הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע תא"מ 25735-11-16

בפני
כב' הרשם הבכיר אורי הדר

התובעות

  1. הדר סילוקי ת"ז, 039460829
  2. סמדר מזוז ת"ז, 066115908

שתיהן ע"י ב"כ עוה"ד יוסף מזוז

נגד

הנתבעת

איסתא ישראל בע"מ חברות, 513754812
ע"י ב"כ עוה"ד אדם שעשוע ואח'

פסק דין

לפניי תביעתן של התובעות לפיצוי והשבה בסך כולל של 65,915 ₪ בקשר עם חופשה שהוזמנה מהנתבעת.
דין התובענה להתקבל בחלקה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
מכוח סמכותי ע"פ דין אני מורה על תיקון טעויות הסופר הבאות שנפלו בפרוטוקולים:
בעמ' 6, שורה 32 במקום "ואל" יש לרשום "ולא".
בעמ' 7, שורה 20 במקום "מתסדרת" יש לרשום "מסתדרת".
בעמ' 10, שורה 32 במקום "על" יש לרשום "עם".
בעמ' 12, שורה 29 במקום "התחלה" יש לרשום "בהתחלה".
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה
מה מידת האחריות שיש לכל אחד מהצדדים בתיק שלפנינו למיקומו של המלון שהוזמן, בסופו של התהליך, באמצעות הנתבעת ביחס למרכז העיר? זו המחלוקת המשפטית העיקרית בין הצדדים. ומבחינה מעשית המחלוקת בין הצדדים הינה האם אכן ניתן לגמוא מרחק של 5.6 קמ' ב – 25 דקות של הליכה כפי שמסר נציג הנתבעת לתובעת 1 בשיחתם הטלפונית בעת הזמנת המלון?
התובעות הינן חברות ובמועדים הרלוונטיים לתובענה הזמינו מהנתבעת חופשה בת שבעה לילות בעיר ברצלונה מתאריך 20.08.2012 ועד לתאריך 27.08.2012 (להלן: "החופשה"). את ההתקשרות מטעמן של התובעות ביצעה התובעת 1 וזאת לבקשה ובאישורה של התובעת 2.
הנתבעת הינה חברה שעיסוקה בתחום תיירות והיא משווקת ומוכרת ללקוחותיה טיסות וחבילות נופש בחו"ל.
בכתב התביעה טענו התובעות כי ביום 05.08.2012 הזמינו מהנתבעת, באמצעות נציגה מר שי זגורי (להלן: "מר זגורי"), חופשה בת שבעה לילות בעיר ברצלונה. התובעות טענו כי העמידו לנתבעת תנאי מרכזי ולפיו על המלון להיות ממוקם במרכז העיר ברצלונה או בסמוך למרכז ובמרחק הליכה קצר משדרת הרמבלס (la rambla) (להלן: "השדרה") המפורסמת המצויה בטבורה של העיר. התובעות טענו כי הסבירו לנציג הנתבעת כי הן נוסעות בגפן וחשובה להן תחושת הביטחון וכן כי התובעת 2 אינה נוסעת בשבת, ליתר דיוק מכניסת השבת ועד צאתה, ועל כן מיקומו של המלון במרכז העיר הוא תנאי מרכזי להזמנה.
בכתב התביעה טענו התובעות כי כל מלון שהוצע ע"י נציג הנתבעת נבדק תחילה ע"י התובעת 1 "ורק לאחר שהמיקום התאים לה נתנה את אישורה על (בטעות נרשם בכתב התביעה "כל" – א.ה.) כך, כשלא התאים דחתה התובעת את ההצעה של הנתבעת" (ס' 9 לכתב התביעה). בכתב התביעה תוארה השתלשלות האירועים ביחס להזמנת המלון מעת שהחלה ההתקשרות עם הנתבעת ועד לרגע הנסיעה ממש ובכלל זה הזמנות שבוצעו ובוטלו ע"י הנתבעת, הזמנות שבוצעו ולא התאימו לתנאי שהעמידו התובעות כפי שפורט וכיוצא בזה. בסופו של יום, או ליתר דיוק כמעט בסופו של המסע להזמנת החופשה, הסכימו התובעות להשתכן במלון (על בסיס לינה בלבד) שהוצע ע"י הנתבעת ביום 15.08.2012 והמצוי במרכז העיר ברצלונה וזאת בתוספת תשלום ששולם בפועל. התובעות טענו כי חרף ההסכמה לא קיבלו מהנתבעת את פרטי המלון וזאת עד ליום 19.08.2012 בשעות אחר הצהריים. התובעות טענו כי משנוכחה התובעת 1 (בטעות נרשם בס' 19 לכתב התביעה "הנתבעת 1" – א.ה.) כי לא מדובר במלון עליו הוסכם שלחה התובעת 1 לנתבעת מייל ובו היא מודיעה כי אין זה המלון שהוזמן (נספח 7 לכתב התביעה). עוד טענו התובעות כי לאחר המייל האמור התקשר לתובעת 1 מר זגורי ואמר לה כי המנהלת שלו היא שהורתה על ביטול ההזמנה למלון עליו סוכם והציעה להעבירן "למלון טוב ומרכזי יותר העונה לשם fira congress זאת כדי לפצות את התובעות על הטרטור שעברו, אולם פיצוי זה מותנה בהסכמתה המיידית להצעתו ". התובעות טענו כי התובעת 1 החליטה לקבל את ההצעה בנסיבות בהן היא כבר הייתה מותשת מהשתלשלות האירועים וכי למרות שהתובעת 1 פעלה וניסתה לאתר את המלון האמור (להלן: " המלון") באינטרנט בהתאם לנוהל שקבעה לעצמה היא לא הצליחה לאתרו (ס' 22 לכתב התביעה). התובעת 1 פנתה למר זגורי אך הלה אמר לה כי היא יכולה לסמוך עליו. ביום שלמחרת הגיע התובעות לשדה התעופה בברצלונה ובהגיען למלון, בחלוף נסיעה של מספר דקות, נדהמו לגלות כי המלון אינו מוקם במרכז העיר והוא אינו מיועד "לתייר המצוי ובוודאי לבנות צעירות שמטרתן העיקרית היא לטייל במרכז ברצלונה ולערוך קניות" וכי ההגעה למרכז העיר מתאפשרת בתחבורה ציבורית בלבד שפעילה לאורך ביום בלבד ואורך הנסיעה הוא כ – 25 דקות לכל כיוון.
התובעות טענו כי התקשרו למר זגורי על מנת להעמיד אותו על הטעות שאירעה אך הלה אמר להם כי אין מדובר בטעות וכי זה המלון היחיד שהיה פנוי מאחר ואותו שבוע התקיים משחק כדורגל וכל בתי המלון היו בתפוסה מלאה. התובעות טענו כי מאותה שיחה הבינו כי מר זגורי ידע על מיקומו של המלון אך הסתיר זאת מהן על מנת שלא יבטלו את ההזמנה מהנתבעת. מר זגורי הודיע לתובעות כי העברתן למלון אחר אינה בסמכותו אלא בסמכותו של נציג אחר של הנתבעת, מר דוד סררה. התובעות שוחחו גם עם מר סררה ולאחר בירורים שערך האחרון הוא הציע להן, לטענתן, מלון בדרוג של 2 כוכבים בתוספת תשלום של 6000 יורו וגם זאת בתנאי שהתובעות תקבלנה אישור מהמלון ובו ויתור של המלון על המשך שהותן וזאת בכדי שהנתבעת תוכל לקבל את כספה חזרה. התובעו סירבו להצעה האמורה. גם שיחה של ב"כ התובעות עם מר סררה לא הועילה והתובעות החליטו לקטוע את חופשתן ולחזור ארצה אולם התברר כי לא היו טיסות פנויות. בשלב זה סייעו בידי התובעות בני משפחותיהן ובסופו של יום נמצא, באמצעות סוכנות נסיעות אחרת (להלן: "הסוכנת החלופית"), פתרון ונמצאו עבור התובעות חדרים פנויים בבתי מלון במרכז ברצלונה אך לנוכח אותו משחק כדורגל לא נמצא מלון שיכול היה לאחר את התובעות למשך כל שאר החופשה ועל כן הן לנו בארבעה בתי מלון שונים (להלן: "המלונות החלופים") במהלך יתרת החופשה ובגין כך שילמו סך כולל של 3,700 ₪.
התובעות טענו כי הנתבעת הפרה את ההסכם שנחתם עמה, התרשלה באספקת שירות אמין ומקצועי, פעלה בחוסר תום לב ותוך עשיית עושר ולא במשפט בכך שהותירה בידיה תשלום אשר המלון לא גבה ממנה. התובעות עתרו להשבה של מלוא הסכום ששילמו לנתבעת עבור החופשה, להשבה של הסכום ששילמו עבור המלונות החלופיים וכן פיצויים בגין רכיבים נוספים לרבות עוגמת נפש.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת לשיהוי והיזק ראייתי וטענה כי בתחום התיירות יש חשיבות מהותית למועד הגשת התביעה לנוכח ההיקף הגדול של העסקאות המבוצעות מדי יום וטענה כי השיהוי הביא לקושי באיתור מסמכים רלוונטיים (ס' 26 וס' 28 לכתב ההגנה למשל). עוד טענה הנתבעת כי בשל השיהוי אין באפשרותה לברר פרטים אודות המקרה שכן נציגי הנתבעת אינם עובדים כעת אצל הנתבעת (ס' 33 לכתב ההגנה).
