הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 5054-09

בפני
כבוד ה שופטת עירית קויפמן

התובעת
א.א.ע.יבולים

נגד

הנתבעים
1.משרד הפנים – מדינת ישראל
2. משרד התעשייה המסחר והתעסוקה - מדינת ישראל
3. שרות התעסוקה - מדינת ישראל

פסק דין

1. לפני תביעת התובעת, א.א.ע יבולים, שותפות בבעלותו של מר ששון קאשי, העוסקת בחקלאות (גידול ירקות ופרחים) , לקבלת פיצוי על סך 1,388,137 ₪ בגין נזקים אשר נגרמו לה ב שנים 2001 – 200 2, וזאת לטענתה , בשל רשלנות המדינה שנקטה מדיניות של "שמים סגורים" , ובכך מנעה מימוש היתרים שקבלה התובעת להעסקת עובדים זרים בחקלאות.

התביעה הוגשה נגד מדינת ישראל - משרד הפנים - האחראי על היתרי כניסה לפועלים זרים לעבודת חקלאות, משרד העבודה והרווחה - האחראי על מתן היתרים לחקלאים להעסיק עובדים זרים בחקלאות, ושירות התעסוקה - האחראי על אספקת העובדים הזרים לחקלאים אשר קיבלו היתר לכך.
לשם הנוחות, ומאחר שהתובעת עצמה אינה עורכת הבחנה בין הגופים השונים, יקראו הנתבעים כולם "המדינה".

ההליכים בתיק
2. מדובר בתביעה שהוגשה ביום 31.12.2009 ועברה מספר מותבים. על כן ראוי לייחד מספר מילים בנוגע להתמשכות ההליך עד כה.
בין היתר יצוין כי בתחילת ההליך עתרה התובעת בבקשה לפטור אותה מתשלום אגרה, בקשה שנדחתה בהחלטה מיום 15.5.2010 (כב' הרשם כפכפי, כתוארו אז). ערעור על ההחלטה הא מורה התקבל ביום 16.2.2011 (כב' השופט גדעון), ונקבע כי התובעת פטורה מתשלום אגרת משפט.
ביום 20.7.2011 נדחתה בקשת המדינה לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, זאת מאחר שהמדינה לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, כנדרש.
בקשת רשות ערעור שהוגשה על ההחלטה האמורה, נדחתה בהחלטה מיום 5.2.2012 (רע"א 12818-10-11 בית המשפט המחוזי בבאר-שבע).
ביום 12.12.2011 ניתן פסק דין בהעדר הגנה, לאחר שהנתבעים לא הגישו כתב הגנה.
ביום 20.05.2012 בוטל פסק הדין בהסכמת הצדדים.
במהלך הדיונים בתיק צוינה כוונת הצדדים לפנות לגישור, ובמקביל עסקו הצדדים בהשלמת הליכים מקדמיים ( דיונים מיום 30.10.2012, 26.2.2013 ו-4.7.2013 לפני כב' השופט גדעון).
משהליך הגישור לא החל, ניתן צו להגשת ראיות (החלטת כב' השופט גד עון מיום 3.9.2013).
התובעת הגישה ראיותיה אולם לתיק הוגשו בקשות נוספות, בין היתר בעניין המצאת מסמכים אשר שימשו כמסד נתונים לחוות דעת השמאי מטעם התובעת ואשר הנתבעים ביקשו לקבלם (ר' החלטת כבוד השופטת סנדלר איתן מיום 9.2.2014).
לאחר מספר דיונים שהתקיימו בנושא (דיונים מיום 25.03.2014, 23.11.2015, 8.12.2015, 3.2.2016 ו- 2.5.2016 לפני כב' השופטת סנדלר-איתן ), ולאחר שהתקבלה על פי החלטת בית המשפט (החלטה מיום 2.5.2016 – כב' השופטת סנדלר- איתן), תע"צ מאת מזכיר האגודה השיתופית יבול, מר שרגא שטרן, הוגשו ראיות המדינה.
בהחלטה מיום 20.7.2017 הורתה כב' השופטת סנדלר-איתן על מינויו של המומחה דב סמפולינסקי, כמומחה מטעם בית משפט בתחום השמאות החקלאית.

3. ביום 1.11.2017 הועבר התיק לטיפולי.
משהועבר התיק לטיפולי, נקבעו מועדים לשמיעת ראיות (החלטה מיום 6.12.2017), התקיימו ארבעה דיוני הוכחות, הוגשו סיכומי הצדדים וכן נשמעו סיכומיהם בעל פה. בין לבין, התקיימו דיונים נוספים וכן חלו עיכובים שונים בשל התנהלות הצדדים כפי שמשתקפת מבקשות שהוגשו לתיק ומהחלטות בית המשפט, וכן בשל עיכוב בהגשת חוות דעת המומחה מטעם בית משפט.

אציין כי בעקבות פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 11115-03-13 ו- ת"א 13505-05-11, ע"י כב' השופט פרסקי) , במסגרתם נדחו תביעות אשר הוגשו על ידי חקלאים הנ וגעות אף הן להיתרים להעסקת עובדים זרים בחקלאות, עתרה המדינה לעיכוב מינוי המומחה מטעם בית משפט ולפיצול הדיון בין שאלת החבות לשאלת הנזק, כאשר התובעת התנגדה לבקשה זו.
בהחלטה מיום 10.4.2018, התייחסתי לשיקולים השונים ובין היתר לכך שמדובר בתביעה המתנהלת משנת 2009, ועל כן הורתי, לאור הסכמת התובעת, כי התובעת תישא במימון מלוא שכר טרחת המומחה מטעם בית משפט, כמימון ביניים.

תמצית טענות התובעת בכתב תביעתה
4. התובעת עוסקת בגידולים חקלאיים שונים, כגון פרחים וירקות, הן בשטחים פתוחים והן בחממות.

5. עד חודש אוקטובר 2000 התבססה התובעת על עבודת עובדים זרים ועובדים פלסטינאים, אולם עקב המצב הביטחוני וסגרים שהוטלו על שטחי הרשות הפלסטינית, נוצרה מצוקת עובדים במגזר החקלאי ולכן הוציאה המדינה החל מחודש דצמבר 2000 היתרים לעובדים זרים בחקלאות.

6. בחודש ינואר 2001 הוחלט על ידי המדינה, להביא ארצה כ-2000 עובדים זרים מתאילנד, ומתוכם קיבלה התובעת הקצאה של עובד אחד, ואין בהקצאה זו מענה הולם לנזקי הסגר על שטחי הרשות הפלסטינית ולמשבר אשר פקד את המגזר החקלאי.

7. ביום 11.08.2001 הורתה המדינה על סגירת שמי ישראל בפני עובדים זרים וזאת ללא שום סמכות חוקית. מצבה של התובעת הורע מיום ליום שכן עובדים זרים לא הגיעו בגלל מדיניות השמים הסגורים וכן בגלל עזיבת עובדים זרים שההיתר שלהם פג או שהעדיפו לחזור למולדתם. מספר הפועלים הזרים הלך ופחת ונזקיה של התובעת גדלו והחמירו.

8. לא הייתה מדיניות רשמית של הפסקת הנפקת היתרים להעסקת עובדים זרים בחקלאות וביום 25.11.2001 נתן שירות התעסוקה לתובעת היתר להעסקת 24 עובדים זרים בחקלאות כעובדים קבועים ובנוסף מכסה נוספת לעובדים זמניים לשנת 2002 כולה.
מנהל התובעת הגיש ערר על ההחלטה וביקש להקצות לו 40 עובדים.

9. גם ההיתר שהונפק לא כובד על ידי המדינה, למרות שהתובעת הסתמכה עליו ובנתה את ת כנית הגידולים החקלאיים שלה על פיו.

10. ביום 17.02.2002 אישרה ממשלת ישראל את הצעת שר החקלאות דאז, ומכסת העובדים הזרים בחקלאות הועלתה מ-22,000 ל-28,000. ביום 31.03.2002 ובעקבות החלטת הממשלה, קיבלה התובעת היתר העסקה ל-27 עובדים זרים. למרות זאת, לא ניתנו בפו על אשרות כניסה לעובדים זרים ובכך סיכלה המדינה הגעת עובדים זרים למגזר החקלאי בכלל ולתובעת בפרט. המדינה התעלמה מהיתרים אשר הונפקו, לא אפשרה את מימושם ולא דאגה לכוח עבודה חלופי על מנת לצמצם את נזקם של ה חקלאים ובהם התובעת. בכך שהמדינה לא מילאה את חובתה, היא התרשלה ו/או נהגה שלא כדין ו/או שלא בצורה הוגנת ובכך גרמה לנזקי התובעת.

11. ארגון מגדלי הפרחים ועוד 491 חקלאים נוספים בהם התובעת , הגישו עתירה לבג"ץ כנגד המדינה (בג" ץ 5013/02) וביום 19.06.2002 חייב בג" ץ לאפשר את מימוש היתרי ההעסקה וליתן אשרות כניסה לעובדים בהתאם להיתרים וזאת תוך 15 יום מיום החלטת בית המשפט. בנוסף, בשל הליכים נוספים שנפ תחו בבג"ץ כנגד המדינה, אושרה עד סוף יולי 2002 הגעתם של כ-13,000 עובדים זרים נוספים לעבודה בענף החקלאות. המדינה הערימה קשיים נוספים ואף הוגשו בקשות לביזיון בית משפט כאשר ההחלטה האחרונה בעניין ניתנה ביום 04.02.2003.

12. התובעת הסתמכה בעבודתה על עובדים זרים עוד משנות ה-90, וביתר שאת לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה (אוקטובר 2001) והטלת סגרים אשר מנעו העסקת עובדים פלסטינאים. התובעת ביקשה וקיבלה היתרים להעסקת עובדים ז רים, אולם המדינה לא אי פשרה לה לממש את ההיתרים והחליטה על סגירת השמיים לעובדים זרים. התובעת הסתמכה והתבססה על ההיתרים ו/או ההבטחות ו/או המצג אשר התירו ו/או הבטיחו ו/או הציגה המדינה ובגין הסתמכות זו השקיעה כספים רבים. בדיעבד הסתבר כי ההיתרים לא כובדו ובוטלו, הבטחות הופרו והמצג היה מצג שווא.
המדינה אף גירשה מהארץ את כל מי שהסתיימה אשרת השהייה שלו וזאת במקום להאריכה כדי לצמצם את הנזקים , ולא נתנה כל פתרון.

