשלום, לטענתה בהתאם להסכם, בשיעור 20% כפול 48 קצבאות שחושב על סמך הקצבה אותה מקבל כעת התובע, התובע מסרב לשלם בטענה כי סוכם עימו שהטיפול אל מול קצין התגמולים יהיה " פרו בונו".
בעקבות הסכסוך מודיעה הנתבעת לתובע כי היא מפסיקה את הטיפול בכל ענייניו, התובע מגיש ביום 4.12.16 את התביעה שבפני, הנתבעת מגישה כתב הגנה וכן תביעה שכנגד.
ביום 17.1.17 התובע פונה בכוחות עצמו למוסד לביטוח לאומי בתביעה להחמרת מצב (אין חולק כי הנתבעת לא הגישה תביעה זו) , ועדה רפואית לערערים מיום 17.9.17 קובעת לתובע נכות צמיתה בשיעור 17.35% בגין הגבלת תנועות בעמוד השדרה המותני והצווארי, המוסד לביטוח לאומי מגיש ערעור על קביעה זו ובית הדין לעבודה בפסק דין מקבל את ערעור המוסד לביטוח לאומי ומחזיר את העניין לדיון בפני הועדה ( ב"ל 63190-10-17 המוסד לביטוח לאומי נ' שמואל טויטו (31.5.18)).

טענות התובע:-
התובע הגיש תביעה על סך 46,200 ₪ בה הוא דרש את הסעדים הבאים:-
החזר דמי פתיחת התיק בסך 2,500 ₪;
פיצוי בגין נזקים שלטענתו שנגרמו לו עקב הסחבת בטיפול בתיק שלו בסך 10,000 ₪;
פיצוי בגין הפרת ההסכם בסך 10,000 ₪;
הוצאות משפט בסך 2,000 ₪;
שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ ( בצירוף מע"מ);
עוגמת נפש בסך 10,000 ₪;

לטענת התובע הוא פותה על ידי הנתבעת ליצור עמה קשר וזאת בהבנה כי ישנו פוטנציאל רווחים במימוש זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי, לצורך ביסוס טענתו מפנה התובע לחלק מהתמלילים שהוגשו על ידי הנתבעת ועל ידו. התובע ממשיך ומציין כי לא הסכים לשלם דמי פתיחה עד שלא הובטח לו, כהטבה, טיפול אל מול קצין התגמולים ללא עלות נוספת.

כמו כן טוען התובע כי לאחר מכן זייפה הנתבעת, על ידי מי מעובדיה, את הסכם שכר הטרחה בכך שהוסיפה סימון ליד השורה המדברת על קצין תגמולים, סימון שלא נעשה בזמן אמת, וזאת כדי שתוכל לבקש שכ"ט על תוספת הגמלה ששולמה לו.

התובע טוען כי גם אם ייקבע שמגיע לנתבעת כסף בגין הטיפול מול קצין התגמולים הרי שלכל היותר מגיע להם 20% מהתוספת לגמלה שנוספה לו לאחר הוועדה ולא מהגמלה המלאה אותה הוא מקבל.

התובע מפנה לכך כי הנתבעת מנהלת מערכת ממוחשבת אשר מתעדת כניסת מסמכים וכן שיחות טלפון אולם הנתבעת בחרה שלא לחשוף את נתוני המערכת, לא לחשוף את כל שיחות הטלפון אלא לצרף רק תמלילים של שיחות חלקיות.

התובע טוען כי הנתבעת התרשלה בטיפול, משכה זמן במשך שנה ומחיצה, החליפה עובדים, ובפועל נגרם לו נזק בכך שהטיפול התעכב זמן רב. התובע תוקף את מהימנות העדים, ואת דרך הפעולה של הנתבע.

התובע טוען כי הנתבע אחראי אישית כמי שהיה מנהל שהנחה והוביל את העובדים.

בכל הקשור לתביעה שכנגד טוען התובע כי אין מקום לחייב אותו בגין הפרת ההסכם רק מאחר והוא לא נכנע לסחטנות של הנתבעים שדרשו תשלום על מלוא הגמלה ולא על החלק שנוסף לה. מפנה לכך כי התמלול של השיחה מיום 24.08.15 אינו תואם את ההקלטה (אשר הוגשה) שכן הוא אומר "לא דיברו איתי על זה", דבר שלא מופיע בתמלול.

התובע חוזר על עמדתו כי כאשר הבין שההסכם הינו מזויף פנה בתלונות הן למשטרה והן ללשכת עורכי הדין. לטענתו דבריו הינם אמת, אינם מהווים לשון הרע ולראיה הנתבע הורשע בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין.

