הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 63975-05-17

מספר בקשה:27
בפני
כב' השופט יורם ברוזה, סגן הנשיא

מבקשת

מקורות חברת מים בע"מ
עי ב"כ עו"ד יצחק יערי

נגד

משיבים
1. עיריית ערד
ע"י ב"כ עו"ד דור סלע
2. מדינת ישראל
ע"י אביטל יפה נבט, מתמחה (פמ"ד אזרחי)

החלטה

בפני בקשת התובעת, מקורות חברת מים בע"מ (להלן:- "התובעת") לעיין מחדש בהחלטה מיום 8.2.21 ולפיה לא היה כל מקום להחזיר לידי תובעת את האגרה ששילמה בפתיחת ההליך וכי היא נדרשת להחזיר אותה במלואה וכן לשלם את המחצית השנייה של האגרה בהתאם לסכום התביעה המקורי. הן מדינת ישראל והן הנתבעת 2, עיריית ערד (להלן:- "הנתבעת") מתנגדות לבקשה זו.

גלגולו של הליך:-

בשל חשיבות העניין, אפרוס את התנהלות הצדדים עד עתה בארבע השנים מאז תחילת ההליך (אשר רק עתה מגיע לדיון ראשון).

תחילת ההליכים הינה בכתב תביעה בסדר דין מקוצר אותו הגישה התובעת ביום 29.5.17, כנגד הנתבעת וכנגד מועצה מקומית מבשרת ציון , בבית המשפט המחוזי בירושלים לתשלום סך של 4,643,525 ₪ בגין שיקום, חידוש ופיתוח מערכות מים וביוב (להלן:- " דמי קרן שיקום"). סכום התביעה היה מורכב מחוב שיוחס לכל נתבעת בנפרד:-
כנגד מועצה אזורית מבשרת ציון נטען כי היא חייבת סך של 2,733,334 ₪.
כנגד עיריית ערד נטען כי היא חייבת סך של 1,910,191 ₪.

ביום 19.7.17 הגישה הנתבעת בקשה להעברת מקום הדיון עקב חוסר סמכות מקומית מבית המשפט המחוזי בירושלים לבית המשפט שבמחוז דרום, בגוף הבקשה נתבקשה גם העברה מחוסר סמכות עניינית לבית משפט השלום, על אף שעניין זה אינו מצוין בכותרת הבקשה (בקשה מס' 5). ביום 5.9.17 הגישה הנתבעת בקשה למתן רשות להתגונן.

מועצה מקומית מבשרת ציון השאירה העניין לשיקול דעת בית המשפט (הודעה מיום 26.7.17), התובעת כלל לא הגישה לבקשה. לפיכך ניתן ביום 13.9.17 פסק דין על ידי כב' הרשמת תמר בר אשר צבן ובו נקבע כי הואיל ומדובר בתביעה כנגד שתי נתבעות שאין ביניהן כל קשר והואיל והתביעה כנגד הנתבעת הינה בסמכות בתי משפט השלום במחוז דרום, היא מורה על מחיקת התביעה כנגד הנתבעת כך שהתביעה כנגד המועצה המקומית מבשרת ציון תידון בבית המשפט המחוזי בירושלים ואילו התביעה כנגד הנתבעת תוכל להיות מוגשת, בנפרד, בבתי משפט השלום במחוז דרום.

ביום 14.9.17 הגישה התובעת בקשה לביטול פסק הדין, לטענתה טרם חלף המועד להגשת תגובתה (אשר היה 14.9.17, בשים לב לפגרת הקיץ) וכי בפועל יש מקום לבירור משותף של התביעות שכן עולה שאלה משפטית משותפת.

בהחלטה מיום 1.10.17 ניתנה ההחלטה על ידי כב' הרשמת תמר בר אשר צבן ולפיה אכן המועד להגשת התשובה טרם חלף ביום מתן פסק הדין, וכי לאחר עיון מחודש היא מצאה שאכן מדובר בשאלה משפטית משותפת ומשכך היא מבטלת את פסק הדין ומותירה את הדיון כנגד שתי הנתבעות בבית המשפט המחוזי בירושלים. כמו כן היא קבעה כי רק לאחר שתוגש בקשת רשות להתגונן על ידי מועצה מקומית מבשרת ציון יקבע דיון בשתי הבקשות למתן רשות להתגונן.