לגופו של עניין טענה הנתבעת כי הטיסות והמלון הוזמנו ביום 05.08.2102 או בסמוך לכך. הנתבעת הדגישה כי היא פועלת כמתווכת בין נוסעים לבין ספקי תיירות שונים ואין היא אחראית לאספקת שירותי התיירות ו/או ביצועם. הנתבעת טענה כי לא הפרה כל התחייבות כלפי התובעות. עוד טענה הנתבעת כי נושא שמירת השבת ע"י התובעת 2 לא עלה בשיחות שהתקיימו וכי ממילא ענין זה אינו משפיע על זמינות חדרי המלון.
עוד טענה הנתבעת כי לאחר שהתובעות הבינו כי היצע החדרים דל הן ויתרו על הדרישה בקשר עם מיקום המלון. הנתבעת טענה כי התובעת 1 בדקה כל מלון שהוצע לה והזמנתו של המלון נעשתה לאחר קבלת אישורה. עוד טענה הנתבעת כי במידה והתובעות היו מבקשות או מביעות הסכמה לעבור מלון מדי יום ייתכן כי היו נמצאים מלונות פנויים אך עניין זה כלל לא עלה והנתבעת אינה מציעה זאת מיוזמתה מתוך ניסיונה אלא אם כן מבקש את הלקוח באופן מפורש. עוד טענה הנתבעת כי פעלה על פי דרישותיהן של התובעות וכי ממילא אין התובעות כבולות אליהן והן יכלו לפנות גם לסוכנויות נסיעות אחרות ובכל מקרה לנוכח ההזמנה בסמוך לחופשה הוסבר לתובעות כי בתי המלון מצויים בתפוסה מלאה ונציגה לא הבטיח דבר לתובעות.
קבעתי את התיק לישיבה מקדמית לאחר תצהירים. התובעות הגישו תצהירים שלהן והנתבעת הגישה תצהיר של הגב' גורודצקי שהינה מנהלת המחלקה לטיפול משפטי של הנתבעת. לתצהירה של הגב' גורודצקי צורפו תמלילי שיחות שהתקיימו בין מר זגורי לבין התובעת 1 ואמה. בדיון טען ב"כ התובעות כי "התובעות לא אישרו את בית המלון שנסגר בסופו של יום" וטען כי לדעתו "הנתבעת לא הגישה את כל ההקלטות וחסרות הקלטות שלא מחמיאות לנתבעת" וטען כי מהמלל לא ברור מה התאריך בו נערכה כל שיחה ובכל מקרה "הדברים שנשמעים בהקלטות מחזקים את התביעה שלנו". ב"כ הנתבעת שב על טענתו ביחס לשיהוי וטען כי "צרפנו את כל השיחות שמצאנו".
ב"כ הנתבעת טען כי "אני מסכים שהמלון הזה נסגר יום לפני ההזמנה" וכי האישור שניתן היה אישור טלפוני. עוד מסר ב"כ הנתבעת כי "מר זגורי לא עובד אצל הנתבעת מזה תקופה ארוכה...אנו לא יכולים להביא תצהיר שלו" וכי "התובעות ידעו בדיוק היכן המלון ואין טענה שהן הגיעו למלון אחר מזה שנסגר" והעלה השערה, לטעמי, ביחס להסכמתן של התובעות למלון האמור. בתגובה טען ב"כ התובעות כי כבר בחודש אוקטובר 2012 שלח מכתב לנתבעת ובנסיבות אלו יכולה הייתה הנתבעת לאסוף ראיות בזמן אמת והסביר את נסיבותיו האישיות בעטיין הוא לא יכול היה לטפל בעניין עד לשנת 2016.
התובעת 1 טענה כי "מאחר והמלון נסגר יום לפני הטיסה לא הספקתי לבדוק איפה הוא נמצא". הצדדים יצאו להפסקה על מנת לשוחח ביניהם אך הדבר לא צלח והם ביקשו לקבוע את התיק לשמיעת הראיות.
קודם למועד שנקבע לשמיעת הראיות הגישו התובעות בקשה לזמן לעדות את הסוכנת החלופית, גב' סיגל נעים, וכן את מר זגורי. נעתרתי לבקשה.
בדיון שהתקיים נשמעה עדותם של התובעות, של מר זגורי ושל גב' גורודצקי. ב"כ התובעות הודיע כי הוא מוותר על עדותה של הגב' נעים, הסוכנת החלופית. בתום הדיון ביקשו ב"כ הצדדים לסכם את טענותיהם בכתב ולאחר ארכה שניתנה לב"כ התובעות אכן הוגשו סיכומים.
המחלוקות בין הצדדים הן ביחס:
לשיהוי שבהגשת התביעה והשלכותיו.
לסכום ששילמה הנתבעת עבור המלון.
לתנאים להזמנה מבחינתן של התובעות.
לאישורן של התובעות את המלון.
למידת האחריות שיש לכל אחד מהצדדים בקשר עם מיקומו של המלון נושא התובענה ביחס למרכז העיר ובכלל זה העובדה כי התובעות לא ביקשו מהנתבעת אלא שהות רציפה במלון אחד.
לנזקי התובעות.
כפי שפורט קודם לכן הצדדים, ובעיקר התובעות, פירטו בהרחבה רבה בכתבי הטענות את השתלשלות האירועים בכל הנוגע למלונות ומאוחר יותר בוטלו וזאת עד לשלב האחרון בו יום לפני הטיסה, קרי ביום 19.08.2012 בשעות אחר הצהריים, הוזמן בסופו של יום המלון נושא התובענה, מלון fira congress. עניין זה זכה להתייחסות רחבה גם במהלך החקירות. חרף האמור, סבורני כי עניין זה אינו נדרש להכרעה במחלוקת ובכל מקרה אף שניתן להבין את ההיגיון שמאחורי הטענה כי " פרויקט פשוט של הזמנת חופש הפך לדבר מורכב מדי" (עמ' 1) סבורני כי ההסברים שסיפקה הגב' גורודצקי בחקירתה כמו גם עדותו של מר זגורי מעידים כי לא נפל פגם כלשהוא בפעולותיה של הנתבעת בכל מה שנוגע למלונות שהוזמנו ובוטלו עד לשלב בו הוזמן המלון נושא התובענה, כאמור יום קודם לטיסה.
יש לציין גם כי הזמנת חופשה שבועיים לפני המועד ליעד שהוא עמוס בתיירים גם מבלי שמתקיים בו משחק כדורגל, ודי לטעמי בשיטוט קצר באותה שדרה מפורסמת באמצע אוגוסט על מנת להתרשם, לחיוב או לשלילה איש איש לפי טעמו, מההמולה הקיימת במקום, למעט אולי בין השעות 04:00 לפנות בוקר ועד 07:00 בבוקר, על מנת להניח כי עובדתית אין כל וודאות כי הזמנת חופשה בנסיבות אלו הינה אכן עניין פשוט למדי. ואם נוסיף על כך את העובדה כי אין מחלוקת שהתקיים במהלך החופשה שתוכננה גם משחק כדורגל על אחת כמה וכמה.
יתירה מזו, סבורני כי התובעות לא היו דקות פורתא עת טענו בכתב התביעה, בסעיפים שונים, כי המלונות שהוזמנו ובוטלו אכן אושרו. כך למשל, בס' 12 לכתב התביעה מציינות התובעות כי הוזמן מלון colonia hotel ומצרפות את נספח 1 לכתב התביעה שהוא, לשיטתן, " אישור הזמנת המלון". די בעיון חטוף בנספח 1 לכתב התביעה כדי להבחין כי סטטוס המלון הוא "ממתין לאישור".
משמעות הדברים היא ברורה: ממתין לאישור פירושו כי הזמנת המלון עדיין לא אושרה, בין אם ע"י המלון עצמו ובין אם ע"י ספק החופשה בחו"ל. לא ניתן להבין מאותו נספח, כמו גם מנספח 3 לכתב התביעה שגם לגביו נטען כי מדובר באישור, כי הזמנת המלון אושרה. התובעות הצטיירו בעיניי כאנשים סבירים שאין להן שום קושי לקרוא מסמכים ברורים למדי. בנסיבות אלו סבורני כי לא היה מקום לאותה תרעומת שניתן לחוש בה למקרא כתב התביעה בכל הנוגע לתהליך ההזמנה מיום 05.08.2012 ועד להזמנת המלון ביום 19.08.2012. כך או אחרת, עניין זה כאמור אינו דרוש להכרעה.
