הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 575-10-16

בפני
כבוד ה שופטת עירית קויפמן

תובעת

ג'מבר (קסטה) אנאו
ע"י ב"כ עו"ד ניק בנרי

נגד

נתבעים

  1. ויאצ'סלב ז'יריוחין
  2. אלה ז'יריוחין

ע"י ב"כ עו"ד שלמה פרידמן

פסק דין

1. התובעת, בעלת דירה המצויה ברחוב עוזיאל 9/4 בבאר שבע (להלן: הדירה) הגישה תביעה כספית נגד הנתבעים ע"ס 127,560 ₪ - נגד הנתבע 1 כשוכר הדירה ונגד הנתבעת 2 כערבה לחיובי הנתבע 1.
ברקע הדברים הסכם שכירות שנחתם בין התובעת לנתבע 1 ביום 29.7.2013 (להלן: ההסכם).
תקופת השכירות על פי ההסכם נקבעה ל-12 חודשים - מיום 10.8.2013 עד 10.8.2014. דמי השכירות נקבעו לסך של 1,900 ₪ לחודש.

2. לטענת התובעת, כפי שעולה מכתב תביעתה, החל מחודש נובמבר 2013 החלו הבעיות כאשר התובעת הפקידה שיק עבור חודש זה כדמי שכירות אך הוא חזר עם הערה "התקבלה הוראת ביטול", כאשר גם בחודש ינואר 2014 שיק של הנתבעת 2 שניתן כדמי שכירות עבור דצמבר 2013 חזר עם אותה הערה. בגין אי תשלום דמי השכירות והתשלומים השוטפים פתחה התובעת תיק הוצאה לפועל והגישה תביעה לפינוי מושכר.
למרות שניתן פסק דין לפינוי מושכר, הנתבע 1 לא פינה את הדירה והתובעת נאלצה לפתוח תיק הוצאה לפועל לפינוי הדירה, אשר פונתה בהליכי הוצאה לפועל.
עוד טוענת התובעת, כי הנתבעים הרסו את הדירה, קלקלו את כל המיטלטלין, לא שילמו תשלומים שוטפים ואת דמי שכירות מאוגוסט 2014 עד מאי 2015.
לטענת התובעת, היא שילמה את חובות הנתבעים בגין מיסי עירייה, חשמל, מים, ועד בית ועוד בסך של 12,562.23 ₪, נאלצה לתקן ולשפץ את הדירה בסך של 28,499 ₪ וכן נדרשה לשלם להוצאה לפועל בגין הוצאות הפינוי מהדירה סך של 6,950.20 ₪. כמו כן, טוענת התובעת כי מגיע לה תשלום עבור דמי שכירות , שכן לאחר גמר תקופת השכירות ביום 10.8.2014, הנתבע 1 המשיך להחזיק בדירה עד ליום 29.3.2015 ללא תשלום דמי שכירות. לעניין זה נטען, כי בחוזה נקבע שאם השוכר לא יפנה את הדירה בתום תקופת השכירות, יהא עליו לשלם למשכיר סך של 50 דולר ליום. סכום זה לתקופה האמורה עומד על סך 43,749 ₪.
עוד טוענת התובעת כי מגיע לה סך של 15,000 ₪ בגין שבירת המיטלטלין וכן הוצאות נסיעה שנגרמו לה בסך של 3,500 ₪ ועוגמת נפש בסך של 20,000 ₪.
בהתייחס לנתבעת 2, התובעת טוענת כי הנתבעת 2 ערבה ערבות אישית כלפי התובעת לביצוע כל התחייבויות הנתבע 1 בחוזה השכירות וכי היא מסרה לתובעת 12 שקים להבטחת תשלומי דמי השכירות.

להשלמת התמונה יצוין כי על פי נספחי התביעה (אשר צורפו גם לתצהיר התובעת), תביעה לפינוי מושכר הוגשה נגד הנתבע 1 ביום 20.1.2014 (תא"ח 39692-01-14). ביום 26.5.2014 ניתן פסק דין לפינוי נגד הנתבע 1. פינוי הדירה בוצע במסגרת הליכי הוצאה לפועל על ידי קבלן הוצאה לפועל ביום 29.3.2015.

