הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 54088-11-13

בפני
כבוד ה שופטת רחלי טיקטין עדולם

תובעת

עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אילנה בר-טוב

נגד

נתבעים

1.יוסף מלול
2.אסתר מלול
ע"י ב"כ עו"ד מאיר סויסה

פסק דין

לפניי תביעה לפינוי הנתבעים מדירת עמידר.

רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת, והליכים בתיק
עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת"), הינה חברה לאומית העוסקת בניהול ואחזקת נכסי דיור בשם ממשלת ישראל, והינה הבעלים של הדירה נשוא התביעה, המצויה ברח' רביבים 107/2, ירוחם (להלן: "הדירה").
בשנת 1961 נחתם חוזה שכירות באשר לדירה, בין הנתבעת לבין מר מלול דוד ז"ל (להלן: "המנוח" ו/או "האב" ו/או "הדייר החוזי"). ביום 17.01.11, נפטר הדייר החוזי.
אין חולק כי הדייר החוזי התגורר בדירה דרך קבע, וזאת עד למועד פטירתו (ר' סעיף 3 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת) .
מר יוסף מלול (להלן: " הנתבע 1"), יליד 1967, הינו בנו של הדייר החוזי. הלה נולד גדל והתגורר בדירה נשוא התביעה. ברבות השנים, התחתן הנתבע 1 עם הגב' אסתר מלול (להלן: "הנתבעת 2") (וביחד: "הנתבעים"), אשר הצטרפה למגורים בדירה. לזוג נולדו שישה ילדים.
אין חולק כי הנתבעים וילדיהם חיו עם הדייר החוזי בדירה, משך עשרות שנים עד למועד פטירתו, והם חיים בדירה, עד היום.
אין גם חולק כי התובעת הייתה מודעת למגוריהם בדירה, יחד עם הדייר החוזי, כפי שעלה מדו"חות מעגל שערכה התובעת לאורך השנים (ר' סעיף 4 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת).
הדייר החוזי הותיר אחריו 10 ילדים ( וביניהם הנתבע 1) , בית בבעלותו ברח' יוסף מזרחי 8, בשכונת בית ישראל בירושלים (להלן: " הדירה האחרת") וכן הותיר כספים .
לאחר פטירת הדייר החוזי, התנהלו בין ילדיו, , הליכים משפטיים בעניין הירושה:
ת"ע 32263-06-11, תמ"ש 22037-04-11, ת"ע 32173-06-11, ת"ע 32655-10-11,
ת"ע 6432-01-12. ההליכים הנ"ל נדונו בבית משפט לענייני משפחה בבאר שבע, בפני כב' השופטת גאולה לוין (להלן: "ההליכים בבית משפט לענייני משפחה").
במסגרת אותם הליכים בבית המשפט לענייני משפחה, עתר הנתבע 1 לקיום צוואה שערך אביו המנוח, על פיה, כך לטענת הנתבע 1, זכאי היה לרשת את כל נכסיו, לרבות הדירה האחרת. ואולם מנגד, טענו יתר האחים כי יש לחלק הירושה באופן שווה בשווה בין האחים על פי הדין. ביום 11.08.16 בסיום ההליכים בבית משפט לענייני משפחה, ניתן צו ירושה לפיו, כל אחד מעשרת ילדיו של המנוח זכאי ל- 1/10 מנכסיו.
בד בבד עם ניהול ההליכים בבית משפט לענייני משפחה, הגיש הנתבע 1 לתובעת בקשה להקניית זכויות חוזיות בדירה, לו ולמשפחתו, כ"דיירים ממשיכים", ואולם, הוועדה החטיבתית להקניית זכויות חוזיות במשרד השיכון (להלן: " הוועדה החטיבתית"), בהחלטתה מיום 04.04.13, דחתה את הבקשה מהסיבה כי: "על פי הממצאים והמסמכים יש בעלות על דירה בירושלים." (נספח ג' לתצהיר עדות ראשית מטעם ה תובעת).
ביום 28.01.16 הונפקה לנתבעים תעודת זכאות של משרד הבינוי והשיכון, לפיה נמצאו "זכאים לסיוע כזוג שצבר 2100 נקודות" וזאת בתנאי למימוש הזכאות ביישובים שסווגו לעניין סיוע בדיור, וכן בתניות הכלליות, כדלקמן: "התנאי החזרת דירה במסגרת השיכון הציבורי." וכן "על פי הכללים, רשאים לבחון זכאות לסיוע בשכר דירה לפי מבחן הכנסות."
על החלטת הוועדה החטיבתית מיום 04.04.13, הגיש הנתבע ערעור לווע דת האכלוס העליונה במשרד הבינוי והשיכון (להלן: " הוועדה העליונה"). בישיבתה מיום 09.08.16, דחתה ה וועדה העליונה את הערעור מהסיבה: " ...הדייר החוזי ז"ל היה בעל דירה בעת הפטירה, והינו בעל חלק בדירת ירושה, כמו כן לא עונים לכללי זכאות לדיור ציבורי, בנתונים אלה לא עונים לכללי זכאות דייר ממשיך...הוועדה בחנה מכלול הנתונים והנסיבות ולא מצאה מקום לחרוג מהכללים ולהעדיפם על פני זכאי הדיור הציבורי הממתינים לדירה זו ואי פינוי הדירה מעכב אכלוסם." (נספח ד' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת).
כך, גם דחתה ה וועדה העליונה את הבקשה לקבלת דיור ציבורי, כזכאות עצמית, מהסיבה: "בעל חלק בדירת ירושה, אינם מתקיימים מקצבת השלמת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי במשך 12 חודשים רצופים. נוסף להכנסות אחרות, חריגה מההכנסה המזכה קבלת דיור ציבורי וכן לא עונים לגודל משפחה...לא ניתן להיענות לבקשה למרות הנסיבות." (נספח ד' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת).
בדיון קדם משפט שהתקיים בתיק זה ביום 19.02.17, עלתה סוגיית היקף נכסי העיזבון אותם ירש הנתבע. הנתבע טען כי עו"ד מיטל אזולאי היא האמונה, מטעם היורשים, על איתור נכסים וכספים וחלוקתם בין היורשים. בהמשך לאמור, בהסכמת הנתבע, התירה הח" מ לב"כ התובעת, לפנות לעו"ד מיטל אזולאי, ולבקש ממנה פירוט של מה שקיבל הנתבע בירושה מנכסי העיזבון עד למועד הדיון, ומה עתיד לקבל .
על פי הוראת הח"מ, הגישה ב"כ התובעת ביום 02.03.17, את הודעת עו"ד מיטל אזולאי מיום 20.02.17, בעניין חלוקת נכסי העיזבון, לפיה - בין עשרת היורשים חולקו כספים שהצטברו בחשבונות בנק של המנוח, בסך 2,966,448.54 ₪. כן, חולקו בין עשרת היורשים כספים שהצטברו בקרן השתלמות ע"ש המנוח בסך של 520,000 ₪. בנוסף נרשם בהודעת עו"ד מיטל אזולאי כי העיזבון כולל גם את הדירה האחרת בירושלים, אשר שוויה הוערך על ידי מתווך בסך הנע בין 1,800,000 ₪ ל- 2,000,000 ₪, אך נכון לאותה העת הדירה האחרת לא נמכרה, אלא ה ושכרה בתמורה לשכר דירה חודשי בסך של 5,000 ₪, וסכום זה מתחלק בין עשרת היורשים. כן ציינה עו"ד אזולאי, כי המנוח עבד במועצה הדתית בירוחם עד פטירתו וככל הנראה זכאי הוא לסכומים שונים בגין פטירתו. לסיום, ציינה עו"ד אזולאי, כי לא שימשה כמנהלת עזבון המנוח וכי המידע שהציגה אינו כולל מסמכים, ומסתמך על מידע שהועבר אליה על ידי אחד היורשים.
מהמידע הרשום לעיל עולה לכאורה, כי הנתבע קיבל מכספי העיזבון סך של כ- 296,645 ₪, כן עולה לכאורה כי אמור לקבל מידי חודש סך של כ- 500 ₪ בגין שכ" ד עבור הדירה האחרת, כאשר בבעלותו 1/10 מהדירה האחרת, ויתכן כי ישנם כספים נוספים שאולי יאותרו ויחלוקו בין הרוכשים.
בדיון קדם המשפט שהתקיים בתיק זה ביום 08.06.17 הורתה הח"מ לתובעת, לבחון מחדש החלטת הוועדה העליונה מיום 09.08.16, זאת לאור החלטת בית משפט לענייני משפחה מיום 11.08.16 (ראה סעיף 4 לעיל), שהתקבלה לאחר החלטת הוועדה העליונה, לפיה, חלקו של הנתבע 1 בעיזבון אביו המנוח הינו 1/10 בלבד .
הוועדה העליונה בישיבתה מיום 06.02.18, דנה שוב בבקשת הנתבעים להקניית זכויות חוזיות מכוח דייר ממשיך, כאשר נרשם בהחלטתה כי בחנה הבקשה בשנית בהתאם להחלטת בית המשפט . אולם גם הפעם החליטה לדחות הבקשה מהסיבה: "....הדייר החוזי היה בעל דירה בעת פטירתו והמבקש הינו בעל חלק בדירה, כמו כן לא עונים בפני עצמם לכללי זכאות לדיור ציבורי- בנתונים אלה לא עונה להוראות חוק דייר ממשיך...הוועדה בחנה בשנית הבקשה בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 8.6.17- ועל אף הנסיבות לא מצאה הוועדה בנתונים אלה לחרוג מהכללים ולהעדיפם על פני זכאי הדיור הציבורי הממתינים לדירה זו, מדובר בדירת 4 חדרים הנחוצה לאכלוס משפחות נזקקות שאושרו לדיור ציבורי, משפחות עם 5 ילדים ויותר שאי פינוי הדירה מעכב אכלוסן, בישוב 5 משפחות הממתינות לדירת 4 חדרים." (החלטת הועדה מיום 06.02.18 צורפה להודעת ב"כ התובעת בתיק מיום 07.02.18).
לאחר קבלת החלטת הוועדה העליונה, הוריתי על הגשת ראיות הצדדים. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדותו הראשית של מר שביט אשתמקר, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כרכז שטח סניף עמידר ירוחם. הנ"ל נחקר ע"י ב"כ הנתבעים בחקירה נגדית בדיו ן הוכחות שהתקיים בתיק.
מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבעים. הנתבע 1 נחקר בחקירה נגדית ע"י ב"כ התובעת בדיון ההוכחות. ב"כ התובעת ויתרה על חקירת הנתבעת 2.
בסיום דיון ההוכחות סיכמה ב"כ התובעת את טענותיה בעל פה . ב"כ הנתבעים ביקש להגיש סיכומים בכתב ובית המשפט נענה לבקשה.
לאחר הגשת הסיכומים מטעם הנתבעים, הגישה התובעת בקשה להוצאת הסיכומים מהתיק, ומתן פסק דין כנגד הנתבעים בטענה כי לסיכומים צורפו ראיות חדשות, אשר לא צורפו במסגרת שלב הראיות. הנתבעים התנגדו לבקשה.
בהמשך הגישה התובעת סיכומי תשובה ובהם חזרה על טענותיה וכן על בקשתה להוצאת סיכומי הנתבעים מהתי ק.
בהחלטתי מיום 13.02.19 קבעתי כי ההחלטה בבקשת התובעת להוצאת סיכומי הנתבעים מהתיק, תינתן במסגרת פסק הדין .

