הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 6954-09-14

לפני כבוד השופטת נעם חת מקוב
התובעים:
(הנתבעים שכנגד)

  1. יניב עשור ת.ז. XXXXXX324
  2. שירן אביטל עשור ת.ז. XXXXXX526

ע"י ב"כ עו"ד יעקב גסר

נגד

הנתבעים:
(התובעת 1 שכנגד)

  1. יניב ס.א. לבנין ולפתוח 1983 54-015612-2
  2. מיכאל סנה ת.ז. XXXXXX195

ע"י ב"כ עו"ד יובל אליהו

פסק דין

תביעה לתשלום 100,000 ₪ ותביעה שכנגד לתשלום 31,000 ₪.

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים
בין התובעים לבין הנתבעת 1 ( להלן: "הנתבעת") נחתם הסכם מכר דירה ביום 06.09.11 ( להלן: "ההסכם"). הנתבע 2 הוא שותף בנתבעת ומנהלה.
על פי ההסכם היו התובעים אמורים לקבל את הדירה חמישה חודשים לאחר החתימה, היינו ביום 06.02.12. לטענת התובעים הם קיבלו את הדירה ביום 16.05.12 כלומר באיחור של 100 ימים ממועד המסירה החוזי.
בנוסף, טוענים התובעים לליקויי בניה רבים. התובעים צירפו לכתב התביעה חוות דעת הנדסית של חברת פלס בדק בית בע"מ אשר העריכה את עלות תיקון הליקויים בדירתם בסכום של 110,000 ₪ כולל פיקוח הנדסי ומע"מ. התובעים מבקשים בנוסף פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום של 30,000 ₪.
התובעים הגבילו את תביעתם מטעמי אגרה לסכום של 100,000 ₪. התובעים מבקשים לקבל סעד כספי ולא תיקון של הליקויים מאחר שלטענתם אין להם אמון בנתבעים.
הנתבעים טענו כי יש למחוק את התביעה כנגד הנתבע 2 ( להלן: "הנתבע") בהעדר יריבות. הנתבעים טענו כי נגרם להם נזק ראייתי עקב הגשת התביעה בשנת 2014 כשחוות הדעת שהגישו התובעים נערכה בשנת 2012. הנתבעים צירפו לכתב ההגנה שהגישו, חוות דעת מומחה מטעמם של ארד בדק בית על פיה עלות תיקון הליקויים הועמדה על סכום של 4,440 ₪. עוד טענו הנתבעים כי התובעים סירבו לאפשר תיקונים שלא היו שנויים במחלוקת כגון עבודות אלומיניום ועל כן הם מנועים כעת לתבוע בגין ליקויים אלה.
בנוגע למועד מסירת הדירה טענו הנתבעים כי הדירה נמסרה ביום 25.04.12 ולא כטענת התובעים. כמו כן לטענתם, על פי סעיף 9.5 להסכם איחור במסירה של עד 90 יום לא יחשב כהפרה של ההסכם ולא יחויב בפיצוי. על כן לשיטתם לכל היותר מדובר באיחור של מספר ימים בודדים. בנוסף טענו הנתבעים כי התובעים ממילא לא תבעו כל סעד בגין האיחור ועל כן אין לכך חשיבות.
התביעה שכנגד ( שהוגשה על ידי הנתבעת בלבד והיא תכונה למען הנוחות גם לעניין התביעה שכנגד – " הנתבעת") מורכבת מסכום של 25,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ומע"מ על פי כתב התחייבות עליו חתמו התובעים ביום 23.08.12. כתב ההתחייבות מקורו בתיקון הריצוף בדירת התובעים שבוצע על ידי הנתבעת. לטענת הנתבעת, במסגרת זו לבקשת התובעים היא שדרגה את הריצוף בדירתם בעלות של 25,000 ₪ ללא תוספת במחיר, אולם דרשה מן התובעים בתמורה להתחייב שאם יגישו תביעה כנגדה בגין הריצוף או הקרמיקה יחזירו לה את שווי ההטבה, היינו 25,000 ₪.
רכיב נוסף בתביעה שכנגד הוא שיק בסכום 812 ₪. לטענת הנתבעת, התובעים ביקשו לעשות הסבה למשכנתא שלהם והדבר כרוך בתשלום עמלה לבנק. לטענת הנתבעת היא שילמה עמלה זו פעמיים. התובעים מסרו לה כנגד תשלום זה שיק אולם התובעים ביקשו שהנתבעת לא תפקיד את השיק והתחייבו לשלם את תמורתו במזומן. התובעים לא עשו כן ועל כן צירפה הנתבעת סכום זה בצירוף הפרשי הצדה וריבית כדין לתביעה שכנגד.
בעניין התביעה שכנגד טוענים התובעים כי החתמתם על כתב ההתחייבות נעשתה שלא כדין ותוך ניצול מצוקתם. לטענת התובעים, התחייבות שכזו אף עומדת בניגוד להוראות חוק המכר ( דירות) תשל"ג – 1973 ( להלן: חוק המכר דירות") ועל כן יש לדחות את התביעה שכנגד. התובעים שוללים את תביעת הנתבעת בנוגע לשיק, אולם אינם נותנים גרסה משלהם להחזקת השיק על ידי הנתבעת.
בסיכומים טענו הנתבעים כי נוכח העלות הנמוכה של תיקון הליקויים כפי שעולה מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ( אליה אתייחס להלן) וההפחתות שיש לבצע מסכום זה על פי האמור בחוות דעת זו, מדובר למעשה בליקויים בשווי של אחוז אחד ממחיר הדירה וזה וודאי לא מצדיק פיצוי משמעותי בגין עוגמת נפש ולמעשה ראוי לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאות. לטענת הנתבעים, בגלל שסכום התביעה הועמד על 100,000 ₪ הם לקחו ייצוג ואילו מראש הייתה מוגשת תביעה בסכום הראוי לה, לא היו הנתבעים לוקחים ייצוג ועל כן חוסר הפרופורציה בין סכום התביעה לבין חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט מצדיק את דחיית התביעה כליל. הנתבעים אף מפנים לכך שכפי שעלה מעדותו של התובע, התובעים מכרו את דירתם לאחרונה ברווח של כ – 200,000 ₪.