3. הנתבעים בכתבי הגנתם טענו כי אין יריבות בין התובעת לבין הנתבעת 2, שכן הנתבעת 2 מעולם לא חתמה על ההסכם עם התובעת ולא חתמה על כל ערבות.
לעניין זה נטען כי הנתבעת 2 מסרה 12 המחאות ושיק ביטחון על סך של 10,000 ₪, אותם נתנה כתמורה לדמי השכירות של הנתבע 1. כל ההמחאות שנמסרו לידי התובעת כובדו והוחזרו לידי הנתבעת 2, לאחר שזו העבירה את הסכום הנקוב בכל המחאה במזומן לידי נציגה של התובעת, בהתאם להסכם בין הנתבעת 2 לתובעת.
כן צוין, כי התובעת פדתה בעורמה את המחאת הביטחון על סך של 10,000 ₪, תוך שנציג התובעת איים על הנתבעת 2 כי אם לא תשלם את הסכום האמור ייפתח נגדה הליך הוצאה לפועל. על כן שילמה הנתבעת 2 את הסכום האמור ולכן לא היה מקום לכתב תביעה. הנתבעת 2 מציינת עוד, כי הוגשה על ידה תביעה כנגד התובעת על סך של 10,000 ₪ בגין המחאת הביטחון אשר הוצאה ממנה בעורמה ובאיומים.
בעניין הסכם השכירות נטען, כי הסכם השכירות היה לשנה בלבד וכחודש לפני תום השכירות עזב הנתבע 1 את הדירה, לאחר שהודיע לתובעת כי הוא יוצא מהדירה עקב גירושיו ומי שנשארת בדירה היא גרושתו ובנו התינוק.
לטענת הנתבע 1, כאשר עזב את הדירה, הדירה הייתה במצב סביר ולא היו חובות על הדירה. על כן טוען הנתבע 1 כי לא ברור לו מדוע התובעת פנתה אליו ולא אל גרושתו שהמשיכה להתגורר בדירה ללא הסכם לאחר שהוא עזב את הדירה עקב גירושיו.

4. מטעם התובעת העידה היא עצמה. יצוין כי השמאי שמסר חוות דעת מטעמה לא התייצב לעדות ומשכך ויתרה התובעת על טענותיה בהתבסס על חוות הדעת, וביקשה למשוך את חוות הדעת.
מטעם הנתבעים העידו הנתבעים.
להשלמת התמונה יצוין כי מספר ניסיונות להביא את הצדדים לסיום המחלוקת בפשרה לא צלחו. לעניין זה יוער כי ככל שהיו הצדדים מגיעים להסכמות הרי שאלו היו כוללות את שני הנתבעים (על אף טענת הנתבעת 2 להעדר יריבות) לרבות הסדרת חוב שנטען שקיים לתובעת, בעקבות פסק דין שניתן נגד התובעת לזכות הנתבעת 2 . ואולם, הואיל והצדדים לא הגיעו להסכמות, אין מנוס מלהכריע בתובענה.

דיון והכרעה
5. אין חולק כי הסכם השכירות נחתם בין התובעת לבין הנתבע 1 ביום 29.7.2013 לתקופה של 12 חודשים החל מיום 10.8.2013 עד יום 10.8.2014 וכי דמי השכירות נקבעו לסך של 1,900 ₪ לחודש. כן נקבע בהסכם השכירות כי "השוכר מתחייב לפנות את הדירה בתום התקופה הקצובה ולהחזיר את החזקה הבלעדית בה ובחפצים לידי המשכיר או בא כוחו" (סעיף 10 להסכם).
כמו כן, נקבע בהסכם כי "אם השוכר לא יפנה את הדירה בתום תקופת השכירות יהא עליו לשלם למשכיר סך של 50 $ (חמישים דולר של ארה"ב) לכל יום של פיגור בפינוי הדירה והחזרתה למשכיר, וזאת מבלי לפגוע בזכויות המשכיר לכל סעד משפטי אחר ו/או לתביעת דמי נזיקין גבוהים יותר " (סעיף 17 להסכם).
על ההסכם חתומים התובעת והנתבע 1.

6. אין חולק כי דמי השכירות לתקופת השכירות החוזית (עד יום 10.8.2014) שולמו בסופו של דבר במלואם.
הדבר נלמד מעדותה של התובעת, כדלקמן:
"ש. קיבלת את הכסף לשיקים האלה?
ת. כן. דרך העו"ד קיבלתי. אחרי שתבעתי אותו דרך העו"ד קיבלתי את הכסף..." (עמ' 20 ש' 29 – 30 לפרוטוקול).