טענות הצדדים

טענות התובעת
בכתב התביעה טענה התובעת, כי הנתבעים מחזיקים בדירה בניגוד לכל דין וללא חוזה שכירות מול התובע ת. כן טענה כי הנתבעים פלשו לנכס ותפסו בו חזקה ללא הסכמת התובעת ומבלי שיש להם כל זכות בדירה, ומשכך הינם משיגי גבול ויש לפנותם מהדירה.
ואולם, בהמשך ההליך, חזרה בה התובעת מהטענה כי הנתבעים הינם בגדר פולשים ומשיגי גבול, וציינה כי הנתבעים נמצאים בדירה כדין (ר' עמ' 19 ש' 3-4 לפרוטוקול הדיון מיום 28.10.18).
יחד עם זאת טענה התובעת כי בהתאם לחוזה השכירות עם הדייר החוזי, משחדל הדייר החוזי להחזיק בדירה, השכירות עמו מבוטלת והתובעת רשאית להעביר הדירה לזכאים לדיור ציבורי.
ממועד פטירת הדייר החוזי, אין לנתבעים כל זכות להמשיך ולהחזיק בדירה.
בקשת הנתבעים לקבלת זכאות לדיור ציבורי, לאחר פטירת הדייר החוזי, נדחתה מספר פעמים, מאחר שהדייר החוזי היה בעלים של דירה בעת פטירתו, וכן מאחר שהנתבע 1 הינו בעלים של חלק מדירה אשר ירש מהדייר החוזי. הזכאות - הן של הדייר החוזי והן של הדיירים הממשיכים- נבחנת במועד סיום החזקה בדירה של הדייר החוזי ( בפטירתו או בעזיבתו את הדירה).
אין חולק כי במועד פטירת הדייר החוזי, הייתה בבעלותו דירה. משכך, איננו בגדר "זכאי". לגבי הדייר הממשיך, הינו בעלים של 1/10 מהדירה האחרת .
על פי נוהל 08/19 של משרד הבינוי והשיכון מתאריך פרסום 01.02.2002, אשר נושאו "הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים" (להלן: "נוהל הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים"), אף בעלות בחלק מדירה, נחשבת כבעלות, אשר מונעת זכאות כדייר ממשיך. לפיכך, הנתבע 1 אינו עומד בתנאי הזכאות להמשיך ולהתגורר בדירה כדייר ממשיך.
הנתבעים אינם זכאים בעצמם לדיור ציבורי.
תעודת הזכאות מיום 28.01.16, הינה לסיוע בשכר דירה ולא לדיור ציבורי . כמו כן, תוקפה פג כעבור כשנה, וזאת ביום 26.01.17.
הנתבעים לא הוכיחו באמצעות חוות דעת שמאית מה שווי הדירה האחרת, ואם כן מה שווי חלקו של הנתבע 1 בדירה. יש לקבל את האמור בהודעתה של עורכת הדין מיטל אזולאי מיום 20.02.17, לפיה, כפי הידוע לה, שווי הדירה נע בין 1,800,000 ₪ ל- 2,000,000 ₪.
הנתבע 1 אף ירש כספים רבים מאביו, משכך אינו בגדר נזקק אשר עתיד להיזרק לרחוב.
הנתבע 1 לא צירף את משרד הבינוי והשיכון כצד להליך, לא ביקש לזמן לעדות את מקבלי ההחלטות בוועדות שדנו בבקשותיו לזכאות, וכן לא תקף בתקיפה ישירה החלטות אלה, ומשכך מדובר בהחלטות חלוטות שאין לערער עליהן. בית משפט אינו מחליף את שיקול דעתן של הוועדות. הוועדות פעלו בסבירות, נוכח כל הנתונים שעמדו לפניה.
יש להורות על פינוי הנתבעים מהדירה תוך חיובם בהוצאות ובשכ"ט עו"ד.

טענות הנתבעים
האב התגורר בדירה מזה כ- 50 שנים, וזאת ממועד עלייתו ארצה ממרוקו ועד למועד פטירתו. הנתבע 1 נולד וגדל בדירה, ברבות השנים התחתן עם הנתבעת 2 ואף היא התגוררה בדירה, ושם נולדו לנתבעים ששת ילדיהם.
האב המנוח היה רב היישוב ירוחם במשך למעלה מ-50 שנה. הדירה הייתה כור מחצבתו של הרב ושימשה כבית כנסת באופן קבוע, וכן שימשה להכנסת אורחים וסיוע לנזקקים. עם פטירתו של האב, הותיר את מורשתו בידי הנתבע 1, אשר אף הוא הוסמך כרב, ומינה אותו כממשיך דרכו. הדירה הינה מוקד עלייה לרגל של תושבי היישוב והיא מוחזקת כדי לשמר את העניין הרוחני. לאחר פטירת האב, שונה שם הרחוב בו נמצאת הדירה , על שמו של האב.
הוועדה העליונה בישיבתה מיום 09.08.16, לא טרחה לבדוק את הדברים והאישורים שצירפו הנתבעים בזמנו. כך נר אה כי לא הובאה בפניהם תעודת הזכאות שקיבלו הנתבעים, וכן הבטחת ב"כ התובעת בדיון מיום 23.06.17, כי אם הוועדה העליונה תיתן לנתבעים תעודת זכאות, התובעת לא תתנגד להשארת הנתבעים בדירה . כך גם לא הובא בפניהם כי מדובר בדירתו של רב הישוב אשר משמש כמקור רוחני של תושבי היישוב. הנתבעים לא זומנו לדיון בוועדה טרם מתן ההחלטה, וההחלטה התקבלה על בסיס מסמכים חסרים, מבלי לקבל הסברים מהנתבעים.
באשר לבעלות האב והנתבע 1 בדירה האחרת, לא מובן מדוע אם האב החזיק בדירה האחרת- אשר משמשת ככולל לאברכים, הבן אינו זכאי להתגורר בדירה בה נולד והתגורר לאורך כל שנות חייו. חלקו של הנתבע 1 בדירה האחרת הינו מזערי, שכן הינו בעלים של 1/10 מהדירה האחרת בלבד . המדובר בדירה ישנה והרוסה הנמצאת בשכונה ישנה ואינה בעלת ערך רב. ברי כי אין לנתבעים קורת גג אחרת, בה יוכלו להתגורר אם יפונו מהדירה. פירוק השיתוף בדירה האחרת אינו מציאותי ואינו בר השגה, לאור היחסים השוררים בין האחים. ראיה לכך, הינה כי עד היום הדירה האחרת לא נמכרה.
באשר להחלטת הוועדה העליונה לפיה כי הנתבעים בעצמם לא זכאים לדיור ציבורי, הרי שהנתבעים זכאים להתגורר בדירה מכוח היותם נזקקים באופן מובהק. הנתבעים מצויים במצוקה כלכלית קשה ובמצב סוציו אקונומי נמוך. הנתבע 1 עבד ברבנות במשך 24 שנים, בהתנדבות, ללא שכר, ורק בשנים האחרונות החל לקבל שכר על עבודתו, גובה שכרו מתחת לשכר מינימום. הנתבעת 2 עובדת באופן חלקי כממלאת מקום של עוזרת גננת ומרוויחה סכומים זעומים מידי חודש. כך גם הדחייה בשל גודל המשפחה, הינה מופרכת שכן לנתבעים שישה ילדים אשר כולם נולדו וגדלו בדירה, ואולם במשך השנים, חלקם כבר עברו את גיל 18.
לאורך השנים עמידר ערכה בדיקות בדירה, וידעה על מגורי הנתבעים בדירה. משכך, חזקה על התובעת כי בדקה את זכאותו של האב וכן זכאותם של הנתבעים להתגורר בדירה, וזכאות זו לא נשללה, שכן מעולם לא מנעה התובעת מגוריהם, או ביקשה לפנות מי מהם.
לא ברור מדוע הטענה על בעלות האב בדירה, הועלתה על ידי התובעת רק עם פטירת האב, ולא פעלה בשל כך קודם לכן. הנתבעים הסתמכו על העובדה כי התובעת לא מנעה מהאב ומהם את המגורים בדירה ובשל כך הסתמכו על כך כי בבוא היום יוכלו להמשיך להתגורר בדירה כדיירים ממשיכים. משכך, מושתקת התובעת מלטעון טענה בדבר היעדר זכאותו של האב להתגורר בדבר, ואשר טענה זו משליחה גם על זכאותו של הבן להמשיך להתגורר בדירה כבן ממשיך.
קיימת לנתבעים זכות חוקית להמשיך להתגורר בדירה הן מכוח היותם "דייר ממשיך ", הן
מכוח זכאותם בדין והן מכוח זיקת הנאה שרכשו בדירה לאורך השנים.
פינוי משפחת הנתבעים מהדירה יביאו אותם לכדי מצב נפשי עגום ודכדוך רב אשר אין לשער את נזקיו, ועוגמת הנפש תלווה אותם תמיד. הליכים משפטיים אלו בעניין הפינוי, פגעו במצבם הרגשי והנפשי של שניים מילדיהם של הנתבעים בשנים האחרונות, כאשר הדבר בא לידי ביטוי בחרדות קשות ובפחדים בלילה וכן במצבים נפשיים קשים.
כמו כן, ממילא הפינוי יביא את הנתבעים ומשפחתם למצב אבסורד לפיו יאבדו הדירה בה גרו כל חייהם, ומנגד יכנסו לרשימת הממתינים לדיור ציבורי.
מדובר במקרה מיוחד ולא סטנדרטי של פינוי, ומשכך אין להורות על פינוי הנתבעים ומשפחתם מהדירה.