13. על סמך ההיתרים ו/או ההבטחות ו/או המצג, עיבדה התובעת כ-230 דונם של ירקות ופרחים בשטח פתוח ובחממות ולאור המחסור בידיים עובדות, נגרמו לתובעת נזקים כספיים ניכרים. עוד נטען כי בעליה של התובעת לקה בדיכאון בעקבות המצב הכלכלי, כל עמלו ירד לטמיון וכיום מצבו הכלכלי קשה והוא אף הוכרז בשנת 2007 כחייב מוגבל באמצעים.

14. התובעת צירפה לתביעתה חוות דעת של השמאי שלמה שרף , שמאי חקלאי , אשר העריך את נזקי התובעת לעונות 2001 - 2002 בסך של 1,388,137 ₪.

15. להשלמת התמונה יצוין כי מתצהיר מנהל התובעת מר ששון קאשי ומסיכומי התובעת עולה כי התובעת טוענת לחוסר יכולת לממש היתרים שהתקבלו על ידה בתקופה שבין 1.8.2001 עד 31.7.2002.

תמצית טענות המדינה בכתב ההגנה
16. התובעת אינה טוענת כל טענה בעניין תקינות ההיתרים שניתנו לה וטענתה היחידה היא כי בשל מדיניות השמיים הסגורים בה נקטה המדינה, לא היה ביכולתה של התובעת לממש במלואם היתרים אלו. על כן, נטען כי האירוע העוולתי הנטען על ידי התובעת הינו מדיניותה של המדינה, בעוד שאי מימוש ההיתרים הוא רק ה תוצאה שהובילה לנזק הנטען.

17. התביעה הוגשה כעבור למעלה מ-7 שנים ומדובר בשיהוי בלתי סביר. אין הצדקה לשיהוי זה שכן כל הנסיבות המקימות לכאורה את עילת התביעה היו בידיעתה כבר בשנת 2002 כפי שניתן ללמוד מחוות דעת השמאי שהגישה. הדבר הסב נזק ראייתי כבד למדינה.

18. עם התרחבות התופעה של העסקת עובדים זרים, הבינה הממשלה כי יש לכך השלכות קשות ומרחיקות לכת על המשק והחברה הישראלית , שכן הדבר גרם לגידול משמעותי באבטלה, למשבר עמוק בשוק העבודה, להגדלת הקצבאות ועלויות המדינה ולמיתון עמוק ומתמשך של המשק. הדבר אף הביא למצב של גביית עמלות גבוהות מאוד על ידי מתווכי כוח אדם, מצב של סחר בבני אדם וניצול ועושק של העובדים על ידי חלק מהמעסיקים, ופגיעה בזכויות אדם בסיסיות שלהם.
עובדים זרים אשר נכנסו עם היתר, לא עזבו את הארץ והמשיכו לשהות ולעבוד ללא היתר.
מספר העובדים הזרים בישראל הגיע למאות אלפים ושיעורם בשנת 2001 עמד על כ-11%. על כן, ביקשה המדינה לפעול להבראת המשק באמצעות שינוי מדיניותה והחלה לפעול במרץ להפחתה משמעותית של מספר העובדים הזרים המועסקים במדינה. המדינה לא מצאה תועלת או היגיון בהקצאת משאבים רבים בהרחקה מישראל של עובדים זרים שהגיעו כדין אך איבדו את מעמדם החוקי, ובו בזמן להכני ס עובדים זרים חדשים למדינה. כדי למנוע תופעה אבסורדית זו המכונה "הדלת המסתובבת", נקטה המדינה במדיניות "שמיים סגורים" כלומר סגירת השמיים לכניסת עובדים זרים חדשים מחו"ל תוך עידוד גיוס עובדים זרים המצויים כבר בישראל.

19. אין למעסיקים ובהם התובעת, זכות קנויה להעסקת עובדים זרים והיקף ההעסקה של עובדים זרים הינו נגזרת של החלטות הממשלה על פי צורכי המשק והיקף דורשי העבודה הישראלים.

20. כחלק מביצוע רפורמות בשוק העבודה, קיבלה הממשלה סדרת החלטות לצמצום מספר העובדים הזרים בישראל.
החל משנת 2001 נקבעו הקצאות ההיתרים לעובדים זרים בענף החקלאות באמצעות מקדמי הקצאה לענפי החקלאות השונים. ביום 05.08.2001 התקבלה החלטה 554 הקובעת בין היתר, שמכסת העובדים הזרים בחקלאות לשנים 2001 -2002 תעמוד על 22,000 עובדים זרים. בשנת 2002 הוחלט להגדיל את מכסת העובדים הזרים בחקלאות ל-28,000 עובדים.
כחלק מיישום המדיניות לצמצום מספר העובדים הזרים, במהלך שנת 2001 ומינואר 2002 לכל המאוחר, החליטו שרי העבודה והפנים על מדיניות של "סגירת השמיים" לכניסת עובדים זרים חדשים מחו"ל. משמעות הדבר הייתה ניצול כוח האדם הקיים וניוד העובדים שנמצאים בארץ. ככל שהדבר לא התאפשר, ניתנה למעסיקים האפשרות לקבל אישור להבאת עובדים זרים חדשים מחו"ל , כנגד עובדים שעזבו כחוק בתום אשרת השהייה שלהם. החלטה זו אושרה בדיעבד בהחלטת ממשלה 2328 מיום 30. 7.2002. על כן נאסרה הבאתם של עובדים זרים לצורך עבודה בישראל למעט לשם החלפת עובד זר היוצא את המדינה. עוד בטרם החלטת הממשלה התקבלה החלטת שר העבודה בהסכמת שר הפנים לסגור את השמיים כך שהביצוע בפועל החל עוד קודם לכן.
ביום 13.04.2003 התקבלה החלטה 208 אשר אימצה את ההחלטות הקודמות.

21. עניינה של תובענה נזיקית זו, בהפעלת שיקול הדעת של הממשלה במובנו הרחב ביותר. מדובר במקרה בו הרשות פעלה אגב הפעלת שיקול דעת בעניין שההחלטה בו צריך וראוי שתיקח בחשבון תפיסות חברתיות נוגדות ושיקולים שבאינטרס הציבורי, ותאזן בניהם. בדיקת סבירות ההחלטה המנהלית ותקינותה מצויה בתחום המשפט המנהלי ואינה מהווה עילה בתחום המשפט האזרחי, ובית המשפט לא יתערב בהחלטה מנהלית ולא יחליף שיקול דעתו בזה של הרשות.

22. אין בהתנהלות המדינה דבר שיש בו להוות הבטחה שלטונית. לתובעת אין אינטרס הסתמכות , שכן הענקת היתר להעסקת עובד זר משמעותה היא כי לתובעת מותר להעסיק עובד זר בכפוף להחלטות הממשלה. אין בהענקת היתר להעסקת עובד זר משום הבטחה מנהלית להעסקת עובד זר בפועל , אלא הבטחה כי המדינה לא תפעל למניעת העסקת העובד ככל שיינתן לתובעת היתר וככל שתפעל בהתאם להיתר. אין משמעות הענקת ההיתר משום התחייבות של המדינה להקצות עובדים זרים בפועל שכן המדינה אינה מהווה ארגון להשמת עובדים. כן נטען למען הזהירות, כי למדינה זכות בדין ואף חובה ציבורית להשתחררות מנהלית מהבטחה.

העדויות בתיק
23. מטעם התובעת העידו מר ששון קאשי והגב נירית ליטוב. כמו כן, נחקר השמאי החקלאי שלמה שרף על חוות הדעת שמסר מטעם התובעת.

24. מטעם המדינה העידו גב' סופיה בריימן וגב' ברכה גל.
המדינה הגישה חוות דעת של רו"ח אלישע סער וחוות דעת של עו"ד דורון חבקין שמאי מקרקעין ואגרונום. התובעת ויתרה על חקירתם הנגדית של מומחי הנתבעת.

25. בנוסף, העידו בתיק מר שרגא שטרן, מזכיר האגודה השיתופית יבול אשר מסר תע"צ על פי החלטת כב' השופטת סנדלר-איתן מיום 2.5.16, וכן המומחה מטעם בית המשפט, אגרונום ושמאי חקלאי מר דב סומפולינסקי.

דיון והכרעה
26. תביעת התובעת נוגעת לנזק שנגרם לה בגין מחסור בעובדים זרים לעונת 2001 – 2002, בשל חוסר יכולת לממש היתרים שהתקבלו על ידה בתקופה ש מיום 1.8.2001 עד יום 31.7.2002.

אציין כי על אף שבכתב התביעה נטען כי התביעה מתייחסת גם לשנת 2003, הדבר לא עולה מחוות הדעת אשר צורפה לה. גם בסיכומי התובעת צוין כי התביעה היא לפיצוי בגין נזקים שנגרמו בעונה 2001 – 2002. על כן ידונו הטענות בהתייחס לעונת 2001 – 2002 בלבד.

27. שהיית עובדים זרים בישראל מוסדרת מכח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952.
אין חולק שהנתבעת קבלה היתרים להעסקת עובדים זרים בתקופה הרלבנטית.

המחלוקת העיקרית, כפי שעולה מטיעוני הצדדים, היא בשאלת הרשלנות והקשר הסיבתי בנוגע להתנהלות הנטענת של המדינה, אשר החליטה על "סגירת השמיים" בתקופה שמיום 1.8.2001 עד יום 31.7.2002, ו בכך גרמה, לפי הנטען, לחוסר אפשרות לממש היתרים שניתנו לתובעת להעסיק עובדים זרים.
לעניין זה יש לבחון אם המדינה הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובעת, וככל שהייתה התרשלות של המדינה, יש לבחון את שאלת הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזקים הנטענים.
ככל שיוכח כי יש רשלנות וקשר סיבתי, יש לדון בגובה הנזק.

28. כפי שעולה מההיתרים שצורפו לראיות, והדבר אינו שנוי במחלוקת, מספר העובדים הזרים שהתובעת קיבלה היתר להעסקתם, הוא כדלקמן:
13 עובדים על פי היתר מיום 17.12.2000 שתוקפו עד יום 31.12.2001.
עובד אחד על פי היתר מיום 25.02.2001 שתוקפו עד ליום 30.06.2001.
24 עובדים על פי היתר מיום 25.11.2001 שתוקפו עד ליום 31.12.2002.
27 עובדים על פי היתר מיום 31.03.2002 שתוקפו עד ליום 31.03.2003.
אין חולק כי ההיתר הרביעי בא להוסיף להיתר השלישי לעניין כמות העובדים, ומקורו באותה בקשה של התובעת.

29. אקדים ואומר, כי במקרה זה מקובלות עליי טענות המדינה ודין התביעה להידחות.

30. סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כדלקמן :
"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או ל א עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות...הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב – 1952 קובע כדלקמן:
"אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".

