הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע תא"מ 26636-01-17

בפני
כב' הרשם הבכיר אורי הדר

התובע

ישראל בויום ת.ז., 027738012
ע"י ב"כ עוה"ד קרן אור אלאל ואח'

נגד

הנתבעת

רות אלמעלם ת.ז., 301552238

פסק דין

לפניי תביעתו של התובע לתשלום סך של 50,000 ₪ בקשר עם יחסי שכירות שהתקיימו בין הצדדים בנוגע לדירות מגורים ברח' אלכסנדר ינאי 20, באר שבע אשר אחת מהן שימשה את הנתבעת לצרכי עסקה.
דין התובענה להידחות.
מכוח סמכותי אני מורה על תיקון טעויות סופר שנפלו בפרוטוקול הדיון כך ש בעמ' 10 שורה 16 במקום " לשפת" יש לרשום "לשפץ" וב עמ' 10 שורה 17 במקום "בירה" יש לרשום "בדירה".
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה
התובע הינו הבעלים של לפחות שתי דירות מגורים המצויות ברח' אלכסנדר ינאי 20, באר שבע (להלן: " הדירות").
הנתבעת היא מי ששכרה מהתובע בתחילה דירה אחת מבין השתיים ובהמשך דירה נוספת תוך ששתי הדירות חוברו ביניהן. תחילת תקופת השכירות המדויקת ביחס לכל אחת מהדירות נותרה לא ברורה אך לענייננו אין לכך חשיבות מיוחדת שכן המחלוקת נוגעת למצב הדירות בעת פינוין ע"י הנתבעת.
התובע הגיש לביצוע שיק ע"ס 50,000 ₪ שנמסר לו ע"י הנתבעת בקשר עם יחסי השכירות. הנתבעת הגישה התנגדות וטענה כי אינה חייבת לתובע דבר. הנתבעת פירטה את טענותיה וטענה, בין היתר, כי בסופו של יום לא יכלו היא ובן זוגה לעמוד בשכר הדירה המופרז לשיטתה הודיעו לתובע כי ישיבו לו את החזקה בדירות ביום 01.09.2016 "והכל התנהל ברוח טובה ובהסכמה". עוד טענה הנתבעת כי בחודש אוגוסט 2016 החלה לפנות את הגן (אחת הדירות שימשה כמשפחתון שהפעילה הנתבעת) אך ביום 25.08.2016 , וקודם שהחלה הנתבעת בשיפוץ , הג יע התובע לדירה בלוויית שמאי מטעמו אשר הכין עבורו "דוח מוגזם ומנופח על כל הנזקים בדירה, כולל אלו שהיו לפני שבכלל נכנסנו ואלו שהם בלאי סביר של שלוש וחצי שנים בבית ישן...". הנתבעת טענה כי בשל הלחצים שהפעיל התובע ובשל האיומים בתביעה ומאחר ונ בהלה מחוות הדעת של השמאי הוציאה על השיפוץ סך כולל של 37,000 ₪ שהוא סכום גבוה הרבה יותר ממה שהיה מתוכנן מלכתחילה. הנתבעת טענה כי השיפוץ הגיע לסיומו ביום 05.09.2016 וזאת מאחר והתובע הוא שעיכב את סיום העבודות. הנתבעת טענה כי בסיכומו של דבר היא אינה חייבת דבר לתובע.
בדיון שנקבע לשמעעת ההתנגדות נחקרה הנתבעת וב"כ התובע הסכימו למתן רשות להתגונן. קבעתי את התיק לישיבה מקדמית וקודם אליה הגיש ו הצדדים תצהירי עדות ראשית ופירטו את טענותי הם. ניסיון להגיע להסכמות לא עלה יפה וקבעתי את התיק לשמיעת הראיות. הנתבעת הגישה בקשה לצרף מסמכים נוספים ובקשתה נעתרה.
בדיון שנקבע לשמיעת הראיות נחקרו העד מטעם הנתבעת ולאחריו נשמעה עדותם של הצדדים. בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת קיומו של חוב כלפי התובע.