דיון והכרעה

הכרעה בבקשה להוצאת סיכומי הנתבעים מהתיק
כאמור, התובעת הגישה בקשה להוצאת סיכומי הנתבעים מהתיק, מהסיבה כי לסיכומים צורפות ראיות חדשות, וביניהן: חוות דעת שמאי לגבי הדירה האחרת , סיכום פסיכולוגי, מסמכים רפואיים מבית החולים סורוקה, מסמך מהרבנות, נוהל משרד השיכון, מכתב לוועדה העליונה במשרד הבינוי והשיכון, אישור העסקה של הנתבעת. בבקשה נטען כי מסמכים אלו לא צורפו קודם לכן על ידי הנתבעים, ושלב הראיות הסתיים זה מכבר.
בתגובתם טענו הנתבעים, כי יש לדחות הבקשה כאמור, שכן חלק מהמסמכים הינם מסמכים מטעם התובעת . כן טענו כי לא הושלמה מלאכת שמיעת הראיות בתיק, וכי על התובעת שהינה מייצגת את הממסד לא למנוע הגשת מסמכים אשר יש בהם כדי לחשוף את האמת העובדתית.
בסיכומי תשובה מטעם התובעת, חזרה התובעת על בקשתה ל הוציא סיכומי הנתבעים מהתיק, והמסמכים שצורפו להם ובמיוחד בקשה להוציא את חוות הדעת השמאית, אשר הוגשה תוך עשיית דין עצמי, בדרך שמנעה מהתובעת הזכות להגיש חוות דעת נגדית וכן מנעה ממנה לחקור הן את הנתבעים, והן את השמאי בעניין חוות הדעת.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין זה, ומאחר שטענות התובעת מתייחסות רק למסמכים שצורפו לסיכומי הנתבעים, הרי שאין להורות על הוצאת הסיכומים עצמם. אולם, יש אכן להורות על הוצאת חלק מהמסמכים אשר צורפו לסיכומי הנתבעים, כפי שיפורט להלן, ובהתאם גם להורות על מחיקת חלק מסעיפי הסיכומים המתייחסים למסמכים אותם יש להסיר.
הלכה פסוקה היא, כי סיכומים בכתב אינם המקום להביא ראיות נוספות על אלו שהובאו במהלך המשפט, זאת בייחוד כאשר הייתה לצדדים השהות והאפשרות להגיש הראיות במהלך המשפט.
לא ברור מנין טענת הנתבעים כי שלב הראיות טרם נסתיים, שכן ראיות הצדדים כבר הוגשו יחד עם תצהירי עדות ראשית מטעמם ואף התקיים והסתיים דיון ההוכחות בתיק. אם כן, שלב הבאת הראיות אכן הסתיים, ועד למועד הגשת סיכומי הנתבעים, לא הוגשה כל בקשה לצירוף ראיה מטעם הנתבעים עם נימוק להגשת הראיה בשלב מאוחר.
אכן חלק מהמסמכים אשר צורפו לסיכומי הנתבעים, מהווים ראיות חדשות שצורפו ללא כל בקשה מראש וללא כל נימוק כלל או, לכל הפחות, נימוק המניח את הדעת, לסיבת הגשתן באיחור. להלן אדון בכל אחד מנספחי סיכומי הנתבעים , אותם מבקשת התובעת להוציא.
חוות דעת השמאי אהרן וינדיש מטעם הנתבעים - צורפה לראשונה לסיכומי הנתבעים. כבר בתחילת ההליך, אשר נפתח משנת 2013, ה עלו הצדדים טענות הנוגעות לשווי הדירה האחרת שבבעלות הנתבע 1, משכך, הייתה לנתבעים שהות מספקת להגיש חוות שמאית מטעמם, אך לא עשו זאת. אני מקבלת את טענת התובעת, לפיה קבלת חוות הדעת בשלב זה, פוגעת בזכות התובעת להגיש חוות דעת שמאית נגדית, וכן לחקור הנתבעים והמומחה מטעמם, על חוות הדעת.
כך או כך, כפי שיובהר בהמשך, סבורני כי בכל מקרה אין טעם להידרש לחוות דעת באשר לשווי הדירה האחרת. משכך אני מורה על הוצאת חוות הדע ת שצורפה לסיכומי הנתבעים מהתיק. ועל מחיקת הסעיפים בסיכומי הנתבעים בהם יש התייחסות לחוות הדעת בהתאם.
"סיכום טיפול במשפחת מלול" אשר הוצא על ידי ישראל גולדשטיין - פסיכולוג חינוכי, אשר צורף לסיכומים, וכן מסמך מד"ר אהרון פלשמן, אשר הוגש מאוחר יותר, לאחר הגשת הסיכומים, ביום 16.12.18, בטענה כי רק עתה קיבלו הנתבעים את המסמך - המדובר במסמכים המעידים, לכאורה, על מצבם הנפשי של בני משפחת הנתבעים, ובייחוד של שניים מילדי הנתבעים . ואולם, מעיון בתוכן המסמכים לא ברור ממתי נזקקו מי מבני המשפחה לטיפול פסיכולוגי, האם עודם זקוקים לטיפול, וכן לא הובא כל הסבר מדוע המסמכים הנ"ל הוגשו רק בשלב הסיכומים וכן מה חשיבותם לצורך ההכרעה. משכך הריני להורות על הוצאת המסמכים הנ"ל מהתיק.
מסמך מקופת חולים כללית מיום 19.11.18, המעיד, לכאורה, כי אחד מילדי הנתבעים נחבל ברגלו ונ זקק לניתוח- עם כל הצער והאמפתיה שבדבר, לא ברור כיצד יש במסמך זה כדי להועיל לטענ ות הנתבעים בדבר זכויותיהם בדירה ומכל מקום המסמך הוגש באיחור ועל כן אני מורה על הוצאתו מהתיק.
מסמך מיום 26.11.18, המעיד על שכרו של הנתבע 1 מהמועצה הדתית בבאר שבע- אין להורות על הוצאתו מהתיק, שכן מסמך דומה המעיד על שכרו של הנתבע 1, מסמך מיום 14.12.16 , צורף על ידי הנתבע 1 כמוצג נ/3 לתצהיר עדות ראשית מטעמו, ואילו המסמך שצורף לסיכומים הינו אך מסמך עדכני אודות שכרו העדכני של הנתבע 1 . לפיכך אינני רואה במסמך משום ראיה חדשה, אלא ראיה מעודכנת יותר. בכל מקרה, וכפי שיובהר בהמשך, אין בראיה זו כדי להעלות או להוריד בעניין זכאותו של הנתבע להמשיך להתגורר בדירה.
כנ"ל באשר לנספח המהווה אישור העסקה של הנתבעת 2 מיום 11.09.17, אשר הינו מסמך מעודכן יותר, בהשוואה למסמך שצורף לתצהיר עדות ראשית כמוצג נ/4, המעיד לכאורה על היקף העסקתה העדכני של הנתבעת 2. משכך אין להורות על ה וצאתו מה תיק.
נוהל מס' 08/19 של משרד הבינוי והשיכון - אין מדובר בראיה חדשה, שכן אותו הנוהל הוגש זה מכבר על ידי התובעת בעצמה. משכך אין להורות על ה וצאתו מהתיק.
מכתב מיום 29.06.17 ששלח הנתבע ל משרד השיכון טרם הדיון החוזר בו ועדה העליונה - אמנם המסמך הוגש בשלב הסיכומים, אך מדובר במסמך שהיה מצוי בידי התובעת, שכן כעולה מהודעת התובעת מיום 25.07.17, המסמכים שנדרשו עבור הדיון החוזר בוועדה העליונה, הוגשו תחילה אל התובעת, והיא זו אשר העבירה המסמכים לוועדה במשרד השיכון. כמו כן, מעיון בתוכן המכתב, הרי שאין בו כדי לחדש או להפתיע, שכן הנתבע 1 חוזר בו על טענותיו שהועלו במסגרת הליך זה. לפיכך אין להורות על ה וצאת מסמך זה מסיכומי הנתבעים.
יתר המסמכים שצורפו לסיכומים הינם פסקי דין, אשר המקום לצירופם הינו במסגרת הסיכומים ומשכך אין להורות על הסרתם.

גדר המחלוקת
בדיון הוכחות שהתקיים בתיק, הגדיר בית המשפט את המחלוקת בין הצדדים, והצדדים אישרו ההגדרה, כדלקמן: "דומה לכאורה שהחקירות בתיק לא יעלו ולא יורידו, שכן עמידר אינה חולקת שהנתבע 1 התגורר בדירה מאז לידתו, כאשר הנתבעת 2 הצטרפה אליו ברבות השנים ושניהם גרים שם יחד עם ילדיהם כל תקופת נישואיהם בעצם.
ב"כ הנתבעים טוען שאין מקום לפנות את מרשיו מהדירה, שכן מדובר בדייר ממשיך.
ב"כ התובעת טוענת שאין מדובר בדייר ממשיך.
סלע המחלוקת בין הצדדים הינה העובדה שאינה שנויה במחלוקת, לפיה הנתבע 1 ירש 1/10 מדירה שהייתה בבעלות הדייר החוזי.
ב"כ עמידר טוענת שעובדה זו מביאה לכך שאין להכיר בנתבע 1 כדייר ממשיך ואילו ב"כ הנתבעים חולק על כך וסבור שגם בהינתן העובדה הנ"ל, יש לראות בנתבע 1 כדייר ממשיך.
בהחלטת הוועדה האחרונה של משרד השיכון נקבע כי הנתבעים אינם עומדים בפני עצמם בכללי זכאות לדיור ציבורי כאשר גם אם היו עומדים בכך, הרי שהזכאות לדירה הספציפית נשוא התביעה, יכולה להיות רק מכוח דייר ממשיך." (ר' עמ' 20 ש' 17-28 לפרוטוקול הדיון מיום 28.10.18).
כעולה מטענות הצדדים לאורך כל ההליך, וכעולה מן האמור לעיל, להלן השאלות שבמחלוקת, לגביהן אתן הכרעתי:
האם הנתבעים הינם בגדר "דייר ממשיך"?
האם הנתבעים זכאים בעצמם לדיור ציבורי?
האם לנתבעים זיקת הנאה מכוח השנים?

