הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 60769-06-19

מספר בקשה:3
בפני
כבוד ה שופטת נעם חת מקוב

מבקשת

רשות מקרקעי ישראל - מחוז דרום
ע"י ב"כ עו"ד ריקי חדד-לנקרי
מפרקליטות מחוז דרום - אזרחי

נגד

משיב
מוסא אלאעצם
ע"י ב"כ עו"ד אביעד בן אולד
משרד עו"ד בלפור קויתי

פסק דין

בקשה לסילוק על הסף של התביעה מחמת התיישנות ושיהוי. מדובר בתביעה כספית לתשלום 300,000 ₪.

רקע עובדתי
ביום 14.10.77 נחתם חוזה חכירה בין רשות מקרקעי ישראל (להלן: "הרשות") לבין מר שמעון פרץ לתקופה של 49 שנים מיום 22.02.71 ביחס למקרקעין הידועים כגוש 38008 חלקה 28 מגרש 31 לפי תכנית מפורטת ד/339 בשטח של 1,002 מ"ר בבאר-שבע (להלן: "המקרקעין"). הסכם החכירה נחתם לאחר שנחתם הסכם פיתוח ביום 02.03.71.
ביום 12.12.72, ניתן תוקף לתוכנית מפורטת 5/106/03/5 (להלן: "התב"ע השנייה"). לפי התב"ע השנייה המקרקעין הוגדרו כמגרש 4 ובחלקם הדרומי הם גבלו במגרש 44. לא היה שינוי בהיקף שטח המקרקעין במעבר לתב"ע השנייה.
ביום 31.10.91 ניתן תוקף לתוכנית מפורטת 22/106/03/5 (התב"ע השלישית, להלן: "התב"ע") אשר שינתה את המצב התכנוני בשטח כך שהמקרקעין נבלעו במגרש גדול יותר שהוגדר כמגרש 30 בשטח של 1,440 מ"ר. מגרש 30 כלל הן את מגרש 4 והן את מגרש 44 שהוזכרו לעיל. במסגרת התב"ע נגרעו מחלקם הצפוני של המקרקעין 133 מ"ר כתוצאה מהתווית דרכים חדשות.
ביום 18.08.99 במסגרת תיק הוצל"פ 01-XX088-98-3 מונתה עו"ד רות גבעון ככונסת נכסים על זכויותיו של מר פרץ על פי הסכם החכירה. ביום 05.08.04 נחתם הסכם מכר בין הכונסת לבין מר אלאעסם (להלן: "המשיב") ביחס למקרקעין (הסכם המכר צורף כנספח א' לכתב התביעה).
לטענת המשיב, בתחילת שנת 2010 נודע לו כי הרשות מכרה את חלקת הקרקע הצמודה למקרקעין שלו לחברת טכנו מיסבים כלי עבודה באר שבע (1992) בע"מ (להלן: "טכנו") אשר דרשה ממנו לפנות חלק מהמקרקעין ולהרוס חלק מן המבנים בטענה כי רכשה חלק זה מהרשות. בשנת 2005, כשנה לאחר רכישת המקרקעין, הגישה הרשות נגד המשיב (ואחר) תביעת פינוי ממגרש 44 לפי תוכנית 5/106/03/5. בעקבות זאת פינה המשיב את השטח.
לכתבי הטענות צורפה התכתבות בין הצדדים ממנה עלה כי המשיב רצה להשלים את החלק שנגרע מן המקרקעין באמצעות קבלת חלק מן המגרש שהוקצה לטכנו. עלה כי היה צורך לערוך תשריט חלוקה של מגרש 30, אשר כלל הן את המקרקעין והן את המגרש שהוקצה לטכנו והצדדים אף נפגשו בעניין זה ביום 04.05.11 במשרדי הרשות (המשיב וטכנו). הרשות מציינת כי ההפקעה (לטובת דרך) הייתה מן הצד הצפוני של המקרקעין ואילו טכנו גובלת במקרקעין בצד הדרומי. התשריט קבע את מגרשו של המשיב בשטח של 869 מ"ר. התשריט אושר על ידי הוועדה המקומית לתו"ב באר שבע ביום 23.05.12.
התביעה הוגשה עקב טענת המשיב כי הסכם המכר שנחתם מול הכונסת התבסס על תב"ע לא מעודכנת. לטענת המשיב, הרשות כמי שאמונה על רישומי הקרקעות במרשם הנפיקה בצורה רשלנית אישור בדבר מצב זכויות שגוי באופן כזה שבמצב הזכויות היה רשום כי המקרקעין הם בשטח של 1,002 מ"ר, על סמך תכנית שלא הייתה בתוקף, בעוד שגודל המגרש בפועל עמד על 802 מ"ר בלבד. לטענת המשיב, בכך גרמה לו הרשות ברשלנותה נזקים כבדים. לטענתו אילו ידע כי גודל המקרקעין הוא 802 מ"ר לא היה רוכש אותם. סכום התביעה משקף את שווי השטח החסר על פי חוות דעת שמאית.