דיון והכרעה
תקופת השכירות
אין חולק כי במועד הפינוי החזיקה הנתבעת בשתי דירות. בתצהיריה טענה הנתבעת כי תקופת השכירות ביחס לדירה הראשונה החלה בשנת 2013. בדיון הראשון טענה הנתבעת כי תקופת השכירות בדירה הראשונה החלה ביום 20.02.2013. טענה זו לא נסתרה. עוד טענה הנתבעת כי כשנתיים וחצי לאחר מכן התפנתה הדירה הצמודה לדירה ששכרה באותה עת ובסופו של יום נשכרה גם דירה זו ע"י הנתבעת. בתצהירים פירטה הנתבעת את השתלשלות האירועים ביחס לדמי השכירות שנדרשו עבור שתי הדירות אך עניין זה אינו דרוש להכרעה בנסיבות בהן התובע אינו טוען לקיום חוב בגין דמי השכירות.
לעומתה טען התובע בתצהירו כי ביום 10.08.2014 נחתם הסכם השכירות בין הצדדים וצירף עותק של ההסכם (להלן: "ההסכם"). למרות זאת, גם התובע ציין בתצהירו כי הדירה השנייה הושכרה לנתבעת לאחר שנתיים וחצי מתחילת תקופת השכירות של הדירה הראשונה. בנסיבות אלו ובהתחשב בכך כי אין מחלוקת כי שתי הדירות פונו בחודש ספטמבר 2016 ברי כי לא ייתכן כי תקופת השכירות ביחס לדירה הראשונה החלה באוגוסט 2014 וטענת הנתבעת ולפיה תקופת השכירות של הדירה הראשונה החלה בשנת 2013 לא נסתרה והיא גם סבירה יותר.
ההתקשרות בין הצדדים
זולת ההסכם המתייחס לשנת השכירות שהחלה ביום 10.08.2014 והגיעה לסיומה ביום 10.08.2015 לא צירפו הצדדים כל הסכם אחר. לא צורף הסכם השכירות המתייחס לתקופה הקודמת לתקופה זו אך עניין זה פועל לחובת שני הצדדים גם יחד ומייצר אי וודאות ביחס לתנאי ההסכם. כך או אחרת, ברי כי ההסכם שצורף הינו לשנה אחת בלבד והוא מתייחס לדירה שהושכרה ראשונה.
בתצהיריה טענה הנתבעת כי כאשר הוסכם על שכירת הדירה השנייה הביא עמו התובע "חוזה דרקוני ולא הגיוני" והיא סירבה לחתום עליו וביקשה שינוי (ס' 11 לתצהיר העדות הראשית וס' 9 לתצהיר התומך בהתנגדות). אין מחלוקת כי הנתבעת שכרה גם את הדירה השנייה וכי גם ביחס לדירה הראשונה נמשכה תקופת השכירות מעבר למועד שצוין בהסכם, קרי 10.08.2015.
בדיון השני טען התובע כי "זה נכון שהנתבעת לא חתמה על הסכם השכירות השני, כי כבר באותו שלב כבר היו יחסים טובים". יחסים טובים אינם מסייעים בקביעת ממצא ביחס להסכמות בין הצדדים ואם בחר התובע לסמוך על אותם יחסים טובים במקום להחתים את הנתבעת על הסכם אין לו להלין אלא על עצמו.
גם בסיכומיהם טענו ב"כ התובע כי "אין הסכם שכירות חתום". לא ניתן, גם מטעמים של מדיניות שיפוטית, לקבל את הטענה שנטענה בסיכומים ולפיה "ברור שהנתבעת גרה על פי הסכם השכירות שהוגש". מי שמבקש להסתמך על הסכם צריך לדאוג לעריכת והחתמת הסכם. פשוטו כמשמעו.
עוד טען התובע בדיון השני כי "הסכמנו שנמשיך על החוזה הראשון". טענה זו לא הוכחה והנתבעת לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית.
ס' 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "החוק") קובע כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים" וס' 24 לחוק קובע כי "תכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים ".