נבהיר עתה כי כפי שצין בכתב התביעה הרי שהתובעת 2 הסמיכה את התובעת 1 לנהל את כל עניין ההזמנה מול הנתבעת. בחקירתה העידה התבועת 2 כי "הכל היה דרך התובעת 1" ובהמשך העידה כי הפקידה את הטיפול בנסיעה בידיה של התובעת 1 (עמ' 10) והיא עודכנה על כל אישור וביטול. לפיכך, ומכוח אותה הרשאה מראש, כל פעולה של התובעת 1 בעניין זה שעד להגעה למלון, תיחשב כפעולה גם מצדה של התובעת 2.
דיון והכרעה
השיהוי
לאורך כתב ההגנה כולו הדגישה הנתבעת את העובדה כי התביעה הוגשה למעלה מ – 4 שנים לאחר שתמה החופשה נושא התובענה (החופשה הגיעה לסיומה ביום 28.08.2012 והתביעה הוגשה ביום 10.11.2016) וטענה כי עובדה זו מסבה לה נזק ראייתי ומקשה על איתור מסמכים רלוונטיים. אין ספק כי ניתן היה להגיש את התביעה מוקדם יותר. אין גם ספק כי שיהוי בהגשת תביעה עשוי ליצור נזק ראייתי לנתבע.
ועדיין, על מנת לבחון את המשמעות האמיתית של השיהוי בתיק ספציפי יש לבחון לא אם השיהוי עשוי לגרום לנזק ראייתי אלא אם הוא גרם בפועל לנזק ראייתי. יש לבדוק כמובן גם אם ניתן למצוא צידוק כלשהוא מבחינתו של התובע לאותו שיהוי. כפי שנראה להלן השיהוי לא גרם לנתבעת נזק ראייתי בפועל בענייננו.
ראשית ביחס לצידוק שנטען ע"י התובעות. בעניין זה מנו התובעות שני טעמים. בכתב התביעה ובדיון הראשון נטען כי ביום 02.10.2012 שלח ב"כ התובעות מכתב לנתבעת. נוסח המכתב צורף לכתב התביעה. אין לי שום ספק כי דבריו של ב"כ התובעות ביחס למשלוח המכתב הם נכונים ולא עולה על דעתי כי עורך דין יאמר דברים שאינם אמת. ועדיין, יש לבחון אם ישנה ראיה כלשהיא להגעת המכתב ליעדו שהרי לא די בשליחתו. בעניין זה סבורני כי לא עלה בידי התובעות להוכיח כי המכתב הגיע ליעדו. ראשית, במכתב עצמו אין את כתובתה של הנתבעת ואף שברור כי ב"כ התובעות בירר את הכתובת לפני ששלח לא ניתן לדעת מהמכתב לאיזו כתובת הוא נשלח. שנית, גם באישור המשלוח שצורף לכתב התביעה לא צוינה כתובת המשלוח. שלישית, האישור שצורף הינו כאמור אישור משלוח ולא אישור מסירה ולא צורף כל אישור מחברת דואר ישראל ביחס למספר הסידורי של המשלוח. דומני כי אם התביעה הייתה מוגשת מוקדם יותר היה סיכוי סביר יותר לאתר את אישור המסירה ואז לדעת מה עלה בגורלו של המכתב. רביעית, העובדה כי חברה כדוגמת הנתבעת שהיא בוודאי אחת החברות המוכרות בתחום התיירות אינה משיבה למכתב כפי שנטען תומכת באפשרות כי המכתב לא הגיע ליעדו. חמישית, גם אם נניח כי המכתב הגיע ליעדו, ובמצב כזה אכן היה על הנתבעת לאסוף ראיות רלוונטיות, הרי שאי פעולה כלשהיא במשך ארבע שנים לאחר משלוח אותו מכתב יכולה הייתה להביא את הנתבעת לסבור, באופן סביר, כי התובעות זנחו את העניין ובמצב כזה אין עוד חובה לשמור את הראיות שנאספו.
פנייה נוספת לנתבעת כטענתן של התובעות היא פנייתה של הסוכנת החלופית כפי שצורפה כנספח 10 לכתב התביעה. פנייה זו נשלחה במייל למר ג'יל פרץ וליד שמו צוין AMEX. בהתחשב בכך כי הסוכנת החלופית היא עובדת של סניף ליר אמקס בכרכור כפי שצוין בתחילת המייל איני משוכנע כי הפנייה אכן נשלחה לנתבעת. הגב' גורודצקי ציינה בדיון השני כי "ג'יל פרץ אינו מנכ"ל הנתבעת" (עמ' 8) והיא לא נשאלה בחקירתה אם יש אצל הנתבעת עובד בשם זה. סיכומו של דבר, לא הוכח כי פנייה זו הגיעה לנתבעת.
הטעם השני שהעלו התובעות, וליתר דיוק ב"כ התובעות שהוא אביה של התובעת 2, נעוץ בנסיבות אישיות של ב"כ התובעות. ב"כ התובעות טען כי בשנת 2013 חלה במחלה ממארת ולא יכול היה לטפל בעניינים עד שנת 2016 (עמ' 2 וראו גם סיכומי התובעות). יש לאחל רפואה שלמה לב"כ התובעות ודבריו, גם מבלי שהוגש מסמך כלשהוא ואין צורך בכך שעה שמדובר בעורך דין הגון, מהימנים עליי לחלוטין.
ועדיין, אין עניינו של ב"כ התובעות, שהוא עורך דין הגון ומכובד, עומד לדיון אלא עניינן של התובעות. והתובעות היו חייבות להביא בחשבון כי מן הצד השני עומדת נתבעת שגם לה זכויות בהליך ואחת הזכויות הינה כי מחלוקת תתברר תוך זמן סביר. דומני כי הגשת תביעה בעניין זה בחלוף ארבע שנים, אף שאין עליה התיישנות כמובן, אינה מקיימת תנאי זה.
החופשה תמה. העובדות ידועות. נשלח מכתב כנטען. אין תשובה. ניתן אולי לשלוח מכתב תזכורות ואם לא – אז יש להביא את העניין להכרעה בהקדם. בהקדם אין פירושו שבוע לאחר החופשה אך גם לא ארבע שנים לאחריה.
לנוכח כל האמור סבורני כי התובעות נקטו בשיהוי בהגשת התביעה.
יש לבחון עתה האם השיהוי אכן הסב נזק ראייתי לנתבעת. התשובה לשאלה זו הינה, בפשטות, שלילית. הנתבעת, אשר הדגישה בכתב ההגנה את הנזק הראייתי שנגרם לה, הצליחה למצוא בשנת 2018 לא פחות מ – 16 הקלטות של שיחות הרלוונטיות למחלוקת. דומני כי בכך הוכיחה הנתבעת בעצמה כי השיהוי שבהגשת התביעה לא גרם לה נזק כלשהוא.
ועוד, גם טענתה של הנתבעת ביחס לאי יכולת להעיד עדים רלוונטיים הוכחה, לפחות בחלקה, כלא נכונה ובחלקה האחר לא נראה כי נעשה ניסיון כלל להעיד את העד הרלוונטי. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי נציגיה אשר טיפלו בנושא שבמחלוקת אינם עובדים אצלה כעת (ס' 33 לכתב ההגנה). והנה זה הצליחו התובעות לאתר את מר זגורי שהוא סוכנה של הנתבעת אשר מולו בוצעה ההזמנה והוא הדובר בשיחות שהגישה הנתבעת בעצמה והוא הגיע לתת עדות ואף העיד כי "וגם היום אני עובד אצל הנתבעת". נניח לצורך הדיון כי בתום לב נכתב האמור בס' 33 לכתב ההגנה.
ועוד באשר למר זגורי נאמר כי כאשר נשאל מר זגורי בחקירתו לב"כ הנתבעת האם במידה והיה מקבל פנייה בסמוך לחזרה ארצה הוא היה זוכר מידע ביחס להזמנה הוא השיב "בספק" וזאת ללמדנו שגם לשיטתו של העד, שהוא העד המרכזי מצדה של הנתבעת, הגשת התביעה במועד מוקדם יותר לא הייתה תורמת דבר.
ובאשר לנציג השני, מר סררה, התובעות אמנם לא ביקשו להעידו וממילא שסבורני כי הוא לא היה תורם להבהרת המחלוקת אך גם הנתבעת לא פירטה אלו ניסיונות עשתה על מנת לאתרו.
המסקנה מן האמור לעיל הינה כי הנתבעת לא הוכיחה, ולו באופן סביר, כי השיהוי בהגשת התביעה גרם לה נזק ראייתי וטענה זו נדחית אפוא. בסיכומיה טענה הנתבעת כי השיהוי מנע ממנה אפשרות להראות מה הופיע בפני מר זגורי בעת השיחה האחרונה עם התובעת 1 (ס' 33 לסיכומים). גם אם יש בכך ממש הרי שבהתחשב בכך כי כל שנדרש היה להצביע על המרחק בין המלון לבין השדרה סבורני כי בירור העניין באתר גוגל מפות או באתר מקביל היה מספק תמונה עובדתית ברורה. בירור כאמור הוא פשוט ובעיקר מהיר וההסתברות לטעות מהותית לגביו הינה נמוכה מאוד.