בפסיקה נקבע כי גם אם המדינה עושה שימוש בסמכויותיה השלטוניות, היא עלולה לחוב ברשלנות אם פעלה באורח בלתי סביר בנסיבות בהן מוטלת עליה חובת זהיר ות (ע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מדינת ישראל (19.3.2007), פסקה 19 לפסק דינו של כבוד השופט א ' א' לוי).

31. קיימת דואליות נורמטיבית בבחינת התנהלות המדינה, שכן על המדינה חלים כללי המשפט המנהלי. לפיכך, בבוא בית המשפט לבחון את החלת עוולת הרשלנות, נבחנים גם כללים מהמשפט המנהלי ונלקחים בחשבון שיקול הדעת הרחב של הרשות ושיקולי מדיניות .
יודגש כי לא כל אי סבירות מנהלית עולה כדי רשלנות הרשות וחיובה בנזיקין (ת"א (י-ם) 8356/06 אפגד חברה לעבודות הנדסה ובנין בע"מ נ' מדינת ישראל (19.10.2015)).

32. בענייננו, התובעת אינה מלינה על היתרי ההעסקה שהתקבלו על ידה והיקפם, אלא טוענת כי לא ניתנה לה אפשרות לממשם נוכח מדיניות המדינה שלא לאפשר הגעת עובדים זרים חדשים בתקופה שמיום 1.8. 2001 עד יום 31.7. 2002 ("סגירת השמיים").
המדינה מאשרת כי הוחלט על "סגירת השמיים" להבאת עובדים זרים בתקופה האמורה (סעיף 57 לכתב ההגנה).

33. טוענת התובעת כי סגירת השמיים שהחלה ביום 1.8.2001 נעשתה בחוסר סמכות ורק ביום 30.7.2002 התקבלה החלטת הממשלה בעניין סגירת השמיים, כאשר בהחלטה זו הוחרג ענף החקלאות.
אודה כי לא ברורה לי טענת התובעת בעניין זה.
לו סברה התובעת עוד ביום 1.8.2001 או בסמוך לכך, כי סגירת השמיים נעשתה בחוסר סמכות, היה עליה כבר במועד זה לעתור בעתירה מתאימה כנגד אותה התנהלות.
התובעת לא עשתה כן.
טענות התובעת מופנות כנגד מעשי המדינה, בעקבות החלטות שלטוניות שעניינן קביעת מדיניות, ועל כן, כאמור, יש לבחון את הדברים גם בראי כללי המשפט המנהלי.
בענייננו, הוגשה התביעה ביום 31.12.2009 כאשר נטען כי כבר מיום 1.8.2001 החלה המדינה במדיניות סגירת השמיים.
יתרה מזו, כפי שצוין לעיל, נזקה של התובעת התגבש כבר בחודש מאי 2002 ומשכך, במועד זה, לכל המאוחר, התגבשה עילת התביעה.

34. התביעה הוגשה בחלוף למעלה מ-7 שנים מהמועד בו התגבשה עילת התביעה. טענת התיישנות שנטענה על ידי המדינה, נדחתה כאמור, מן הטעם שלא נטענה בהזדמנות הראשונה. ואולם, המדינה טענה גם לקיומם שיהוי ונזק ראייתי.

התובעת טוענת כי לא הגישה תביעתה במועד בו הוגשו תביעות אחרות, לרבות תביעת בנו המנוח של נציג התובעת, ומנמקת זאת בחוסר יכולת כלכלית לעמוד בסכום האגרה. דא עקא, במסגרת ההליך שלפני, התובעת עתרה בבקשה למתן פטור מתשלום אגרה, ולא ברור מדוע לא עשתה כן במועד הגשת התביעות האחרות.

בענייננו, מדובר בשיהוי של למעלה מ-7 שנים שכן התובע עצמו טוען כי נזקו התגבש עוד בחודש מאי 2002, בעוד התביעה הוגשה בחודש דצמבר 2009.
לפיכך, טענות הנתבעת לקיומו של שיהוי מקבלות משנה תוקף.

דחיית תביעה אזרחית מחמת שיהוי מוגבלת למקרים חריגים ונדירים, ומטילה היא נטל כבד על הטוען לה (ע"א 4352/15 קורן נ' הראל ( 2.7.2017), פסקה 1 לפסק דינו של כב' השופט ג'ובראן (להלן: עניין קורן))

חלוף הזמן אינו נתון בלעדי וניתן אף לומר כי "אינו נתון בעל חשיבות עצמאית בעת בחינת השיהוי" (עניין קורן, פסקה 2 לפסק דינו של כב' השופט הנדל ). בפסיקה נקבעו תנאים נוספים, מלבד חלוף הזמן, השלובים זה בזה אותם נדרש להוכיח לשם קבלת טענת שיהוי: האחד - השיהוי מבטא ויתור על זכויות הת ובע; והשני - שינוי לרעה במצבו של הנתבע עקב השיהוי בהגשת התביעה. תנאי נוסף שהוזכר בהקשר זה הוא התנהלות בחוסר תום לב מצד התובע, וכן נבחנים תום ליבו של הנתבע ואם התנהגותו תרמה לשיהוי ולשינוי מצבו לרעה.
עם זאת נקבע כי גם כאשר תנאים אלו מתקיימים, לבית המשפט שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לטענת השיהוי במקרה הספציפי שלפניו (ע"א 6182/14 אינבסטלום הולדינגס בע"מ נ' ספריית יפת בע"מ (3.5.16) , פסקה 13 לפסק הדין ).

בענייננו, כאמור, נדחתה טענת ההתיישנות, מאחר שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה. על כן, אין להשתמש בדוקטרינת השיהוי על מנת לעקוף את התנאים שנקבעו לקבלת טענת התיישנות (בענייננו, העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה), על מנת לדחות את התביעה בשל חלוף הזמן בלבד.

מצאתי כי ניתן לדון בתובענה למרות חלוף הזמן, כאשר ברי כי ככל שחסרים מסמכים ונתונים בשל חלוף הזמן , יפעל הדבר לחובת התובעת, אשר הנטל עליה להוכיח את תביעתה. נוסף על כך, לא שוכנעתי כי המדינה הוכיחה שינוי לרעה במצבה. על כן, לא מצאתי לדחות את התביעה מן הטעם של שיהוי בלבד.
עם זאת יודגש כי בשל חלוף הזמן, ככל שחסרים מסמכים ונתונים, יפעל הדבר לחובת התובעת, אשר בהשתהותה גרמה לנזק ראייתי בהליך.

35. לחובת התובעת עומדת גם העובדה שלא פעלה בזמן אמת למיצוי ההליכים המקדמיים בהם יכולה הייתה לנקוט החל מחודש אוגוסט 2001 ואילך. לעניין זה נקבע בת"א (ב"ש) 30995-10-14 עמק הסליקורניה בע"מ נ' מדינת ישראל (1.11.18) (להלן: עניין עמק הסליקורניה), כי התובעת שם מושתקת מלברר את תביעתה נוכח אי מיצוי הליכים מנהליים אותם יכולה הי יתה למצות בזמן אמת.

כן נקבע כי "... זה המקרה בו יאמר כי לא ניתן להשלים עם הילוך זה של הניזוק אשר שקט על שמריו מול הנזק המתעצם ותחת תקיפת התנהלות ו/או החלטות הרשות בחר לשבת באפס מעשה ורק בדיעבד תבע את נזקיו"

עוד נקבע כי ככל שהיא צודקת בטענותיה, היה בהן כדי למזער את נזקיה וכי הכשרת הליך זה יוצר עיוות בדרך של עקיפת דוקטרינת השיהוי הקיימת במשפט המנהלי.
"עיוות נוסף אשר עלול להיווצר כתוצאה מפתיחת הדרך להשגה על החלטות הרשות המינהלית בדרך של תקיפה עקיפה, הנו העקיפה של דוקטרינת השיהוי המבוססת היטב במשפט המנהלי.
בית המשפט העליון עמד על עניין זה לאחרונה בדונו בתקיפה עקיפה של תוכנית מתאר אשר דבר קיומה היה ידוע לתוקפים מזה זמן רב. וכך הובהר מפי כב' השופט גרוניס (בהסכמת חבריו להרכב, כב' השופטים חיות וג'ובראן) בע"א 9569/04 חוסין אחמד עבידאת נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – ירושלים (פורסם בנבו, ניתן ביום 14.02.08):
"דרך זו לתקיפה של החלטה מנהלית סובלת מחסרונות שונים לעומת תקיפה ישירה ( יצחק זמיר, השפיטה בעניינים מינהליים 43 – 57 (הדפסה שלישית, 1987); רע"פ 4389/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637, 646 – 651 (2000)). אחד מאותם חסרונות מתגלה בבירור במקרה זה. המערערים, שהינם המשיבים בהליך אותו נקטה המשיבה, מציגים טענות נגד תוקפה של תוכנית מתאר שנים לאחר קבלתה. אילו היו הם באים בתקיפה ישירה, למשל על דרך הגשתה של עתירה, אין ספק שטענותיהם והסגותיהם היו נדחות בשל שיהוי. אין לאפשר להם להעלות הטענות בנסיבות מקרה זה על דרך התקפת עקיפין לאחר שנים. אין להבין מדברי, כי עמדתי היא שלעולם לא יפתח פתח לתקיפתה של תוכנית בתקיפת עקיפין, אולם במקרה זה, כאשר התקיפה נעשית לאחר כעשר שנים, אין מקום להעתר לטענות"."

בענייננו, הוגשה התביעה כאמור בחלוף למעלה מ-7 שנים, כאשר בזמן אמת יכולה הייתה התובעת לתקוף את התנהלות המדינה תקיפה ישירה בהליך מתאים, בטענה כי אין היא מצליחה לממש במלואו את היתר העסקת העובדים הזרים בו החזיקה ולדרוש מהמדינה לאפשר את מימושו.
התובעת לא עשתה כן, ויש ממש בטענות המדינה בעניין זה.
ויודגש, התובעת טוענת כי עתירתה לבג"ץ יחד עם ארגון מגדלי הפרחים ואחרים במסגרת בג"ץ 5013/02 ארגון מגדלי הפרחים וצמחי הנוי, אגודה שיתופית נ' ממשלת ישראל (19.6.02) (להלן: "עניין מגדלי הפרחים"), מלמד כי אכן פעלה למימוש זכויותיה.
אין בידי לקבל טענה זו בהתייחס לכלל מכסת העובדים הזרים שבהיתר שניתן לתובעת. עניין מגדלי הפרחים, עוסק רק בתוספת של 6,000 עובדים זרים כאשר מתוך תוספת זו, זכאית הייתה התובעת לשלושה עובדים זרים בלבד ומשכך, ממילא, נמצא כי התובעת לא פנתה בזמן אמת באשר לכלל מכסת העובדים הזרים שבהיתר שניתן לה, ואשר בגין אי מימושו הוגשה התביעה.

