הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 62685-02-16

בפני
כבוד ה שופטת רחלי טיקטין עדולם

תובעת
נתבעת שכנגד

דליה צימרים בע"מ ח.פ. 513967208
ע"י עו"ד ג'מיל מטאלקה

נגד

נתבעת
תובעת שכנגד

מאפית ראשונים (1985) בע"מ ח.פ. 511084303
ע"י עו"ד אלבו

פסק דין
לפני תביעה להשבת 51,000 ₪ אותם שילמה התובעת, דליה צימרים בע"מ, לנתבעת, מאפיית ראשונים (1985) בע"מ, במסגרת מגעים שהתנהלו בין הצדדים, בנוגע לכוונת דליה צימרים בע"מ, להפעיל עסק בנכס ששכרה בזמנו מאפיית ראשונים (1985) בע"מ, מחברת יוסי אשדות ובניו בע"מ.
לפני גם תביעה שכנגד בה עתרה הנתבעת לחייב את התובעת לשלם לה סך של 81,712 ₪, בגין הוצאות שנגרמו לה בשל פינויה את הנכס.

עובדות שאינן שנויות במחלוקת
מאפיית הראשונים (1985) בע"מ (להלן: "המאפייה"), שכרה חנות ברחוב בן יאיר 35 בערד (להלן: "הנכס"), מחברת יוסי אשדות ובניו בע"מ (להלן: "חברת אשדות"), והפעילה בה בית מאפה.
הסכם השכירות נכרת ביום 02.12.09 והוצג וסומן ת/3. בהסכם נקבע כי תקופת השכירות תהא למשך 5 שנים, החל מיום 01.12.09 ועד 01.12.14, כאשר בהסכם ישנה אופציה למאפייה להאריך את תקופת השכירות ב – 5 שנים נוספות.
בסוף שנת 2013 התעניינה דליה צימרים בע"מ (להלן: "דליה צימרים"), בנכס שכן ביקשה להקים בו עסק לממכר שווארמה. הכוונה הייתה שהעסק יופעל על ידי גב' דליה שושן, המנהלת ומורשית החתימה של דליה צימרים (להלן: "דליה"), ועל ידי בן זוגה, מר דויד טובול (להלן: "טובול"), ועל ידי מר אבו עאידה אנואר (להלן: "אנואר"). (שלושת הנ"ל יכונו לעיתים: "נציגי דליה צימרים").
בין נציגי דליה צימרים לבין המאפייה, באמצעות נציג המאפייה, מר אורן קליין (להלן: "אורן"), התנהל מו"מ בעניין רצונה של דליה צימרים לשכור את הנכס.
דליה צימרים קיבלה מהמאפייה העתק של הסכם השכירות שנכרת בין המאפייה לבין חברת אשדות, על מנת שתוכל לעמוד על תנאי השכירות.
בין דליה צימרים לבין המאפייה נחתם ביום 09.12.13 הסכם פינוי במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה כי המאפייה תתפנה מהנכס טרם תום תקופת השכירות, כאשר דליה צימרים תשלם למאפייה דמי פינוי בסך של 50,000 ₪ בתוספת 1,000 ₪ עבור מזגן (להלן: "הסכם הפינוי").
בסעיף 5 להסכם הפינוי נרשם: ".. היה ומסיבה כלשהי המו"מ בין דליה צימרים בע"מ לבין יוסי אשדות לא יצלח ובין הצדדים לא יכרת בסופו של דבר הסכם להשכרת הנכס, הרי בהתאמה גם הסכם זה לא יכנס לתוקפו, והתחייבויות הצדדים על פיו – בטלות ומבוטלות".
כבר כעת יאמר כי המחלוקת בין הצדדים נסובה על סעיף זה בהסכם הפינוי.
ביום בו נחתם הסכם הפינוי, שילמה דליה צימרים למאפייה סך של 51,000 ₪ (להלן: "דמי הפינוי"), כנגד התשלום הנפיקה המאפייה קבלה מס' 18225 מיום 09.12.13.
נציגי דליה צימרים ניהלו מגעים עם נציגי חברת אשדות – מר יוסי אשדות ז"ל ורעייתו, ועם בנם מר יעקב אשדות.
דליה צימרים לא הפעילה בסופו של דבר עסק בנכס, ודרשה מהמאפייה שתשיב לה את הכספים ששילמה לה לפי הסכם הפינוי.
ביום 02.09.15 שלחה דליה צימרים באמצעות בא כוחה דאז, מכתב דרישה למאפייה להשיב לה את הכספים ששולמו על ידה (המכתב צורף כת/6).
שוכר חלופי נכנס לנכס ביום 01.10.14. שוכר זה שילם למאפייה סך של 30,000 ₪ (ראה פרו' עמ' 41 שורות 28 – 29; וראה סעיף 23 לתצהיר דליה).

טענות הצדדים בתמצית
דליה צימרים טוענת כי בהסכם הפינוי היה תנאי מתלה, לפיו היה ומסיבה כלשהי המו"מ בינה לבין חברת אשדות לא יצלח, ובין הצדדים לא ייכרת בסופו של דבר הסכם להשכרת הנכס, הרי הסכם הפינוי לא יכנס לתוקפו והתחייבויות הצדדים על פיו בטלות ומבוטלות.
