הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"פ 39936-11-13

בפני כב' השופט יואב עטר

המאשימה
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד אסיף גיל

נגד

הנאשם
סייאח אבו אמדע'ם – בעצמו
ע"י ב"כ עו"ד שחאדה אבן ברי
<#1#>

פרוטוקול
ב"כ הנאשם
בישיבה הקודמת ביקשנו לזמן עדה, לא הצלחנו לאתר אותה, משום שמדובר במי שהיא עורכת של לשכת המנהל מקרקעי ישראל, שככל הנראה פרשה. עד ההגנה מר אבו מדיעם עטא, קיבל ממנה מכתב, ואנו ביקשנו להגיש את המכתב , אלא שאז חברי טען ובצדק כי יש לחקור אותה על המכתב ועל הנסיבות של הוצאת המכתב, אלא מה שבמצב שנוצר היה מכתב שהתקבל , ולאור המצב שנוצר אנו נבקש להגיש את המכתב, לא כראיה לתוכנו אלא לעצם זה שהוא התקבל.

ב"כ המאשימה:
בכפוף להצהרת חברי שהמכתב לא יהווה ראיה לתוכנו אלא רק לעצם קבלתו, מסכים להגשה.
אנו מתנגדים שהמכתב יהווה כראיה לאמיתות התוכן. הפנינו בעניין זה בסיכומים סעיפים 53 עד 56, ואני לא אחזור על מה שנאמר שם, הפקעה בוצעה גם בוצעה.
<#2#>
החלטה
מתקבל ומסומן נ/6.<#4#>
ניתנה והודעה היום י"ב שבט תשע"ז, 08/02/2017 במעמד הנוכחים.

יואב עטר , שופט

ב"כ הנאשם :
אני מבקש בנוסף להגיש את נוהל הפרת הוראה חוקית חקירה והעמדה לדין של משטרת ישראל. מס' נוהל 03.300.052.

ב"כ המאשימה
אין התנגדות.
<#5#>
החלטה
מתקבל ומסומן נ/7.<#6#>

ניתנה והודעה היום י"ב שבט תשע"ז, 08/02/2017 במעמד הנוכחים.

יואב עטר , שופט

ב"כ הנאשם:
אני מבקש להגיש את בקשת המדינה שהוגשה בתיק אזרחי 1161/07, בימ"ש מחוזי באר-שבע, בקשת המדינה לסילוק על הסף של תביעת הבעלות, ודרישתה לרישום המקרקעין נשוא כתב האישום, על שם רשות הפיתוח, זאת מכוח רכישה לפי חוק רכישת מקרקעין, (אישור פעולות ופיצויים) אנו מעכשיו לשם קיצור נקרא לו חוק החר"מ). זו הבקשה של המדינה.
ב"כ המאשימה:
אין התנגדות.
<#7#>
החלטה
מתקבל ומסומן נ/8.<#8#>

ניתנה והודעה היום י"ב שבט תשע"ז, 08/02/2017 במעמד הנוכחים.

יואב עטר , שופט

ב"כ הנאשם:
בנוסף אבקש להגיש החלטתה של כב' השופטת נצר, ההחלטה בערעור על החלטת כב' השופטת נצר, וכן למספר תיק דנ"א.
ב"כ המאשימה:
אין התנגדות.
הפניתי בסיכומים שלי, מדובר בדנ"א 1 099/13. אני מבהיר כי אותה החלטה מתייחסת למקרקעין נשוא כתב האישום.<#9#>
החלטה
החלטת כב' השופטת נ. נצר, בת"א 1161/07,ו בהלכים שאוחדו עם הליך זה, מיום 23.10.11, מתקבלת ומסו מנת נ/9.
החלטת בית המשפט העליון בתיק ע"א 3202/11 ובהליכים שאוחדו עם הליך זה, מיום 12.4.2015, מתקבלת ומסומנת נ/10.
החלטת בית המשפט העליון בתיק דנ"א 1099/13, מיום 12.4.2015, מתקבלת ומסומנת נ/11.
<נ/10 #10#>

ניתנה והודעה היום י"ב שבט תשע"ז, 08/02/2017 במעמד הנוכחים.

יואב עטר , שופט

ב"כ הנאשם:
מגיש בג"צ 2887/04 גם לגבי המקרקעין נשוא כתב האישום.

ב"כ המאשימה:
אין התנגדות.

<#11#>
החלטה

החלטת בימ"ש העליון בתיק בג"ץ 2887/04, מיום 15.4.2007, מתקבלת ומסומנת נ/12.
<#12#>

ניתנה והודעה היום י"ב שבט תשע"ז, 08/02/2017 במעמד הנוכחים.

יואב עטר , שופט

ב"כ הנאשם:
אני מבקש להגיש פרוטוקול הדיון בעניינם של הקטינים "בתיק הקטן " (רלוונ טי לאירוע נשוא ת"פ 39936-11-13) שמספרו 23880-11-14.