36. גם לגופו של עניין לא מצאתי כי יש לחייב את המדינה בפיצוי התובעת.
בפסיקה נקבע כי אין למעסיקים זכות קנויה להביא לישראל עובדים זרים ולהעסיקם.
"...המחוקק לא הכיר בזכותו המוקנית של מעסיק להעסיק עובדים זרים. העסקת עובד זר מותנית בהתרת כניסתו של העובד לישראל – עניין הנתון לשיקול דעת רחב של המדינה במסגרת מדיניות הפיקוח שהיא מפעילה על הנכנסים ל תחומה... העסקת עובדים זרים משפיעה ישירות על המדיניות הכלכלית והמשקית של המדינה, וגם בהיבט זה היא מפעילה את סמכותה השלטונית להסדיר תחום פעילות זה ככל שהוא משפיע על שוק העבודה, הכלכלה, והחברה בישראל...
הנה, כי כן, החקיקה הראשית וההסדרים המנהליים מכוחה, מתבססים על ההנחה המשפטית כי אין זכות מוקנית למעסיק בישראל להעסיק עובדים זרים, וכניסתם של אלה לישראל מותנית במדיניות הממשלה שלה תכליות רבות ומגוונות. שיקול הדעת של המדינה בקביעת מדיניות זו הוא רחב מאוד. כרוחב שיקול הדעת כן גבולותיה הצרים של הביקורת השיפוטית על שיקול דעת זה" (בג"ץ 9722/04 פולגת ג'ינס בע"מ נ' ממשלת ישראל (07.12.2006)).

37. התובעת מסתמכת בטיעוניה על בג"ץ 3451/03 א' דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' ממשלת ישראל (17.5.2004) (להלן: "עניין דורי") , טוענת כי ההיתרים אשר ניתנו לה הם ביטוי של נורמה מוגמרת, והמחזיק בהם יש לו לפחות אינטרס לציפייה כי אלו ימומשו.
כן נטען כי אי אפשרות למימוש אותם היתרים בהכרזה על שמיים סגורים, ובהעדר יכולת המדינה לספק אלטרנטיבה ראויה אחרת, כמוה כביטול בפועל של ההיתרים.
המדינה מנגד טוענת כי פסק הדין בעניין דורי אינו רלוונטי שכן הוא עוסק בתוקף סעיף 13 לנוהל "שמיים סגורים" מיום 7.1.2003.

38. בעניין דורי, נדונו שתי עתירות - עתירתה של א ' דורי , חברה לעבודות הנדסיות בע"מ , אשר עתרה לחייב את המדינה לאפשר לה לממש היתרים להעסק ת עובדים שהוקצו לה בשנת 2002 ואשר לא עלה בידה לממשם לאור מדיניות "השמיים הסגורים" וכן עתירתה של דניה סיבוס בע"מ לאפשר כניסתם של עובדים זרים על יסוד היתרים שהוקצו לה בחודש אפריל 2003 עבור שנת 2003.
בפסק הדין נקבע כדלקמן:
"אין חולקים כי לעותרות אין זכות להפעיל את חברותיהן באמצעות עובדים זרים, וכי היתרים שניתנו בעבר על-פי המדיניות שהייתה קיימת באותה עת אינם מבססים ציפייה לגיטימית כי מדיניות זו תימשך. ראו בג"ץ 298/70 פולק נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד כה (2) 3, בע' 8. שכן, ככלל, רשות מנהלית רשאית לשנות את מדיניותה כאשר הדבר נדרש לדעתה. וראו בג"ץ 198/82 מוניץ נ' בנק ישראל, פ"ד לו (3) 466, בע' 470".
עתירתה של דורי נדחתה שכן נקבע כי ההיתרים שניתנו לה לשנת 2002 ולא מומשו, אינם נזקפים לזכותה לשנים הבאות.
בעניינה של סיבוס נקבע כי בידיה היתרים לשנת 2003, והשאלה שנדונה היא האם היא זכאית לממשם.
לעניין זה נקבע "לדעתי, אין לראות בהיתרים להעסקת עובדים זרים – שלעצמם אינם מותנים – הבטחה מנהלית, המתייחסת לנורמה שהרשות מתחייבת לקבל בעתיד או פעולה שהיא מתחייבת לבצע בעתיד. אלא, ההיתרים הם נורמות מוגמרות. מכאן, שהמדיניות המונעת את מימוש ההיתרים שקולה לביטול נורמה מנהלית שכבר התקבלה.
אכן, רשות מנהלית מוסמכת לבטל נורמות שהיא מקבלת – לרבות היתרים – ולשנותן. ברם, השיקולים הראויים במקרה של ביטול נורמה, ובמיוחד ביטול היתר, שונים מן השיקולים בקבלתה של הנורמה המקורית. נקודת האיזון בין האינטרסים המתנגשים שונה מזו המצדיקה השתחררות מהבטחה שלטונית. שכן, זו האחרונה יוצרת אינטרס של ציפייה בלבד, ולכל היותר הסתמכות, בעוד שבביטול היתר נלקח "דבר" שכבר ניתן. באיזון התלוי במשקלם היחסי של האינטרסים המתנגשים יש איפה לייחס משקל כבד במיוחד לפגיעתו של הפרט כתוצאה מ ן הביטול, וזאת תוך התחשבות בעילת הביטול. ככלל, דרושים טעמים כבדי-משקל לביטול היתר שכבר ניתן...
במקרה שלפנינו, ההיתרים הוצאו לאחר קבלת ההחלטה על מדיניות ה"שמיים הסגורים" בשנת 2002, כפי שבאה לידי ביטוי בנוהל, שכלל גם אפשרות – כאשר הדבר נדרש – להביא עובדים זרים מחוץ-לארץ".

39. לא מצאתי כי ניתן לגזור גזירה שווה מהאמור בפסק הדין בעניין דורי לענייננו.
בעניין דורי, קבע סעיף 13 לנוהל מיום 7.1. 2003 כי בנסיבות מסוימות ניתן להביא עובדים מחוץ לארץ וזאת כאשר משרד הפנים לא יצליח להציע למעסיק עובדים זרים מהארץ בתוך התקופה הקבועה שם. כך, לשון הסעיף, כפי שמובא בעניין דורי, היא כדלקמן:
"היה ומשרד הפנים לא יצליח להציע למעסיק עובדים זרים מהארץ, בהתאמה למכסה הפנויה שיש לו, תוך 30 יום מיום קביעת המכסה הפנויה שלו על-ידי יחידת עובדים זרים בנתב"ג, המשרד ישקול מתן אפשרות לאישור הבאת עובדים מחו"ל לאותו מעסיק, ובלבד שהמעסיק בכל אחד מהשלבים שיתף פעולה [באופן] מלא עם המשרד".

לפיכך, פסק הדין בעניין דורי עוסק בנסיבות קונקרטיות ועניינו סעיף 13 לנוהל, בעוד שבענייננו, ההיתרים ניתנו עוד לפני שהתקבל הנוהל מיום 7.1.2003, ולכן לא חל הנוהל הנזכר לרבות סעיף 13 בו. בעניין דורי בית המשפט מציין במפורש כי ההיתרים הוצאו לאחר קבלת הנוהל שכלל אפשרות להביא עובדים זרים מחוץ לארץ בתנאים מסויימים, מה שאין כן בענייננו , וממילא ההיתרים שניתנו לסיבוס בחודש אפריל 2003 הסתמכו על אותו נוהל שהיה קיים בעת האמורה.
יתרה מזו, התוצאה האופרטיבית של פסק הדין לא היתה להורות על כניסת עובדים זרים לארץ על פי ההיתרים, אלא הוראה למדינה לקיים הליך, במשרד הפנים, בו יהיה על סיבוס להוכיח את טענתה כי לא יכולה היתה, במאמץ ראוי, לגייס את העובדים הדרושים לה בישראל, כאמור בסעיף 13 לנוהל. לכן נקבע כי "אם ימצא כי אכן אין בידי סיבוס, בהשתדלות סבירה, לגייס את העובדים הדרושים לה מבין העובדים הזרים השוהים כבר בישראל, יהיה על הרשויות לאפשר לה להביא עובדים מחוץ-לארץ, זולת אם יימצא להן טעם כבד-משקל, שדי בו לבטל היתרים שכבר ניתנו".
מכאן, שההיתרים הנזכרים בעניין דורי, אינם עומדים לבדם כנורמות מוגמרות, ואין לפרשם כמחייבים מתן אפשרות לסיבוס להביא עובדים זרים מחו"ל, אלא רק יחד עם הנוהל שאפשר הבאת עובדים זרים מחו"ל, מה שאין כן בענייננו.
מאחר שבענייננו, לא היה כל נוהל אשר התיר אישור הבאת עובדים מחו"ל למעסיק ספציפי, בשונה מעניין דורי, אין די בהיתרים לבדם כדי ללמד על חבות המדינה.

40. התובעת בטיעוניה מסתמכת גם על ההליך בבג"ץ בעניין מגדלי הפרחים.
התובעת טוענת כי העתירה הוגשה לאחר ש השמיים נותרו סגורים, על אף החלטת הממשלה מיום 17.2.2002, והתובעת לא יכלה לממש את ההיתרים אשר קיבלה . רק לאחר פסיקת בית המשפט, ביום 16.7.2002, ולאחר שהוגשה בקשה בעניין בזיון בית משפט, מילאה המדינה אחר פסק הדין.
להשלמת התמונה יצוין כי התובעת הייתה אחת מכ-500 חקלאים אשר הגישו את העתירה, כאשר החלטת הממשלה מיום 17.2.02 עניינה הוספת 6,000 עובדים זרים למכסה השנתית, כך שזאת תעמוד על 28,000 עובדים לשנת 2002. נוכח הגדלת המכסה כאמור, הוגדלה המכסה של התובעת בשלושה עובדים מ-24 עובדים ל-27 עובדים. לעניין זה טוענת התובעת כי לאור התנהלות המדינה, למרות שלאור החלטת הממשלה מיום 17.2.02 קיבלה התובעת כבר ביום 31.3.02 את ההיתר אשר הגדיל את מכסתה, הרי שרק ביום 31.7.02, עת נכנס העובד הראשון לשנה זו לארץ, יכולה הייתה התובעת להתחיל ולממש את ההיתרים.