לא עלה בידי התובע להוכיח מה היו התנאים המוסכמים ביניהם ביחס לדירה השנייה מתחילת תקופת השכירות לגביה ועד לסיומה ולא מה היו התנאים המוסכמים ביחס לדירה הראשונה מיום 10.08.2015 ועד לסיום תקופת השכירות. טענתו של התובע ולפיה הצדדים הסכימו כי ההסכם שהוגש הוא זה שיחייב את הצדדים ביחס לשתי הדירות, בשינויים המחויבים כמובן, לא הוכחה והיא נדחית אפוא.
ס' 26 לחוק קובע כי "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים". בית המשפט יושב בתוך עמו ועיסוק בהסכמים, לרבות הסכמי שכירות, הינו דבר של יום ביומו.
לא יכול להיות ספק כי ישנן הוראות שהן מקובלות לפי הנוהג המקובל בהסכמי שכירות. כך למשל, חובתו של השוכר להשיב את החזקה במושכר באותו מצב כפי שקיבלו למעט בלאי סביר. כך גם ביחס לקביעת פיצוי מוסכם בשיעור כלשהו במקרה של אי השבת החזקה במושכר במועד שנקבע בהסכם.
לעומת זאת אין שום הצדקה לקבוע מראש כי הנוהג המקובל או המוסכם בין הצדדים הינו פיצוי מוסכם בשיעור של 100$ ליום עבור כל יום של איחור בפינוי המושכר כפי שמצוין בס' 20 א' להסכם.
כך גם לא ניתן לקבוע כי תנאי בהסכם ולפיו פיצוי מוסכם בסך של 1,000 ₪ ליום עבור כל יום "שיהיה המשכיר בעיר להסדר הדברים" כפי שקובע ס' 15 להסכם הינו בגדר נוהג מקובל.
לא נתעלם מכך כי הוראות אלו אכן נכללו בהסכם אולם ההסכם הגיע לסיומו ובנסיבות בהן לא הייתה שום מניעה מחתימת הסכם חדש או מחידושו באופן אחר, למשל במסרון שבו תאשר הנתבעת כי הוראות ההסכם תמשכנה לחול גם לאחר סיום תקופת השכירות, ולא הייתה כמובן שום מניעה מחתימה על הסכם שכירות ביחס לדירה השנייה או מהגעה להסכמה באופו אופן שציינו קודם לכן כי הוראות ההסכם שנחתם ביחס לדירה הראשונה יחולו גם על הדירה השנייה, בשינויים המחויבים כמובן.
התובע לא פעל באחד מהאופנים האמורים ולא עלה בידו להוכיח מה היו תנאי ההסכם בין הצדדים, הן ביחס לדירה הראשונה לאחר סיום תקופת השכירות ביום 10.08.2015 ולא ביחס לדירה השנייה .

מסקנה ולפיה הנתבעת הסכימה מכללא כי הוראות ההסכם שהוגש ע"י התובע יחולו גם ביחס לדירה השנייה וגם ביחס לדירה הראשונה לאחר שהגיעה לסיומה תקופת השכירות היא מסקנה מרחיקת לכת מדי לטעמי ויש בה משום פגיעה יתירה בנתבעת ובפרט בנסיבות בהן האינטרס העיקרי הוא של התובע והוא זה שהיה אמור לעגן את ההסכמות בין הצדדים בכתב.
העילה השטרית ונטל הראיה
העילה כנגד הנתבעת היא עילה שטרית שהרי השיק שניתן לתובע בקשר עם יחסי השכירות הוא שהוגש לביצוע. התובע לא הגיש כתב תביעה שבו נכללו עילות חוזיות או אחרות מלבד העילה השטרית. במצב דברי ם כזה הנטל להוכיח כי אין לפרוע את השטר מוטל על הנתבעת. כפי שנראה להלן הנתבעת עמדה בנטל זה.