סמכות בית משפט זה לדון בתקיפה עקיפה של החלטות מנהליות
לאורך כל ניהול ההליך טענה התובעת במספר הזדמנויות, כי החלטות הוועדות במשרד השיכון הינן חלוטות שכן לא נתקפו בתקיפה ישירה בבית משפט לעניינים מנהליים, ומשלא נעשה כן, אינן ניתנות לתקיפה בבית משפט זה. כמו כן טענה כי בית משפט זה אינו רשאי להתערב בשיקול דעת הוועדות השונות בעת מתן ההחלטות בעניין זכאותו של הנתבע 1. אמנם התובעת לא חזרה על טענות אלו במסגרת סיכומיה, אך למען הזהירות אתייחס אליהן תחילה ובקצרה.
הריני לדחות טענות אלו של התובעת, ולקבוע כי לבית משפט זה סמכות לדון בתקיפה עקיפה של החלטות הועדה, במסגרת של תביעה שהגישה התובעת בעצמה לפינוי הנתבעים מהדירה.
בבר"ע (י-ם) 870/09 פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון בע"מ נ' יעקב שאול ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים), נקבע: " כלל מקובל במשפט המינהלי הישראלי הוא שניתן לתקוף החלטה מינהלית בתקיפה ישירה בבית המשפט הגבוה לצדק או בתקיפה עקיפה במסגרת הליכים אזרחיים או פליליים. כלל זה חל גם על החלטות שחוק בתי משפט לעניינים מינהליים קבע כי דרך ההשגה עליהן (תקיפתן בתקיפה ישירה) תהיה בפני בתי משפט אלו ולא בפני בג"ץ.
בית המשפט העליון פסק, כי חוק בתי משפט לעניינים מינהליים קובע את דרך התקיפה הישירה, אך לא בא להגביל את אפשרות התקיפה העקיפה. המבחן בדבר סמכות הערכאה האזרחית לדון בטענות "מינהליות" יהיה מבחן הסעד, כלומר, האם הסעד המבוקש הוא בסמכות בית המשפט האזרחי, וכדי להכריע בו נדרשת הכרעה שבגררא בדבר תוקפה של ההחלטה המינהלית ....
במקרה שבפנינו המחלוקת נוגעת למעמדם של המשיבים כדיירים ממשיכים על פי חוק זכויות הדייר. משום כך, מוסמך בית המשפט לדון בהחלטת הרשות בנוגע למעמדם, כעניין שבגררא ובמסגרת תקיפה עקיפה של החלטה זו, ולשמוע ראיות לשם כך."
עוד נקבע בפסיקה, כי בית משפט השלום אינו רשאי לקבוע קיומה של זכאות לדיור ציבורי על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי , תשנ"ח- 1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי"), וכי החלטת הרשות בעניינים אלו נתונה לתקיפה ישירה במסגרת עתירה מנהלית בלבד, אך יחד עם זאת נקבע, כי במסגרת תביעת פינוי, הנדונה בבית משפט השלום, ניתן לברר את המסד העובדתי, לצורך קיום תנאי הזכאות על פי חוק הדיור הציבורי, ככל שראוי שהמחלוקת העובדתית תתברר בבית משפט בו מתנהלת התביעה הרג ילה ולא על דרך של עתירה מנהלית [ראו בעניין זה: תא"ח (רח') 33947-04-12 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' איד בקונין, ת"א 1977-08 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ נ' זאיד ואח', ע"א (חי') 51650-02-18 אליהו עזרן נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ (פורסמו במאגרים משפטיים)].
במקרה דנן, הוגשה תביעת פינוי על ידי התובעת, וטבעי הוא כי הנתבעים יעלו את כל טענות ההגנה שברשותם. זכותם ואף חובתם לפרוש בפני בית המשפט את מלוא היריעה.
אם כן, לבית משפט הדן בתביעת פינוי, הסמכות לבחון גם את טענת הנתבעים, לפיה יש לראות בהם כדייר ממשיך חרף החלטת הוועדה העליונה, וזאת במסגרת של תקיפה עקיפה.

האם הנתבעים הינם בגדר "דייר ממשיך"
הנטל להוכיח תנאי הזכאות כדייר ממשיך, מוטל על הנתבע, הטוען לזכאותו [וראו בעניין זה: ע"א (מחוזי ת"א) 2054/01 עמידר נ' ואחניש סוליקה, ת"א 1007/04 עמידר נ' גמלאל, ת"א 574747-11-10 עמידר, החברה הלאומית לשיכון ביראל בע"מ נ' שלום ויזמן (פורסמו במאגרים משפטיים)].
בחוק הדיור הציבורי נקבעו התנאים להכרה בדייר כ"דייר ממשיך".
ראשית, יש להזדקק להגדרות הרלוונטיות שבסעיף 1 לחוק (ההוראות הרלבנטיות הודגשו בקו על ידי הח"מ) :
" דייר ממשיך - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי; "
"'זכאי'- מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים;"
"'בעלות'- ... לרבות חכירה, זכאות על פי חוזה בכתב להירשם כבעלים, כחוכר או כחוכר משנה, שכירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 ..."

על פי סעיף 3 לחוק הדיור הציבורי בנוסחו הנוכחי, לאחר תיקון מס' 3, דייר ממשיך יוכל להמשיך להתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, לאחר פטירת הזכאי, רק אם נוכח מצבו האישי, זכאי לדי רה ציבורית על פי הכללים.

ואולם, על המקרה דנן, חל סעיף 3 לחוק הדיור הציבורי, בנוסחו ערב תיקון מס' 3, וזאת לאור הסייג שנקבע בהוראת המעבר לתיקון כאמור, בסעיף 70 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009-ו- 2010), תשס"ט- 2009, הקובע, כדלקמן:70. (א) הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך" במהלך התקופה האמורה.
אין חולק כי במקרה דנן, התגוררו הנתבעים עם הדייר החוזי בתאריך הקובע, קרי, ב- 01.08.09, ואין חולק, כי הנתבעים התגוררו בדירה עם הדייר החוזי משך עשרות שנים. משכך ההוראות החלות בענייננו הן אלו הקבועות בסעיף 3 לחוק הדיור הציבורי, ערב תיקון מס' 3, בזה הנוסח:
"זכות לשכירות של דייר ממשיך
3. (א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורים עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר וענין.
(ב) הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, אם לא היתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי, וכל עוד אין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים."
אין חולק כי הנתבע 1 עונה להגדרת "דייר ממשיך" שבסעיף 1, סעיף ההגדרות לחוק הדיור הציבורי. ואולם, על פי הוראות סעיף 3 לחוק ערב תיקון מס' 3, הנחת המוצא היא, כי דייר ממשיך ימשיך להתגורר בדירה, בתנאי שלא היתה בבעלותו או בבעלות קרובו דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי, וכל עוד אין בבעלותו או בבעלות קרובו דירה במועד בדיקת הזכאות.
על פי הוראות סעיף 3 ערב התיקון, בשונה מהוראות הסעיף לאחר התיקון כאמור , אין בודקים זכאותו של הדייר הממשיך לדיור ציבורי על פי נתוניו האישיים, אלא ההנחה היא כי אם אין בבעלות הדייר המ משיך או בבעלות קרובו דירה, הרי שזה מספיק כדי להעיד על הזדקקותו להמשך המגורים בדיור הציבורי.
כמו כן, נדרש תנאי מצטבר נוסף, כפי שעולה מהגדרת "זכאי" בסעיף , והוא - כי גם לדייר החוזי לא הייתה דירה בבעלותו במועד פטירתו. שכן בהגדרת דייר ממשיך, נרשם כי מדובר בילדו של זכאי שנפטר. כלומר האב המנוח צריך אף הוא להיכנס להגדרת "זכאי" בחוק.
החוק מגדיר כזכאי את מי שאין בבעלותו דירה. מכאן שלכאורה כתנאי להכרה בתובע כדייר ממשיך, צריך גם האב להיות כזה שאין בבעלותו דירה ובעניין זה ר' דיון להלן.