בעניין מגדלי הפרחים הוגש לתיק פסק דין מיום 19.6. 2002, שבו נאמר כדלקמן:
"טענות גב' קורן אינן מניחות את דעתנו שיש להם תשובה של ממש לעתירות שהוגשו לנו.
אנו הופכים את הצווים על תנאי מוחלטים, במובן זה שיוצאו לכל העותרים והמצטרפים ובעלי ההיתרים אשרות כניסה, בהקדם האפשרי ולא יותר מ-15 ימים מהיום".
למעט פסק הדין (ולמעט הודעת העותרים בעניין ביצוע פסק הדין במסגרת הליכי בזיון בית משפט), לא צורפו לתיק טענות הצדדים ואף לא הצווים שניתנו במהלך הדיון, ועל כן לא ניתן ללמוד על יריעת המחלוקת בין הצדדים.

המדינה טוענת כי אין בעניין מגדלי הפרחים כדי לסייע לתובעת, שכן, פסק הדין עוס ק בהכנסת 6,000 עובדים נוספים, כאשר בעקבות החלטת הממשלה מיום 17.2.02 גדל ההיתר של התובעת בשלושה עובדים וזאת על פי היתר מיום 31.3.02.
על כן, נטען כי מכוח אותה מכסה, היו אמורים להגיע למשקה של התובעת החל מחודש אפריל 2002 שלושה עובדים.
ואולם, התובעת טוענת כי נזקיה התגבשו כבר ביום 6.5.02, המועד הראשון בו ביקר השמאי מטעם התובעת במשק.
על כן, נטען לעניין זה, כי גם אם יישום ההחלטה עוכב בין מועד קבלת ההיתר לבין כניסת העובדים בעקבות החלטת בית המשפט, אין בכך כדיי לסייע לתובעת שכן נזקיה לא נגרמו בשל אותו עיכוב ביישום.

41. אין חולק כי עניין מגדלי הפרחים עוסק בתוספת של 6,000 עובדים, מתוכם אמורה הייתה התובעת לקבל 3 עובדים. עיון בחוות דעת המומחה מטעם התובעת, מעלה כי מומחה התובעת ביקר בשטחי התובעת עוד ביום 6.5.02, ולכן נזקה של התובעת , כפי שנטען בכתב התביעה בהסתמך על חוות הדעת האמורה , התגבש כבר במועד זה.
לו הייתה המדינה פועלת ליישום היתר שניתן לתובעת ביום 31.3.02, הרי שלכל המוקדם הייתה התובעת מקבלת שלושה עובדים זרים במהלך חודש אפריל 2002.
בנסיבות אלה, ספק אם ניתן לומר כי קיים קשר סיבתי בין העיכוב הנטען, בגינו הוגשה העתירה בעניין מגדלי הפרחים, לבין הנזק הנטען שנגרם לתובעת.

42. טענת התובעת, כי מפסק ה דין בעניין מגדלי הפרחים נלמד שהייתה חובה לאפשר כניסת עובדים מחו"ל, יכולה להתייחס אך ורק ל-6,000 העובדים הנוספים על פי החלטת הממשלה מיום 17.2.2002 וממילא היא אינה חלה על כלל מכסת ההיתרים.
ויודגש, מדיניות הממשלה הייתה שלא לאפשר כניסתם של עובדים זרים נוספים מעבר למכסה שנקבעה. כאשר המכסה השנתית הועלתה מ – 22,000 ל- 28,000 עובדים זרים, התאפשרה הבאת 6,000 עובדים זרים נוספים מחו"ל. בכך עסק בג"ץ מגדלי הפרחים, ואין בכך כדי ללמד על חובת המדינה לאפשר הבאת עובדים זרים מעבר ל – 6,000 עובדים, על פי היתרים שניתנו קודם לכן.

43. המדינה בטיעוניה מסתמכת על פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ע"י כב' השופט פרסקי בת"א 13505-05-11 אביבי ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (להלן: עניין אביבי), ובת"א 11115-03-13 עסיס ואח' נ' מדינת ישראל (להלן: עניין עסיס).
כן, מסתמכת המדינה על פסק הדין של כב' השופטת ברקאי בעניין עמק הסיליקורניה.
בפסקי הדין האמורים נדחו תביעות שהגישו חקלאים, בין היתר, בשל מניעת אפשרות לממש היתרים שניתנו להם להעסקת עובדים זרים.

התובעת טוענת כי פסקי הדין אינם רלבנטיים, בין היתר מאחר שהם עוסקים בשנים אחרות.
בעניין עסיס נטען כי הוא אינו רלוונטי לעניינינו, שכן הטענות שנידונו במסגרתו שונות מהטענות בתביעה זו.
באשר לפסק הדין בעניין אביבי נטען כי אכן מדובר בעניין דומה יותר, שכן גם שם נטען שיש לחייב את המדינה בנזיקין לאור התנהגותה הרשלנית אשר מנעה את מימוש ההיתרים וביצוע מדיניות של שמיים סגורים. התובעת טוענת כי בעניין אביבי נקבע שלא הוכחו יסודות התביעה בעוד שבענייננו הוכחו יסודות התביע ה.
באשר לפסק הדין בעניין עמק הסליקורניה נטען כי התביעה שם נדחתה לאור אי מיצוי הליכים מנהליים וכי ההיתרים נשוא פסק הדין בעניין עמק סליקורניה נשאו הבהרה מפורשת שאין בהם כדי להוות התחייבות מטעם המדינה, בשונה ממעמד ההיתרים נשוא תביעה זו.
יצוין כי על פסק הדין בעניין עסיס הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר טרם הוכרע.

44. בעניין עסיס ובעניין עמק הסליקורניה, נידונה טענת התובעים כי מאחר שהמדינה סגרה את השמיים, ולא אפשרה הבאתם של עובדים זרים על אף קיומם של היתרים, נגרם נזק לתובעים.
בשני המקרים נדחתה טענת התובעים לפיה מדובר בהבטחה שלטונית מחייבת.
כך, בעניין עמק הסליקורניה נקבע כדלקמן:
"ההקצאה מהווה אך אינדיקציה לאפשרות קבלת היתרים להעסקת עובדים זרים, והיא כפופה לאפשרות מימוש ההיתרים. לחקלאים אין זכות קנויה להקצאת עובדים זרים וגם לא זכות קנויה למימוש ההיתרים (סעיף 72 לפסק הדין).
וכן: "... אל לו לחקלאי להניח כי בידיו זכות קנויה לממש היתרי העסקה במלואם, בבחינת התחייבות המדינה כלפיו" (סעיף 74 לפסק הדין).
עוד נקבע שם "לאור כל האמור לעיל, מתקבלת מסקנה חד משמעית, כי אין בהיתרים שהונפקו לתובעת משום הבטחה שלטונית לפיה תוכל לממש ההיתרים ולהעסיק עובדים זרים כמספרם בהיתר ההעסקה. לכל היותר היתרים אלו מהווים אישור להעסקה מבלי שמדינת ישראל תפתח כנגד התובעת בהליכים פליליים או מנהליים בגין העסקה הבלתי חוקית של עובדים זרים.
רישיון על פי דין להעסקת עובד זר איננו יכול להיחשב כ"הבטחה", מאחר ומדובר בפעולה של הריבון להסדרת תחום מסוים, ולכל היותר המדובר בהתחייבות שפלוני רשאי לבצע פעולה (רישיון עיסוק בתחום מסוים, רישיון להעסיק, רישיון לפעול).
גם אם מסתמך החקלאי על הקצאת היתרים להעסקת עובדים זרים לצורך תכנון המשק החקלאי שלו, אין בכך כדי לעמוד בתנאים לקיומה של הבטחה שלטונית בבחינת דרישת התוכן ודרישת המסוימות". (סעיף 76 לפסק הדין).
בעניין עסיס נקבע כדלקמן:
"בכל הנוגע לטענת "ההבטחה השלטונית" או "ההבטחה המנהלית", כידוע, בהתאם להלכה הפסוקה, על מנת שההבטחה של רשות תטיל עליה חובה משפטית לקיים את האמור בה, נדרש כי יתמלאו תנאים שהינם כי ההבטחה ברורה ומפורשת, כי תפרוס במדויק את טיב ההתחייבות והיקפה, כי על נותן ההבטחה להיות בעל סמכות לתתה וקיומה של כוונת המבטיח להקנות לה תוקף משפטי ושהוא בעל יכולת למלא אחריה ואין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. עיון בלשון ההיתרים שהוצגו לבית המשפט אינו מעלה את שטוענים לו התובעים. לשון ההיתרים אינה מתייחסת אלא לכך שמחזיק ההיתר רשאי חוקי ת להעסיק עובדים זרים כמספר הנקוב בהיתר, כלומר ללא ההיתר אינו רשאי להעסיק עובדים זרים, ומכאן בא ההיתר ומעניק זכות שלא הייתה קיימת בידי המחזיק בהיתר ולפיה בתנאים מסוימים יוכל להעסיק מספר עובדים זרים כמפורט בהיתר.
מההיתרים לא עלתה כל כוונת התחייבות שמחזיק ההיתר יעסיק בפועל ויממש באופן מלא את כמות העובדים הנקובה. החוק מכוחו ניתן ההיתר, חוק עובדים זרים קובע במפורש שההיתר נועד לצורך העסקת עובדים זרים ולא הוכח כי מי מהתובעים סבר בזמן אמת כי אין עליו לעשות דבר והמדינה היא שתדאג לכך שיהיו לו עובדים. לפיכך, הטענה בדיעבד כי התובעים סמכו על הכוונה המחייבת שבהיתר ולפיה המדינה היא שתהיה אחראית להעסקת העובדים בפועל, אין לה אחיזה ונדחית הטענה ולפיה היתר להעסקת עובדים זרים פירושו הבטחה שלטונית או מנהלית לתוצאה ולפיה בכול משק ובכול זמן נתון יהיו עובדים זרים לפי ההיתרים שבידי התובעים. מספר העובדים המצוין בהיתר הינו מספר מקסימאלי ואין חובה למדינה לספקו. כל שנלמד מההיתר הינו שהחקלאי רשאי להעסיק עובדים זרים עד למספ ר המקסימאלי המצוין ולא ניתן ללמוד מההיתר מעבר לכך" (סעיפים 26 - 27 לפסק הדין).

45. טוענת התובעת כי אין רלוונטיות לקביעות בית המשפט בעניין עמק הס ליקורניה ובעניין עסיס שכן היתרים במקרה האמור נשאו הבהרה מפורשת שאין הם מהווים התחייבות מטעם המדינה ואף ניתנה הצהרת החקלאי בעניין זה.
כן נטען כי בענייננו לא טענה התובעת שעל המדינה לספק את העובדים , אלא כי המדינה התרשלה בכך שההיתרים שנתנה אינם ניתנים למימוש.

