הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע תא"מ 17405-09-15

בפני
כב' הרשם הבכיר אורי הדר

התובע

עומר אבו סהיבאן ת.ז., 308307297
ע"י ב"כ עוה"ד שאדי דבאח

נגד

הנתבעים

1. סרור אלנעאמי ת.ז., 026348896
ע"י ב"כ עוה"ד באסם חמאיסה
2. בסט קאר חברה לשרותי רכב בע"מ חברות, 511794083 – הת ובענה כנגדה נמחקה
3. און ליין ליס קאר בע"מ חברות, 514090125
4. איילון חברה לביטוח בע"מ חברות, 520042169
הנתבעת 4 ע"י ב"כ עוה"ד אבי אריה ועוה"ד אריק
אמינוב

פסק דין

לפניי תביעתו של התובע לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכבו בתאונה שארעה ביום 15.11.2014 בכביש שבין רהט לבין צומת להבים (להלן "התאונה").
דין התובענה להתקבל במלואה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
ראשית, התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה
התובע הינו הבעלים של רכב מס' רישוי 88-861-68 (להלן: "רכב התובע") אשר היה נהוג במועד התאונה על ידי מר בשיר אבו סהיבאן.
הנתבע 1 הינו מי שנהג ברכב מס' רישוי 53-367-70 (להלן "רכב הנתבעים").
התובענה כנגד הנתבעת 2 נמחקה לבקשתו של התובע ביום 29.02.2016.
הנתבעת 3 הינה הבעלים של רכב הנתבעים. הנתבעת 3 הינה חברת השכרה והיא השכירה את רכב הנתבעים לנתבע 1 ביום 10.11.2014 כפי שעולה מהסכם השכרת הרכב שמספרו 27-393 אשר צורף לכתבי הטענות.
הנתבעת 4 הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את הנתבעת 3 בפוליסת צד ג' שתחילתה ביום 13.05.2014 וסיומה ביום 31.12.2014. תנאי הכיסוי הביטוחי מפורטים במפרט הפוליסה שצורף לכתבי הטענות וזאת לפי מהדורה של חודש אוקטובר 2012.
ביום 15.11.2014 ארעה תאונה בין שני הרכבים המעורבים. כתוצאה מהתאונה נגרמו לרכב התובע נזקים כפי שפורטו בחוות הדעת של השמאי מטעם התובע כפי שצורפה לכתב התביעה ואשר נסמכת על בדיקתו של הרכב ביום 17.11.2014.
כתוצאה מהתאונה הוכרז הרכב כאובדן מוחלט, שרידיו נמכרו והתמורה בגין השרידים הועברה לתובע כפי שעולה מזיכרון דברים מספר 0581 מיום 17.11.2014 שבין התובע לבין חברת "חלפי הנגב בדרום רהט בע"מ".
בכתב התביעה טען התובע כי האחריות לתאונה מוטלת באופן בלעדי על הנתבע 1.
הנתבע 1 הגיש כתב הגנה וטען כי רכב התובע הוא זה שנסע במהירות מופרזת, סטה מנתיבו לנתיב בו נסע הנתבע 1 והוא זה שפגע עם רכבו ברכב הנתבע 1.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת 3 כי ביום מסירת הרכב לנתבע 1 הציג הנתבע 1 רישיון נהיגה בתוקף אך הנתבעת 3 לא הסתפקה בכך ונעשתה בדיקה ממוחשבת מול משרד הרישוי וגם ממנה עלה כי תוקף הרישיון הנהיגה של הנתבע 1 הינו עד ליום 23.09.2017.
הנתבעת 4 הגישה כתב הגנה וטענה להעדר כיסוי ביטוחי וזאת מאחר שבמועד התאונה נהג הנתבע 1 ברכב הנתבעים ללא רישיון נהיגה בר תוקף. הנתבעת 4 הפנתה לרשימה של הפוליסה שבה צוין כי תנאי לקיום חבות המבטח הינו רישיון נהיגה תקף של הנהג שהוצא לפחות שנה לפני קרות הביטוח וכן לסעיף 21 לתנאי הפוליסה שלפיו מי שרשאי לנהוג ברכב הינו אחד מהאנשים שפורטו בסעיפים הקטנים של ס' 21 ובתנאי שהוא בעל רישיון נהיגה בר תוקף בישראל או שהיה בעל רישיון בתאריך כלשהו במשך שנתיים לפני קרות מקרה הביטוח "ולא נפסלו מלקבל או מלהחזיק רישיון כזה על פי הוראות חיקוק, פסק דין, החלטת בית משפט או רשות מוסמכת אחרת".
הנתבעת 4 טענה כי במועד התאונה לא היה רישיונו של הנתבע 1 בתוקף וזאת עקב שלילה לפי שיטת הניקוד.
ביום 04.07.2016 התקיימה ישיבה מקדמית שבמהלכה הציגו הצדדים מסמכים שונים וב"כ הנתבע 1 טען כי הנתבע 1 מודה באחריות לתאונה בכפוף לזכותו לטעון לאשם תורם של הנהג מטעם התובע.
באשר למחלוקת ביחס לתוקף רישיון נהיגה של הנתבע 1 טען ב"כ הנתבע 1 כי הנתבע 1 לא ידע שהוא בשלילה ודבר זה נודע לו רק לאחר התאונה ואז הוא הפקיד את רישיון הנהיגה שלו.
נציג הנתבעת 3 לא ידע לומר בדיון מתי הושכר הרכב מהנתבע 1 אך מאוחר יותר הומצא על כך אישור.
בדיון הוצגו מסמכים שסומנו נ/1 – נ/3 וניתן צו המורה למשרד הרישוי למסור לצדדים מידע ביחס לזימון הנתבע 1 לקורס בקשר עם הניקוד שצבר ובקשר עם ידיעתו הנטענת על שלילת הרישיון. התיק נקבע לשמיעת הראיות.
במועד שנקבע לשמיעת הראיות נשמעה עדותם של הנהג מטעם התובע, של הנתבע 1 ושל נציג הנתבעת 3. כמו כן לאחר שב"כ הנתבע 1 מסר לפרוטוקול דברים ביחס להגעתו של הנתבע 1 אליו לאחר ינואר 2015, ביקש ב"כ הנתבעת 4 לחקור את ב"כ הנתבע 1. הנתבע 1 ובא כוחו לא התנגדו וב"כ הנתבע 1 אכן נחקר ע"י ב"כ הנתבעת 4.