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט
לאור הפערים בין חוות דעת הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, מר אהרון סוקולוב. לפי חוות דעתו מיום 16.12.15, עלות תיקון הליקויים בבית התובעים מגיעה לסכום של 15,580 ₪ ( לא כולל מע"מ). המומחה לקח בחשבון במסגרת סכום זה כי חלק מן הליקויים עניינם ריצוף וחיפוי, ויתכן ולא יימצא ריצוף מתאים או חיפוי מתאים על מנת להחליף אך ורק את האריחים שנמצאו פגומים. על כן הסכום האמור מניח שלא יימצאו אריחים זהים אולם ככל שימצאו אריחים וחיפויים מתאימים ציין המומחה כי ניתן יהיה להפחית מסכום זה 3,250 ₪. כמו כן, הותיר המומחה שלושה סכומים נוספים לשיקול דעת בית המשפט. סכום של 450 ₪ שיש להפחית מעלות התיקון בחדר הרחצה הכללי אם ייקבע כי עלות תיקון הדלת אינה באחריות הנתבעת. סכום של 500 ₪ שיש להוסיף לסכום זה אם יוכח כי הקולטן במרפסת אינו כפול כנדרש וכן סכום של 1,000 ₪ שנכללו בסכום בנוגע לסטייה אופקית בכניסה לממ"ד, בהתאם לקביעת בית המשפט בעניין זה.

העדים שהופיעו בפני
בדיון שהתקיים בפניי העיד התובע, העיד הנתבע וכן העיד מטעם הנתבעים מר איגור קרמר שהיה קבלן האלומיניום שפעל מטעם הנתבעת בפרויקט.

דיון והכרעה
אבחן להלן את המחלוקות בין הצדדים. אתחיל בנושא התביעה האישית נגד הנתבע ולאחר מכן אבחן את נושא האיחור במסירה, ליקויי הבנייה ועוגמת הנפש. כמו כן אבחן את התביעה שכנגד, הן לעניין כתב ההתחייבות והן לעניין השיק.

התביעה כנגד הנתבע
בכל הנוגע לתביעה כנגד הנתבע באופן אישי טענו התובעים כי בהיות הנתבעת שותפות רשומה ולמען הזהירות הם תבעו גם את הנתבע באופן אישי ( סעיף 3 לכתב התביעה). התובעים טענו כי הנתבע התנהל מולם בחוסר תום לב, הבטיח הבטחות סרק, איים והיה מעורב באופן אישי בכל עניין ועניין על כן יש לראות אותו ואת הנתבעת כישות אחת.
הנתבעים טענו כי הנתבעת היא אישיות משפטית נפרדת, שותפות רשומה, ואיתה חתמו התובעים על ההסכם ועל כן אין כל יריבות בין הנתבע לבין התובעים ויש לסלק את התביעה כנגדו.
אני סבורה כי חרף טענות התובעים ועל אף שאין מחלוקת כי הנתבע מנהל את הנתבעת ופועל מטעמה, לא הוכחה עילה כנגד הנתבע באופן אישי. ההסכם נחתם עם הנתבעת והתובעים לא הוכיחו טעמים המצדיקים חיובו של הנתבע באופן אישי בהתחייבויות הנתבעת. על כן אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע.
בהמשך הדברים ייעשה שימוש במינוח " הנתבעים", אולם זאת רק משום שכך נוהל ההליך בטרם ההכרעה לעיל.
אינני עושה צו להוצאות בנוגע לנתבע מאחר שאין מחלוקת כי הוא זה שנתן תצהיר מטעם הנתבעת והיה נדרש להתייצב לדיון ולמסור עדות גם אילו הוגשה התביעה כנגד הנתבעת בלבד. כמו כן לא הוגש כתב הגנה נפרד על ידי הנתבע או חוות דעת נפרדת ועל כן לא ניתן לומר כי נגרמו לו הוצאות נוספות בגין ניהול התביעה כנגדו.
על כן התביעה כנגד הנתבע נדחית ללא צו להוצאות.