מי שדווקא נגרם לו נזק ראייתי בשל אותו שיהוי הן התובעות וזאת בשני היבטים: האחד, היעדר הצדקה לפסוק הפרשי הצמדה וריבית על הסכום שנפסק לטובת התובעות כפי שיפורט בהמשך והשני, הקושי, כפי הנראה, בהוכחת הטענה כי הנתבעת לא שילמה בפועל למלון או קיבלה חזרה מהמלון את עלות 6 הלילות הנותרים מעבר ללילה הראשון.
התמלילים שהגישה הנתבעת
באשר לתמלילים שהוגשו נדגיש כי התמלילים מתייחסים לשיחות משלושה מועדים שונים, ה – 05.08.2012 שהוא תחילת ההתקשרות שבין הצדדים, מיום 15.08.2012 ומיום 19.08.2012 שהוא יום לפני הטיסה. חלק מהשיחות הן בין אמה של התובעת 1 לבין מר זגורי. אמה של התובעת 1 אמנם נכחה בדיונים אך היא לא העידה מטעם התובעות. כפי שנראה להלן אין לעניין זה חשיבות. הדובר מטעם הנתבעת בכל השיחות הוא מר זגורי.
טענת התובעות ולפיה "הנתבעת לא הגישה את כל ההקלטות וחסרות הקלטות שלא מחמיאות לנתבעת" (עמ' 1) לא הוכחה. זולת טענה כללית זו לא טענו התובעות באופן מפורש לקיומה של שיחה כלשהיא שלא תומללה וגם בעניין זה השיהוי שבהגשת התביעה פועל לחובתן. לעומתה טענת הנתבעת כי הנתבעת צירפה את כל ההקלטות שנמצאו לא נסתרה והיא מקובלת עליי. ודוקו, הדגש הוא על המילה "שנמצאו" להבדיל מ"שהתקיימו". כך למשל, בתמליל מס' 5 (שיחה מיום 15.08.2012) אומר מר זגורי לתובעת 1 "אני אומר לא אהבת את המלון אתמול". דברים אלו מעידים לכאורה כי גם ביום 14.08.2012 התקיימה שיחה בין התובעת 1 או אמה לבין מר זגורי. תמליל של שיחה זו לא צורף אך התובעות לא הוכיחו כי אותרה שיחה כאמור והיא לא תומללה בכוונת מכוון.
בחקירתה נשאלה גב' גורודצקי ביחס לקיומן של שיחות נוספות והיא הסבירה מה הפרמטרים שהוזנו לצורך איתור השיחות (עמ' 14) והיא העידה כי "צירפתי את כל מה שיש לי". הסבריה ודבריה של גב' גורודצקי מהימנים עליי והם סבירים לחלוטין.
סיכומו של דבר, טענת הנתבעת כי הגישה את תמלילי כל השיחות שמצאה לפי הפרמטרים הסבירים שהוזנו מקובלת עליי לחלוטין.
תנאי ההזמנה מבחינתן של התובעות
בכתב התביעה טענו התובעות כי תנאי מרכזי להזמנת המלון הוא כי המלון יהיה ממוקם במרכז העיר "וזאת מהסיבה שהתובעת 2 אינה נוסעת בשבת והן מהסיבה שהתובעות בהיותן בגפן העדיפו מלון במיקום מרכזי, נגיש לכל אתרי הבילוי והקניות של העיר".
בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי הסיבה הקשורה לשמירת השבת לא עלתה בשיחות שהתקיימו עם מר זגורי וכי ממילא לעניין זה אין השפעה על זמינות חדרי המלון. אין ספק כי עניין השבת אינו רלוונטי לזמינות אך ממילא לא זו טענתן של התובעות. התובעות ציינו עניין זה כאחת הסיבות לרצונן במיקום מרכזי של המלון ועניין זה נשמע סביר והוא מהימן עליי לחלוטין. עם זאת, עיון בתמלילים שהוגשו מעיד אמנם כי כפי שטענה הנתבעת אין אזכור לעניין זה בשיחות שהתקיימו בין התובעת 1 ואמה לבין מר זגורי.
עוד טענה הנתבעת כי "נראה כי בסופו של יום, משהבינו התובעות כי היצע החדרים דל, ויתרו של דרישת המיקום על מנת למצוא מלון פנוי" (ס' 16 לכתב ההגנה). סבורני כי טענה זו לא הוכחה כפי שנראה להלן. דבריה של התובעת 1 בשיחה האחרונה, תמליל מס' 7, אינו מעיד על ויתור על דרישה זו. הוא מעיד, אם מביאים בחשבון את שעת השיחה ביחס לשעת הטיסה, על ייאוש מה ולכל הפחות על בהילות לסיים עם העניין מצדה של התובעת 1, בהילות שהיא גם בעוכריהן של התובעות כפי שיפורט בהמשך אך בוודאי שאין לקרוא מהאמור באותה שיחה משום ויתור. לא שוכנעתי גם כי היה ויתור על עניין זה.
ועוד בעניין זה, בחקירתו נשאל מר זגורי ביחס לאותו תנאי הנוגע למיקום המלון ואף שדומני כי השאלה לא הייתה מדויקת שהרי אין טענה כי התובעות ביקשו כי המלון יהיה ממוקדם דווקא בשדרה הרי שמר זגורי העיד כי "לפי מה שהראית לי בהתחלה זה מה שהם ביקשו אבל אני לא זוכר שהכרחתי אותן להזמין או לשלם כסף". עדות זו מעידה כי התנאי האמור אכן נזכר בשיחות והוא היה התנאי המרכזי מבחינתן של התובעות.
מכל מקום, טענתה של הנתבעת עצמה כי התובעות ויתרו על אותו תנאי היא בבחינת הודאה של הנתבעת כי בתחילת התהליך אכן הוצב תנאי כזה ע"י התובעות. במצב כזה הנטל להראות שינוי ביחס לתנאי שהוצב מוטל על הנתבעת. ודומני כי הנתבעת לא עמדה בנטל זה.
השיחות שתומללו הן כאמור משלושה מועדים שונים. קראתי את התמלילים כולם וישנם כאלו שאינם רלוונטיים למחלוקת. כך למשל, תמליל מס' 10 ו- 11 עוסקים בסכומים ובאופן התשלום ועניין זה אינו רלוונטי למחלוקת.
לעומת זאת, בתמלילים שכן רלוונטיים למחלוקת הרי שעניין מיקומו של המלון בקרבת המרכז הוא עניין שחוזר על עצמו פעמים רבות. כבר בשיחה הראשונה (תמליל מס' 16) אומרת אמה של התובעת 1 כי "מה ששי הכי חשוב לי בקשה, המלון שיהיה מרכזי...". בתמליל מס' 13 אומרת התובעת 1 "ובטח שלא בא לי להיות במלון רחוק וכל היום להיות ברכבות ואוטובוסים". אין ספק כי בעיר גדולה כגון ברצלונה הקביעה מהו מרכז העיר היא כמובן תלויה בהגדרות שונות ודבריו של מר זגורי בתמליל מס' 5 (עמ' 5-6) בהחלט מבהירים את העניין היטב. אין מדובר בעיירה קטנה או בכפר שבהם הקביעה מהו מרכז העיירה או הכפר, על פי רוב המקום בו ממוקמים מבני ציבור, היא פשוטה יותר. בעיר גדולה הדבר מורכב יותר.
כך למשל, אם ניקח לדוגמא את העיר פריז. האם מרכזה הוא הפנתיאון, או שמא מגדל אייפל או שאולי דווקא כנסיית נוטרדם? והרי אלו אינם סמוכים זה לזה. כך גם בברצלונה. ועם זאת, ואף שבכל השיחות הוזכרו גם שדרות אחרות המצויות בברצלונה כגון שדרות דיאגונל הרי שהשדרה כפי הגדרתה קום לכן היא מוטיב מרכזי בשיחות וכמעט בכל התייחסות של הצדדים לאותן שיחות יש אזכור של השדרה וזאת ללמדנו כי מבחינתן של התובעות זהו מרכז העיר. זו תהא אפוא נקודת הייחוס.
בתמליל מס' 13 מציע מר זגורי לתובעת 1 לשקול להתרחק מהמרכז שהרי עלות הנסיעה למשך שבוע ברכבת הינה 50 יורו לשיטתו (עמ' 3) אך התובעת 1 אינה מביעה עניין בהצעה זו. בעמ' 4 לאותה שיחה שוב נזכרת השדרה. באותה שיחה עולה לדיון מלון המצוי בקרבת השדרה ומר זגורי מציין כי המרחק הוא חמש עד עשר דקות הליכה. שאר השיחות באותו יום נסבות סביב התשלומים ואינן רלוונטיות למחלוקת.