נימוקי הבקשה
הרשות טוענת כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי.
לטענת הרשות, מדובר בתביעה כספית אשר תקופת ההתיישנות שנקבעה לה היא שבע שנים על פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 (להלן: "החוק"). הרשות מפנה לסעיף 6 לחוק הקובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". בענייננו לטענת הרשות, עילת התביעה נולדה בשנת 2004, ביום בו ערך המשיב את הסכם המכר מול הכונסת, על כן התביעה הוגשה 15 שנים לאחר היווצרות העילה.
הרשות טוענת כי "עילת התביעה" היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה בקיום החיוב ומכאן כי היום בו נולדה עילת התביעה הוא היום בו התגבשו העובדות המהותיות המזכות את הנושה בקיום החיוב. טענת המשיב בתביעה היא כי כבר הסכם המכר משנת 2004, התבסס על תב"ע לא מעודכנת. לטענת הרשות, המשיב ידע או היה עליו לדעת כי על פי התב"ע וכתוצאה מהתוויית הדרכים החדשות נגרע מחלקו הצפוני של מגרש 30 שטח של כ-133 מ"ר, משום שהתב"ע אושרה בשנת 1991, כלומר שנים רבות בטרם רכש את המקרקעין.
הרשות טוענת כי על פי סעיף 4 להסכם המכר האחריות לבחינת מצבם המשפטי והתכנוני של המקרקעין הוטלה על המשיב, על כן הוא אינו יכול לטעון כי לא היה ער לשינוי התב"ע וגריעת חלק מן המקרקעין, משום שמדובר בעובדות אשר בזהירות סבירה יכול היה המשיב לדעת. עוד טוענת הרשות כי באישור הזכויות שהונפק צוין שאין הוא מלמד על המצב התכנוני של הקרקע ועל המשיב לבדוק זאת. על כן תמוה ניסיון המשיב להטיל את האחריות על הרשות כאשר ברור שאילו היה פועל כדין ומבצע בדיקה מקיפה היו עומדות בפניו מלוא העובדות.
למען הזהירות מוסיפה הרשות כי בשנת 2010 שלח המשיב מכתב לרשות בו התייחס לגריעת השטח ויש בכך הודאה מפורשת כי הוא ידע על גריעת השטח. אולם גם במועד מאוחר זה בחר המשיב שלא לבצע בדיקה מקיפה ואף בחר שלא להגיש את תביעתו. כל זאת בנוסף לעובדה כי בשנת 2011 בעת פגישה בין הצדדים ובמכתב שנשלח לב"כ המשיב ביום 16.05.11 נאמר במפורש כי שטח המקרקעין הוא 869 מ"ר, כך שגם לשיטתו של המשיב עילת התביעה התיישנה.
לחילופין טוענת הרשות כי המשיב השתהה שיהוי כבד מאוד בהגשת תביעתו, שיהוי אשר יש בו כדי להפקיע את הזכות לתבוע. לטענת הרשות שיהוי שכזה מקרין על היעדר הזכות לקבל סעד מביהמ"ש עד כדי איבוד זכות התביעה. הרשות מציינת עוד כי החל משנת 2011 לא פנה התובע לרשות לצורך בחינת זכויותיו במגרש והמתין שמונה שנים נוספות לצורך הגשת תביעה זו ועל כן ראוי לסלק את התביעה על הסף.