הנתבעת הגישה בקשה לעיון חוזר ועל כן כמו כן נקבע ביום 14.11.17 כי בקשת הנתבעת לעיון חוזר בהחלטה תידון רק לאחר הגשת בקשת המועצה המקומית מבשרת ציון בקשה למתן רשות להתגונן (ככל שלא תושג פשרה בינה לבין התובעת)

בשלב זה החלו הצדדים לבקש הארכות זמן כדלקמן:-

בתחילה ניתנו הארכות זמן למועצה המקומית מבשרת ציון בטענות למשא ומתן.
לאחר מכן נקבע (לבקשת הצדדים) כי יש מקום להמתין להכרעת בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופט יחזקאל קינר, בשישה תיקים שונים (התיק המוביל נרשם בהחלטה כת.א. 35311-12-12) שעוסק בשאלות שרלוונטיות לסכסוך (החלטה של כב' הרשמת תמר בר אשר צבן מיום 21.1.18).
לאחר שביום 4.2.18 ניתנה ההחלטה על ידי כב' השופט יחזקאל קינר, ביקשו הצדדים להמתין להכרעת בית המשפט בעליון בבקשת רשות הערעור שהוגשה (רע"א 2933/18).
ביום 1.8.19 ניתנה החלטה על ידי בית המשפט העליון (שבה הוא קיבל את טענות מקורות ודחה את טענות הרשויות המקומיות). במענה הודיעה הנתבעת כי היא מבקשת להמשיך בדיון בטענה כי בפועל היא פרעה את החוב ולא בשאלת סבירות וחוקיות התקנות שמכוחן נתבע החוב.
בשלב זה ביקשו התובעת ומועצה מקומית מבשרת ציון כי יינתנו הארכות זמן נוספות שכן הן מנהלות מו"מ, וזאת בשים לב לטענת המועצה המקומית כי בפועל הסכומים שולמו לתאגיד מים הגיחון כבר בשנת 2012, לאחר מכן הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה אולם מדובר במערכת של שני הסכמים בין שלושת הצדדים, אשר גם רשות המים נדרשת להם.

ביום 30.12.20 הגישו התובעת והמועצה המקומית מבשרת ציון הודעה מוסכמת ולפיה הגיעו לכדי פשרה (שלא צורפה) ועל כן התבקש למחוק את התביעה כנגד המועצה המקומית ללא צו להוצאות כן התבקש בית המשפט להורות על החזר האגרה ששולמה . פסק דין המוחק את התביעה כנגד המועצה המקומית ניתן ביום 4.1.21 על ידי כב' הרשם אילן סלע אשר קבע כי "אגרה, בהתאם לתקנות", באותו היום הגישה הנתבעת בקשה כי תינתן החלטה בבקשתה לעיון חוזר (בהתאם להחלטה מיום 14.11.17).

התובעת הגישה תגובה ביום 13.1.21 ובה התנגדה לבקשה. לטענתה הסמכות נקבעה בעת הגשת התביעה, ובאותה העת הסמכות הייתה לבית המשפט המחוזי בירושלים לפי סכום התביעה ומיקום המועצה המקומית מבשרת ציון. על כן היא טענה כי על הדיון להישאר בבית המשפט המחוזי בירושלים וכי בית המשפט יכריע בבקשה למתן רשות להתגונן ללא קיום דיון.

בהחלטה מיום 17.1.21 קיבל כב' הרשם אילן סלע את בקשת הנתבעת לעיון חוזר וקבע כי מראש לא היה מקום לניהול התביעות כנגד הנתבעת וכנגד המועצה המקומית מבשרת ציון בצוותא חדא בשים לב לכך שבעוד שהמועצה המקומית מבשרת ציון טענה כי בפועל היא שילמה את דמי קרן השיקום לתאגיד המים הגיחון, טענת הנתבעת הייתה כי היא שילמה את דמי קרן השיקום בדרך של השקעה במיזמים ותשתיות בתחום המים ועל כן אין מדובר בשאלה משפטית אחת.

לפיכך נקבע כי התביעה תועבר לבית משפט השלום במחוז דרום (שכן אינה בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי ואינה בסמכות מקומית של מחוז ירושלים).