האם העובדה שלנתבע בעלות של 1/10 בדירה שוללת את זכותו כדייר ממשיך
כאמור לעיל , לאחר פטירת האב, התנהלו הליכים משפטיים בין עשרת ילדיו , באשר לחלוקת עזבונו, בבית משפט לענייני משפחה, אשר בסיומן ניתן צו ירושה ולפיו, לכל אחד מן האחים חלק של 1/10 מנכסי העיזבון.
לטענת התובעת, אף בעלות בחלק מדירה נחשבת כבעלות לעניין חוק הדיור הציבורי, השוללת זכאות כדייר ממשיך, זאת על פי סעיף 2.9 לנוהל הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים, המגדיר את המושג "בעלות".
מנגד, טוענים הנתבעים, כי המדובר בבעלות בחלק מזערי מדירה שאינה שווה הרבה, ואין אפשרות מעשית למימוש הזכויות בה, ואף אם תימכר, הרי שהשווי שיקבל הנתבע 1 ממכירתה יהיה נמוך, לא יספיק לדיור חלופי עבור הנתבעים. משכך טוענים הנתבעים , כי אין בבעלות הנתבע 1 בחלק מדירה כדי לשלול זכויותיהם כדייר ממשיך.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסיקה, מצאתי כי בעלות הנתבע 1 בחלק מה דירה האחרת בנסיבות המקרה דנן, אינה שוללת זכאותו כדייר ממשיך.
בפסיקה נקבע, כי יש לפרש המונח "בעלות" שבחוק הדיור הציבורי, בהתאם לתכלית חוק הדיור הציבורי. בפסיקה נדונה רבות התכלית שבחוק הדיור הציבורי, אשר נועד להסדיר מעמדם וזכויותיהם של דיירים בדיור הציבורי.
ברע"א 3798/07 משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים), נפסק מפי השופט א' רובינשטיין: "שותף אני להגדרת תכליתו של הדיור הציבורי בפי בתי המשפט הקודמים, כמיועד לאוכלוסיות שאין בידן להשיג דיור בשוק הפרטי, תוך מקסום הדירות הציבוריות לשימוש הנזקקים. בעיני קיומם של נזקקים אחרים – רבים למרבה הצער – העומדים בתור לדיור הצ יבורי, הוא שיקול ראשון במעלה בפרשנות החוק.
...
מאחורי המסגרת הנורמטיבית של חוק הדיור הציבורי, שאליה נידרש בקצרה, מצויה אחריות כבדה של של הרשויות: הדיור הציבורי נועד לזכאים לו במכלולם, המוחילים עד בוש בתור. אין "תפוס כפי יכולתך" ברכוש הציבור, ועל הרשויות להקפיד על הצדק החלוקתי, ועל בתי המשפט ליתן יד לכך, כמובן תוך בדיקת כל מקרה לגופו."
לאור התכליות הנ"ל, פסק בית משפט לעניינים מנהליים בת"א בעת"מ (ת"א) 10197-01-09 מורן בירין נ' מדינת ישראל- מנהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים משפטיים) , כדלקמן: "...יש לתת למונח "בעלות" בסעיף ההגדרות שבחוק, פרשנות המתיישבת עם תכליתו הסוציאלית של החוק, שהיא, לסייע לאלו שידם אינה משגת לרכוש דירה, ולאפשר להם להתגורר בדיור הציבורי, שהוקצה למטרה זו בדיוק. לפיכך במקום בו רשום פלוני כבעליה של דירה בלשכת רישום המקרקעין, אך אין הוא יכול לעשות בה שימוש, להחזיק בה, להינות מפירותיה או לבצע בה עסקאות כלשהן, הרי שמדובר בבעלות ריקה מכל אותן תכונות המאפיינות בעלות אמיתית. לפיכך, גם אם מדובר ב"בעלות" מבחינה פורמלית, אין זה ראוי שיהיה בבעלות מסוג זה כדי לאיין זכויות כלשהן, הקמות לאותו אדם מכוח החוק.
השוו לעניין זה, מקרה בו פסק בית המשפט, מפי כבוד השופט מנהיים, כי פירוש תכליתי וראוי של חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, מחייב לומר, שכאשר ישנה דירה בבעלות אחרת של הדייר הממשיך, אולם דירה זו תפוסה על ידי דייר מוגן, אזי אין לראותו כמי שבבעלותו דירה אחרת (ת"א (ראשל"צ) 280/08 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל נ' מילוא שרה...)."אם כן, אדם עשוי להיחשב כ"זכאי" על פי חוק הדיור הציבורי אף אם רשומה דירה על שמו, וזאת כל עוד אותו אדם אינו יכול לנהוג בדירה מנהג בעלים, כגון אינו יכול להתגורר בה בפועל, להחזיק בה, להשכירה או תה, או לעשות בה כל פעולה משפטית אחרת....".
מן הכלל אל הפרט, כך טען הנתבע 1 במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמו, באשר לבעלותו
בדירה האחרת: "...הטענה שאני בעל חלק בירושה הכוללת דירה היא טענה שאינה מצביעה על החלק המזערי ביותר באותה ירושה שכן אבי המנוח השאיר אחריו את הדירה הזו שהיא דירה ישנה והרוסה הנמצאת בשכונה ישנה מאוד בירושלים שכונת הבוכרים והיא אינה בעלת ערך רב כמקובל בדירות מצויות בירושלים ואני אחד מתוך 10 אחים ואחיות אשר רשומים כיורשים של אבי המנוח זצ"ל..." (ס' 7 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע 1).
כאשר נחקר הנתבע 1 בחקירה נגדית על תצהירו, באשר לסוגית הדירה האחרת, השיב, כדלקמן: ש. אני אומרת לך שהמכתב הזה אומר שהוועדה דחתה את הבקשה שלך להמשך מגורים כדייר ממשיך כיוון שיש ממצאים על בעלות דירה בירושלים, אז מה עשית, איזה פעולות נקטת בהמשך למכתב הזה?
ת. סליחה, כתוב בהתחלה שהוועדה דחתה בגלל שיש לי 1/10 בדירה, אחר כך כתוב שאני צריך להגיע למשרד והגשתי ערעור. הוועדות האלה לדעתי הם וועדות פסולות מכמה היבטים, א' כשבאה וועדה אחת היא קבעה מה שהשנייה קבעה, עד כדי כך שבא ואמר לי יש לך דירה בירושלים, אתה מקבל שכירות, אמרתי לו שאני לא מקבל שכירות, הדירה לא קשורה אלי, יש לי אח גדול שמנהל את הכל ואיתו אני בקצר, מאומה לא ראיתי .. . (עמ' 22 ש' 27-32, עמ' 23 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון מיום 28.10.18).
....
ש. החלק הזה שבדירה בירושלים שאתה טוען 1/10 , מה מצב הדירה ומה שוויה?
ת. הדירה הרוסה, אחי אמר שהיא הרוסה והיא לא ראויה למגורים...
מה קורה איתה אני לא בעניינים, אני מנותק מזה וגם לא מקבל שכירות. (עמ' 24 ש' 22-24 לפרוטוקול הדיון מיום 28.10.18).
בסיכומים מטעם הנתבעים נטען, בעניין אותה דירה האחרת, כ דלקמן: "...מה גם שהכספים האלה- לא נזילים עדיין ואינם נמצאים ברשותו וגם אם ירצה לפרק שיתוף במקרקעין- עדיין הוא אחד מתוך עשר יורשים והוא לא רוב – ואין לו היכולת לכפות על הרוב א ת מכירת הדירה. דעתו של הנתבע בטלה בפרט על רקע המתיחות בין האחים והסכסוך הגדול הקיים במשפחה כאשר דעת הנתבע- בטלה ברוב שברוב... פירוק שיתוף בדירה הינו דבר לא מציאותי ולא ניתן להשגה... ראיה לכך, ראיה לכך שיש קושי הפירוק השיתוף- מאז צו הירושה ועד להיום- הדירה לא נמכרה."
בנוסף, מהודעתה של עו"ד מיטל אזולאי בעניין נכסי העזבון עולה כי הדירה האחרת מושכרת , ובגינה משולמים דמי שכירות בסך 5,000 ₪. כך, בחלוקה בין 10 אחים, יוצא כי כל אחד מ האחים, כולל הנתבע 1, מקבל סך של 500 ₪ לחודש בלבד.
הצדדים לא המציאו חוות דעת שמאיות בעניין הדירה (בעניין זה ראה הכרעתי לעיל לפיה חו"ד שהוגשה מטעם הנתבעים בשלב הסכומים תוצא מהתיק). התובעת אמנם מבקשת לאמץ דבריה של עו"ד מיטל אזולאי באשר לשווי הדירה, לפיהם שוויה של הדירה נע בין סך של 1,8000,000 ₪ לסך של 2,000,000 ₪ , אך נדמה כי המדובר בהערכה בלבד.
כך או כך אין לטעמי בהערכה בדבר שווי הדירה כדי להעלות או להוריד.
לאור היות הנתבע 1 בעלים במשותף בדירה יחד עם עשרת אחיו, כאשר הוכח כי היחסים בין האחים אינם מן המשופרים, דבר המעיד על מורכבות פירוק השיתוף, וכאשר הוכח כי הדירה מושכרת, וכי השכר המתקבל בגינה בחלוקה לעשרת האחים הינו זעום (אם בכלל, שכן לטענת הנתבע 1 אינו מקבל כלל חלקו בשכר דירה), ובאין צפי ממשי למכירת אותה דירה האחרת, אזי הוכח כי הנתבע 1 אינו יכול לנהוג בדירה האחרת מנהג בעלים, כגון להתגורר בה, למכור אותה, או להיפרע בדרך אחרת מזכויותיו בה. אם כן, אין לנתבע זכות שימוש אפקטיבית בדירה.
לפיכך בשלב זה, אין הדירה האחרת פותרת את בעיית הדיור של הנתבעים ובני משפחתם.
משכך, אין בעובדת היותו של הנתבע בעלים ב - 1/10 מהדירה האחרת, בשלב זה, כדי לשלול זכאותו כדייר ממשיך [ראו בעניין זה גם: ת"א (ק"ג) 57474-11-10 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' שלום ויזמן; ת"א (רח') 41512-09-12 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' יוסי אסור (פורסמו במאגרים משפטיים)]
בהקשר זה יש להוסיף, גם, כי שאלת זכאותם של הנתבעים כדיירים ממשיכים בדירה נבחנת אך ורק בהתאם לקריטריונים הקבועים בחוק הדיור הציבורי, ועל קריטריונים אלו אין להתנות אלא לטובת הדייר (סעיף 5 לחוק הדיור הציבורי). טענות התובעת הנוגעות לעושרו הפיננסי של הנתבע 1 כתוצאה מירושת כספים מאביו המנוח , אינה מקבלת ביטוי כלשהו בחוק, (בנוסחו ערב תיקון מס' 3) כחלק מהקריטריונים לזכאות כדייר ממשיך. משכך אין לטענות התובעת הנוגעות ל כספים שקיבל הנתבע 1 בירושה, ולמצבו הכלכלי כל נפקות לצורך הזכאות כדייר ממשיך.
אני דוחה את טענת התובעת לפיה יש להזדקק לנוהל הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים, לצורך הגדרת "בעלות", ככוללת גם בעלות חלקית, כמפורט לעיל. אין להתנות על הוראות החוק אלא לטובת הדייר ונדמה כי פרשנות המושג "בעלות" שבנוהל כאמור, אינה לטובת הדייר, בהשוואה ללשון החוק ולפסיקה כפי שהובאה לעיל [ר' בעניין זה גם ת"א (ראשל"צ) 280/08 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל נ' מילוא שרה (פורסם במאגרים משפטיים) ].

כעת אבחן התנאי הנוסף והמצטבר להענקת זכויות חוזיות מכוח דיירות נמשכת, והוא, כי הדייר החוזי עונה להגדרת "זכאי", ואינו בעלים של דירה במועד פטירתו.