נימוקי התגובה
המשיב טוען כי הרשות לא תמכה את בקשתה בתצהיר ולא ניתן לטעון טענות עובדתיות ללא צירוף תצהיר, במיוחד לאור טענת ההתיישנות. בעניין זה מציין המשיב כי אמנם בסעיף 30 סיפא לבקשה טענה הרשות בלשון רפה כי הבקשה מתבססת על עובדות שאינן במחלוקת אך לדבריו לא כך הם פני הדברים. לטענת המשיב, במצב בו קבלת הבקשה משמעותה חסימת דרכו לבירור תביעתו, כלומר פגיעה בזכותו לגישה לערכאות, אין לאפשר לרשות שלא להגיש תצהיר ובכך לשלול ממנו את האפשרות לחקור את נותני התצהיר על טענותיה ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.
עוד טוען המשיב כי טענת הרשות כי הוא ידע על רשלנותה כבר בשנת 2004 אינה נכונה, משום שאילו היה יודע על כך לא היה רוכש את המקרקעין. אף טענת הרשות כי הוא ידע על רשלנותה בשנת 2010 אינה נכונה. לדברי המשיב, בשנת 2010 ידע אך ורק על מכירת המגרש לטכנו ולא ידע על מצב הזכויות השגוי שמסרה הרשות. לדבריו רק בדיעבד ולאחר בירור התברר לו כי הרשות למעשה הנפיקה מצב זכויות בהסתמך על תוכנית שלא הייתה בתוקף.
המשיב מתייחס למכתב מיום 16.05.11 אשר הרשות טוענת ששלחה לבא כוחו ובו ציינה כי היא פועלת לקידום תשריט איחוד וחלוקה שיעמיד את שטח מגרש המשיב על 869 מ"ר. אלא שלדבריו הרשות לא ציינה מתי נשלח המכתב או מתי התקבל ובהיעדר תצהיר מדובר בנתון חסר. כמו כן טוען המשיב כי מכתב זה מתייחס להקטנת שטח המקרקעין כתוצאה מהפקעה לדרך ולא דובר בו על עילת התביעה שהיא כאמור הנפקת מצב זכויות שגוי. על כן טוען המשיב כי הרשות לא הצליחה להציג ולו ראשית ראיה לעניין המועד בו נודעו לו העובדות המהותיות המקימות את עילת התביעה.
לחילופין טוען המשיב כי מרוץ ההתיישנות נעצר בהתאם לסעיף 9 לחוק. לטענתו מרוץ ההתיישנות הופסק מאחר והרשות ניהלה עם המשיב תכתובת שבמהלכה "הודתה במקצת הזכות". להוכחת טענה זו מפנה המשיב לסעיף 33 לכתב ההגנה שם ציינה הרשות כי ביום 23.05.12 אושר ע"י הוועדה המקומית תשריט איחוד וחלוקה בו שטח המשיב הוגדר כמגרש בגודל 869 מ"ר. כך טוען המשיב כי הרשות למעשה מודה כי עוד בחודש מאי 2012 היא טיפלה בעניינו בכך שניסתה לבצע תיקונים כאשר שטח המגרש שלו הוגדר כ- 869 מ"ר. על כן לטענתו, מרוץ ההתיישנות הופסק בעקבות הודאה זו של הרשות בשנת 2012. עוד טוען המשיב, כי אם רק ביום 23.05.12 אושר תשריט איחוד וחלוקה ע"י הוועדה הרי שלאחר מכן יש לקיים הליכים אל מול המשיב כדי להוציא לפועל את ההחלטה על כן יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד מאוחר יותר מאי 2012.
בעניין טענת השיהוי טוען המשיב כי במהלך השנים הרשות עצמה פעלה לבצע איחוד וחלוקה במגרשו של המשיב על כן ברור כי לא היה כל שיהוי והמשיב פנה מספר פעמים לנציגי הרשות בבקשה לתקן את המעוות ולהבין מה אירע עם מגרשו.
לחילופין טוען המשיב כי על פי סעיף 5(2) לחוק, תקופת ההתיישנות במקרקעין היא 15 שנה ובמקרים מסוימים 25 שנה. אמנם התביעה היא תביעה כספית אך היא מבטאת את שווי הגריעה ממצב הזכויות במקרקעין שרכש המשיב. בעניין זה טוען המשיב כי אין צורך להידרש לשאלה אם מדובר בתקופת התיישנות של 15 שנים או 25 שנים משום שגם לפי התקופה המינימלית אין התיישנות בזמנים.