בסופו של דבר לא נחתם בינה לבין חברת אשדות הסכם שכירות, ואף לא נחתם ביניהם זיכרון דברים בעניין השכירות. במגעים שהתקיימו בין דליה צימרים לבין חברת אשדות התברר כי חברת אשדות הקשיחה את תנאי השכירות, והצדדים לא הגיעו להסכמות כלשהן.
הפגישה השנייה בין נציגי דליה צימרים לבין חברת אשדות, בה נכח יעקב אשדות, התרחשה לאחר החתימה על הסכם הפינוי ולא לפניו כפי שטוענת המאפייה.
זיכרון הדברים ו/או הסכם השכירות שעל פי טענת המאפייה נכרת בין דליה צימרים לבין חברת אשדות , לא הוצג מעולם לפני בית משפט בהליך זה, והדבר פועל לחובת המאפייה.
לא ניתן לסמוך על עדותו של יעקב אשדות, שכן התגלו בה בקיעים וסתירות.
המאפייה יכלה להעיד את רעייתו של מר אשדות ז"ל, אמו של יעקב אשדות, אשר נכחה בפגישה עם נציגי דליה צימרים, ואשר אף נכחה באולם בית המשפט במהלך עדותו של בנה, אולם המאפייה בחרה שלא להעיד אותה , והדבר לפיכך פועל לחובתה.
מאחר והתנאי המתלה לא התקיים הרי שהסכם הפינוי לא נכנס לתוקף ועל מאפיית ראשונים להשיב לדליה צימרים את אותם סך של 51,000 ₪ שקיבלה במסגרת הסכם הפינוי.
העסק שניהלה המאפייה בנכס היה לא פעיל עוד טרם תחילת המגעים בין דליה צימרים לבין המאפייה. המאפייה הייתה צריכה לפנות את הנכס ללא כל קשר למגעים עם דליה צימרים.
המאפייה החליטה על דעת עצמה לפנות את הנכס, ולא קיבלה את אישור חברת אשדות לכך. חברת אשדות היא היחידה שיכולה לאשר את פינויה של המאפייה מהנכס, ואין למאפייה כל עילה בעניין זה נגד דליה צימרים.
כך או כך פינוי הנכס התבצע על ידי המאפייה עובר ולפני תחילת המו"מ בין הצדדים, בשל אי כדאיות כלכלית. המאפייה כלל לא המתינה לחתימת הצדדים על הסכם הפינוי ולתוצאות המו"מ בין דליה צימרים לבין חברת אשדות, כמתחייב מן התנאי המתלה. המאפייה לא הציגה ראיות ביחס למועד הפינוי וסיבתו.
המו"מ בין דליה צימרים לבין חברת אשדות נוהל בתום לב. כוונת דליה צימרים להשכיר את הנכס לא צלחה, בשל התנאים שהעמידה חברת אשדות, ובשל המחיר שדרשה עבור השכירות החודשית.
עלפי הוראות הסכם הפינוי אין זה משנה מה הסיבה בגינה לא נחתם הסכם שכירות בין דליה צימרים לבין חברת אשדות, והדבר היחיד הרלוונטי הוא שלא נחתם הסכם כזה.
עיון ברכיבי התביעה שכנגד ובאסמכתאות שצורפו להוכחתם מלמד כי המאפייה פברקה ראיות וניסתה להטעות את בית המשפט, במטרה להתעשר שלא כדין על חשבון דליה צימרים. המאפייה צירפה חשבונות לא רלוונטיות ופיקטיביות, אשר בחלקן מתייחסות לחובות העבר של המאפייה בגין הוצאות אחזקת הנכס. הדבר נעשה במטרה לנפח ולהעצים באופן מלאכותי את התביעה שכנגד, על מנת להרתיע את דליה צימרים מעמידתה על זכותה, לקבל בחזרה את תשלום דמי הפינוי והתשלום עבור המזגן.
יש לחייב את המאפייה להשיב לדליה צימרים סך של 51,312 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. יש לדחות את התביעה שכנגד בהיותה קנטרנית וחסרת בסיס משפטי. יש לחייב את המאפייה בהוצאות משפט כבדות ושכ"ט עו"ד לדוגמא למען יראו וייראו.
המאפייה טוענת כי מיד לאחר חתימת הסכם הפינוי הודיעה דליה למאפייה, כי נחתם בינה לבין חברת אשדות הסכם – זיכרון דברים, להשכרת הנכס. כן הודיעה לה כי היא משלמת לפיכך את דמי הפינוי והמאפייה נדרשת בהתאמה לפנות את המושכר במועד ובהתאם להסכם הפינוי. עוד באותו יום שילמה דליה למאפייה את דמי הפינוי. על סמך דברים אלו, ובשים לב לדרישת דליה כי המאפייה תפנה את המושכר במועד, ובשים לב שלא התקבלו אצל המאפייה הודעות בדבר ביטול ההסכם – פעלה המאפייה לפנות את ה נכס מציוד וסחורה, פעלה לפטר את העובדים, לסגור את הפעילות בערד וכיו"ב.
