הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע תא"מ 10759-10-17

בפני
כב' הרשם הבכיר אורי הדר

התובע

ודים בליה ת.ז., 314035494
ע"י ב"כ עוה"ד רודי בילוי

נגד

הנתבעת

הפניקס חברה לביטוח בע"מ חברות, 520023185
ע"י ב"כ עוה"ד שרון גליק

פסק דין

לפניי תביעתו של התובע לפיצוי בסך של 17,295 ₪ בקשר עם אירוע מיום 09.07.2017 ובו נגנב רכבו, כטענתו.
דין התובענה להידחות וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
מכוח סמכותי ע"פ דין אני מורה על תיקון טעויות הסופר הבאות שנפלו בפרוטוקולים:
בעמ' 3, שורה 3 במקום " כל בדגם" יש לרשום "קוד הדגם".
בעמ' 7, שורה 17 לאחר המילה "לא" יש לשים פסיק.
בעמ' 7, שורה 28 במקום "בחוץ" יש לרשום "לחוץ".
בעמ' 9, שורה 6 במקום "בנסיעה" יש לרשום "ונסיעה".
בעמ' 9, שורה 16 במקום "הייתי" יש לרשום "היית".
בעמ' 10, שורה 23 במקום "קודם" יש לרשום "קודן".
בעמ' 12, שורה 8 במקום "ששיש" יש לרשום "שיש".
בעמ' 13, שורה 8 במקום "אלייך" יש לרשום "אליך".
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה
התובע הינו אדם פרטי אשר במועד האירוע נושא התובענה, קרי ה – 09.07.2017, היה הבעלים של רכב רישוי מס' 8810163 מתוצרת פיאט דגם גרנדה פונטו (להלן: " הרכב").
הנתבעת הינה חברת ביטוח אשר במועד הרלוונטי לתובענה הייתה המבטחת של התובע בהתאם לפוליסת ביטוח מקיף שמספרה 17/096/041/5325908 (להלן: "הפוליסה").
בכתב התביעה טען התובע כי ביום 09.07.2017 בשעה 11:30 או בסמוך כך הוא ירד "אל רכבו וכאשר הגיע למקום חניית רכבו נדהם לגלות שרכבו נגנב" (להלן: "האירוע ו/או "גניבת הרכב""). עוד טען התובע כי "מיד לאחר שהבין התובע כי רכבו נגנב, דיווח למשטרה ודיווח לידי הנתבעת". טופס ההודעה לנתבעת וכן האישור על הגשת תלונה למשטרת ישראל צורפו לכתב התביעה.
הנתבעת הגישה כתב הגנה וטענה כי יש לדחות את התביעה מאחר שלא אירע מקרה ביטוח כנטען ו/או מאחר והתובע מסר פרטים כוזבים לעניין מקרה הביטוח המוכחש כשלעצמו. הנתבעת אישרה את קיומה של הפוליסה אך טענה כי "הכיסוי הביטוחי כפוף לתנאי הפוליסה והחוק ובמקרה דנן אינו חל".
כמו כן טענה הנתבעת כי יש לדחות את התביעה גם בהקשר של שאלת הנזק שכן לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת שמאי ביחס לשוויו של הרכב בעת האירוע הנטען.
התובע הגיש כתב תשובה והתייחס לטענה אודות אי צירוף חוות דעת שמאי ובמקביל הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה באופן שתצורף לכתב התביעה חוות דעת של שמאי.
לנוכח העובדה כי הבקשה הוגשה זמן רב לפני המועד שנקבע לשמיעת הראיות נעתרתי לבקשה ואפשרתי לנתבעת להגיש כתב הגנה מתוקן. התובע הגיש כתב תביעה מתוקן וצירף לו חוות דעת של שמאי מטעמו אשר העריך את שוויו של הרכב.
הנתבעת אכן הגישה כתב הגנה מתוקן ושבה על טענותיה ביחס לאירוע הנטען. ביחס לשאלת הנזק טענה הנתבעת כי אין לחוות הדעת קבילות או משקל וכי היא עומדת על חקירתו של השמאי ככל שחוות הדעת לא תוצא מהתיק בתחילת הדיון. הנתבעת הדגישה כי חוות הדעת נעשתה ללא בדיקה של הרכב.
במועד שמיעת הראיות נחקרו התובע, השמאי מטעמו ומטעם הנתבעת נחקרו מר סימן טוב ומר כהן שהוא החוקר מטעם הנתבעת. בתום הדיון ביקש התובע להציג קבלות נוספות ביחס לשימוש שנעשה ברכב אך הבקשה נדחתה לנוכח עיתוי הגשת הבקשה אך עם זאת אפשרתי לתובע להגיש את פלט כרטיס האשראי הנזכר בדו"ח החוקר מטעם הנתבעת והוא אכן צירף אותו, אם כי באופן לא קריא, לסיכומיו. לאחר מכן הגישה הנתבעת את סיכומיה.
המחלוקות בין הצדדים נוגעות לשאלת התרחשות האירוע, לשאלת הכיסוי הביטוחי, במידה ואכן התרחש אירוע, וכן לשאלת הנזקים שנגרמו לתובע.
לנוכח התוצאה כפי שיפורט להלן אין צורך לדון בשאלת הנזק אך אעיר כי לא ירדתי לסוף דעתה של הנתבעת ביחס לטענה כי חוות הדעת של השמאי מטעם התובע פסולה במהותה מאחר ונערכה ללא בדיקה של הרכב.
סבורני אמנם כי היה על השמאי מטעם התובע לערוך בירורים טובים יותר ביחס למצבו של הרכב, עניין שעשוי להשפיע על שוויו, קודם שהוציא תחת ידיו חוות דעת לצרכי ההליך המשפטי אולם בכל הנוגע לבדיקה פיזית של הרכב סבורני כי אין ממש בטענת הנתבעת ביחס לבדיקה הפיזית של הרכב שהרי הרכב נגנב לטענת התובע וכיצד זה מצופה מהשמאי לבדוק רכב שלשיטתו של התובע הוא אינו יודע היכן הוא?
כך או אחרת, לנוכח דחיית התובענה עוד קודם לדיון בשאלת הנזק מתייתר הצורך להכריע בטענה זו של הנתבעת לגופו של עניין.
אין חולק כמובן כי הנטל להוכיח את מסירת הפרטים הכוזבים ולהוכיח את המרמה הנטענת מוטל על הנתבעת אך ראשית לחובה זו על התובע להוכיח כי אירוע הגניבה אכן התרחש.
דיון והכרעה אך ראשית הקדמה
נאמר בפשטות: שקר הוא פסול. שקר הוא עשיית מעשה על מנת להשיג תוצאה שיכול וגם סביר שלא הייתה מושגת בדרך אחרת. שקר פוגע בצד שכנגד מעצם כך כי הוא מציג מצג שווא ביחס למצב דברים מסוים. הקושי במתן אמון שמי שבעדותו התגלו סממני שקר אינו נוגע רק לתיק הספציפי אלא הוא גם עניין של מדיניות שיפוטית ראויה.
ועדיין, ודווקא משום אותה חומרה שיש בשקר, מצווים אנו לבחון בזהירות רבה את עדותו של בעל דין קודם שנקבע ממצא בעניין זה וחייבים אנו לדון אדם לכף זכות כל אימת שניתן.
במקורות ישנה התייחסות נרחבת לחובתו של אדם, כל אדם, לומר את האמת. כך למשל, בפרשת משפטים (שמות, כג', ז') מצווים הדיינים " מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע". זוהי אזהרה לדיינים שיזהרו שלא להרוג חפים מפשע מי שבאמת רשע, ה' כבר ידאג להענישולעומת זאת, בכל הנוגע לכלל הציבור הציווי בפרשת קדושים (ויקרא, יט', יא') הוא "לֹא תִּגְנֹבוּ, וְלֹא תְכַחֲשׁוּ בפיקדון שניתן לכם, ותאמרו שלא ניתן וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ ". אלו כמובן רק דוגמאות ספורות.
והנה ניצב בפנינו התובע ומעמיד אתגר לא פשוט. התובע, אשר הודה כי שיקר למעסיקתו (עמ' 6), מבקש כי נאמין לכך שהיום, שכאשר הוא ניצב על דוכן העדים, הוא לא רק מחויב לומר את האמת כי שציין בחקירתו (עמ' 6) אלא גם אומר את האמת בפועל.