אכן, צודקת התובעת כי קיים שוני בין עובדות המקרה בעניין עסיס ועובדות המקרה בעניין עמק הסליקורניה לבין העובדות והטענות בענייננו.
יחד עם זאת, יודגש כי העובדה שההיתרים בעניינים אשר נדונו שם נשאו הבהרה מפורשת כי אינם מהווים התחייבות מטעם המדינה, אינה בבחינת לאו המלמד על ההן, קרי לא ניתן ללמוד מההבהרה שקיימת בהיתרים האמורים, לקיומה של התחייבות המדינה במקרה בו לא צוינה ההבהרה האמורה.
בהערת אגב יוער כי בהיתר שקבלה התובעת מיום 17.12.2000 נאמר כי "קצב מימוש היתר זה מותנה בזמינות העובדים תושבי החוץ מתוך המכסה הכוללת לענף ובהתאם לרישומי משרד הפנים".
מכאן ניתן להסיק שגם התובעת ידעה כי אין כל התחייבות למימוש ההיתר במלואו.

אשר על כן, מקובלת עלי הקביעה כי אין ההיתרים מהווים הבטחה שלטונית ואין הם מקנים זכות למימוש ההיתרים במלואם.

46. באשר לפסק דין בעניין אביבי, לגביו טוענת גם התובעת כי הוא דומה יותר לענייננו, נדונה טענת רשלנות, בין היתר בכך שהמדינה מנעה כניסת עובדים זרים מחו"ל, בהתייחס לעונה חקלאית 2009 – 2010.
טוענת התובעת כי עניינה שונה מהעניין אשר נדון בעניין אביבי, שכן שם נקבע כי לא הוכח שהשמיים היו סגורים, לא העידו נציגי חברות כוח האדם ולא הוכח כי המדינה התרשלה, לאור הטענה שניתן היה להשלים את מכסת העובדים מהעובדים המצויים בארץ . התובעת טוענת כי בעניינה הוכחו יסודות טענת ההתרשלות.
לעניין זה נטען כי אין חולק שהשמיים אכן נסגרו, כי לא הייתה דרישה לגיוס עובדים השוהים בארץ בהיתר ואף לא הייתה יכולת טכנית להעברתם לחקלאים, והחקלאים לא עודכנו ולא הועמדה לרשותם כל אלטרנטיבה. כן נטען כי בענייננו הובאה לעדות גב' ליטוב מח ברת כוח האדם אשר העידה כי התובעת עשתה כל שביכולתה לממש את ההיתרים.

מנגד, טוענת המדינה כי טענת התובעת לחוסר יכולת לגייס עובדים זרים הנמצאים בארץ, מהווה הרחבת חזית. לגופו של עניין נטען כי הן התובעת והן הגב' ליטוב לא הצ יגו כל אסמכתא לכך שגב' ליטוב עבדה עם התובעת, פעלה לגייס עובדים, ונמנע ממנה לגייס עובדים עבור התובעת.
כן נטען כי גב' ליטוב בעדותה התייחסה לקושי לגייס עובדים רק בנוגע להחלטת הממשלה מחודש פברואר 2002, וכי עדותה התייחסה לעובדים במכרז מנוידים הנוגע לעובדים בענף ההדרים ו אינו נוגע למחסור הכללי בעובדים.
עוד נטען כי במסגרת ת"א 6026/04 שני א.ד.א נ' מדינה ישראל (נ/5) , אשר חברת כוח האדם שבבעלות הגב' ליטוב הייתה צד לו, נקבע כי היה ידוע לחברת כוח האדם שיש לפעול לגיוס עובדים מהעובדים הזרים הנמצאים בארץ.
כן נטען כי כפי שעולה מעדותה של הגב' ליטוב, לא היה לחברות כוח האדם אינטרס כספי בגיוס עובדים זרים הנמצאים בארץ.

47. בענייננו, ובשונה מעניין אביבי, אין חולק כי אכן הייתה החלטה של המדינה על "סגירת שמיים" וכי מדובר בהחלטה מכוונת של הממשלה שבאה להתמודד, כפי שעולה מכתב ההגנה עם משבר תעסוקה במשק ( סעיף 57 לכתב ההגנה).
לעניין זה טענה המדינה, כי הדבר בא על רקע גידול במספר העובדים הזרים , התוצאות השליליות שהיו לתופעה זו על המשק הישראלי, והצורך להפחית את מספרם של העובדים הזרים במדינה. על כן לא התאפשרה כניסת עובדים זרים נוספים מעבר למכסה הכללית שנקבעה, ונטען שהיה על החקלאים, ובהם התובעת, לגייס עובדים זרים הנמצאים כבר בארץ.

העדה מטעם המדינה, גב' סופיה בריימן הצהירה בתצהירה כי כמות העובדים הזרים שניתן להכניס לארץ היא ההפרש בין כמות העובדים שנמצאים בארץ לבין המכסה השנתית שקבעה הממשלה (סעיף 13 לתצהיר). כן אשרה בעדותה כי בודקים במערכת ואם מגלים שיש יותר עובדים זרים מהמכסה, לא נותנים לעובדים נוספים להיכנס (עמ' 99 ש' 17 – 19 לפרוטוקול).

לטעמי, התובעת לא הוכיחה שמדובר בהחלטה שאינ ה סביר ה, ונראה כי יש בה חלטה האמורה כדי ליישם את מדיניות הממשלה שמטרתה צמצום מספר העובדים הזרים. אין זה בלתי סביר לדרוש ממעסיק למצות קליטת עובדים זרים מתוך העובדים הזרים הנמצאים בארץ ללא היתר .
על כן, אין בהחלטה זו, לכשעצמה, להקים חבות של המדינה בנזיקין.

48. תביעת התובעת מתייחסת לסגירת השמיים, דבר אשר מנע לטענתה את מימוש ההיתרים.
רק במהלך חקירתה הנגדית של גב' נירית ליטוב, העדה מטעם התובעת, עלתה לראשונה הטענה כי לא ניתן היה לממש את ההיתרים באמצעות גיוס עובדים זרים השוהים בארץ ללא היתר.
התובעת חזרה על טענה זו גם בסיכומיה.
המדינה התנגדה לטענה מאחר שמדובר בהרחבת חזית שכן הטענה לא נטענה במסגרת כתב התביעה.
יש ממש בטענת המדינה בעניין זה. עיון בכתב התביעה מעלה שלא נזכרה כל טענה לרשלנות המדינה בכך שלא ניתן היה לגייס עובדים זרים מהעובדים המצויים בארץ.
ההפך הוא הנכון, בסעיף 44 לכתב התביעה וכן בסעיף 4 5 לתצהיר העדות הראשית של בעליה של התובעת מר ששון קאשי, אף נטען כי המדינה גירשה מהארץ את כל מי שהסתיימה לו אשרת השהייה וזאת במקום להאריכה, כדי לצמצם ולו במעט את הנזקים שגרמה, אולם לא נטען מאומה על כך שלא ניתן היה לגייס את אותם עובדים שלא גורשו.
גם בתצהיר עדותו הראשית של נציג התובעת, מר ששון קאשי, לא נטענה כל טענה בעניין זה.
בסעיף 27 לתצהירו של מר קאשי ציין מר קאשי מפורשות: "ויודגש - בכל הזמן האמור, לא קפאתי על שמרי ונעשו פניות חוזרות ונישנות ללשכת העבודה על מנת שאלו ינתבו אלי עובדים ישראלים אך לא נמצאו עובדים אשר יסכימו לעבוד בחקלאות בתחום משקיי".
מכלל הן שומעים את הלאו, קרי, מר קאשי לא התייחס בתצהירו לאפשרות לגייס עובדים זרים השוהים בישראל.
יתרה מזו, מנהל התובעת הגיב בתצהירו לטענת המדינה כי יכול היה להעסיק עובדים זרים ששהו בארץ, רק בהפניה לפסק הדין בעניין דורי (סעיף 37 – 38 לתצהיר). באמירה זו אין כל טענה כי נמנע מהתובעת לגייס עובדים זרים השוהים בארץ ובוודאי שאין כל פירוט עובדתי באשר לניסיונות ממשיים שנעשו על ידי התובעת או על ידי מי מטעמה, לרבות חברות כוח אדם.
נוכח אמירה זו, ממילא ברור כי במועד הגשת התצהיר (8.12.2013), לא טענה התובעת לקיום ניסיון ממשי כלשהו למימוש ההיתרים באופן של העסקת עובדים זרים הנמצאים בישראל.

גם בתצהיר עדותה הראשית של הגב' נירית ליטוב לא נטענה כל טענה ברוח זו .
בתצהירה, גב ' ליטוב התייחסה למחסור אדיר שנוצר בעובדים זרים בשל ההכרזה על סגירת השמיים וציינה כי אי אפשר היה לממש את ההיתרים בהם החזיקו החקלאים.
עם זאת, אין בתצהיר כל התייחסות לניסיונות שנעשו בפועל לגיוס עובדים זרים השוהים בישראל.
לעניין זה יודגש כי תצהירה של הגב' ליטוב הוגש בשלב מתקדם מאוד של ההליך, לאחר שהחלה שמיעת ראיות, בעקבות בקשת התובעת אשר הוגשה לאחר שניתנו פסקי הדין בעניין אביבי ובעניין עסיס (החלטתי מיום 15.5.2018). למרות זאת, לא מצאה הטענה האמורה את ביטוייה בתצהיר העדה והדבר נטען לראשונה רק במהלך חקירתה הנגדית .
על כן מדובר בהרחבת חזית וממילא לא ניתן לקבל את הטענה האמורה.

49. גם לגופו של עניין, אין לקבל את טענת התובעת. התובעת בכתב תביעתה ובתצהיר מנהלה, לא טענה וממילא לא הוכיחה כי אכן פעלה לגיוס עובדים זרים מתוך העובדים הזרים אשר שהו במדינה ללא היתר.
הגב' נירית ליטוב אשר ניהלה חברת כוח אדם שעסקה בהבאת עובדים זרים, העידה לעניין זה על קשיים שעמדו בפניה לגרום לניוד עובדים (עמ' 78 ש' 28 עד עמ' 79 ש' 5 לפרוטוקול).
ואולם, התובע עצמו כלל לא התייחס לעניין זה ואין כל אינדיקציה לכך שהתובעת לא הייתה יכולה לפעול לגיוס עובדים (בעצמה או באמצעות חברות כוח אדם אחרות) .
כאמור, מכתב התביעה ומתצהיר העדות הראשית של מר ששון קאשי עולה כי התובעת מלינה על כך שהמדינה גירשה עובדים זרים מהארץ, דבר אשר מנע את גיוסם לטענתו. מאחר שאין חולק כי שהו בארץ עובדים זרים רבים, אף מעבר למכסה שנקבעה, וזו הייתה הסיבה להחלטה בדבר "סגירת השמיים", ניתן להסיק גם מטענתו זו כי גיוס כזה היה אפשרי.