דליה צימרים במעשיה, על ידי חתימה על זיכרון דברים עם חברת אשדות, ובדרישותיה - דרישה מהמאפייה לפנות את המושכר – מימשה את הסכם הפינוי והודתה בהתקיימותו של התנאי המתלה.
רק לאחר פינוי המושכר ביקשה דליה צימרים לחזור בה מההבנות ולא לממש/לאכוף את הסכם הפינוי. בהתאם למידע שהתקבל אצל המאפייה, הסיבה שדליה צימרים לא שכרה בסופו של יום את המושכר, נעוצה בחילוקי דעות וסכסוך שפרץ בין השותפים שלה.
הצדדים הקציבו בהסכם הפינוי יומיים לתשלום דמי הפינוי, ומשאלו שולמו, בכל מקרה, לא יכולה הייתה דליה צימרים לחזור בה מכוונתה לשכור את הנכס.
דליה צימרים גם לא הייתה יכולה לטעון לקיומו של תנאי מתלה, לאחר שביקשה מהמאפייה לפנות את הנכס.
בעדויות עדי דליה צימרים התגלו סתירות מהותיות. השימוש בצמד המילים "לא זוכר/ת" היו המילים הנפוצות ביותר בחקירת עדי דליה צימרים. בין היתר לא זכרו עדי דליה צימרים עובדות מהותיות ומועדים מהותיים. כמו כן מחקירת עדי דליה צימרים עלה כי זויפו מסמכים.
הסכם הפינוי נחתם על סמך כוונות, מצגים, הצהרות והתחייבויות דליה צימרים כי תפעל לנהל מו"מ ולהתקשר עם חברת אשדות בהסכם שכירות, ולאחר שהמאפייה תפנה את הנכס, תשכור דליה צימרים את המושכר מאת חברת אשדות.
הסכם הפינוי שנחתם כפוף לחובת תום הלב של הצדדים. דליה צימרים הפרה את חובת תום הלב.
אין לבוא בטרוניה למאפייה שלא איתרה את זיכרון הדברים שנחתם בין דליה צימרים לבין חברת אשדות, בשל העובדה שמר אשדות נפטר ואשתו נמצאת בערוב ימיה. יעקב אשדות העיד לטובת המאפייה ותמך בגרסתה.
רק בחלוף כשנתיים ממועד החתימה על הסכם הפינוי, התקבל אצל המאפייה מכתב התראה ובו בקשה לביטול והחזר הכספים.
רק ביום 01.10.14, כ- 9 חודשים לאחר שהמאפייה פינתה את הנכס לבקשת דליה צימרים, נכנס שוכר חלופי בנעלי המאפייה ושכר את הנכס מחברת אשדות. עד לאותו מועד, נאלצה המאפייה להמשיך ולשלם דמי שכירות והחזקה בגין הנכס, על אף שלא שהתה בו יותר. למאפייה נגרמו הוצאות של דמי שכירות, תשלום חשבון חשמל ותשלום מיסי עירייה. הפסדים אלו מוכחים ממסמכים שהגישה המאפייה אודות חובותיה לרשויות.
על דליה צימרים לפצות את המאפייה בגין ההוצאות הנ"ל, בשל הפרת הסכם הפינוי על ידה, ו/או בשל אי קיומו/מימושו של הסכם הפינוי.
יש לדחות את התביעה של דליה צימרים ולקבל את התביעה שכנגד שהגישה המאפייה ולחייב את דליה צימרים לשלם למאפייה סך של 81,712 ₪, בתוספת הצמדה וריבית כחוק וכן הוצאות משפט.

דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכל המסמכים בתיק אני קובעת כי דין התביעה שהגישה דליה צימרים להתקבל, ודין התביעה שכנגד שהגישה המאפייה להידחות ולהלן יפורטו נימוקי.
הטענה לפיה בין חברת אשדות לבין דליה צימרים נחתם זיכרון דברים ו/או הסכם שכירות – לא הוכחה ואף הוכח ההפך.
טענתו של אורן, נציג המאפייה, כאילו בין חברת אשדות לבין דליה צימרים נחתם הסכם שכירות, הינה עדות שמיעה בעצם.
כל העדים מטעם דליה צימרים – דליה, דוד ואנואר, עמדו על עדותם לפיה לא נחתם זיכרון דברים/הסכם שכירות, בין דליה צימרים לבין חברת אשדות, בנוגע לנכס.
לא זו אף זו דליה צימרים אף הוכיחה כי לא הושגו הסכמות בינה לבין חברת אשדות.
ראו עדות גב' דליה אשר נפגשה עם נציגי חברת אשדות : "...הגעתי אליהם ושמעתי אותם. לגבי החוזה שאני קיבלתי מאורן במחיר מסוים, הם דיברו איתי על מחיר יותר גבוה. זו היתה שיחה מאוד לבבית. זה היה בביתם. הם אנשים מבוגרים. אז הם שאלו אותי שאלות אישיות, צחקנו והכל היה נחמד. גם בנם הצטרף לשיחה ואז אמרו שהם רוצים יותר ולשנה. לא ידעתי להשיב וכל הזמן הייתי בקשר עם בן זוגי ועם אנואר. אמרנו שנהיה בקשר ולחצנו ידיים.." (פרו' עמ' 9 – שורות 16 – 23). ובמקום אחר העידה: "...זו הייתה שיחה לא מחייבת ולבבית ויצאתי משם..." (פרו' עמ' 10 שורה 17).