אין ספק כי בעל דין שנחקר מחויב לומר את האמת, רק את האמת ואת כל האמת. אין גם ספק כי תקווה זו נכזבת לעתים.
וכאשר בעל דין מודה בפה מלא וללא היסוס כי בהזדמנות קודמת, לא רחוקה, הוא שיקר במצח נחושה למעסיקתו על מנת לשפר את תנאי העסקתו יש צורך להתייחס בזהירות רבה לדבריו כאשר הם נשמעים בבית המשפט.
על אותו בעל דין לשכנע את בית המשפט כי מוראו מבית המשפט הוא גדול עד כדי שהוא לא יהין לשקר בבית המשפט. לא שוכנעתי כי זהו המצב בענייננו.
בית המשפט כמובן אינו בוחן כליות ולב ולא ניתן לשלול אפשרות כי אדם ששיקר בהזדמנות אחת יאמר את האמת בהזדמנות שנייה אך הספקות וסימני השאלה שעלו מגרסאותיו של התובע כפי שיפורטו להלן וחזקת השקר כמובאת בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 765/18, חיון נ' חיון ואח' (להלן: " עניין חיון") אינם מאפשרים להיעתר לתובענה וזאת גם מבלי לקבוע באופן פוזיטיבי כי התובע לא אמר את האמת על דוכן העדים.
סתירות ואי אמירת אמת בהזדמנויות אחרות תמיד מעוררות שאלה ביחס ליכולת להאמין כי בעל דין שהודה כי שיקר בהזדמנות קודמת על מנת להשיג לעצמו טובת הנאה ישנה מדרכיו כאשר הוא מנהל הליך משפטי שתוצאתו החיובית מבחינתו גם היא בגדר טובת הנאה.
ונבהיר: אין כל פסול ברצון לשפר את תנאי ההעסקה ואין כל פסול ברצון לזכות במשפט. מה שפסול הוא להשיג את התוצאות האמורות בדרכי מרמה וכחש.
ואחר שאמרנו דברים אלו נבחן את המחלוקת לגופה.
מספר עובדות רלוונטיות
ביום 15.01.2017 שילם התובע סך של 3,522 ₪ בגין אגרת רישוי לרכב. סביר כי התשלום כלל חובות עבר אם כי לא צורף נתון עובדתי מדויק בעניין זה.
ביום 16.01.2017 עבר הרכב מבחן רישוי שנתי שתוקפו עד ליום 19.07.2017.
ביום 02.06.2011 עבר הרכב, כפי שעולה מרישיון הרכב העדכני שצורף לכתב התביעה, מבחן שנתי קודם ובו צוין כי מספר הקילומטרים שגמא הרכב נכון למועד זה הינו 157,061 קמ'.
ביום 16.04.2017 נערכה הפוליסה ותוקפה עד ליום 31.03.2018.
ביום האירוע דיווח התובע לנתבעת על גניבת הרכב כפי העולה מטופס ההודעה שצורף לכתב התביעה. ההודעה היא טלפונית ואינה חתומה ע"י התובע אך תוכנה לא הוכחש ע"י התובע והוא זה שצירף את ההודעה לכתב התביעה.
ביום 10.07.2017 הגיש התובע למשטרת ישראל תלונה על גניבת הרכב. באישור על הגשת תלונה לא ברור מהו תאריך תחילת האירוע אך תחילתו בשעה 18:00 ואילו תאריך סיום האירוע הינו ביום 09.07.2017 בשעה 08:30.
התובע נחקר ע"י חוקר מטעם הנתבעת והוא חתם על טופס ההודעה לחוקר כפי שהוגש במסגרת דו"ח החוקר מוצג נ/1 (עמ' 7, שורות 1-2).
שעת גניבת הרכב כנטען
ראשית, ביחס לתאריך גניבת הרכב כנטען הייתה עדותו של התובע עקבית לכל אורך הדרך. הסתירות שהתגלו כפי שיפורט עתה נוגעות לעניינים אחרים.
בכתב התביעה, הנתמך בתצהירו של התובע, מטען כי הרכב נגנב ביום 09.07.2017 בשעה 11:30 או בסמוך לכך. זו גם השעה שצוינה בטופס ההודעה שנמסר לנתבעת. לעומת זאת, באישור על הגשת התלונה צוין כי האירוע, קרי הגניבה לשיטתו של התובע, הגיעה לסיומה בשעה 08:30. בחקירתו העיד התובע כי "זה לא היה ב 11 וחצי, זה היה בבוקר, לא זוכר בדיוק זה היה מזמן" אך חרף אותו היעדר זיכרון, שבהחלט יכול להיות סביר בהתחשב בכך כי העדות נמסרה שנה אחר האירוע הנטען העיד התובע בהמשך כי ירד לרכב "בין 10 ל- 11 בבוקר".
לא ראיתי כיצד זה פתאום נזכר התובע בטווח זמנים מדויק יחסית שעה שביום האירוע הנטען דיווח לנתבעת כי האירוע קרה בשעה 11:30 ואילו בתלונתו למשטרה, כפי שעולה מהאישור על הגשת התלונה, ציין התובע כי לכל המאוחר האירוע הסתיים, קרי הוא הגיע לכלל מסקנה כי הרכב נגנב, בשעה 08:30.
סתירות אלו על פני הדברים אינן משמעותיות אך כאשר הן מצטרפות לשאר הסתירות בעדותו של התובע הן מעוררת ספק של ממש ביחס לגרסתו של התובע.
המועד בו החנה התובע את הרכב קודם לאירוע
האירוע קרה לשיטתו של התובע ביום 09.07.2017 שהוא יום ראשון בשבוע. בחקירתו לחוקר מטעם הנתבעת מסר התובע כי "בתאריך 6/7/17 החניתי את הרכב בחניה ברחוב דרך שמשון...חניתי בצהריים בסביבות השעה חמש אחרי צהריים חזרתי מסידורים נעלתי אותו ועליתי הביתה". בהמשך מסר התובע לחוקר מטעם הנתבעת כי לאחר הגניבה כנטען "התקשרתי 100 למשטרה דיווחתי על גניבה בין יום חמישי ליום ראשון...". לשיטתו של התובע הוא החנה אפוא את הרכב ביום חמישי, כלומר שלושה ימים לפני האירוע הנטען ומאז לא עשה בו שימוש. האמנם?
בחקירתו בבית המשפט נשאל התובע מתי החנה את הרכב והוא השיב "לפני שיצאתי לבילוי, 08/07/2018 (ישנה טעות סופר בשנה והכוונה היא כמובן לשנת 2017 – א.ה.) בשעות הצהריים זה יום ההולדת שלי. החניתי את רכבי ואז נסעתי עם אשתי לאזור תל אביב עם הרכב שלה...".
כאשר עומת התובע אל מול הסתירה האמורה בגרסאותיו הוא העיד כי "אני לא זוכר מתי נסעתי פעם אחרונה" ובהמשך העיד כי "זה היה מזמן אני לא זוכר בדיוק מתי החניתי את הרכב".
בהתחשב בפרק הזמן שחלף מאז האירוע הנטען ועד לעדות בבית המשפט סביר כי במועד העדות התובע לא יזכור מועד מדויק. אלא מאי? כאשר נשאל התובע הוא דווקא ציין יום ספציפי שהוא גם יום הולדתו והוא בוודאי יום שזכור לו ורק כאשר הוא נשאל ביחס לסתירה בין דבריו בבית המשפט לבין הדברים שמסר לחוקר מטעם הנתבעת הוא השיב כי אינו זוכר. עדות זו אינה מהימנה עליי כלל ועיקר ודומני כי התובע ניסה למזער את הסתירה בכך שאמר כי אינו זוכר מתי החנה את הרכב.
לעניין זה של מועד החניית הרכב בפעם האחרונה לפני האירוע הנטען ישנה גם חשיבות ביחס לעצם קרות האירוע שהרי לו אכן החנה התובע את הרכב בשעות אחר הצהריים של ים חמישי, ה – 06.07.2017, ההסתברות כי לא יבחין בהיעדרו של הרכב במשך שלושה ימים היא נמוכה מאוד והיא בוודאי פחותה משמעותית מההסתברות במצב בו הוא החנה את הרכב יום לפני האירוע הנטען ואז מייד נסע לתל אביב לחגוג, ביחד עם בת זוגו את יום הולדתו כאשר הנסיעה היא עם רכבה של בת זוגו.
סתירה משמעותית זו בגרסתו של התובע מצויה בליבת המחלוקת והיא אינה מאפשרת ליתן אמון בגרסתו של התובע.