יש לציין עם זאת כי בנסיבות בהן השיק ניתן מראש ע"ס של 50,000 ₪ כפי שצוין בס' 2 לתצהיר התומך בהתנגדות ברי כי אין הוא משקף מראש הסכמה כי זהו הסכום לו זכאי התובע וסביר יותר לומר כי הצדדים הסכימו כי זו תקרת הסכום שלגביה ניתן להגיש את השיק לביצוע מבלי לגרוע כמובן מזכותו של התובע לתבוע סכום גבוה יותר אם יש לו נזקים גבוהים יותר לשיטתו, מחד ולבלי לגרוע מחובתו של התובע להפחית את הסכום הנתבע במידה ונזקיו קטנים יותר, מאידך.
כפי המקובל, השיק הוגש לביצוע מבלי שפורטו הנזקים באופן מפורט. בבקשת הביצוע צוין רק "פיקדון שכירות – הדירה ניזוקה ע"י החייבת". ראוי לטעמי כי המחוקק ישקול לחייב את מי שמגיש שיק שאין חולק כי ניתן לו כביטחון/פיקדון לפרט באופן טוב יותר , כבר בשלב בו מוגשת הבקשה לביצוע השיק , כיצד הגיע לסכו ם הנתבע שהרי פירוט כאמור יסייע בידי בית המשפט להבין עוד קודם לדיון את טענות הצדדים וסייע בהכרח לקיים דיון יעיל וממוקד יותר וגם ימנע הגשת התנגדויות שכוללת התייחסות לנושאים אשר בהמשך מתברר כי אינם שנויים במחלוקת.
כך למשל, בענייננו, אין לתובע כל טענה בעניין דמי השכירות או בעניין המיסים השוטפים ובנסיבות אלו לא היה שום צורך להתייחס לעניינים אלו בהתנגדות, אלא אם כן הדברים מהווים טענת קיזוז. כך או אחרת, בתום הדיון הראשון הוריתי לתובע להגיש תצהיר מפורט ולתמוך אותו בראיות שיש ברשותו וזאת ביחס לסכומים הנתבעים על ידו.
התובע אכן הגיש תצהיר וצירף לו מסמכים שונים. נבחן עתה מהם הנזקים להם טוען התובע ונבחן האם הוכיחה הנתבעת טענות הגנה ראויות ביחס לכל אחד מהנזקים שנתבעו.
נזקי התובע
בראשית הדברים יש לציין כי התצהיר אינו מפרט את הסכומים המדויקים להם טוען התובע ואשר מסתכמים בסך של 50,000 ₪ כפי שהוא תובע באמצעות השיק שהוגש לביצוע. יש בכך טעם לפגם ובית המשפט אינו אמור לנחש את הסכומים להם טוען התובע ויתירה מזו, כלליותו של התצהיר מציבה בפני הנתבעת קושי של ממש ביחס לניהול ההגנה.
הזכות להתגונן אינה נופלת בחשיבותה מהזכות לתבוע. שתי אלו הן הצדדים של אותו מטבע והוא זכות הגישה לערכאות. התובע זכאי לתבוע אך על מנת שהנתבעת תוכל להתגונן כראוי עליו לפרט את מרכיבי התביעה. דבר זה לא נעשה.
עם זאת, על מנת שלא נעשה מלאכתנו קלה וחרף העובדה כי בבקשה לביצוע השיק טען התובע לנזקים בדירה בלבד נתייחס לטענות המהותיות המופיעות התצהירו של התובע ונדלה מהן את הנזקים להם טוען התובע לכאורה.
אי פינוי הדירות במועד (ס' 13 לתצהיר): הסעיף אמנם אינו מציין את הנזק שנגרם בשל כך אך נתייחס לעניין המהותי. הנתבעת ציינה בתצהיריה כי הוסכם על השבת החזקה בדירות לידי התובע ביום 01.09.2016. אין מחלוקת כי החזקה בדירות הושבה לתובע ביום 05.09.2016 לאחר שהסתיים השיפוץ שביצעה הנתבעת באמצעות בעלי המקצוע מטעמה (ס' 27 לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת ועדותה של הנתבעת בעמ' 2, שורה 5). בתצהירה טענה הנתבעת כי התובע הוא שעיכב את סיום העבודות, הן בהקשר של קיר האבנים שנבנה מחדש והן בקשר עם בניית קיר הגבס במעבר שבין שתי הדירות וזאת על מנת להשיב את המצב לקדמותו באופן ששתי הדירות תהיינה נפרדות. טענה זו לא נסתרה והיא נתמכת בעדותו של העד מטעם הנתבעת והיא מהימנה עליי לחלוטין.