בשלב זה עבר התיק לטיפולי, בהחלטה מיום 26.1.21 מצאתי כי יש מקום ליתן לנתבעת רשות להתגונן בשלוש טענות שמופיעות בבקשה (מאז ויתרה הנתבעת על טענת ההתיישנות לאחר שהתברר כי קיים אשור שלה בכתב להגשת התביעה עד ליום 1.6.17), נקבעו מועדים להגשת ראיות, התיק נקבע לקדם משפט מסכם ביום 6.5.21, כמו כן התיק נקבע לאור גילו לשמיעת ראיות ביום 2.6.21, התובעת נדרשה לשלם את המחצית השנייה של האגרה עד 21 יום טרם הדיון.

בין לבין התברר כי לאחר מתן פסק הדין החלקי, המוחק את התביעה כנגד המועצה המקומית מבשרת ציון, החזירה גזברות בית המשפט המחוזי בירושלים לידי התובעת את מלוא האגרה ששולמה על ידה בניכוי אגרת המינימום (סך של 57,539.3 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית). בהתאם ניתנה החלטה מיום 8.2.21 ולפיו על התובעת להחזיר את מלוא האגרה שהוחזרה בניגוד לתקנות (שכן התיק טרם הסתיים) וכן לשלם את המחצית השנייה בהתאם לסכום שנקבע בעת פתיחת התיק. בהחלטה זו מבקשת כעת התובעת כי בית המשפט יעיין מחדש.
טענות התובעת:-
בבקשה שהגישה התובעת היא טוענת כי מדובר היה בשתי תביעות נפרדות אשר הוגשו ביחד. במסגרת הסכם הפשרה נתבקש בית המשפט להורות על החזר האגרה בגין חלק התביעה שנמחק, ואכן בית המשפט המחוזי הורה "אגרה, לפי התקנות". ובהתאם גזברות בתי המשפט החזירה את מלוא האגרה לידי התובעת.

התובעת טוענת כי בהתאם לתקנה 6(ב) לתקנת בתי המשפט (אגרות), התשס"ז – 2007 (להלן:- "תקנות האגרות") מאחר וההליך הסתיים בפשרה יש להחזיר את האגרה בניכוי אגרת המינימום. הנתבעת מפנה להחלטת בית המשפט המחוזי (מרכז) בת.א. 63630-01-18 התעשייה האווירית לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל (21.9.20) ולפיה מנגנון השבת האגרה שקבוע בתקנה 6 לתקנות האגרות מטרתו לתמרץ את הצדדים לסיום הליכים מחוץ לכותלי בית המשפט ולבטא את החיסכון בזמן שיפוטי ובמשאבי המערכת ועל כן כאשר מסתיימת התביעה כנגד חלק מהנתבעים בהליך גישור וסכום התביעה מופחת באופן דרמטי יש מקום ל ראות בכך סיום ההליכים ועל כן יש להורות על החזר האגרה.

בנוסף טוענת התובעת כי בעניין שלפני מתקיימת גם תקנה 10(ד) לתקנת האגרות שכן הדבר נעשה בטרם התקיימה כל ישיבת קדם משפט.
עמדת המדינה:-
בהתאם להלכה צורפה המדינה כמשיבה לבקשה. המדינה הגישה את עמדתה ולפיה יש לדחות את בקשת התובעת ולהורות כי היא תשלום את מלוא האגרה וזאת מאחר וההליך לא הסתיים כמצוות תקנה 6(ב) לתקנות האגרות או שלא ניתנה החלטה על תיקן התביעה בהתאם לתקנה 10(ד) לתקנות האגרות.

המדינה מפנה להחלטת בית המשפט העליון ברע"א 3640/15 Israel Bio-Engineering Project נ' מדינת ישראל – היועץ המשפטי לממשלה (2015) בה קבע בית המשפט העליון כי:-

"אקדים ואזכיר כי לגביית אגרת בית משפט שתי מטרות מרכזיות: האחת - השתתפות בעלות השירות, כאשר גובה ההשתתפות אינו משקף בהכרח את עלות השירות הניתן בפועל, ובתביעות לסכום קצוב, האגרה נקבעת לפי שוויו של הסעד שהתובע מבקש; השניה - האגרה היא מכשיר לסינון תביעות סרק נטולי עילה ולהרתעה מפני הגשת תביעות על סכומים חסרי בסיס, תוך הכוונת המתדיינים לבית המשפט המוסמך על פי סכום התביעה האמיתי." (שם, פסקה 4).

עוד הפנתה המדינה לרע"א 1928/12 גרנאווי יזמות מבחר וניהול נ' מנהל מקרקעי ישראל (2012) וכן לרע"א 7031/12 שערי צדק המרכז הרפואי נ' פלונית (2013).