דליה העידה גם כי בן זוגה, טובול, הוא שחזר לחברת אשדות בתשובה לפיה דליה צימרים איננה מעוניינת לשכור את הנכס (פרו' עמ' 10 שורה 18 – 27).
ראו גם דברים נוספים שנשאלה וענתה: ש. אשדות הביאו לך ישירות טיוטת הסכם?
ת. לא שלחו לי טיוטא (פרו' עמ' 7 למטה). בהמשך העידה כי לא חתמה על דבר עם חברת אשדות (פרו' עמ' 12 שורות 29-31).
דליה העידה כאמור לעיל, כי כל אותה הפגישה עם נציגי חברת אשדות, הייתה בקשר עם בן זוגה, טובול, ועם אנואר (ראה בציטוט לעיל). גם טובול העיד כי דליה הייתה אתו בקשר: "כשבוע – שבועיים, לאחר שהצדדים חתמו על הסכם הפינוי, ערכה בת זוגתי, דליה, מו"מ מול נציגי חב' אשדות, בו השתתף בנו של הבעלים, מר יעקב אשדות, ובמהלך המו"מ, ניסתה חברת אשדות להכתיב לתובעת תנאי שכירות שונים מאלה, שנקבעו עפ"י הסכם השכירות בין אשדות לנתבעים...דליה הייתה כל העת עמי בקשר טלפוני..." (סעיף 15 לתצהיר) (הדגשה שלי – הח"מ). וראו גם עדותו: "..ת. דליה עוד כשהיתה שם עדכנה אותי.." (פרו' עמ' 16 שורה 25). וראו עדותו לפיה לא נחתם דבר בין דליה צימרים לבין חברת אשדות: "..אני אומר לך שיעקב אשדות, הבן, טוען שאתם בחרתם לחזור בהם מכל ההסכמות, ולא היתה כל מניעה להשכיר לכם את הנכס והוסכמו אתכם כל תנאי הנכס ואתם גם חתמתם על זכרון דברים, ובחרתם משום מה להעלם בשלב מסוים? ת. תוכל להראות לי את זכרון הדברים? הכל שקר וכזב. בחיים לא חתמנו על שום דבר ולא סוכם דבר. ש. גם לא סוכמו הדברים וגם לא נחתם דבר? ת. נכון.." (פרו' עמ' 19 שורות 20 – 26).
את עדותו של יעקב אשדות מצאתי לדחות הן מאחר ולא נתמכה במסמכים שניתן היה להמציא לבית המשפט, והן בשל כך ששינה גרסאות יו במהלך עדותו , והן בשל העובדה שאמו לא הובאה לעדות על אף ש יכלה לתמוך בגרסתו, לשיטתו.
מר יעקוב אשדות העיד בתצהירו כי: "...בין יוסי אשדות לבין דליה אף סוכמו והועלו על הכתב עיקרי הדברים שהוסכמו בין הצדדים כבסיס לחוזה מפורט להשכרת הנכס לדליה" (סעיף 7 לתצהיר). כן העיד כי: "דליה היא זאת שבחרה לחזור בה מההבנות. שלא לשכור את הנכס בסופו של דבר ואף להיעלם ולא להשיב לפניותיי". (סעיף 8 לתצהיר).
על אף שבתצהירו (ראה מה שצוטט לעיל), טען שעיקרי הדברים בין הצדדים סוכמו ועלו על הכתב (להבדיל מטענה לפיה נחתם בין הצדדים הסכם כלשהו), בעדותו לפני העיד כי עד כמה שהוא זוכר נחתם מסמך בין חברת אשדות לבין דליה צימרים (פרו' עמ' 29 שורות 31 – 32) . בהמשך עדותו על אף שבתצהירו כאמור לא הצהיר כי נחתם מסמך כלשהו בין הצדדים, העיד בצורה בטוחה כי ראה בעיניים שלו שנחתם מסמך כזה... (פרו' עמ' 30 שורות 3 – 4).
כאשר נשאל על ידי בית המשפט לפשר השוני בין מה שנכתב בתצהיר לבין מה שאמר בעדות חזר שוב אחורה והעיד: "...אני אומר שיכול להיות שזה לא נחתם, לא זוכר אם היה מעמד של חתימה.." (פרו' עמ' 30 שורות 5 – 6).....
יעקב אשדות העיד כי הוא עצמו לא חתם על מסמך (פרו' עמ' 28 למטה, עמ' 29 למעלה, פרו' עמ' 31 שורות 31 - 32), וכי מי שחתם על המסמך זה אבא שלו ואולי גם אמא שלו (פרו' עמ' 29 שורות 12 – 14) . אמו של יעקב אשדות לא העידה מטעם הנתבעת, על אף שנכחה באולם בית המשפט במהלך עדותו של יעקב אשדות.