בחקירתו העיד מר דנוך, העד מטעם הנתבעת, כי התובע ביקש ממנו להמתין עם סגירת קיר הגבס במעבר בין שתי הדירות על מת שהדייר "יוכל להעביר את הציוד שלו" והעיד כי הדייר עצמו ביקש מפתח והתובע הסכים לכך. מר דנוך העיד כי לאחר שמסר את המפתח לדייר שלו הושכרה הדירה לא הושב לו המפתח וציין כי "התקשרתי למה הוא לא מביא את המפתח והוא אמר שהתובע אר לא להביא המפתח". עדות זו לא נסתרה והיא מהימ נה עליי לחלוטין. עוד העיד מר דנוך כי מאוחר יותר סגר את הקיר וציין כי "ונשאר שתי מנורות וזהו". בחקירתו אישר מר דנוך כי בדלת הכניסה לבית לא טיפל וכך גם באחת מדלתות הפנים (עמ' 9).
חוות דעתו של המומחה מטעם התובע מתייחסת אמנם לעניין הדלתות אך לא עלה בידי התובע להוכיח כי הליקויים בדלתות נגרמו ע"י הנתבעת או מי מטעמה וכי אין מדובר בבלאי סביר או בליקוי של ממש. כך למשל, בס' 1.3 לחוות הדעת מצוין כי "משקוף הדלת פלדלת פגום ומלוכלך בצבע". לא די במינוח זה כדי להסביר ממה נובע הליקוי ומהי עלות תיקונו ואין לכך התייחסות מפורשת בחוות הדעת. אין שום סיבה להניח כהנחת מוצא כי הנתבעת היא שפגמה במשקוף.
ועוד, בס' 1.5 לחוות הדעת צוין כי החיפוי בדלת הפלדלת פגום ויש להחליף את כל החיפוי. גם מינוח זה אינו מאפשר לקבוע כי הנתבעת נושאת באחריות לליקוי הנטען. בחקירתו העיד מר דנוך כי "נשאר לי שיפוץ של שעה אחת" ועדות זו לא נסתרה והיא מהימנה עליי לחלוטין. מר דנוך נחקר ארוכות ע"י ב"כ התובע אשר כהרגלם עש ו עבודת ם נאמנה ואף שהעיד כי אינו קבלן מורשה שוכנעתי די הצורך כי ידיעותיו של מר דנוך בתחום מאפשרות לו להעריך נכונה את היקף העבודה שנשאר לבצע קודם שהתובע החליט למנוע מהנתבעת ומבעלי המקצוע מטעמה לסיימה.
דומני כי על פי כל מבחן סביר ניתן לקבוע ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי כי העיכוב בסיום השיפוץ לא נבע מסיבות התלויות בנתבעת אלא דווקא בתובע ובדייר החדש מטעמו. בנסיבות אלו טענת התובע לעיכוב בפינוי המושכר היא כמובן נכונה עובדתית אך האחריות לעניין זה אינה מוטלת על הנתבעת.
בהקשר זה יש לציין כי בחקירתו העיד התובע כי "לא רציתי שישלימו לי את העבודה קיר הגבס ושילמתי לאדם אחר על כך". אם התובע עצמו מודה כי לא רצה שבעלי המקצוע מטעם הנתבעת יבצעו את העבודה אין לו להלין אלא על עצמו.