אופן גילוי גניבת הרכב
בכתב התביעה טען התובע כי בשעה 11:30 או בסמוך לכך "ירד התובע אל רכבו וכאשר הגיע למקום חניית רכבו נדהם לגלות שרכבו נגנב". גרסה זו היא פשוטה בתכלית ולפיה רק כאשר הגיע התובע למקום בו החנה את הרכב קודם לכן הבחין כי רכבו אינו נמצא באותו מקום והבין כי נגנב. זו גם הגרסה בטופס ההודעה שנמסר לנתבעת.
לעומת זאת, בחקירתו בפני החוקר מטעם הנתבעת מסר התובע כי "נעמי (בת זוגו דאז ורעייתו כיום – א.ה.) הביאה אותי הביתה ואז לא ראיתי את הרכב, היא הורידה אותי ברחוב העליה והמשיכה לעבודתה ואז מהחלון של הבית שלי ראיתי שהרכב שלי איננו".
בחקירתו העיד התובע תחילה כי גילה את הגניבה כאשר הגיע למקום בו החנה את הרכב (עמ' 4, שורות 8-10) ואף הדגיש כי "לא התחלתי לחפש רואים בעיניים שהאוטו לא נמצא, זכרתי איפה חניתי את הרכב". מייד לאחר מכן, לעומת זאת, שינה התובע את גרסתו וטען כי "חלון הבית שלי צופה לחנייה וראיתי שהאוטו לא שם ואז ירדתי". נניח לצורך הדיון כי מביתו של התובע ברח' העליה 74, באר שבע אכן ניתן לראות את דרך שמשון שבה הוחנה הרכב לשיטתו של התובע והרחובות הם אכן מקבילים כפי שעולה מתוכנת גוגל מפות.
בחקירתו העיד התובע כי "נדהמתי בפעם הראשונה שהסתכלתי מהחלון וגם נדהמתי כאשר הגעתי לרכב". התובע נשאל בחקירתו האם כאשר בת זוגו הורידה אותו ליד הבית ביום ראשון בבוקר, ה – 09.07.2017, הוא הבחין כי הרכב נגנב והוא השיב בשלילה (עמ' 3, שורות 5-6). בהתחשב באפשרות כי אכן לא ניתן לראות את רכבים שחונים ברחוב שמשון כאשר יורדים ברחוב העליה נניח לטובתו של התובע כי דבריו לחוקר ביחס לכך שלא ראה את הרכב כאשר בת זוגו הורידה אותו בביתו ביום ראשון בבוקר לא כוונו לכך כי הוא הסתכל לכיוון הרכב ולא הבחין בו אלא לכך שלא ניתן לראות את הרכב.
ועדיין, קיימת סתירה ביחס למועד בו ראה התובע לראשונה כי הרכב נגנב, האם היה זה כאשר הביט מחלון ביתו או כאשר ירד לרחוב שמשון למקום בו החנה את הרכב לשיטתו קודם לכן? הגרסאות בעניין זה אינן מתיישבות זו עם זו ועניין זה מקשה מאוד על מתן אמון בעדותו של התובע.
בחקירתו העיד התובע כי "באותה תקופה התגוררתי עם אמי ברחוב העלייה". התובע העיד כי "אפשר לראות את מקום החנייה מהחלון". עוד העיד התובע כי העיר את אמו ושאל אותה אם היא יודעת "משהו על הרכב ואמרה שהיא לא יודעת כי היא ישנה". נניח לצורך הדיון כי אמו של התובע אכן ישנה.
עוד העיד התובע כי לאחר שהבחין מהחלון כי הרכב אינו במקומו ולאחר שאמר לאמו כי אינו רואה את הרכב גם אמו הסתכלה מהחלון (עמ' 7, שורות 15-17). התובע העיד כי אמו לא ירדה עמו לרחוב בו הוא החנה את הרכב. נניח לצורך הדיון כי הישארות האם בבית הינה סבירה.
ועדיין, על מנת להוכיח כי מועד גילוי הגניבה היה כאשר הביט התובע מחלון הבית ולא לראשונה כאשר ירד לרחוב היה על התובע להביא לעדות את אמו שלשיטתו ידעה בוודאות כי כבר בעת היותו בבית ועוד קודם שירד לרחוב סבר, או לכל הפחות חשד, התובע כי רכבו נגנב.
ההימנעות מהבאת האם לעדות לא רק שפועלת לחובתו של התובע אלא גם שהיא מותירה את עדותו של התובע בעניין זה כעדות יחידה של בעל דין במשמע ס' 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א – 1971 (להלן: "הפקודה"). לא מצאתי סיוע לעדות זו.
מצבו של הרכב והיעדר ראיות ביחס לשימוש בו קודם לאירוע הנטען והפעלתה של חזקת השקר
הנתבעת התייחסה בהרחבה בחקירתה את התובע לעניין זה וחשיבותו היא לא רק בשל הספק שמתעורר ביחס לשימוש ברכב בסמוך לאירוע אלא, בעיקר, לעניין הפעלתה של חזקת השקר כפי שמחייבת פסיקת בית המשפט העליון בעניין חיון.
כאמור, ביום 16.01.2017 נערך לרכב מבחן רישוי שנתי שתוקפו עד ליום 19.07.2017. איני סבור כי ניתן לקבוע כי התובע ביקש מראש כי תוקפו של רישיון הרכב יהיה לחצי שנה וסביר כי זהו המועד המקורי ברישיון הרכב והרכב פשוט עבר מבחן רישוי חצי שנה קודם שפג תוקף הרישיון. כך או אחרת, אין ספק כי ביום 16.01.2017 היה הרכב תקין שאם לא כן לא היה עובר מבחן רישוי.
בחקירתו נשאל התובע ביחס לקיומה של בעיה בראש המנוע של הרכב והוא שלל זאת (עמ' 8, שורות 17-18). בחקירתו אישור התובע כי מר סימן טוב שהובא לעדות כעד מטעם הנתבעת היה מנהלו הישיר. עוד העיד התובע כי סיפר למנהל אחר שלו שראש המנוע ברכב התקלקל וכי אין לו כסף לתקנו (עמ' 6, שורות 6-7). התובע העיד כי "אמרתי להם שהרכב שלי לא טוב שהוא תקול וזה לא היה נכון, עשיתי את זה על מנת לקבל רכב חברה וזה מה שקרה...הודעתי לבעלים של החברה שהלך לי ראש מנוע".
נאמר בפשטות: התובע, כפי שהוא עצמו הודה בחקירתו, שיקר למעסיקתו על מנת לקבל רכב חברה שעה שהוא לא היה זכאי לכך במסגרת הרגילה של העסקתו ולנוכח התחייבותו להגיע עצמאית למקום עבודתו כפי שהעיד מר סימן טוב בחקירתו בפניי, עדות שהיא מהימנה עליי לחלוטין.
כאשר נשאל התובע ביחס לחובתו לומר למעסיקתו את האמת, כפי שהוא ציין שהוא מחויב לעשות כאשר הוא עומד על דוכן העדים, הוא השיב "באותה תקופה הייתי סטודנט, לא היה לי כסף זה משהו שפגע בי כלכלית". במישור הפרטי אישי יכול וניתן להבין את ההסבר אולם המחלוקת בענייננו אינה בין התובע לבין עצמו אלא בין התובע לבין הנתבעת שהיא חברה שחייבת כמובן לפעול על פי הפוליסות שהיא מפיקה למבוטחיה אך מחויבת לצד זאת שלא לשלם תגמולי ביטוח שעה שאין הצדקה לעשות כן. תשלום כאמור פוגע במבוטחים אחרים ובאופן רחב יותר פוגע בכלל הציבור.
ואילו ביחס לתובע קיים קושי לקבוע כי כאשר ביקש התובע להשיג לעצמו טובת הנאה שלא הגיעה לו, קרי רכב חברה, הוא שיקר במודע למעסיקתו ואילו כאשר הוא מבקש את תגמולי הביטוח הוא אינו משקר.
לאחרונה ממש ניתן פסק דין בסוגיה זו, הוא פסק הדין בעניין חיון. בפסק הדין קובע כב' שופט בית המשפט העליון א. שטיין את הדברים הבאים שמפאת חשיבותם ומפאת זיקתם למחלוקת בענייננו נביאם במלואם בהאי לישנא:
"סבורני, כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. דחיית התביעה בשל שקרים אלו היתה – ועודנה – תוצאה מתחייבת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצדורה וראיות. מדובר בכללים ידועים ומושרשים, אך הפעלתם נתונה במידה רבה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ומסיבה זו – כך נראה לי – היא לא יצרה עדיין נורמות כלליות ותקדימים מחייבים.
כאן המקום להציג כללים אלו ולעמוד על טיבם, ראשון ראשון, ואחרון אחרון.
מבין כללים אלו, הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו: Falsus in Uno, Falsus in Omnibus. חזקה זו מהווה חלק מהמשפט המקובל האנגלי שמשמש מסד לדיני הראיות הנהוגים במקומותינו. היא עברה גלגולים שונים ורוככה במרוצת השנים. מעמדה כחזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה ניטל ממנה זה מכבר, וכיום היא משמשת חזקה שבשיקול הדעת, שהפעלתה תלויה בשום שכל של הערכאה הדיונית (ראו: 3 John Henry Wigmore, A Treatise on the Anglo-American System of Evidence in Trials at Common Law 674-683 (1940) ).
הפעלתה של חזקה זו (להלן: חזקת השקר) במקרהו של בעל דין אשר מוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בליבת המחלוקת, הינה ברורה ומובנת מאליה. ברוב רובם של מקרים כאלה, אם נכריע את הדין לחובתו של בעל דין ששיקר – וזאת, אף מבלי לנתח ראיות אחרות – לא נטעה. הסתמכות על חזקת השקר יכול שתובילנו להחלטה לא נכונה במקרים חריגים שבחריגים (אם לא נאמר זניחים). המשאבים השיפוטיים שאותם יש להשקיע כדי לאתר את המקרים הללו ולהגיע לחקר האמת גם בהם, יהיו כרוכים בעלויות מוגזמות מבחינה חברתית. עלויות אלו תהיינה גבוהות יותר מהמחיר של טעות בקביעת עובדות באותם מקרים חריגים שבחריגים. אשר על כן, הפעלתה השיטתית של חזקת השקר תמזער את העלות החברתית הכוללת של טעויות ושל האמצעים השיפוטיים שנועדו למנען – תוצאה רצויה לכל הדעות, שכל מערכת משפטית צריכה לשאוף להגיע אליה (ראו טליה פישר ואלכס שטיין, "דיני ראיות", הגישה הכלכלית למשפט 1103, 1106-1105 (בעריכת אוריאל פרוקצ'יה, 2012)).
חזקה זו הופעלה על ידי בית משפט זה ובתי משפט אחרים לא אחת. כך, למשל, בע"א 162/55 פלזמן נ' האפוטרופוס הכללי לישראל פ"ד יא 608, 610 (1957), נקבעו דברים כדלקמן:

"איני סבור שיש יסוד להשגתו של בא-כוח התובע. אותו כלל כבודו במקומו מונח, אולם השופט דייק בלשונו, באמרו: "אם אפסוק נגד האחד, ממילא כבר הכרעתי לטובת השני". לא די בכך שהנתבע לא הוכיח את גירסתו כדי שתוכח בזה האמת שבגרסת התובע. אולם אם נמצאה גירסת הנתבע, שהנגר הוא הקונה אהרן פלזמן, כוזבת ממש, מחייבת שורת ההגיון – בנסיבות המשפט, בו הייתה הברירה רק בין הנגר ובין [פלזמן] היוגוסלבי, ואין כל חשש של קנוניה בין בעלי-הדין לרעת איזה צד שלישי – שפלזמן היוגוסלבי יוכר כבעל הזכות, ולוא רק מחמת כישלון גירסת הנתבע."

דברים מפורשים עוד יותר בעניינה של חזקת השקר אמר השופט נ' סולברג ב ע"א (י-ם) 6275-05-10 מדינת ישראל משרד הביטחון נ' עזבון המנוח פארס ענאד זמן , [פורסם בנבו] בפסקה 19 ( 7.8.2011):

"... מי שפורש מן האמת בעניין אחד, יש חשש שיעשה כן גם בעניינים אחרים. לפיכך, אם נמצא התובע משקר, יש להישמר מפני הסתמכות גם על חלקי גרסתו שלא הופרכו. שיקול נוסף הוא שיקול מוסדי: אין ליתן פרס לדוברי שקר. קבלת גרסה מתוקנת ומשופצת כמוה כמחילה על עדות שקר, והסתמכות על ראיות ההגנה כדי לחזק את גירסתה המשופצת של התביעה כמוה כמתן גמול ותמריץ למי שאינם דוברים אמת. כך כאשר מבקש תובע לשנות את גרסתו במהלך המשפט, כשהופרכה גרסתו בחלקה" (ההדגשות במקור – א.ש.).

ישנה חשיבות רבה להנמקה המוסדית ולשיקולי המדיניות שצוינו על ידי השופט נ' סולברג. חזקת השקר נועדה לקרב את בית המשפט לגילוי האמת, אך היא עושה יותר מכך. מטרתה האחרת היא לבטל את התמריץ של בעל דין למסור לבית המשפט גרסת שקר שמיטיבה עם עצמו ועל ידי כך לנצל לרעה את ההליך השיפוטי (ראו Steven Shavell, The Fundamental Divergence between the Private and the Social Motive to Use the Legal System, 26 J. Legal Stud. 575 (1997)). עניין אחרון זה מטופל גם באמצעות כלל משפטי אחר, האוסר על שימוש לרעה בהליכי משפט, ובו אעסוק בהמשך דבריי. בטרם אסיים את הדיון בחזקת השקר, אשוב ואבהיר, כי חזקה זו מטפלת, בראש ובראשונה, בבעל דין שמוסר עדות שקר ביודעין כדי לנצח במשפט; והכוונה כאן היא לעדות שקר בעניין מהותי ומרכזי לליבת המחלוקת, ולא רק ב"תיבול" בשקרים של עדות שרובה אמת לאמיתה. באשר לעדים רגילים, החלתה של חזקת השקר ביחס אליהם טעונה זהירות רבה והתחשבות נקודתית בנסיבות המקרה, לרבות הזיקה שבין העד ששיקר בעדותו לבין בעל הדין שהזמינו להעיד. לעניינים אלו של עדים רגילים, שאינם בעלי דין, יפה גישתו של השופט י' עמית שאמר, ב ת"א (חי') 1130/05 סאלם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקה 6 (10.4.2008), את הדברים הבאים:

" בבואנו להעריך מהימנות עדים, יש לזכור כי לצד העד השקרן, ניתן למצוא את העד שעיקר גרסתו אמת אך הוא מתבל את דבריו בשקרים או בדברים שלו עצמו אין ידיעה אודותיהם."

כלל משפטי נוסף, וחשוב לא פחות, מצוי בסעיף 54(2) ל פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), אשר קובע כדלקמן:

" פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:
(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין" [ההדגשה הוספה – א.ש.].