האיחור במסירה – טענות הצדדים
בכל הנוגע לאיחור במועד המסירה, קיים מסמך מיום 25.04.12 עליו חתומים התובעים, ולפיו החזקה נמסרה לתובעים כבר במועד זה. לטענת התובעים, אין לראות במועד זה מועד מסירת החזקה בין היתר מאחר והם לא קיבלו את מפתחות הדירה במועד זה וכן משום שלטענתם רק ביום 16.05.12 אושר החשמל לדירה. על כן, לטענת התובעים יש לקבוע כי מסירת החזקה נעשתה ביום 16.05.12.
התובעים טענו עוד כי נוכח התיקון חוק המכר דירות אשר הגביל את תקופת האיחור שרשאי קבלן לקבוע בהסכם ל- 60 יום בלבד, אין תוקף לתניה בהסכם המתירה לנתבעת לאחר במועד המסירה ב – 90 יום.
התובעים הגישו במהלך הדיון בהסכמת הנתבעים מסמך בחתימת ב"כ הנתבעים מיום 04.05.12 בו נמסר לתובעים מפתח אחד לדירה ( ת/2). כמו כן, צירפו התובעים בהסכמת הנתבעים מסמכים מחברת החשמל ( ת/3 ו- ת/4) מהם עולה כי החשמל לדירה אושר רק ביום 16.05.12.
הנתבעים מצדם טענו כי פרוטוקול מסירת הדירה הוא המסמך הרלוונטי היחידי והוא נחתם על ידי התובעים ביום 25.04.12. לטענת הנתבעים מרגע שהתקבל טופס 4 ובענייננו הוא התקבל כבר במרץ 2012, יכולים היו התובעים להזמין אישור של החשמל לדירתם. לטענת הנתבעים הם אינם אחראים למועד בו הזמינו התובעים את חברת החשמל ועל כן לא ניתן על פי מועד זה לקבוע מתי נמסרה החזקה בדירה. הנתבעים טענו כי תחילה כי אין תחולה בענייננו לתיקון 5 לחוק המכר דירות שהגביל את האיחור שניתן לקבוע בהסכם מכר ל – 60 יום, אולם לאחר מכן חזרו בהם מטענה זו.
בכל הנוגע למסירת המפתח טענו הנתבעים כי לכל דירה יש חמישה מפתחות ולאחר שהתובעים טענו כי לא קיבלו את כל המפתחות נמסר להם מפתח אחד על ידי ב"כ הנתבעים ואין בכך כדי להעיד על מועד מסירת החזקה בדירה.
התובעים הסכימו כי לא תבעו סעד כספי בגין האיחור במסירה, אולם לטענתם האיחור גרם להם עוגמת הנפש ועל כן הוא צריך לבוא לידי ביטוי במסגרת הפיצוי על עוגמת הנפש שנתבע על ידם.

האיחור במסירה – דיון והכרעה
צודקים התובעים בטענתם כי סעיף 5 א שהוסף במסגרת תיקון 5 לחוק המכר דירות ואשר הגביל את תקופת האיחור שרשאי קבלן לקבוע בהסכם ל- 60 יום בלבד, חל בענייננו. מדובר בתיקון אשר פורסם ברשומות ביום 06.04.11 וחל על פי סעיף 11( ג) לחוק המכר דירות על הסכמים שנכרתו מיום תחילתו של התיקון. ההסכם כאן כאמור לעיל נחתם ביום 06.09.11 ועל כן התיקון חל עליו.
אני דוחה את טענת התובעים כי מסירת הדירה בוצעה רק ביום 16.05.12. בהקשר זה אציין כי במסגרת חקירת הנתבע, הגישו התובעים בהסכמת הנתבעים מסמך מיום 25.04.12 ( ת/1) ובו רשימת ליקויים הטעונים תיקון. הנתבע אישר כי מדובר במסמך עליו הוא והתובעים חתומים ( ע' 15 ש' 21-31). נראה אם כן כי גם לשיטת התובעים ( אשר כאמור, ביקשו להגיש מסמך זה באמצעות הנתבע), כבר ביום 25.04.12 בוצע הליך של בדיקת ליקויים שהגיוני לבצע במעמד מסירת החזקה. על כן אין מקום לקבל את טענת התובעים כי בפועל לא קיבלו מפתח באותו מועד ולא קיבלו את הדירה.
כמו כן, כפי שעלה מעדות הנתבע ולא נסתר על ידי התובעים, לכל דירה יש חמישה מפתחות ורק מפתח אחד נמסר על ידי ב"כ הנתבעים לידי התובעים ביום 04.05.12 ( ע' 16 ש' 32-34). כמו כן, מקובלת עלי טענת הנתבעים כי התובעים שלטו במועד בו יקבלו אישור מחברת החשמל, ולא ניתן לראות במועד קבלת האישור את מועד המסירה. אציין כי גם אם לתובעים אין שליטה מלאה בעניין זה, שכן הם תלויים גם בחברת החשמל, הרי שלאחר שניתן טופס 4, אין לנתבעים שליטה בעניין זה. על כן, אני קובעת כי הדירה נמסרה לתובעים ביום 25.04.12.
על פי הדין, הנתבעת הייתה רשאית לאחר במסירת הדירה עד יום 06.04.12, על כן מסירת החזקה ביום 25.04.12, היא בבחינת איחור של 19 יום. הנתבעים טענו כי יש גורמים נוספים בגינם ניתן לאחר מעבר ל- 60 יום, כמו סגרים על השטחים או שינויים שביקשו התובעים לבצע והאריכו את משך הבניה. עם זאת בעניין זה נטל הראיה מוטל על הנתבעים והם לא הוכיחו כי היו סגרים או נדרשו שינויים על ידי התובעים שיכולים להצדיק איחור במסירה. על כן, יש לומר כי הנתבעת איחרה ב- 19 יום במסירת הדירה.
כאמור לעיל התובעים לא תבעו סעד כספי בנוגע לאיחור זה. התובעים בהתאם לסעיף 5 א' לחוק המכר דירות, יכולים היו לתבוע סכומים השווים לדמי שכירות של דירה כמפורט באותו סעיף ובמקרה כזה יכולים היו לתבוע את הפיצוי בגין 79 ימי איחור ( כלומר החל ממועד המסירה החוזי) ולא רק בגין 19 ימי האיחור. כאמור, התובעים בחרו שלא לתבוע פיצוי זה וטענו כי יש לקחת בחשבון את האיחור במסגרת הפיצוי בגין עוגמת נפש.
ספק בעיני אם המסירה ביום 25.04.12 גרמה לתובעים עוגמת נפש וזאת מן הטעמים הבאים. כאמור לעיל החשמל בדירה אושר רק מספר שבועות לאחר המסירה, ביום 16.05.12, ועל כן ללא קשר למועד המסירה לא יכולים היו התובעים ליהנות מן הדירה עד למועד זה. נוסף על כך, התובעים לא מסרו כל פרטים לגבי נסיבות חייהם בתקופת האיחור, כלומר היכן התגוררו ומדוע. על כן, לא הוכח על ידם שנגרמה להם עוגמת נפש כלשהי מן האיחור למעט במישור הכללי ביותר.