התשלום ששילם התובע עבור השיפוץ לאחר שהנתבעת השיבה לו את החזקה (ס' 16 לתצהיר): בתצהירו טען התובע כי לאחר שהושבה לו החזקה בדירות השקיע מכספו סך של 19,000 ₪ וחרף זאת הנכס טרם נראה כפי שנמסר לידי הנתבעת. התובע צירף לתצהירו קבלות שונות. עיון בקבלות מלמד כי רק חלקן הינו ממועד הסמוך לסיום תקופת השכירות או לאחריה. הקבלות מחודש אוגוסט 2016 ואילך מסתכמות בסך של 5,362 ₪ כאשר הקבלה העיקרית הינה מיום 13.09.2016 והיא בסך של 4,100 ₪. אין שום אפשרות לקבוע מהקבלות שצורפו כי הפריטים שנרכשו שימשו לצורך תיקון ליקויים שהנתבעת הותירה ואשר הינה אחראית להם חרף העובדה כי ביצעה בדירות שיפוץ לפני שהשיבה את החזקה לידי התובע.
ועוד, הקבלה העיקרית מיום 13.09.2016 מציינת "שיפוץ אלכסנדר ינאי 124/4". לא זו בלבד כי לא זו כתובת הדירות אך גם אם נאמר כי מדובר בטעות סופר לא די במינוח הכללי כדי לקבוע כי התשלום הינו עבור חומרים שנרכשו לצורך תיקון ליקויים שהם באחריותה של הנתבעת.
לפיכך, טענת התובע כי השקיע מכספו סך של 19,000 ₪ לא רק שלא הוכחה עובדתית אלא גם שלא הוכח כי החומרים שנרכשו אכן שימוש לצורך תיקון ליקויים שהם באחריותה של הנתבעת ועל כן הטענה נדחית.
אי כיבוד תשלום הלוואה המובטחת במשכנתא (ס' 17 לתצהיר): טענה זו לא הוכחה ודינה להידחות.
איום בעל המקצוע מטעם הנתבעת (ס' 18 לתצהיר): בין אם הטענה נכונה ובין אם לאו ברי כי אין לנתבעת כל זיקה לעניין זה ואם סבור התובע כי נגרם לו נזק בשל כך עליו להפנות את תביעתו כנגד הגורם הרלוונטי.
פינוי דירתו של התובע בשל האיחור בפינוי הדירות (ס' 19-20 לתצהיר): בת צהירו טען התובע בשל העיכוב בפינוי הדירות ועל מנת להימנע מתביעה מצד הדייר החדש לו השכיר את הדירה או הדירות הוא פינה את דירתו שלו ועבר להתגורר אצל אחותו. טענה זו לא הוכחה ודינה להידחות. התובע לא הציג את הסכם השכירות שנחתם עם הדייר החדש ולא ניתן לקבוע מהי תקופת השכירות.
יתירה מזו, התובע לא הוכיח כי עבר להתגורר אצל אחותו. נדגיש בהקשר זה כי שתי אחיותיו של התובע, אם כי ייתכן ויש אחיות נוספות, נכחו בדיון הראשון וכן בדיון שנקבע לשמיעת הראיות והתובע לא ביקש להעיד אותן בעניין זה. מעבר לכך, הטענה נשמעת מעט תמוהה אך גם אם תרחיש כזה הוא סביר לשיטתו של התובע הסבירות אינה מעלה ואינה מורידה בנסיבות בהן התובע לא הוכיח את הטענה. לנוכח האמור, דין הטענה להידחות.
חוסר בציוד (ס' 22 לתצהיר): ב תצהירו טען התובע כי הציוד שהיה חסר בנכס הינו תוף מרים שיש לו ערך רגשי רב וכן יוטה ירוקה.גם בהנחה כי עובדתית הטענה נכונה הרי שלא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת היא שנטלה לידיה את הח פצים האמורים. בחקירתה נשאלה הנתבעת האם לקחה את התוף והיא שללה זאת. עדותה בעניין זה מהימנה עליי לחלוטין. יתירה מזו, התובע גם לא הוכיח מהי עלותם המשוערת של הפריטים האמורים ולא כימת, אפילו בקירוב, את עגמת הנפש שחווה בעקבות אובדן אותו תוף. לפיכך, דין הטענה להידחות לגופו של עניין.