יעקב אשדות העיד כי העביר את המסמך שנכתב בפגישה לעו"ד דוברת והוא התבקש לעשות זיכרון דברים (פרו' עמ' 28 שורה 28). עדותו לפיה לאחר הפגישה שהתקיימה עם דליה, נעשתה פניה לעו"ד דוברת להכין זיכרון דברים, מתיישבת עם טענתה של דליה כי במהלך אותה פגישה לא הוכן ולא נחתם זיכרון דברים.
יעקב אשדות העיד כי המסמך צריך להיות אצל עו"ד דוברת וכי אחר כך הלך לעו"ד פנר כי עו"ד דוברת לא עשה עבודה טובה, ואז עו"ד פנר עשה הסכם אחר (פרו' עמ' 28 שורות 28 – 30). יעקב אשדות נשאל היכן אותו זיכרון הדברים וההסכם שערך עו"ד פנר וענה כי אינו יודע (פרו' עמ' 28 שורות 31 – 32). יעקב אשדות העיד כי ניתן לאתר את המסמך אך לא התבקש לאתרו: "...לא הלכתי אף פעם לעו"ד לחפש את המסמך. אם היו מבקשים ממני לעזור הייתי הולך. אני מוכן עכשיו להרים טלפון. אני סיפרתי לעוה"ד את מה שסיפרתי כעת לגבי איפה המסמך..." (פרו' עמ' 30 שורות 7 – 9). בהמשך העיד בתשובות לחקירה חוזרת על ידי ב"כ המאפייה: "ש. למה לא הבאת לי עותק של זה? ת. לא ביקשת שאני אחטט ואביא, כי לא ביקשת. לי אין את העותק". ש. להורים שלך יש? ת. ביקשתי מאמא שלי שתחפש ואמא שלי לא מצאה.." (פרו' עמ' 32 שורות 4 – 7). מכאן נובע כי אם אכן קיים מסמך כזה, יכול ה הייתה המאפייה לפנות לעו"ד דוברת ולעו"ד פנר , ולבקש להמציא מסמך זה לתיק בית המשפט. העובדה שהדבר לא נעשה פועלת לחובת ה מאפייה.
יעקב אשדות העיד כי הוא לא מסר העתק מהמסמך לדליה (פרו' עמ' 29 שורות 15 – 16).
גם הטענה של המאפייה לפיה דליה צימרים פנתה אליה שתפנה את הנכס לא הוכחה, ואף הוכח ההפך. הוכח כי טובול פנה אל אורן וציין כי המו"מ עם חברת אשדות לא צלח וביקש ממנו חזרה את הכסף ששולם לו.
העדים מטעם דליה צימרים עמדו על דעתם בעניין זה בצורה חד משמעית. ראו פרו' עמ' 12 למטה, עמ' 13 למעלה.
ראה עדות דליה: "ש. את אומרת שאת לא פנית לאורן? ת. אמרתי שבן זוגי ואנואר פנו אליו ואמרו לו שזה לא צלח. אני אישית לא פניתי" (פרו' עמ' 12 שורות 16 – 17).
וראה עדותו של טובול: "..ת. דליה עוד כשהיתה שם עדכנה אותי. אמרתי לה לסיים את הפגישה ולבוא הביתה. ש. ואז פניתם לאורן מיד ואמרתם לו שאין עסקה? ת. נכון. ש. אם נחשב את הימים, ביום 15.12. דיברתם עם אורן ואמרתם לו שאין עסקה? ת. לא זוכר מתי אמרנו לאורן שאין עסקה. לשאלת ביהמ"ש כמה זמן בערך לאחר החתימה פנינו לאורן לבטל את ההסכם ואני שומע מביהמ"ש שאני לא חייב לתת תאריך מדויק אלא לתת סדר גודל, אני אומר גג שבועיים.." (פרו' עמ' 16 שורות 25 – 33). וראו עדות טובול בהמשך: "ש. אני אומר לך שחתמתם על זכרון דברים ואמרתם לו לצאת מהנכס. ת. אני אומר שהוא שקרן שקרן.." (פו' עמ' 18 שורות 16 – 17). ובהמשך: "ש. אתה לא מסרת שום הודעה בכתב לאורן שמבחינתך ההסכם בטל? ת. אורן ידע את זה..." (פרו' עמ' 18 שורות 23 – 24). ובהמשך: "ידעת שביום 30.12 הוא צריך לפנות שלחת לו הודעה לא לפנות כי אתם רוצים לבטל את ההסכם? ת. אני לא שלחתי לו הודעה, דיברתי אתו טלפונית.." (פרו' עמ' 19 שורות 11 -12).
טובול העיד כי אורן אמר לו שכאשר הנכס יושכר לאחרים, יחזיר להם את דמי הפינוי. גם אנואר העיד את אותם הדברים (ראה עדות טובול פרו' עמ' 16 שורות 19- 20 ; ראה עדות אנואר, פרו' עמ' 25 שורות 12 – 15; פרו' עמ' 26 שורה 27).
מר יעקב אשדות העיד אף הוא כי לא נתן לנתבעת אישור לפנות את הנכס (פרו' עמ' 30 שורות 23 – 24).