ליקויי הבנייה
כאמור לעיל, התובעים הגישו חוות דעת עם הגשת התביעה והנתבעים הגישו חוות דעת עם הגשת כתב ההגנה ומונה מומחה מטעם בית המשפט אשר קבע ליקויים שעלות תיקונם נמוכה ביחס לסכום שנתבע על ידי התובעים.
הנתבעת טענה כי יש ליתן לה זכות לבצע את התיקונים בעוד שהתובעים דרשו לקבל פיצוי כספי מאחר שלשיטתם נתנו לנתבעת הזדמנות מספקת לבצע תיקונים והיא כשלה בביצועם או לא ביצעה אותם כלל. לראיות מטעמם צירפו התובעים מכתב מיום 11.04.14 ובו פניה של התובעים לנתבע בנוגע לליקויי הבניה. במכתב צוין כי מדובר בפניה אחת מיני רבות, אם כי לא צורפו פניות אחרות של התובעים בכתב. מנגד הנתבעים לא צירפו כל מענה שניתן על ידם לפניה זו למרות שלא טענו שלא קיבלו את הפניה.
הנתבעים טענו לגבי קבלן האלומיניום כי התובעים לא אפשרו לו לבצע תיקונים וכי הקבלן מחויב כלפי הנתבעת לבצע תיקונים ללא עלות ועל כן דרשו את הזכות לתקן לפחות את ליקויי האלומיניום. הנתבעים צירפו תצהיר של קבלן האלומיניום בו טען כי התובעים לא אפשרו לו לבצע תיקון בדירתם. מר קרמר נחקר על תצהירו.
אני סבורה כי לא ניתן לקבל את האמור בתצהירו של מר קרמר מן הטעמים שיפורטו להלן. מר קרמר העיד בפניי שאינו מכיר את התובע שישב באולם וציין כי הוא רואה אנשים רבים ועל כן קשה לו לזכור כל אחד ( ע' 14 ש' 4-9). הקושי של קבלן האלומיניום לזכור כל דירה ודירה וכל דייר ודייר בפרויקט בניה בו הוא עובד - סביר. אלא שבתצהירו טען מר קרמר כי:
"מיד בסמוך לאחר שיניב ס.א. הודיעה לי כי ישנם ליקויים בעבודות האלומיניום בבית משפחת עשור, פניתי אליהם וביקשתי לתאם מועד לתיקון הליקויים ואולם נדחיתי בכל פעם בתירוצים שונים ולא ניתן לי לתקן.".
נראה כי הצהרה כזו של מר קרמר הייתה חייבת להסתמך על רישום כלשהו של מר קרמר, על מנת להיות מהימנה. אילו הציג מר קרמר בפני בית המשפט תרשומת מזמן אמת כי פנה אל התובעים בתאריכים מסוימים והם לא היו מוכנים להכניסו לצורך ביצוע תיקונים, ניתן היה לקבל את דבריו. אולם לאחר שהוא עצמו הסביר כי אינו יכול לזכור את כולם, לא ניתן לקבל את הצהרתו הנסמכת על זכרונו בלבד.
על כן אני דוחה את טענת הנתבעים כי התובעים לא אפשרו לקבלן האלומיניום לבצע תיקונים בדירה. נוכח קביעה זו בצירוף העובדה כי התובעים פנו אל הנתבעת מספר חודשים לפני הגשת התביעה ולא נענו על ידה, מקובלת עלי טענת התובעים כי יש מקום לפצותם פיצוי כספי בגין הליקויים בדירה ולא להתיר לנתבעת לבצע תיקונים אלה.
הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה מטעם בית המשפט ועל כן יש מקום לחייב את הנתבעת לפצות את התובעים כפי שנקבע בחוות דעת זו. אבחן להן את הסכומים שהותיר המומחה לבירור במסגרת ההליך.
בכל הנוגע להחלפת אריחי ריצוף וחיפוי, קבע המומחה סכומי פיצוי במקרה שנדרשת החלפת הריצוף והחיפוי כולו וסכומי פיצוי במקרה שיש בידי הנתבעת מלאי אריחים תואם כדי להחליף את האריחים הפגומים בלבד. הנתבעים טענו כי יש בידם ריצוף וקרמיקה תואמים ועל כן יש לחייבם רק בעלות החלפת האריחים הפגומים. התובעים טענו כי אין הדבר כך וכי כבר בעת תיקון הריצוף על ידי הנתבעים לא היה בידיהם ריצוף תואם ואף אילו היה כזה, הרי שהגוון שלו שונה מזה הקיים אצלם.
בעדותו של הנתבע הוא טען כי הוא מחזיק מלאי מהריצוף הישן של התובעים ולא של הריצוף החדש וזאת בניגוד לנטען על ידו בסעיף 9 א לתצהירו. לגבי הריצוף החדש טען הנתבע כי התובעים קיבלו אריחים רזרביים מהקבלן שביצע להם את העבודה ( ע' 18 ש' 23-28). עולה אם כן, כי הנתבע בעניין זה משער קיומם של אריחים רזרביים שנמסרו לתובעים על ידי הקבלן שביצע את עבודת הדבקת הריצוף החלופי בדירת התובעים ואינו מדבר על ידיעתו האישית. זאת להבדיל מטענתו לעניין אריחים מהריצוף המקורי שהוא טוען מידיעתו האישית כי הוא מחזיק מהם רזרבה. על מנת להוכיח את הטענה בדבר החזקת אריחים רזרביים היה על הנתבעים להביא תצהיר של אותו קבלן ומשלא עשו כן, אין מקום להפחית מן הסכומים שקבע המומחה מטעם בית המשפט ואין להניח כי קיימים אריחים רזרביים שניתן לעשות בהם שימוש.
