הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 45792-07-11

בפני סגן הנשיאה, כב' השופט עידו רוזין
התובעת:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד גלי חדאד ועו"ד לירון שי

נגד

הנתבעים:

  1. סייח סלימאן אבו מדיעם – ת.ז. XXXXX666
  2. פאטמה אבו מדיעם – ת.ז. XXXXX762
  3. עדאל אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  4. היאם אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  5. עזיז סייח אבו מד יעם – ת.ז. XXXXXX048
  6. צבאח אבו מדיעם – ת.ז. XXXXX883
  7. אסמאעיל סלימאן אבו מדיעם – נפטר
  8. סובחיה אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  9. סלימאן סעיד אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  10. סלמאן אבו ג'אבר – ניתן פסק דין
  11. רג'ייה אבו ג'אבר – ניתן פסק דין
  12. סבחה אלג'ואברה – נפטרה
  13. עבדאללה אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  14. חאכמה אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  15. נידל עבדאללה אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  16. קפאח עבדאללה אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  17. אייאד עבדאללה אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  18. מונה אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  19. כרימה אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  20. מוחמד סעיד אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  21. נארימן אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  22. סלים מוחמד אבו מד יעם – ת.ז. XXXXXX469
  23. חאכמה אבו מדיעם – ת.ז. XXXXX732
  24. עלי סייח אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  25. גוזלן אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  26. סלאמה אבו ג'בר – ניתן פסק דין
  27. קאידה אבו ג'בר – ניתן פסק דין
  28. שאקר סאלמה אבו ג'בר (אסיר) – ניתן פסק דין
  29. שפא אבו ג'בר – ניתן פסק דין
  30. הישם סאלאמה אבו ג'בר – ניתן פסק דין
  31. אמירה אלטורי – ניתן פסק דין
  32. מחמד סלאמה אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  33. פדואה אבו מדיעם – ניתן פסק דין
  34. סלים מדאגמה – ניתן פסק דין

הנתבעים 1-2, 5-6, 22-23 ע"י ב"כ חאלד סואלחי

פסק דין
בעניינם של הנתבעים 1-2, 5-6, 22-23

1. עניינה של התובענה דנא בתביעה כספית שהגישה המדינה לחייב את הנתבעים בסכום של 1,790,792 ₪, בגין נזקים והוצאות שנגרמו לה ב עקבות ביצוע של פינויים חוזרים ונשנים שבוצעו בשל מסכת פלישות של הנתבעים למקרקעי ציבור הרשומים בבעלות המדינה.

רקע
2. המקרקעין נשוא התביעה מצויים בגוש 100227 , טרם עברו הליכי הסדר, ורשומים בספרי המקרקעין ברישום ראשון על שם רשות הפיתוח. פלישות הנתבעים מצויות באזור תביעות ההסדר המכונות אצל פקיד ההסדר – " ערקיב 18"; " ערקיב 20"; " ערקיב 21"; " ערקיב 23"; " ערקיב 24" (להלן: " המקרקעין").
3. בעניינם של נתבעים שונים התנהלו שורה של הליכים משפטיים והתדיינויות משפטיות בכל הערכאות השיפוטיות , החל בבתי משפט השלום והמחוזי וכלה בבית משפט העליון, אשר קבעו חזור ונשנה כי המקרקעין רשומים בבעלות המדינה וכי לנתבעים או מי מהם, אין במקרקעין זכות קניינית כלשהי. על רקע האמור, נקבע בפסקי דין חלוטים כי הנתבעים בגדר פולשים ועליהם לפנות את המקרקעין.
למען שלמות התמונה יצויין כי במקור התביעה הוגשה כנגד 34 נתבעים. הנתבעים 7 ו – 12 נפטרו ולכן התביעה כנגדם נמחקה. בהמשך ההליך הגיעו יתר הנתבעים להסכמי פשרה, במספר הזדמנויות, מבלי שהדבר יהווה תקדים או קביעה מחייבת כלשהי לעניין ההליך שמתנהל כנגד אותם בעלי די ן שביקשו לנהל את התביעה כסדרה (הכוונה לנתבעים 1-2; 5-6; 22-23, כאשר כל זוג נתבעים הם בעל ואישה).
כך שנותר לדון בעניינם של שישה נתבעים (מתוך 34 במקור ). לשם הנוחות, הנתבעים 1-2; 5-6; 22-23 יכונו להלן : "הנתבעים".

תמצית טענות התובעת
4. הנתבעים פלשו למקרקעי המדינה שוב ושוב על אף פסקי דין חלוטים של כל הערכאות הקובעים כי עליהם לפנות את המקרקעין. הנתבעים פלשו וביצעו פעולות מחאה רבות, בין היתר, פרסמו כרוזים הקוראים לאנשים להצטרף ולהתנגד לפינויים; גייסו אנשים ו/או ארגונים אשר ישהו במקרקעין בעת הפינויים; התבצרו במקרקעין ויצרו חומה אנושית; הציתו צמיגים במהלך הפינויים; פעלו לשלהוב האווירה באמצעות פרסום בכלי התקשורת והכל על מנת להפריע ולהקשות על ביצוע הפינויים.
המדינה נערכה לפינויים באמצעות כוחות גדולים ובמסגרת הפינויים נעשה שימוש, בין היתר, בניידות משטרה; ואוטובוסים להובלת הכוחות; במסוק; בבלון תצפית ו בכלים כבדים.
בסופו של יום, על אף שבמרוצת השנים פלשו הנתבעים (או חלק מהם) למקרקעין למעלה ממאה פעמים, התביעה דנא הוגשה בגין שמונה פינויים ספציפיים שבוצעו במהלך שנת 2010, בפרק זמן של כחמישה חודשים, כמפורט להלן:

פינוי ראשון – 27.07.10
5. ביום 27.07.10 ביצעה המדינה את הפינוי הראשון (להלן: "הפינוי הראשון"). מטעם המשטרה השתתפו בפינוי 1,315 שוטרים, מתוכם 1,159 שוטרי קבע ו – 156 שוטרי חובה. הכוחות התייצבו בשעה 02:00 לפנות בוקר במספר שטחי כינוס והפעילות המבצעית החלה עם אור ראשון בשעה 05:30 בבוקר לערך ונסתיימה באותו היום. במסגרת הפינוי הראשון השתתפו כוחות משטרה מיחידות שונות; הופעל מסוק משטרתי משך 9 שעות; המשטרה שכרה 20 אוטובוסים להבאת הכוחות לשטח; המשטרה הפעילה 3 רכבי גרר; מכונית התזה ורכבים מדגמים שונים שהו בשטח. מטעם הסיירת הירוקה השתתפו בפינוי 35 פקחים שעשו שימוש ב- 18 רכבי שטח. מטעם מחלקת הפיקוח של מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל") השתתפו 12 פקחים.
במהלך הפינוי הראשון פונו מהמקרקעין הנתבעים ובני משפחותיהם; כ – 70 אנשים נוספים ששהו במקרקעין עובר לפינוי; כ- 450 עצים; כ – 45 מבנים; כלי רכב ( משאיות, טרקטורים ורכבים) וציוד שהיה במקרקעין. פינוי המבנים וההריסות נעשה באמצעות קבלנים חיצוניים שהמנהל התקשר עימם. לאחר הפינוי הראשון – המקרקעין נותרו ריקים מאדם ומחפץ.
על פי הנטען, בכתב התביעה, עלו יות הפינוי הראשון עמדו על סך של 1,373,746 ₪. עיקר ההליכים בתובענה מתייחסים לפינוי זה, שהוא הפינוי המרכזי והעיקרי, מבין שמונת הפינויים, הן ביחס לכמות הקצאת הכוחות והן ביחס לעלויות הכספיות שנגרמו למדינה.

פינוי שני – 04.08.10
6. ביום 04.08.10 ביצעה המדינה את הפינוי השני (להלן: "הפינוי השני"). מטעם המשטרה השתתפו בפינוי 180 שוטרים, מתוכם 124 שוטרי קבע מיחידות המשטרה השונות ו – 56 שוטרי חובה. הכוחות התייצבו בשעה 07:30 בבוקר, תוך שימוש ב – 42 כלי רכב משטרתיים ו – 26 רכבים נוספים.
במהלך הפינוי השני פונו מהמקרקעין הנתבעים ובני משפחותיהם (לא כולל הנתבעת 2) ; כ – 24 מבנים; כלי רכב ( משאיות, טרקטורים, מלגזה וגנראטורים) וציוד שהיה במקרקעין. פינוי המבנים וההריסות נעשה באמצעות קבלנים חיצוניים שהמנהל התקשר עימם. לאחר הפינוי השני – המקרקעין נותרו ריקים מאדם ומחפץ.
על פי הנטען, בכתב התביעה, עלו יות הפינוי השני עמדו על סך של 67,427.5 ₪.

פינוי שלישי – 10.08.10
7. ביום 10.08.10 ביצעה המדינה את הפינוי השלישי (להלן: "הפינוי השלישי"). מטעם המשטרה השתתפו בפינוי 173 שוטרים, מתוכם 108 שוטרי קבע מיחידות המשטרה השונות ו – 65 שוטרי חובה. הכוחות התייצבו בשעה 04:00 בבוקר, תוך שימוש ב – 40 כלי רכב משטרתיים ו – 24 רכבים נוספים.
במהלך הפינוי השלישי פונו מהמקרקעין הנתבעים ובני משפחותיהם (לא כולל הנתבעת 2) ; כ – 20 מבנים; כלי רכב ( משאיות, טרקטורים, מלגזה וגנראטורים) וציוד שהיה במקרקעין. פינוי המבנים וההריסות נעשה באמצעות קבלנים חיצוניים שהמנהל התקשר עימם. לאחר הפינוי השלישי – המקרקעין נותרו ריקים מאדם ומחפץ.
על פי הנטען, בכתב התביעה, עלו יות הפינוי השלישי עמד ו על סך של 69,080.8 ₪.

פינוי רביעי – 17.08.10
8. ביום 17.08.10 ביצעה המדינה את הפינוי הרביעי (להלן: "הפינוי הרביעי"). מטעם המשטרה השתתפו בפינוי 150 שוטרים, מתוכם 107 שוטרי קבע מיחידות המשטרה השונות ו – 43 שוטרי חובה. הכוחות התייצבו בשעה 04:00 בבוקר, תוך שימוש ב – 38 כלי רכב משטרתיים ו – 22 רכבים נוספים.
במהלך הפינוי הרביעי פונו מהמקרקעין הנתבעים ובני משפחותיהם (לא כולל הנתבעת 2) ; כ – 20 מבנים וציוד שהיה במקרקעין. פינוי המבנים וההריסות נעשה באמצעות קבלנים חיצוניים שהמנהל התקשר עימם. לאחר הפינוי הרביעי – המקרקעין נותרו ריקים מאדם ומחפץ.
על פי הנטען, בכתב התביעה, עלויות הפינוי הרביעי עמד ו על סך של 45,090 ₪.

פינוי חמישי – 13.09.10
9. ביום 13.09.10 ביצעה המדינה את הפינוי החמישי (להלן: "הפינוי החמישי"). מטעם המשטרה השתתפו בפינוי 118 שוטרים, מתוכם 99 שוטרי קבע מיחידות המשטרה השונות ו– 19 שוטרי חובה. הכוחות התייצבו בשעה 03:30 בבוקר, תוך שימוש ב – 29 כלי רכב משטרתיים ו – 13 רכבים נוספים.
במהלך הפינוי החמישי פונו מהמקרקעין הנתבעים (לא כולל הנתבעת 2) ובני משפחותיהם; כ– 25 מבנים וציוד שהיה במקרקעין. פינוי המבנים וההריסות נעשה באמצעות קבלנים חיצוניים שהמנהל התקשר עימם. לאחר הפינוי החמישי – המקרקעין נותרו ריקים מאדם ומחפץ.
על פי הנטען עלויות הפינוי החמישי עמד ו על סך של 47,744 ₪.
פינוי שישי – 13.10.10
10. ביום 13.10.10 ביצעה המדינה את הפינוי השישי (להלן: "הפינוי השישי"). מטעם המשטרה השתתפו בפינוי 79 שוטרים, מתוכם 76 שוטרי קבע מיחידות המשטרה השונות ו – 3 שוטרי חובה. הכוחות התייצבו בשעה 07:00 בבוקר, תוך שימוש ב – 26 כלי רכב משטרתיים ו – 7 רכבים נוספים.
במהלך הפינוי השישי פונו מהמקרקעין הנתבעים (לא כולל הנתבעת 2) ובני משפחותיהם; כ- 20 מבנים וציוד שהיה במקרקעין. פינוי המבנים וההריסות נעשה באמצעות קבלנים חיצוניים שהמנהל התקשר עימם. לאחר הפינוי השישי – המקרקעין נותרו ריקים מאדם ומחפץ.
על פי הנטען, בכתב התביעה, עלו יות הפינוי השישי עמד ו על סך של 32,382.8 ₪.

פינוי שביעי – 22. 11.10
11. ביום 22. 11.10 ביצעה המדינה את הפינוי השביעי (להלן: "הפינוי השביעי"). מטעם המשטרה השתתפו בפינוי 74 שוטרים, מתוכם 64 שוטרי קבע מיחידות המשטרה השונות ו – 10 שוטרי חובה. הכוחות התייצבו בשעה 07:00 בבוקר, תוך שימוש ב– 26 כלי רכב משטרתיים ו – 7 רכבים נוספים.
במהלך הפינוי השביעי פונו מהמקרקעין הנתבעים (לא כולל הנתבעת 2) ובני משפחותיהם; כ- 20 מבנים וציוד שהיה במקרקעין. פינוי המבנים וההריסות נעשה באמצעות קבלנים חיצוניים שהמנהל התקשר עימם. לאחר הפינוי השביעי – המקרקעין נותרו ריקים מאדם ומחפץ.
על פי הנטען, בכתב התביעה, עלויות הפינוי השביעי עמד ו על סך של 81,942.8 ₪.