אובדן הכנסה (ס' 23-25 לתצהיר) : טענה זו לא הוכחה ודינה להידחות. התובע לא צירף ראיה כלשהיא ביחס לשיעור השתכרותו במועד הרלוונטי ולא צירף גם ראיה כלשהיא ביחס לאובדן הכנסה. אין צורך לומר כמובן כי עצם עבודתו של התובע בחו"ל אינה כשלעצמה מעידה על שיעור הכנסתו. ודוקו, טענה לאובדן הכנסה היא טענה שיש להוכיחה בראיות של ממש וראיות כאלו לא הובאו.
כפי שפירטתי קודם לכן איני סבור שיש מקום לעשות שימוש בס' 15 להסכם וזאת בשל מספר טעמים וזאת מעבר לכך כי התובע עצמו לא טען באופן מפורש לתחולתו של הסעיף אלא בסיכומיו. ראשית, תוקפו של ההסכם פג. שנית, לא הוכח כי סעיף כאמור הוא סעיף שיש בו משום נוהג מקובל בעניינים כגון דא. שלישית, נוסח הסעיף אינו מצדיק את הפעלתו בענייננו. חלופת המסרונים שצירפה הנתבעת עידה בבירור כי במועד הרלוונטי כבר שהה התובע בארץ ללא שום קשר למצבן של הדירות. ביום 25.08.2016 הודיע התובע לנתבעת כי "היום התחילו שיפוץ". לא הייתה שום הודעה מוקדמת מצד הנתבעת לפיה היא מסרבת לשפץ את הדירה ולא היה לתובע שום בסיס סביר להניח מראש כי הנתבעת תפר את התחייבותה להשיב את החזקה בדירות במועד המוסכם וכשהן במצב סביר. באותו יום מודיעה הנתבעת לתובע במסרון כי "בכוונתנו היה לעשות שיפוץ ולהחזיר את המצב לקדמותו" כפי שאכן נעשה בסופו של יום. לשונו של ס' 15 להסכם הינה כזו שלפיה הפיצוי המוסכם הינו במצב שבו נאלץ התובע להגיע לבאר שבע בהקששר של הדברים שצוינו בסעיף. לא שוכנעתי כלל כי התובע נאלץ להגיע לבאר שבע. לפיכך, דין הטענה לפיצוי בגין אובדן הכנסה, בין אם מכוח ס' 15 להסכם ובין אם באופן כללי, להידחות.
מצב הדירות לאחר השיפוץ שביצעה הנתבעת (ס' 26 לתצהיר): בתצהירו טען התובע כי הנתבעת כלל לא נכחה בזמן השיפוץ ולא פיקחה כי הדברים נעשים כראוי וזו אולי הסיבה כי הדירות שהושבו לו נראו "כחורבן". דומני כי המונח "חורבן" הינו מונח מופרז וכלל לא מדויק. לתצהירו צירף התובע חוות דעת של מומחה מטעמו שפירטה את כלל הליקויים בדירות ומעריכה את עלות תיקונם בסך כולל של 56,580 ₪ לפני הוצאות בלתי צפויות, פיקוח ומע"מ. סך חוות הדעת הינו 80,099 ₪. כפי שעולה מחוות הדעת הביקור של המומחה התקיים ביום 25.08.2016. מועד זה הינו קודם לשיפוץ שביצעה הנתבעת באמצעות בעלי המקצוע מטעמה. די בכך כדי לשלול את תקפותה של חוות הדעת.
אין חולק כי הנתבעת ביצעה שיפוץ כפי שעולה מהתמונות שהוגשו בדיון האחרון וסומנו נ/1. בנסיבות בהן אין חולק כי הנתבעת ביצעה שיפוץ הרי שאם רצה התובע להוכיח כי השפוץ לא צלח היה עליו להגיש חוות דעת מעודכנת לאחר השיפוץ שביצעה הנתבעת.
עיינתי היטב בתמונות וניכר מהן כי בוצע שיפוץ מניח את הדעת אשר הביא להשבת הדירות לידיו של התבוע באופן סביר. כך למשל, בעוד שבס' 3.2 לחוות הדעת צוין כי "כל המשקופים של הדלתות פגומים ומלוכלכים בצבע" הרי שבתמונות שצירפה הנתבעת ליקויים אלו אינם נראים לעין. גם ביחס לצביעת הדירה ניכר כי צביעתה נעשתה באופן תקין אשר אכן הביא להשבת המצב לקדמותו אם לא מעבר לכך.