<#13#>
החלטה
פרוטוקולי הדיונים בת"פ 23880-11-14, בבית המשפט השלום לנוער בבאר-שבע, מיום 27.5.2015, ומיום 2.7.15 - מתקבלים ומסומנים נ/13.<#14#>

ניתנה והודעה היום י"ב שבט תשע"ז, 08/02/2017 במעמד הנוכחים.

יואב עטר , שופט

ב"כ הנאשם:
אני חיפשתי את הנוסח המקורי של חוק מקרקעי ציבור 1981 שחל בזמנו, ואשר תוקן בשנת 2005, ואני מגיש גם את הנוסח המקורי וגם את התיקונים, דהיינו, והחוק החדש.

ב"כ המאשימה:
אין התנגדות.
אני צירפתי לסיכומים שלי בכתב.
<#15#>
החלטה
הנוסח הישן של חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים ) התשמ"א – 1981, מתקבל ומסומן נ/14.

התיקונים לחוק משנת 2005 (חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים ) ( תיקון) התשס"ה – 2005, - מתקבל ומסומן נ/15. <#16#>
ניתנה והודעה היום י"ב שבט תשע"ז, 08/02/2017 במעמד הנוכחים.

יואב עטר , שופט

ב"כ הנאשם:
בנוסף אני מביא את פרוטוקול דברי הכנסת, ביחס להצבעה הנוגעת לתיקון לחוק הנ"ל, מיום 17.1.2005.

ב"כ המאשימה:
אין התנגדות.

<#17#>
החלטה
מתקבל ומסומן נ/16.<#18#>
ניתנה והודעה היום י"ב שבט תשע"ז, 08/02/2017 במעמד הנוכחים.

יואב עטר , שופט

ב"כ הנאשם:
אני מבקש להגיש מספר הליכים שננקטו, כנגד הנאשם, סעדים אחרים שננקטו כנגד הנאשם
- בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט שלום באר-שבע בתיק 61971-02-15.
- תביעת נזקין כנגד הנאשם ואחרים ת"א 45792-07-11, בימ"ש השלום בבאר-שבע.

<#19#>
החלטה
בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט שלום באר-שבע בתיק 61971-02-15 (מתקבלת ומסומנת נ/17)
כתב תביעה בת"א 45792-07-11, בימ"ש השלום בבאר-שבע (מתקבל ומסומן נ/18). <#20#>

ניתנה והודעה היום י"ב שבט תשע"ז, 08/02/2017 במעמד הנוכחים.

יואב עטר , שופט

ב"כ הנאשם:
יש עוד הליך שנוקטת בו המדינה בלשכת הוצל"פ ברמלה ואני אבקש לאפשר לי להגיש את המסמכים הנוגעים לאותו הליך, בתוך 10 ימים.
ב"כ המאשימה:
אין התנגדות.
ב"כ הנאשם:
עוד הליך, שהנאשם פתח בו של בקשה למתן פס"ד הצהרתי בהליך 18537-12-14, בימ"ש השלום בבאר-שבע.
ב"כ המאשימה:
אין התנגדות.
<#21#>
החלטה
מתקבל ומסומן נ/19.

<#22#>

ניתנה והודעה היום י"ב שבט תשע"ז, 08/02/2017 במעמד הנוכחים.

יואב עטר , שופט

ב"כ הנאשם:
ביקשתי שחברי ימציא לי את הצו נשוא החלטות של העליון והמחוזי והשלום בבאר שבע שעליהם מסתמך חברי בעצמו, לא בהחלטות, החלטות באו להתייחס לצו. זה צו של ציזר מתאריך 24.10.2002.
ב"כ המאשימה:
אני אסייע לחברי.
ב"כ הצדדים:
מוסכם שהצו הנ"ל כמו גם הפרוטוקולים הנוגעים להליך ההוצל"פ יוגשו לאחר הסיכומים, אשר יישמעו היום.

ב"כ הנאשם:
אני אתמול כשעברתי על הפרוטוקולים - השוטר נתנאל, העיד פה ואמר שהוא לא מוכן להעיד נגד המבקש . אני מפנה לפרוטוקול 17.12.15 עמ' 88, משורה 21. הבעיה היא שאני זוכר שהעד סירב לענות על שאלות שמתייחסות לרועי, והוא אמר "אני לא אעיד על המפקד שלי". ובימ"ש הסביר לו שהוא צריך לענות על שאלות והוא המשיך בשלו, ואמר ש"אני אעיד על המפקד שלי, אני אעיד רק על עצמי".
אני מבקש שהדברים האלה יצוינו.
ב"כ המאשימה:
אני זוכר את הסיטואציה לא זכור ליש העד אמר שלא יעיד כנגד, בדגש, על המילה "כנגד", העד רועי ססונקר שהיה ראש צוות התצפיתנים באירוע, ברור למאשימה אני מקווה גם שלבימ"ש שהעד התכוון שהוא מעיד בחקירה ראשית ונגדית רק על דברים שהוא קלט בחושיו, ומטבע הדברים לא יכול לענות על שאלות שבקשר למעשיו ופעולותיו של שוטר אחר. לא זכור לי שנאמרה המילה "כנגד" ולכן אני גם לא מבין את הטיעון, מה זאת או מרת כנגד, האם ההגנה טוענת שהשוטרים עברו עבירה פלילית שעברו משמעתית שעברו עבירה אתית. אני לא מבין את הטיעון.
<#23#>
החלטה

בפני בקשת ב"כ הנאשם שהועלתה לראשונה עתה, להורות על תיקון פרוטוקול דיון מיום 17.12.15, מקום בו על פי הנטען לא נרשמו מספר מילים שנאמרו על ידי אחד העדים.