פינוי שמיני – 23.12.10
12. ביום 23.12.10 ביצעה המדינה את הפינוי השמיני (להלן: "הפינוי השמיני"). מטעם המשטרה השתתפו בפינוי 52 שוטרי קבע מיחידות שונות. הכוחות התייצבו בשעה 06:00 בבוקר, תוך שימוש ב – 24 כלי רכב משטרתיים.
במהלך הפינוי השמיני פונו מהמקרקעין הנתבעים (לא כולל הנתבעת 2) ובני משפחותיהם; כ- 15 מבנים וציוד שהיה במקרקעין. פינוי המבנים וההריסות נעשה באמצעות קבלנים חיצוניים שהמנהל התקשר עימם. לאחר הפינוי השמיני – המקרקעין נותרו ריקים מאדם ומחפץ.
על פי הנטען עלויות הפינוי השמיני עמד ו על סך של 31,972.8 ₪.

עלויות הטמנת פסולת באתר דודאים
13. ביום 07.02.11 המדינה הטמינה את הפסולת שנערמה במקרקעין, באתר הפסולת דודאים, באמצעות שימוש בכלים כבדים. מהמקרקעין נלקחו 1,293.94 טון פסולת להטמנה.
על פי הנטען, בכתב התביעה, עלויות פינוי והטמנת הפסולת עמדו על סך של 41,406 ₪.

הוצאות המדינה במסגרת הפינויים נתמכות באסמכתאות שונות. ביחס לעלויות הכלים הכבדים ופינוי המבנים והטמנת הפסולת – שבוצעו כאמור באמצעות קבלנים חיצוניים –הגישה המדינה טופסי הזמנת עבודה שהמנהל הוציא לקבלנים חיצוניים וכן חשבוניות מס שהקבלנים הוציאו למדינה. כמו כן, בהמשך ההליך הגישה המדינה אסמכתאות המעידות על העברות כספים בפועל. ביחס לחישוב עלויות והקצאת כוחות לפינויים השונים, הגישה המדינה חוות דעת מומחה, מטעם משטרת ישראל, המתייחסת לעלויות הוצאות השוטרים, שימוש בכלי רכב והשכרת אוטובוסים. כן צורף פירוט עלויות פקחי הסיירת הירוקה, כך גם ביחס לחישוב עלויות הפעלת מסוק במהלך הפינוי הראשון.

סיכום – הנזק לפי טענת המדינה
14. בהתאם לאמור, בכתב התביעה, עלויות כל הפינויים, לרבות עלות פינוי והטמנת הפסולת, עמדו על סכום כולל של 1,790,792 ₪.
במסגרת הודעת המדינה מיום 15.06.16 (בקשה 117) נטען, כי נפלה טעות סופר בכתב התביעה, כך שצריך להפחית מעלות הפ ינוי הראשון סך של 30,000 ₪, באופן שהסכום הנתבע יעמוד על סך של 1,760,792 ₪.
במסגרת פרוטוקול ישיבת יום 29.06.16 (עמ' 147 לפרוטוקול), הודיעה המדינה שיש לבצע הפחתה נוספת, ביחס לפינוי השני, בסך של 19,000 ₪, כך שלאחר ביצוע שתי ההפחתות סכום התביעה המלא יעמוד על 1,741,792 ₪.
חלק ניכר מהנתבעים הגיעו להסכמי פשרה עם המדינה ומכאן, בהתאם להסכמת הצדדים, המפורטת בעמ' עמ' 145 לפר' (ישיבת יום 29.06.16), יש להפחית גם את סכומי הפשרות, מסכום התביעה , גם אם הסכומים שנפסקו, לא ישולמו בפועל .

תמצית טענות הנתבעים
15. במסגרת כתב ההגנה מטעם הנתבעים 1-34 נטענו הטענות המרכזיות שיפורטו להלן:
א. חוסר סמכות עניינית לדון בתובענה.
ב. בין הצדדים מתנהלת תביעת בעלות ביחס למקרקעין, אשר תלויה ועומדת בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. התביעה שלפני הוגשה ממניעים זרים, בין היתר, נטען כי התביעה הוגשה על מנת להפעיל על הנתבעים לחץ ולהמאיס עליהם את מאבקם המתמשך בתביעת הבעלות על המקרקעין.
ג. המדינה אינה בעלת הזכויות במקרקעין נשוא התביעה. מכל מקום, בטרם בוצעו הפינויים במסגרתם ניצלה המדינה את כוחה הרב כריבון, היה עליה להמתין עד להכרעה בתביעת הבעלות.
ד. טענה של שיהוי ניכר בביצוע ההריסות של המבנים והתיישנות הנזקים.
ה. המדינה לא הוציאה צווי פינוי כדין ביחס לכל פינוי בגינו היא תובעת את נזקיה. חלק מהצווים ניתנו כנגד חלק מהנתבעים ומכאן שהמדינה פינתה, שלא כדין, גם את אותם נתבעים שלא קיבלו צווי פינוי.
ו. המדינה לא הוכיחה את הנזקים להם היא טוענת; לא צירפה אסמכתאות לתמיכה בנזקים; הנזקים הנטענים על ידה מופרזים. צירופם של כל הנתבעים לתביעה אחת נוגד את הוראות הדין, על המדינה היה לפרט בנפרד את הנזק של כל אחד ואחד מהנתבעים, חלף הגשת תביעה כללית ובלתי מפורטת.

הליכים משפטיים שקדמו לתובענה
16. במסגרת פרק זה, אסקור בקצרה חלק מההליכים המשפטיים הרלוונטיים , אשר קדמו להגשת התובענה דנא, שכן בעקבות ריבוי ההליכים במרוצת השנים, הגישה המדינה את התביעה הכספית שבפני. במהלך המשפט הוברר, כי במרוצת השנים התבצעו למעלה ממאה פינויים מהמקרקעין , שהובילו לניהול של הליכים משפטיים רבים בכל הערכאות. הליכים אלה ננקטו ע"י הצדדים, האחד נגד האחר. בפרק זה אסקור את חלקם של ההליכים המשפטיים שננקטו, תוך התייחסות לצד שנקט בהליך; הסעד שהתבקש במסגרת ההליך הרלוונטי , ותמצית ההכרעה המשפטית שהתקבלה.
יובהר ויודגש כי לא אפרט את כל ההליכים אלא רק את חלקם, ובעיקר אתייחס לשני סבבים שהתנהלו בין הצדדים , אשר החלו בבתי משפט השלום והמחוזי, והסתיימו בבית משפט העליון.

17. במהלך שנת 1999 הגישה המדינה לבית משפט השלום תביעות פינוי כנגד סלימאן סלאח ארשיד אבו מדיעם ואח' (בני משפחת הנתבעים) לפינויים מהמקרקעין, במסגרת ת.א.9422/99 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם ואח' ותיקים נוספים . במסגרת ישיבה מיום 21.03.00 ניתן פס"ד בהסכמת הצדדים לפיו הוצא צו מניעה קבוע נגד כל הנתבעים האוסר עליהם להיכנס או לעשות שימוש במקרקעין בכל דרך שהיא, למעט ביקור בבית קברות ובית תפילה . למען שלמות התמונה עוד יצוין , כי פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים היה תקף גם ביחס לתיקים נוספים במסגרתם הגישה המדינה תביעות פינוי נגד בני משפחת הנתבעים, שמספרם כדלקמן: ת.א.9424/99; ת.א. 9426/99; ת.א. 9427/99; ת.א. 9428/99; ת.א. 9429/99 ת.א. 9430/99 .
18. במהלך שנת 2000 הנתבעים ובני משפחתם פלשו שוב למקרקעין תוך שהקימו מבנים לא קבועים ונטע ו עצי זית . המדינה פינתה א ותם באמצעות סעד עצמי לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: " חוק המקרקעין").
19. ביום 30.07.02 הנתבעים ובני משפחתם פלשו למקרקעין פעם נוספת והקימו שם מבנים. הנתבעים 1 ו- 5 ונתבעים נוספים (7,9,10,11,12,28) פנו לבית המשפט השלום במסגרת בש"א 4616/02 סייח סלימאן אבו מדיעם ואח' נגד מדינת ישראל ואח', בבקשה למתן צו מניעה שיורה למדינה ולמשטרת ישראל שלא לפנותם מהמקרקעי ן. השאלה שעמדה להכרעה במסגרת הליך זה, האם המדינה רשאית לפנות את הפולשים מהמקרקעין באמצעות סעד עצמי , לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין , שעה שחלפו 30 הימים שנקבעו ב סעיף 18 (ב) לחוק המקרקעין. בהחלטה מיום 23.10.02 קבע בית המשפט כי אמנם הנתבעים "פורעי חוק ששבים ופולשים לחלקה שממנה פונו רק זמן קצר קודם לכן", אולם התקבלה טענתם המשפטית שהמדינה אינה רשאית לפנותם בחלוף 70 ימים ממועד הפלישה– בכך למעשה התקבל צו המניעה נגד המדינה.
על החלטה זו הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית משפט המחוזי במסגרת בר"ע 768/02 מדינת ישראל נ' סייח סלימאן אבו מדיעם ואח'. בהחלטה מיום 08.08.03 נדחתה בקשת רשות הערעור תוך קביעה כי למדינה חלופות משפטיות אחרות לפינוי הפולשים מהמקרקעין.
ביום 24.10.02 הוציאה המדינה צווי סילוק יד (להלן: "צווי סילוק יד") לפי חוק מקרקעי ציבור [סילוק פולשים], התשמ"א – 1981 (להלן: " חוק מקרקעי ציבור"). צווי הסילוק הוצאו כנגד הנתבעים 1 ו- 5 וכן כנגד נתבעים נוספים (7,9,10,11,12,28). ראו בהקשר זה את הצווים שהוגשו כראיה לתיק וכן הסכמת הצדדים בעמ' 157-158 לפרוטוקול, ישיבת יום 11.07.16.
בין לבין הגישה המדינה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט המחוזי לבית משפט העליון במסגרת רע"א 8861/03 מדינת ישראל נ' סייח סלימאן אבו מדיעם ואח'. בהחלטה מיום 15.02.04 נדחתה בקשת המדינה תוך שנקבע כי הדיון בבקשת רשות הערעור הינו תיאורטי , שעה שהמדינה פנתה להליך נוסף בהוצ את צווי סילוק יד לפי חוק מקרקעי ציבור.
20. מכאן אפרט את הסבב השני (שלום-מחוזי-עליון) . הנתבעים 1 ו- 5 ונתבעים נוספים (7,9,10,11,12,28) עתרו לבית משפט השלום במסגרת בש"א 4954/02 סייח סלימאן אבו מדיעם ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל לביטול צווי סילוק היד, בנימוק כי המדינה לא ביצעה מסירות כדין של הצווים. בהחלטה מיום 13.03.03 דחה בית המשפט את הבקשה לביטול צווי סילוק היד, תוך קביעה שצווי הסילוק נמסרו כדין.
על החלטה זו הגישו הנתבעים 1, 5 ואחרים ערעור לבית משפט המחוזי שנדון במסגרת ע"א 1056/03 סייח סלימאן אבו מדיעם ואח' נ' מדינת ישראל . בהחלטה מיום 26.02.04 נדחה הערעור תוך קביעה כי צווי הסילוק הוצאו כדין וכן נפסק שכל עוד לא נקבע אחרת, המקרקעין הנדונים הם בבעלות המדינה.
הנתבעים 1, 5 ואחרים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית משפט העליון במסגרת רע"א 3569/04 סייח סלימאן אבו מדיעם ואח' מדינת ישראל ואח'. בהחלטה מיום 29.09.05, נדחתה בקשת רשות הערעור, נוכח ההלכה הפסוקה שהבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית בעלת אופי כללי המצדיקה דיון בערכאה שלישית. מעבר לנדרש , בית משפט העליון אישר את פסיקת בית משפט השלום והמחוזי תוך שקבע כי גישתן של הערכאות הקודמות לסוגיה עולה בקנה אחד עם הדין וכי " התנהגות המבקשים בפרשה האמורה נגועה בחוסר תום לב. הם פלשו אל המקרקעין ... וחזרו ופלשו אליהם שלוש פעמים נוספות תוך הפרה בוטה של דרישות הדין".