טענת המדינה הינה כי ענייני אגרה אינם נתונים לשיקול דעת בית המשפט. אגרה נקבעת בעת פתיחת ההליך (בשג"צ 4934/14 מילנה גורנשטיין נ' כנסת ישראל (2014)) ואין לסטות מכך.

המדינה מפנה לכך שהחלטת כב' השופט רמי אמיר בת.א. 63630-01-18 הנ"ל אינה מחייבת את בית משפט זה ומפנה להליכים אחרים שבהם נקבע, כעמדת המדינה, שאין מקום להחזר. בכל הקשור לתקנה 10(ד) לתקנות האגרות מציינת המדינה כי התובעת לא ביקשה את תיקון התביעה על כן אין מקום להורות על החזר, וגם אם היה מבוקש החזר הרי שהדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט. לטענת המדינה כאשר קובע בית המשפט כי מהתחלה הגשת התביעה במאוחד הייתה שלא כדין, אין מקום לתמרץ את התובעת בדרך של החזר האגרה.

תשובת התובעת:-

התובעת הגישה לתשובת המדינה וטענה כי איחוד התביעות נעשה כדין אם כי "ברור שמדובר בשתי עילות תביעה נפרדות כנגד שתי נתבעות נפרדות, שניתן היה לתבוע בשני כתבי תביעה נפרדים" לטענת התובעת אין מקום לשלול ממנה את החזר האגרה שמאפשרות התקנות כאשר תביעה מסתיימת בפשרה.

התובעת טוענת כי קבלת עמדת המדינה תסכל פשרות ותוביל לדיונים מיותרים ולבזבוז משאבים, ובכל מקרה ניתן להורות על החזר האגרה בשל תיקון התביעה (שכן טרם הסתיימה ישיבת קדם משפט).

יצויין כי הנתבעת הצטרפה לעמדת המדינה.

לאחר שעברתי על הבקשה, עמדת המדינה והתגובה של התובעת מצאתי כי דין הבקשה להידחות (חלקית) ואבהיר.

כלל היסוד הינו שגובה האגרה נקבע בעת פתיחת ההליך, כך קובעת תקנה 2(א) לתקנות האגרות "המביא הליך לבית משפט ישלם עם הבאתו לראשונה, את האגרה הקבועה בתוספת, והוא כשאין הוראה אחרת בדין". תקנה 2(ג) קובעת "לא ייזקק בית המשפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה האגרה החלה או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה". תקנה 2(ו) קובעת "נזקק בית המשפט להליך, והתברר כי לא שולמה האגרה, כולה או חלקה, תינתן דרישת תשלום לחייב בתשלום האגרה; לא שולמה האגרה בתוך עשרים ימים מיום המצאת הדרישה או פרק זמן ארוך יותר שנקבע בה, ולא ניתנה החלטה המסיימת את ההליך, רשאי בית המשפט למחוק את ההליך, ולא יוחזר כל סכום אגרה ששולם בהליך".

בשים לב לכך שהתביעה הינה תביעה כספית, גובה התביעה הינו לפי תקנה 6 לתקנות האגרות ועל כן שילמה התובעת סכום שיעור 1.25% בעת פתיחת ההליך.

מטרת האגרה הינה לשקף את השתתפות הפרט, שמבקש לנהל את הליך , בעלויות השירות המתקבל (ע"א 6802/09 אירית קמינצקי ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה להבים (2011), פסקה 3) המטרה הינה לאזן בין השירות הניתן לצדדים לבין מניע הליכי סרק ועל כן האגרה נקבעת בעת פתיחת ההליך ומשולמת אז, ואין מקום להורות על החזר זולת המקרים המנויים בתקנות (ע"א 1964/13 מדינת ישראל נ' קרמזה ג'יין (2014) פסקה פסקה 6).

בשלב זה החזר האגרה אפשרי מכוח שלוש תקנות שונות:-

תקנה 6(ב) לתקנות האגרות דנה במקרים בהם מסתיים ההליך לפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית, וזאת באחד מהמקרים שמנויים בתקנה זו, ואזי יהיה התובע זכאי להחזר האגרה בניכוי אגרת המינימום.
תקנה 6(ד) לתקנות האגרות דנה במקרים הם התיק הסתיים בגישור או בבוררות כאשר תקנה 6(ב) לא חלה.
תקנה 10(ד) לתקנות האגרות דנה באותם מקרים בהם התובע מבקש תיקון כתב התביעה, בדרך של הקטנת הסכום, בטרם הסתיימה ישיבת קדם המשפט השנייה, אז רשאי בית המשפט, מטעמים מיוחדים שירשמו, להורות על החזר הפרש האגרה.