המדובר בדיון שהתקיים ביום 17.12.15, דהיינו, לפני כשנה ו – 3 חודשים. מטבע הדברים בית המשפט השומע מידי יום עדים רבים, ומתדיינים רבים, אינו יכול לאחר פרק זמן כה ארוך לזכור האם נעשה שימוש במילה ספציפית או במשפט ספציפי, שלא תועד בפרוטוקול.

עיון בפרוטוקול בחלק הרלוונטי מלמד כי כך או כך הקשרם של הדברים אליהם ביקש בא כוח הנאשם להפנות כן תועד בפרוטוקול : "אני מעיד על מה שאני עשיתי, אני לא מעיד בשביל אף אחד אחר... ... אני מעיד אך ורק על עצמי... ... שוב, אני מעיד אך ורק על עצמי, מתי שאני הייתי במשקפת...".

משאין הסכמה, ומשבימ"ש לא יכול לזכור הרי שיש להצר על עיתוי העלאת הבקשה.

חזקה על בא כוח הנאשם, שעיין בפרוטוקול הדיון לאחר הדיון, ומשבא כוח הנאשם בחר שלא לבקש את תיקונו משך שנה ושלושה חודשים, על פניו ישנה בעייתיות בהעלאת הבקשה, בעיתוי דנן.<#24#>

ניתנה והודעה היום י"ב שבט תשע"ז, 08/02/2017 במעמד הנוכחים.

יואב עטר , שופט

ב"כ הנאשם:
אני מבקש להגיש מסמך שהכותרת שלו הוא "פרשת השבוע" , שהוצא על ידי "המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט" . גיליון 468 פרשת בא, תשע"ז. מדובר במאמר שמתייחס להפקעה.

ב"כ המאשימה:
אין התנגדות.

<#25#>
החלטה
אין המדובר במוצג אלא בהפניה למאמר שיכולה להיעשות לצד הסיכומים כפי שניתן להגיש פסיקה במהלך הסיכומים – יחד עם זאת לאור הסכמת הצדדים המאמר מתקבל ומסומן נ/20.

<#26#>

ניתנה והודעה היום י"ב שבט תשע"ז, 08/02/2017 במעמד הנוכחים.

יואב עטר , שופט

ב"כ הנאשם:
אלו עדיי.

ב"כ המאשימה:
אני הגשתי את סיכומי בכתב עוד טרם הדיון היום וכבר בחודש נובמבר 2016,. אין לי מה להוסיף על סיכומיי בעקבות ראיות ההגנה שהוגשו היום.