האם בעלותו של האב- הדייר החוזי, בדירה האחרת, שוללת זכאות הנתבע כדייר ממשיך
בניגוד לטענת התובעת לפיה לנתבע 1 בעלות חלקית בדירה האחרת, הרי שאין חולק כי בעלותו של האב המנוח- הדייר החוזי, בדירה האחרת, הייתה בעלות מלאה. משכך, נהג בה, או לכל הפחות יכול היה לנהוג בה כמנהג בעלים. מכאן נובע לשיטת התובעת כי הדייר החוזי אינו בגדר "זכאי" , וכי מדובר באחד התנאים הדרושים להכרה בזכאות הנתבע 1 כדייר ממשיך. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה, האם התובעת מושתקת מלהעלות טענה זו אם לאו.
הנתבעים טוענים כי חזקה על התובעת אשר עורכת בדיקות מידי שנה באשר להמשך זכאות דיירים בדיור הציבורי , כי בדקה זכאותו של הדיירי החוזי על פי דין. אולם, על אף האמור, לא פעלה ל פינויים של הדייר החוזי והנתבעים, לאורך השנים. מחדלה של התובעת לאורך השנים באי פינוים ובאי פינוי הדייר החוזי , גרם להסתמכותם של הנתבעים על כך שהם מתגוררים בדירה בזכות, וכי בבוא היום, לאחר פטירת האב, הם יהיו זכאים להמשך המגורים בדירה, בשל היותם דיירים ממשיכים. משכך טוענים הנתבעים , כי התובעת מנועה מלטעון, כיום, לאחר פטירת הדייר החוזי, כי לא היה זכאי להתגורר בדירה לאור בעלותו בדירה אחרת, כפועל יוצא, אינה זכאית גם לטעון כי נשללת גם זכאותו של הנתבע להחזיק בדירה כ"דייר ממשיך".
תורת ה"השתק", המכונה גם "מניעות", נועדה למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על ידי הדין, וזאת על ידי השתקתם של מתדיינים מלטעון בבית משפט טענות משפטיות עובדתיות שהן נכונות כשלעצמן. יש לראות בדיני ההשתק פן של חובת תום הלב. לפגיעה במי שכלפיו הוצג המצג יש משקל יתר, אם בעקבות המצג שינה את מצבו לרעה [ר' בעניין זה רע"א 4928/92 עזרא ואח' נ' המועצה המקומית תל מונד (פורסם במאגרים משפטיים) ].
בענייננו, נדמה כי הטענה הינה להשתק מכוח מצג, אשר מונע מצד מלהתכחש למצג שהציג לפני צד אחר, וזאת אם הצד האחר הסתמך על המצג בתום לב ובאופן סביר, ושינה עקב כך את מצבו לרעה.
אם כן, ראשית נשאלת השאלה, האם התובעת ידעה כי בבעלות הדייר החוזי דירה אחרת, ובכל זאת נמנעה מלפנותו מהדירה.
באשר לטענת הנתבעים כי התובעת הודתה כי מבצעת בדיקת זכאות מידי שנה, הרי שמר שביט אשתמקר, נציג התובעת, אשר עבד אצל התובעת כרכז שטח, והודה בחקירתו הנגדית כי פעם בשנה רכז השטח מבקר בדירות של עמידר, והודה גם כי ביקר כל שנה גם בדירה נשוא התביעה (ר' עמ' 17 ש' 12-14 לפרוטוקול). אולם לא הוכח כי מר אשטמקר או אחרים בעמידר בודקים כל שנה קיומה/העדרה של בעלות בדירה של דיירי עמידר.
בהקשר זה טענה ב"כ התובעת במסגרת סיכומיה בעל פה בדיון כי: "לאחר שהדייר החוזי הלך לעולמו, ובהתאם לנהלים על פיהם פועלת התובעת, נבחנה זכאות ם של הנתבעים להמשיך ולהתגורר בדירה כדיירים ממשיכים... קבעה שהנתבעים אינם זכאים להתגורר בדירה כיוון שממצאי הוועדה העלו שלאב המנוח הייתה דירה בבעלות ..." (ר' עמ' 26 ש' 26-27 לפרוטוקול).
ובהמשך טענה ב"כ התובעת: "שנחתם עם האבא המנוח ההסכם בשנת 61 ככל הנראה לא הייתה בבעלותו דירה והוא היה זכאי, אבל כשהוא נפטר בשנת 2011 בודקים באבא אם מתקיימים התנאים... זאת לשון המחוקק, זה מה שקבע המחוקק, הוא קבע שזכאי בוחנים אותו ביום שהוא יוצא מהדירה או נפטר." (עמ' 27 ש' 11-16 לפרוטוקול)
לא הוכח בפניי אחרת . היינו לא הוכח כי התובעת ידעה בפועל על בעלותו של האב בדירה האחרת טרם פטירתו . נכון שהיה על התובעת, כמי שאמונה על הקצאת הדיור הציבורי באופן תקין ונכון וכמי שיש לה הכלים לבדוק זכאות, לבדוק ולדעת על בעלותו של הדייר החוזי בדירה אחרת, עוד קודם לכן. ואולם, בשורה של פסקי דין נפסק, כי המנהל הציבורי, העוסק ברכוש הציבור, ידיו מלאות עבודה, כך שלעיתים הוא יעיל יותר ולעיתים פחות. אך על בית המשפט לדקדק היטב טרם הענקת זכויות מכוח מחדלן של הרשויות, רק משום שלא פעלו בזמן [ר' ע"א 3846-13 מדינת ישראל מנהל מקרקעי ישראל נ' היפר- חלף; ת"א (פ"ת) 25642-12-11 אלינור וינברג נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ(פורסמו במאגרים משפטיים)].
כמו כן נפסק, והוא החשוב לענייננו, כי אף אם התובעת הייתה מודעת לעילת ביטול הזכאות, אך לא פעלה לביטולה, הרי שאין בטעם זה כדי להביא לדחיית התב יעה לפינוי, ואין בכך כדי להכשיר מגוריהם של הנתבעים בדירה ללא הגבלת זמן ומבלי שהם זכאים לכך. [ע"א 15055-11-09 יעקב נשיא נ' מדינת ישראל- מנהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים) וכן רע"א 1936/12 יעקב נשיא נ' מדינת ישראל- מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים); ת"א 1052-09 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ נ' יצחק חדד (פורסם במאגרים המשפטיים )].
יוסף, כי ישנה רתיעה טבעית להחיל את כללי ההשתק ביחס לרשויות ציבוריות ומנהליות, בשל החשש כי השתקן של רשויות אלה תאפשר הפרתן של הוראות חוק ונורמות אחרות של המשפט המנהלי. במקרה שלפנינו אין מחלוקת כי הדייר החוזי אינו בגדר "זכאי", לאור בעלותו המלאה בדירה אחרת במועד פטירתו, ולפיכך קיים קושי לכפות על התובעת זכאותו מכות השתק בלבד.
הדבר מקבל משנה תוקף, עת בוחנים גם את תכליתו הסוציאלית של חוק הדיור הציבורי, שהינו כאמור לעיל, הקצאת דירות בדיור הציבור כדין, לאלו שידן אינה משגת להשגת דירה בשוק הפרטי, הממתינים בתור לקבלת דיור. אם נשתיק את הרשויות לאור טעויות שעשו, לכאורה, בעבר, הרי שתכלית זו עלולה להיפגע [ראו בעניין זה ת"א (רח') 1977-08 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ נ' יגאל זאיד (פורסם במאגרים משפטיים )].
בהשלמה לאמור אציין כי בהחלטת הוועדה העליו נה מיום 06.02.18 בעניננו, נרשם על ידה כי נכון לאותו מועד, "בישוב 5 משפחות הממתינות לדירת 4 חדרים." (ראה החלטת הועדה מיום 06.02.18 אשר צורפה להודעת ב"כ התובעת בתיק מיום 07.02.18).
יפים לענייננו דברי בית המשפט המחוזי בעניין נשיא, שאוזכר לעיל, אשר עסק במקרה דומה למקרה דנן, ובו עתרה עמידר לפינוי דיירים ממשיכים, לאחר פטירת הדייר החוזי, זאת מאחר שהייתה בבעלות הדייר החוזי דירה. וכך נקבע שם: "מכל מקום, העובדה שהמשיבה נמנעה כל השנים מלדרוש את פינו המערערים, אינה מונעת מהמשיבה לדרוש פנויים לאחר פטירת האב, ולהודיע על סיום תקופת השכירות הבלתי קצובה.
...
על פניו עולה, כי משעה שהאב רכש את הדירה הראשונה בשנת 1983, לא יכול עוד היה המערער להיחשב כ"דייר ממשיך" שכן בבעלות קרובו ישנה דירה.
...
לכן, כיוון שלאב היתה בבעלותו דירה, הרי שהוא יצא מגדר הגדרת "זכאי" וממילא מתקיים החריג האמור בסעיף 3(ב) לחוק הדיור הציבורי, לפיו לא יוכל עוד המערער להיחשב כ"דייר ממשיך". חיזוק לכך מצוי בהוראות חוק הדיור הציבורי ותכליתו הסוציאלית (בדומה לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998). תכלית זו מורה לנו לזכור כי המשאבים העומדים מוגבלים הם, ועל כן, יש לעשות בהם שימוש באופן זהיר.
...
תכליתו של סעיף 3(ב) הוא להבטיח כי אכן רק מי שראוי שתוענק לו ההטבה על פי החוק, יקבלנה. הלכה פסוקה היא, כי על גוף ציבורי מוטלת החובה לפעול בשוויון ובהגינות כלפי כלל האזרחים, ועל משיב ציבורי (כבענייננו) חלה החובה לשקול את עניינם של כל הזכאים הממתינים לקבלת דיור ציבורי.
...
יתר על כן, בכל הקשור להתנהלות המשיבה כלפי הורי המערער, לפחות למערערים לא יכולה להיות טרוניה כלפי המשיבה. כאמור, לכאורה, זכאית הייתה המשיבה לדרוש את השבת הדירה המושכרת עוד שנים לפני פטירת האב...
חסד עשתה המשיבה עם הורי המערער והמערער בהימנעה מלעתור להשבת הדירה המושכרת.
למעשה, במקרה דנן, לא ביקשה המשיבה לפגוע בזכויותיו של האב, ובעקיפין במגורי מי מילדיו, לרבות בדירה המושכרת. אולם, מעת שהאב נפטר, שוב היה על המשיבה לבחון את הנסיבות שנוצאו כתוצאה מפטירת האב.
לאחר שהמערער נהנה משך שנים רבות, מאותה התנהלות של המשיבה שלא דרשה את פינויו, מיצה למעשה המערער את אשר היה ניתן לטעון – ובמיוחד על ידי האב- א ודות מצג כביכול...
מכל מקום למערער אין ולא הייתה זכות קנויה להמשיך להתגורר בדירה המושכרת מכוחו הוא, אלא אך ורק מכוח זכותם של הוריו, אם בכלל.
מעת שהאב נפטר, שוב היה על המשיבה לבחון אם המערער עומר בתנאי החוק ובמיוחד הוראת סעיף 3(ב) לחוק...
בנסיבות אלו, קבלת עמדת המערערים, משמעותה, כי מי שאינו עומד בתנאי החוק, ימשיך להתגורר בדירה המיועדת לציבור הזכאים לפי החוק, בעוד שזכאים לפי החוק, ייאלצו להמשיך ולהמתין.
בנסיבות שכאלו, גם אם היה מוצג מצג וגם אם היה מחדל זה או אחר, ואין אנו קובעים זאת, עדיין היה על בית המשפט לבחון את האינטרס של המערערים מחד גיסא, אולם מבלי יכולת להתעלם מאינטרס כלל האמורים לקבל דירה בהתאם לחוק, מאידך גיסא. טעות של המשיבה אינה יכולה להנציח מציאות הסותרת את הדין ולהעניק זכויות שכירות במסגרת הדיור הציבורי למי שאינו זכאי לכך."
על פסק דין נשיא שניתן בבית המשפט המחוזי, הוגש ערעור לבית המשפט העליון - רע"א 1936/12 יעקב נשיא נ' מדינת ישרא ל- מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים), ואולם, בית המשפט העליון דחה את הערעור, בקבעו, כדלקמן: "כאמור, אין חולק, כי האב המנוח היה בעליה של הדירה הנוספת, ולכאורה לא בא בגדרי זכאי כל עיקר...המשיבה הניחה לאב, בשל גודל המשפחה, להחזיק בדירה דנא הגם שהדירה הנוספת הייתה בבעלותו, אך דבר זה אינו יכול להימשך גם לדור הבא. אין לכונן זכאות חדשה על יסודות רעועים של זכאות קודמת...אכן שכירות זו לא בוטלה בחיי האב, כאמור, אך בהתאם להוראות החוק יש לרכישת הדירה הנוספת- אשר המבקש מסר כי הוא אכן אחד מיורשיה- השלכות ברורות על זכויות הדיירות הנמשכת. העובדה, שהמשיבה לא פעלה לביטול הסכם שכירת הדירה בשלבים שלאחר רכישת הדירה הנוספת, דבר שהיה עלילה לעשות לפי חוזה השכירות, כפי שגם ציין זאת בית המשפט המחוזי (ראו פסקה 22 לפסק דינו) – אינה יכולה לשנות מן העובדה, שביום מותו לא היה אביו המנוח של המבקש זכאי לדיור ציבורי; מסיבה זו לא יכול היה להעביר את זכאותו למבקש . "
בע"א (מחוזי חיפה) 422/07 מגן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים), נדון מקרה בו עמידר עתרה לפינוים של דיירים חוזיים, כבני 70, במצב בריאותי רעוע, מדירה אותה שכרו ממנה, זאת מאחר כי בעבר רכשו ממנה דירה נוספת הצמודה לדירה השכורה, אשר שימשה אף היא למגוריהם עם ילדיהם, יחד עם הדירה השכורה . בעניין מגן נפסק, כי מאחר ש עמידר ידעה על רכישת הדירה הנוספת , שכן נרכשה ממנה, היה עליה לפעול לפינוים מהדירה השכורה, ומשלא עשתה כן, אלא כעבור כ- 20 שנה, בעוד הדיירים כבר הספיקו להעביר הזכויות בדירה שרכשו, ללא תמורה , לבנם, הרי שמנועה היא מלטעון כי הדיירים איבדו זכאותם בדירה השכורה בה התגוררו , זאת בהתייחס לעובדה כי דירה זו היא היחידה שנשארה להם, ומפאת גילם ומצבם הבריאותי.
ואולם אני סבורה כי נסיבות המקרה דנן שונות מנסיבות פס"ד מגן במספר מישורים, עליהם עמד בית המשפט בפסק דינו בעניין זאיד (ראה לעיל) , ואשר רלוונטיים גם במקרה דנן.
ראשית, אף אם נצא מנקודת הנחה, כי התובעת ידעה או היה עליה לדעת על בעלותו של הדייר החוזי בדירה האחרת, אך לא עשתה עם זה דבר לאורך השנים, ובכך יצרה מצג כי הדייר החוזי זכאי להתגורר בדירה, הרי שמצג זה הוצג כלפי הדייר החוזי, שכן עימו היו לתובעת יחסים חוזיים, ולא כלפי הנתבעים.
ראו בעניין זה סעיף 3(ב) להסכם השכירות בין הדייר החוזי לתובעת מיום 12.11.61, בו כללה התובעת תנאי בדבר היעדר קורת גג אחרת, השוללת זכאות הדייר החוזי: "השוכר מצהיר בזה כי ידוע לו כי המשכיר השכיר לו את המושכר על יסוד הצהרתו של השוכר כי אין לו קורת גג אחרת שתשמש לו למטרת שכירות, ולמשך תקופת השכירות כל עוד לא תהיה לו קורת גג אחרת."
כן בהמשך החוזה, בסעיף 21, נרשם כי היה והשוכר לא יקיים או יפר תנאי מתנאי החוזי, תהא המשכירה רשאית לבטל את החוזה עמו ולדרוש את פינוי הדירה תוך 48 שעות.
אם כן, המדובר בתנאי שבמישור המערכת החוזית שבין התובעת לדייר החוזי, וככל שתנאי זה הופר, וכן ככל שהתובעת נמנעה מלפעול בעניין זה, הרי שלכך עלולה להיות השלכה במישור היחסים בין הצדדים לחוזה בלבד.
שנית, לא מצאתי מקום לטענה המורכבת, לפיה מצגה של התובעת, לכאורה, כלפי הדייר החוזי, כולל בתוכו גם מצג כלפי הנתבעים שחיו עמו, כי יהיו זכאים להתגורר בדירה כדיירים ממשיכים, לאחר פטירתו של הדייר החוזי.
שלישית, יתכן כי הנתבעים הסתמכו על מצג התובעת כאמור, אך קשה לקבל טענה, לפיה, שינו מצבם לרעה לאור הסתמכותם זו, שכן מגוריהם בדירה ואי פינוים לאורך עשרות שנים, על אף שהתובעת הייתה מוסמכת, לכאורה, לפנותם, הטיבה עימם, כך לכאורה, ובכל מקרה, לא הוכיחו הנתבעים כל שינו י במצבם לרעה.
לאור כל האמור לעיל, הריני לקבוע, כי משעה שהדייר החוזי היה בעלים של דירה, ויכול היה לנהוג בה מנהג בעלים, הרי שאינו נחשב ל"זכאי" כהגדרתו בחוק הדיור הציבורי, ואין במחדלה של התובעת באי פינויו מהדירה, בנסיבות המקרה דנן (כאשר ספק גם אם ידעה בכלל על עילת הפינוי), כדי ליצור זכויות לנתבעים בדמות "דייר ממשיך", וזאת בהתחשב בתכלית חוק הדיור הציבורי, כפי שפורטה לעיל בהרחבה , ובזכאים נזקקים הממתינים בתור לדיור ציבורי.