נעבור לשיחות מיום 15.08.2012. בתמליל מס' 5 מתייחס מר זגורי באופן מפורש לשדרה כנקודת ציון מרכזית ומציין "בוא נראה מה המרחק שלו מהראמבלאס" (עמ' 2) וכך גם בעמ' 3 לאותו תמליל. בעמ' 5 לאותו תמליל שוב מזכיר מר זגורי את אותה שדרה ומציין כי מרחק ההליכה אליה הוא 20 דקות. דומני כי מר זגורי הפריז מעט בתיאור אורכה של השדרה וטענתו כי "היא משתרכת בערך על חצי מברצלונה" (עמ' 6-7 לאותו תמליל) אין לה על מה לסמוך ואולי הדבר נעוץ בכך כי אינו מכיר את העיר כפי שהעיד על עצמו בעמ' 8 לאותו תמליל. בעמ' 7-8 לאותו תמליל שוב מציין מר זגורי את זמן ההליכה מאותה שדרה. בעמ' 9 לאותו תמליל מציין מר זגורי גם את המרחק של המלון שהוצע באותה שיחה מהשדרה ומציין את זמן ההליכה.
שני נתונים אלו מאפשרים לדעת כמובן את מהירות ההליכה. מר זגורי מעיד על עצמו בעמ' 9 לתמליל כי הוא הולך מהר אך כמובן שאין חובה שגם התובעות חובבות הליכה מהירה המה.
בתמליל מס' 3 בעמ' 5-6 שוב נזכרת השדרה ובתמליל מס' 18 בעמ' 4 שוב נזכר המרחק מאותה שדרה. בעמ' 11 לתמליל מס' 18 מציע מר זגורי לשקול מלון שהוא במרחק של 3 קמ' מהשדרה ובהמשך, בעמ' 12-13 לאותו תמליל מציע מלון המצוי 200 מ' מהשדרה. ראו גם תמליל מס' 17 בעמ' 11. מר זגורי מציע בתמליל מס' 17 בעמ' 12 מלון וזאת "בשל מיקומו המרכזי".
סיכומו של דבר, בכל התמלילים שנזכרו עד כה לא מצאתי כי התובעות או אמה של התובעת 1 ויתרו על התנאי כי המלון יהיה ממוקם במקום מרכזי ומרכז לענייננו הוא השרה ומאחר ומדובר אמנם בשדרה ארוכה יחסית נתייחס אל שוק הבוקריה כנקודת הייחוס באותה שדרה.
ביום שקדם לטיסה התקיימו בין התובעת 1 לבין מר זגורי שלוש שיחות (תמלילים מס' 7-9). תמליל מס' 7 מתייחס לשיחה האחרונה בין הצדדים והיא התקיימה בשעה 17:50 לפי המידע שמסרה הנתבעת עצמה. בשיחה זו אמר מר זגורי לתובעת 1 כי המלון נושא התובענה "הוא טיפלה יותר רחוק, לא רציני. בערך רבע שעה עשר דקות...זה עשר דקות מהעיר". התובעת 1, וניתן להבין זאת בהתחשב בשעת השיחה ובהתחשב בכך כי למחרת על התובעת להתייצב לטיסה לפנות בוקר משיבה לו "נו אז תסגור בלי לראות אותו כבר" אבל בכל זאת אומרת ושואלת "סומכת עליך אבל הוא קרוב, נכון?". מר זגורי משיב לה "הוא קרוב עשר דקות בנסיעה, 25 דקות בהליכה מהראמבלאס...". מר זגורי מציע להגיד לתובעת 1 היכן המלון אך היא משיבה לו "לא משנה, עזוב, אחר כך נדבר על זה" ובסוף השיחה אומר לה מר זגורי כי הוא מזמין את המלון ובכך מגיעה השיחה לסיומה.
גם בשיחה זו לא מצאתי משום ויתור של התובעות על התנאי המרכזי והוא כי המלון יהיה ממוקם במרכז העיר.
סיכומו של דבר, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובעות, בשל להיטותן לצאת לחופשה, ודומני כי השיחות דווקא אינן מדגימות להיטות כזו והתובעת 1 שבה ואומרת כי היא הייתה צריכה היצמד לתוכנית המקורית ולטוס לברלין וכיוצא בזה וגם אפשרות של ביטול עמדה על הפרק, ויתרו התובעת על אותו תנאי מרכזי וגרסתם של התובעות בעניין זה מקובלת עליי לחלוטין.
אישורן של התובעות את המלון
בדיון הראשון טען ב"כ התובעות כי "התובעות לא אישרו את בית המלון שנסגר בסופו של יום". טענה זו נדחית. בשיחה האחרונה שהתקיימה בין הצדדים, כפי שיפורט מייד, מאשרת התובעת 1 את הזמנתו של המלון מבלי לבדוק אותו כלל. דבריה באותה שיחה מעידים לא רק על כי היא עצמה לא קיימה את נוהל הבדיקה שקבעה לעצמה ובכך ירה אשם תורם אלא גם כי היא אישרה למר זגורי לבצע את ההזמנה.
ועדיין, חרף העובדה כי התובעת 1 לא טרחה לבדוק בעצמה את המלון ברי כי אישורה נסמך על דבריו של מר זגורי כי מדובר במלון המצוי במרחק של 25 דקות הליכה מהשדרה (עמ' 1 לתמליל). המלון אושר אפוא בכפוף לדברים אלו ומשהתברר כי אין זה המצב כפי שנראה מייד ברי כי האישור לאו אישור הוא.
האם המלון עומד בתנאי ההזמנה כפי שפורט קודם לכן
רק במקרים חריגים נדרש בית המשפט לצאת לזירה עצמה. ענייננו אינו כזה ולפיכך נאלצנו להסתפק בתוכנת גוגל מפות. התוכנה התבקשה לחשב את מסלולי ההליכה האפשריים מהמלון לשוק הבוקריה שנמצא בערך במרכז השדרה ונבחר כנקודת ייחוס. נמצאו שלושה מסלולי הליכה שונים, שניים שבהם המרחק הוא 5.9 קמ' ואחד שבו המרחק הוא 5.6 קמ'. לטובת הנתבעת נבחר במסלול הקצר. כאמור, בתמליל מס' 7 אומר מר זגורי כי המלון מצוי במרחק של 25 דקות הליכה מהשדרה. חישוב של נתוני הזמן והמרחק מביא לתוצאה כי על מנת לגמוא מרחק של 5.6 קמ' במשך 25 דקות יש לצעוד, או ליתר דיוק לרוץ מהר, במהירות של 13.44 קמ' לשעה.
דומני, בכל הכבוד הראוי, כי מדובר בריצה מהירה ולא בהליכה. אין שום אפשרות לגמוא את המרחק האמור בהליכה נינוחה, האמורה לאפיין תייר בחופשה, של 25 דקות. התובעות הגיעו לחופשה שעיקרה קניות והכרת העיר. הן לא הגיעו על מנת לרוץ מדי יום. התובעת 1 אמנם חרגה ממנהגה ולא בדקה את מיקומו של המלון ובכך יש לה אשם תורם כי שנראה המשך אך ברי כי המצג שהציג מר זגורי, גם אם נניח כי פעל בתום לב, הוא מצג שאין לו שום אחיזה במציאות. לא מצופה מתייר לרוץ מהמלון לעיר ובחזרה. בקצב של הליכה רגילה, מהירה יותר מהליכה נינוחה, ונביא בחשבון מהירות של 5 קמ"ש, הרי שהתובעות היו גומאות את המרחק האמור בשעה לכל כיוון. מדובר במרחק לא סביר ממרכז העיר.
אין ספק כי גם אפשרות לנסוע מהמלון לעיר במונית היא אפשרות קיימת אך לא זה מה שעלה בכל השיחות שהתקיימו. בכל השיחות דובר במפורש על מרחקי הליכה, או לפחות גם על מרחקי הליכה, והליכה בעיר היא דבר סביר, ומר זגורי בעצמו התייחס לכך בשיחות.
בחקירתו נשאל מר זגורי ביחס לשיחה האחרונה האם הוא יודע מה המרחק של המלון מהשדרה והוא העיד כי "אם אמרתי לה כנראה שבאותו רגע בדקתי במפה...ובהליכה זה עניין של 25 דק' אם זה מה שבדקתי באותו רגע". מר זגורי נשאל מדוע לא ציין את המרחק בקילומטרים והוא השיב כי "הייתי שקוף איצה ונתתי לה את כל המידע שהיה לי". נניח לצורך הדיון כי זהו אכן המצב. ועדיין, גם במצב זה הייתה על מר זגורי חובה לבדוק טוב יותר את הנתונים. אי שום אפשרות כי מרחק של 5.6 קמ' ייגמא ב – 25 דקות של הליכה. זהו קצב של ריצה ולא של הליכה. יכול ומר זגורי עיין בנתונים שגויים ובכל מקרה באתר המלון כיום רשום כי הוא מקושר היטב לתחבורה ציבורית והוא במרחק של 20 דקות מהמרכז. ציון שני נתונים אלו מביא למסקנה כי ב- 20 דקות הכוונה היא ל- 20 דקות נסיעה ולא הליכה.