מעבר לכך, גם אילו קיבלתי את טענת הנתבעים כי בידיהם אריחים חלופיים מתאימים, הרי שנוכח חלוף השנים, קשה להניח כי ניתן להתאים את גוון הריצוף שנחשף לאור משך שנים מספר לגוון הריצוף שהוחזק במחסנים. על כן נראה כי יש מקום לפצות את התובעים בגין החלפת מלוא הריצוף והחיפוי כפי שנקבע בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, כלומר בעלות מלאה.
אשר לסוגיות נוספות שהותיר המומחה לשיקול דעת בית המשפט, אני מקבלת את הצעת המומחה מטעם בית המשפט לפצות את התובעים בגין הסטייה הזוויתית האופקית במסדרון הכניסה לממ"ד בסכום של 1,000 ₪, משלא ניתן לתקן ליקוי זה באופן סביר.
בנוגע לקולטן המים במרפסת, קבע המומחה מטעם בית המשפט כי על מנת לבדוק אם קיים ליקוי בכך שהקולטן אינו כפול, נדרש פירוק הריצוף מסביב לו והדבר לא נעשה על ידו ועל כן לא יכול היה לקבוע אם יש ליקוי אם לאו. המומחה מטעם התובע קבע קיומו של ליקוי, אולם לא הסביר כיצד בדק זאת ואם פירק את הריצוף אם לאו. אני סבורה כי נוכח העובדה כי נטל הראיה בעניין זה מוטל על התובעים היה עליהם להציע לפרק את הריצוף ככל שרצו להוכיח ליקוי בעניין זה ומשלא עשו כן, לא עמדו בנטל הראיה ועל כן אין מקום להוסיף 500 ₪ בגין ליקוי נטען זה.
בנוגע לדלת חדר הרחצה הכללי, המומחה מטעם בית המשפט לא ידע לקבוע אם הדלת הורכבה באופן לקוי או נעקרה עקב תפעול לקוי. המומחה מטעם התובעים ציין בחוות דעתו כי מדובר בהרכבה לקויה של הדלת משום שמשקופי הדלת אינם יציבים וההלבשות מתפרקות והדבר עתיד לגרום להתפרקות הדלת. המומחה מטעם הנתבעת סבר כי ההלבשות נכנסות בדחיפה ומשיכה בכוח תגרום לשליפתן ועל כן סבר שאין ליקוי. הנתבעים בסיכומים טענו כי לא ניתן שלא לשים לב לדלת שבורה ואם כשנמסרה הדירה היא הייתה שבורה, הדבר היה נרשם ברשימת הליקויים ( מסמך ת/1).
התובע הסכים כי הדלת לא הייתה שבורה כשנמסרה הדירה אולם טען כי המשקופים היו שבורים ( ע' 10 ש' 13-16). בטענה זו של התובע בשילוב לחוות הדעת שהוגשה מטעמו משנת 2012 יש כדי לתמוך בגרסה כי הרכבה לקויה של הדלת גרמה לשבירתה. אין זה בלתי סביר כי בעיה במשקופים שגרמה בסופו של דבר לעקירת הדלת, לא הייתה מאוד בולטת לעין בזמן מסירת הדירה. על כן אינני מוצאת לנכון להפחית מן הסכום הכולל 450 ₪ בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט.
עולה אם כן, כי יש לקבל את חוות דעת המומחה כפי שהיא, ללא קיזוזים וללא תוספות. התובעים טענו כי ראוי לבחון את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט לא רק לפי סך עלות התיקונים, אלא גם לפי רכיבי הנזק. לטענתם, כל רכיב נזק שנטען על ידם בכתב התביעה, אושר על ידי המומחה מטעם בית המשפט ( גם אם עלות התיקון שנקבעה הייתה נמוכה) ועל כן הכמות הופכת לאיכות. התובעים הפנו אף לתשובה לשאלת הבהרה בה ציין המומחה כי מדובר בתיקונים שידרשו ביצוע על ידי אנשי מקצוע שונים: אלומיניום, ריצוף, טיח וכו'. גם אם אקבל את טענת התובעים בעניין זה, אין לכך השלכה כספית, שכן עלה מתשובת המומחה לשאלת הבהרה זו שנשאלה על ידי הנתבעים, כי קבע את עלות התיקונים לא לפי תעריפי עובדים יומיים של הנתבעת, אלא לפי עלות עבודה של אנשי מקצוע שונים.
מעבר לנדרש אציין כי דווקא טענה זו של התובעים, הייתה לכאורה צריכה להביא את התובעים לבקש כי הנתבעת תבצע את התיקונים, מאחר שמן הסתם יש טרחה מרובה בתיאום עם בעלי מקצוע רבים בעוד שהנתבעת במהלך העסקים הרגיל, מעסיקה בעלי מקצוע אלה וקל לה יותר לבצע תיקונים קטנים על ידי בעלי מקצוע שונים. הדברים נאמרים לא על מנת לשנות מן הקביעה לעיל, אלא על מנת לומר שאילו היו התובעים עדיין מתגוררים בדירה היה מציע להם בית המשפט לשקול עמדתם בעניין זה שנית.
עוד אוסיף כי לא מצאתי כי יש מקום לדחות את תביעת התובעים בשל הפער בין חוות דעת המומחה מטעמם לבין חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. נוכח הקביעות לעיל מדובר בסכום פיצוי שאינו זניח, גם אם נופל מן הסכום שנתבע על ידי התובעים וההחלטה לגבי ייצוג היא החלטה של הנתבעים ואיננה טעם לשלול פיצוי כשהוא מגיע.
העולה מן המקובץ הוא כי סך כל הליקויים בגינם יש לחייב את הנתבעת מגיע לסכום של 15,580 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום עריכת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט (16.12.15) ועד למועד התשלום בפועל ובתוספת מע"מ.