מהוראה זו עולה כי קביעת ממצאים בהתדיינות אזרחית על סמך עדותו היחידה של בעל דין ככלל איננה אפשרית. עדות כאמור טעונה סיוע ממקור חיצוני. באין סיוע כאמור, יכול בית המשפט לקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של בעל דין רק אם יש בידו נימוקים משכנעים התומכים באמינותה, ונימוקים אלה חייב בית המשפט לפרט בפסק דינו (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1433-1430 (2009)). מכאן עולה כי כאשר מדובר בעדותו של בעל דין שנפגמה בשקר מכוון, אין כל אפשרות שבית המשפט יוכל לסמוך את ידיו על אותה עדות. ברי הוא, כי ראייה מסייעת אינה יכולה להפוך עדות שקר לעדות אמת; וממילא לא ניתן יהיה למצוא נימוקים שיתמכו באמינותה של עדות שקרית.

יתרה מכך: בית המשפט יהא חייב להפעיל את ההוראה של סעיף 54 ל פקודת הראיות גם ביחס לעדותו היחידה של בעל דין שנמצאו בה סממנים של שקר, ואין צורך שיקבע כי בעל הדין שיקר במפגיע. זאת, משום שסממנים של שקר הם היפוכם מסממנים של אמת; ועל כן לא ניתן יהיה למצוא תימוכין לעדות שבה נמצאו סממנים של שקר באופן שיספק את דרישותיו של סעיף 54 הנ"ל. בנסיבות אלו, טוב יעשה בית המשפט אם ייתן פסק דין לחובתו של אותו בעל הדין בהסתמך על סממני השקר הללו, ועליהם בלבד.