יוער כי הצדדים חלוקים בניהם באשר לאופן בו שולמו הכספים בגין דמי השכירות, כאשר התובעת טוענת כי שיקים חזרו ורק לאחר פניה לעו"ד ולהוצאה לפועל שולמה תמורתם בעוד שהנתבעים טוענים כי סכום כל שיק נפרע במזומן לנציג התובעת והשיקים הוחזרו לנתבעת 2.
כך או כך, אין הדבר מעלה או מוריד בכל הנוגע לתביעה שבפני שכן זו לא הוגשה בגין דמי השכירות לתקופה שעד 10.8.2014 ומשכך ממילא אין צורך להכריע במחלוקת זו.

למעשה, התביעה הוגשה בגין התקופה שלאחר תום תקופת השכירות , בשל אי פינוי הדירה במועד, חובות שנותרו וכן נזקים שנגרמו לדירה עצמה.

7. ראשית יש לדון בטענת הנתבעת 2, לפיה אין יריבות בינה לבין התובעת וכי היא אינה ערבה להתחייבויותיו של הנתבע 1 על פי ההסכם.
הנתבעת 2 היא אמו של הנתבע 1.
אין חולק כי הנתבעת 2 מסרה לתובעת 12 שיקים לתשלום דמי השכירות ושיק ביטחון על סך 10,000 ₪.
עיון בהסכם מעלה כי הנתבעת 2 אינה חתומה על הסכם השכירות והיא לא נזכרת בהסכם השכירות כערבה.
התובעת מאשרת בעדותה כי הסכם השכירות נחתם עם הנתבע 1 בלבד:
"ש. מי חתם על החוזה?
ת. הוא" (עמ' 18 ש' 34 – 35 לפרוטוקול).

בהסכם השכירות צוין בסעיף 11 כי יחתמו שני ערבים על שטר ביטחון ועל כתבי ערבות. דא עקא, הדבר לא נעשה ולא צורפו לתביעה כתבי ערבות או שטר ביטחון.

לפיכך, לא ברור מדוע נתבעה הנתבעת 2 כערבה בהליך זה.
התובעת טוענת, כי התביעה נגד הנתבעת 2 היא מכוח היותה ערבה אישית כלפי התובע ת לביצוע כל הוראות החוזה במידה שהנתבע לא יקיים אותו. דא עקא, אין כל אסמכתא לערבות נטענת זו ולפיכך הטענה לא הוכחה.

אמנם, הנתבעת 2 מסרה לתובעת שיקים לתשלומי דמי השכירות ושיק ביטחון.
ואולם, אין במסירת השיקים ושיק הביטחון כדי להקים או ליצור ערבות יש מאין, כאשר אין התחייבות מפורשת של הנתבעת 2 בעניין זה.
על כן, טענת התובעת בעניין ערבותה של הנתבעת 2 נטענה בעלמא, ללא כל תימוכין ודינה להידחות.
מאחר שהנתבעת 2 נתבעה כערבה לחיובי הנתבע 1 , ולא על סמך השיקים שמסרה ותמורתם שולמה, כאמור, יש לדחות את התביעה נגדה.

8. להשלמת התמונה יצוין כי בתצהיר עדות ראשית של התובעת, הצהירה התובעת כי "בגין אי ביצוע הוראות החוזה, אי פינוי הדירה, אי תשלומים דמי שכירות ואח', נאלצתי להפקיד את שיק הביטחון בבנק שלי וקיבלתי את הסכום הזה. לכן, יש להפחית את התביעה על סך 10,000 ₪ " (סעיף 3 סיפא).
ואולם, הנתבעת 2 בתצהיר ציינה כי "...הגשתי כתב תביעה על סכום 10,000 ₪ כנגד התובעת בגין המחאת הביטחון אשר הוצאה ממני בעורמה ובאיומים. הנתבעת בתיק שבו הגשתי את התביעה אפילו לא טרחה להגיע לדיון ובית המשפט נתן פסק דין לטובתי" (סעיף 23 – 24).
על כן, משניתן פסק דין לזכות הנתבעת 2, ממילא, אין להפחית את הסך של 10,000 ₪ מסכום התביעה.

9. טוענת התובעת כי על הנתבעים לשלם לה בגין אי פינוי הדירה בתום תקופת השכירות סכום של 50 $ ליום, בהתאם להוראות סעיף 17 ההסכם.

סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970, קובע כדלקמן:
"(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור הפיצויים (להלן: "פיצויים מוסכמים"), יהיו
הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.
(ב) הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת חוזה
(ג) ..."

תקופת השכירות על פי ההסכם הסתיימה ביום 10.8.2014.
כאמור, הדירה פונתה ביום 29.3.2015 בעקבות תביעת פינוי שהגישה התובעת והליכי פינוי שננקטו בלשכת ההוצאה לפועל (ר' הוראה לביצוע הליך אשר צורפה לתצהיר התובעת).
על כן, מדובר בתקופה של 231 ימים.

10. לטענת הנתבע 1, הוא עזב את הדירה כחודש לפני תום תקופת השכירות בשל גירושיו כאשר התובעת ידעה שגרושתו ממשיכה להתגורר בדירה, ועל כן היה על התובעת לפנות אליה.

דא עקא, מאחר שהסכם השכירות נחתם עם הנתבע 1, מחובתו של הנתבע 1, על פי הסכם השכירות, לדאוג לפינוי הדירה במועד סיום תקופת ההסכם.

מהעדויות בתיק נלמד כי הנתבע 1 לא מסר את מפתחות הדירה לתובעת ולא פעל לפינויה.
כך, הנתבע 1 מעיד לעניין זה כדלקמן:
"ש. למה אתה כשוכר לא קבעת פגישה בדירה עם התובעת, לא הצגת את כל התשלומים ולא מסרת את המפתח וגם את הדירה?
ת. עוד הפעם אני בתקופה ההיא התגרשתי חודש לפני תום החוזה לא הייתי שם. גרושתי נשארה שם עם תינוק בן 3 ובהיריון.
ש. לא קיבלתי תשובה קונקרטית?
ת. אתה מקבל תשובה.
ש. באוגוסט 2014?
ת. יש לי תאריכים חודש לפני התגרשנו לא יכולתי.
ש. מדוע לא מסרת לתובעת את הדירה ולא בדקתם ביחד ?
ת. נשארה שם ילדה בת 20 עם ילד בן 3 ועם תינוק בבטן שלא היה לה לאן ללכת" (עמ' 28 ש' 11 – 20 לפרוטוקול).

הנתבע 1 אינו יכול להסתפק בטענה כי עזב את הדירה קודם לכן וגרושתו המשיכה להתגורר בה, כדי להתנער מחובותיו על פי ההסכם , ואין בטענה האמורה כדי לפטור אותו מהן.

לאמור יש להוסיף כי טענת הנתבע לפיה מסר לתובעת שבדירה ממשיכה להתגורר גרושתו, נטענה בעלמא ללא כל תימוכין, כאשר התובעת מנגד טענה בעדותה כי לא ידעה שהנתבע 1 התגרש מאשתו (עמ' 18 ש 28 - 29 לפרוטוקול).

בתצהיר עדותו הראשית הצהיר הנתבע 1 כי הודיע לנציג של התובעת במפורש כי עזב את הדירה עקב גירושין (סעיף 19). ואולם לא הובאה כל אסמכתא לטענה זו. גם הטענה כי הודיע לעו"ד של התובעת (סעיף 20 לתצהיר), נטענה בעלמא ללא פירוט לרבות שם עו"ד והמועד בו נמסרה ההודעה, וללא כל אסמכתא.
לעניין זה יצוין כי בדיון מיום 16.1.2018, אמר ב"כ הנתבעים כי הם יביאו לעדות את המתווך שידע שהנתבע 1 עזב את הדירה (עמ' 5 ש' 28 – 29 ועמ' 6 ש' 3 – 4 לפרוטוקול). דא עקא, לא הובא כל עד לתמוך בטענה זו של הנתבע 1.
די באמור כדי לדחות את טענתו של הנתבע 1 לפיה הודיע לתובעת על עזיבת הדירה.
למעלה מן הדרוש יצוין כי גם אם התובעת היתה יודעת על עזיבת הנתבע 1 (דבר שלא הוכח), אין הדבר פוטר את הנתבע 1 מלפנות את הדירה בהתאם להסכם השכירות.

על כן, היה על הנתבע לדאוג לפינוי הדירה במועד ומשלא עשה כן, יש לחייבו בפיצוי המוסכם על פי הסכם השכירות.