ב"כ הנאשם - מסכם:
כנגד הנאשם הוגשו שני כתבי אישום, אחד האישומים כינינו אותו לצורך הנוחות התיק הגדול, המכיל 18 אישומים פליליים, וכן כתב אישום נפרד שמספרו: 39936-11-13, שקראנו לו התיק הקטן.
כתב האישום הגדול כאמור מכיל בתוכו 18 אישומים, כאשר נעשה מעין פרולוג, חלק עובדתי שהוא כבד, ואנחנו נתייחס ראשון - ראשון, אחרון - אחרון. בחלק הכללי, ניסתה המאשימה לקבוע ממצאים בהליך הפלילי, שלא נקבעו באף מסגרת משפטית, גם על ידי אלה של הערכאות המנהלות את התיק בהליך האזרחי.
אנו נטען שדין האישומים להתבטל, מאחר והסעדים החלופיים שהיו בידי ונמצאים כרגע בידי המדינה לא מוצו, קיימים ומשתמשת בהם המדינה, והסעד הזה, הוא חריג בנוף הפלילי. למעשה, זה הוא תיק אזרחי, הלובש גלימה אזרחית. הליך זה לא היה צריך להיות, נפתח כנגד הנאשם, לאור ההליכים והסעדים החלופיים הננקטים על ידי המדינה והיא אצה לה הדרך ורוצה לסיים את המלאכה באמצעות ההליך הזה.
עצם הגשת כתב האישום היא ניצול ציני וניצול לרעה של מהלכי משפט.
אני אסביר יותר מאוחר כיצד מנסה המדינה להשיג תוצאה באמצעות הליך זה על מנת להשפיע על ההליכים האחרים המתנהלים כנגד הנאשם או ביוזמת הנאשם.
אבל, אנחנו הגשנו לבית המשפט אסופה של מסמכים מהם אנו יכולים להבין מה קורה בשטח שנקרא "אלערקיב" ונתחיל עם הקביעה של המדינה כי המקרקעין לגביהם מתייחסים האישומים, הם מקרקעי ציבור, וזאת על פי חוק החר"מ, סעיף 3 לכתב האישום.
המדינה ביקשה בהליך האזרחי והפניתי את זה לבקשת המדינה בהליך האזרחי ביקשה מבימ"ש בהליך האזרחי לרשום את המקרקעין על שם המדינה על פי חוק החר"מ והיא נדחתה שם. ופה באים לבית המשפט עם עובדה מוגמרת שיש חוק חר"מ שהמקרקעין רשומים על שם המדינה. עם הראשונים עם חוק החר"מ שריר וקיים מדוע צריך לפתוח הליך בבית המשפט המחוזי ולהגיש בקשה לרשום על פי חוק החר"מ, אבל לא רק זאת, בימ"ש קבע שזכותם וזכותו של הנאשם לתקוף את חוק החר"מ עם המסגרת ההליך האזרחי, על כך גם המדינה לא חלקה, שניתן לתקוף את חוק החר"מ אלא שהיא אומרת זה נתון לבג"ץ, תקיפה ישירה, מר סייח הנאשם, אומר אני יכול כן, אבל אני יכול גם בתקיפה תקיפה בתביעת הבעלות לתקוף את החוק הזה, ולכן אני רוצה לאפשר ובימ"ש נעתר וזה התגלגל עד לדיון נוסף בבית המשפט העליון, בבתי המשפט בשלושת הערכאות שיש מקום וניתן לתקוף את חוק החר"מ בהליך האזרחי. משמעות הדבר שאפשר להשיג על חוק שהוא אחד החוקים הקשים ביותר. אפשר לומר הכי לא דמוקרטי שהיו במדינת ישראל, וספק כפי שאמרה כב' השופטת בייניש אם בימים כתקנם היה מתקבל חוק כזה, בפס"ד דינר. החוק הוא מן התקופה ההיא שאנו תיכף נגיע אליו, שאנשים מצאו את עצמם בהוראה בהודעה שהם מתחת ממשל צבאי ללא כל קרקע וללא כל בעלות על הקרקע, והמצג הזה גם נעשה בחופזה ללא הליך כל הליך תקין, וגם חטא לאמת.