נימוקי התשובה
בעניין התצהיר חוזרת הרשות וטוענת כי הבקשה נסמכת על עובדות שאינן במחלוקת ואף מצויות בכתב התביעה. כמו כן היא טוענת כי המשיב לא ציין פרט עובדתי המופיע בבקשה שהוא שנוי במחלוקת או אינו מגובה במסמך. אם לא די בכך, המשיב בעצמו לא צרף לתגובתו תצהיר לתמיכה בעובדות שנטענו על ידו ואף לא נימק את אי הצירוף.
בנוגע לטענת המשיב בעניין ידיעתו המאוחרת אודות גודל המגרש מפנה הרשות לסעיף 8 לחוק וטוענת כי גם אם המשיב לא היה מודע בשנת 2004 לכך שהוא רוכש מגרש בגודל 802 מ"ר בלבד, אין זה מעלה או מוריד משום שהעובדות המהוות את עילת התביעה היו צריכות להיות בידיעתו כבר בשנת 2004.
יתר על כן, בהתאם לפסיקה על המשיב להוכיח תחילה כי לא ידע על קיום העובדות המהוות את עילת התובענה וככל שעלה הדבר בידו עליו להוכיח שני מרכיבים נוספים, שהעובדות נעלמו ממנו מסיבה שלא הייתה תלויה בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע את אותן סיבות. הנטל לוודא את מצבו המשפטי והתכנוני של המגרש היה מוטל על המשיב ועל כן יש לשלול את טענתו כי לא ידע בשנת 2004 אודות עילת התביעה, זאת במיוחד לאור המכתב שנשלח למשיב בשנת 2011 בו נכתב במפורש כי שטח המקרקעין הוא 869 מ"ר.
בעניין טענת המשיב כי מרוץ ההתיישנות החל אחרי מאי 2012 מאחר שרק במועד זה אושר תשריט איחוד וחלוקה, טוענת הרשות כי טענה זו עומדת בסתירה לטענתו בכתב התביעה כי כבר בשנת 2004, המקרקעין היו בשטח של 802 מ"ר והרשות הנפיקה אישור זכויות שגוי. אם כטענתו, רק בשנת 2012 נוצר המגרש הקטן יותר, מדובר בטענות עובדתיות חלופיות וזאת בניגוד לתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984, האוסרת על בעל דין לטעון טענות עובדתיות חלופיות.
המשיב טען במסגרת תגובתו כי לא ניתן לטעון כלפיו לשיהוי מאחר שפנה מספר רב של פעמים לרשות בבקשה להבין מה אירע עם המגרש שלו. הרשות טוענת כי אומנם פניותיו נגעו לחלק הדרומי של המקרקעין ולא לחלק הצפוני בו עוסקת התביעה, אולם ברור מכך כי במועד זה וכבר בשנת 2010 היה המשיב מיוצג והיה עליו לבחון את השטחים שהוקצו לו.
עוד טוענת הרשות כי התביעה היא תביעה כספית ועל כן תקופת ההתיישנות עומדת על שבע שנים. ניסיונו של המשיב בתגובתו לטעון כי מדובר בתביעה שעניינה זכויות במקרקעין אינה יכולה לעמוד. מדובר שוב בטענה עובדתית חלופית, משום שבסעיף 2 לכתב התביעה מודה המשיב כי מעולם לא רכש מגרש בגודל 1,002 מ"ר. כמו כן המשיב לא הגיש תובענה לסעד הצהרתי לפיה הזכויות במקרקעין שייכות לו והוא למעשה תובע פיצוי כספי בגין ההפרש בין שווי הזכויות שהוא חשב שרכש לבין שווי הזכויות שנרכשו בפועל.