כאמור לעיל המאפיה טוענת כי דליה צימרים הודיעה למאפייה כי נחתם בינה לבין חברת אשדות הסכם – זיכרון דברים להשכרת הנכס והודיעה לה כי היא משלמת לפיכך את דמי הפינוי והמאפייה נדרש בהתאמה לפנות את המושכר במועד ובהתאם להסכם הפינוי.
טענה זו אין בה ממש.
מהמסמכים שהוצגו לפני עולה כי החתימה על סכם הפינוי ותשלום דמי הפינוי בוצעו באותו יום (כאשר נציגי דליה אף העידו כי דמי הפינוי שולמו טרם החתימה על הסכם הפינוי, ראו למשל סעיפים 12 ו – 13 לתצהירה של דליה). הטענה כאילו כבר באותו יום בו חתמה דליה צימרים על הסכם הפינוי עם המאפייה, הספיקה דליה צימרים להיפגש עם נציגי חברת אשדות, לנהל איתם מו"מ, ולחתום איתם על הסכם – אינה הגיונית וגם לא עלתה מעדויות הצדדים.
מעדותה של דליה עלה כי הפגישה עם נציגי חברת אשדות הייתה כשבוע שבועיים לאחר החתימה על הסכם הפינוי (ראה סעיף 15 לתצהירה וכן ראה עדותה בעמ' 10 שורות 1 – 3 ). יעקב אשדות לא נקב במועד המדויק של הפגישה וידע רק לומר שהפגישה התקיימה לפני כשלוש שנים (פרו' עמ' 28 שורות 15 - 16). כיצד ניתן עם כן לטעון כי עוד באותו יום בו חתמו הצדדים על הסכם הפינוי, כבר הושלם המו"מ עם חברת אשדות ?
עדותה של דליה בעניין מועד הפגישה עם נציגי חברת אשדות לא נסתרה, ולא הובאה עדות אחרת לפיה הפגישה בין דליה לבין נציגי אשדות הייתה ביום בו נחתם הסכם הפינוי.
גם הטענה הנוספת של המאפייה לפיה הצדדים הקציבו בהסכם הפינוי יומיים לתשלום דמי הפינוי ומשאלה שולמו, בכל מקרה דליה צימרים לא יכולה הייתה לחזור בה מכוונתה לשכור את הנכס – דינה להידחות.
בהסכם הפינוי לא נרשם כי עם תשלום דמי הפינוי, בטל התנאי המתלה.
בהסכם הפינוי גם לא נרשם כי עם תשלום דמי הפינוי מנועה דליה צימרים מלהסתמך על התנאי המתלה.
מאחר וכאמור לעיל קבעתי כי דמי הפינוי שולמו במועד בו נחתם הסכם הפינוי, אין זה סביר כלל וכלל לטעון כי תשלום דמי הפינוי שלל את היכולת להסתמך על התנאי המתלה בהסכם. בסעיף 4 להסכם הפינוי נרשם כי מוסכם על הצדדים כי דמי הפינוי ישולמו לידי המאפייה תוך 2 ימים. בסעיף 5 להסכם נרשם כי היה ומסיבה כלשהי המו"מ בין דליה צימרים בע"מ לבין יוסי אשדות לא יצלח הרי שבהתאמה גם הסכם הפינוי לא יכנס לתוקף, והתחייבויות הצדדים על פיו – בטלות ומבוטלות. שני הסעיפים עומדים בפני עצמם ולא נרשם, כאמור לעיל, כי ביצוע התשלום של דמי הפינוי על פי סעיף 4 להסכם הפינוי , מאיין ומבטל את האמור בסעיף 5 להסכם הפינוי.
בסעיף 14 לתצהירו מצהיר אורן כדלקמן: "מיד ובסמוך לאחר חתימת הסכם הפינוי הודיע דליה למאפיה כי נחתם בינה לבין המשכיר הסכם – זכרון דברים להשכרת המושכר מידי המשכר – ומשך היא משלמת את דמי הפינוי והמאפיה נדרשת בהתאמה לפנות את המושכר במועד ובהתאם להסכם הפינוי". "וכך נעשה. עוד באותו היום שילמה דליה למאפיה את דמי הפינוי והמאפיה בהסתמך על מעשי והודעת דליה, שתאם גם את המידע שהתקבל אצל המאפיה מאת המשכיר...". (ראה סעיפים 14 – 15 לתצהירו).
כל מה שהוצהר בסעיף זה הוכח כהצהרה שאינה אמת.
הוכח שלא נחתם בין דליה צימרים לבין חברת אשדות הסכם או זיכרון דברים להשכרת המושכר.
הוכח כי באותו יום בו נחתם הסכם הפינוי שילמה דליה צימרים למאפייה את דמי הפינוי (ראה עדויות נציגי דליה צימרים וראו גם עדותו של אורן: "ש. האם שילמו במעמד ההסכם וקיבלו קבלה? ת. כן"..." (פרו' עמק 37 שורות 14 – 15)).
הוכח כי הפגישה בין דליה לבין נציגי חברת אשדות נערכה שבועיים לאחר מכן.