תקנה 6 מתחילה בתיבה "הסתיים הליך" ועל כן יש לשאול האם אכן בהסכם שבין התובעת לבין מועצה מקומית מבשרת ציון יש בכדי להביא לסיום ההליך.

התובעת מפנה להחלטת כב' השופט רמי אמיר בת.א. 63630-01-18 הנ"ל, שפנה לפרשנות התכליתית של התקנה שנועדה לתמרץ את הצדדים להביא את התיק לסיומו כך שיתפנה זמן שיפוטי להליכים אחרים, לפי קביעתו של כב' השופט אמיר יש לפרש את התקנה באופן רחב ולפיו די בכך שההליך הסתיים אל מול חלק מהנתבעות וכי סכום התביעה הוקטן באופן משמעותי, כדי להצדיק את ההחזר. המדינה פונה לפרשנות המהותית ולפיה רק אם ההליך הסתיים בכללותו יש מקום להורות על החזר ההליך, כאשר היא מפנה להחלטות אחרות כגון ת"א (מחוזי – ת"א) 2403/07 נציגות הבית המשותף מרח' בן צבי 8 ואח' נ' מבני עופריים בע"מ (2012).

במחלוקת שבין הצדדים סבור אני כי הצדק עם המדינה.

תקנות האגרות צמצמו את שיקול דעת בית המשפט ומדברות על סיום הליך ולא על צמצום ההליך בדרך של פשרה למול חלק מהצדדים. כפי שנקבע בע"א 1964/13 הנ"ל:-

"תקנה 6(ב) לתקנות האגרות מיישמת את הרעיון של תִמרוץ כאמור (התקנה מצוטטת בפיסקה 2 לעיל). התקנה מונה ארבעה מקרים שבהם תושב האגרה לתובע בהליכים שבהם נתבע סכום כסף קצוב. ראשית, נקבע ברישה של התקנה כי האגרה תוחזר אם "הסתיים הליך לפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית". במקרה דנא, ההליך המשפטי לא הסתיים והוא עודנו מתנהל בפני בית משפט קמא ביחס לשני הסעדים הנוספים. שנית, מלשון התקנה עולה כי ארבעת המקרים המפורטים מתייחסים כולם לסיומו של ההליך על ידי בעלי הדין באופן מהיר ותוך חסכון במשאבים שיפוטיים. התמריץ מבוטא בכך שבמקרים בהם סיום ההליך נתון לשיקול דעתו ובחירתו של בעל הדין שהגיש אותו, יינתן החזר אגרה אם אכן יבחר לסיימו בהקדם. בפרט, תקנה 6(ב)(1) לתקנות האגרות קובעת כי האגרה תושב כאשר "ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו". סבורני כי קיים קושי בפרשנותו של בית המשפט המחוזי לפיה מחיקת סעד מחוסר סמכות עניינית, בניגוד לעמדת התובע, נכללת בגדרי התקנה, שכן במצב זה נדרש בית המשפט להכריע, היינו לא נחסך זמן שיפוטי. למעלה מכך, פרשנות זו תאפשר לתובעים להגיש הליכי סרק בחוסר תשומת לב, ולעתים אף במכוון, במטרה להכביד ולהשפיע על החלטותיו של בעל הדין שכנגד. כך לדוגמה, לפי פרשנות זו בעל דין שתביעתו נדחית על הסף בשל העדר עילה או בשל אי הפקדת ערובה להוצאות,  יקבל החזר כספי של האגרה. מצב זה יוביל לאיון חלק מתכליות תשלום האגרות (ראו לדוגמה עניין קמניצקי, פיסקה 7). אם כן, אין בידי לקבל את פרשנותו של בית המשפט המחוזי כי ניתן להשיב את האגרה מכוח תקנה 6(ב) מקום בו ההליך נמחק או בוטל שלא ביוזמת מגיש ההליך, ובפרט מקום בו לא הסתיים הטיפול בהליך. אעיר, כי תקנה 6(ב)(1) מתייחסת למקרה בו "ה הליך בוטל או נמחק בידי מגישו", אף שבתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא מופיע המושג"ביטול", ומחיקת הליך אפשרית על פי החלטת בית המשפט בלבד". (פסקה 7 לפסק הדין)