דיון בזכאותם של הנתבעים לדיור ציבורי מכוח נתוניהם האישיים
בדיון שהתקיים ביום 23.06.14, ציין הנתבע 1 כי הוגשה על ידו בקשה נוספת בעניין זכאותו וטרם התקבלה תשובה (ר' עמ' 1 ש' 9-14, וכן עמ' 2 ש' 2 לפרוטוקול הדיון).
בהתייחס לדברים אלו, ציין ב"כ התובעת דאז, עו"ד חאפז נסעלה, את הדברים הבאים: " סבורני שהנתבע העלה כבר את כל הטענות האלה בפני הועדה שהחליטה. אם הועדה תתן לו תעודת זכאות לא נתנגד."
ביום 28.01.16 הונפקה לנתבעים תעודת זכאות עצמית ממשרד הבינוי והשיכון, בה נכתב, כדלקמן: "זכאים לסיוע כזוג שצבר 2100 נקודות" וזאת בתנאי ל "מימוש הזכאות בכל היישובים שסווגו לענין סיוע בדיור", וכן בתניות הכלליות, כדלקמן: "בתנאי החזרת דירה במסגרת השיכון הציבורי." וכן "על פי הכללים, רשאים לבחון זכאות לסיוע בשכר דירה לפי מבחן הכנסות." (ר' מוצג נ'/1 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע 1).
יוער, כי תעודת הזכות הנ"ל הייתה בתוקף לשנה בלבד, וזאת עד ליום 26.01.17.
ביום 09.08.16 התקבלה החלטת הועדה העליונה, בערעור שהגיש הנתבע 1 על החלטת הועדה החטיבתית מיום 04.04.13, ובמסגרתה, יחד עם בחינת הזכאות להמשך מגורים בדירה מכוח "דייר ממשיך", נבחנה גם זכאותם העצמית של הנתבעים לדיור ציבורי מכוח נתוניהם האישיים, ואף זו נדחתה על ידי הועדה העליונה , בנימוק, כדלקמן: "בעל חלק בדירת ירושה, אינם מתקיימים מקצבת השלמת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי במשך 12 חודשים רצופים. נוסף להכנסות אחרות, חריגה מההכנסה המזכה קבלת דיור ציבורי וכן לא עונים לגודל משפחה...לא ניתן להיענות לבקשה למרות הנסיבות." (נספח ד' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת, הדגשות שלי- הח"מ).
בהמשך להחלטה זו, טענו הנתבעים, כי בקשתם להענקת זכויות חוזיות בדירה נדחתה על ידי הוועדה העליונה, על אף כי הייתה בידם תעודת זכאות, ועל אף הדברים שאמר בדיון עו"ד חאפז נסעלה, כי אילו תינתן להם תעודת זכאות, התובעת לא תתנגד.
ראשית אומר, כי לא ברור מה הייתה כוונת ב"כ התובעת דאז, בדבריו בדיון מיום 09.08.16, כפי שהובאו לעיל- לאיזו תעודת זכאות התכוון? למה התובעת לא תתנגד ?. כמו כן, לא ברורה סמכותו של ב"כ התובעת להחליט בענייני זכאות, שכן החלטות בענייני הזכאות וסוגי הזכאות נתונות למשרד הבינוי והשיכון, ואילו התובעת, הינה הגורם המשכן בהתאם להחלטות משרד השיכון (ר' בעניין זה דבריה של ב"כ התובעת , עו"ד גילה טל, בדיון מיום 08.06.17, עמ' 14 ש' 10-15 לפיהם, ההחלטה אם לדחות או לאשר הדיור הציבורי נתונה למשרד השיכון, ואילו עמידר הינה זרוע מבצעת בלבד, ואין בכוחה לשנות החלטות שהתקבלו במשרד השיכון).
כך או כך, בהחלטת הועדה העליונה מיום 09.08.16, שנתנה רק כעבור מס' חודשים ממועד הנפקת תעודת הזכאות, דחתה הוועדה את טענת הנתבעים לזכאות עצמית לדיור ציבורי, מהטעם שלא עומדים בקריטריונים שנקבעו לקבלת דיור ציבורי, וכך גם החליטה הוועדה העליונה בישיבתה מיום 06.02.18.
דומה כי עמדה בפני הוועדה העליונה הידיעה, כי הנתבעים מחזיקים בתעוד ת זכאות, בבואה לתן החלטותיה מיום 09.08.16, ומיום 06.02.18, שכן, מדובר בתעודה שהונפקה על ידי אותו הגוף- משרד הבינוי והשיכון, וכן הנתבע ציין עובדה זאת במכתביו לוועדה העליונה (ר' מוצג נ/5 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע, וכן מכ תב הנתבע לועדה העליונה מיום 29.06.17 , שצורף לסיכומי הנתבעים, ואשר נמסר לועדה העליונה טרם הדיון החוזר שערכה בבקשה כאמור ). חרף האמור, דחתה הועדה העליונה זכאותם של הנתבע ים לדיור ציבורי , בקבעה, בין היתר, כי הנתבעים עצמם לא עונים לקריטריונים שנקבעו לקבלת דיור ציבורי.
הנטל להוכחת זכאות הנתבעים לדיור ציבורי, הן כדיירים ממשיכים והן מכוח נתוניהם האישיים, מוטל על הנתבעים. ואולם, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי קיבלו תעודת זכאות לשיכון בדיור הציבורי, וודאי שלא הוכיחו, כי קיבלו תעודת זכאות לדיור ציבורי בדירה נשוא התביעה, זאת כעולה מהחלטות הוועדה העליונה כאמור, אשר נתנו לאחר הנפקת תעודת הזכאות.
באשר לכללים לגופם, לקבלת סיוע בדמות- דיור ציבורי, בסעיף 1א לחוק הדיור הציבורי נקבע, כי בקשה לקביעת זכאות תוגש למשרד הבינוי והשיכון וזה יודיע למבקש האם עמד בכללים. בסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי נקבעה הגדרת המושג "כללים" שבחוק, כדלקמן: " כללי משרד הבינוי והשיכון לעניין זכאות לדיור ציבורי." בהמשך לאמור, כללים אלו נקבעו על ידי משרד הבינוי ו השיכון בנוהל מס' 08/05 משנת 2007 (להלן: "הכללים").
מעיון בכללים עולה, כי הזכאים לדיור ציבורי, הינם חסרי דיור (לרבות בעלות בחלק מדירה), עם שלושה ילדים לפחות (מתחת לגיל 21), הממצים כושר השתכרותם, ובנוסף מקבלים הבטחת הכנסה/ השלמת הכנסה, בהתאם לאמור בכללים.
כעולה מהחלטת הועדה העליונה מיום 09.08.16, הנתבעים אינם עומדים בכללים, שכן הינם: בעלי חלק בדירת ירושה , אינם מתקיימים מקצבת השלמת הכנסה של המוסד לביט וח לאומי במשך 12 חודשים רצופים, ישנה חריגה מההכנסה המזכה לקבלת דיור ציבורי, וכן לא עונים לגודל משפחה.
הנתבעים לא הוכיחו כי החלטת ה וועדה שגויה, וכי הם אכן זכאים זכאות עצמאית לדירה ציבורית על פי הדין / הפסיקה / הנהלים.
כך לדוגמא באשר לגודל המשפחה, טען הנתבע 1 בתצהירו, כי משפחתו מונה 8 נפשות, מתוכם- 6 ילדים, אשר כולם נולדו וגדלו בבית זה, ואולם ציין גם כי ברבות השנים הילים גדלו.
כאמור על פי הכללים, הזכאות לדיור ציבורי ניתנת לזוג שיש לו 3 ילדים ויותר. הגדרת המושג "ילד" נקבעה בסעיף 2.5 לכללים, והינה- בן/בת של לפחות אחד המבקשים, אשר הינו חסר דירה וטרם מלאו לו 21, וכן סמוך לשולחנם של המבקשים. ברי, כי גודל משפחתם של הנתבעים נ קבעת בהתאם למצבם ביום בדיקת הזכאות. יוער, כי בתעודת הזכאות שהונפקה ביום 28.01.16, נרשם בתחתית המסמך, כי מספר הילדים הינו-2. הנתבעים לא טענו ולא הוכיחו כי ביום בדיקת הזכאות, עמדו בקירטריון זה. אדרבא, הנתבע 1 ציין בתצהירו בהתייחס לאי עמידה בגודל המשפחה כי: " הבעיה נוצרה כל נראה, לאחר פטירת אבי המנוח זצ"ל ובזמן זה חלק מבניי כבר עבר את גיל 18. יוער כי לגודל המשפחה אין כל רלוונטיות לבקשה שלי להכיר בי כבן ממשיך. לו הייתי פונה בבקשה לקבלת דיור כמקובל בפניות מעין אלה, הייתה טענה זו ייתכן ותופסת מקום של כבוד..." (הדגשות שלי- הח"מ).
אם כן, אף הנתבע 1 התצהירו לא הכחיש כי אינם עומדים בקריטריון גודל המשפחה, אלא ציין כי בדיקה זו אינה רלוונטית, שכן אין צורך לבחון את גודל המשפחה בבקשה לזכאות כדייר ממשיך, ואולם, אין חולק כי גודל המשפחה אכן רלוונטי לקביעת זכאותם העצמית של הנתבעים לדיור ציבורי.
לאור כל האמור לעיל, יש לדחות טענת הנתבעים, כי הינם זכאים להמשיך להתגורר בדירה , מכוח זכאותם העצמית לדיור ציבורי, על פי נתוניהם האישיים.