דיון והכרעה
עיקר המחלוקת בין הצדדים עניינה בשאלה מתי קמה עילת התביעה על פי סעיף 6 לחוק. המשיב טוען כי אין בסיס לטענת הרשות כי עילת התביעה נולדה בשנת 2004 כשחתם על הסכם המכר או אף בעת ההתכתבות בין הצדדים בשנים 2010 ו – 2011. לטענת המשיב, על מנת להוכיח טענותיה היה על הרשות לצרף תצהיר לבקשה ואין היא יכולה לטעון טענות עובדתיות ללא תצהיר.
אתחיל ואומר כי אילו הייתה בקשת הרשות תלויה בהוכחת עובדות על ידי תצהיר, הייתה בקשתה נדחית כבקשה לסילוק על הסף, שכן בית המשפט לא היה מקיים הליך של שמיעת ראיות וחקירת מצהירים לצורך הכרעה בעניין זה, אלא היה מבררו ביחד עם בירור התביעה כולה. משום שאני סבורה כי טענות הרשות נסמכות על עובדות שנטענו על ידי המשיב עצמו, אני סבורה כי לא נדרש תצהיר לשם הוכחתן ועל כן טענת המשיב בעניין זה נדחית.
לגופו של עניין אני סבורה כי הדין עם הרשות ותביעת המשיב התיישנה.
מדובר בתביעה כספית ועל כן תקופת ההתיישנות עומדת על שבע שנים. אין בסיס לטענות המשיב כי יש לראות בתביעה תביעה שעניינה זכויות במקרקעין. המשיב במפורש לא הגיש תביעה בעניין זכויותיו במקרקעין. ראה בעניין זה ע"א 3260/11 רחל ברכה, משרד עורכי דין נ. אפריקה ישראל להשקעות בע"מ ואח' (להלן: " פס"ד ברכה") שם בע' 17 לפסק הדין נקבע:
"רק תביעה למימוש זכות ( או טובת הנאה) חפצית " בקרקע" (בין אם היא מנויה במפורש כזכות קניינית בחוק המקרקעין, או טעונה רישום לפי החוק האמור, ובין אם לאו) ולקבלת סעד הנוגע לקרקע מסוימת, שבעקבותיו יחול שינוי במצב הזכויות הקנייניות בקרקע הנדונה, או בחזקה עליה – תיחשב כ"תביעה במקרקעין" לעניין חוק ההתיישנות. לעומת זאת, תביעה לקבלת סעד כספי גרידא, או למימושה של זכות אובליגטורית בלבד " על המקרקעין", או " בקשר למקרקעין", היינו: תביעה שנועדה לאכוף על אדם ספציפי קיום זכות אישית הקשורה לשימוש במקרקעין, או לקבלת סעד כספי הנובע כתוצאה מהפרת התחייבות כאמור – כגון: תביעה לקבלת פיצויים או השבה – תיחשב, ככלל, כתביעה " בשאינו מקרקעין"."
על כן וכאמור לעיל, תקופת ההתיישנות היא שבע שנים.
המשיב טוען כי בעת שחתם על הסכם המכר, בפועל לא ידע כי על המקרקעין חלה התב"ע והסתמך על הרישום באישור הזכויות שהנפיקה הרשות. טענת אי הידיעה במקרה זה היא על הגבול שבין אי ידיעת העובדות לבין אי ידיעת הדין, מאחר שהתב"ע היא דין. ככל שאקבל את טענת המשיב כי עובדות רלוונטיות לא היו בידיעתו, יש לפנות לסעיף 8 לחוק הקובע:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."
אני סבורה כי לא ניתן לקבל את טענת המשיב כי לא יכול היה להימנע ממצב זה בזהירות סבירה. בהקשר זה אציין כי בסעיף 4 לחוזה המכר עליו חתם המשיב, האחריות לבדיקת המצב התכנוני של המקרקעין הוטלה עליו, לרבות בדיקת הרישום בפנקסי המקרקעין וכל פרט אחר. אילו היה המשיב בודק את המצב התכנוני של המקרקעין, היה מגלה בקלות כי כבר משנת 1991 חלה תוכנית אחרת מזו שנזכרת באישור הזכויות (היא התב"ע) והיה מברר את פשר הדבר. בפס"ד ברכה בע' 32 נקבע בעניין זה כדלקמן:
"מפסק-הדין ב-ע"פ 389/91 מדינת ישראל נ' ויסמרק, פ"ד מט(5) 705, 714 (1996) עולה כי " חזקת הידיעה" על אודות תכנית בנין עיר חלה אפילו במישור הפלילי. בהקשר זה מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא הנכבד שלפיה: "אם לצורך קביעת חבות בפלילים מוחזק אדם כיודע את תוכנה של תכנית בניין עיר ממועד פרסומה, הרי שמקל וחומר הוא מוחזק כיודע את תוכנה לצורך הגשת תביעה אזרחית"...".
כך אף בענייננו. המשיב אולי לא ידע כי חלה תוכנית אחרת ולא ידע כי התוכנית האחרת גרעה משטח המקרקעין לטובת דרך, אולם התב"ע היא בחזקת דין אשר קיימת חזקת ידיעה לגביו והדבר נכון אף לצורך גיבוש עילת תביעה.
לכך יש להוסיף את העובדה כי המשיב לא תמך טענותיו בתצהיר. בפס"ד ברכה בע' 34 נקבע:
"ודוק: הנטל לשכנע בדבר התקיימות התנאים המגבשים את " עילת ההשעיה" לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות – מוטל על הטוען לה, ... טענות שלפיהן העובדות המגבשות את עילת התביעה לא היו ידועות לתובע ונעלמו מעיניו מסיבות שאינן תלויות בו, או בדבר המועד שבו נתגלו לו, לראשונה, העובדות המהוות את עילת התביעה – הן טענות עובדתית מובהקות. טענות מסוג זה – כאשר הן נטענות בגדרי תגובה לבקשה לדחייתה של תביעה על הסף – צריכות, לכל הפחות, להיתמך בתצהיר, כתנאי-סף להרמת נטל השכנוע המוטל על הטוען להן. מהחומר המונח בפנינו עולה כי המערערת לא תמכה את תגובתה לבקשה לדחיית התביעה על הסף בתצהיר, אלא הסתפקה בהפניה לכתבי הטענות שהוגשו מטעמה. למעשה, די בכך כדי לדחות את טענותיה גם במישור זה."
המשיב בענייננו, לא תמך את טענתו בדבר חוסר ידיעת העובדות אשר מגבשות את עילת התביעה בתצהיר ואף לא נתן כל טעם לכך שהעובדות "נעלמו" ממנו מסיבות שאינן תלויות בו ושבזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. על כן אני סבורה כי החל מיום החתימה על הסכם המכר יכול היה המשיב לדעת על העובדות המגבשות את עילת התביעה ועל כן יש לקבל את טענת הרשות כי התביעה התיישנה.
מעבר לכך, מקובלת עלי אף טענת הרשות כי המשיב וודאי יכול היה לדעת את העובדות המקימות את עילת התביעה בשנים 2010-2011. הצדדים מסכימים כי פניית המשיב לרשות בשנים אלה הייתה קשורה לצד הדרומי של המקרקעין ולשטח שהוקצה לטכנו. עם זאת, ברור מן ההתכתבות, כי בשלב זה המשיב היה מודע לחלוטין לקיומה של התב"ע.
במכתב ב"כ המשיב מיום 04.05.11, בהמשך לתכתובת קודמת, מתייחס ב"כ המשיב לאיחוד וחלוקה המתוכננים במגרש, טוען נגד עצם ביצוע העסקה של הרשות עם טכנו ובסעיף 6א למכתב הוא טוען כי מגרש 30 הוא יחידה תכנונית אחת, שלפי התב"ע הקיימת לא ניתן לעשות עסקה בחלק ממנה עם גורם חיצוני והיה על הרשות לתת לו זכות קדימה לרכישת אותו חלק.