החוק החר"מ חוקק על ידי המדינה בעצם זה הוא תיקון לחוק לפני כן שהיה בזמן המנדט, אלא מ43 אלא במקום לכתוב נציב עליון העבירו את הסמכויות לשר האוצר, ואני מפנה לסעיף 2 לחוק הנ"ל, החוק הנ"ל דיבר על שלושה צרכים לצורך ההפקעה, צורך הפיתוח, צורך ההתיישבות, וצורך הביטחון, הוא גם דיבר על כך שעודנו המילה "עודנו" היא משנת 53, מ 48 עד 53. במהלך השלוש שנים האלה, היה צורך וכך דיברו על זה להפקיע לצרכים האלה. הלכה הידועה שאני אדבר עליה אח"כ, שהפקעה היא צמודת מטרה. אין הפקעה באוויר. מ 48 עד 53, הבנו שנקבעו שיש צרכים, אבל חלפה שנה, שנתיים, שלוש, 65 שנים חלפו הקרקע הזאת היא כפי שהיא. לא חל בה כל שינוי. לא נעשתה כל תוכנית. עכשיו בשביל לקחת אותה מדברים על לנטוע עצים. לפי החוק הנ"ל, סעיף 2 ב' קובע החוק "יקום לקניין רשות הפיתוח מתאריך שתינתן בו תעודה" גם כן משהו למפרע. והתעודה תוצא תוך שנה. אנו מפקיעים שנה אחרי שתינתן התעודה, עד שנה מותר להוציא תעודת שר אוצר, והיא תפורסם סמוך ככל האפשר ליום מתן התעודה. הפקעה למפרע. אני תיכף אגיע לזה, זה הפקעה בלי קשר לקרקע. כאמור, בסעיף 2 ב' "תעודת שר האוצר צריכה להינתן אלא תוך שנה אחת מתחילת תוקפו של חוק זה" . הלכתי לשיטה הזו ומצאתי שהתעודה ניתנה 3 ימים לפני תום השנה. אבל אני עובר על התעודה, אומר שר האוצר לוי אשכול, שבתוקף סמכותו לפי הסעיף שהזכרתי, הוא מעיד שר אוצר מעיד כי ב 1.4.1952, הקרקע הזאת לא היתה בחזקת בעליהם. ואני שואל את עצמי אז מי בעליהם? שתגיד לי, אם זה היה לא בחזקת בעליהם היה צריך להיות רשום על פי הפקודה מ 43, ואם זה לא רשום אז יש בעלים. האם הם גורשו לירדן? האם מתו? ואם לא היו בחזקת בעליהם אז מאיפה צץ סייח אבו מדיע'ם, מאיפה צץ בית הקברות שם? האם הוא גר בשכונה ברהט? רהט לא היתה. זו הקביעה הראשונה שב 1.4.52 הקרקע הזו לא היתה בחזקת בעליהם, אבל ממשיך בתוך התקופה מ 14.5.48, ועד 1.4.52, "הקרקע הוקצתה להתיישבות ופיתוח חיוניים". השר מעיד שהקרקע בתוך התקופה 14.5.48, עד 1.4.52 הוקצתה. ואני מסתכל ולא מאמין. מהתאריך 14.5.48 הנגב עוד לא נכבש. לא היה צבא ולא היה כוח ישראלי, בכלל לא היתה מדינת ישראל פה. אז איזו מן הפקעה זו? והסעיף השלישי כתוב עודם. אני חוזר 65 שנים הקרקע הזו לא נעשה בהם שימוש.
על כן, אני לא רואה כל תוקף, החוק עומד בדרישות ויש תקנות ויש תעודה והתעודה מדברת בעד עצמה.
בית המשפט המחוזי והעליון אמרו ניתן לתקוף את חוק החר"מ, ופה אומרים לי, ניתן להרשיע על פי חוק החר"מ. אני חושב שהמדינה עברה יותר מידי רצה קדימה.
כמובן פס"ד קרסיק, הלכה שהיא שמה בעצם סוף והיא עשתה את מה שהיה צריך לעשות והיא שמה סוף להפקעות שבכלל לא מומשו, לא לצורך מטרה והמטרה צריכה להיות צמודה לצורך ספציפי מסוים אתה לא יכול לקחת למישהו קרקע ולהגיד צרכים. מה הם הצרכים צריך לעשות צריך לתכנן.
אני רוצה לומר שההודעה הזו שנעשתה בשנת 54, היא היתה כמעט טופס סטנדרטי רק להכניס קרקעות ולצרף מפות. זה העתקה למעשה, של סעיף 2 לחוק החר"מ. די במספר 48 שהנגב עוד לא נכבש. זה באופן כללי זה פשטני, וללא שום ביסוס.
על כן, אנו נקבע שחוק החר"מ לא חל, כי הנאשם למעשה נולד ומתגורר ומחזיק ובנוסף הקרקע לא שמשה לא אחד מהצרכים הנ"ל כפי שהעיד ציזר והאחרים שאין שום דבר. אבל המדינה מחזיקה.
בעניין הזה ראוי באמת לעיין בפס"ד קרסיק, אומר השופט חשין, "אכן רשות שהפקיע קרקע למטרה פלילית, ושאין היא עושה שימוש בקרקע למטרה לשמה הופקע הקרקע, בעצם מחדלה זה מלמדת היא על עצמה כי אין זכותה לקרקע שהופקעה.. ". אומר על כך השופט גולדברט: "ההפקעה לא נועדה להעשיר את המדינה, בין הפקעת הקרקע לבין צרכי הציבור קיים קשר בל ינתק" .
אני סבור שכדאי לקרוא את פסק הדין הזה כי זה חשוב ובעצם עשה מהפכה בכל הנושא הזה, השופט מצא כותב : "משחדלה להתקיים המטרה הציבורית שלשמה הופקע הקרקע ... ". דברים דומים השמיעו השופט מצא בבג"ץ נוסבה, מפנה לפסקה 5 בחווה"ד.

על כן, אני סבור שצריך לתת לנאשם את הזכות להילחם למען הזכות שלו ולהוכיח א ותה בבית המשפט המחוזי. אם נצליח מה טוב, לא הצליח יקבל את זה בהכנעה אבל כשיש לו עדיין איך אומרים שם פתח או פתח צר באזרחי הרי זה ספק ענק בפלילי. אם יש לו בתור נאשם שם באזרחי פתח ולו צר אז פה אין בכלל מקום להעמיד אותו לדין . אמרתי שהפקעה לא נרשמה סופית, היא איננה בבעלות המדינה כי גם בנסחי הרישום , אמנם כתוב "רשות פיתוח" אבל כתוב למטה בהערות "הקרקע לא הוסדרה, לא נרשמה, באופן סופי" והראיה שהמדינה מבקשת מהמחוזי תרשמו אותה על שמנו אנו רוצים לרשום אותה. אז לקבוע את העובדה הזו כבסיס, זה לא נכון.
אומר כתב האישום בסעיף 5 - ואכן המקרקעין הוחזקו הוא מדבר בלשון עבר. אני לא יודע ממתי התחילו. מי זה בני המקום? אולי זה הנאשם? תראו לנו חוזה אחד שהמדינה השכירה את הקרקע. החכירה אותה. דיבר על כך ציזר, חוזה אחד על הקרקע הזו שמישהו קיבל אותה לידיו שיראה שבאמת המדינה החזיקה. אם המדינה אומרת החזקנו אז איך החזיקו. אף חוזה לא מוצג בפני בימ"ש להוכחת הטענה הזו. אני שואל את מר ציזר, אתה יכול להגיד לי בבקשה שלוש שמות שחכרו את המקרקעין, לא זוכר מדובר בעשרות שנים, אין לך אף חוזה פה, אני אדם פרטי, לא עשית שום מזכר... אבל התביעה צריכה להוכיח. השכרנו, החכרנו בחוזים, איפה החוזים האלו? זו מדינה. להביא עד שיגיד שכרתי מהמדינה חכרתי אותה, גם זה אין. שוב מחזיקים את זה כעובדה, ובימ"ש יראה כראה וקדש. זה לא כך.