הליכים נוספים
21. במהלך שנת 2007 הנתבע 1, ביחד עם נתבעים נוספים, פנו לבית משפט השלום בשתי בקשות נוספות לעיכוב ביצוע פסק דין/החלטה לעיל מיום 13.03.03 ולהארכת מועד לביצוע צווי פינוי מקרקעין , במסגרת בש"א 4102/07 ובש"א 4103/07 סייח סלימאן אבו מדיעם ואח' מדינת ישראל. בהחלטה מיום 29.10.07 דחה בית המשפט את בקשתם תוך שקבע כי ההחלטות ופסקי הדין שניתנו בעניינם הפכו לחלוטים וכי הבקשה הנוכחית הוגשה בחלוף 3 שנים מהדיון שהתקיים בבית המשפט העליון.
22. ביום 07.10.09 הוציאה המדינה דרישה לסילוק ולפינוי מחוברים ממקרקעין, לפי סעיף 21 לחוק המקרקעין (להלן: "דרישה לפינוי מחוברים"). אחד מבין הצווים הנ"ל ניתן ביום 29.11.09. הדרישות לפינוי מחוברים הוצאו בנוסף לצווי סילוק היד שה וציאה המדינה, כזכור ביום 24.10.02. הדרישות לפינוי מחוברים הוצאו כנגד הנתבעים 1 ו- 5 וכן כנגד נתבעים נוספים (7,9,10,11,12,28), אשר עתרו לבית משפט השלום במסגרת בש"א 4660/09 סייח סלימאן אבו מדיעם ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל, בבקשה לצו מניעה זמני נגד מנהל מקרקעי ישראל להימנע מנקיטת כל פעולה חד צדדית לסילוק ופינוי מחוברים שהוקמו במקרקעין, בטרם ננקטו הליכים משפטיים בערכאות המתאימות.
בהחלטה מיום 06.01.2010, בית המשפט דחה את בקשתם , תוך קביעה כי הנתבעים הם בגדר פולשים שמפרים, פעם אחר פעם, החלטות שיפוטיות בהן נקבע כי המקרקעין רשומים בבעלות המדינה. עוד נקבע כי למדינה זכות לפנות א ת המחוברים שבמקרקעין ולחילופין לסלקם בעצמה על חשבון הנתבעים וזאת מבלי להיזק ק ל נקיטת הליכים נוספים, במסגרת ערכאות אחרות.
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט המחוזי שנדונה במסגרת רע"א 8372-02-10 סייח סלימאן אבו מדיעם ואח' נ' מדינת ישראל ואח'. בהחלטה מיום 12.05.10 נדחתה בקשת רשות הערעור תוך קביעה כי הנתבעים פלשו למקרקעין וכי משך שבע שנים הם ממרים ומפרים בשיטתיות את צווי הערכאות השיפוטיות לכל דרגותיהם המורים להם לפנות את המקרקעין.
23. הנתבע 13 הגיש לבית משפט שלום תביעה לצו עשה ובקשה לצו מניעה זמני נגד מנהל מקרקעי ישראל שנדונה במסגרת תל"א 4899/09 עבדאללה אבו מדיעם נ' מנהל מקרקעי ישראל, בבקשה כי המנהל ימנע מנקיטת הליכי פינוי בדרך של "סעד עצמי", עד להסדרת המקרקעין והכרעה בת זכיר תביעת הבעלות שהוגש ע"י סבו עוד בשנות השבעים. בבקשה נטען כי הוא לא היה צד להליכים משפטיים קודמים של בני משפחתו. הבקשה נדחתה לאחר שנקב ע כי הנתבע 13 אינו עומד במבחני הסף לקבלת סעד זמני. הנתבע 13 הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט המחוזי אשר נדון במסגרת רע"א 10505-03-10 עבדאללה אבו מדיעם נ' מנהל מקרקעי ישראל). בהחלטה מיום 11.04.10 נדחתה בקשת רשות הערעור תוך קביעה כי הנתבע 13 פלש ואף בנה במקרקעין בניה לא חוקית וכן כי הינו חסר תום לב בעצם הגשת הבקשה. הנתבע 13 הגיש עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים לבית משפט העליון, בשבתו כבג"ץ 5332/10 עבדאללה אבו מדיעם נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח' אשר עניינה מניעת פינויו מהמקרקעין. בהחלטה מיום 19.07.10 נדחתה העתירה על הסף בנימוק שלא נמצא טעם המצדיק התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק. יובהר ויודגש, כי החלטות אלו ביחס לנתבע 13, ניתנו כפי שניתנו, למרות שנתבע 13 לא היה צד להליכים הקודמים, לא קיבל צו לסילוק יד ולגם לא דרישה לפינוי מחוברים.
24. הנתבעים 20 ו– 22 פנו לבית משפט השלום בדרך של המרצת פתיחה ה"פ 5189-07-10 מחמד סעיד אבו מדיעם ואח' נגד מ דינת ישראל ואח', במסגרתה עתרו להוצאת צו מניעה זמני שימנע מלפנותם ואת משפחותיהם מהמקרקעין, לאחר שנודע להם כי בכוונת המדינה לבצע מבצע פינוי רחב. במסגרת הבקשה טענו כי הם לא היו צד להליכים משפטיים קודמים של בני משפחתם ועל כן אין לפנותם. בהחלטה מיום 27.07.10 דחה בית המשפט את בקשתם וקבע כי הנתבעים שבנדון הגישו את הבקשה בידיים לא נקיות וזאת לאחר שפלשו למקרקעין ובנו בו מבנים לא חוקים. בהקשר זה יש לזכור כי החלטה זו, שניתנה גם כנגד הנתבע 22, ניתנה למרות שלא היה צד להליכים קודמים וגם הצווים (צווי סילוק יד משנת 2002 ודרישות לפינוי מחוברים משנת 2009) לא ניתנו באופן אישי כנגדו.
במסגרת ההחלטה שניתנה, בית המשפט סקר בהרחבה את הנימוקים למתן סעד גם כנגד אדם שלא היה צד להליכים הקודמים , תוך הפנייה להחלטות נוספות, בין היתר, להחלטת כב' הנשיא (כתוארו אז) אלון במסגרת פסק דינו מיום 11.04.10 (ראו לעיל).
עד כה סקרתי בתמצית את חלק מההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים במרוצת השנים. למעשה לאחר החלטה זו החלה המדינה בסדרת הפינויים נשוא התביעה . לא לחינם, סקרתי גם הליכים משפטיים של נתבעים אחרים, שבסופו של יום הגיעו להסכמי פשרה עם המדינה. למשמעות זו, המתייחסת ל- "קרבה המשפטית" (משפחתית) , אתייחס בהמשך.

הפלוגתאות
25. במסגרת ישיבת קדם משפט מיום 16.09.15, ביהמ"ש הציע לצדדים לגבש פלוגתאות ומוסכמות כדי לצמצם את יריעת המחלוקת. באי כוח הנתבעים התייחסו לחלק מהפלוגתאות באופן לא מחייב, אולם בסופו של דבר הצדדים הודיעו שאין באפשרותם להתייחס לפלוגתאות באופן מחייב במסגרת דיון זה. לאחר שנערך דיון מחוץ לפרוטוקול בו נשמעו טיעוני הצדדים, ניתנה החלטת ביהמ"ש ביחס לפלוגתאות העיקריות, תוך שניתנה לצדדים האפשרות להתייחס בכתב לפלוגתאות נוספות ( פרו' מיום 16.09.15 עמ' 53 ועמ' 55).
בהתאם לאמור, הגישו הצדדים התייחסות מפורטת בכתב לפלוגתאות ואף הציעו פלוגתאות נוספות שראוי לדעתם, להכריע בהן ( ראה גם בקשות 76;75;71).
26. במסגרת ישיבה שהתקיימה ביום 06.10.15, התנהל דיון במהלכו באי כוח הצדדים העלו הסתייגויות והערות נוספות ביחס לפלוגתאות. בסוף הדיון ניתנה החלטה בה נקבעו הפלוגתאות המחייבות , וכדלקמן:
"לאחר שאפשרתי לצדדים להשמיע טענותיהם בעניין הפלוגתאות, אני קובע שהפלוגתאות בתיק יהיו כדלקמן:
לעניין החבות:

  1. הבעלות במקרקעין – האם יש צורך בהכרעה בפלוגתא זו, במסגרת המחלוקת בתיק זה.
  2. א. מקור הסמכות של פינוי הנתבעים מהמקרקעין ( מצד אחד), והריסת המבנים ( מצד שני) – ביחס לכל אחד מהפינויים ולגבי כל אחד מהנתבעים.

ב. האם משמעות הוצאת צו סילוק יד, כוללת בחובה, גם צו הריסה למבנה?
ג. האם המדינה יכולה לעמוד על סעד כספי, כנגד אותם נתבעים, שכנגדם לא ניתנו צוי סילוק יד אישיים, הואיל וצווי הסילוק שניתנו מתייחסים ל – 9 נתבעים מתוך 34.
3. האם המדינה ביצעה את ההריסה בשיהוי ניכר או בהתיישנות – באופן השולל ממנה את הדרישה לקבלת החזר בגין ההוצאות.
4. האם קיימת מניעות למדינה, לנוכח כללי הדין המינהלי, בשל טענת הנתבעים ל"שיקולים זרים" או " אכיפה בררנית" או " פגיעה בחוק האדם וחירותו" בהתחשב בכך ששאלת הבעלות טרם הוכרעה; או בקשר לכך שהמדינה מקבלת תקציבים לביצוע פעולות שהיא דורשת בגינם השבה.
5. טענת המדינה לעניין חוסר תום לב, השתק פלוגתא, מניעות ומעשה בי-דין.

לעניין הנזק:
1. א. שיעור ההוצאות שנגרמו למדינה בגין פינוי הנתבעים והריסת המבנים.
ב. האם המדינה פעלה באופן סביר/הגיוני/מידתי בגיוס מספר רב של כוחות לביצוע הפינוי, לרבות האם נעשו פעולות על ידי התובעת להקטנת הנזק.
ג. זכות המדינה לגבות את הוצאות הפינוי " ביחד ולחוד" או כל נתבע לפי חלקו היחסי...".

דיון והכרעה
27. במסגרת פסק דין זה אדון בפלוגתאות תוך התייחסות למכלול טענות הצדדים ולראיות שהובאו במהלך המשפט. יוער כי הדיון בפלוגתאות ייעשה בסדר שונה מהסדר שנקבע בהחלטת בית המשפט, לפי שתים עשרה פלוגתאות שיפורטו במסגרת פסק הדין. כמו כן אציין כי אינני רואה מקום לדון בנושאים נוספים שהועלו ע"י הצדדים בסיכומיהם, תוך הרחבת חזית וחריגה מהפלוגתאות שנקבעו.

הראיות
במסגרת תיק זה הצדדים השמיעו 30 עדים והפרוטוקול נפרש על פני למעלה מאלף עמודים.

מטעם המדינה העידו 16 עדים, לפי הפירוט כדלקמן:
מר פרץ עמר, מפקד מרחב הנגב של משטרת ישראל-מחוז דרום (עד תביעה 1); מר גדי ביטון, מפקד ביחידה לפיקוח בשטחים הפתוחים ("הסיירת הירוקה") (עד תביעה 2); מר שלמה ציזר, מנהל הפיקוח במנהל מקרקעי ישראל מחוז דרום (עד תביעה 3); מר עודד נחמיה, מנהל מרחב דרום בסיירת הירוקה (עד תביעה 4); מר נחמן בן דור, חוקר במשטרת ישראל תחנת רהט (עד תביעה 5); מר צפניה ברבי, ראש משרד משטרת ישראל בתחנת דימונה (עד תביעה 6); מר נפתלי כהן, מנהל היחידה לפיקוח בשטחים הפתוחים ("הסיירת הירוקה") (עד תביעה 7); הגב' כרמלה תהלה-דמרי, מרכזת מחלקת שיווק במנהלת הבדואים (עד תביעה 8); רב פקד מר שלמה משה משילאן, כלכלן במשטרה (עד תביעה 9); גב' רונית מורן, מנהלת אגף כלכלה ותקציבים ברשות הטבע והגנים (עד תביעה 10); מר סרגיי זלצמן, מנהל מחוז דרום במרכז מיפוי ישראל (עד תביעה 11); מר רונן עוז, חוקר במשטרת ישראל תחנת אופקים (עד תביעה 12); מר יניב חן, חוקר במשטרת ישראל בתחנת באר שבע (עד תביעה 13); גב' לילי בן עובדיה, פקידה במחלקת נוכחות ושכר ברשות הטבע והגנים (עד תביעה 14); מירב ברוך, (עד תביעה 15); מר מני אוחיון, קצין מבצעים בתחנת אשדוד במשטרת ישראל מחוז דרום (עד תביעה 16).
מטעם הנתבעים העידו 14 עדים, לפי הפירוט כדלקמן:
פרופ' גדי אלגזי; וכן העידו הנתבעים 1-3, 5-6, 8-10, 20, 22, 24, 32 ו-34.

מבין הנתבעים שנותרו על הפרק, היחידה שלא העידה במשפט היא הנתבעת 23.

פלוגתא ראשונה – הכרעה בשאלת הבעלות במקרקעין במסגרת התובענה דנא
28. הנתבעים טענו כי במסגרת התובענה דנא יש להכריע קודם בשאלת הבעלות במקרקעין, שכן לשיטתם מדובר בשאלה שההכרעה בה משליכה על שאלת החבות, הואיל ואם ייקבע שהמדינה איננה בעלת המקרקעין, הרי שלא ניתן לחייבם בגין הוצאות הפינוי ים. כתמיכה לטענתם הגישו תצהיר של הנתבע 1 , סייח אבו מדיעם , אשר טען כי בשנת 1906 נחתם חוזה חכירה ואופציה, בין משפחת אל עוקבי לבין משפחת אבו מדיעם , לפיו זכות השימוש במקרקעין נשוא התביעה יועבר למשפחת אבו מדיעם. עוד נטען כי בשנת 1929 מימשה משפחת אבו מדיעם את אופציית הרכישה ורכשה את המקרקעין. לטענתם, בשנת 1953 המושל הצבאי הורה למשפחת אבו מדיעם לפנות את המקרקעין לצורך אימון צבאי במקום. למרות בקשות חוזרות ונשנות של המשפחה אל המושל הצבאי לחזור לגור במקרקעין – בקשותיהם נדחו. בשנת 1999 קרן קיימת לישראל החלה לייער את השטח ונוצר עימות בין המדינה לבין משפחת אבו מדיעם, באותה שנה הגישה המדינה מספר תביעות בעלות נגד משפחת אבו מדיעם. במשך השנים ועד להיום התקיימו התדיינויות משפטיות רבות בין המדינה לבין המשפחה (ראו לעיל פרק שסקר חלק מההליכים המשפטיים שקדמו לתובענה ) אולם אין מחלוקת כי שאלת הבעלות במקרקעין טרם הוכרעה , ו תביעות בעלות נוגדות , תלוי ות ועומד ות להכרעה, בבית משפט המחוזי בבאר שבע.
כתמיכה נוספת לטענת הנתבעים לפיה יש להכריע קודם בשאלת הבעלות , הגישו הנתבעים את תצהיר ו של פרופ' גדי אלגזי (להלן: " פרופ' אלגזי") היסטוריון במקצועו, המתייחס לרקע ההיסטורי של ה קרקע ממנה הם פונו. פרופ' אלגזי טוען כי ערך בדיקות בארכיון המדינה; באר כיון צה"ל ובארכיוני העיתונות מהם עולה כי טענות משפחת אבו מדיעם לפיהן המושל הצבאי גירש אותם מהמקרקעי ן נתמכות בדוחות פעולה של הממשל הצבאי משנות החמישים (סעיף 4-5 לתצהירו).
על רקע האמור, טוענים הנתבעים, כי יש צורך להכריע בפלוגתא זו , שכן אם יוכח שהמדינה אינ נה בעלת המקרקעין, יוצא כי הפינויים נעשו שלא כדין ומכאן שלא ניתן לחייבם בגין הנזקים והוצאות שנגרמו למדינה.
מנגד, טוענת המדינה כי מבלי להיכנס לשאלת הבעלות במקרקעין, ב שורה ארוכה של פסקי דין והחלטות שיפוטיות נקבע ע"י בתי משפט שונים כי המדינה הייתה מוסמכת לפנותם מהמקרקעין ומכאן שאין ממש בטענה זו.
למעלה מן הצורך, טוענת המדינה כי נקבע חזור ונשנה כי הנתבעים פלשו למקרקעין ולכן גם מטעם של השתק פלוגתא או מעשה בית דין , אין מקום להכר יע במסגרת פסק דין זה בשאלת הבעלות במקרקעין.
29. במסגרת הדיון מיום 25.11.15, ולאחר הגשת עיקרי טיעון מטעם הצדדים בית המשפט הכריע בפלוגתא הראשונה, באופן שנדחתה טענת הנתבעים ונקבע שאין מקום לדון בטענת הבעלות. ראו הדברים כפי שנכתבו בפרוטוקול וכדלקמן:
"הנתבעים טוענים, לזכות הבעלות במקרקעין, ועל כן פינויים מהקרקע היה שלא כדין. מנגד טוענת המדינה, כי נקבע בשורה של פסקי דין כי המקרקעין הנדונים הם בבעלות המדינה ולנתבעים אין זכויות בקרקע ומכאן שהם בגדר פולשים.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ולאחר ששמעתי טענותיהם בעל פה הגעתי לכלל מסקנה כי על מנת להכריע בתביעה הכספית שהגישה המדינה אין צורך להכריע בשאלת הבעלות במקרקעין. אמנם לבית משפט זה סמכות נגררת לדון בשאלת הבעלות במקרקעין ואולם אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן גם אם ייקבע עתה, שהנתבעים הם בעלי הקרקע [ואינני אומר שכך הדבר], הרי שלמדינה היתה קיימת זכות לתבוע את נזקיה בגין עלות הפינויים, לאור צווי הסילוק שניתנו בשעתו, מכוח חוק סילוק פולשים ולאור צווי ההריסה שניתנו מכוח חוק המקרקעין שהוצאו כדין, הואיל ובמועד ביצוע הפינויים הנתבעים לא היו רשאים לשהות במקרקעין.