טענות הנתבעים:-

הנתבעים בסיכומיה ם ט וענים כי גרסתם היא גרסה אחידה שלא נסתרה ולפיה התובע פנה אל הנתבעת לאחר שנכשל בכוחות עצמו בפניות אל המוסד לביטוח לאומי ולקצין התגמולים, כתוצאה מפעולתה זכה לקבל גמלה שתשולם לו עד תום חייו ממשרד הביטחון. הנתבעים טוענים כי בהתאם להסכם הם זכאים לשכר טרחה בשיעור 20% בתוספת מע"מ מהגמלה המשולמת במשך 48 חודשים מבלי שתקוזז ממנה המקדמה ששולמה ועל כן, ומאחר והגמלה הח ודשית הינה 893 ₪ שכר הטרחה הינו 10,030 ₪ כולל מע"מ.

הנתבעים מפנים לפסק הדין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות אשר קבע כי הסכם השירות לא זויף וכי התובע הסכים לשלם שכר טרחה בגין הטיפול אל מול קצין התגמולים. לטענתה הערעור שביטל את פסק הדין התקבל רק מאחר והנתבע 2 לא עדכן את בית המשפט כי הינו עורך דין להכשרתו . לטענתה הראיות שהובאו בפני רק מחזקים קביעות אלו.

הנתבעים מפנים לסתירות בין תצהירו של התובע לבין עדותו בבית המשפט וטוענים כי יש לקבוע שהוא אינו אמין. ומשכך, אין לקבל את טענותיו. עוד ממשיכים הנתבעים וטוענים כי עדות בת זוגו דאז מהווה עדות שמיעה, בלתי סדורה ומבולבלת אשר אין לה כל משקל.

הנתבעים טוענים כי מי שהפר את הסכם השירות הינו התובע, אשר הפסיק מיוזמתו את הטיפול , ומשכך הוא מחויב בתשלום הפיצוי המוסכם כפי שקבע בית המשפט בפסק הדין במסגרת התביעה הקטנה. כמו כן, הם טוענים שהעובדה שהתובע עצמו דורש בגין הפרת הסכם את הפיצוי המוסכם יש בה כדי לממן שהתובע מסכים שמי שהפר את ההסכם אמור לשלם את הפיצוי המוסכם.

באשר לעיכוב בטיפול טוענת הנתבעת כי דבר זה נעשה מאחר והתברר שיש צורך בבדיקות נוספות שנעשו וכן אילוצים נוספים כולל חוות דעת רפואית מאת דר' שייניס, בדיקה אצל דר' וולן, בדיקות הדמיה שונות, וכי השקיע זמן רב אשר היא זכאית לתשלום בגינו.

הנתבעים טוענים כי לאחר שבית המשפט בתביעות קטנות קבע את אשר קבע, כאשר התובע ידע שישנה קביעה ולפיה הוא ביקש שיטפלו גם אל מול קצין התגמולים בחר ללכת למשטרה 6 חודשים לאחר מכן מיום 08.11.17 להגיש תלונה על זיוף ומבלי לצרף את פסק הדין בבית המשפט לתביעות קטנות ומשכך מדובר בתלונת שווא המהווה הוצאת לשון הרע ויש להורות על פיצוי בגין זה. לטענתה התובע לא הוכיח את הגנת האמת בפרסום.

לסיכום טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה לקבל במלואה את התביעה שכנגד אותה הם העמידו על סכום של 74,645 ₪ כדלקמן:
שכ"ט בסך 10,030 ₪ כולל מע"מ;
פיצוי מוסכם בסך 10,000 ₪;
פיצוי לפי הוראות סעיף 7 א (ב) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 בסך 39,500 ₪ (הנתבעים טוענים כי הפחיתו את הסכום כדי שיהיה בסמכותו של בית המשפט בהליך הנידון בסדר דין מהיר ;
עגמת נפש לנתבע בסך 2,000 ₪;
שכ"ט בסך 13,115 ₪;

כמצוות תקנה 214 טז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 , יהיה פסק הדין מנומק בתמצית.

השאלות שבמחלוקת

הצדדים לא חסכו אבן שלא הפכו אותה וכן הגישו ראיות רבות. אולם בסופו של דבר השאלות שבמחלוקת הינן צרות והן כדלקמן:
מה כלל ההסכם, וכתוצאה מכך כמה שכ"ט חייב, אם בכלל, התובע לשלם לנתבעת?
האם ישנה זכאות לפיצוי מוסכם למי מהצדדים?
האם התובע זכאי לתשלום מאת הנתבעת?
האם זכאי הנתבע 2 לפיצוי בגין לשון הרע?