הכלל השלישי והאחרון הוא איסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. מקורו של איסור זה הוא סעיף 61(ב) ל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), אשר מחיל את חובת תום-הלב והחובה לנהוג ב"דרך מקובלת" על כל פעולה משפטית, לרבות פנייה לערכאות וניהול התדיינות בבית משפט, בבוררות או בפורום אחר (ראו ע"א 3496/15 הורמוז בבלפור נ' גבעת מרום בע"מ [פורסם בנבו] (פסקה 9 לפסק דינה של השופטת א' חיות (כתוארה אז), והאסמכתאות הנזכרות שם) (‏17.1.2017)). כלל זה אוסר על בעל דין לפתוח בהליך משפטי בהתבסס על טענה שקרית והסתרה מכוונת של עובדות מטריאליות, כאלה או אחרות. כמו כן אוסר הוא על בעל דין לנסות ולעוות את הדין על ידי מתן עדות שקרית ביודעין. איסורים כאמור יש לאכוף בנחישות, ביד קשה, ובאופן שירתיע בעלי דין מפני מתן עדות שקר ומעשים פסולים אחרים אשר מהווים שימוש לרעה בהליכי משפט. התרופה הנכונה נגד מסירת עדות שקר על ידי בעל דין – כאשר העדות מתייחסת לעניין מהותי להתדיינות ונמסרת ביודעין מתוך כוונה להטות את תוצאת המשפט – היא מתן פסק דין לחובת השקרן (בנוסף לענישה פלילית ופסיקת הוצאות, עניינים שאינם עומדים לדיון כאן)".
דברים אלו של בית המשפט העליון הנכבד יפים לענייננו והם מביאים למסקנה כי די בהפעלתה של חזקת השקר כדי להביא לדחיית התובענה גם בשל המדיניות השיפוטית הראויה במקרים מעין אלו. חזקה כמובן שאינה קביעה פוזיטיבית, החזקה נועדה להקל על הגעה למסקנה בנסיבות בהן לא ניתן להגיע לממצאים מדויקים. ודוקו, במקרה של גניבת רכב כנטען ממילא שתמיד, ולפחות כל עוד הגנב לא נתפס, קיים ספק ביחס לקיומו של אירוע כאמור.
נוסף על האמור הרי שהתובע לא הביא כל עדות או ראיה ביחס לשימוש שעשה ברכב בסמוך לפני האירוע הנטען וזאת על מנת לאיין את ספקותיה של הנתבעת ביחס להתרחשותו של האירוע ונתייחס לעניין זה עתה.
בחקירתו העיד מר כהן כי "ביקשתי ממנו שיוכיח לי שהאוטו הזה נסע שבוע, שבועיים, חודש לפני האירוע, תראה לי חשבונית שלתדלוק האוטו, שיראה לי חשבונית אחת ואני מאשר את התביעה, תראה לי כביש 6 נסעת בכביש, תראה לי קבלה". יכול והחוקר מטעם הנתבעת הפריז מעט בהשפעה של המסקנה אליה הוא מגיע שהרי ממילא הסמכות הסופית לאפשר את התביעה, או לדחותה להבדיל, אינה שלו אלא של הנתבעת. ועדיין, עדותו של החוקר הגיונית וסבירה.
בחקירתו ובדו"ח שערך (מוצג נ/1) אישר מר כהן כי הומצא לו פירוט כרטיס אשראי של התובע המעיד על תשלום סך של 450 ₪ עבור צמיגים. המסמך צורף לסיכומי התובע אך התאריך אינו קריא כלל ועיקר. יתירה מזו, גם אם נניח כי התשלום הוא אפילו מיום לפני האירוע הנטען הרי שהתשלום אינו מוכיח כי הצמיגים נרכשו עבור הרכב נושא התובענה ולא ניתן לשלול את האפשרות כי הם נרכשו עבור רכב אחר.
בחקירתו העיד התובע כי נסע בכביש 6 שלושה או ארבעה חודשים לפני האירוע הנטען. לא הובאה כל ראיה לעניין זה. העניין מעורר ספק של ממש ביחס לנכונות הטענה כי הרכב היה בשימוש לפני האירוע (עמ' 9, שורות 30-32).
ועוד, ע"פ רישיון הרכב התובע הינו הבעלים של הרכב מאז 12.01.2012. התובע העיד בחקירתו כי במשך שנתיים וחצי לא היה לרכב טסט (עמ' 9). מאז רכישת הרכב ועד גניבתו חלפו למעלה מחמש שנים.
אם נפחית שלוש שנים למשל בהן לא נעשה מבחן רישוי ברי כי עדיין בתוך אותה תקופה חייב היה להיות מבחן רישוי נוסף לאחר התאריך המופיע על רישיון הרכב כתאריך מבחן הרישוי הקודם, שהוא 02.06.2011 קודם לרכישת הרכב ע"י התובע.
מנתון זה עולה אפוא כי הרכב לא עבר כל מבחן רישוי מאז 12.01.2012 ועד למבחן הרישוי שנערך ביום 16.01.2017. בהתחשב בכך כי התובע העיד שהשתמש ברכב בתוך אותה תקופה גם קודם ליום 16.01.2017 הדבר אינו מתיישב עם העובדות ולא ניתן לו כל הסבר.
התובע נשאל לעניין זה בחקירתו והוא השיב "אני לא זוכר, זה אוטו שלא נהגתי בו" (עמ' 10, שורות 11-13). תשובה זו לא רק שאינה מהימנה בעיניי אלא גם שהיא אינה מתיישבת עם התשובה הקודמת ולפיה רק במשך שנתיים וחצי מתוך כלל התקופה בה היה הרכב בבעלותו של התובע לא היה לרכב טסט.
גם ביחס למספר הקילומטרים שגמא הרכב במועד האירוע הנטען התגלו סתירות בגרסתו של התובע. בחקירתו בפני החוקר מטעם הנתבעת מסר התובע כי " הרכב עבר 250,000 קמ'..." ואילו בחקירתו בית המשפט שלל התובע את האפשרות האמורה וטען כי מספר הקילומטרים שגמא הרכב הוא "160,000 משהו באזור הזה".