ראו בעניין זה שורה של החלטות ופסקי דין חלוטים בהם נקבע כי המקרקעין, מהם פונו הנתבעים, הם בבעלות המדינה וכי לנתבעים אין בהם זכות קניינית כלשהי.

לאור כל האמור, אין בכוונת בית משפט זה לדון בשאלת הבעלות במקרקעין והנני קובע כי פלוגתא זו לא תהווה פלוגתא להכרעה במסגרת התיק שבפניי והצדדים לא יוכלו להביא ראיות בנושא זה".

30. על החלטה זו הגישו הנתבעים 1,2,5 ו- 6 בקשת רשות ערעור לבית משפט המחוזי בבאר שבע שנדונה בפני, כב' הנשיא דאז, יוסף אלון [10978-12-15]. במסגרת החלטה מיום 25.02.16, דחה כב' השופט אלון את בקשת הערעור בקובע ו:
" ... שאלת הבעלות על הקרקע שבמחלוקת אכן נדונה והוכרעה על ידי הערכאות השונות, בהליכים שונים, בפני מותבים שונים – וגם על ידי מותב זה ובכולם נקבע כי הקרקע שבמחלוקת נמצאת בבעלות המדינה... לאור כל המפורט לעיל – לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט קמא המצדיק התערבות ערעורית – ואני דוחה את הבקשה " (פסקה 4 להחלטתו).
היוצא מכל האמור לעיל, כי אין מקום להכריע במסגרת פסק דין זה בשאלת הבעלות במקרקעין [פלוגתא 1 בשאלת החבות] , ולפיכך לא אתייחס ל ראיות שהגישו הצדדים ביחס לפלוגתא זו, שכן הוחלט זה מכבר כי פלוגתא זו לא תהווה פלוגתא להכרעה במהלך התיק שבפניי.

בשלב זה אדון בפלוגתא השנייה שעוסקת בסמכות המדינה לפעול לפי צווי סילוק היד שניתנו בשנת 2002 ואילו במסגרת הפלוגתא השלישית אדון בסמכות המדינה לפעול בהתאם לדרישות לפינוי מחוברים מ שנת 2009.

פלוגתא שנייה – מקור סמכות המדינה לפנות את הנתבעים מהמקרקעין – צווי סילוק יד
31. הנתבעים טענו כי למדינה לא הייתה סמכות לפנותם מהמקרקעין , מכיוון שצווי סילוק היד שהוצאו במהלך שנת 2002 [כנגד חלקם] , היו חסרי תוקף במהלך הפינויים , מהנימוקים כדלקמן:

א. בין הוצאת הצווים (בשנת 2002) לבין סדרת הפינויים (בשנת 2010), חל שינוי במצב המשפטי ולא ניתן היה לפנותם מהמקרקעין, בין אם מדובר על נתבעים שצווי סילוק היד הוצאו כנגדם באופן ישיר , ובין אם מדובר על נתבעים שלא היו צד להליכי ם המשפטיים. לשיטתם, מכיוון שהם או מי מטעמם הגישו תזכירי תביעה במהלך שנת 1973 והמדינה הגישה תביעה סותרת במהלך שנת 2006 – תביעות שטרם הוכרעו – אזי כל עוד לא ניתן פסק הדין במסגרת תביעות הבעלות במקרקעין, למדינה לא הייתה סמכות לפנותם ומכאן שגם לא הייתה לה סמכות לפעול על פי הצווים.
ב. במסגרת צווי סילוק היד שנמסרו לנתבעים, המדינה לא צירפה תשריט של השטח ממנו הם אמורים להתפנות ומדובר בצווים כלליים כנגד "גוש 100227 מערבית לכביש 40" . על המדינה היה לתת פירוט מדויק של המקרקעין בצירוף תשריט.
ג. למדינה לא הייתה סמכות לפעול על דרך של סעד עצמי.

לסיכום נקודה זו, הנתבעים טוענים כי לא היה תוקף לצווי סילוק היד ולא ניתן להתבסס עליהם במהלך ניהול התיק.
על כך השיבה המדינה כי במרוצת השנים צווי סילוק היד אושררו ע"י כל הערכאות השיפוטיות אשר דחו את בקשת הנתבעים לבטלם ומכאן שהנתבעים מושתקים מלהעלות טענות בדבר תוקפם של הצווים. לשיטתה, לא ניתן לדון בתוקפם של הצווים שעה שהחלטות שיפוטיות חלוטות קבעו חזור ונשנה כי על הנתבעים להתפנות מהמקרקעין. עוד נטען, כי ללא קשר להליכים המשפטיים, בהם הנתבעים העמידו את הצווים השונים למבחן משפטי, די בהוצאת הצווים כשלעצמם כדי לחייב את הנתבעים בעלויות הפינויים.
בטרם אכריע בטענות הצדדים, אעמוד על סוגיית הצווים השונים שהוציאה המדינה כנגד חלק מהנתבעים. במסגרת הדין קיימים מספר כלים משפטיים לשם התמודדות עם מצבים של פלישה למקרקעין, חלקם משותף לכלל הבעלים או המחזיקים של מקרקעין לרבות המדינה וחלקם ייחודי למדינה. האם רשאית המדינה לצוות על סילוק יד של פולש לקרקע ציבור או להרוס מחוברים ללא ניהול משפט. שאלות אלה הינם במרכז פסק דין זה. במסגרת הפרקים הבאים אתייחס להלכה הפסוקה ולשינויים החקיקתיים שחלו במהלך השנים בנושאים האמורים .
תוקפם המשפטי של צווי סילוק יד לפי חוק מקרקעי ציבור [סילוק פולשים], התשמ"א – 1981
32. סעיף 4 (א) לחוק מקרקעי ציבור [סילוק פולשים], התשמ"א – 1981 בנוסחו דאז קבע כדלקמן:
"תפס אדם מקרקעי ציבור, ולדעת הממונה תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, תוך שלושה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין ולא יאוחר משנים עשר חדשים מיום התפיסה, לקבוע זאת בצו בחתימת ידו, ובאותו צו יידרש התופס לסלק ידו ממקרקעי הציבור תוך הזמן שנקבע בו ושאינו פחות מארבעה עשר ימים; אם המקרקעין רשומים במרשם המקרקעין, יצרף לצו את נסח הרישום".
סעיף 4 (ב) לחוק הנ"ל בנוסחו דאז קבע כדלקמן:
"צו כאמור בסעיף קטן (א) דינו כפסק דין לסילוק יד התופס ממקרקעי הציבור"
זהו הסעיף הנורמטיב י מכוחו הוציאה המדינה את צווי סילוק היד במהלך שנת 2002. מרבית ההליכים המשפטיים אותם סקרתי לעיל, התקיימו לאחר שהמדינה הוציאה צווים אלה .
ב"כ הנתבעים טוען שצווי סילוק יד שהוצאו, כאמור, ביום 24.10.02 כנגד חלק מהנתבעים במתכונתם הישנה עובר לתיקון החוק , לא העניקו למדינה אפשרות לסל ק את המחוברים והנטועים מהמקרקעין שכן במסגרת דברי הסבר להצעת החוק מיום 11.11.02 (לאחר הוצאת הצווים) נרשם במפורש כי:
"רשויות האכיפה נתקלות בקשיים הולכים וגוברים בהתמודדות עם בעיית הפלישות למקרקעי ציבור, בעיה הבאה לידי ביטוי, בין השאר, בבניה בלתי חוקית ביריעה ובנטיעה על מקרקעי ציבור. בשנים האחרונות החריפה התופעה של פלישות למקרקעי ציבור, ונדרשת התאמת החקיקה הקיימת כך שניתן יהיה ליישמה באופן יעיל. ... מוצע להוסיף את ההגדרה "פינוי מקרקעין" במטרה להבהיר, כי סילוק יד כולל את פינוי כל הבנוי, הנטוע וכן פינויים של בעלי חיים ומיטלטלין..." [ראו עמ' 169 לדברי הסבר להצעת חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) (תיקון), התשס"ג – 20 02, הצעות חוק – הממשלה 14. ו' בכסלו התשס"ג, 11.11.2002].

מנגד, המדינה טוענת כי הליכי פינוי המקרקעין לרבות סילוק המחוברים נעשו , שניהם, מכוח חוק סילוק פולשים, שכן שמעיון בדברי ההסבר עולה כי: "נוסף על כך מוצע להוסיף את ההגדרה "פינוי מקרקעין" במטרה להבהיר, כי סילוק יד כולל את פינוי כל הבנוי, הנטוע וכן פינויים של בעלי חיים ומיטלטלין, מלבד פינויו של התופס". לשיטת המדינה התיקון לא בא לשנות מהמצב הקיים אלא הוא נועד להבהיר את המצב שכבר היה, ולפיו ניתן לסלק גם את הבנוי והנטוע גם לפי חוק סילוק פולשים.
לא ראיתי חובה להכריע במחלוקת זו, שכן במועד ביצוע הפינויים, ממילא בידי המדינה היו גם צווים לסילוק יד וגם דרישות לפינוי מחוברים, כך שפעולות הפינוי וסילוק המחוברים בוצעו לדעתי - כדין.
סוגיית צו סילוק יד לפי חוק מקרקעי ציבור נדונה בהרחבה בבית משפט העליון במסגרת רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון (פורסם בנבו) להלן: ("עניין בן שמחון"). כב' השופטת א' פרוקצ'יה עמדה בפסק דינה על טיבו של צו זה כאקט בעל תוקף משפטי שבהוצאתו יש משום עשיית דין עצמי על ידי המדינה, כבעלת ה מקרקעין, המחליטה על סילוקו של הפולש למקרקעין ללא צורך בפנייה לערכאות המשפט. כך נאמר בעניין בן שמחון:
"חוק סילוק פולשים הרחיב באופן ניכר את זכותה של המדינה לפעול להגנת קרקעותיה מפני פולשים על דרך של פעולה עצמית בלא היזקקות לערכאות משפט. חוק זה חל על מקרקעי ישראל , כ משמעותם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, ועל מקרקעין ש ל רשות מקומית, והוא קובע בעיקרו כי הרשות המוסמכת על פי החוק רשאית להוציא צו סילוק יד כנגד פולש ללא צורך בפנייה לערכאות המשפט . צו סילוק המוצא כאמור דינו כדין פסק-דין הניתן להוצאה לפועל"
עוד נאמר בהמשך:
"צו סילוק פולש לגבי קרקע ציבור הוא אקט בעל תוקף משפטי כצו שיפוטי המח ייב את המחזיק לפנות את הנכס מושא הצו. יש בהוצאתו משום עשיית דין עצמית על -ידי המדינה כבעלים המחליטה על סילוקו של התופס במקרקעיה ומצווה על סילוקו בלא שהיא נדרשת להוכיח את זכותה לכך על דרך פנייה לערכאות המשפט" (פסקה 14).

סבורני כי די בסקירת ההלכה הפסוקה שלעיל, כדי ליטול את העוקץ מטענות הנתבעים בדבר תוקפם של צווי סילוק היד – שכן על פי ההלכה הפסוקה המדינה לא הייתה חייבת לפעול על דרך של נקיטת הליכים משפטיים בערכאות שיפוטיות , ובעצם פעולת הוצאת צווי סילוק היד היה בכוחה כדי לפנות את הנתבעים. ית ר על כן, ראוי לזכור כי שלוש ערכאות שיפוטיות (שלום, מחוזי ועליון) קבעו בזמן אמת כי הצווים הוצאו ונמסרו כדין , וזאת ל אחר שהנתבעים מיצו את זכותם עד תום עת פנו לערכאות שיפוטיות והעמידו את צווי הסילוק למבחן משפטי.
בסופו של יום, לאחר שהנתבעים נקטו בהליכים משפטיים מרובים , במסגרת רע"א 3569/04 סייח סלימאן אבו מדיעם ואח' נ' מדינת ישראל דחה בית משפט העליון את טענותיהם בציינו:
"מעבר לנדרש יצויין כי, התנהגות המבקשים בפרשה האמורה נגועה בחוסר תום לב. הם פלשו אל המקרקעין נשוא המחלוקת ופונו מהם על ידי המשטרה, וחזרו ופלשו אליהם שלוש פעמים נוספות תוך הפרה בוטה של דרישות הדין. רק עקב מעבר הזמן, לא ניתן היה בפלישה הרביעית לעשות שימוש בסמכויות הנתונות למשטרה על פי סעיף 18 לחוק המקרקעין, ולכן המשיבים נזקקו להליכים על פי חוק סילוק פולשים, שבהם אנו עוסקים כאן. בנסיבות העניין נוצרה חזקה שלא הופרכה כי המקרקעין הם מקרקעי ציבור. המבקשים לא הוכיחו, ולו לכאורה, את זכויותיהם להחזיק בקרקע. בהחלטתו של השופט ואגו בבש"א 4616/02 המתייחסת לאותם צדדים, נקבע כממצא כי המבקשים בצעו פלישה טרייה לקרקע ומשכך, נדחתה כדין בקשתם לבטל את צווי סילוק היד שניתנו כנגדם" [ההדגשה שלי ע. ר.].
עוד יצויין בהקשר זה כי טענות הנתבעים במסגרת פלוגתא זו אינן בעלות משקל משמעותי, שעה שהתביעה הכספית שלפניי במרביתה נוגעת להוצאות כספיות שנגרמו למדינה מפינוי מחוברים מהמקרקעין להבדיל מפינוי אנ שים. בפרק הבא, במסגרת הפלוגתא השלישית אתייחס לסוגיה זו.
היוצא מכל האמור לעיל, כי נדחות טענות הנתבעים במסגרת פלוגתא זו. למדינה הייתה סמכות לפנותם מהמקרקעין עם הוצאת הצווים , זאת לאחר שצווי סילוק היד אושררו ע"י שלוש ערכאות שיפוטיות אשר קבעו, בזמן אמת, שצווי סילוק היד הוצאו ונמסרו כדין לנת בעים.