מה כלל ההסכם?

ביום 29.7.15 חתם התובע על "הסכם שירות – מימוש זכויות רפואיות", מדובר בהסכם שהוכן על ידי הנתבעת וכלל את החלקים הבאים:-
בכותרת מופיעים פרטיו של התובע, המכונה ה"לקוח", הפרטים מולאו בכתב יד.
בסעיף 1 נרשם כי "החברה תסייע ללקוח בבירור ו/או מימוש זכויותיו המגיעות לו עקב מצבו הרפואי / בריאותי של הלקוח [להלן:- השירות"] בפני הגורמים ו/או הרשויות הבאות" (ההדגשה במקור – י.ב.), כאשר מתחת לסעיף זה ישנה רשימה של גורמים החל בביטוח הלאומי וכלה בחסכון במשכתנא, ליד כל גורם קיים ריבוע ריק ובעובדת סימנה ב V את הגורם המתבקש. הצדדים מסכימים כי באותה פגישה סימנה העובדת את המשבצות שליד " המוסד לביטוח לאומי" וכן "החמרת מצב" בלבד (ראה עדות הנתבע, עמ' 34, שורה 19)
בסעיף 3 (א) נקבע כי ישולם סכום בלתי חוזר בעבור פתיחת התיק, הסכום נרשם בכתב יד בשיעור 2,500 ₪. עוד נקבע כי סכום זה לא יוחזר בשום מקרה.
בסעיף 3(ב) נקבע כי בנוסף ישולמו 20% מכל הטבה או תגמול או גמלה שיקבל התובע (וכל שמדובר בקצבה לפי חישוב של 48 קצבאות, סעיף 3(ג)).
בסעיף 7 נקבע כי במידה והלקוח יחליט להפסיק את השירות טרם מיצוי פעולות החברה, עליו לשלם סך של 10,000 ₪ או מלוא התמורה המפורטת בסעיף 3, לפי שיקול דעתה הבלעדי, התובע הוחתם ליד סעיף זה.
בראש העמוד, הוסף בכתב יד כי המקדמה תשולם בהוראת קבע, כל 15 לחודש בסך 250 ₪ לתשלום, ליד תוספת זו חתמו התובע וכן עובדת הנתבעת.

הצדדים אוחזים כל אחד בהסכם שירות אחר, בעוד התובע אוחז בהסכם שתואר לעיל, הנתבעת מציגה הסכם נוסף שבו מסומן גם שירות של "קצין התגמולים (משהב"ט)" איש לא יכול היה לומר מתי בדיוק מעשה סימון זה, שכן איש לא טרח לתעד זאת או להחתים את התובע ליד התוספת.

הנתבע נשאל על כך במפורש וציין כי במקרים רבים, תוך כדי טיפול מתברר שיש עוד עניינים הצריכים "סיוע" והם מטפלים בהם, לטענתו הסימון ב V הינו רק כלי עזר ראשוני ואין לו כל משמעות (עמ' 34, שורות 10-16).

הגב' נועה כהן טענה בתצהיר מטעמה (ס' 9) כי היא הוסיפה רישום זה ביום 24.8.15, וזאת לאחר שנשאלה על ידי התובע (עת הביא לה את טופס הוראת הקבע) האם הם מטפלים גם בתביעות כנגד קצין התגמולים, היא גם חזרה על כך בעדותה בבית המשפט (עמ' 40,שורות 18-22).

יש שני קושי עם טיעון זה של הנתבעת שכן בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת ליפשיץ ביום 28.5.17 הגישה הנתבעת מוצג (שסומן אז נ/2) שהינו תיעוד של מה שנעשה בתיק, ומשם עולה כי ביום 24.8.15 נרשמו על ידי עובדת בשם מרינה ברנושניק שני רישומים , הראשון בשעה 11:35 "לק' הגיע והביא הו"ק חתום" והשני בשעה 11:40 "אם לא רשום שחוזה – יש להוסיף את התביעה של החמרת מצב ברך ימין למשרהב"ט ".

כלומר, לאחר שהלקוח הביא את הוראת הקבע והלך, ניתנה הוראה ממרינה להוסיף להסכם רישום של משרד הביטחון, הדבר לא נעשה בידיעתו של התובע ולא נעשה על ידי נועה כהן.