עוגמת נפש
הדירה נרכשה על ידי התובעים בסכום של כ – 700,000 ₪ כולל מע"מ. כפי שציינתי לעיל, האיחור במסירה לא היה עצום (19 יום מעבר ל – 60 יום שמתיר חוק המכר דירות), אולם בהתחשב בכך שזמן המסירה מחתימת ההסכם היה אמור להיות חמישה חודשים, אין לומר גם כי מדובר באיחור זניח. עם זאת, כפי שציינתי לעיל, התובעים קיבלו אישור חיבור לחשמל רק כ – 20 יום לאחר שקיבלו את החזקה בדירה, על כן לא ברור כי נגרמה להם עוגמת נפש משמעותית מאיחור זה.
אשר לליקויי הבנייה, אציין כי גם אם אקבל את טענת התובעים כי כמות הליקויים ופיזורם צריכה להילקח בחשבון ולא רק העלות הכוללת של תיקונם, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שמדובר בליקויים בשיעור של כ- 2.5% ממחיר הדירה, זאת להבדיל מהתמונה שעלתה מחוות דעת המומחה מטעם התובעים כי מדובר בליקויים שמגיעים כדי קרוב ל – 15% ממחיר הדירה. עם זאת, עיון בתמונות שצורפו לחוות דעת המומחה מטעם התובעים, אשר צולמו בסמוך לאחר כניסת התובעים לדירה, מראה כי אכן הדירה נמסרה לתובעים במצב עגום ויש לקחת זאת בחשבון בקביעת פיצוי בגין עוגמת נפש.
בהתחשב בכל האמור אני סבורה כי יש מקום לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין עוגמת נפש בסכום של 5,500 ₪.