יתרה מזו, כפי שיפורט להלן, התובעת לא הוכיחה שלא ניתן היה לגייס עובדים זרים הנמצאים בארץ.
עיון בעדותה של הגב' ליטוב מעלה כי היא מתייחסת לשינוי הקצאות בעקבות הוצאת מכרז המנויידים (עמ' 78 ש' 30 עד עמ' 79 ש' 3 לפרוטוקול). לטענת המדינה טענות אלה אינן נוגעות לענייננו אלא למכרז המנויידים הנוגע לעובדים בענף ההדרים. כאשר הטענות לא עלו בתצהיר העדה, ממילא לא ניתן ללמוד מעדותה כי המתואר על ידה מתייחס לניסיון גיוס עובדים עבור התובעת.
גב' ליטוב העידה כי אין בידיה מסמכים (עמ' 75 ש' 9 -10 לפרוטוקול), וכי החברה נמכרה בשנת 2004 (עמ' 75 ש' 20 – 24 לפרוטוקול).
עוד העידה גב' ליטוב כי היא אינה זוכרת כמה עובדים עבדו אצל מנהל התובעת וכי אם היו לה את מסמכי החברה, הייתה יודעת לענות, וכן כי לא ידעה שתצטרך להעיד על כך כעבור 17 שנים (עמ' 81 ש' 26 – 32 לפרוטוקול).
עוד העידה גב' ליטוב, כי לא שולמו עמלות בגין גיוס עובד תאילנדי בארץ (עמ' 78 ש' 26 – 27 לפרוטוקול). כן העידה כי "אין לה מושג" אם מנהל התובעת עבד עם חברות אחרות (עמ' 76 ש' 4 – 9 לפרוטוקול).
התובע עצמו העיד כי עבד עם עוד חברות כח אדם (עמ' 92 ש' 9 – 13 לפרוטוקול) אולם לא פירט מה נעשה על ידן כדי לגייס עובדים בארץ, אם בכלל.
מכל האמור עולה כי גם בעדותה של גב' ליטוב אין כדי להוכיח ניסיון לגיוס עובדים זרים מהעובדים הנמצאים בישראל עבור התובעת.

50. התובעת מבקשת להסתמך על אמירות המופיעות בפרוטוקולים של דיוני ועדות הכנסת שצרפה המדינה לתיק המוצגים. המדינה טוענת כי המסמכים הוגשו על ידה כדי להציג את מורכבות הסוגיה, האינטרסים הרבים שמעורבים בעניין ושיקולי המדיניות. עיון במסמכים אלה מעלה כי אין בהם להוכיח את טענות התובעת. ויודגש, אין חולק כי המסמכים מהווים ראיה לעצם אמירת הדברים ואולם, אין הם מספיקים כראיה להוכחת נכונות תוכנם. לו רצתה התובעת להוכיח את אמיתות האמור בהם, היה עליה לזמן לעדות את הגורמים הרלבנטיים אך הדבר לא נעשה.

51. על כן, אין די באמור כדי להוכיח שלא היה באפשרות התובעת לגייס עובדים זרים בארץ ובכך למלא את מכסת ההיתרים , או כי היא ניסתה בפועל לעשות כן.
ממילא, כאמור, מדובר בטענה המהווה הרחבת חזית אסורה, כאשר הטענה לא עלתה מבעוד מועד ולא ניתנה אפשרות לנתבעת להתגונן מפניה כראוי.
לאור כל האמור, לא שוכנעתי כי המדינה התרשלה כלפי התובעת, ודי בכך להביא לדחיית התביעה.
עם זאת, על מנת להשלים את התמונה, אתייחס גם לשאלת הקשר הסיבתי ולשאלת הנזק.

52. הנתבעת טוענת שהתובעת לא הוכיחה כמה עובדים זרים עבדו עבורה ולמשך אילו תקופות, ולכן לא הוכח הקשר הסיבתי לנזק הנטען.
כפי שצוין לעיל, מספר העובדים הזרים שהתובעת קיבלה היתר להעסקתם, היא כדלקמן:
13 עובדים על פי היתר מיום 17.12.2000 שתוקפו עד יום 31.12.2001.
עובד אחד על פי היתר מיום 25.02.2001 שתוקפו עד ליום 30.06.2001.
24 עובדים על פי היתר מיום 25.11.2001 שתוקפו עד ליום 31.12.2002.
27 עובדים על פי היתר מיום 31.03.2002 שתוקפו עד ליום 31.03.2003 (כאשר היתר זה כולל גם את 24 העובדים על פי ההיתר הקודם).

53. בכתב התביעה, לא נמצאה התייחסות למספר העובדים הזרים אשר הועסקו בפועל על ידי התובעת בכל אחת מן התקופות.
בסעיף 17 לתצהירו של מר קאשי נטען כי נותר עם 10 עובדים זרים בלבד. לא צורפה כל אסמכתא לתצהיר לתמוך בטענה זו.
מחוות דעת השמאי החקלאי מטעם התובעת, שלמה שרף, עולה כי הוא קיבל את המידע בדבר כח האדם הדרוש " על פי הודעת נציג המשק ביום הביקור או בסמוך לו". על פי חוות הדעת, התכנון היה ל-24 עובדים זרים בעוד שמספרם בפועל עמד על 10 עובדים זרים (בנוסף למחסור של 11 עובדים מהשטחים) . כאשר נשאל על כך, ה עיד מר שרף כי קיבל את הנתון של מספר העובדים ממר קאשי (עמ' 133 ש' 31 עד עמ' 134 ש' 6 לפרוטוקול).

כאשר התבקש מר קאשי לפרט את מספר העובדים הזרים שכן הועסקו על ידו, העיד כי הוא אינו זוכר וכי המוסדות לא שמרו את המידע (עמ' 45 ש' 5 עד 23 לפרוטוקול).
כאמור, חלוף השנים והעובדה כי התובעת לא שמרה מסמכים פועלת לחובתה.
כאשר מנהל התובעת עצמו אינו יודע לומר בעדותו בבית המשפט כמה פועלים הועסקו על ידו בפועל במהלך התקופה ואין בידו כל אסמכתא כדי להוכיח את מספרם, לא ניתן לקבוע מה המחסור שנגרם לו, דבר המשליך הן על שאלת הקשר הסיבתי והן על שאלת גובה הנזק.

54. יתרה מזו, מתצהירה של הגב' בריימן אשר העידה מטעם הנתבעת עולה כי במחצית הראשונה של 2001, עוד בטרם "סגירת השמיים" היו רשומים על שם התובע חמישה עובדים זרים בלבד כאשר בתחילת השנה היו לו שלושה עובדים זרים ועד אוגוסט של אותה שנה הוא גייס שני עובדים נוספים (ס' 21 לתצהיר) .
מכאן נלמד שלמרות שבשנת 2001 היה לתובעת היתר להעסקת 14 עובדים זרים, בפועל הועסקו על ידה עד מועד "סגירת השמים" ביום 1.8.01, חמישה עובדים זרים בלבד.
התובעת טוענת כי אין מדובר בנתונים מדויקים, אולם, כאמור, התובעת לא הוכיחה כמה עובדים ז רים הועסקו על ידה ולא צירפה אסמכתאות, כאשר הנטל עליה בעניין זה.

55. לעניין זה טוענת המדינה כי גם הוצאות השכר השנתיות המדווחות של התובעת, מעידות על כך שלא היה שינוי במספר העובדים הזרים אותם העסיק ה התובע ת בשנ ים 1998 עד 2003 וכי בשום מקרה היא לא העסיקה מספר דו ספרתי של עובדים זרים. כן נטען כי בשנת 2002 הוציאה התובעת את הסכום הגבוה ביותר על שכר עבודה מבין השנים 1998 – 2000. כא שר נשאל על כך מנהל התובעת השיב: "אני מניח שההוצאות האלה הם אמיתיות וזה מה שרשמנו בדו"ח. רואים שיש מגמתיות של עליה בעשיה שמנסה לשקם" (עמ' 61 ש' 32 – 35 לפרוטוקול), וכי ניסה לשקם עצמו והשקיע ב 2001 – 2002 יותר במשק והעסיק עובדים בדואים (עמ' 66 ש' 1 - 5 לפרוטוקול).
דא עקא, שטענה זו לא נזכרה בתצהיר או בחוות הדעת מטעם התובעת ואין היא מתיישבת עם ההגיון. לו היו לתובעת עובדים בדואים במקום העובדים הזרים, ממילא לא היה מחסור כפי שנטען על ידי מנהל התובעת, אשר על דבריו הסתמכה חוות הדעת, וכך גם הנזק לא היה בהיקף שנקבע.

56. בנסיבות בהן התובעת לא הוכיחה את מספר העובדים אשר עבדו בפועל עד מועד "סגירת השמיים" אשר ארעה לטענתה ביום 1.8. 2001, וכן לא הוכיחה את מספר העובדים שעבדו לאחר מכן, לא ניתן לקבוע מה היה היקף המחסור בעובדים זרים וכן לא ניתן לקבוע כי המחסור בעובדים זרים לבדו הוא שגרם לנזק הנטען.
כאמור, חוסר בתיעוד או במסמכים פועל לחובת התובעת.

57. לעניין זה יש להוסיף כי מעדותו של מר קאשי, נציג התובעת, עולה כי עוד קודם לכן החלו קשיים כלכליים שנגרמו לתובעת משנת 2000 בשל קיצוץ מכסות מים (עמ' 61 ש' 14 – 31 לפרוטוקול).
הדבר עולה גם מעדותו של השמאי מטעם התובעת, שלמה שרף. השמאי שרף נשאל על דו"ח 1220 לשנת 2001 (דו"ח לחקלאי – דין וחשבון על המשק החקלאי בשנת המס 2001 - עמ' 534 לתיק המוצגים של המדינה), אשר בו, לגבי חלק מן הגידולים צוין ע"י התובעת "לא נקטף חוסר במים" "נעקר עקב חוסר במים". מר שרף ציין כי אם היה רואה את דו"ח 1220 בעת כתיבת חוות הדעת, היה בודק את נושא המחסור במים, אך הדבר לא נבדק על ידו (עמ' 168 ש' 26 עד עמ' 169 ש' 28 לפרוטוקול).

58. כאמור לאור מסקנתי בשאלת החבות ובשאלת הקשר הסיבתי, מתייתר הדיון בשאלת הנזק.
עם זאת, אתייחס בקצרה גם לעניין זה.