בדיון הוגש גם מוצג נ/4 שהוא צילום ממסך המחשב של הנתבעת 3 המתייחס לבדיקה שערכה הנתבעת 3 ביחס לתוקף הרישיון הנהיגה של הנתבע 1 וזאת מספר ימים לאחר התאונה וכמובן לאחר השכרת הרכב.
הצדדים ביקשו להגיש סיכומים בכתב ואכן הגישו סיכומים כפי שנקבע.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת אפוא לאחריות לתאונה (לפחות מהאמור בכתבי הטענות) וכן לשאלה האם ידע הנתבע 1 במועד התאונה כי רישיונו נשלל קודם לכן ובהתאם לכך ייקבע האם קיים כיסוי ביטוחי לתאונה.
אין מחלוקת אמיתית ביחס לנזק שנגרם לרכב התובע כפי שעלה מחוות הדעת שצרף התובע לכתב התביעה והנתבעים לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובע או את התובע עצמו בעניין זה.
דיון והכרעה
האחריות לתאונה
בכתב התביעה טען התובע כי שעה שנסע בתוך רהט לכוון צומת להבים במטרה להגיע משם לבאר שבע באר שבע הגיח רכב הנתבעים סטה לכוונו ופגע בו וכי כתוצאה מכך נגרמו לרכב התובע נזקים של ממש בעיקר בחלקו הקדמי (סעיפים 12-13 לכתב התביעה).
בחקירתו העיד הנהג מטעם התובע כי הנתבע 1 "בא ממול ולאחר זמן קצר עשה פרסה בדיוק בפנים שלי ונכנסתי בו, אני נסעתי מרהט ללהבים". בחקירתו הנגדית תאר הנהג מטעם התובע כי הנתבע 1 עשה פרסה במקום אסור באמצע הכביש וכי הפגיעה ברכב הנתבעים הינה בדלת קדמית ימנית.
הנהג מטעם התובע נשאל מדוע הגרסה אודות ביצוע פניית פרסה על ידי הנתבע 1 לא נזכרה בכתב התביעה והוא השיב כי אף שסיפר לבא כוחו את כל המקרה, לא הוא עצמו שכתב את כתב התביעה.
אף שהיה ראוי לדייק יותר בכתב התביעה לא מצאתי לנכון לייחס את אי כתיבת הגרסה המלאה בכתב התביעה לחובתו של התובע בנסיבות בהן הנתבע 1 בעצמו אישר בחקירתו כי ביצע פניית פרסה. בחקירתו החוזרת שב הנהג מטעם התובע על דבריו בחקירתו הנגדית ולפיהם ראה את הנתבע 1 ממרחק של 40 מטר אולם הפרסה בוצעה כאשר הנתבע 1 היה במרחק של 5 מטר לפניו.
בחקירתו אישר הנתבע 1 כי ביצע פרסה לצד שמאל וציין כי "אני מודה שאני אשם". בחקירתו העיד הנתבע 1 כי " הרכב של התובע היה מאחוריי, הוא פגע בי בחלק קדמי שלי בצד הנהג".
הנתבע 1 הופנה לטופס ההודעה מוצג נ/1 שם צוין כי הנזק ברכב הנתבעים הינו במצד ימין של הרכב בעוד שבחקירתו העיד הנתבע 1 כי הפגיעה היא דווקא בדופן שמאל של הרכב. בתשובה לשאלה זו השיב הנתבע 1 "יכול להיות. זה היה חשוך ואני לא בטוח עכשיו אם הוא היה אחריי או בנתיב מולי" (בהזדמנות זו יש לתקן טעות סופר שנפלה בעמוד 6 שורה 19 כך שבמקום המילה "הוא" יש לרשום "או").
הנתבעים לא הציגו כל ראיה שהיא ביחס לפגיעה בדופן שמאל של רכב הנתבעים וחזקה על הדברים שנכתבו בטופס ההודעה, שאמנם אינו חתום על ידי הנתבע 1 אלא על ידי הנתבעת 3, כי הם משקפים את מה שארע בזמן אמת. טופס ההודעה מציין כי הנתבע 1 ביצע פרסה ומציין גם כי מי שאחראי לאירוע התאונה הינו הנתבע 1.
הגרסה המסתברת הנלמדת מעדויות הנהגים המעורבים הינה כי התובע יצא מהעיר רהט לכוון צומת להבים כאשר רכב הנתבעים נוסע מולו מכוון צומת להבים לכוון העיר רהט ובשלב כלשהו באותו כביש מבצע הנתבע 1 פרסה שמאלה על מנת לחזור לכוון צומת להבים, חוסם את דרכו של רכב התובע ואז מתרחשת התאונה באופן בו רכב התובע פוגע עם חזיתו בדופן ימין של רכב הנתבעים.
תיאור זה תואם את דבריו של הנתבע 1 בחקירתו ולפיה "שנינו היינו לכוון צומת להבים". טענתו של הנתבע 1 בהמשך חקירתו ולפיה "התכוונתי לצאת לכוון צומת להבים ואז עשיתי פרסה כדי לחזור לרהט...הייתי בחזרה לכוון רהט" אינה מתיישבת עם דבריו בתחילת החקירה, אינה מתיישבת עם מוקד הנזק ברכב הנתבעים כפי שצוין בטופס ההודעה נ/1 ואינה מתיישבת גם עם חתימתו של הנתבע 1 על המסמך מיום 15.11.2014 שעליו חתם הנתבע 1 (להלן: ”המסמך“) ושבו מצוין כי נהג רכב התובע יצא לכיוון באר שבע, קרי היה בדרך לצומת להבים ולא ממנה.
בנסיבות אלו אין שום היתכנות לגרסה ולפיה בעוד שרכב התובע נוסע לכיוון צומת להבים יבצע הנתבע 1 פרסה על מנת לחזור לרהט ואז תיפגע דופן ימין של רכב הנתבעים. תיאור התאונה הינו פשוט והוא כפי שתואר קודם לכן. אין גם שום הסתברות כי התאונה ארעה בנסיבות בהן רכב התובע נוסע מאחורי רכב הנתבעים. שוכנעתי די הצורך כי התאונה ארעה כפי שציינתי קודם לכן ולא בכל תרחיש אחר.