התובע טוען, מנגד, כי הובטח לו שהטיפול אל מול משרד הביטחון יהי ללא עלות נוספת, גם לטענה זו אין כל תימוכין.

גם בשיחה הטלפונית שקויימה עם התובע, ביום 24.8.15 לא מוזכר כלל עניין שכר הטרחה (ולצורך כך יצויין כי בית המשפט הקשיב לשיחה ולא רק עבר על התמלול), לא לחיוב ולא לשלילה.

לפיכך אני קובע כי בשום שלב לא הובהר לתובע כי הוא נדרש לשלם על השירות אל מול משרד הביטחון, כמו כן הסימון בהסכם השירות נעשה ללא ידיעתו ועל כן לא ניתן לקבוע שהתובע חייב לשלם מכוח ההסכם. אם רוצה הנתבעת לחייב לקוחות מכוח הסכם עליה להחתים אותם ליד התוספות, כל פעם שמתווסף שירות.

כמה שכ"ט חייב, אם בכלל, התובע לשלם לנתבעת?

על פניו התשובה הראשונית הינה כי לנתבעת לא מגיע כל תשלום שכן, כאמור, היא לא סיכמה זאת עם התובע. יצוין כי הנתבעת גם לא דרשה שכר טרחה ראוי ולא הביאה ראיות מהו שכר הטרחה הראוי במקרים שכאלה ועל כן יש לקבוע כי לא מגיע לה שום שכר טרחה.

אולם קביעה זו מתבססת על אדן נוסף והוא פסק דינו של בית משפט עליון בעניין פסק הדין ע"א 4223/12 המרכז למימוש זכויות רפואיות בע"מ ואח' נ' לשכת עורכי הדין בישראל ואח' (25.06.14) אשר חידד את ההלכה כפי שנקבעה בת"א (י"ם) 4033/02 לשכת עורכי הדין בישראל ואח' נ' מרגלית אלבז רביבו ואח', פס"מ תשס"ד (2) 1 (13.11.05) , שני פסקי הדין קבעו במפורש כי ייצוג על ידי נציג בפני ועדה רפואית הינו הפרה של סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961 ומהווה הסגת גבול המקצוע. .

כפי שעולה מהמסכמים שצירפו הצדדים, לוועדה של משרד הביטחון התלווה נציג שליווה את התובע, עניין זה צוין במפורש בנספח 17 לתצהירו של הנתבע אשר מכונה "טופס זכאות" ובו מפורט תחשיב דרישת הנתבעת לשכר טרחה בגין עבודתה אל מול קצין התגמולים, ושם מצויין במפורש כי השירות כלל ליווי לועדה.

לפיכך, הטיפול שנתנה הנתבעת לתובע מהווה למעשה השגת גבול מקצוע עריכת הדין, הוא חורג מהטיפול שהפסיקה איפשרה ועל כן לא ניתן לתבוע שכר טרחה בגינו.

אולם, גם אם היה מגיע שכר טרחה בגין טיפול זה, לכל היותר היה מגיע לפי התוספת שנפסקה לתובע ולאט בגין הגמלה המלאה, שכן התובע כבר הגיע עם זכאות לגמלה. הצדדים לא הניחו בפני נתונים מה היה גובה הגמלה בעבר, ועל כן אם הייה מגיע לנתבעת כסף היה קושי לחשב, אולם משקבעתי שהנתבעת לא זכאית לתשלום נוסף אין לכך משמעות.

האם ישנה זכאות לפיצוי מוסכם למי מהצדדים?

שני הצדדים טוענים כי הם זכאים לפיצוי מוסכם לפי ההסכם. דין טענה זו להדחות.

ההסכם קבע פיצוי מוסכם באופן חד צדדי, התובע לא יכול לתבוע פיצוי זה מכוח ההסכם.

הפיצוי המוסכם נועד, למעשה, למנוע מצב שבו לקוח יהנה מפרי עמלה של הנתבעת וברגע האחרון יפסיק את ההתקשרות כדי להתחמק מתשלום, הדרישה המפורשת בהסכם השירות הינה "במידה והלקוח יחליט להפסיק את שירותי החברה טרם מיצוי פעולת החברה ו/או טרם קבלת נכות קבועה", אולם תנאי זה כלל לא התקיים, שכן כפי שהתברר הנתבעת היא זו שהפסיקה את ההתקשרות ולא התובע.

הדבר עולה במפורש במכתב ששלחה הנתבעת לתובע ביום 25.9.16 (נספח 14 לכתב התביעה שכנגד שנשלח על ידי העדה שהרזאד חביב פור) ובו טענה כי מאחר והוא מסרב לשלם לה שכר טרחה בגין משרד הב יטחון היא מפסיקה את הטיפול אל מול המוסד לביטוח לאומי.