אומרים שזה היה עד 98, מכאן אני מגיע לשלב הבא - בשנת 98 פלשו ונכנסו והקימו מבנים ונטעו עצים וגידלו גידולים. בשנת 1998, חל חוק מקרקעי ציבור בנוסח הישן, והמדינה בתקופה ההיא פעלה באמצעות שני חוקים, חוק המקרקעין סעיף 18, או על פי החוק והנוסח שלו שם. המדינה לא פעלה על פי שני החוקים שעמדו לרשותה ואז האנשים מרגישים שהולכים להרוס להם. לא בהתחלה התחילה המדינה באופן אגרסיבי לרסס את הקרקעות דבר שהביא לנזק בריאותי יש כאלה שעדיין סובלים מהריסוסים האלה, עד שנאלצו לעתור לבג"ץ שיאסור את הריסוס הכימי המזיק, ובימ"ש העליון בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק, 2887/04 מורה למדינה לחדול מהריסוסים, ואז התושבים כנראה דרך או מידע או נודע להם שהמדינה הולכת להרוס, והם בעצמם, עותרים לבית המשפט ואומרים לו הם לא יכולים הסמכות שלהם מוגבלת הם הולכים להרוס לנו, זה אבסורד שאנשים צריכים לגשת ולעשות פעולות נגד התקפות של המדינה. הם פונים וזה נוף זה לא בנוף הרגיל והם פונים ומקבלים החלטה מפי כב' השופט ואגו, חברי צירף את ההחלטה, שאומרת אמת, המדינה אתם לא יכולים הסמכות שלכם מוגבלת ל 30 ימים על פי חוק המקרקעין סעיף 18 ואתם לא יכולים להרוס לאנשים. ואז קורה משהו. השופט ואגו, נותן את החלטתו ב 23.10.2002, במספר תיק בש"א 4616/02, אומר להם השופט ואגו עם כל הכבוד אתם לא יכולים יש לכם לפי סעיף 18, 30 יום. מיד רצים לציזר תחתום לנו על פתק להרוס, לסלק, על פי חוק הפולשים. וב 24 יום למחרת מתן פסק הדין הזה, אני ביקשתי שיביאו אותו ולא הביאו אותו, אבל מוסכם שזה ב 24 , יום למחרת ההחלטה הזו, ב 24.10, חותם ציזר על צו כי פה הם לא יכולים על פי חוק המקרקעין. בד בבד מגישים ערעור לשופט ניל הנדל. המדינה, השופט הנדל גם דוחה את הבקשה שלהם לרשות ערעור והיא צורפה. אבל יש להם את המנהלי הזה שחתם עלי ציזר, זה כל כך חצי עמוד. ומכאן מתחיל הסיפור העצוב ושמתגלגל עד עכשיו. הם מגישים בקשה לבטל, כי לא קיבלו את הצו הזה לידיהם חוסר מסירה וקבעו חוסר תום לב, הולכים למחוזי בימ"ש דוחה את בקשתם הולכים לעליון. ובזה הם נאחזו לאורך כל הדרך בבקשות המעצר. דבר אחד אני לא בא בטענות לעורכי הדין שייצגו, הצו של ציזר איננו חוקי. למה? וזה איננו חוקי והם פשוט מאד הלך על הסיפור שלא קיבלנו. הצו של ציזר בהסכמת חברי, הוא נתן ב 24.10.202, על פי הנוסח הישן ציזר ולא ציזר וכל מי שהוא מייצג, יכול לפעול על פי סעיף 4 לחוק מקרקעי ציבור, לא יאוחר מ 12 חודשים מיום התפיסה או הפלישה, כתב האישום הוא מ 98, וזה לא נכון זה הרבה לפני, והצו של ציזר ניתן ב 2002, 4 שנים. זה לא יאוחר מ 12 חודשים, בתיקון החדש ניתן פרק זמן של 3 שנים. אבל אז בחוק הישן ההגבלה היתה ל – 12 חודשים ביקשו וכו' ולחצו לשנות את הסעיף הזה כי הם לא מספיקים וקיבלו עד 3 שנים, אבל זה כבר לא 3 שנים, וזאת אני אומר על פי כתב האישום. ולכן, הדבר הזה פשוט מאד לא תופס. עכשיו אני מנסה להעביר לדברי יושב ראש חוקה ומשפט מה אומר בדברי ההסבר כשתיקנו את החוק – אני מצטט את ראש הוועדה מיכאל איתן . "החוק המוצע איננו חל על סכסוכים ועל טענות , ". זה לא סכסוך וטענות? מה שקורה בינו לבין המדינה זה לא סכסוך וטענות?
נאמר שם מפורשות כי אם אדם פלש לקרקע במשך תקופה של יותר מ 3 שנים מיום תחולת החוק החוק לא יחול עליו. לכן כל הטענות של המגזר החקלאי והמגזר הבדואי אינן במקום. ואז קיבל את ברכת הכנסת ונתנו 3 שנים והאריכו שזה החוק.