בדיון הראשון מסר ב"כ הנתבע 1 כי הנתבע 1 חתום על המסמך. בחקירתו מסר הנהג מטעם התובע כי כתב היד על המסמך הוא שלו וכי הנתבע 1 חתם על המסמך. בחקירתו הראשית אישר הנתבע 1 כי מה שנכתב במסמך האמור הינו גרסתו.
ב"כ הנתבעת 4 ונציג הנתבעת 3 לא שאלו את הנתבע 1 דבר ביחס למסמך. המסמך מציין כי הנתבע 1 הוא שפגע ברכב התובע לאחר שהפתיע אותו. גם אם עובדתית התאונה ארעה באופן שרכב הנתבעים חוסם את דרכו של רכב התובע ורכב התובע הוא שפוגע ברכב הנתבעים הרי שבסיפא של המסמך מצוין כי הנתבע 1 הודה שהוא אשם בתאונה שנגרמה. שגיאות הכתיב הקיימות במסמך אינן מעלות ואינן מורידות והמסקנה המתבקשת מהמסמך שעליו חתום הנתבע 1 כי האחריות לתאונה מוטלת עליו.
טענתו של התובע כי הנתבע 1 ביצע פרסה במקום אסור וחסם את דרכו לא נסתרה וכאשר היא מצטרפת לשאר הראיות והעדויות המסקנה היא ברורה: האחריות לתאונה מוטלת במלואה על הנתבע 1.
לא היה שום מקום שהנתבע 1 יכחיש בכתב ההגנה את אחריותו לתאונה. הנתבע 1 זכאי כמובן לטעון לאשם תורם מצדו של נהג רכב התובע אולם לא היה צורך להכחיש האחריות לתאונה לנוכח כל האמור לעיל.
לא מצאתי שום הצדקה להטיל על נהג רכב התובע אשם תורם או אחריות כלשהיא לאירוע התאונה והנתבע 1 לא שאל שום שאלה את נהג רכב התובע בעניין זה. חקירתו של נהג רכב התובע על ידי ב"כ הנתבעת 4 שעשה עבודתו נאמנה לא העלתה שום ממצא שיש בו כדי לייחס לנהג רכב התובע אשם תורם או אחריות כלשהיא לאירוע התאונה.
סיכומו של דבר, אני קובע כי אחריות לתאונה מוטלת במלואה על הנתבע 1.
התביעה כנגד הנתבעת 3
בכתב התביעה טען התובע שעל הנתבעת 3 לפצות אותו מכוח היותה המעביד של הנתבע 1 ו/או מכוח היותה מתירת השימוש ברכב הנתבעים.
הנתבעת 3 הינה כאמור חברת השכרת רכב והיא זו שהשכירה את רכב הנתבעים לנתבע 1. התובע לא הוכיח כי הנתבעת 3 הינה מעסיקתו של הנתבע 1 ולא הנתבע 1 ולא נציג הנתבעת 3 נשאלו דבר בעניין זה. הטענה לחבות של הנתבעת 3 מכוח היותה מעסיקתו של הנתבע 1 נדחית אפוא.
ביחס לטענה כי הנתבעת 3 התירה לנתבע 1 לעשות שימוש ברכב הנתבעים: נבחן עתה האם היה על הנתבעת 3 להימנע מהשכרת רכב הנתבעים לנתבע 1. בדיון הראשון מסר נציג הנתבעת 3 כי כאשר בוצעה עסקת ההשכרה הוצג רישיון נהיגה בתוקף עד שנת 2017. נציג הנתבעת 3 הסביר כיצד הוא פועל כאשר מגיע אדם לשכור את הרכב. בחקירתו בדיון השני העיד נציג הנתבעת 3 כי אותה פעולה שהוא תיאר בדיון הראשון לא בוצעה בזמן אמת בעת השכרת הרכב לנתבע 1 וכי דבר זה נעשה בעקבות המקרה בתיק זה ובמקרים בודדים בלבד.
נציג הנתבעת 3 העיד כי בעת שלקוח מבקש לשכור את הרכב הוא מבקש לראות רישיון נהיגה ומקליד את פרטי הרישיון במחשב וכן מחתים את שוכר הרכב על הצהרה לפיה יש לו רישיון בתוקף. וידוא תוקפו של רישיון הנהיגה נעשה לשיטתו של נציג הנתבעת 3 לפי התאריך שמופיע ברישיון הנהיגה עצמו. אין מחלוקת כי רישיון הנהיגה של הנתבע 1 לולא ההתליה היה בתוקף עד ליום 23.09.2017 וזאת כפי שעולה ממוצג נ/4.
בחקירתו העיד נציג הנתבעת 3 כי לאחר התאונה ומאחר ולא היה לו צילום של רישיון הנהיגה של הנתבע 1, ערך את הבדיקה שציין בדיון הראשון והדפיס את צילום המסך המתייחס לאותה בדיקה. צילום מסך זה הוגש וסומן נ/4 והוא מתייחס לניסיון לשלם את רישיון הנהיגה של הנתבע 1 (וזאת כפי שעולה מפרטי תעודת הזהות שבמסמך האמור) והוא אכן מעיד כי בעת הניסיון לשלם מופיע שתוקף רישיון הנהיגה של הנתבע 1 הינו 23.09.2017.
עדותו של נציג הנתבעת 3 מהימנה עלי לחלוטין והיא לא נסתרה ואין כל פסול בכך שהוא הכין עצמו להליכים המשפטיים שהיו צפויים כפי שהעיד בעדותו. ההיפך הוא הנכון, וכפי שיפורט להלן, אם היו הנתבע 1 והנתבעת 4 מכינים עצמם מבעוד מועד, וקודם שהוגשה התביעה לבית המשפט, להליכים המשפטיים ודואגים שיהיו בידם ראיות קשיחות הדבר היה מסייע מאוד בהכרעה על בסיס עובדות להבדיל מהכרעה אשר נסמכת על מרכיבים אחרים.
אין במוצג נ/4 שום תיעוד לכך שהייתה התלייה של רישיון הנהיגה של הנתבע 1 ביום 23.09.2014 או בכל מועד סמוך אחר ואיני סבור שהנתבעת 3 יכלה לדעת מיוזמתה שרישיון הנהיגה של הנתבע 1 לא היה בתוקף כאשר היא השכירה לנתבע 1 את רכב הנתבעים ביום 10.11.2014. אמנם הגב של הסכם ההשכרה לא צורף אך עדותו של נציג הנתבעת 3 בעניין זה מהימנה עליי לחלוטין והיא לא נסתרה.