כפי שנקבע ברע"א 7013/12 הנ"ל:-
"המחוקק כמוהו מחוקק המשנה הותירו נושאים רבים לשיקול דעתו של בית המשפט. אולם, כשם שחובתו של בית המשפט להפעיל שיקול דעת במקרה והדין דורש זאת כך עליו להימנע מכך כאשר הדין אינו מאפשר זאת. זהו הכלל. בענייננו יש משקל לנתון נוסף. עסקינן בתקנות האגרות שמטבען הן טכניות, מצומצמות ודווקניות. מטרתן לקבוע כללים ברורים. אין זה אומר שתקנות האגרות אינן מקנות שיקול דעת לבית המשפט במקרים מסוימים. עם זאת, בהיעדר הוראה שמעניקה שיקול דעת לבית המשפט ידיו כבולות" (פסקה 6).

למעשה יש לאזן בין שני אינטרסים נוגדים. האחד הינו, אכן , עידוד פשרות , יעול ההליך וחסכון בזמן שיפוטי. מנגד, קיים אינטרס שלפיו יש למנוע מהצדדים להגיש הל יכים מנופחים, מיותרים, שלא כדין. לכן משלמים את האגרה בתחילת ההליך ולא לפי התוצאה הסופית. והחריג הינו ההחזר בעת סיום ההליך אם אכן נמצא כי נחסך זמן שיפוטי.

תקנה 6(ב) לתקנות האגרות (בניגוד לתקנה 6(ד) ולתקנה 10(ד) לתקנות האגרות) אינה מקנה לבית המשפט שיקול דעת, היא מבהירה כי רק אם הסתיים ההליך באחת הדרכים המנויות בו, תהיה זכאית התובעת להחזר, ומאחר וההליך טרם הסתיים אין היא זכאית להחזר (והרי לא בכדי כב' הרשם אילן סלע קבע כי ההחזר הינו בהתאם לתקנות ולא הורה על החזר). ההליך לא הסתיים הוא ממשיך ועל כן אין תחולה לתקנות.

כאשר תובעת בוחרת לנהל את התיק במאוחד כנגד מספר נתבעים, כאשר העילה כנגד כל אחד מהם היא שונה וסכום החיוב הינו שונה (גם אם השאלה המשפטית הינה זהה) היא לוקחת סיכון ולפיו סיום התביעה כנגד חלק מהנתבעים לא יביא להחזר אגרה, ככל שהתביעה תמשיך כנגד שאר הנתבעים (כפי שהיה בעניין רע"א 1964/13 הנ"ל בו נמחק סעד ביוזמת בית המשפט מכתב התביעה) .

בפועל, פתוחה הייתה הדרך בפני התובעת לבקש למחוק את התביעה בכללותה (ואז היא היתה זכאית להחזר מכוח תקנה 6(ב)) והרי לא היה בפעולה זו כדי לחסום אותה מהגשת תביעה חדשה כנגד הנתבעת (כפי שהורתה לה בשעתו כב' הרשמת תמר בר אשר צבן ). אולם, היא לא עשתה כן ועל כן כל עוד היא לא תעשה כן אין היא זכאית, בשלב זה, להחזר אגרה מכח תקנה 6(ב).

לפיכך , וכאשר תקנה 6(ב) אינה נתונה לשיקול דעת בית המשפט, ומאחר וההליך לא הסתיים, אין מקום להחזר מכוח תקנה זו.

לא כך הדבר בכל הקשור לתקנה 10(ד), תקנה זו מקנה שיקול דעת לבית המשפט להורות על החזר האגרה, ככל שהתביעה מתוקנת בדרך של הפחתת הסכום, אם כי זאת מטעמים מיוחדים שירשמו.

אכן, אם הייתה התובעת מבקשת לתקן את התביעה ולהפחית הסכומים, יכול היה בית המשפט לשקול העניין, אולם יש לזכור כי התובעת לא רק שלא ביקשה תיקון התביעה, אלא גם לאחר שנמחקה התביעה כנגד המועצה המקומית מבשרת ציון היא ביקשה שהתיק יישאר בבית המשפט המחוזי בירושלים ולמעשה היא מעולם לא הגישה בקשה לתיקון כתב התביעה. העברת התיק לבית המשפט השלום נעשתה בהחלטה של בית המשפט מחוזי בירושלים, בניגוד לעמדת התובעת. לכן היא אינה יכולה כעת היא לטעון שיש להורות על החזר מכוח תקנה 10(ד) לתקנות האגרות.