התביעה שכנגד
השיק
לתובעים לא היו טענות הגנה בנוגע לשיק למעט הכחשה כללית. אין די בהכחשה כזו, שכן התובעים לא נתנו כל הסבר להימצאותו של שיק שלהם בידי הנתבעת ובנסיבות אלה נראה כי יש לחייב את התובעים בסכום השיק (812 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פירעונו הרשום בו ועד למועד התשלום בפועל.
הנתבעים צירפו לתצהיריהם תחשיב של הפרשי ההצמדה והריבית שערך עבורם רואה חשבון וטענו כי עד למועד הגשת התביעה שכנגד הגיע הסכום ל – 1,000 ₪. עם זאת, עיון בתחשיב שצורף לתצהירי הנתבעים מראה כי הסכום עד ליום 15.03.15 הגיע ל - 940 ₪. התובעים לא חלקו על תחשיב זה ועל כן יש לחייב את התובעים בסכום של 940 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.03.15 ועד למועד התשלום בפועל.

כתב ההתחייבות
כתב ההתחייבות מעורר שתי סוגיות הדורשות בירור. שאלה ראשונה היא שאלה עובדתית, האם אכן כטענת הנתבעת התובעים קיבלו הטבה בשווי של 25,000 ₪ או כטענת התובעים, כל שקיבלו היה תיקון של הריצוף עקב ליקויים משמעותיים. שאלה שנייה היא משפטית, האם יש לפסול את כתב ההתחייבות בהיותו בלתי חוקי.

האם קיבלו התובעים הטבה בשווי 25,000 ₪
התובע בתצהירו טען כי לא מדובר היה בשדרוג הריצוף אלא בתיקונו עקב הליקויים שנתגלו בו ( סעיפים 8-9). כמו כן טען התובע כי ביצוע העבודה התמשך על פני תקופה ארוכה ובאמצע הייתה הפסקה של חודש ימים כיוון שלנתבעת לא היו מספיק אריחים וכל אותה תקופה נאלצו התובעים וילדיהם להתגורר בחדר ההורים ללא שירותים ומקלחת ולסבול מאבק ומריח רע ( סעיף 9 לתצהיר).
הנתבע בתצהירו טען כי הריצוף שסופק היה יקר יותר מהמקורי – פורצלן מלוטש. לא צורפה כל אסמכתא לעניין ריצוף חדש זה או לעניין שווי ההטבה הנטען.
עיון במפרט הדירה המהווה חלק מההסכם שצורף לכתב התביעה מראה כי הריצוף בדירה היה ריצוף קרמיקה 45 X45 למעט בחדרי הרחצה שם הריצוף היה ריצוף קרמיקה 30 X20. אף אחד מן המומחים לא ציין בחוות דעתו איזה ריצוף קיים כיום בדירה.
התובע נשאל בעניין זה בחקירתו ושלל את הטענה כי הריצוף החדש שסופק היה יקר יותר מזה שקיבל מלכתחילה ( ע' 11 ש' 26-28). התובע הסביר כי מדובר בריצוף סטנדרטי מקביל לזה שהיה רק בגוון אחר וטען כי הנתבע רצה שהם יבחרו את הריצוף הזה משום שלא היה לו ריצוף נוסף מסוגו של הריצוף הקודם ( ע' 12 ש' 18-23). התובע לא ידע מה היה המחיר של הריצוף הנוכחי או הקודם, אולם סבר שאם הוצע לו ריצוף כזה, משמע שמדובר באותו סטנדרט ( ע' 12 ש' 30-35).
הנתבע בעדותו טען כי ריצוף סטנדרטי עלה 20 ₪ למ"ר ואילו הריצוף שהוחלף לתובעים עלה פי 3 או 4 ( ע' 17 ש' 19-21). בתצהירו התייחס הנתבע להחלפה של 60 מ"ר וזהו השטח שמצוין אף בכתב ההתחייבות. נראה אם כן כי גם אם אקבל גרסתו של הנתבע הרי שההטבה שקיבל התובע בכל הנוגע לעלות הריצוף מסתכמת בסכום של כ – 3,600 ₪ בתוספת מע"מ, כלומר לא יותר מ – 4,500 ₪.
אשר לעלות העבודה, ניתן לתהות אם יש מקום לקחת אותה בחשבון כלל, שכן העבודה הייתה נדרשת גם אילו הייתה נעשית הדבקה של ריצוף באותו סטנדרט בדיוק. הנתבע בעדותו טען אומנם שלא ראה סיבה לתקן בכלל את הריצוף בדירת התובעים, אולם מן הצד השני הוא טען שהחלפת הריצוף הייתה עיקר הפעולה של הנתבעת במסגרת תיקוני שנת הבדק, משום שעיקר טענות התובעים היו בעניין הריצוף והאלומיניום ( ע' 17 ש' 25-33). הנתבעת לא סיפקה נתון בנוגע למרכיב העבודה בעלות הריצוף ומתוך כך שהנתבע שם דגש על עלות הריצוף עצמו, נראה כי סבר כי ההטבה שניתנה היא בעיקרה בחומר ולא בעבודה. כך או כך, כפי שאפרט להלן הנטל בעניין זה מוטל על הנתבעת ובהיעדר ראיה מצידה לעלות העבודה ולרלוונטיות של נתון זה, אני קובעת כי לא ניתנה לתובעים הטבה בשווי של 25,000 ₪ וככל שניתנה להם הטבה בכלל, הרי שהיא הייתה בשווי נמוך בהרבה.