לכן, אני אומר חוק סילוק פולשים, לא חל. החוק הישן אין בו סנקציה עונשית ומה שהם מייחסים בכתב האישום זה לא היה, בסעיף הישן, על פי החוק הישן. זה חידושים של 2005. מכאן – אני מבקש לקבוע שאין תחולה לחוק מקרקעי ציבור, על הנאשם ועל האירועים נשוא כתב האישום. אבל מעבר אני מעיין בכתב האישום, חשוב גם בחוק החדש כתוב אם המדינה החכירה למישהו יותר מ 7 שנים זה גם לא חל החוק, למי החכרתם? אולי לסבא שלו אולי לאבא שלו?
אני מגיע לעובדות – כל העובדות הן העתק הדבק חוץ מתאריכים. בעצם אני אקח למשל את העובדות של האישום הראשון – האישום הראשון אומר, ש הפקחים פינו סוכות ואז הוא הסיג גבול, והוא הקים סוכות ואז אומרים בנסיבות הנ"ל, הוא נכנס למקרקעי ציבור. הוא הסיג כי הוא נכנס והוא נכנס כי הוא הסיג. למה הוא קירח כי הוא בלי שיער, ולמה הוא בלי שיער כי הוא קירח.
אותו עניין כבר העירו מספר בתי משפט לעשות כפילויות באישומים בגין אותו מעשה, זה בלתי נתפס, יש ביקורת רבה על כך ושופטים ואני יכול להביא רשימה שלמה של החלטות שעל אותו עניין אפשר לבחור את החמור ביותר אין בעיה, אבל לעשות חלופות ועניינים זה כתב אישום, זה לא לחלופין ולחלופין, והיא בחרה שאם לא נתפוס פה אז נתפוס שם. היא צריכה להוכיח שהעובדות יהיו בעצם בבסיס של האישום. כך לגבי כל כתבי האישום.
הוא הסיג והקים, אז יש הסגת גבול ובזה שהוא הסיג גבול אז הוא גם נכנס למקרקעין. לכן, אני חושב שעבירת הכניסה למקרקעי ציבור לאור החקיקה והחוק - לא חל.
נעשה דבר מלאכותי ביותר, אין ספק שהיו הריסות אבל גם אין ספק שהאנשים יצאו מהמקום, הם שם. והוא שם. ועל זה כל הדיון, רוצים להוציא אותו ומי כמו בימ"ש זה יודע שכל העניין הוא לצאת מהאזור או לא לצאת מהאזור והוא שם. לאורך כל השנים האלה הוא שם. כולם יודעים את זה. אז להגיד שהוא יצא והוא פלש, הוא לא יצא ולא פלש הוא במקום ולא זז. אם היה יוצא אז התמונה היתה אחרת אך מעולם לא יצא משם.
אנו מאשרים שהיו הריסות אבל להגיד יצא ופלש זה כאילו להפוך את היוצרות הוא היה שם באופן רציף יום יום. אשתו, הילדים וכו' שנים. ציזר גם מאשר את זה.
ולכן כל הניסיון בכתב האישום הזה בעצם להוציא אותו ואת זה לא עושים בהליך פלילי. יש מספיק חוקים והליכים אחרים. וזה הניצול לרעה, ניצול כתב האישום על מנת להוציא אותו.
אני באמת לא רוצה להיכנס בינתיים למי אמר, מה אמר בפרוטוקול. תיכף אגיע לזה.
לכן אני אומר שכתבי האישום האלה צריכים להתבטל לא להיכנס להקטנת הראש ולראות את הדברים על רקע כל המחלוקת, ההליכים האזרחים מתנהלים וזה לא הפורום הנכון וגם זה לא עצם השימוש בכלי הפלילי הוא פוגע בזכות שלו לנהל הליך הוגן במקומות אחרים והוא מנהל אותם כפי שכל אזרח זכאי ורשאי לעשות. כתבי האישום האלה, הם רק לחץ בשביל להשיג תוצאה כפי שאמרנו שעומד מאחוריה שיקול זר והשיקול הזר הוא איך להביא להוצאתו ולהשיג את המטרה באמצעות הכלי הזה. תשומת הלב מופנית לכך שכתבי האישום הוגשו גם לאחר שנים. לפחות 12,13 שנים. אז למה? הם יגידו ניסינו להוציא אותו עכשיו אנו רוצים להוציא אותו פה. אבל לא ככה הולך. השימוש בכלי הזה של כתב האישום הנגוע בעצם ושיקולים מאד זרים, הם לא מקום כאשר בא לשרת מטרה אחרת.
מדובר גם באישומים, כמעט כל חודש, הפכו כל הריסה שמשהו בא אחריה שהוא שם משהו סוכה או משהו, אישום. אבל זה הקמת סוכה שוב יש לה פתרון ויש לה תרופה, אם זה על פי חוק תכנון ובניה אם זה על פי חוקים אחרים, לא כתב אישום. בכולם מיוחסות לו שאחרי ההריסות שמו סוכה ואוהל.