נתון זה גם אינו מתיישב עם כך כי 6 שנים לפני האירוע הנטען נערך לרכב מבחן רישוי ובו צוין כי מד האוץ הינו 157,071 קמ'. ההסתברות כי במהלך תקופה כה ארוכה יגמא הרכב מספר כה נמוך של קילומטרים נמוכה משמעותית מההסתברות כי דווקא דבריו של התובע לחוקר מטעם הנתבעת ביחס לכך כי הרכב גמא 250,000 קמ' הם המדויקים.
התובע לא המציא כל ראיה ביחס לשימוש כלשהוא ברכב מאז מבחן הרישוי מיום 16.01.2017 ועד לאירוע הנטען והאפשרות כי במהלך אותה תקופה ניזוק ראש המנוע של הרכב באופן שהביא להשבתתו היא אפשרות סבירה והיא כמובן תואמת את דבריו של התובע למעסיקתו בזמן אמת.
בסיכומיו התייחס התובע להחלפת המצבר ברכב קודם לאירוע הנטען (ס' 2 ה' לסיכומים). לא מצאתי כי הוצגה ראיה כלשהיא בעניין זה.
עוד טען התובע בסיכומיו כי "מדוע אדם סביר ישלם סך 8,000 ₪ לערך, ינסה לרמות את חברת הביטוח ובכדי לקבל בסופו של דבר 12,000 ₪ לערך?". אכן, הטענה נשמעת הגיונית אולם לא שוכנעתי כי חוסר הסבירות המוצגת בטיעון זה גובר על כל סימני השאלה והספקות שהתעוררו כפי שפורט בפסק הדין.
אין שום מקום לקבוע כי ידו של התובע הייתה במעל וכי הוא תכנן מראש את מעשה המרמה לו טוענת הנתבעת. די בקביעה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את קיומו של האירוע הנטען.
לא מצאתי לזקוף לחובת התובע את אי המצאת ראיות על טיפולים ברכב במוסכים שונים מאז 16.01.2017 שכן פרק זמן של חצי שנה הוא פרק זמן סביר לאי ביצוע טיפול ברכב שהיה תקין ביום 16.01.2017.
עוד העיד מר כהן בחקירתו ביחס לסבירות כי רכב מסוג הרכב נושא התובענה ייגנב (עמ' 16, שורות 18-21). טענה זו לא רק שלא נטענה ע"י הנתבעת בכתב ההגנה ובמכתב דחיית התובענה מיום 11.09.2017 אלא גם שהיא לא הוכחה ולא בוססה בראיות כלשהן ודינה להידחות.
לעומת זאת, עדותו של מר כהן ביחס לספקות שמעוררת העובדה כי לאחר מספר שנים בהם לא נעשה לרכב ביטוח נעשה ביטוח ובמסוך לאחר מכן הרכב נגנב נשמעת סבירה בנסיבות בהן הביטוח נעשה שלושה חודשים לפני האירוע הנטען אם כי היא לבדה אינה מספיקה.
באשר לשימוש ברכב אין שום משקל לעדותו של מר סימן טוב שכן הוא העיד כי גם אם ראה את הרכב של התובע הוא אינו יכול להגיד איזה רכב הוא. מר סימן טוב העיד כי בתקופה שהתובע לא עשה שימוש ברכב החברה שניתן לו הוא הגיע עצמאית לעבודתו אך הוא לא יכל לומר כי התובע הגיע דווקא עם הרכב נושא התובענה.
נדגיש: הרכב מבוטח גם אם אינו שמיש אולם סימני השאלה כפי שתוארו לעיל וההסתברות הנמוכה כי רכב שראש המנוע שלו אינו תקין ייגנב הם אלו שמחזקים את המסקנה כי דין התובענה להידחות.
ההימנעות מהעדת עדים רלוונטיים והיות עדות התובע עדות יחידה של בעל דין
באשר לשימוש ברכב לפני האירוע: מעבר לאי המצאת ראיות ביחס לשימוש בפועל ברכב הרי שאי הבאת אמו ורעייתו של התובע לעדות בעניין זה פועלת לחובתו של התובע. עדות אלו, שניתן להניח שהיו בקשר יומיומי ורציף עם התובע, בוודאי יכלו להעיד על שימוש רציף שעשה התובע ברכב עובר לאירוע ואי הבאתן לעדות פועלת לחובתו. מה פשוט היה מהבאתן לעדות על מנת שיעידו כי התובע עשה שימוש שוטף ברכב כפי שנטען על ידו? אם זו הייתה האמת כמובן.
באשר לעצם קרות האירוע: לעניין זה סבורני כי יש להבחין בין אי הבאתה של אמו של התובע לעדות לבין אי הבאתה של רעייתו של התובע לעדות בכל הנוגע לקרות האירוע הנטען, להבדיל מהמשקל שיש לייחס לאי הבאתה לעדות בעניין השימוש ברכב קודם לאירוע כפי שפורט לעיל. אי הבאתה של רעייתו של התובע אינה נזקפת לחובתו של התובע שכן בשיחה שקיים עמה החוקר מטעם הנתבעת מסרה לו רעייתו של התובע כי חצי שעה או ארבעים דקות לאחר שהורידה את התובע בביתו התקשר אליה התובע וסיפר לה שגבו את הרכב. אם רצתה הנתבעת לסתור את הדברים האמורים היה על הנתבעת, ולא על התובע, לזמן את רעייתו של התובע לחקירה. הנתבעת לא עשתה כן.
בחקירתו העיד מר כהן, החוקר מטעם הנתבעת, כי לא ייחס לעדותה של רעיית התובע חשיבות כלשהיא, ובצדק. גרסתו של התובע ביחס לנסיעה לתל אביב ביום שבת הערב אומתה עם רעייתו ונראה כי היא נכונה אולם בכל הנוגע לטווח גילוי הגניבה ולנסיבות הגניבה אין כל רלוונטיות לדברים שנגבו מרעיית התובע בחקירתו של החוקר. רעיית התובע לא נשאלה מתי היא הורידה את התובע בביתו, היא לא נשאלה על ידיעותיה ביחס למועד בו הוחנה הרכב ברחוב קודם לאירוע מטעמו ולא נשאלה אם התובע מסר לה פרטים נוספים מעבר לגניבת הרכב כנטען.