נדגיש כמובן כי לא ניתן לקבוע מה היה מצב הדירות בעת שאלו נמסרו לנתבעת (כל אחת במועד אחר כמובן). זאת ועוד, ס' 10 א' להסכם קובע כי "המושכר נמסר לשוכרים במצב טוב". כפי שציינו קודם לכן הרי שתוקפו של ההסכם פג ולא ניתן ללמוד ממנו על מצב הדירה הראשונה בעת מסירתה לראשונה או לאחר שתמה תקופת השכירות שצוינה בהסכם. ודוקו, אם נניח כי השכירות אכן החלה בשנת 2013 כפי שטענה הנתבעת הרי שתקופה של שלוש שנים ומעלה עד לפינוי בפועל מגדילה כמובן את ההסתברות לקיומו של בלאי סביר ורגיל.
ועוד, אין שום ראיה ביחס למצבה של הדירה השנייה בעת שזו נמסרה לנתבעת.
ועוד, בעוד שחוות הדעת נוקבת בסכום כולל של 80,000 ₪ כעלות תיקון כל הליקויים התובע בעצמו טען כי השקיע סך של 19,000 ₪ בשיפוץ הנכס (ס' 16 לתצהיר) ואף שהוא טען כי גם לאחר השקעת הסכום האמור "הנכס טרם נראה כשהתקבל לידיה של הנתבעת" לא צורפו כל ראיות ביחס למצב הדירות לאחר השיפוץ שביצע בפועל התובע לטענתו.
בחקירתה בדיון הראשון העידה הנתבעת כי הדירות הושבו כשהן צבועות בלבן. טענה זו לא נסתרה והיא באה לידי ביטוי בתמונות שהוגשו.
הנתבעת אמנם לא הוכיחה כי עלות השיפוץ הייתה סך כולל של 37,000 ₪ כפי שנטען על ידה ולא צירפה ראיות נוספות מעבר לקבלות שצורפו על ידה ואשר מסתכמות בסך של כ- 2,000 ₪ אולם אין בכך כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי ועניין זה אינו דרוש להכרעה. התביעה היא תביעתו של התובע ולא תביעתה של הנתבעת ועליו להוכיח כי חרף השיפוץ שביצעה הנתבעת נותרו בדירה ליקויים שהנתבעת אחראית עליהם ועליו להוכיח את עלות תיקונם של אלו. הת ובע לא הוכיח את האמור וליכך דין טענתו המרכזית לפיצוי להידחות.
סיכומו של דבר
לנוכח כל האמור אני מורה על דחיית התובענה במלואה. כפועל יוצא מכך אני מורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל שמספרו 5245721116.
חרף התוצאה החלטתי שלא לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת. הנתבעת אמנם לא הייתה מיוצגת אך את המסמכים העיקריים שהיו רלוונטיים להכרעה היא הגישה לאחר הישיבה המקדמית. המסמכים הוגשו אמנם באישור אך הגשתם במועד זה גרמה להתמשכות של ההליך ובשל סיבה זו סבורני כי אין מקום לפסוק לטובת הנתבעת הוצאות משפט חרף דחיית התובענה.
יתירה מזו, חלופת המסרונים בין הצדדים כפי שצורפה כחלק מראיות הנתבעת מעלה כי השיח בין הצדדים חרג לטעמי מהמקובל גם בהתחשב בקיומה של מחלוקת. כך למשל, לא ראיתי מודע היה צורך בביטוי "כמו כן ידוע לי על המשך דרכם בתחוום הילדים עין תחת עין שן תחת שן מוזמנים לנסות אותי" (מסרון של התובע מיום 05.09.2016) וגם במובן זה דומני כי אי פסיקת הוצאות תפחית את הדם הרע ששורר, שלא לצורך, בין שני הצדדים ותמנע התעסקות מיותרת בעניין זה וכל אחד מהצדדים יוכל להמשיך בשגרת חייו.
ניתן היום, י"ט ניסן תשע"ט, 24 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.