בחקירתה נשאלה הגב' גורודצקי לגבי אמירת המרחק של המלון ממרכז העיר ללקוח והיא השיבה כי "לא יכולה לראות את המרחק אלא אם הסוכן שלי ייכנס לאתר אחר ויבדוק את המרחק, באותו רגע הסוכן רואה את מה שהספק משקף". בהמשך התשובה העידה הגב' גורודצקי כי "ברור שהוא יכול להיכנס לגוגל". וזה בדיוק מה שהיה אמור מר זגורי לעשות ובפרט בנסיבות בהן באתר המלון, לפחות כפי שהא כיום, לא מצוין המרחק ממרכז העיר ולא מצוין זמן ההליכה למרכז העיר.
אין ספק כי האינטרנט שינה את העולם כפי שהכרנו . לעתים לטוב ולעתים לרע. לא כל הנתונים המצויים במרשתת הם נכונים. גם בזאת אין ספק. אולם דומני כי נתון של מרחק שניתן היה למצוא אותו בקלות באתר גוגל מפות או באתרים דומים היה נותן נתון מדויק יחסית.
עוד העידה הגב' גורודצקי כי "זה לא התפקיד שלי לבדוק כל מלון ומלון בשל כך אני מוגדרת כמתווכת ואם אבדוק כל מלון ומלון אני כבר לא סוכנת...אני נכנסת לאתר של ספק התיירות ולא לאתר של המלון עצמו". עולה אפוא כי קיים ספק אם מר זגורי בכלל נכנס לאתר של המלון וגם בכך סבורני כי הנתבעת לא פעלה באופן סביר.
הנתבעת היא אמנם מתווכת אך מתווכת אינה מילת קסם שיש עמה פטור מאחריות. נהפוך הוא: דווקא משום כי עבור אותו תיווך בפעולה שאדם סביר יכול לעשות לבד מקבל המתווך שכר, דבר שהוא לגיטימי לחלוטין, מוטלת עליו חובה לפעול באופן סביר לטובת הלקוח. אי ווידוא המרחק, שאין ספק שהיה תנאי מרכזי בהזמנה, גם באתר גוגל מפות או באתר דומה אינו בגדר פעולה סבירה לטעמי.
סיכומו של דבר, סבורני כי המלון שהזמינה הנתבעת עבור התובעות, אף שהדבר נעשה באישורה של התובעת 1, לא תאם את התנאי המרכזי של ההזמנה והוא כי המלון יהיה ממוקם במרכז העיר או בקרבת מקום. המבחן בעניין זה הוא כמובן מבחן הסבירות ובעניין זה יש להביא בחשבון כי מר זגורי הוא זה שאמר באותה שיחה (תמליל מס' 7) כי המרחק בין המלון לבין השדרה הוא מרחק של "25 דקות בהליכה" (עמ' 1 לתמליל מס' 7).
האם היה על התובעות לבקש מהנתבעת אפשרות לשהות בבתי מלון שונים במהלך החופשה או לחלופין לבטל את החופשה
כפי שעלה מכתב התביעה הרי שלאחר התערבותה של הסוכנת החלופית נמצאו לתובעות ארבעה בתי מלון שונים במהלך יתרת החופשה (6 לילות) וזאת לנוכח היצע החדרים באותה נקודת זמן.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי במידה והתובעות היו מבקשות ו/או מביעות בפני מר זגורי הסכמה לעבור מלון מדי יום "ייתכן כי נציג הנתבעת היה מוצא בתי מלון פנויים" אך אפשרות זו כלל לא עלתה על הפרק. עוד טענה הנתבעת כי בשום שלב אין התובעות כבולות אליהן והן יכלו לפנות גם לסוכנויות נסיעות אחרות.
טענות אלו הן כמובן נכונות מבחינה עובדתית אך בהתחשב באמון שנתנה התובעת 1, ובאמצעותה גם התובעת 2, במר זגורי (ראו למשל תמליל מס' 5, עמ' 8, שורה 6) ואף רצו לכתוב מכתב תודה על טיפולו של מר זגורי בהן וזאת בשלב הראשון של השיחות בין הצדדים (ראו תמליל מס' 10, עמ' 2) סבורני כי לא היה שום מקום כי התובעות יבקשו מיוזמתן לעבור מלון מדי יום.
התובעת 1 העידה בחקירתה כי "זו לא הייתה אופציה מבחינתי, לא הייתה לי ברירה כשכבר הייתי בחו"ל" עדותה סבירה לחלוטין ומקובלת עליי.
ממילא גם שאפשרות זו גם לא הוצעה כלל ע"י מר זגורי וזאת מהטעם שצוין בס' 36 לכתב ההגנה. לא היה גם שום מקום לביטול החופשה בפועל בסיבות בהן התובעות נתנו את אמון במר זגורי כי ימצא להן מלון במיקום מרכזי כפי שעלה לכל אורך השיחות.
גם ביחס לשיחה האחרונה הרי שגם בשלב זה לא היה מקום לביטול החופשה או לניסיונות למצוא בתי מלון באמצעות סוכנויות נסיעות אחרות. מר זגורי אמר אמנם כי המלון "טיפ'לה יותר רחוק" אך מציין כי מדובר ב – 25 דקות של הליכה ובהתחשב בכך כי נתון זה היה מקובל על התובעות לא היה שום צורך בביטול החופשה או בניסיונות לפנות, מספר שעות לפני הטיסה לסוכנות נסיעות אחרת. חופשה היא גם עניין תודעתי ונמה מי מעת שהוחלט על חופשה והוזמנו טיסות יש קושי של ממש ללקוח לבטל את החופשה ובוודאי שעה שמדבור במספר שעות לפני הטיסה.
בשום שלב לא אמר מר זגורי לתובעות באופן מפורש כי המלון מצוי במרחק של שעת הליכה מהעיר והמרחק בין המלון לבין השדרה הוא מרחק שהוא כמעט כפול מהמרחק הגדול יותר שעלה בכל השיחות שהתקיימו עד אז (3 קמ' כפי שעולה מתמליל מס' 18, עמ' 11) ופי ארבע מנתונים נוספים שנמסרו במהלך השיחות. נתון זה הינו נתון מהותי ואם הוא היה נאמר אכן היה מקום לדון באפשרות של ביטול החופשה חרף העיתוי אך הדבר לא נאמר ועל כן האפשרות לביטול החופשה בעיתוי של יום לפני הטיסה כלל אינה רלוונטית.
בחקירתה נשאלה התובעת 1 ביחס לביטול החופשה והיא העידה כי לא ביטלה מאחר ומר זגורי "היה מאוד נחמד אמר לי לא לדאוג הבטיח שתהיה לי חופשה מהנה נשכח מהכל" (עמ' 7). עדות זו אכן תואמת את השיחות שהתקיימו ובכל מקרה איני סבור כי ביטול מספר שעות לפני הטיסה היה רלוונטי והיה בו כדי לצמצם את הנזק.
בחקירתה העידה התובעת 1 כי האפשרות של מעבר בין בתי מלון הייתה עדיפה על המשך השהות במלון נושא התובענה גם מהסיבה כי התובעת 2 שומרת שבת (עמ' 7) וסבורני כי בכך פעלו התובעות באופן סביר בנסיבות העניין.

סיכומו של דבר עד כה
לנוכח כל האמור סבורני כי הנתבעת הפרה את התחייבותה כלפי התובעות, שבאה לידי ביטוי באופן מפורש בשיחות הרלוונטיות שהתקיימו, ולפיה היא תמצא עבור התובעות מלון במיקום מרכזי ביחס לשדרה שנקבעה, וגם זאת נלמד מאותן שיחות, כנקודת ייחוס מרכזית.
נזקי התובעות
בס' 48 לכתב התביעה פירטו התובעות את הנזקים שנגרמו להן. אין מחלוקת ביחס סכום ששולם לנתבעת וביחס לסכום ששולם לסוכנת החלופית והדברים נתמכים בראיות שצורפו. סבורני כי התובעות הפריזו בהערכת הנזקים ובכל מקרה היעתרות לסעדים של השבה מלאה וכן פיצוי מלא על מה ששילמו לסוכנת החלופית כשלעצמה מביאה לתוצאה בלתי סבירה לחלוטין ולמצב בו התובעות שהו בכל זאת בחופשה, וחרף מה שעברו ניתן להניח כי כאנשים סבירים ידעו לנצל את הזמן גם על מנת ליהנות ולערוך קניות כפי שציינו בכתב התביעה ביחס למטרת החופשה (ס' 6 לכתב התביעה), והן לא תשלמנה מכיסן לאף אחד מהאנשים עמם התקשרו דבר בעבור אותה חופשה. תוצאה כזו אינה הגיונית ומעל לכל היא גם אינה צודקת. ההכרעה צריכה להיות רק במערכת היחסים בין התובעות לבין הנתבעת ללא שום קשר למה ששילמו התובעות לסוכנת החלופית.