סבורני כי ראוי היה להעמיק את החקירה בעניין זה אולם בהינתן כי זו החקירה שבוצעה ע"י החוקר מטעם הנתבעת ולנוכח הספקות וסימני השאלה שהתעוררו במהלך חקירתו של התובע בבית המשפט עוד קודם שהוגש דו"ח החוקר יכול היה התובע לבקש להעיד את רעייתו, שהיא בוודאי עדה שהייתה מתייצבת לדיון, על מנת שתעיד על נתונים חסרים אלו בחקירת החוקר מטעם הנתבעת. גם התובע לא עשה כן.
התוצאה היא אפוא כי ההימנעות של שני הצדדים מהבאת רעיית התובע לעדות מאיינת זו את זו ואינה נזקפת לחובת מי מהם.
לעומת זאת, אי הבאתה לעדות של אמו של התובע פועלת לחובתו של התובע. האופן בו התגלתה הגניבה והמועד המדויק ככל האפשר בו התגלתה הגניבה, עניינים שלגביהם התעוררו ספקות של ממש כפי שפורט לעיל, הם עניינים שבליבת המחלוקת ולא יכול להיות ספק כי בהתחשב באירוע הדרמטי של גניבת הרכב כנטען אמו של התובע יכולה הייתה להעיד על הדברים לאחר שהתובע העיר אותה משנתה. קשה להאמין כי אמו של התובע גילתה אדישות לגניבת הרכב לאחר שנמסר לה כי הרכב נגנב ומכאן שהיא בוודאי יכולה הייתה למסור פרטים רלוונטיים ביחס לעצם גניבת הרכב.
אי הבאתה של אמו של התובע לעדות פועלת אפוא לחובתו של התובע ומותירה את עדותו של התובע כעדות יחידה של בעל דין במשמע ס' 54 לפקודה, עדות שלא מצאתי לה סיוע בחומר הראיות.
מועד הגשת התלונה למשטרה
אין מחלוקת כי תלונה בגין גניבת הרכב כנטען הוגשה רק למחרת יום האירוע, קרי ביום 10.07.2017. דומני כי בהתחשב בתדהמה הכפולה שהיכתה את התובע ביחס לגניבת רכבו כנטען ובהתחשב בטרחה המועטה יחסית שבהגשת תלונה בזמן אמת מעוררת הגשת התלונה רק למחרת האירוע הנטען סימני שאלה ביחס לנכונות גרסתו של התובע.
בכל זאת, אירוע של גניבת רכב אינו אירוע של מה בכך ואף כי יכול והתובע סבר כי המשטרה תתקשה למצוא את הרכב היה עליו לעשות את המובן מאליו: לגשת מיידית לתחנת המשטרה ולהגיש תלונה. התובע העיד כי "הלכתי למחרת כי באותו ים הייתי לחוץ היה לי מבחן לעבודה שבה אני עובד היום...התקשרתי לתחנת באר שבע להודיע על הגניבה והיומנאי אמר אם יש לך ביטוח תגיע תגיש תלונה". בהמשך העיד התובע כי "מידת הלחץ שלי פחתה בגלל השיחה עם היומנאי".
עדות זו לא הותירה עליי רושם מהימן והיא גם לא הוכחה, לא עצם קיומו של מבחן לאחר האירוע ולא עצם השיחה ליומנאי. ודוקו, בדבריו לחוקר מטעם הנתבעת מסר התובע כי הוא יכול להמציא פירוט שיחות מהטלפון שלו. אמר ולא המציא.
אין צורך לעסוק בשאלה המשפטית של חובתו של התובע לעשות הכל על מנת שהמשטרה תמצא את הרכב שלשיטתו נגנב שכן הנתבעת לא טענה לעניין זה וממילא גם שהתובע דיווח ישירות לנתבעת על האירוע הנטען עוד ביום האירוע הנטען כך שמבחינתה של הנתבעת היא ידעה ביום האירוע על הטענה כי הרכב נגנב וכבר למחרת פנתה לחוקר מטעמה.
סיכומו של דבר
מכל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את קיומו של האירוע נושא התובענה, קרי גניבת הרכב ביום 09.07.2017 או בכלל. הספקות והסתירות שפורטו לעיל ביחס לגרסתו של התובע וזאת לצד הפעלת חזקת השקר אינם מאפשרים ליתן אמון בגרסתו של התובע ואינם מאפשרים להיעתר לתובענה.
נדגיש: אין באמור כדי לקבוע חלילה כי לתובע ישנה מעורבות כלשהיא באירוע, שלא הוכח שקרה, והפעלתה של חזקת השקר כשמה כן היא: שימוש בחזקה בלבד ולא קביעת ממצא עובדתי לפיו ידו של התובע הייתה במעל. משלא הוכח כלל כי אירע אירוע של גניבה אין שום צורך להתייחס למעורבותו האקטיבית של התובע באירוע שכלל לא הוכח.
ראש וראשונה היה על התובע להוכיח את קיומו של האירוע והתובע לא עמד בנטל זה. קביעה זו מספיקה על מנת להביא לדחיית התובענה.
נדגיש עוד: אין צורך לקבוע מהו המשקל הסגולי של כל אחד ואחד מהספקות וסימני השאלה שהתעוררו וממילא שמדובר בעניין שאינו מתמטי גרידא. הצטברותם של כל הספקות וסימני השאלה, או לכל הפחות מרביתם, היא שמביאה למסקנה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את קיומו של האירוע הנטען. לנוכח התוצאה אין צורך לדון במחלוקת הנוגעת לשאלת הנזק.
לנוכח כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התובענה.
התובע יישא בהוצאות המשפט של הנתבעת בסך כולל של 2,500 ₪. הסכום ישולם לידי ב"כ הנתבעת עד ליום 01.09.2019.
התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.
ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ט, 01 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.