דיון בטענה לזיקת הנאה מכוח השנים
טענת הגנה נוספת אותה טענו הנתבעים, הינה כי אין לפנותם מהדירה, זאת לאור זיקת הנאה מכוח השנים. יאמר כבר עתה, כי טענה זו נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס, פירוט, או התייחסות ספציפית לתנאים להכרה בזיקת הנאה מכוח השנים. כמו כן, טענה לזיקת הנאה, כלל לא מתאימה להיטען בנסיבות בהן מדובר בחזקה בדירה שכורה, שכן הגדרת "זיקת הנאה" על פי סעיף 5 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969, הינה: "שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמו זכות להחזיק בהם"
באשר לאמור לעיל, אני דוחה טענת הנתבעים להמשך זכאות למגורים בדירה מכוח זיקת הנאה.

דיון בנסיבותיהם המיוחדות של הנתבעים
לסיום, אציין, כי לא נעלמו מעיני נסיבותיהם המיוחדות של הנתבעים, ואלו ליווני לאורך כל ההליך.
במקרה דנן, אין מדובר בנתבעים שהינם בגדר פולשים ומשיגי גבול, כפי שגם הודתה ב"כ התובעת. הנתבעים התגוררו בדירה עם ששת ילדיהם, כל ימות חייהם ומשך עשרות שנים, וזאת יחד עם הדייר החוזי- אביו המנוח של הנתבע 1.
הנתבעים טענו כי האב המנוח היה רב היישוב משך שנים רבות, והדירה שימשה כמוקד עליה לרגל של תושבי היישוב. בלכתו, ציווה האב את המשך פועלו הרוחני ביישוב, לבנו- הנתבע 1, אשר מוסמך אף הוא כרב. כהוקרה על פועלו של האב המנוח, שונה שם הרחוב בה נמצאת הדירה, וקרוי הוא היום על שם האב .
כן ביקשו הנתבעים להתחשב במצבם הכלכלי, כפי שעולה מן האסמכתאות המעידות על שכרם, ובהשלכות פינוים מהדירה, עליהם ועל ילדיהם.
יתכן כי מצבם הכלכלי של הנתבעים, אכן אינו מן היציבים, וכי הכנסתם אינה מן הגבוהים, אך בהסתמך על הנתונים והמסמכים שמסרו הנתבעים לו ועדות האכלוס, נקבע על ידן, כי הכנסתם גבוהה מן ההכנסה המזכה. כמו כן, יוער, כי לא ברור אם הנתבעים ממצ ים כושר השתכרותם. לכך גם יש להוסיף, כי הנתבע 1 ירש מאביו כספים בסכום לא מבוטל. אם כן, משלא עומדים הנתבעים במבחני ההכנסה לזכאות לדיור ציבורי, כעולה מהחלטות ועדות האכלוס, יהיה בהקניית מעמד מועדף לנתבעים, לאור נסיבותיהם המיוחדות, משום פגיעה חמורה באחרי ם, שמצבם הכלכלי קשה יותר משל הנתבעים, ומשכך נקבע לגביהם, כי עומדים בקריטריונים לקבלת דיור ציבורי.
באשר להשלכות הפינוי מהדירה, על הנתבעים ועל ילדיהם, ביקשו הנתבעים לצרף לסיכומיהם אישורים המעידים, לכאורה, על הידרדרות במצבם הנפשי של שניים מילדיהם,
כתוצאה מהליך הפינוי, ואולם, בשל העובדה כי טענות אלו נטענו רק בשלב הסיכומים, בצירוף אסמכתאות לראשונה בשלב הסיכומים, הרי שהוריתי על הסרת האסמכתאות.
כך או כך ברי כי בפינוי דיירים מדירה בה גרו משך כל חייהם, ישנו קושי רגשי גדול, בייחוד כאשר לדירה ערך סנטימנטלי ורוחני עבור הנתבעים, כפי שפורט לעיל. ואולם, לצערי, לא מצאתי, כי יש בנסיבות אלו, כדי להצדיק חריגה מן הכללים או כדי להעדיף הנתבעים על פני אלו שנמצאו זכאים לדיור ציבורי, על פי הקריטריונים, ומחכים בתור לקבלת הדיור הציבורי.

סוף דבר
אני מקבלת את התביעה ומורה על פינוי הנתבעים מהדירה ברח' רביבים 107/2, בירוחם.
בשל נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, כפי שפורט לעיל, הנתבעים יפנו את הדירה בתוך 6 חודשים, ממועד קבלת פסק דין זה לידיהם, זאת בכדי לאפשר להם זמן מספיק להתארגנות למקום מגורים אחר.
בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, לא מצאתי מקום לתן צו להוצאות.
זכות ערעור כחוק.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' ניסן תשע"ט, 08 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.