סירובו של התובע לשלם את שכר הטרחה נבע מטענתו ולפיו הובטח לו שמדובר בשירות ללא תשלום (ראה תרשומת השיחה מיום 14.9.16 שרשם הנתבע כפי שמופיעה בנ/2 הנ"ל) כלומר לא מדובר בסירוב לשלם אלא בטענה ולפיה לא מגיע לנתבעת כסף לאור הבטחות שקיבל.

מדובר בטענה לגיטימית, שיש מקום לבררה, הנתבעת בחרה להפעיל על התובע לחץ ולהפסיק את מתן השירות. הפסקה זו אינה עולה בכדי התנאים שבסעיף 7 להסכם ואינה מזכה בפיצוי המוסכם.

לפיכך אני דוחה את תביעת הנתבעת לפיצוי זה.

האם התובע זכאי לכספים מהנתבעת?

התובע דורש מהנתבעת נזקים שנגרמו לו, לטענתו, לאור העיכוב בהגשת התביעה להחמרת מצב למוסד לביטוח לאומי. התובע לא הצליח להראות כי אכן נגרם לו נזק שכזה.

אומנם עיכוב בהגשת הטפסים יכול לגרום לנזק, כך לדוגמא אם היה נקבע כי התובע זכאי לגמלה חודשית, הרי שבהתאם לחוק היא משולמת רק שנה לאחור, ומשכך היה התובע מפסיד גמלאות. בפועל, לתובע נקבעה נכות שזיכתה אותו במענק בלבד (וגם היא בוטלה בהחלטת בית הדין) ומשכך לא נגרם לו כל נזק.

יתרה מזאת התובע לא הראה כי העיכוב נגרם רק באשמת הנתבעת וכי לו אין חלק בעניין בכך שהמסמכים לא הובאו במועד.

לפיכך אין לפסוק פיצויים בגין העיכוב הנטען.

התובע עותר גם להחזר התשלום הראשוני ששילם, אולם הנתבעת פעלה בעניינו, פעולות רבות, ו על כן אין כל מקום להורות על החזר זה.

לפיכך גם דין חלק זה בתביעה להידחות.

האם הנתבעים זכאים לפיצוי בגין לשון הרע?

הנתבעים טוענים כי התובע הוציא את דיבתם רעה, הם מתמקדים בכך שהתובע לאחר שנקבע על ידי בית המשפט לתביעות קטנות אשר נקבע בחר ללכת למשטרה ולהגיש תלונה על זיוף.

לא ניתן לקבל טענה זו. ראשית נזכיר כי פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט לתביעות קטנות בוטל בערעור ועל כן הקביעות מכוחו אינן קיימות (וניסיון הנתבעים לטעון כי הביטול היה רק טכני נידונו לכישלון).

גם לגופו של עניין, כפי שנקבע הנתבעת הוסיפה את הסימון המדובר לאחר חתימה על ההסכם ומבלי שהוכח כי קיבלה אישור לכך מאת התובע, ייתכן ואין מדובר בעבירה הפלילית של זיוף לפי חוק העונשין, התשל"ז – 1977 , ועדיין יש כאללו שיראו בכך זיוף ובוודאי שיש בכך כדי להצדיק פניה למשטרה על מנת שתחקור בדבר ולא בכדי סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 מקנה לתובע הגנה.

משכך אין מקום לתביעה זו, ומשהנתבעת לא הצביעה על פרסומים אחרים אני דוחה את התביעה.

לסיכום:-

דין התביעה וכן התביעה שכנגד להידחות.

בשים לב לדרך ניהול התיק על ידי שני הצדדים, כאשר מחד הנתבעת הגישה תיקי מוצגים עבי כרב שאינם רלבנטיים כאשר היא לא חושפת בפועל את כל השיחות המוקלטות אלא רק את הנוחות לה, ומאידך התובע התעכב בניהול התיק, לא הגיש את ראיותיו בזמן, וכן בשים לב לדרך בה התנהל הדיון בפועל , כפי שמופיע בפרוטוקול, כאשר בית המשפט נדרש להעיר הן לתובע והן לנתבע לגבי ההפרעות במהלך ניהול הדיון, לא מצאתי לנכון לחייב בהוצאות.

ניתן להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.
המזכירות תשלח את פסד הדין בדואר רשום עם אישור מסירה לצדדים.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ט, 28 מאי 2019, בהעדר הצדדים.