פלוגתא שלישית – משמעות צו סילוק יד האם כוללת בתוכה גם צו הריסה למבנה
33. הנתבעים טענו, כי למדינה לא הייתה סמכות להרוס את המבנים , במהלך ביצוע הפינויים וזאת מהנימוקים כדלקמן:
א. למרות ההליכים המשפטיים בהם נדחו בקשת הנתבעים לקבלת צווי מניעה שלא לבצע את הפינויים, בידי המדינה לא היה פסק דין מפורש המתיר לה להרוס את המבנים . נטען, כי למרות שבתי המשפט לא נעתרו לבקשת הנתבעים, למדינה לא הי יתה "גושפנקא" להרוס את המבנים.
ב. במסגרת הדרישות לפינוי מחוברים שהוציאה המדינה במהלך שנת 2009, לא היה בכוחן של הדרישות כדי להתיר לה להרוס את המבנים .
ג. במסגרת הדרישות לפינוי מחוברים שנמסרו לחלק מהנתבעים, המדינה לא פירטה את מהות המבנים שעליהם לפנות; לא צירפה תשריט של המבנים והנטיעות ש היה עליהם לפנות. על רקע האמור, נטען כי המדינה אינה יכולה לתבוע את נזקיה, מבלי שהובהר להם בפרוטרוט מה עליהם לפנות.

לסיכום נקודה זו, הנתבעים טוענים כי לא היה תוקף לדרישות לפינוי מחוברים, ומכאן שלא הייתה למדינה סמכות להרוס את המבנים, ובוודאי שלא ניתן לחייב את הנתבעים בנזיקין בגין עלויות הפינויים.
תשובת המדינה על טענה זו, דומה בעיקרה לתשובתה על הנטען במסגרת צווי הדרישה לסילוק יד , קרי, מדובר בצווים שאושררו ע"י ערכאות שיפוטיות, אשר דחו את בקשת הנתבעים לבטלם, והנתבעים מושתקים מלהעלות טענות בדבר תוקפם של הצווים. עוד נטען, כי ללא קשר להליכים המשפטיים בהם הנתבעים העמידו את הצווים השונים למבחן משפטי, די בהוצאת הדרישות לסילוק המחוברים, כשלעצמן, כדי לחייב את הנתבעים בהוצאות שנגרמו במהלך ביצוע הפינויים.

תוקפם המשפטי של הדרישות לפינוי מחוברים ממקרקעין לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969
34. סעיף 21 (א) לחוק המקרקעין קובע כדלקמן:
"הקים אדם מבנה או נטע נטיעות (להלן – הקמת מחוברים) במקרקעין של חברו בלי שהיה זכאי לכך על פי דין או לפי הסכם עם בעל המקרקעין, הברירה בידי בעל המקרקעין לקיים את המחוברים בידו או לדרוש ממי שהקים אותם (להלן – המקים) שיסלקם ויחזיר את המקרקעין לקדמותם".

בהמשך, בסעיף 21 (ג) לחוק המקרקעין קובע:
"דרש בעל המקרקעין סילוק המחוברים והמקים לא סילקם תוך זמן סביר, רשאי בעל המקרקעין לסלקם על חשבון המקים".

בשל חשיבותן של הדרישות לפינוי מחוברים, שעה שהתביעה הכספית שלפניי, כאמור מרביתה בגין הוצאות כספיות שנגרמו למדינה מפינוי מחוברים מהמקרקעין, אצטט את נוסח ה דרישות שנמסרו לחלק מהנתבעים כלשונן :
"לכבוד ________
א.ג.נ,
דרישה לסילוק ולפינוי מחוברים ממקרקעין לפי סע' 21 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969
לאחר שעיינתי בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום, ועל סמך מסמכים לענין הזכויות במקרקעין כהגדרתם להלן, אני קובע:
(1) כי הקמת מחוברים מבלי שהייתה לך זכות על פי דין או לפי הסכם במקרקעין המתוארים בזה * כמפורט להלן:
....
גוש 100227 חלקה _____ תת חלקה _____ מקום מערבית לכביש 40.
כתובת __________ נקודת ציון 178900/583850 גבולות _____ (להלן – המקרקעין).
(2) אני דורש ממך/ מכם לסלק את המחוברים מהמקרקעין ולפנותם, לרבות פינוי כל מה שנבנה עליהם שלא כדין ומה שננטע עליהם שלא כדין , בתוך 45 ימים** מהיום שבו נמסרה לך/לכם דרישה זו;
(3) דע/י כי בחלוף המועד הנקוב בסעיף (2) יסלק המינהל ויפנה את המחוברים על חשבונך וכי המינהל יהיה רשאי להפרע מהמחוברים על חשבון המגיע לו בעד סילוקם.
(4) החלו לאחר מסירת הדרישה פעולות במקרקעין שיש בהן כדי לשנותם, לרבות אכלוס, בניה, זריעה או נטיעה רשאי ה ממ"י להורות על סילוק המחוברים אף אם טרם חלף מועד הסילוק והפינוי הקבוע בפסקה (2).
(5) מצורף בזה העתק נסח הרישום של המקרקעין ***
-חתימה-
7/10/09 ________
תאריך חתימת ביטון "

זהו ציטוט מנוסח הדרישות לפינוי מחוברים ממקרקעין, שהוציאה המדינה כנגד הנתבעים 1 ו- 5 ואח' מכוח סעיף 21 לחוק המקרקעין.
במסגרת בג"ץ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' התייחס בית משפט העל יון בשבתו כבג"ץ, בין היתר, לטיבן של הדרישות לפינוי מחוברים ממקרקעין לפי סעיף 21 לחוק המקרקעין וקבע כך:
" ... פלישה למקרקעין שלא כדין עשויה להתבצע אף בדרך של בנייה או נטיעה במקרקעי הזולת. בסיטואציה זו, מקנה סעיף 21 לחוק המקרקעין לבעל המקרקעין – בין אם החזיק בקרקע בפועל ובין אם לאו – אפשרות לבחור בין השארת המחוברים במקומם לבין סילוקם. בחר בעל המקרקעין בסילוק המחוברים, רשאי הוא לדרוש ממי שהקים אותם שלא כדין לסלקם מן הקרקע ולהחזיר את המקרקעין לקדמותם, ובמידה וזה לא עשה כן בתוך זמן סביר, רשאי בעל המקרקעין לסלקם בעצמו, על חשבון המקים. ניתן לראות, איפוא, כי גם סעיף זה מעניק לבעל המקרקעין היתר לנקוט בדרך של עשיית דין עצמית להגנת זכותו בקרקע, וזאת מבלי להיזקק לערכאות משפטיות לקבלת סעד (יהושע ויסמן דיני קניין (חלק כללי) 157-158 (1993), להלן: ויסמן; לדעת פרופ' ויסמן, מדובר בעשיית דין עצמית כפולה: האחת- נובעת מן היכולת לסלק את המחוברים, והשנייה - נובעת מן היכולת לפרוע את הוצאות הסילוק מתוך המחוברים המסולקים; ... " (פסקה 14).
ובהמשך:
" ... ההיתר לעשיית דין עצמית לפי סעיף 21 לחוק המקרקעין מוקנה לכל בעל מקרקעין. המדינה, כבעלת מקרקעין וכמחזיקה במקרקעין כדין רשאית להפעיל סמכויות אלו ככל אדם פרטי " (פסקה 15) [ההדגשות שלי ע.ר.].
35. לסיכום עד כה, הן צווי סילוק היד והן הדרישות לפינוי מחוברים אפשרו למדינה לפעול על דרך של פעולה עצמית ללא צורך בפנייה לערכאות משפטיות. כדי לפנות את הנתבעים או להרוס את המבנים ולפנות את הנטוע בהם , המדינה הייתה רשאית לפעול כפי שפעלה. יתירה מכך, כאמור במסגרת הפרק שעסק בהליכים המשפטיים שקדמו להגשת התובענה, ערכאות שיפוטיות קבעו בזמן אמת כי הן צווי סילוק יד והן הדרישות לפינוי מחוברים הוצאו ונמסרו כדין , וזאת לאחר שהנתבעים פנו לערכאות שיפוטיות והעמידו את הצווים והדרישות במבחן משפטי . כך שבסופו של יום, על אף שהמדינה הייתה רשאית לפעול כפי שפעלה ללא צורך בפנייה לערכאות שיפוטיות , הנתבעים פנו בעצמם לערכאות שיפוטיות ובתי המשפט אמרו את דברם.
פועל יוצא, אני דוחה את טענת הנתבעים, לפיה המדינה הייתה צריכה לפנות לבית המשפט כדי שיתיר לה להרוס את המבנים. כמו כן, טענות הנתבעים לפיהן לא היה בכוחם של הצווים לסילוק יד כדי ל אפשר למדינה לפנותם מהמקרקעין או הדרישות לפינוי מחוברים כדי להתיר לה להרוס את המבנים – נדחות בזאת.

פלוגתא רביעית – האם המדינה יכולה לעמוד על סעד כספי כנגד אותם נתבעים שלא קיבלו צו לסילוק יד או דרישה לפינוי מחוברים
36. הנתבעים טענו כי במסגרת התביעה דנא לא ניתן לחייב בסעד כספי את אותם נתבעים שלא קיבלו צו אישי לסילוק יד או דרישה אישית לפינוי מחוברים (להלן: " הנתבעים האחרים"), מכיוון שעל פי ההלכה הפסוקה יש לפרש באופן מצמצם ודווקני את היקף הסמכויות לעשיית דין עצמית שניתנו לרשות המוסמכת בחוק. בהקשר זה נטען כי המדינה אינה יכולה להישען על דוקטרינת מעשה בית דין או על יחסי "הקרבה המשפטית" ביחס לנתבעים האחרים. מנגד, טוענת המדינה כי על אף שהנתבעים האחרים לא קיבלו צווים לסילוק יד או דרישות לפינוי מחוברים ולא נטלו חלק בה תדיינויות המשפטיות, יש להחיל בעניינם את יחסי הקרבה המשפטית ולחייב גם אותם בגין הוצאות הפינויים.

יחסי "קרבה משפטית" – סקירת ההלכה הפסוקה
37. דוקטרינת מעשה בית דין בנויה על שני עקרונות מרכזיים – השתק עילה והשתק פלוגתא.
כלל השתק העילה חל במקום שתביעה נדונה לגופה, והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שאז אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם, ככל שזו מתבססת על עילה זהה (ע" א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני [פורסם בנבו]). הטעמים לכלל האמור נעוצים בצורך למנוע את הטרדת בעל דין שכנגד, ואילוצו להתדיין בעניין שכבר נדון, וניתנה לגביו הכרעה, ובמניעת העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים מיותרים. המבחן להשתק עילה הוא זהות העילות בין שני ההליכים.
כלל השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או במכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, וזאת, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה (עניין קלוז'נר עמ' 584).
תנאי להיווצרות מעשה בית דין הוא בקיומה של זהות בין בעלי דין או חליפיהם שלקחו חלק בהליכים השונים. כלל זה בנוי על הרעיון כי אין משתיקים אדם בטענת מעשה בית דין אם לא הייתה לו שעת כושר בעבר להציג את טענותיו בפני בית המשפט (ע"א 440/70 ע'אנם נ' א'ענם [פורסם בנבו]). דרישת זהות הצדדים נועדה להבטיח כי תינתן הזדמנות לכל בעל דין לטעון טענותיו בפני בית המשפט, אך בה בעת גם להבטיח, כי מי שכבר ניתן לו יומו בבית המשפט, לא ישמיע דברו בשנית, "למען יהיה סוף לריב ולדיונים" (ע"א 258/88 פיכטנבאום נ' רשם המקרקעין [פורסם בנבו]).