נוכח העובדה כי יצירת מגרש 30 הכולל את מגרשים 4 ו – 44, נעשתה במסגרת התב"ע וקודם לכן לא היה מגרש כזה, עולה בבירור שהמשיב באמצעות בא כוחו, היה מודע לתב"ע לפחות במועד זה. נוכח היותו מודע לתב"ע וידיעתו על המגרש שהוקצה לטכנו, לא ניתן לקבל את טענת המשיב, כי במועד זה לפחות לא יכול היה לדעת על העובדות המקימות לו את עילת התביעה.
לכך אוסיף, כי בסעיף 20 לתגובתו טוען המשיב כי "רק בשלב מאוחר הרבה יותר הבין המשיב – כי מקור הבעיה היא כאמור הנפקת מצב זכויות על בסיס תוכנית שגויה מטעם המבקשת...". אלא שהמשיב אינו מבהיר, מתי הוא הבין ומה גרם להבנה מאוחרת זו שלו. די באי ציון המועד כדי לדחות את טענת המשיב בעניין זה. ראה ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ. שטרן ואח' פד נ(5)216 בע' 218 שם נקבע:
"... הוא הדין בטענה אפשרית של " התיישנות שלא מדעת", לפי סעיף 8 לחוק שצוטט לעיל, שאף היא מצריכה אמירה מפורשת של התובע מתי נודעו לו העובדות שנעלמו ממנו. המערער לא נקב גם במועד זה."
מעבר לכך, המשיב אינו טוען כי לא יכול היה להבין את הדברים מוקדם יותר. כל טענתו היא כי בפועל לא הבין את הדברים מוקדם יותר. אני סבורה כי אם הבנתו של המשיב (בסופו של יום) התבססה על עיון זהיר יותר בתב"ע, עיון שיכול היה לעשות בשנת 2004 ובוודאי שעשה כבר בשנת 2011, לא ניתן לומר כי עילת התביעה שלו קמה לאחר מועדים אלה. אין זה סביר לקבל טענה כי תקופת ההתיישנות מתחילה במועד בו המשיב הבין דבר מה, שיכול היה להבינו שנים רבות קודם לכן. ראה בהקשר זה בת"א (מחוזי חי') 58497-06-15 סמוחה ואח' נ. קפון ואח' שם בסעיף 70 נקבע:
"העובדה שהמשיבים הבינו רק בעקבות יעוץ משפטי שקיבלו (על רקע בקשת המבקשת לאישור תב"ע נקודתית) שיחידה 10 אינה ראויה להירשם כדירה, ודינה להיחשב כחלק מן הרכוש המשותף, אין בה לסייע בידי המבקשים שכן אי ידיעת הדין או אי הבנת משמעות הדין אינה משעה את תקופת ההתיישנות, אלא רק אי ידיעת העובדות המקימות את עילת התביעה."
אוסיף עוד כי לא מצאתי כי אישור תשריט החלוקה במאי 2012 מהווה הודאה במקצת הזכות של המשיב. אישור התשריט כפי שעולה מן המכתב מיום 16.05.11 (נספח 6 לכתב ההגנה), קשור לכך שנעשתה הפקעה מן המקרקעין (במסגרת התב"ע) ונדרשה הליך חלוקה של מגרש 30 כך שהמקרקעין יוגדרו כמגרש עצמאי. כלומר, תשריט זה נדרש מבחינה תכנונית ונערך על פי נוהלי המנהל ללא כל קשר לאישור זכויות כזה או אחר שהנפיקה הרשות בשנת 2004. על כן לא מצאתי כי מרוץ ההתיישנות נעצר בשל אישור התשריט במאי 2012. מקובלת עלי אף טענת הרשות כי העלאת טענה זו עומדת בסתירה לטענה בבסיס התביעה, לפיה כבר בשנת 2004 בעת חתימת הסכם המכר, המקרקעין היו בשטח הקטן מ – 1,002 מ"ר.
מכל הטעמים לעיל מצאתי כי יש לקבל את טענת הרשות כי התביעה התיישנה ועל כן אני מקבלת את הבקשה ודוחה את התביעה על הסף.
אני מחייבת את המשיב לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד של הרשות בסכום של 7,500 ₪. המשיב ישלם סכום זה לרשות בתוך 30 יום.

זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, כ"ז תמוז תש"פ, 19 יולי 2020, בהעדר הצדדים.