סיכומו של דבר, לא מצאתי שום מקום להטיל אחריות כלשהי על הנתבעת 3 אשר פעלה באופן סביר הן בעת השכרת הרכב לנתבע 1 ובעיקר מיד לאחר התאונה. לפיכך, התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית.
סבורני כי לנוכח הנסיבות שתוארו ראוי אולי כי משרד התחבורה ימצא את הדרך הטכנית להתריע על התלייה או פסילת רישיון שעה שפלוני מבקש לשלם את רישיונו באמצעות האינטרנט, ככל שהדבר טרם נעשה.
הכיסוי הביטוחי ביחסים שבין הנתבעת 3, והלכה למעשה בין הנתבע 1, לבין הנתבעת 4
המתח התמידי שבין טענות, השערות, סתירת חזקות ומהימנות לבין ראיות קשיחות. זו תמציתה של המחלוקת בין הנתבע 1 לבין הנתבעת 4.
וידן של הראיות, כאשר אלו מושגות ומוצגות, היא לרוב עדיפה וכאשר אלו אינן מושגות ואינן מוצגות ההכרעה היא כמעט לעולם חסרה או לפחות אינה וודאית כפי שהיה ראוי שיהיה. וענייננו, כפי שנראה להלן, אינו יוצא דופן.
הפוליסה שהוצאה ע"י הנתבעת 4 לנתבעת 3 הינה מיום 13.05.2014 ועד ליום 31.12.2014 והייתה בתוקף במועד התאונה. כאמור, בהתאם לרשימה הכיסוי הביטוחי מותנה בכך שהנהג הינו בן 21 שנה לפחות (ועד גיל 99) ולו רישיון נהיגה תקף שהוצא לפחות שנה לפני קרות מקרה הביטוח. זוהי רק תמציתה של ההחרגה והרשימה עצמה מפנה לאמור בס' 21 לתנאי הפוליסה אשר בו נקבע כי על הנהג להיות בעל רישיון נהיגה בר תוקף בישראל או שהיה בעל רישיון בתאריך כלשהו במשך שנתיים לפני קרות מקרה הביטוח "ולא נפסלו מלקבל או מלהחזיק רישיון כזה על פי הוראות חיקוק, פסק דין, החלטת בית משפט או רשות מוסמכת אחרת".
הנתבעת 4 טוענת להיעדר כיסוי ביטוחי מחמת שביום 23.09.2014 הותלה רישיונו של הנתבע 1 ולא היה בתוקף ביום התאונה. הנתבעת 4 טוענת אפוא לקיומה של החרגה ביחס לכיסוי הביטוחי. נטל הראיה והשכנוע להוכיח את היעדר הכיסוי הביטוחי בנסיבות האמורות מוטל על הנתבעת 4.
ראו לעניין זה האמור בע"א 678/86, חסן חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ וכן ע"א 1854/90, רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ וכן ע"א 143/98, מחמד דיב נ' הסנה לחברה לביטוח בע"מ.
העובדות:
א. רישיונו של הנתבע 1 חודש ביום 25.06.2008 והיה בתוקף, לולא ההתליה, עד ליום 23.09.2017 כפי שעולה ממוצג נ/2.
ב. הנתבע 1 עבר בשנים שקדמו לתאונה הדרכות בנהיגה נכונה בקשר עם נקודות שצבר לחובתו.
ג. ביום 30.08.2015 (מועד שהוא מאוחר לתאונה) נשלל רישיונו של הנתבע 1 לתקופה של שלושה חודשים כפי שעולה ממוצג נ/3.
ד. ביום 23.03.2014 נשלח לנתבע 1 זימון לקורס הדרכה בנהיגה (להלן: ”הקורס“). הזימון נשלח בדואר רשום ועל פי אישור חברת דואר ישראל בע"מ (להלן: "חברת הדואר") מכתב זימון זה נמסר בחזרה לשולח ולא נדרש ע"י הנתבע 1. ברי כי לגבי זימון זה לא ניתן לקבוע כי הנתבע 1 ידע על זימונו לקורס ובנסיבות בהן הזימון עצמו אינו מהווה התליה של הרישיון הרי שלא ניתן לקבוע כי הנתבע 1 ידע כי ביום 23.09.2014 יותלה רישיונו.
ה. ביום 10.6.2014 נשלחה לנתבע 1 תזכורת לפני התליית הרישיון. כפי שעולה מאישור משרד התחבורה מיום 22.01.2017 הרי שאין פירוט ביחס לאופן משלוח התזכורת. בנסיבות אלו ברור שלא ניתן לקבוע כי הנתבע 1 קיבל את אותה תזכורת וממילא שגם אם קיבל, הרי שבנסיבות שבהן לא הוצג התוכן של אותה תזכורת, לא ניתן לקבוע כי הנתבע 1 ידע על כי ביום 23.09.2014 יותלה רישיונו.
ו. ביום 23.09.2014 נשלחה לנתבע 1 הודעה על התליית הרישיון (להלן" "הודעת ההתליה") וזאת בהתאם לתקנה 550 (ה) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: " התקנות"). ההודעה נשלחה בדואר רשום כפי שמתחייב מהאמור בתקנה 550 (ה) לתקנות אשר מחילה לעניין אופן המשלוח את האמור בתקנה 550 (ב) לתקנות.
כפי שעולה מאישור חברת הדואר הרי שההודעה האמורה נמסרה לכאורה לנתבע 1 ביום 29.09.2014. ציינתי את המילה ”לכאורה“ שכן הנתבע 1 מכחיש שקיבל את ההודעה האמורה וכן משום שאישור המסירה עצמו לא צורף.
כפי שעולה ממכתבה של חברת הדואר מיום 07.03.2017 שנשלח לב"כ הנתבעת 4 הרי שאישורי המסירה עצמם נשמרים שנה בלבד, כלומר בענייננו אישור המסירה הרלוונטי נשמר עד ליום 29.09.2015.
לעניין דינה של התלייה כדין פסילה ראו את שנאמר בע"א 7602/06, עזבון נתנאל ג'ורג' חאדג'ג' ואח' סימה מלכה ואח' (ס' 21 לפסק הדין).
התהיות: האם אכן קיבל הנתבע 1 את הודעת ההתליה ביום 29.09.2014 או בכל מועד אחר לפני התאונה. זו עיקר המחלוקת בתיק.