האם כתב ההתחייבות תקף
נשאלת השאלה אם כן, אם התובעים מחויבים על פי כתב ההתחייבות. לטענת התובע, כתב ההתחייבות נחתם תחת לחץ כבד כשהם ניסו לסיים את הפרשה מול הקבלן ( ע' 12 ש' 16-17). בסיכומים טענו התובעים כי כתב ההתחייבות מנוגד לסעיף 7 לחוק המכר דירות לפיו לא ניתן להתנות על חוק המכר דירות אלא לטובת הקונה.
לטענת הנתבעים, עלה מחקירת התובע, שהוא ואשתו חתמו על כתב ההתחייבות ואף ביצעו תיקון בכתב יד בנוסח המודפס שלו. לטענת הנתבעים, מי שמעיר הערות לנוסח, חזקה עליו שקרא והבין את המסמך היטב. יתר על כן כתב ההתחייבות אינו מונע מן התובעים לתבוע את הנתבעת, אלא רק קובע כי אם תוגש תביעה שעניינה הריצוף או הקרמיקה יידרשו התובעים להחזיר את ההטבה שקיבלו. לטענת הנתבעים, אין בניסוח זה כל חריגה מהוראות חוק המכר דירות וממילא התיקון בכתב ההתחייבות מצמצם מהותית את ההתחייבות וגם בכך יש אינדיקציה שאין כל פסול בהתחייבות זו.
אני סבורה כי למרות אופן הניסוח של כתב ההתחייבות על ידי הנתבעת ( ואין מחלוקת כי כתב ההתחייבות נוסח על ידי הנתבעת, גם אם הוספה הערה בכתב יד על ידי התובעים) ולמרות שלכאורה התובעים לא וויתרו על זכות התביעה, אלא רק התחייבו להשיב הטבה כספית שקיבלו אם יגישו תביעה, יש לראות בכתב ההתחייבות מסמך המנוגד לחוק המכר דירות ועל כן פסול, אולם גם אם לא היה פסול לא היה מקום לממשו כפי שהוא כפי שיפורט להלן.
מבלי לקבוע מסמרות לגבי מצב בו נקבע קיזוז על פי שווי הטבה מדויק ומוסכם, אני סבורה כי במקרה זה, בו נקבע סכום שרירותי וגבוה פי חמש לערך משווי ההטבה האמיתית, יש לראות בכתב ההתחייבות מסמך שמטרתו להרתיע את התובעים ממימוש זכויותיהם ומאכיפת התחייבויות הנתבעת על פי חוק המכר דירות, מהן איננה רשאית להשתחרר. ראה בהקשר זה למשל ת"א ( שלום - ת"א) 25969-05-11 זינקין ואח' נ. מלכא נכסים בע"מ שם בע' 9 לפסק הדין נקבע:
"...בהתנהלותה הנ"ל, פעלה הנתבעת בניגוד לחוק. כאמור, החובה לבצע תיקונים בהתאם לחוק המכר דירות היא בלתי מסויגת. קבלן שסבור כי הנציגות או הדיירים דורשים תיקונים שבחלקם אינם באחריותו, אינו מחויב אמנם לתקן גם את אלה ( ובמצב שכזה, אם תוגש לאחר מכן תביעה ויסתבר כי הוא טעה, לא יהיה עוד זכאי לתיקון הליקויים הנ"ל בעין), אולם מחויב הוא לתקן את הליקויים שהוא כן מודה בהם, ללא סייג ותנאי וודאי ללא דרישת ויתור מצד הדיירים או הנציגות או דרישות לחתימה על הסדרים כוללים. ...".
סעיף 7 א לחוק המכר דירות קובע:
"7א. (א) אין להתנות על הוראות חוק זה, אלא לטובת הקונה או קונה המשנה.
(ב) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), ויתור, לרבות בכתב, על זכויות מצד הקונה או קונה המשנה בקשר לאי-התאמה או אי-התאמה יסודית, המהווה תנאי להעברת זכויות מקונה לקונה משנה, לביצוע תיקונים בדירה או להעמדת הדירה לרשות הקונה – בטל."
אני סבורה כי יש לראות בכתב ההתחייבות עליו חתמו התובעים וויתור על זכויות של התובעים כקונים בתמורה לביצוע תיקונים בדירה, הן בשל פערי הכוחות בין הצדדים והן בשל כך שעולה כי לא ניתנה הטבה בשווי 25,000 ₪ אלא הטבה קטנה בהרבה ועולה כי לא היה ניסיון לערוך תחשיב של שווי אמיתי של ההטבה הנטענת, אלא נקבע סכום שרירותי שדי יהיה בו כדי להרתיע את התובעים מהגשת תביעה.
הנתבעים בסיכומיהם טענו כי אילו היו ליקויי ריצוף בדירת התובעים בסכום של 100,000 ₪, לא הייתה מניעה כי התובעים יתבעו בעניין זה וכל שנדרש מהם נוכח התחייבותם הוא קיזוז של 25,000 ₪ מסכום התביעה בשל ההטבה שניתנה להם. כאמור לעיל, נראה כי לא ניתנה הטבה בסכום זה, אולם מעבר לכך, נוכח עדותו של הנתבע כי עלות הריצוף הסטנדרטי שהיה בדירה הייתה 20 ₪ למ"ר, ונוכח העולה ממפרט הדירה כי שטח הדירה הוא 109 מ"ר, עלות הריצוף כולו ( לא כולל עבודה) הייתה פחות מ – 3,000 ₪, כיצד אם כן יעלה על הדעת כי יכולים להיות ליקויי ריצוף בסכום של 100,000 ₪? לראיה, אפילו התובעים בחוות הדעת שהגישו תבעו פיצוי בסכום של 25,000 ₪ בלבד בגין ליקויי הריצוף. על פני הדברים ברור כי כל תכלית כתב ההתחייבות הייתה מניעת תביעות ותכלית זו נאסרה בחוק המכר דירות.
יש לשים לב במיוחד לפסקה השלישית בכתב ההתחייבות הקובעת כי גם במקרה בו תידחה תביעת התובעים כנגד הנתבעת במלואה או בחלקה:
"הטבה זו תבוטל בעצם הגשת התביעה... ותעמוד לתשלום מידי החל מיום הגשת התביעה, כשערכה צמוד כנ"ל.".
נראה כי ניסוח זה מראה כי כל כוונת כתב ההתחייבות היא למנוע הגשת תביעה על ידי התובעים.
מעבר לכך, אף אילו סברתי כי יש תוקף לכתב ההתחייבות, הרי שהיה מקום לאפשר אך ורק קיזוז של הטבה אמיתית והנטל להוכיח את שווי ההטבה מוטל על הנתבעת. בת"א ( שלום - ת"א) 33661-07 פלורנטין ואח' נ. ק.א.ן. השרון בע"מ ואח', פסל בית המשפט הפטר מחובה על פי חוק המכר דירות כנגד ביצוע פעולה כזו או אחרת. בית המשפט שם בחן אפשרות קיזוז של שווי עבודות נוספות שביצעה הנתבעת מכל סכום שתחויב בו וקבע כי הנטל להוכיח את שווי העבודות הנוספות מוטל על הנתבעת. וכך נקבע באותו עניין:
"המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בטענת הנתבעות ולפיה הופטרו אלה מעלויות התיקון של הליקויים וזאת כנגד ביצוע עבודות נוספות לדירת התובעים שלא היו כלולות במסגרת ההסדר. לטענה זו היבט נוסף והוא זה העוסק בשאלה אם זכאיות הנתבעות לקיזוז עלויות העבודות הנוספות לשיטתן מכל סכום שבו יחויבו גם אם אין הן מופטרות מעצם עלות הליקויים.
בהיבט המשפטי אין תוקף לטענה ולפיה הופטר מוכר מחבותו על פי חוק המכר כנגד ביצוע פעולה זו או אחרת ....
אשר להיבט הנוסף העוסק בשאלת הקיזוז, שאלה זו רלוונטית אך ורק לעודף העבודות שבוצעו מעבר למתחייב לצורך ביצוע התיקון. בנקודה זו מוטל עול ההוכחה על הנתבעות דווקא והדבר מובן מאליו. ..."
נראה כי אין די בתצהיר הנתבע כדי להוכיח כי ניתנה הטבה בשווי כלשהו, וודאי לא של 25,000 ₪ והנתבעת לא הוכיחה בכל דרך את שווי ההטבה אשר לטענתה ניתנה לתובעים. הנטל להוכיח כי ניתנה הטבה ומה שוויה מוטל על הנתבעת והיא לא עמדה בו.
העולה מן המקובץ הוא כי אני דוחה רכיב זה בתביעה שכנגד.

סוף דבר
העולה מן המקובץ הוא כי אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי בגין ליקויי הבנייה בסכום של 15,580 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום עריכת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט (16.12.15) ועד למועד התשלום בפועל ובתוספת מע"מ וכן סכום של 5,500 ₪ בגין עוגמת נפש.
אני מחייבת את התובעים לשלם לנתבעת סכום של 940 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.03.15 ועד למועד התשלום בפועל – בגין השיק שנמסר על ידם לנתבעת.
בנוסף אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט בסכום של 3,200 ₪. סכום זה הוא צירוף של חלק מסכום האגרה וחלקם של התובעים בעלות שכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעים שכר טרחת עו"ד בסכום של 4,400 ₪.
הן ההוצאות והן שכר טרחת עו"ד לקחו בחשבון כי התקבל מרכיב קטן מן התביעה שכנגד.
כל הסכומים לעיל ישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.
ניתן היום, י' אדר תשע"ח, 25 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.