ביסוד דוקטרינת מעשה בית דין עומד, כאמור, עקרון סופיות הדיון, שנועד לשים קץ לדיונים המשפטיים, ולמנוע הטרדה חוזרת של בעל דין יריב בעניין שכבר נפסק. עם זאת, היצמדות קשיחה לדרישת הזהות המלאה בין הצדדים בשני ההליכים עלולה לפגוע בהשגת התכלית המרכזית שעקרון "מעשה בית דין" נועד להשיג, ולעודד בפועל ריבויי התדיינויות על ידי עקיפת דרישת הזהות בדרכים שונות המאפשרות להעמיד מחדש לדיון שאלה שכבר נדונה והוכרעה תוך חילופי צדדים מלאכותיים, שאין להם הצדקה עניינית (ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]). כדי להתמודד עם חשש זה, נקבעו חריג לכלל זהות הצדדים בשני ההליכים, שבהתקיימותו מי שלא התדיין, הוא עצמו, בהליך קודם עשוי להיות כבול בתוצאותיו. החריג בנוי על אפשרות קיומה של "קרבה משפטית" בין בעלי הדין בהליכים וכך נקבע:
"בדרך כלל זהות הצדדים בשני ההליכים היא תנאי להשתק... בעל דין זהה לענין זה הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (Privity) עם בעל דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת" (ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק [פורסם בנבו].
"קרבה משפטית" לצורך מעשה בית דין מתקיימת כאשר קיימת קרבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים העומדים מצידו של המיתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים. "קרבה משפטית" כאמור עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לעניין כספי משותף. המבחן לכך הוא האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי (בתביעה שלפניי) למעמדו של בעל דין בהליך הקודם, וקשירתו לתוצאותיו. בין היתר, תתקיים קרבה משפטית כאשר לבעל דין בהליך הנוכחי היה עניין ממשי בנושא שנ דון בהליך הקודם, והוא ידע על קיומו, והייתה לו הזדמנות להצ טרף אליו, אך הוא נמנע במודע מכך. הרחבה זו של רעיון זהות הצדדים לצורך "מעשה בית דין" נועדה למנוע הטרדה חוזרת ונשנית של המערכת המשפטית ושל בעל דין שכנגד בעניינים שהוכרעו בעבר, כאשר ניתנה הזדמנות מלאה להכריע בהם, וכאשר אין בהשתק כדי לגרום עיוות דין לבעל הדין בהליך הנוכחי.
בקביעת "קרבה משפטית" בין הצדדים בהליכים שונים לצורך מעשה בית דין נדרשת גישה זהירה, כדי שלא לפגוע פגיעה בלתי ראויה בזכותם הדיונית של המתדיינים להביא את דברם בפני בית המשפט. למרות שלא נדרשת בהכרח זהות פורמאלית בין בעלי הדין, נדרשת זהות עניינית – מהותית ביניהם, המתחזקת עם קיום ידיעה של בעל הדין בהליך המאוחר על קיום ההליך במועד הרלוונטי, ומתן הזדמנות להיות מעורב בהליך כזה (עניין אספן, פסקה 19).
עד כאן סקירת ההלכה הפסוקה.
38. במקרה דנן, כפי שיובהר, קיימת "קרבה משפטית" מובהקת בין הנתבעים 1,2,5,6,22,23 ליתר הנתבעים שהיו צד להליכים המשפטיים, בין אם על דרך של קבלת צו לסילוק יד או קבלת דרישה לפינוי מחוברים ובין אם יזמו או שהיו משיבים בהליכים משפטיים שהתנהלו לאורך השנים.
ראשית, כל הנתבעים הם בני משפחת אחת הלוא היא משפחת אבו מדיעם (ראו תרשים קרבה משפחתית שצורף לסיכומי המדינה וסומן כנספח ה') . בפירוט יתר: הנתבע 1 הינו השייח של שבט בני משפחת אבו מדיעם , 'המוציא והמביא' של המשפחה ו אף לדבריו הוא הוסמך לדבר בשם כל הנתבעים (ראו דבריו בעמוד 12 לפרוטוקול ישיבת יום 20.03.13). הנתבעת 2 הינו אישתו של הנתבע 1. הנתבע 5 הינו בנו של הנתבע 1 (השייח). הנתבעת 6 הינה אישתו של הנתבע 5. הנתבע 22 הינו קרוב משפחה של הנתבע 1 (השייח) והנתבעת 23 הינה אישתו של הנתבע 22.
מיותר לציין שלנתבעים 1-2, 5-6 ו- 22-23, קשר משפחתי הדוק גם אם בעלי דין נוספים, שהגיעו להסכמי פשרה עם המדינה, ביניהם היו בעלי דין שקיבלו צווים לסילוק יד או דרישות לפינוי מחוברים וגם בעלי דין שהיו צד אקטיבי, להליכים המשפטיים שהתנהלו במרוצת השנים.
שנית, לכל 34 הנתבעים אינטרס משותף, שכן במסגרת סירובם להתפנות מהמקרקעין הם ניסו ליצור מצב עובדתי בשטח של החזקה ושימוש במקרקעין. לשם כך, הנתבעים האחרים ניהלו מחאה משותפת עם הנתבעים 1-2, 5-6, 22-23 בדרכים שונות והכל למניעת פינויים מהמקרקעין.

אם לא די בכל האמור לעיל, הרי שבמסגרת ההליכים שהתקיימו עד עתה ניתנו מספר החלטות, אשר דחו את טענת אותם נתבעים , לכך שלא נטלו חלק אישי בהליכים הקודמים, או שלא קיבלו צווים או דרישות אישיים. ראו הנימוקים שניתנו בהחלטת כב' הנשיא (כתוארו אז) אלון במסגרת רע"א 10505-03-10, שם נמצאה כחסרת תום לב, טענת מבקש כי הוא אישית לא היה צד לאותן החלטות, אלא אחרים מבני משפחתו שלקחו חלק באותן פלישות למקרקעין. גישה זו חזרה על עצמה גם במסגרת החלטה שניתנה ע"י כב' השופט אקסלרד, במסגרת ה"פ 5189-07-10, שם אימץ את גישת כב' הנשיא אלון לגבי מקרה אחר שהיה בפניו, ביחס לבעל דין שלא היה מעורב בהליכים קודמים (הכוונה גם לנתבע 22).
עוד בהקשר זה יצויין כי הרושם הכללי שהתקבל מהעדויות שנשמעו והחקירות שבוצעו, הן של הנתבעים והן של עדים נוספים, לפיו כלל הנתבעים התנהלו בצורה מאורגנת כתא משפחתי אחד, מתוך מטרה משותפת להדוף את הליכי הפינוי, בהתנגדות מאורגנת ואקטיבית, כך שטענת חלק מהנתבעים שלא היו צד לאותן החלטות, אלא אחרים מבני משפחתם, נמצאת בעיניי כחסרת תום לב הואיל והנתבעים היו מודעים ל הליכים המשפטיים שהתנהלו.
על יסוד כל האמור, מתקבלת עמדת המדינה כי ניתן לעתור לסעד כספי גם ביחס לנתבעים שלא קיבלו צו לסילוק יד או דרישה לפינוי מחוברים [גם אם לא נטלו חלק בהליכים משפטיים קודמים], וזאת לנוכח העובדה שקיימת "קרבה משפטית" (ומשפחתית) אל נתבעים אחרים ולאחר שהתרשמתי בדבר מודעותם של כלל הנתבעים לקיומם של הליכי הפינוי שננקטו ע"י המדינה.

39. לאחר הכרעה בפלוגתאות בפן המשפטי, זה המקום לעבור להכרעה בפן העובדתי , תוך התייחסות למכלול הראיות שהביאו הצדדים, ביחס לכל נתבע ונתבע , ולכל פינוי ופינוי באופן פרטני . בתוך כך, אתייחס גם להסכמות אליהן הגיעו הצדדים במהלך המשפט.

פלוגתא חמישית – המחלוקת העובדתית – ביחס לכל אחד מהפינויים ולגבי כל אחד מהנתבעים
40. במסגרת פרק זה, אתייחס לנוכחותם או אי נוכחותם של הנתבעים, וכן לקיומו או אי קיומו של מבנה לנתבעים ב מסגרת כל אחד משמונת הפינויים.
המדינה סבורה כי לצורך הכרעה בשאלת החיוב הכספי בגין הוצאותיה יש לתת משקל יתר לשאלת קיומם או אי קיומם של מבנים במועד ביצוע הפינויים בפועל, וכי יש לתת משקל מופחת לעצם נוכחותם או אי נוכחותם של הנתבעים במהלך הפינויים.
למרות האמור, מצאתי חשיבות לבחון את שתי השאלות גם יחד. קרי, גם את עצם קיומם של מבנים, וגם את שאלת נוכחותם או אי נוכחותם של הנתבעים במהלך ביצוע הפינויים.
המדינה הניחה תשתית עובדתית להוכחת קיומם של מבנים במקרקעין , בין היתר, באמצעות הגשת הודעות משטרה של הנתבעים ; פוליגונים (תצלומי אוויר של המבנים); מסמכים מהליכים משפטיים וכן עדותם של הנתבעים בבית המשפט . במסגרת בחינת הראיות חשוב לזכור שאנו מצויים בהליך אזרחי. כידוע בהליך אזרחי נטל השכנוע היא הוכחה במידה של הטיית מאזן הסתברויות ועל בעל הדין להוכיח שגרסתו סבירה יותר ומתקבלת על הדעת מהגרסה שכנגד.
41. המחלוקת העובדתית איננה מורכבת, הואיל ובמסגרת ישיבה מיום 29.06.2016 הגיעו הצדדים להסכמות אשר מייתרות חלק משמעותי מהבירור העובדתי המתחייב. אלו הן הפלוגתאות בפן העובדתי:

א. פינוי ראשון

המדינה טוענת כי כל הנתבעים (1-34) נכחו במהלך הפינוי הראשון, ולכל אחד מהם, היה מבנה במקום במסגרת פינוי זה.
כאמור בפתיח פסק הדין, מתוך 34 נתבעים, הסתיים בהסכמה ( בפסק דין) עניינם של 28 נתבעים, כך שנותר להכריע בעניינם של 6 נתבעים. ב"כ הנתבעים, עו"ד סולאחי, הסכים עם רוב טענות המדינה למעט בעניינה של הנתבעת 2.
מכאן, נקבע, כממצא עובדתי שהנתבעים 1, 5-6, 22-23, נכחו במקום והיה להם מבנה.
לפיכך, ביחס לפינוי הראשון, נותר להכריע אך ורק בעניינה של הנתבעת 2 (אשתו של הנתבע 1), האם היא נכחה במקום, והאם היה לה מבנה במסגרת הפינוי הראשון.

ב. פינוי שני
המדינה טוענת כי הנתבעים 1, 3, 4, 5, 6, 8, 22, 23, 24, ו-25 (סה"כ עשרה) נכחו במהלך הפינוי השני, ולכל אחד מהם, היה מבנה במקום במסגרת פינוי זה.

מתוך 10 נתבעים הנ"ל, הסתיים בהסכמה ( בפסק דין) עניינם של חמישה נתבעים, הכוונה לנתבעים 3, 4, 8, 24 ו-25, כך שנותר לביהמ"ש לדון בעניינם של הנתבעים 1, 5, 6, 22 ו – 23.

ב"כ הנתבעים, עו"ד סולאחי, הסכים לטענות המדינה, בעניין הנתבעים שנותרו, והכוונה לנתבעים 1, 5, 6, 22 ו – 23.

מכאן, נקבע, כממצא עובדתי שהנתבעים 1, 5-6, 22-23, נכחו במקום והיה להם מבנה, במהלך הפינוי השני.

לפיכך - ביחס לפינוי השני, לא נותרה כל מחלוקת עובדתית.

ג. פינוי השלישי עד השמיני
המדינה טוענת כי הנתבעים 1, 5, 6, 8, 22 ו – 23 ( סה"כ שישה) נכחו במהלך הפינויים השלישי עד השמיני, ולכל אחד מהם, היה מבנה במקום במסגרת פינויים אלו.

מתוך ששת הנתבעים הנ"ל, הסתיים בהסכמה ( בפסק דין) עניינו של נתבע מס' 8, כך שנותר לביהמ"ש לדון בעניינם של הנתבעים 1, 5, 6, 22 ו – 23.

ב"כ הנתבעים, עו"ד סולאחי, הסכים למרבית טענות המדינה, כך שהנתבעים 1, 5, 6, 22 ו – 23 נכחו במקום ולנתבעים 1, 5 ו – 22 – היה מבנה במקום, בכל אחד מהפינויים השלישי עד השמיני.

מכאן, נקבע, כממצא עובדתי שהנתבעים 1, 5-6, 22-23, נכחו במקום ולנתבעים 1, 5 ו – 22 היה גם מבנה, במהלך הפינויים השלישי עד השמיני.

לפיכך - ביחס לפינויים השלישי עד השמיני, נותר להכריע האם לנתבעות 6 ו – 23 (נשות הנתבעים בהתאמה ) היה מבנה במקום בזמן הפינויים השלישי עד השמיני.

המשך פלוגתא חמישית – הכרעה בפן העובדתי – ביחס לכל אחד מהפינויים ולגבי כל אחד מהנתבעים
42. א. לגבי הפינוי הראשון
ביחס לפינוי הראשון, נותר להכריע אך ורק בעניינה של הנתבעת 2 ( אשתו של הנתבע 1), הגב' פאטמה אבו מדיעם, האם היא נכחה במקום, והאם היה לה מבנה במסגרת הפינוי הראשון.
נתבעת 2 הגישה תצהיר המסומן 8 בתיק המוצגים מטעם הנתבעים. בתצהירה טענה כי מאז נישואיה היא מתגוררת במקרקעין והקימה שם את משפחתה. לצד האמור טענה כי כשילדיה הגיעו לגיל בית ספר היא עברה להתגורר ברהט אולם המשיכה להגיע לבקר במקרקעין בתדירות של פעם בשבוע ובחופשות בית הספר (סעיפים 5-7 לתצהירה). נתבעת 2 התייצבה למועד ישיבת הוכחות שנקבע ליום 11.04.16 אולם לא נחקרה על תצהירה הואיל ופרקליטי המדינה נקטו בעיצומים במועד ישיבת ההוכחות. תצהירה של נתבעת 2 התקבל במעמד צד אחד וראו הנימוקים שפירטתי במסגרת החלטה מיום 13.04.16.
עדותו של הנתבע 1, שהינו בעלה של הנתבעת 2 , נשמעה בבית המשפט במהלך ישיבה מיום 27.03.16. במסגרת עדותו נשאל האם הנתבעת 2 התגוררה עימו במקרקעין והשיב כך: " היא גרה אצלי. לא כל הזמן. הולכת. מאכילה את הילדים שילכו לבית ספר. ואחרי שהולכים לבית ספר היא באה אצלי עד הצהריים ואחר כך חוזרת לילדים" (הכוונה בעיר רהט ע.ר.) (פרו' מיום 27.03.16 עמ' 123 ש' 6-18).
מהעדויות שהובאו בפניי עולה כי הנתבעים 1 ו-2 שהינם זוג נשוי, התגוררו במבנה שהיה במקרקעין במשך שנים אר וכות. חזקת השיתוף לא נסתרה, ולא הוצגה בפני בית המשפט כל ראיה שהמבנה שבו התגוררו השניים שייך רק לאחד מהם. על רקע האמור, טענתו של ב"כ הנתבעים לפיה לנתבעת 2 לא היה מבנה במקום אינה מתיישבת עם העדויות ואיננה מתבססת על הראיות ( קביעה זו יפה ומתאימה גם לגבי הנתבעות 6 ו-23) . המסקנה המתבקשת היא כי לנתבעת 2 היה מבנה במקום במהלך הפינוי הראשון. באשר לנוכחותה במהלך הפינוי הראשון – הרי שנותר ספק אם נכחה או לא נכחה .

אשר על כן, הנני קובע כי במהלך הפינוי הראשון היה לנתבעת 2 מבנה במקום. מאידך, המדינה לא עמדה בנטל להוכיח כי היא נכחה במהלך הפינוי הראשון.