ביחס להשבת הסכום ששולם לנתבעת: אין מחלוקת על הסכום ששולם לנתבעת בעבור החופשה. כאמור, סבורני כי הנתבעת הפרה את התחייבותה כלפי התובעות. בנסיבות אלו עליה להשיב לתובעות את ששולם לה וזאת בניכוי אשמן התורם של התובעות כפי שיפורט בהמשך.
אציין לעניין זה כי ההנחה בפסק הדין הינה כי הסכום שצוין בס' 48 א' לכתב התביעה הינו עבור החופשה בלבד. אם הסכום כולל את עלות הטיסה יש להפחית מסכום ההשבה את עלות הטיסות שהרי אלו נוצלו בפועל.
בהקשר עם ההשבה אציין כי טענתן של התובעות להשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט לא הוכחה די צרכה. התובעות טענו בס' 34 לכתב התביעה כי הנתבעת שילמה למלון עבור לילה אחד בלבד מתוך שבעת הלילות שהוזמנו וצירפו אישור של המלון ולפיו רק הלילה הראשון, של ה – 20.08.2012, יחויב. בס' 46 לכתב התביעה טענו התובעות לעילה של עשיית עושר ולא במשפט. בס' 38 לכתב ההגנה הכחישה הנתבעת מחוסר ידיעה את האמור בסעיפים 34-40 לכתב התביעה.
היה ראוי כי הנתבעת תתייחס עניינית לאמור בכתב התביעה וסבורני כי השימוש במינוח "חוסר ידיעה" מעורר קושי מסוים אולם בנסיבות בהן הנתבעת לא הודתה באופן מפורש בכך ששילמה למלון עבור לילה אחד בלבד או לחלופין קיבלה מהמלון חזרה את הסכום עבור ששת הלילות שבהן לא שהו התובעות במלון היה על התובעות להוכיח עניין זה. התובעות לא עשו כן.
לא די באישור שצורף לכתב התביעה כדי להוכיח כי הסכום עבור ששת הלילות בהן הן לא שהו במלון נשאר בידי הנתבעת או הושב לה ע"י המלון. יתירה מזו, בעניין זה השיהוי פועל לחובת התובעות במובן זה שאכן עשוי להיווצר קושי באיתור מסמכים הנוגעים לתשלומים שבוצעו בקשר עם החופשה נושא התובענה או עם השבה שהתקבלה מהמלון בקשר עם אותה חופשה וזאת כפי שצוין בס' 43 לכתב ההגנה. חלוף הזמן פועל לטובת הנתבעת במקרה זה.
זאת ועוד, השיהוי פועל לחובת התובעות גם במובן זה שאין הצדקה לפסוק הפרשי הצמדה וריבית על הסכום שיש להשיב בפועל.
ביחס לתשלום לסוכנת החלופית: התביעה במרכיב זה נדחית. התובעות לנו בבתי המלון וברור כי שהות זו כרוכה בתשלום ואין שום הצדקה להשיב לתובעות את שילמו לסוכנת החלופית עבור שהות זו.
ביחס לנסיעות במונית: אף שלא צורפו קבלות בגין הסכום שנתבע הסכום כשלעצמו נשמע סביר. עם זאת, גם התביעה במרכיב זה נדחית. העלות האמורה הינה חלק מהעלות הכרוכה במעבר בין בתי המלון ואינה חלק מהפיצוי שבו יש הצדקה לחייב את הנתבעת.
ביחס לעלות שיחות הטלפון: מרכיב זה הוכח די הצורך. אין גם ספק כי השיחות שבוצעו היו בקשר עם הניסיון להסדיר את העניין. ועם זאת, בהתחשב בכך כי סביר להניח כי התובעות, או לפחות אחת מהן, החזיקה בידה טלפון נייד שיש לו חיבור לרשת האינטרנט וגם אם נניח כי לא נרכשה חבילת שיחות לחו"ל סבורני כי התובעות היו יכולות להקטין את הנזק בעניין זה ולבצע את השיחות תוך שימוש ברשת האלחוטית של המלון, דבר שהיה מאיין את העלות כליל. לפיכך, התביעה במרכיב זה נדחית.
ביחס לאובדן ימי העבודה: לא ראיתי כיצד אפשר לתבוע תשלום גם עבור החופשה וגם עבור אובדן ימי עבודה אשר ממילא התובעת 2 לא הייתה אמורה לעבוד בהם. לא הייתה שום הפתעה בכך כי התובעת 2 תפסיד ימי עבודה שהרי הדבר הוא חלק מהיציאה לחופשה. החופשה התקיימה, במתכונת שונה מזו שתוכנן, לפרק הזמן שתוכנן מראש ובו לא היו אמורות התובעות שתיהן לעבוד.
ביחס לעוגמת הנפש: כפי שציינה הנתבעת, בצדק, בכתב ההגנה פיצוי בגין מרכיב זה חייב להיות מידתי. סבורני כי הפיצוי שתבעו התובעות בגין עוגמת הנפש בנסיבות בהן החופשה בכל זאת התקיימה וניתן להניח כי התובעות, כאנשים סבירים, ידעו להפיק ממנה את המיטב גם באותן נסיבות הוא פיצוי מופרז שאין לו שום הצדקה. השינוי במתכונת הטיול והצורך לעבור בין ארבעה בתי מלון שונים במהלך החופשה ולא כפי שתוכנן, דבר שמצריך אריזה ופריקה בכל מלון מחדש, בוודאי גוזל זמן יקר שאמור להיות מוקדש לחופשה.
ועם זאת, גם בעניין זה הפיצוי חייב להיות מידתי. פיצוי בגין עוגמת נפש הוא ממילא מרכיב הנתון להערכת בית המשפט על פי ניסיון החיים והשכל הישר.
לאחר שהבאתי בחשבון את כלל הנסיבות ואת האפשרות הסבירה כי השינוי במתכונת הטיול בכל זאת אפשר ליהנות במרבית החופשה ואת חוסר הסבירות בטענה כי הדבר גרם לתובעות "מועקה נפשית כבדה" כפי שנטען בס' 48 ו' לכתב התביעה, סבורני כי פיצוי בסך כולל של 5,000 ₪ הינו פיצוי הולם עבור התובעות שתיהן וזאת קודם לניכוי אשמן התורם של התובעות כפי שיפורט בהמשך.
ביחס לפיצויים העונשיים: חוק הגנת הצרכן והפסיקה בכלל מכירים באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים במקרה שבו העוסק הפר את התחייבויותיו כלפי הצרכן. ועדיין, פסיקת פיצוי עונשי, בכל סכום שהוא, אינה מביאה בחשבון רק את עצם ההפרה אלא בעיקר את הצורך להתריע את העוסק מפני הפרות נוספות או את מורת הרוח שיש לבטא מכך כי דרכו של העוסק היא לפעול באופן זה.
שני עניינים אלו לא הוכחו. הנתבעת אמנם לא פעלה כפי שהיה ראוי שתפעל ואולם אין שום מקום לקבוע כי התנהלותה היא חובבנית. מדובר באופן מובהק במקרה נקודתי וכלל השיחות שנערכו מעידות בבירור כי מר זגורי ניסה למצוא בתי מלון שיענו על דרישותיהן של התובעות והיה עמן בקשר רצוף במשך מרבית התקופה שמיום 05.08.2012 ועד ליום 19.08.2012 (כולל). מר זגורי פעל באופן סביר במהלך ההתקשרות עד לשלב האחרון והתקלה שאירעה בסופו של יום לא נבעה, לטעמי, מתוך זלזול בתובעות אלא לכל היותר מתוך הלחץ שנוצר בעקבות העובדה כי מספר שעות לפני הטיסה טרם נמצא מלון שעונה על דרישותיהן של התובעות.
הצעת המלון כפי שהוצע הייתה בוודאי טעות מצד הנתבעת אך גם טעות היא מצב אפשרי למי שמבצע פעולות רבות מדי יום. יתירה מזו, כפי שנראה להלן, הייאוש או הבהילות מצדה של התובעת 1 כפי שבאו לידי ביטוי באותה שיחה שבה הוזמן המלון (תמליל מס' 7) תרמו גם הם תרומה מכרעת לחוסר התעמקות מצדו של מר זגורי בפרטים המדויקים הנוגעים למיקומו של המלון. אין לי ספק כי הדבר לא נעשה בכוונת מכוון אלא בטעות. יש מחיר כמובן לאותה טעות אך אין שום צורך בפיצוי עונשי בנסיבות העניין. התביעה במרכיב זה נדחית אפוא.
מידת האשם התורם של התובעות
בס' 9 לכתב התביעה טענו התובעות כי "כל מלון שהוצע לנתבעת נבדק תחילה ע"י התובעת 1 ורק לאחר שהמיקום התאים לה נתנה את אישור על כך, כשלא התאים דחתה התובעת את ההצעה של הנתבעת". דברים אלו הם ברורים דיים על מנת להוכיח כי התובעת 1 לא נתנה אמון עיוור במר זגורי אלא בדקה כל מלון שהוצע לה.