כפי שעולה מתדפיס הודעת הזימון לקורס הרי שהזימון לקורס הבסיסי נשלח לנתבע 1 בעקבות שלוש עבירות תנועה שביצע ובגינן צבר לחובתו 14 נקודות. בעניין זה חלה תקנה 549 (א) לתקנות. הזימון לקורס מהווה ”אמצעי תיקון“ במשמע האמור בתקנה 548 לתקנות.
תקנה 550 לתקנות מתייחסת לאופן משלוח ההודעה על אמצעי התיקון וכן קובעת חזקה ביחס להודעה הרלוונטית בענייננו. חזקה נוספת שיש להתייחס אליה קבועה בסעיף 57ג לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א – 1971 (להלן: ”הפקודה“) אשר קובעת שני תנאים מצטברים בהתקיימם נחשבת ההמצאה כמי שבוצעה.
החזקה לפי הפקודה. סעיף 57ג לפקודה קובע שני תנאים מצטברים: האחד, דיוורו של מכתב המכיל את המסמך, ציון מען נכון על המכתב וכן תשלום דמי המשלוח מראש או פטור מתשלום דמי הדואר או לחלופין סימן המעיד כי המכתב נשלח בשירות המדינה. השני, הוא כי "במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר".
באשר לתנאי הראשון סבורני כי התנאי מתקיים. אין שום מקום להניח כי נשלח מכתב ריק. באשר לכתובת הרי שכפי שעולה מאישור משרד התחבורה הודעת ההתליה נשלחה לכתובת "אל ביאדר 55 רהט“. באותו מסמך של משרד התחבורה מצוין כי הודעות קודמות נשלחו לשכונה 7 לבית 55 ברהט.
בכך בלבד אין שום קושי שכן בתשובה לשאלת בית המשפט אישר הנתבע 1 בחקירתו כי אל ביאדר משמעו שכונה 7. הנתבע 1 מתגורר בשכונה 7 בבית 55 ברהט ואין ספק כי המען על המכתב היה כשורה כפי שמחייב התנאי הראשון של סעיף 57ג לפקודה. בחקירתו אישר הנתבע 1 כי הזמנות קודמות לקורס נשלחו אליו לכתובת האמורה והוא ציין "תמיד קיבלתי הזמנות בדואר". בנסיבות בהן המכתב נשלח בשירות המדינה ברור שאין שום צורך בבדיקת תשלום דמי המשלוח.
הקושי בהחלת החזקה הקבועה בסעיף 57ג לפקודה מתעורר בקשר עם התנאי השני הקבוע בסעיף האמור. המונח "במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר" אינו מדויק ואינו ברור די צרכו והלכה למעשה אינו מאפשר לנמען להוכיח את היפוכו של דבר. לצד העובדה כי מרבית דברי הדואר מגיעים לתעודתם לא נוכל להתעלם מכך כי ישנם גם דברי דואר שאובדים בדרך. אם נוסיף לכך את היעדרם של נתונים ביחס לאותה דרך רגילה שקבועה בסעיף 57ג (2) לפקודה, קרי ביחס לפרק הזמן שלוקח לדבר דואר להגיע לבית מסוים ברהט לא ניתן לקבוע כי קיים התנאי השני הקבוע בסעיף 57ג לפקודה. נבחן אפוא האם החזקה הקבועה בתקנה 550 (ב) לתקנות מסייעת לנתבעת 4 להוכיח את העדר הכיסוי הביטוחי.
הנטל לסתור את החזקה הקבועה בתקנה 550 (ב) מוטל על הנתבע 1. התקנה האמורה קובעת כי הודעה על אמצעי תיקון שנשלחה כאמור בתקנה 550 (א), ובענייננו היא נשלחה בדואר רשום, "יראו אותה כמסורה לנהג בתום 15 ימים מיום משלוחה, זולת אם הוכיח שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה".
בדיון הראשון טען ב"כ הנתבע 1 כי הנתבע 1 לא ידע שהוא בשלילה וכי הידיעה על השלילה הייתה רק לאחר התאונה ואז הוא הפקיד את רישיון הנהיגה שלו. ב“כ הנתבע 1 לא פירט בדיון הראשון מתי בדיוק נודע לנתבע 1 על השלילה וגם לא צירף כל מסמך ביחס להפקדת רישיון הנהיגה.
לעומת זאת, בחקירתו השיב הנתבע 1 כי בעת ששכר את הרכב לא היה בשלילה וכי רק בינואר 2015 נאמר לו על ידי המשטרה שהוא " צריך ללכת לקורס נהיגה מונעת". בהמשך חקירתו הסביר הנתבע 1 כי "נודע לי על התליה בינואר 2015 משוטר, היה סכסוך בשטח והגיעה משטרה ושם בדקו את הרישיון שלי ואמרו לי על ההתליה...קודם לכן לא ידעתי על זה ולא קיבלתי דבר דואר כפי שאתם טוענים ביום 29.09.2014“.
בחקירתו אישר הנתבע 1 כי ביום 29.09.2014 היה בארץ אך טען בתוקף שלא קיבל את הודעת ההתליה. הנתבע 1 נשאל האם יכול להיות שבגלל ידיעתו ששיטת הניקוד מובילה לצורך בביצוע קורס הוא החליט להתעלם מהדואר שנשלח אליו הוא השיב בשלילה. השאלה האחרונה אינה רלוונטית למחלוקת שכן הנתבעת 4 טוענת כי הנתבע 1 דווקא קיבל את הודעת ההתליה ואינה טוענת להתעלמות מדבר הדואר.
סבורני כי עלה בידי הנתבע 1 לעורר לכל הפחות ספק ביחס לחזקה שקובעת תקנה 550 (ב) לתקנות. קודם שאפרט מה הביאני למסקנה זו אציין כי לטעמי כאשר ניגשים אנו לקבוע את מידת ההוכחה הנדרשת לשם סתירת החזקה שקובעת התקנה האמורה יש להבחין בין הוכחתו של ממצא פוזיטיבי לבין הקושי המובנה שבהוכחת דבר שלילי.
הוכחתו של דבר שלילי הינה תמיד מלאכה קשה. לעומת זאת, הוכחתו של ממצא פוזיטיבי הינה קלה יותר ולגביה נכון לדרוש נטל כבד יותר על מי שמבקש לסתור את החזקה.