בנסיבות אלו הצגת הדברים בתצהירו של אורן כאילו נחתם הסכם פינוי, נוהל מו"מ בין דליה צימרים לבין חברת אשדות, ואז שולמו דמי הפינוי – הינה הצגה שגויה של השתלשלות העניינים.
אורן טען בעדותו בבית המשפט כי עוד לפני שנחתם הסכם הפינוי, דליה צימרים סגרה את כל הפרטים עם חברת אשדות. בנסיבות אלו נשאל אורן מדוע נרשם בהסכם הפינוי סעיף המתייחס למצב בו מסיבה כלשהי המו"מ בין דליה צימרים בע"מ לבין יוסי אשדות לא יצלח? אם המו"מ כבר הסתיים וצלח מדוע צריך להוסיף סעיף כזה בהסכם הפינוי (ראו סעיף 5 להסכם הפינוי)?.
אורן לא ידע להשיב על שאלה זו. וראו עדותו: "..כשביהמ"ש מקריא את הסעיף ושואל שוב אני אומר שלא היה צריך להתנהל עוד מו"מ. (העד מעיין שוב בסעיף). עכשיו אני לא מבין את זה..." (פרו' עמ' 36 שורות 31 – 33; וראו גם חוסר יכולתו להשיב על השאלה בעמ' 37 שורות 28 – 31).
כל העדים מטעם דליה צימרים העידו - ועדותם לא נסתרה - כי הסיבה שלא סוכמו הדברים עם חברת אשדות הינה המחיר שדרשה החברה עבור השכירות , ו כן אי הסכמה על תנאי ההסכם. תנאי ההסכם. וראו עדותה של דליה: "... הם דיברו איתי על מחיר יותר גבוה.." (פרו' עמ' 18 – 19). וראו בהמשך: "..אורן אמר לי ששכרו במחיר מסוים ואז ביקשו מחיר אחר..." (פרו' עמ' 9 שורות 25 – 26). ובהמשך: "...הם ביקשו יותר ממה שסוכם והובטח לנו. אני לא זוכרת את הפער הכספי..." (פרו' עמ' 10 שורות 29-30). "ש. מה היה בתנאים החדשים של אשדות שגרם לכם לא להתקשר עמם? ת. זה היה המחיר. הוא רצה גם שנשלם שנה מראש במזומן ואחר כך כל חצי שנה. היו כל מיני ספקולציות בשיחה..." (פרו' עמ' 11 שורות 6 – 8). וראו גם האמור בתצהירה: "הסיבה שבגלל התובעת לא שכרה את המושכר מהמשכיר נעוצה בחילוקי דעות בינה לבין המשכיר בגלל הקשחת והחמרת תנאי השכירות ביחס לתנאי השכירות שנקבעו בין הנתבעת לחב' אשדות.." (סעיף 19 לתצהיר).
טענת המאפייה לפיה הסכם השכירות בין דליה צימרים לבין חברת אשדות לא נחתם בשל חילוקי דעות בין נציגי דליה צימרים לא הוכחה. מעיון בתצהירו של אורן עולה כי מדובר בעדות שמיעה: "בהתאם למידע שהתקבל אצל המאפיה מאת המשכיר..." (סעיף 19 לתצהירו). לא נשמעה כל עדות מטעם חברת אשדות לפיה היה להם מידע כלשהו אודות סכסוך/חילוקי דעות בין נציגי דליה צימרים.
כך או כך, צודקת דליה צימרים בטענתה, שלאור הוראות הסכם הפינוי, אין זה משנה מה היא הסיבה בגינה לא נכרת בסופו של דבר הסכם בין דליה צימרים לבין חברת אשדות, להשכרת הנכס. בעניין זה אפנה להוראות הסכם הפינוי: "כך גם מובהר בזאת כי היה ומסיבה כלשהי המו"מ בין דליה צימרים בע"מ לבין יוסי אשדות לא יצלח ובין הצדדים לא יכרת בסופו של דבר הסכם להשכרת הנכס..." (סעיף 5 להסכם הפינוי) (הדגשה שלי – הח"מ). וראו בעניין זה גם עדותו של אורן: "ת....נכון שלא צריכה להיות סיבה מיוחדת לכשלון המו"מ..." (פרו' עמ' 37 שורות 23 – 24).
טענת המאפייה כאילו דליה צימרים ניהלה מו"מ בחוסר תום לב, או נהגה בתרמית, או הציגה מצגי שווא למאפייה - לא הוכחה.
הוכח כי המו"מ בין דליה צימרים לבין חברת אשדות נוהל בתום לב. הוכח כי כדרכם של משאים ומתנים רבים, המו"מ לא הבשיל לכדי הסכם, הא ותו לא.
אינני שותפה לדעתו של ב"כ המאפייה לפיהן העדים מטעם דליה צימרים לא זכרו דברים מהותיים, באופן המשליך על מהימנות גרסתם. ב"כ המאפייה שאל את עדי דליה צימרים שאלות רבות בנוגע לתאריכים, כאשר גב' דליה למשל הבהירה שאין מקום לשאול אותה לגבי תאריכים שכן אינה זוכרת תאריכים. יש לזכור כי מדובר באירועים שאירעו בשנת 2013 כאשר העדים העידו בשנת 2017 (התביעה דנן הוגשה רק בשנת 2016), ולכן מטבע הדברים סביר שהעדים לא יזכרו תאריכים.