והנה הגיע יום ה – 19.08.2012. השעיה 17:50. בשעה 06:30 למחרת היום אמורה להמריא הטיסה. התובעות אמורות להיות בשדה התעופה בשעה 03:30 ולשם כך עליהן לצאת מהבית נניח בשעה 02:30. בהנחה שהתובעות גם רצו לישון מעט לפני הנסיעה לשה התעופה עולה כי השיחה האחרונה עם מר זגורי (תמליל מס' 7) מתקיימת אפוא בסמוך מאוד לסוף היום האחרון שלפני החופשה. בחקירתה אישרה התובעת 1 כי אותה שיחה אכן התקיימה (עמ' 7).
לא זו בלבד אלא גם שיש להביא בחשבון כי בשיחה המוקדמת יותר באותו יום, שיחה משעה 15:20, תמליל מס' 8, נסגר מלון אחר (עמ' 9 לאותו תמליל). והנה בחלוף שעתיים וחצי מתקשר מר זגורי לתובעת 1 ומודיע לה כי המלון שנסגר קודם לכן כבר אינו רלוונטי. ניתן להבין בנסיבות אלו את הייאוש המסוים שאחז בתובעת 1 והיא ביטאה זאת במילים "לא נכון" שבהקשר הרלוונטי אכן מעידות על ייאוש.
בדיון הראשון טענה התובעת 1 כי "מאחר והמלון נסגר יום לפני הטיסה לא הספקתי לבדוק איפה הוא נמצא". עניין זה רוץ לפתחן של התובעות בנסיבות בהן בדיקה כאמור אורכת דקות ספורות לכל היותר.
ועם זאת, סבורני כי חרף האמור לא נהגה התובעת 1 באופן סביר עת ויתרה על נוהל הבדיקה שהיא עצמה קבעה, כהגדרתה בס' 22 לכתב התביעה, בקשר עם בדיקת בתי המלון שהוצעו לכל אורך הדרך ע"י מר זגורי. גרסתן של התובעות כאמור בס' 22 לכתב התביעה בכל הנוגע לחילופי הדברים אינה מתיישבת עם האמור בתמליל מס' 7. בכתב התביעה טענו התובעות כי התובעת 1 גלשה באינטרנט על מנת למצוא את המלון ולא הצליחה למצוא את מיקומו.
עניין זה אינו עולה מהתמליל. בשיחה אומרת התובעת 1 למר זגורי "נו אז תסגור בלי לראות אותו כבר" ובהמשך אומרת "נו תיקח, תזמין, לא רוצה לראות אותו תזמין...כפרה עליך אני מתה לעוף אני בעבודה עם עצמי" ובהמשך, לאחר שמר זגורי מציין את המרחק של המלון מהמרכז, דבר שהתברר כמוטעה, אומרת לו התובעת 1 "לא משנה עזוב, אחר כך נדבר על זה" ואז שוב "מתה לעוף מהמשרד, בא לי למות". דברים אלו אינם תומכים בטענה כי התובעת 1 ניסתה לאתר את מיקומו של המלון ובוודאי שאינם תומכים בטענה כי היא ביקשה ממר זגורי להצביע על מיקומו של המלון וגם הוא לא הצליח.
בכל הכבוד הראוי, בנסיבות בהן בשיחה כלל לא נזכר שמו של המלון ברי כי לא ניתן היה לנסות ולאתר את מיקומו. בכך חרגה התובעת 1 באופן משמעותי מהנוהל ההגיוני שקבעה לעצמה. לו הייתה מבקשת התובעת 1 את שמו של המלון בוודאי שלא היה שום קושי באיתורו ובוודאי שלא היה שום קושי במציאת המרחק ממנו למרכז העיר, קרי לשדרה שהיא נקודת הייחוס כאמור.
הבהילות לעזוב את מקום העבודה היא אולי מובנת אולם דווקא לנוכח השינוי ברגע האחרון ראוי היה כי התובעת 1 תיצמד לנוהל הבדיקה שקבעה לעצמה ותקדיש דקות ספורות נוספות לווידוא כי מיקום המלון מקיים את התנאי המרכזי של המרחק מהשדרה.
לנוכח האמור סבורני כי יש מקום להטיל על התובעות אשם תורם בכך שגם הן לא פעלו לבדוק, והבדיקה בעניין זה היא פשוטה ובעיקר מהירה, את מיקומו של המלון. התובעת 1, אשר לכל אורך התהליך לא סמכה באופן עיוור על מר זגורי, החליטה דווקא ברגע המכריע לסמוך עליו בעיניים עיוורות. ברי כי גם מר זגורי היה צריך לפעול באופן שונה ואת זאת כבר קבענו אולם לבהילות מצדה של התובעת 1 ולוויתור על נוהל הבדיקה ההגיוני והסביר הייתה תרומה מכרעת למצב המצער שאירע.
סבורני כי על דרך היקש ניתן לעשות שימוש בס' 3 (4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 הקובע כי הנפגע זכאי לאכיפת החוזה זולת אם "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין".
בפסק הדין שניתן בע"א 5131/10, רחל אזימוב נ' אפרים בנימיני ואח' (להלן: " עניין אזימוב") מתייחס בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיאה השופטת א. חיות, לאמות המידה בנוגע להפעלת הכלל האמור וקובע כי "סייג זה הוא בעל הרקמה הפתוחה ביותר בהשוואה ליתר הסייגים המנויים בסעיף 3, והוא מצריך קביעת אמות מידה מתאימות, תוך התייחסות לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה העומד לדיון ומתן הדעת למדיניות השיפוטית הראויה בהקשר זה".
בית המשפט העליון הנכבד קבע בעניין אזימוב כי " אין מדובר ברשימת כללים אלא במענה הניתן בכל מקרה ומקרה בהתחשב בנסיבות הייחודיות לו" וקובע כי "בעת שקילת מכלול הנסיבות כאמור במאזני הצדק, יש להניח על כפות המאזניים גם היבטים של אשמה מוסרית. במסגרת זו תבחן התנהלותו של כל צד לחוזה כלפי משנהו כך למשל ייבחנו לגבי המפר חומרת ההפרה, המאמצים שעשה כדי להימנע לכתחילה מן ההפרה, המניעים להפרה וניסיונותיו לתקן או לצמצם את מימדי הפגיעה שגרמה ההפרה לנפגע ואילו לגבי הנפגע ייבחנו בין היתר אשמו התורם להתרחשות ההפרה וקיום החיובים שנטל על עצמו בחוזה. עוד יונחו על כפות המאזניים שיקולים הנוגעים לנזק שייגרם לנפגע אם לא ייאכף החוזה לעומת הנזק שייגרם למפר אם ייאכף (ראו שלו ואדר, 237-231). הנה כי כן, בהידרשו לשאלה האם האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין, על בית המשפט להחליט למי מהצדדים יגרם עוול גדול יותר הן במובן המעשי הן במובן המוסרי אם תתקבלנה טענותיו של הצד שכנגד (ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 677 (1997); ע"א 620/89 חושנג'י נ' אמגר, פ"ד מז(1) 588, 595-594 (1992) (להלן: עניין חושנג'י); עניין ינאי, 781-780)".
אין צורך לנחש מה היה קורה לו המיקום המדויק אכן היה מתברר באותה שיחה אחרונה שהרי בית המשפט אינו עוסק בניחושים אלא בהכרעה על יסוד העובדות והראיות.
אשם תורם כאמור הוא למעשה חלוקת אחריות בין צדדים והוא מביא בחשבון את התרומה הסיבתית של כל אחד מהצדדים לנזק. ראו לעניין זה את שנאמר בע"א 3912/90, eximin s.a נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ .
לאחר ששקלתי את כל האמור סבורני כי יש לייחס לתובעות אשם תורם בשיעור של 30%.
סיכומו של דבר
לנוכח כל האמור לעיל אני מקבל את התובענה בחלקה.
לפיכך אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעות 1 ו- 2, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים:
סך של 6,503 ₪ כהשבה חלקית של הסכום ששולם עבור המלון שהוזמן וזאת לאחר ניכוי האשם התורם. ראו לעניין זה את האמור בס' 60 לפסק הדין.
סך של 3,500 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעות לאחר ניכוי האשם התורם שלהן.
סך של 800 ₪ בגין חלק מאגרות המשפט. הבאתי בחשבון כי התובענה התקבלה רק בחלקה.
סך כולל מע"מ של 2,500 ₪ בגין שכר טרחת ב"כ התובעות. הבאתי בחשבון כי התובענה התקבלה רק בחלקה.
הסכומים כולם ישולמו לידי ב"כ התובעת עד ליום 10.06.2020 ובמידה ולא ישולמו עד לאותו מועד הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין אשר נבע מסיבות רפואיות.
ניתן היום, י"ב אייר תש"פ, 06 מאי 2020, בהעדר הצדדים.