הרקע של כל החקיקה כב' האדם וחירותו הזכות לחיות בכבוד ההשפלה הזו של ההריסה ובנוסף העניין של כתבי אישום, היא הופכת להיות אובססיבית מצד המדינה והאובססיה הזו שהיא נאחזה בה המדינה על מנת להוציאו, בצורה הדווקנית שלה, בצורה האישית שלה, לפגוע במעמד שלו, בכבוד שלו בהיותו מכובד כי הם יודעים, כי הוא אדם מכובד, ויש לו עקרונות, וראינו אותם גם בשלבי המעצר, וזה הפך להיות מעין רדיפה שלטונית. הרדיפה השלטונית הזו בריבוי ההליכים האלה מעידה שהבן אדם הפך להיות יעד שסימנה אותו סימנו אותו בעצם ברשויות, לזמן אותו למשטרה, להחזיר אותו למשטרה, לשבור את רוחו שלא יוכל לנהל את ההליך הלגיטימי שהוא זכאי לקבל את קיומו בבית המשפט המחוזי.
אנו גם רואים את זה, תראו לדוגמא כתב אישום נגד אחרים, הם בנו, חוקרים אותם לגבי הנאשם בחקירה. הילדים מו דים מגישים כתב אישום, מצרפים את כתב האישום, אבל נגדו ממשיכים. זה צריך לגרום גם לתובע, אני אומר לך לא כל שוטר שמגיע אליך אתה צריך לכתוב כתב אישום. תעיף אותו. צריך להגיד רבותיי יש כל כך הרבה הליכים שמתנהלים, יש כל כך אמצעים, אני לא רואה בכך שזה המקום להגשת כתבי האישום.
אנו דיברנו על לוי אשכול, מכאן אני אומר שהמדינה לא הוכיחה את החלק הכללי או העובדתי המתייחס למקרקעין ולא הביא כל ראיה המעגנת את זכותה בקרקע, ברמה המספיקה להליך פלילי. אני לא אומר שלמדינה אין דרישות אבל מנגד יש גם דרישות לתובע. אני לא אומר שלמדינה לכאורה אני אומר, אבל אין בידיה הראיות להליך פלילי להוכיח את טענותיה מעל לכל ספק סביר.
השופטת בינייש בפס"ד דינר, ע"א 3535/04, גם דיברה, וניסתה לתת הסבר היסטורי. היא אומרת שזה היה חקיקה חד פעמית בשל נסיבות היסטוריות בתקופה של הקמת המדינה, ועל רקע של איזה שהם צרכים, והיא גם מציינת נסיבותיו ההיסטוריות הביאו לחוק הרכישה שהוראותיו פוגעות פגיעה ניכרת בזכות הקניין ואין ספק כי כיום חקיקה מעין זו לא היתה עומדת במבחן החוקיות". הפגיעה הקשה הזו שעמדתי עליה לגבי התעודה של שר האוצר, יש ספר שיצא שקוראים לזה הפקעה למפרע. זו הפקעה כל כך קשה, כל כך אגרסיבית זה אסון, לאוכלוסייה, היא קריטית. באמת גם סופחו מאות אלפי דונם בצורה לא צורה. הנה בימ"ש נותן לו פתח לתקוף ויעמוד בבימ"ש המחוזי ויוכיח את מה שיוכיח, אלא המדינה החליטה להגיש כתב אישום ולבטל את הפתח הזה.

אבקש להשלים את סיכומיי בכתב ואגיש השלמת סיכומיי עד ליום 18.4.2017.

<#27#>
החלטה

לאור בקשת ב"כ הנאשם, רשאי בא כוח הנאשם, להגיש השלמות בכתב לסיכומיו, וזאת עד ליום 18.4.17.

ב"כ הנאשם יעביר העתק במישרין לב"כ המאשימה.

נוכח ההיקף הרב של החומר, והיקף הטענות, קובע למתן הכרעת דין ליום 20.7.17 שעה 09:00.

הנאשם מוזהר כי עליו להתייצב במועד שנקבע, כי לא יקבל הזמנה נוספת לדיון, וכי באם לא יתייצב לדיון יוצא נגדו צו הבאה.
<#28#>
ניתנה והודעה היום י"ב שבט תשע"ז, 08/02/2017 במעמד הנוכחים.

יואב עטר , שופט