11. כאמור, על פי הסכם השכירות, הפיצוי המוסכם עומד על סך של 50 $ ליום.
כך, סעיף 17 קובע כי "אם השוכר לא יפנה את הדירה בתום תקופת השכירות יהא עליו לשלם למשכיר סך של 50 $ (חמישים דולר של ארה"ב) לכל יום של פיגור בפינוי הדירה והחזרתה למשכיר, וזאת מבלי לפגוע בזכויות המשכיר לכל סעד משפטי ו/או אחר לתביעת דמי נזיקין גבוהים יותר.
הסכום הנ"ל ישולם בשקלים ישראליים לפי השער היציג של הדולר של ארה"ב המפורסם במועד התשלום"

12. הנתבעים לא הלינו על שיעור הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם בגין כל יום איחור ולא טענו כי מדובר בסכום שאינו סביר ביחס לנזק שניתן היה לצפותו בעת כריתת ההסכם כתוצאה מסתברת של ההפרה. על כן, משלא נטענה ו ממילא לא הוכחה אי סבירות בגובה הפיצוי בגין כל יום איחור, זכאית התובעת לסכום המוסכם.

לאמור יש להוסיף כי בפסיקה נקבע שבית המשפט יעשה שימוש בסמכות להפחית פיצוי מוסכם רק במקרים חריגים וכי הפחתה כזו הינה מצומצמת ונדירה. כל עוד קיים יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק הצפוי במועד הכריתה, לא יופחת הפיצוי המוסכם. כן נקבע כי הנטל מוטל על הנתבע לשכנע את בית המשפט כי יש להפחית את הפיצוי המוסכם (ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (23.8.2015) ).

בענייננו, הנתבע לא טען כל טענה לפיה יש להפחית את הפיצוי המוסכם ומשכך הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו בעניין זה.

13. גם טענת הנתבעים, לפיה היה על התובעת לפעול להקטנת נזקה ולפנות את גרושתו מהדירה במועד מוקדם יותר, נטענה בעלמא ולא הוכחה.
ההיפך הוא הנכון. התובעת פעלה בהתאם לדין, הגישה תביעה לפינוי מושכר ביום 20.1.2014 עוד בתקופת השכירות. פסק הדין לפינוי ניתן ביום 26.5.2014, מועד בו, על פי גרסת הנתבע 1 הוא עדיין התגורר בדירה. על כן, הנתבע 1 ידע על התביעה ועל פסק הדין לפינוי מושכר ולא עשה מאומה. לפיכך, אין לו להלין אלא על עצמו. יתרה מזו, כאמור, לא הוכח כי התובעת ידעה שהנתבע 1 אינו מתגורר במושכר אלא גרושתו.
לפיכך, גם הטענה בדבר חובת הקטנת הנזק, נדחית.

14. בהתאם לתחשיב שערכה התובעת בתביעתה, עומד הסכום המגיע לה בשקלים, בגין תקופת האיחור (לפי 50 $ ליום) על סך של 43,749 ₪.
הנתבעים לא העלו כל טענה בנוגע לאופן חישובו של סכום זה לרבות שער הדולר ושיטת החישוב.
על כן, יש לחייב את הנתבע 1 בסך של 43,749 ₪.

15. בכתב התביעה טענה התובעת כי נגרמו נזקים לדירה בסך של 28,499 ₪ וכן נזק למיטלטלין בסך של 15,000 ₪.
במהלך ההליך הגישה התובעת חוות דעת שמאי להוכחות טענותיה, במסגרתה הוערך הנזק על סך של 58,501 ₪.
יצוין כי התובעת לא עתרה לתיקון תביעתה.
מאחר שהשמאי לא התייצב לדיון, ביקשה התובעת למשוך את חוות דעתו (עמ' 16 ש' 10 לפרוטוקול).
גם בסיכומיה לא עתרה התובעת לפסיקת פיצוי בגין נזקים שנגרמו לדירה.
על כן, משהתובעת לא הוכיחה את הנזקים הנטענים על ידה וכאשר בסיכומיה ויתרה עליהם, אין לפסוק לתובעת כל פיצוי בעניין זה.
למעלה מהדרוש יוער כי גם המסמכים שצרפה התובעת (קבלה על "חלונות + תריסים", הזמנת עבודה וקבלות ל"מטבח" וקבלה על תיקון נזילה), אינם מספיקים כדי להוכיח כי נגרם נזק לדירה על ידי הנתבעים או מי מהם, וכן את מהות הנזק והיקפו.
גם טענת התובעת לנזק בסך של 15,000 ₪ שגרמו הנתבעים למיטלטלין, נטענה בעלמא, לא הוכחה ודינה להידחות.