בהקשר זה יובהר כי הספק שנותר בקשר לנוכחותה של הנתבעת 2 בפינוי הראשון, אינו משנה את התוצאה, ביחס לחיוב הכספי, הואיל והמדינה נדרשה לביצוע הפינוי, בעקבות הצורך בסילוק המחוברים שהיו על המקרקעין, כדי למנוע מגורי קבע במקום, כך שגם אם הנתבעת 2 לא נכחה במהלך הפינוי הראשון, הדבר לא הביא "לחיסכון" בהוצאות המדינה בגין אותו פינוי, שהיה דרוש בנסיבות העניין לאור מגוריה של הנתבעת 2 במקרקעין.

ב. לגבי הפינוי השני
ביחס לפינוי השני, לא נותרה כל מחלוקת עובדתית.
ג. לגבי הפינויים השלישי עד השמיני
המחלוקת שנותרה על הפרק היא האם לנתבעות 6 ו – 23 (נשות הנתבעים 5 ו- 22 בהתאמה ) היה מבנה במקום בזמן הפינויים השלישי עד השמיני.
נתבעת 6 הינה אישתו של נתבע 5 (עזיז אבו מדיעם) אשר הגישה תצהיר המסומן 42 בתיק המוצגים מטעם הנתבעים. בתצהירה טענה כי היא מתגוררת במקרקעין מאז שנת 1999 שם הקימה את משפחתה. עוד טענה כי היא מתגוררת במקרקעין " באוהל העשוי מבד ועץ עד עצם היום הזה" (סעיף 5-6 לתצהירה). עדותה של נתבעת 6 נשמעה במועד ישיבת הוכחות מיום 03.03.16. במסגרת עדותה אישרה את האמור בתצהירה ולשאלת בית המשפט כמה מבנים יש לה ולמשפחתה במקרקעין השיבה כך: "אחד"; "בית אחד" (עמ' 172-173). מכאן המסקנה המתבקשת כי לנתבעת 6 מבנה במקרקעין.
אשר על כן, הנני קובע כי לנתב עת 6 היה מבנה השייך לה במקרקעין במהלך ביצוע הפינויים השלישי עד השמיני.
נתבעת 23 הינה אישתו של נתבע 22 (סלים אבו מדיעם) אשר הגיש תצהיר בשמו ובשם אישתו המסומן 27 בתיק המוצגים מטעם הנתבעים. הנתבעת 23 לא טרחה להגיש תצהיר אישי מטעמה. בתצהירו של בעלה, הנתבע 22, נטען כי הוא עבר להתגורר במקרקעין במהלך שנת 2003 וכי התגורר במבנה ארעי העשוי "מבד/קרישי עץ/ ופח/ וגג איסכורית יחד עם אישתי ותשעת ילדי" (סעיף 7 לתצהירו).
עדותו בבית המשפט נשמעה ביום 07.02.16. במסגרת חקירתו הנגדית חזר על האמור בתצהירו. לשאלת בית המשפט מי התגורר עימו במקרקעין השיב במפורש: "אני אשתי וכל הילדים שלי" (עמ' 113 ש' 10-16). מכאן המסקנה המתבקשת לאור כך שמדובר בזוג נשוי אשר התגורר יחד במקרקעין לאורך שנים ובהתחשב בכך שחזקת השיתוף לא נסתרה, ולא הוצגה בפני בית המשפט כל ראיה שהמבנה שבו התגוררו השניים שייך רק לאחד מהם – הרי שיש לקבוע ש לנתבעת 23 מבנה השייך גם לה במקרקעין.
אשר על כן, הנני קובע כי לנתבעת 23 היה מבנ ה השי יך גם לה במקרקעין, במהלך ביצוע הפינויים השלישי עד השמיני.

43. סיכום סופי ביחס לפינוי הראשון נקבע כממצא עובדתי שלנתבעים 1-2, 5-6, 22-23, היו מבנים במקום במהלך הפינוי הראשון וכולם נכחו במקום למעט הנתבעת 2.

44. סיכום סופי ביחס לפינוי השני נקבע כממצא עובדתי שהנתבעים 1, 5-6, 22-23, היו במקום במהלך הפינוי השני וגם היו להם מבנים.

45. סיכום סופי ביחס לפינויים השלישי עד השמיני נקבע כממצא עובדתי שהנתבעים 1, 5-6, 22-23, היו במקום במהלך הפינויים השלישי עד השמיני וגם היו להם מבנים.

פלוגתא שישית – טענת הנתבעים שהמדינה ביצעה את ההריסה בשיהוי ניכר או בהתיישנות - באופן השולל ממנה את האפשרות לקבל החזר בגין הוצאות הפינויים
46. סעיף 21 (ג) לחוק המקרקעין מאפשר לבעל המקרקעין לסלק את המחוברים, אם המקים לא סילקם תוך זמן סביר. בענייננו הדרישות לפינוי מחוברים הוצאו ביום 07.10.09 וההריסות המבנים בוצעו בחלוף כשנה. סעיף 21 לחוק הנ"ל אינו מגביל את פעולת סילוק המחוברים לפרק זמן מסוים ומותיר לבחינה של כל מקרה לגופו, לבחינת משך ה"זמן סביר".
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שהמדינה ביצעה את הריסת המבנים תוך זמן סביר. בעת בחינת ה"זמן הסביר" הבאתי בחשבון את התנהלות הנתבעים, התנגדותם המאורגנת לפינויים, ההליכים המשפטיים הרבים שננקטו כדי לעכב את הפינויים וכן את גודלו של המבצע רחב ההיקף שהיה דרוש בנסיבות העניין לצורך ביצוע ההריסות , תוך שימוש בכוחות רבים ובכלים שונים (אוטובוסים, מסוק, בלון תצפית וכיוצ"ב).
כמו כן מצאתי לקבל את יתר טענות המדינה בסוגיה זו, כפי שמפורט בסעיפים 99-103 לכתב הסיכומים מטעם המדינה.
מעבר לכך יצויין כי הנתבעים זנחו פלוגתא זו בסיכומיהם וניסו בדרך יצירתית לשנות את הפלוגתא, בדרך של הרחבת חזית, כך שהטענה החדשה שהם מעלים (מסעיף 61 לכתב הסיכומים מטעמם) מתייחסת לטענת שיהוי בהוצאת הדרישות לפינוי מחוברים ולא בשיהוי שנגרם מעת הוצאת הדרישות ועד לביצוען.
כאמור מדובר בטענה שהיא בגדר הרחבת חזית, כאשר לא הייתה למדינה הזדמנות להתייחס אליה. מעבר לכך, אין לשלול את טענת המדינה, כי ניתן היה לפנות את המחוברים גם בהתאם לחוק סילוק פולשים, ואם כך הדבר הרי שבמקרה כזה לא קיימת הגבלה של "זמן סביר" ודינם של הצווים לסילוק היד כפסק דין, וכידוע, פסק דין אינו מתיישן אלא בחלוף 25 שנים . ראו בעניין זה טענות המדינה בסעיפים 44-49 לנספח ב' לכתב הסיכומים שכותרתו "תשובה מטעם המדינה לעי קרי טיעון הנתבעים".
לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבעים ביחס לטענותיהם בפלוגתא השישית.

פלוגתא שביעית – האם קיימת מניעות למדינה, לנוכח כללי הדין המינהלי, בשל טענת הנתבעים ל"שיקולים זרים" או "אכיפה בררנית" או "פגיעה בחוק האדם וחירותו" בהתחשב בכך ששאלת הבעלות טרם הוכרעה; או בקשר לכך שהמדינה מקבלת תקציבים לביצ וע פעולות שהיא דורשת בגינן השבה
47. הנתבעים טענו כי עצם הגשת התביעה הכספית בטרם הוכרעה שאלת הבעלות במקרקעין איננה מידתית ויש בה כדי פגיעה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (סעיף 71-78 לסיכומי ב"כ הנתבעים).
טענה נוספת שנטענה במסגרת פלוגתא זו, כי גם אם קיימת חבות של הנתבעים בנזיקין יש לבחון את הסוגיה האם המדינה זכאית לשיפוי בגין הוצאותיה. לטענת הנתבעים, משטרת ישראל מתוקף תפקידה מחויבת לשמור על הסדר הציבורי ולשם כך מתוקצבת על ידי הממשלה למלא את תפקידה. משטרת ישראל הינה זרועה הארוכה של המדינה ועל כן המדינה אינה זכאית להחזר הוצאותיה בגין הפינויים . בתוך כך ב"כ הנתבעים הפנה למאמרו של ד"ר גרוסקופף "הרשות השלטונית כמזכה, משפטים לד (3) תשס"ה – 2004, עמ' 517" שדן בזכות התביעה של המדינה (סעיף 228-251 לסיכומי ב"כ הנתבעים). על כך השיבה המדינה, כי דין המדינה כדין כל אדם וזכותה לתבוע בגין נזקיה על פי פקודת הנזיקין (177-180 לסיכומי המדינה).
טענה נוספת שנטענה במסגרת פלוגתא זו מתייחסת לאכיפה בררנית בהחלטת המדינה להגיש את התביעה הכספית. לשיטת הנתבעים, המדינה מבצעת עשרות פינויים בדומה לפינויים נשוא התביעה דנן, מבלי לתבוע החזר הוצאותיה. אולם במקרה דנא, החליטה להגיש את התביעה נגד הנתבעים ובהחלטה זו יש משום אכיפה בררנית. על כל אלה השיבה המדינה כי הטענות נטענו באופן כללי וסתמי, כמו כן, מדובר בטענות מתחום המשפט המנהלי שאינן רלוונטיות להליך זה ומכאן שיש לדחותן (סעיף 104-110 לסיכומי המדינה).
אשר לטענה בדבר אכיפה בררנית ושיקולים זרים – מדובר בטענה שאינה יכולה להתקבל במסגרת הליך אזרחי , ומכל מקום אין מדובר בתביעה תקדימית (ראו פסק הדין בת"א (שלום ב"ש) 5156/06 מדינת ישראל נ' חסן נורי [פורסם בנבו]) מה שגם שהנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח טענה זו ולא הציגו ראיות לביסוס טענותיהם בדבר אכיפה בררנית או קיומם של שיקולים זרים.
אשר לטענה בדבר פגיעה בזכות יסוד – הפכתי והפכתי בטענה זו ולא מצאתי בה ממש. ראשית, כפי שקבעתי לעיל שאלת הבעלות במקרקעין לא תוכרע במסגרת פסק דין זה וממילא נקבע בשורה של החלטות שיפוטיות כי המקרקעין רשומים בבעלות המדינה והנתבעים בגדר פולשים . שנית, כידוע, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו עוסק בקבוצת זכויות המהווה גרעין של זכויות האדם הבסיסיות, ובנוסף, מעגן בחוק את ערכיה של מדינת ישראל כ מדינה יהודית ודמוקרטית. זכות חוקתית אין היא מוחלטת באופייה. ניתן לצמצם את היקפה ואף לפגוע בה על ידי חוק יסוד אחר. פגיעה זו יכול שתעשה – ולרוב היא אכן נעשית – על ידי חוק רגיל ובלבד שחוק זה מקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה , כאמור בסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
במקרה דנא, המדינה הגישה תביעה כספית נגד קבוצת נתבעים בגין הוצאותיה. אין חוק או תקנה שעומדים לבחינת בית המשפט וברי כי המדינה כבעלת דין רשאית גם רשאית להגיש תביעה כספית נגד אזרח זה או אחר, ואין בעצם הגשת התביעה כשלעצמה כדי להוות פגיעה בזכות יסוד כלשהי המצריכה בחינה חוקתית .

48. שאלה נוספת העומדת להכרעה – האם קיימת למדינה זכות מהותית לתבוע את נזקיה. ככלל, זכותה של המדינה לתבוע נזקיה היא זכות קנויה, וזאת במנותק מפעולותיה כריבון , כפוף להוכחת יסודות העוולה. מדיניות זו ראויה במיוחד שעסקינן בכספי ציבור עליהם מחויבת המדינה לשמור.
כפי שיובהר להלן, בנסיבות המקרה דנן עולה כי הנתבעים עיוולו כלפי המדינה בהתנהגותם, תוך עצימת עיניים והבעת אדישות לנזקים פוטנציאליים העלולים להיגרם כתוצאה ישירה ממעשיהם או מחדליהם – אשר התממשו בפועל – באופן שיש בו כדי לחייבם. התנהגותם של הנתבעים בפלישות החוזרות והנשנות, למרות שקיבלו דרישו ת לפינוי מחוברים וצווי סילוק יד מלמדות שעליהם לשאת בתוצאות מעשיהם, שכן התנה לותם זו גרמה למדינה נזקים נשוא התביעה דנא (להרחבה בסוגיה זו ראו פסק הדין בת"א (שלום י-ם) 13452/02 מדינת ישראל נ' פימשטיין אלי [פורסם בנבו]).
יש לזכור כי לא מיוחסת לנתבעים הוצאות שנגרמו בגין פלישה בודדת, שכן בענינינו במרוצת השנים פלשו הנתבעים עשרות פעמים למקרקעין, באופן מגמתי והם חוזרים ושבים עד היום לפלוש למקרקעין תוך עצימת עיניים באשר לנזקיה של המדינה. בהקשר זה ראוי לזכור כי סעיף 21 (ג) לחוק המקרקעין קובע מפורשות כי בעל המקרקעין רשאי לסלק את המחוברים על חשבון המקים. עיון בדרישות לפינוי מחוברים שנשלחו לנתבעים מעלה כי בדרישות צויין במפורש כי במידה והנתבעים לא יפנו את המחוברים מהמקרקעין, המדינה תפנה אותם בעצמה על חשבון הנתבעים.

אשר על כן, ומיתר נימוקי המדינה המפורטים בסעיפים 104-110 לכתב הסיכומים מטעם המדינה סבורני שאין מקום לקבל את טענת הנתבעים ביחס לפלוגתא זו.