כך למשל, אם אדם טוען שלא קיבל את דבר הדואר לידיו כי שהה באותה עת בחו“ל או במוסד רפואי למשל ואין ספק שלא יכול היה לצאת את אותו מוסד רפואי נכון יהיה שלשם סתירת החזקה נדרוש שיוצג ממצא של ממש ולא תהיה שום הצדקה להסתפק בטענות בעל פה.
לעומת זאת, כאשר אדם טוען כי הוא יכול היה לקבל את דבר הדואר אך לא קיבלו נכון יהיה שנקל עמו ביחס לנטל המוטל עליו וזאת לו מחמת הקושי שבהוכחת דבר שלילי.
בסיכומיהם הפנו ב“כ הצדדים המלומדים לס‘ 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) הנוקבת במונח ”מי שהודע לו שנפסל…“. הפסיקה פירשה מונח זה כדורש ידיעה בפועל. הרציונל מאחורי קביעה זו הינו ברור: הסנקציה הקבועה בס‘ 67 לפקודת התעבורה הינה סנקציה פלילית ובכגון דא יש אפוא לוודא ידיעה בפועל.
רציונל דומה ניתן למצוא גם בתקנות. בעוד שביחס למשלוח אמצעי התיקון הקבועים בתקנה 549 (א) ובתקנה 549 (ב) לתקנות נקבעה חזקת מסירה כאמור בתקנה 550 (ב) לתקנות הרי שכאשר אמצעי התיקון הינו פסילה ולא זימון לקורס בסיסי או קורס נוסף, כלומר אמצעי התיקון הקבוע בתקנה 549 (ג), הרי שתקנה 550 (ב) לתקנות אינה קובעת חזקת מסירה, כלומר גם במקרה כזה שהוא החמור מבין אמצעי התיקון, יש לוודא כי קיימת ידיעה בפועל וראו לעניין זה האמור ברת"ק (מחוזי באר שבע) 23606-09-15, באסם אלקיעאן נ' יונס אלנסאסרה ואח', מפי כב' השופטת י. רז-לוי.
לעניין זה ניתן להקיש גם מהכלל ההלכתי ולפיו ”אין עונשין אלא אם כן מזהירין“ (ראו למשל מסכת סנהדרין) וראו לעניין זה גם את האמור בע“פ 6420/10, קלאודיו סלסנר נ‘ מדינת ישראל מפי כב' השופט א. רובינשטיין .

ועוד, את קיומה של החזקה אשר מראש מניחה את ביצועה של המסירה יש לאזן עם הנטל המוטל על מי שמבקש לסתור את אותה חזקה. לא ניתן לדרוש מאדם להוכיח באותות ובמופתים כי לא קיבל את דבר הדואר שנשלח אליו. די בכך, לטעמי, שיצליח אותו טוען לעורר את הספק. ובענייננו הספק מתעורר בשל הדברים שיפורטו להלן.
לעניין זה של הספק ממנו זכאי הנתבע 1 ליהנות ראו את שנאמר בע"א 703/11, כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח פלוני ז"ל ואח', מפי כב' השופט א. רובינשטיין ולפיהם "ואולם ההשלכות הקשות הכרוכות בשלילת הכיסוי הביטוחי מחייבת מידה מסוימת של זהירות במקרים בהם לא נמסרה הודעה כדין, ומודעותו בפועל של הנהג מסופקת".
הפסיקה אמנם דנה לרוב בעניין זה בהקשר של ההיבטים הפליליים של פקודת התעבורה ובהקשר של פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 אולם גם במקרים אזרחיים רגילים ושעה שמדובר בכיסוי בגין נזקי רכוש ההשלכות של שלילת כיסוי ביטוחי, מבחינתו של המבוטח, הן קשות והדברים שנאמרו לעיל יפים גם לענייננו.
ראשית, מהימנותו של הנתבע 1. הנתבע 1 הכחיש בחקירתו כי קיבל את הודעת ההתליה בדואר ועדותו זו לא נסתרה והיא מהימנה עליי ולכל הפחות היא מעוררת ספק ביחס לקבלתו את הודעת ההתלייה.
שנית, חיזוק למהימנותו של הנתבע ניתן למצוא בעובדה כי הנתבע 1 ציין את המועד בו נודע לו האקראי על ההתליה. הנתבע 1 לא חייב היה לומר את הנתון האמור והעובדה כי עשה כן מחזקת את מהימנותו.
שלישית, העובדה כי הנתבע 1 השתתף בעבר בקורסים בקשר עם ניקוד שצבר לחובתו בשל עבירות תעבורה (ראו לעניין זה ס' 20 לסיכומי הנתבעת 4) תומכת באפשרות המסתברת כי אם היה מקבל הנתבע 1 את שתי ההודעות שנשלחו אליו לפני הודעת ההתליה ולבטח אם היה מקבל את הודעת ההתליה היה נוקט בפעולה מעשית כלשהיא על מנת לבטל את רוע הגזירה ולא היה יושב בחיבוק ידיים מאז 29.09.2015 ועד לחודש ינואר 2015. לא התרשמתי כי הנתבע 1 הינו כזה אשר היה מגלה אדישות, שלא לומר רשלנות פושעת , וממשיך בנהיגה כרגיל תוך שהוא יודע שרישיון הנהיגה שלו מותלה. הנתבע 1 אמנם צבר לחובתו ברבות השנים נקודות רבות ואלו נצברו לחובתו בשל עבירות שביצע וחלקן עבירות משמעותיות כגון נהיגה במהירות העולה על המותר ונהיגה באור אדום אך בגין אלו הוא כבר שילם את חובו ועצם קיומן של העבירות והנקודות שלצדן אינו עומד לחובתו בעת הכרעה במחלוקת בענייננו.
לנוכח כל אלו התעורר בלבי ספק של ממש, לכל הפחות, ביחס לידיעתו של הנתבע 1 על הודעת ההתליה. ספק זה פועל לחובת הנתבעת 4 והוא מביא לדחיית הטענה להעדר כיסוי ביטוחי.