59. המומחה מטעם התובעת, השמאי החקלאי שלמה שרף, העריך את הנזק בסכום של 1,388.137 ₪ וזאת על פי חישוב של חוסר של 25 עובדים - 14 עובדים זרים ו-11 עובדי שטחים, ולאחר סיורים שערך במקום ביום 6.5.2002 וביום 17.7.2002 (עמ' 120 ש' 6 – 9 לפרוטוקול).
מהודעת התובעת מיום 25.3.2014 עולה כי מסד הנתונים אשר שימש את השמאי שרף בחוות הדעת הוא תחשיבי משרד החקלאות לתוצרת חקלאית לשנים הרלבנטיות.

המומחה מטעם המדינה, השמאי והאגרונום דורון חבקין, ציין בחוות דעתו כי ביקש מסמכים מהתובעת אך רובם לא נמסר לו. בין היתר ציין כי לא קיבל פרטים על משכורות העובדים כגון טופס 126, ולכן לא ניתן לאמת חוסר של 14 עובדים. עוד ציין ה שמאי חבקין כי לא ניתן לבסס את טענת הנזק רק על הטענה כי ההיתרים לא מומשו במלואם, שכן יתכן שחקלאי לא נזקק למלוא מכסת העובדים בהיתר או השלים את המחסור בעובדים ממקורות אחרים. כן צוין כי יבול או פדיון נמוך מהמצופה יכול להיגרם ממגוון רחב של גורמים ולא הומצאו המסמכים הדרושים על מנת להעריך את הנזק והגורמים לו. עוד נטען כי השמאי שרף העריך את הנזק שנגרם גם בגין מחסור בעובדים מהשטחים ולא רק בשל מחסור בעובדים זרים.

60. בתיק מונה כמומחה מטעם בית המשפט, אגרונום ושמאי חקלאי דב סומפולינסקי (להלן: "מומחה בימ"ש") .
מומחה בימ"ש מצא להעדיף את חוות הדעת של השמאי שרף מאחר שהתיעוד של השמאי שרף בוצע בזמן אמת, וקבע כי חוות דעתו משקפת את מציאות הגידולים באביב-קיץ 2002 ואבדן יבולים במועד האמור.
על כן, ערך מומחה בימ"ש חישוב של כמות ימי העבודה שתוכננו נוכח מצבת הגידולים וגודל החלקות, והגיע למסקנה כי נדרשים 35 עובדים. מומחה בימ"ש אימץ במלואו את התחשיב הבסיסי של השמאי שרף, הפחית את מטע הגויאבה (לאור קביעתו כי נטישתו היתה מוטעית) וערך תחשיב לפי חוסר של 14 עובדים. לעניין זה קבע המומחה כי מאחר שנטען לחוסר של 25 עובדים, מתוכם 14 עובדים זרים והיתר עובדי שטחים, יש לייחס למדינה רק חלק זה. על כן, קבע מומחה בימ"ש נזק של 765,387 ₪.

הן מחוות דעתו והן מעדותו של מומחה בימ"ש עולה כי הוא הסתמך על קביעותיו של השמאי שרף, וזאת נוכח חלוף הזמן בין הנזקים הנטענים לשנים 2001 – 2002, לבין מועד בדיקתו בשנת 2018 ובשים לב לכך שהשמאי שרף בחן את הנזק בזמן אמת.
דא עקא, יש קושי בהסתמכות על קביעותיו של השמאי שרף לצורך הוכחת הנזק.
כך למשל, מומחה בימ"ש אישר בעדותו כי אין הוא יכול לקבוע על סמך התמונות שצולמו על ידי השמאי שרף, אם הנזק נגרם כתוצאה מחוסר בהשקיה, מחלה וכיוב' וכן אינו יכול לקבוע על סמך התמונות את היקף הנזק (עמ' 116 ש' 4 - 14 לפרוטוקול). ואולם, כאמור, השמאי שרף העיד כי לא בדק אם הנזק נגרם כתוצאה ממחסור במים למרות דיווח של התובעת בטופס 1220 לשנת 2001 על מחסור במים ונזקים שנגרמו לה כתוצאה מכך (עמ' 534 לתיק המוצגים של המדינה).
מומחה בימ"ש אף אישר כי ידע שלתובעת 10 עובדים בפועל לפי הצהרתו של התובע בלבד (עמ' 125 ש' 4 – 6 לפרוטוקול).
דא עקא, כפי שצוין לעיל, התובעת לא הוכיחה כמה עובדים היו לה בפועל וכמה חסרו . על כן, לא ניתן להסתמך על נתון זה.

קושי נוסף נמצא בקביעת מומחה בימ"ש בנוגע למספר העובדים הדרושים, והערכתו כי נדרשים 35 עובדים כפי שטענה התובעת. חוות דעת השמאי שרף מסתמכת בעניין זה על טענות התובעת ללא כל נימוק או פירוט. מומחה בימ"ש בחוות דעתו אינו מספק הסבר מפורט באשר לתחשיב על פיו נקבע הנתון האמור ובעדותו לא מסר הסבר מספק באשר לאופן בו הגיע למסקנתו זו ואף לא הציג את תחשיביו בעניין זה (עמ' 120 ש' 28 עד עמ' 121 ש' 2 לפרוטוקול).

61. מכל האמור אני מסיקה את המסקנות הבאות.
מחוות דעתו של השמאי שרף ניתן ללמוד כי בזמן אמת, אכן נגרם נזק לגידוליה של התובעת שכן השמאי העיד על קיומו של הנזק במועד ביקורו במאי 2002 ואף תיעד זאת.
תיעוד זה ועדותו של השמאי שרף בדבר הנזק שראה מקובלים עלי.
יחד עם זאת, לא הוכח כי הנזק נגרם כתוצאה ממחסור בעובדים זרים בלבד ובוודאי שלא הוכח כי חסרים היו עובדים זרים במספר הנקוב בחוות הדעת.
השמאי שרף ומומחה בימ"ש הסתמכו כליל על טענת התובעת בדבר מחסור של 25 עובדים מתוכם 14 עובדים זרים, מבלי שהדבר הוכח בפני בהליך זה. על כן, הבסיס לחוות הדעת, קרי מספר העובדים החסרים, לא הוכח, ויש בכך כדי לערער מן היסוד את חוות הדעת כולה.
יתרה מזו, המומחים אשרו כי אין בידיהם נתוני שיווק ספציפיים הנוגעים למשק של התובעת בשנים שלפני עונת 2001 – 2002 ולאחריה.
כך, השמאי שרף אישר כי נסמך על חוברות תחשיבים של משרד החקלאות.
לעניין תחשיבי משרד החקלאות, העידה מטעם המדינה ג ב' ברכה גל, מנהלת תחום כלכלת היצור בשירות ההדרכה והמקצוע במשרד החקלאות. גב' גל העידה כי התחשיב נותן מדד של חקלאי סביר אך לא תוצאות של כל חקלאי וחקלאי (עמ' 92 ש' 29 - 32 לפרוטוקול).
ספק אם ניתן להסתמך על נתונים אלה לבדם מבלי לבחון נתונים ספציפיים של התובעת.

גם בדברי מומחה בימ"ש באשר להערכת הנזק, יש כדי לפגום במסקנות חוות הדעת.
מומחה בימ"ש אישר בעדותו כי הדרך המועדפת לבצע שמאות היא אם היו עומדים בפניו נתונים באשר לתוצאות העסקיות של המשק באותה עונה חקלאית, אולם לא עמדו בפניו נתונים ולכן לא יכול היה להשוות למצב הדבר ים בשנתיים שלפני ובשנתיים שאחרי (עמ ' 116 ש' 18 – 33 לפרוטוקול). כן העיד מומחה בימ"ש כי בתשובה לבקשתו לקבל מסמכים, נאמר לו שאינם שמורים (עמ' 117 ש' 12 - 13 לפרוטוקול). המומחה אישר כי לא קיבל דוחות שיווק וכי לא ניתן לגזור מדוחות מס הכנסה ודוחות רווח והפסד, אותם קיבל, את היקף השיווק (עמ' 123 ש' 17 - 27 לפרוטוקול).

בהעדר נתונים בדבר מספר העובדים בפועל ונתונים השוואתיים באשר למשק, כאמור, אני סבורה כי אין די בנתונים שעמדו לרשות המומחים – מר שרף ומר ס ומפולינסקי, כדי לבסס קביעה מספקת באשר לנזקי התובעת.

62. יוער כי במהל ך עדות מנהל התובעת, בתגובה לשאלות שנשאל בנוגע לנתונים ולמסמכים חסרים, הוא חזר וטען כי נתן למדינה ייפוי כוח והמציא לה מסמכים. הדבר נכון הן למספר העובדים הזרים שעבדו בפועל בתקופה הרלבנטית במשקה של התובעת (עמ' 59 ש' 24 - 28 לפרוטוקול) והן באשר למסמכים החסרים לצורך הוכחת הנזק (עמ' 64 ש' 33 – 35 לפרוטוקול).

דא עקא, אין במתן ייפוי כוח למדינה או בהעברת מסמכים, אשר לא הוגשו לתיק בית המשפט ולא ידוע מה הם כוללים, כדי להעביר את הנטל למדינה , ו היה על התובעת להגיש מסמכים ולספק נתונים להוכחת תביעת ה.

63. טוענת התובעת כי חקלאים אחרים שהגישו תביעות, ובהם בנו המנוח של מנהל התובעת, קבלו פיצוי מהמדינה. המדינה טוענת לעניין זה, שהתובעת הכשילה ניסיון פשרה שכן לא סיפקה מסמכים מספקים מרשויות המס, לרבות דיווחי שכר עבודה שהיו מאפשרים לדעת כמ ה עובדים הועסקו על ידי התובעת בזמן אמת. כמו כן, לא הומצאו מסמכי הנהלת חשבונות של התובעת, שכן הם הושמדו ע"י רו"ח של התובעת בחלוף הזמן.
עיון במסמכים שצירפה התובעת בעניין זה מלמד כי הפיצוי ניתן במסגרת הסכם פשרה בעקבות הליך גישור. לפיכך, לא ניתן להקיש מכך לענייננו.

סוף דבר
64. מכל האמור, התובעת לא הוכיחה את תביעתה ודין התביעה להידחות.

באשר לשאלת ההוצאות - התובעת עוסקת בחקלאות ב אזור חבל שלום במועצה האזורית אשכול, וגם אם לא עלה בידה להוכיח את תביעתה לרבות חבות המדינה, אין להתעלם מהקושי שנגרם לה ומכך שאף נגרם לה נזק (גם אם שיעורו לא הוכח). בנסיבות אלה, וגם נוכח מצבו הנטען של בעליה, אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, א' אב תשע"ט, 02 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.