16. התובעת עותרת לפסיקת סך של 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש וסך של 3,500 ₪ בגין הוצאות נסיעה שנגרמו לה כאשר נאלצה להגיע מספר פעמים לבאר שבע.
כמו כן, מאחר שהנתבע 1 לא פינה את הדירה, התובעת נדרשה להגשת תביעת פינוי ולהליכי הוצאה לפועל. התובעת אף נדרשה לשכור את שירותיו של קבלן הוצאה לפועל לצורך ביצוע הפינוי עצמו, ושילמה לו עבור ביצוע הפינוי סך של 6,950.20 ₪ (חשבונית מיום 29.3.2015 אשר צורפה לתצהיר התובעת).

דא עקא, משעתרה התובעת לקבלת הפיצוי המוסכם בגין אי פינוי הדירה במועד בסך של 50 $ ליום, לא ניתן לפסוק לה פיצוי גם בגין ראשי נזק אלה.

סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970, קובע כי
הסכם על פיצויים מוסכמים אינו גורע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 .

בספרה של ג' שלו, דיני חוזים – מהדורה שניה, בעמ' 598, צ וין כי סעיף 15(ב) לחוק החוזים תרופות מקנה לנפגע זכות בחירה בין תביעת הפיצויים המוסכמים לבין תביעת פיצויים לפי סעיפים 10 – 14 לחוק , וכי המילה "במקומם" המופיעה בסעיף 15(ב) לחוק מעידה על כך שהבחירה היא בין דרכים חלופיות ולא מצטברות, כאשר על הנפגע לבחור בין פיצויים מוסכמים לבין פיצויים אחרים.

לפיכך, לא ניתן לתבוע במצטבר גם פיצויים מוסכמים וגם פיצויים בגין עוגמת נפש שכן הדבר יהווה כפל פיצוי ( ראו ע"א 498/88 מירון נ' קידר, פ"ד מד(4) 250 וע"א (מחוזי) (חיפה) 734/08 אבירד אחזקות 1998 בעמ ואח' נ' טאבור אפרת ואח' (11.5.2009)).

עוגמת הנפש לה טוענת התובעת מקורה באי פינוי הדירה במועד (הואיל וטענות התובעת בדבר נזקים לדירה לא הוכחו והתובעת ויתרה עליהם בסיכומיה). על כן, כאמור, מדובר בכפל פיצוי.

כך גם בנוגע להוצאות הנסיעה שנדרשו לטיפול באי פינוי הדירה במועד. באשר להוצאות נסיעה יש להוסיף כי התובעת לא הוכיחה את סכום ההוצאות הנטען, לא פירטה את תאריכי הנסיעה והעלות שנגרמה לה , ו גם בכך די כדי לדחות את טענתה בעניין זה.

גם את הוצאות הפינוי, יש לראות ככלולות בפיצוי המוסכם שנקבע בגין אי פינוי במועד .
כך, "...מרכיב דמי השכירות מפצה את התובע בגין אובדן דמי השכירות החוזיים בלבד, בעוד שמרכיב הפיצוי המוסכם בגין פינוי הנכס באיחור הינו רחב יותר ונועד ליתן לתובע פיצוי בגין גלריית נזקים רחבה יותר, כגון אובדן האפשרות של התובע להשכיר את הנכס לאחר במחיר גבוה יותר, או להתגורר בו בעצמו (כפי שאכן אירע בפועל לאחר פינוי הנכס על ידי הדייר), הטרדה והעלויות הכרוכות בהליכים משפטיים לפינוי הדייר ועוד כיוצא באלו נזקים הקשורים לשיבושים והנזקים הכספיים אשר נובעים מאי אי פינוי הנזק במועד .." (ת"א (שלום ת"א) 31817-06-11 מרדכי מורל נ' שלום ג'אקי (20.7.2014)).

על כן, משנפסק לתובעת פיצוי מוסכם בגין אי פינוי הדירה במועד, כאמור לעיל, אין לפסוק לתובעת פיצוי נוסף בגין עוגמת נפש , נסיעות והוצאות שנגרמו לצורך פינוי הדירה.