עצם טיעון זה כיום אינו ראוי , סמכותו של בית המשפט נקבעת לפי סכום התביעה, התביעה כנגד הנתבעת אינה בסמכות בית המשפט המחוזי, והכניסה לבית המשפט המחוזי הייתה רק בזכות העובדה שהתובעת תבעה גם את המועצה המקומית. והנה, לאחר שהתובעת מוחקת את התביעה כנגד המועצה המקומית, היא עומדת על כך שדין התביעה להידון בבית המשפט המחוזי, ובכך היא מגלה את דעתה כי סכום התביעה הינו בגדרי סמכות בית המשפט המחוזי, דבר שאפשרי רק אם משאירה את סכום התביעה מעל 2,500,000 ₪.

משכך הדבר, הרי שלא ניתן לפעול גם לפי תקנה 10(ד) שכן בית המשפט לא "התיר את התיקון" שלא התבקש ועל כן אין גם מקום להורות על החזר מכוח תקנה 10(ד) לתקנות האגרות (וראו ע"א 1964/13 שם נקבע כי כאשר בית המשפט מוחק עילה אין זכאות להחזר אגרה).

למעשה, התובעת לקחה את הסיכון בכך שבחרה לכרוך את שתי התביעות ביחד (פעולה שבעניינה ניתנה החלטה על ידי כב' הרשם אילן סלע, שהתובעת לא הגישה עליה כל השגה), היא עשתה זאת כדי להכניס את התביעה כנגד הנתבעת לבית המשפט המחוזי בירושלים, על אף שסכום התביעה נמוך מסמכותו של בית המשפט המחוזי על אף שהסמכות המקומית הינה למחוז דרום, פעולה זו לא נעשתה בתום לב אלא בכוונת מכוון, ועתה על הנתבעת לשאת במחיר הכלכלי של החלטה זו.

ועדיין, יש לקחת בחשבון כי למרות התנגדות התובעת, הורה בית המשפט המחוזי בירושלים על העברת הדיון לבית משפט השלום במחוז דרום (ולא לבית המשפט המחוזי). לפיכך, למעשה, הורה בית המשפט על תיקון סכום התביעה. לא ניתן על כן, לדעתי, להורות על תשלום המחצית השניה של האגרה, בנסיבות אלו, בגובה מלוא הסכום שנתבע בתחילת ההליך (והשווה ת"א (מחוזי ת"א) 45081-03-16 בתיה פישר ואח' נ' עיריית חולון ואח' (2021)).

סיכום

לסיכום, החזר המחצית הראשונה של האגרה היה בטעות ויש להחזיר את התשלום בהתאם למלוא סכום התביעה בעת הגשתה. ככל שהתובעת תעשה כן תוך 20 יום מהיום, די יהיה בהחזר מלוא הסכום שהוחזר לידה (ללא ריבית והצמדה) .

בכל הקשור למחצית השנייה של האגרה, הנני קובע כי היא תשולם לפי גובה התביעה כנגד עיריית ערד בלבד (1,910,191 ₪) נכון ליום הגשת התביעה, המזכירות תתקן החיוב (בשים לב לכך שכבר נקבע מועד להוכחות).

ככל שהתובעת לא תשלים את המחצית הראשונה תוך 20 יום, ימחק ההליך (בהתאם לתקנה 2(ו) לתקנות האגרות) והחוב יועבר למרכז לגביית קנסות ואגרות, כאשר הוא יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום פתיחת ההליך. ככל שהמחצית השנייה לא תשולם עד 21 יום טרם דיון ההוכחות התביעה תמחק.

הנני מחייב את התובעת בהוצאות לטובת המדינה, בגין בקשה זו, בסך 5,000 ₪ (ללא קשר לתוצאות ההליך). איני מחייב אותה בהוצאות לטובת הנתבעת אשר בפועל לא הגיבה ולא יזמה אלא הצטרפה לתשובת המדינה.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים בדואר רשום וכן תרשום את התיק לת.פ. בפני בהתאם למועדים שנקבעו בסעיף 40.
הצדדים יתייצבו לקדם המשפט שנקבע
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בהתאם למועדים הקבועים בתקנות.

ניתנה היום, ז' אייר תשפ"א, 19 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.