אף שגם את הנתבעת 4 יש לדון לכף זכות סבורני כי הנתבעת 4 היא שבדרך פעולתה בזמן אמת אפשרה מצב שבו יתעורר ספק שיפעל לחובתה. לא היה שום מקום לאפשר מצב זה. ובמה דברים אמורים? בעקבות התאונה קיבלה הנתבעת 4 מסוכן הביטוח של התובע דרישה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו בתאונה. ביום 27.01.2015, מעט יותר מחודשיים לאחר התאונה, כבר דחתה הנתבעת 4 את הדרישה לפיצוי, לא רק בטענה בקשר עם האחריות לתאונה אלא גם בקשר עם הכיסוי הביטוחי וטענה להיעדר כיסוי ביטוחי מחמת שנהג ברכב הנתבעים נהג שאינו מורשה על פי תנאי הפוליסה. במכתבה ציינה הנתבעת 4 כי "האמור לעיל מבוסס על המידע והמסמכים שבידינו...". לא פורט איזה מידע ואלו מסמכים היו בידי הנתבעת 4 אולם כפי הנראה אישור המסירה המתייחס להודעת ההתליה לא היה בידה. ואם היה בידה הרי שהמחלוקת כולה הייתה מתייתרת או לפחות מצומצמת מאוד לשאלת החתימה או אי החתימה על אותו אישור מסירה.
אם נניח כי לא היה בידי הנתבעת 4 את אישור המסירה שהרי הוא לא הוצג על ידה בהליך הנוכחי הרי בנסיבות שבהן הנתבעת 4 מבקשת להתנער מחבותה על פי הפוליסה היא לא הייתה יכולה להניח כי הנתבע 1 קיבל את הודעת ההתליה והיה עליה לברר את כל העובדות בזמן אמת ובכלל זה לפעול לקבלת אישור המסירה לידיה.
ודוקו, העובדה כי המידע שהתקבל ממשרד התחבורה ומחברת הדואר התקבל רק במסגרת ההליך הנוכחי מעידה בבירור כי הוא לא היה בידי הנתבעת 4 עת שלחה את מכתב הדחייה.
בנסיבות אלו היה על הנתבעת 4 לפעול טוב יותר על מנת לאסוף את כל המידע הרלוונטי לצורך ההליך המשפטי. הנתבעת 4, בדיוק כמו הנתבעת 3, הייתה צריכה להתכונן להליך המשפטי.
הנתבעת 4 יכולה הייתה להניח ברמה סבירה של וודאות כי מכתב הדחייה אינו סוף פסוק וכי עשויה להיות מוגשת תביעה כנגדה. בהתחשב באמור במכתבה של חברת הדואר ולפיו אישורי המסירה נשמרים במשך שנה ברי כי אם הייתה פועלת הנתבעת 4 לברר את כל הפרטים בזמן אמת היה ניתן לקבל את אישור המסירה או לפחות להבטיח כי הוא יישמר עד לנקיטת ההליך המשפטי.
העובדה כי הנתבעת 4 לא עשתה כן אפשרה כאמור את התוצאה אליה הגעתי, תוצאה שהיא על יסוד הספק שהתעורר, ספק שלא היה צריך להיבחן כלל לו היה מוצג אישור המסירה.
אמנם לא ניתן להתייחס עובדתית לאישור מסירה שלא הוצג אולם יש להניח כי אישור מסירה היה מבהיר את המחלוקת ומאפשר נדבך עובדתי נוסף לצורך הכרעה.
הפעולות שלא נעשו כאמור רובצות בעיקר לפתחה של הנתבעת 4.
בהקשר זה אעיר כי האמור בס' 24-25 לסיכומי הנתבעת 4 נכון רק בחלקו. אף שהמידע המצוי אצל משרד הרישוי וחברת הדואר הינו מידע מוגן הרי שעניין זה לבדו אינו מהווה צידוק מספיק לאי קבלת המידע בזמן אמת.
הנתבעת 4 טוענת בצדק כי לא ניתן היה לקבל את המידע "ללא שיתוף פעולה מהנתבע או באמצעות צו שיפוטי". הנתבע 1 הינו אדם בשר ודם ולא הייתה כל מניעה לפנות אליו. לטעמי גם הייתה חובה לפנות אליו שהרי הוא בפועל המבוטח של הנתבעת 4. המבטחת חייבת לפעול לטובתו של המבוטח, כל עוד הדבר אינו פועל בניגוד לחובתה על פי הפוליסה.
הנתבעת 4 לא עשתה כן ולא הוכיחה כי ביקשה מהנתבע 1 שיתוף פעולה וסורבה.
ובאשר לקבלת צו שיפוטי, הרי שבתי המשפט פתוחים מדי יום ביומו ואם סברה הנתבעת 4 כי קבלת אישור המסירה הינו עניין הכרחי להוכחת טענתה היא יכלה לפנות ולבקש צו מתאים גם קודם שהוגשה כנגדה התובענה.
וכאמור, סבורני כי במקרה של פנייה ישירה לנתבע 1 לא היה שום צורך בצו כזה והנתבע 1 היה מסכים שהנתבעת 4 תקבל את המידע הדרוש לה.
בהקשר זה של הראיות הנדרשות יפים, בהיקש, הדברים שנאמרו בע"א 703/11, כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח פלוני ז"ל ואח' מפי כב' השופט א. רובינשטיין ולפיהם: " גישה זו יש בה כדי להנחות - אף אם בדרך היקש - גם לגבי הזהירות הנדרשת בבואנו להכריע בשאלות שעניינן עוצמתן וטיבן של הראיות הנדרשות כדי להוכיח את מודעות הנהג בפועל לפסילת רשיונו ( וכזכור, בהקשר זה נפסק בעניין שומרה כי אין די בידיעה קונסטרוקטיבית). אולי אפשר לנסח את הדברים כמשמיעים, כי במקרה של ספק - ספק עובדתי שעמד עליו בית המשפט - תיטה הכף לעבר התכלית הסוציאלית שביסוד החוק".
התכלית בענייננו שונה כמובן מהתכלית בהקשר של פיצוי לנפגעי תאונות דרכים אולם הדברים יפים בדרך של היקש.
הקושי בהיעדרם של ראיות של ממש מצא את ביטויו גם בדברים שנאמרו בע"א 7602/06, עזבון נתנאל ג'ורג' חאדג'ג' ואח' סימה מלכה ואח' מפי כב' השופט ח. מלצר ולפיהם: " ניחושים סטטיסטיים אינם יכולים להוות לבדם תחליף לראיות".
בענייננו לא ניתן לשלול כמובן כי אותו רישום אודות מסירה בפועל עשוי להיות מוטעה ואין כל ראיה של ממש שתעיד על המסירה בפועל.