17. לטענת התובעת נותרו חובות בסך של 12,562 ₪ בגין ארנונה, גז, חשמל, מים וביוב ותשלום לעו"ד , וזאת עד מועד פינוי הדירה ביום 29.3.2015.

תביעת התובעת לתשלום החובות שנותרו בדירה היא תביעה לפיצוי בגין ראש נזק שונה מהנזקים שנתבעו בגין אי פינוי הדירה במועד. בפסיקה נקבע כי כאשר מדובר בפיצוי בגין ראשי נזק שונים, אין מניעה לתבוע אותם במצטבר לפיצוי המוסכם (ע"א 628/87 יוסף חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מו(1) 115)).

החיובים בגין תשלום גז בסך של 797.50 ₪ ובגין מים וביוב בסך של 3,127.72 ₪ הוכחו במסמכים אשר צורפו ויש לחייב את הנתבע בגינם.

התובעת צירפה מסמכים שונים הנוגעים לחיובים בגין חשמל, מהם עולה כי התובעת שילמה תשלום אחד בסך של 4,565.27 ₪. תשלום זה הוכח במסמכים שצורפו ויש לחייב את הנתבע בגינו. ואולם, התובעת תובעת סכום נוסף בסך של 1,002.45 ₪. עיון במסמכים שצירפה התובעת מעלה כי סכום זה הוא חלק מהחיוב בסך של 4,564.27, ₪, ולכן אין מקום לחייב בכפל, וטענת התובעת לתשלום הסך של 1002.45 ₪ - נדחית.

התובעת צירפה אסמכתא לתשלום ארנונה בסך של 2,650.40 ₪.
הנתבע 1 טען מנגד כי שילם את חובות הארנונה על הדירה. דא עקא, שהנתבע 1 לא הגיש כל ראיה בעניין זה. יתרה מזו, טענת הנתבע מתייחסת ככל הנראה לתקופת השכירות שעד יום 10.8.2014 בעוד שתביעה התובעת בעניין זה נוגעת לחובות שהצטברו גם לאחר מכן, בתקופה בה לא פונתה הדירה, על אף תום תקופת השכירות על פי ההסכם. הדבר נלמד ממסמכי עיריית באר שבע, בהם מופיעים התובעת והנתבע 1 כ"משלמים", בעוד שבנוגע לתובעת צוין "ת. אכלוס: 11/08/2014" קרי, תום תקופת השכירות החוזית. סך החוב המופיע במסמכי עיריית באר שבע אשר צורפו על ידי התובעת עומד על סך של 6,382.60 ₪ כאשר סך של 2,650.40 ₪ מופיע תחת שם התובעת וסך של 3,732.20 ₪ תחת שם הנתבע 1. על כן, גם אם שילם הנתבע 1 חובות לעירית באר שבע, מדובר ככל הנראה בחובות שהצטברו בתקופת השכירות החוזית, בעוד שהתובעת נאלצה לשלם את החובות בגין התקופה שמיום 10.8.2014 ועד פינוי הדירה ביום 29.3.2015.
על כן יש לחייב את הנתבע 1 גם בתשלום הסך של 2,650.40 ₪.

בנוסף לאמור, התובעת עותרת לחיוב הנתבע בתשלום סך של 418.96 ₪ אשר הועבר על ידי התובעת לעו"ד. ואולם, לא ברורה מהות חיוב זה שכן אין בתצהירה של התובעת כל פירוט באשר לסיבה לתשלום ומה הקשר לחובות שנותרו. גם מהמסמך שצורף (העברה לחשבון), לא ניתן ללמוד על מטרת ההעברה.
על כן, אין לפסוק לזכות התובעת סכום זה.

לאור כל האמור, על הנתבע 1 לשלם בגין חובות חשמל, מים וביוב, גז וארנונה, בגין התקופה שעד פינוי הדירה, סך של 11,140.89 ₪.

18. מכל האמור עולה כי התובעת זכאית לסכומים הבאים:
פיצוי מוסכם בגין אי פינוי הדירה במועד - 43,749 ₪.
תשלום חובות חשמל, מים וביוב, גז וארנונה - 11,140.89 ₪.
סה"כ – 54,889.89 ₪.

19. על כן אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 54,889.89 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית.

מאחר שהתביעה נגד הנתבע 1 התקבלה והתביעה נגד הנתבעת 2 נדחתה, אינני עושה צו להוצאות.

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, א' אב תש"פ, 22 יולי 2020, בהעדר הצדדים.