העדים מטעם דליה צימרים העידו סה"כ עדות קוהרנטית ולא מצאתי את אותן סתירות רבות להן טוען ב"כ המאפייה. נכון שגב' דליה העידה שרק היא פגשה את נציגי המשכירה, משפחת אשדות (פרו' עמוד שורות 10 – 11), ואילו טובול העיד שגם הוא פגש אותם, אולם לא מצאתי סתירה זו כסתירה שורשית. והרי אין חולק כי הפגישה המהותית, בה נוהל המו"מ בין דליה צימרים לבין חברת אשדות, הייתה הפגישה בה נכח מר יעקב אשדות, בנו של יוסף אשדות ז"ל. אין חולק כי באותה פגישה נכחה רק דליה, וטובול לא נכח בה .
וראו בעניין זה עדותו של טובול : "ש. הוא דיבר אתכם על תנאי ההסכם? ת. לא דיברנו על ההסכם. אנו נתקלנו בשני אנשים מבוגרים מאוד. גריאטריה. אין מה לדבר אתם. אמרו ישלחו מישהו עם עו"ד או עם הבן. ש. מי היה בפגישה הזו? ת. רק בנין הזוג אני ודליה. לשאלתך הבן לא היה. ש. ואז גם לא דיברתם על תנאי ההסכם? ת. לא. האם יודעים את תנאי את תנאי ההסכם מאורן. ש. עם מי דיברת על תנאי ההסכם? ת. עם אורן.
ש. מתי דיברת עם אשדות על ההסכם? ת. לא דיברתי איתם על ההסכם. לשאלת ביהמ"ש מה היה לאחר הפגישה אני אומר שמי שנסע לפגישה ושם נכח גם בנם זו היתה דליה. ש. הייתה פגישה שניה? ת. אני שומע שביהמ"ש אומר לי שלכאורה לא כתוב שהיו שתי פגישות, אני אומר שהיו שתי פגישות שהראשונה היתה אני ודליה עם הבני זוג כדי שיאשרו אותנו והשניה היתה דליה לבד והיא דיברה אתי שם בטל'.." (פרו' עמ' 15 שורות 29 – 34) (הדגשה שלי – הח"מ).
אנואר בהתחלה לא זכר שההסכמות בין המאפייה לבין דליה צימרים נוסחו בהסכם, אולם בהמשך נזכר שהדברים אכן נוסחו בהסכם (פרו' עמ' 26 שורות 5 – 6; פרו' עמ' 27 שורה 21).
לא מצאתי מקום גם לקבוע שדליה צימרים זייפה את הסכם השכירות בין דליה צימרים לבין חברת אשדות. הדבר לא הוכח ומהווה השערה בלבד של המאפייה. מצאתי לנכון לקבל בעניין זה את עדותה של דליה לפיו מדובר במסמכים שקיבלה מהמאפייה ולא מדובר במסמכים שהובאו על ידה (פרו' עמ' 7 שורות 18 – 24).
מאחר והתביעה של דליה צימרים התקבלה, אזי דין התביעה שכנגד של המאפייה, המתבססת על כך שדליה צימרים חזרה בה מההבנות בין הצדדים, ובחרה שלא לממש את ההסכם שנחתם בינה לבין חברת אשדות, והפרה את הסכם הפינוי – דינה להידחות.
בנסיבות אלו אין מקום וצורך לעסוק בטענת המאפייה בדבר נזקים שנגרמו לה מאחר ודליה צימרים לא שכרה את הנכס. למעלה מהצורך יאמר כי נציגי דליה צימרים הוכיחו בעדותם כי המאפייה הפסיקה להפעיל עסק בנכס, עוד קודם לחתימת הצדדים על הסכם הפינוי. כן הוכח בעדותם כי המאפייה פינתה את הציוד מהמקום עוד לפני חתימת הסכם הפינוי (ראה למשל עדות טובול, פרו' עמ' 19 שורה 8; ראה גם עדות אנואר, פרו' עמ' 24 שורות 33 – 34).
אורן טען כי פינה את הציוד אחרי החתימה על הסכם הפינוי אולם לא הביא ראיה לכך, על אף שניתן היה לעשות כן בנקל.

לסיכום
התביעה שהגישה דליה צימרים נגד המאפייה להשבת סך 51,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית ממועד התשלום 09.12.13 ועד ליום התשלום בפועל – מתקבלת.
על המאפייה לשלם לידי ב"כ התובעת סכומים אלו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין לידה.
התביעה שכנגד שהגישה המאפייה נגד דליה צימרים נדחית.
המאפייה תשלם לדליה צימרים שכ"ט עו"ד הן בגין התביעה הראשית והן בגין התביעה שכנגד בסך של 15,527 ש"ח ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום.
כמו כן המאפייה תשיב לדליה צימרים את האגרות ששולמו על ידה תוך 30 יום מעת שתידרש לעשות כן על ידי דליה צימרים.
הודע לצדדים הזכות להגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי הנכבד.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד אייר תשע"ט, 29 מאי 2019, בהעדר הצדדים.