תוצאתו של הספק שהתעורר כאמור ואשמו הדיוני התורם של הנתבע 1
תוצאתו של הספק שהתעורר כאמור ביחס לידיעתו של הנתבע 1 על הודעת ההתליה אינה רק בדחיית טענת הנתבעת 4 להיעדר כיסוי ביטוחי כפי שנקבע לעיל אלא יש לה, לשיטתי, פן נוסף הנוגע לאשמו הדיוני התורם של הנתבע 1 למצב שנוצר ולהיזק הראייתי שנוצר בתובענה שלפנינו.
גם לנתבע 1 יש תרומה משמעותית למצב בו ההכרעה בתיק זה, בנוגע לכיסוי הביטוחי שבמחלוקת, מבוססת על אותו ספק שהצליח הנתבע 1 לטעת בליבנו.
תרומתו זו של הנתבע 1 לספק שנוצר באה לידי ביטוי במספר מובנים והיא מצדיקה לשיטתי השתתפות של הנתבע 1 בפיצוי שעל הנתבעת 4 לשלם לתובע לנוכח התוצאה אליה הגעתי ביחס לאחריות לתאונה וביחס לכיסוי הביטוחי וזאת כפי שיפורט להלן.
ראשית, בית המשפט אינו חייב להגביל עצמו רק לבחינה "היסטורית" של הממצאים והעובדות אלא הוא רשאי או חייב, בהתאם להשקפתו ולמצפונו של כל מותב, לשקול, בצניעות כמובן, גם שיקולי מדיניות שיפוטית שתכליתם אחת: התוויית דרך סבירה והגיונית בה על בעלי הדין לפעול, הן דיונית והן מהותית.
ובענייננו, הכוונה היא לכך כי גם הנתבע 1 יכול היה לברר טוב יותר ובזמן אמת את מצב הדברים הנוגע להתליית רישיון הנהיגה שלו לפחות מאז שנודע לו לשיטתו על כך בינואר 2015. עד לינואר 2015 יכול היה הנתבע 1 לסבור כי אין כל בעיה עם תוקף רישיון הנהיגה שלו. מצב דברים זה אינו חל עוד משנודע לו כי רישיונו הותלה. במצב כזה היה על הנתבע 1 לברר גם הוא טוב יותר מתי נשלחה לו הודעת ההתליה ולהעמיד את משרד הרישוי על טעותם לשיטתו. פעולה כזו הייתה מביאה לכך כי הנתבע 1 היה בוחן את אישור המסירה הרלוונטי ויכול היה להגישו בהליך שלפנינו ובכך לייתר או לפחות לצמצם מאוד את המחלוקת.
שנית, הנתבע 1 לא הציג כל ראיה של ממש ביחס לטענתו כי לאחר שנודע לו על ההתליה ניגש למשרד הרישוי ושם נדחתה ההתליה בששה חודשים (עמ' 7, שורות 17-19).
שלישית, אף שבכתב התביעה ציין התובע כי הנתבעת 4 הינה המבטחת של רכב הנתבעים הנתבע 1 הכחיש בכתב הגנתו את האמור בס' 10 לכתב התביעה. ההכחשה הינה אמנם מחמת חוסר ידיעה כאמור בס' 5 י' לכתב ההגנה אולם דווקא משום אותו חוסר ידיעה היה על הנתבע 1 לברר טוב יותר את העובדות שהרי ברור כי יש לנתבע 1 אינטרס כי רכב הנתבעים יהא מבוטח.
רביעית, העובדה כי הנתבע 1 לא הגיש הודעה לצד ג' נגד הנתבעת 4 יכולה הייתה לנטוע בלב הנתבעת 4 את הסברה כי הנתבע 1 מאמין באמת ובתמים כי הנתבעת 4 אינה חבה בכיסוי ביטוחי וכי טענתו היחידה של הנתבע 1 נוגעת לאחריותו לתאונה. הנתבע 1 אמנם תיקן עניין זה בהמשך וטען גם הוא לקיומו של כיסוי ביטוחי אולם את זאת היה עליו לעשות מוקדם יותר.
בשולי הדברים אציין כי עדותו של ב"כ הנתבע 1 ביחס לדברים שמסר לו הנתבע 1 עת הגיע אליו מהימנים עליי לחלוטין אך אין בהם כדי לבטל את מידת אחריותו של הנתבע 1 לספק שנוצר. הנתבע 1 נהנה מהספק אך הנאה זו שכר בצידה.
לנוכח כל האמור לעיל ומכוח סמכותי הקבועה בס' 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984 הקובע כי "כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו" סבורני כי תרומתו של הנתבע 1 לספק שנוצר מצדיקה את חיובו בהשתתפות בשיעור של 15% מסכום הקרן שעל הנתבעת 4 לשלם לתובע בגין נזקיו מהתאונה.
סיכומו של דבר
לנוכח כל האמור לעיל אני מקבל את התביעה שהוגשה כנגד הנתבעת 4 במלואה ודוחה את התביעה שהוגשה כנגד הנתבעים 1 ו- 3.
כפי שפורט לעיל אני מחייב את הנתבע 1 לשאת בתשלום בשיעור של 15% מסכום הקרן שעל הנתבעת 4 לשלם לתובע.
לפיכך, אני מחייב את הנתבעת 4 לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. סך של 51,950 ₪ בגין נזקי התובע.
ב. סך של 1,298 בגין אגרות המשפט.
ג. סך כולל מע"מ של 6,000 ₪ בגין שכר טרחת ב"כ התובע.
כמו כן אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לנתבעת 4 סך של 7,792 ₪.
התובע ידאג לתשלום המחצית השנייה של האגרה עד ליום 01.03.2018.
הסכומים ישולמו עד ליום 15.03.2018 לידי ב"כ התובע וב"כ הנתבעת 4, לפי העניין, בכפוף לתשלום המחצית השנייה של האגרה ע"י התובע, ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
לנוכח התוצאה ביחסים שבין הנתבעת 4 לנתבע 1 איני עושה צו להוצאות ביחסים שביניהם.
לנוכח העובדה כי הנתבעת 3 צירפה את הסכם ההשכרה ואת הראיות הרלוונטיות מבחינתה רק לאחר הדיון הראשון איני עושה צו להוצאות ביחסים שבין התובע לבין הנתבעת 3.

ניתן היום, כ"ז שבט תשע"ח, 12 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.