פלוגתא שמינית – טענת המדינה לעניין חוסר תום לב, השתק פלוגתא, מניעות ומעשה בי-דין
49. המדינה טענה כי הנתבעים מושתקים מלהעלות טענות בעניין פינוי ים מהמקרקעין מטעמים של חוסר תום לב , מניעות והשתק, שעה שמספר ערכאות קבעו כי הנתבעים פלשו למקרקעין ועליהם להתפנות. מנגד הנתבעים טענו כי ההחלטות השיפוטיות שנסקרו בפרק הקודם הינן החלטות שניתנו , במסגרת הליכי ביניים וה ן אינן מהוו ת מעשה בי-דין כנגד הנתבעים (טענות הצד דים בנקודה זו נטענו במסגרת עיקרי הטיעון מטעמם. סעיף 62-64 לעיקרי הטיעון מטעם המדינה וסעיף 73-78 לעיקרי הטיעון מטעם ב"כ הנתבעים).
כפי שיובהר, בפלוגתא זו הצדק עם המדינה.
כפי שנסקר בפרק שעסק במסגרת הליכים משפטיים רלוונטיים שקדמו לתובענה אכן בזמן אמת נקבע כי התנהלות הנתבעים נגועה בחוסר תום לב, כן נקבע כי הנתבעים פלשו למקרקעין וכי משך שבע שנים הם ממרים ומפרים בשיטתיות את צווי הערכאות השיפוטיות לכל דרגותיהם המורים להם לפנות את המקרקעין. אמירות אלה מדברות בעד עצמן.
נכון למועדי הפינויים, אסור היה לנתבעים להיכנס למקרקעין ועצם נוכחותם בשטח במועדי הפינויים היא זו שיוצרת את חוסר תום ליבם של הנתבעים. לנתבעים היה שעת כושר להציג את טענותיהם בפני בתי המשפט – ובתי המשפט אמרו את דברם. ודוק – החלטות בתי המשפט מהוות מעשה בית דין והשתק פלוגתא ויש להן משמעות אופרטיבית בדבר עצם נוכחות הנתבעים במקרקעין ועצם הימצאותם של מחוברים במהלך הפינויים.

פלוגתא תשיעית – שיעור ההוצאות שנגרמו למדינה בגין פינוי הנתבעים והריסת המבנים
50. ביחס לנזקים שנגרמו הציגה המדינה מערך ראיות מקיף ונרחב שכולל בין היתר, עדים שהעידו, הצגת מסמכים רבים , בין היתר, חשבוניות מס, קבלות, טופסי הזמנת עבודה, חוות דעת מקצועיות, הצעות מחיר, מסמכים המעידים על התקשרות עם קבלני משנה, מסמכי הנהלת חשבונות וראיות נוספות כפי שיפורט בפרק זה בהמשך . ראו בעניין זה גם סקירה ביחס לעלות הפינויים, במסגרת סיכומי המדינה מסעיף 190 ועד סעיף 191.

בית המשפט השתכנע שהתשתית הראייתית שהניחה המדינה בשאלת הנזק, ברורה ומשכנעת ויש בה כדי להר ים את הנטל המוטל על המדינה להוכיח את הנזקים שנגרמו לה.

במסגרת הישיבה שהתקיימה ביום 29.06.16, שנועדה לאפשר לצדדים להשלים סיכומים בע"פ, ב"כ הנתבעים צמצם את הסתייגויותיו בשאלת הנזק לארבע נקודות, כמפורט בעמוד 147 לפרוטוקול , בלשונו של ב"כ הנתבעים באופן הב א:
"הטענות שלי בעניין הנזק מצטמצמות לאמור להלן:
א. הטענה בעניין המע"מ.
ב. הטענה שהנזק לא הוכח בשל משקלה המופחת של עדותו של ציזר.
ג. הטענה שהמדינה לא חילקה את הנזק באופן יחסי למשאבים הנפרדים שהיו כרוכים ביחס להריסת מבנה אחד, לדוגמא מבלוקים, לעומת מבנה אחר מבד.
ד. כמובן שאני עומד על הטענה שאין מקום לחיוב ביחד ולחוד".
לנוכח דברים אלו אדון בכל אחת מהטענות שהעלו הנתבעים, לפי סדר הופעתן לעיל.

המחלוקת בעניין המע"מ
51. לטענת הנתבעים יש להפחית את סכום המע"מ מהחשבוניות שצורפו וזאת בהתבסס על עדותה של גב' מירב בן ברוך , לפי ה רשות מקרקעי ישראל מקבלת החזרים מרשויות המס על סכום המע"מ הנקוב בחשבוניות.
מנגד, המדינה טענה כי עדותה של גב' ברוך לא הייתה החלטית והיא העידה כי היא עצמה לא מבצעת את ההחזרי המע"מ וכי זה נעשה במשרד הראשי בירושלים (סעיף 290 לסיכומי ב"כ הנתבעים וכן פרו' מיום 29.06.16 עמ' 147-148).
עדותה של גב' מירב בן ברוך נשמעה במהלך ישיבה מיום 07.02.16. אכן בפתח עדותה טענה העדה כי רשות מקרקעי ישראל מקבלת החזרי מע"מ על חשבוניות מס שהקבלנים הגישו לה. לצד האמור, בהמשך עדותה טענה כי היא אינה מטפלת בעניין באופן אישי והחזרי המס מבוצעים "בחשבות" בירושלים. עוד אמרה , בהמשך עדותה , כי היא "מאמינה שכן", קרי שהרשות מקבלת בחזרה את המע"מ וציינה כי אינה יודעת את הדברים בוודאות (עמ' 83-85). ראו הדברים כפי שצויינו בפרוטוקול, בעמ' 83:
"ש: אוקיי ואז על הסכום של המע"מ אתם אחר כך מתקזזים מקבלים חזרה?
ת: כן. זה לא נעשה אצלנו, זה נעשה בירושלים".
במסגרת דיון זה ניתנה למדינה אפשרות להגיש הבהרה, לאחר בדיקה, האם רשות מקרקעי ישראל מקבלת את סכומי המע"מ הנקובים בחשבוניו ת. ביום 17.02.16 הגישה המדינה הודעה במסגרתה נטען ש המדינה לא מקבלת את סכומי המע"מ בחזרה. ואולם לא נשמעה עדות אחרת במשפט השונה מגרסתה של גב' מירב בן ברוך, שכאמור טענה כי המדינה מתקזזת על סכומי המע"מ.
במסגרת ישיבה מיום 11.07.2016 נערך בירור בנקודה זו עם הצדדים כאשר כל צד טען את טענותיו (עמ' 159).
לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים בנקודה זו, אציין כי סוגיה זו נותרה לוטה בערפל, כך שהמדינה לא עמדה בנטל להוכיח שהמנהל לא קיבל החזר בגין המע"מ. כאמור, אין בהחלטה זו כדי לקבוע ממצא עובדתי בשאלה העקרונית לגבי היותו של מנהל מקרקעי ישראל "עוסק מורשה" הזכאי לקזז מס תשומות ואם לאו, שכן שאלה זו לא לובנה לעומק בתיק זה. ואולם לנוכח עדותה של גב' מירב בן ברוך ובהעדר ראיות אחרות, אין מנוס אלא להורות על הפחתת המע"מ, כאשר ממילא סוגיה זו מצטמצמת בהתאם להסכמת הצדדים לתשע חשבוניות בלבד.

לפיכך, אני מפחית את סכומי המע"מ מתשע חשבוניות של קבלני הביצוע שהוצאו למנהל מקרקעי ישראל. ההפחתות יהיו בהתאם לתוצאות הבירור בעמ' 159 לפרו טוקול באופן הבא:
א. בגין הפינוי הראשון יופחת סכום של 81,968 ₪ ( לפי החלוקה שלהלן: 73,472 ₪ ביחס לחשבונית שמספרה 1142 + 8,496 ₪ ביחס לחשבונית שמספרה 1147 ).
ב. בגין הפינוי השני יופחת סכום של 7,099 ₪ ביחס לחשבונית שמספרה 1152.
ג. בגין הפינויים השלישי עד השמיני יופחת סכום של 15,958 ₪ ( לפי החלוקה שלהלן: 2,080 ₪ ביחס לחשבונית שמספרה 1157 + 2,280 ₪ ביחס לחשבונית שמספרה 1162 + 1,670 ₪ ביחס לחשבונית שמספרה 1167 + 38 ₪ ביחס לחשבונית שמספרה 1169 + 7,092 ₪ ביחס לחשבונית שמספרה 1174 + 2,796 ₪ ביחס לחשבונית שמספרה 1179).
לפיכך אני מקבל את טענת הנתבעים בנקודה זו וקובע שיש להפחית את המע"מ בהתאם, בסכום כולל של 105,025 ₪.

התייחסות לטענת הנתבעים, לפיה הנזק לא הוכח ביחס למשקלה המופחת של עדות ציזר
52. כאמור, בית המשפט הגיע למסקנה כי המדינה עמדה בנטל להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לה באמצעות הגשת ראיות רבות , בין היתר, תצהירו ועדותו של מר שלמה ציזר, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כמנהל פיקוח במנהל מקרקעי ישראל – מחוז דרום , אשר נכח בכל הפינויים; חוות דעת של אגף ותכנון משטרת ישראל בנוגע לעלות שכרם של השוטרים שנכחו בפינויים והרכבים שהובאו לשטח וכן לעלויות הפעלת מסוק ובלון תצפית; חוות דעת של רשות הטבע והגנים אגף כלכלה ותקציבים; תצהירה של גב' לילי בן עובדיה ממחלקת נוכחות ושכר ברשות הטבע והגנים; חשבוניות מס המפרטות את עלויות הכלים הכבדים (שופלים, סמיטריילים, מובילים למטען חורג) ובעלי המקצוע (פועלים ומנהלי עבודה) שביצעו את הפינויים ואת עלויות הטמנת הפסולת. מנגד, הנתבעים לא הביאו כל ראיה וניסו, ללא הצלחה, להפריך או להחליש את הראיות שהגישה המדינה.
לאור המארג הראייתי המבוסס היטב, יש לקבוע ללא היסוס, כי המדינה הרימה את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו, כנדרש במשפט אזרחי.

למרות האמור, ב"כ הנתבעים טען שיש ליתן משקל מופחת לעדותו של ציזר שכן לשיטתו "עדותו של העד אינה מתיישבת עם יתר הראיות בתיק". במסגרת סיכומיו פירט סתירות בין עדותו של ציזר לבין עדויות של עדים אחרים מטעם המדינה. עיינתי היטב בטענות אלה ולא מצאתי בהן ממש. מעדותו של ציזר , אשר העיד בפני בית המשפט בשתי הזדמנויות, עולה כי הוא נכח בכל הפינויים, היה אחראי על המ ערך הלוגיסטי בביצוע כל הפינויים, הוא קבע את סוג הכלים שהמנהל יצטרך לכל פינוי וכן את מספר העובדים הדרושים לביצוע העבודה. עדותו של העד הייתה עקבית, סדורה וברורה אשר הותירה בי רושם חיובי מאוד . הסתירות המפורטות בסיכומי הנתבעים אינן מהותיות, אינן נוגע ות בלב העניין ומקורן ככל הנראה בחלוף הזמן, כאשר העדות הושמעה במהלך שנת 2016 ביחס לאירועים שהתרחשו במהלך שנת 2010. על כן, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים בעניין זה, הואיל ואין ממש בטענת הנתבעים בסוגיה זו.
פלוגתא עשירית – טענת הנתבעים לפיה המדינה לא פעלה באופן סביר/הגיוני/ מידתי בגיוס מספר רב של כוחות לביצות הפינוי, לא פעלה בהתאם לעיקרון הקטנת הנזק וכן לא חילקה את הנזק באופן יחסי למשאבים שנדרשו (לדוגמא עלות הריסה של מבנה מבלוקים אינה זהה לעלות להריסה של מבנה מפח)
53. טענה נוספת שטען ב"כ הנתבעים כי המדינה עשתה שימוש מוגזם בכוחות העומדים לרשותה לצורך ביצוע משימות הפינויים וההריסות, לא עמדה בחובת הקטנת הנזק ולא חילקה את הנזק באופן יחסי לכל נתבע (לדוגמא עלות הריסת מבנה מבלוקים שונה מעלות הריסת מבנה מפח).
כידוע, על פי ההלכה הפסוקה למדינה/למשטרה, כרשות מנהלית, שיקול דעת נרחב כיצד לעשות שימוש במשאבי כוח האדם העומדים לרשותה וכיצד להפעיל את שיקול הדעת המנהלי הנתון לה. יתר על כן, מהראיות שבפניי הוברר כי החלטות המדינה בדבר הקצאת המשאבים, היקף הכוחות והכלים שהשתתפו בפינוי כמו גם גיוס השוטרים שנכחו במהלך הפינויים, נבחנו ונבדקו ביסודיות בכל דרגי המשטרה עד לרמת מפכ"ל המשטרה והמשרד לביטחון פנים. בית משפט זה אינו יושב כבית משפט מנהלי על החלטות המדינה ובנסיבות הספציפיות שלפניי, כאשר לא הוכחה ראשית ראיה לפגם בשיקול דעת, הרי שאין מקום לבחון אם נפל פגם בשיקול דעתה של המדינה , בדבר הקצת המשאבים ל ביצוע הפינויים וההריסות . בעניין רע"א 5277/08 עזבון המנוח אמיר אליקשוולי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל סיכם בית משפט העליון את שיקול הדעת של המשטרה כיצד להפעיל את המשאבים העומדים לרשותה כך:
" כענין מעשי וכענין של מדיניות משפטית, אין המשטרה יכולה להקצות את מלוא המשאבים העומדים לרשותה לכל מקרה ומקרה, ועליה להחליט, על פי שיקול דעתה, על חלוקת משאביה המוגבלים. בדומה, אין זה ראוי כי בכל מקרה בו קיים חשש כלשהו לפגיעה תפעיל המשטרה באופן מיידי את מלוא סמכויות האכיפה המסורות לידיה ."
מעבר לכך מדובר בנזק שאינו ניתן להפרדה וראו הנימוקים בפרק הבא, בהתייחס לטענות שהועלו בעניין חיוב הנתבעים בנפרד או 'ביחד ולחוד'.
לאור כל האמור, מצאתי לדחות את טענת הנתבעים בסוגיה ז ו.

פלוגתא אחת עשרה – זכות המדינה לגבות את הוצאות הפינוי " ביחד ולחוד" או כל נתבע לפי חלקו היחסי
54. המדינה טוענת כי ההוצאות שנגרמו לה אינן ניתנות לחלוקה בין כלל הנתבעים (34 במספר), באופן שלא ניתן לקבוע מה שיעור הנזק שנגרם ע"י כל נתבע ונתבע, כך שכל 34 הנתבעים פעלו כמעוולים במשותף, על כן יש לחייב את ששת הנתבעים שלפניי, בהוצאות הפינויים " ביחד ולחוד".
מנגד, ב"כ הנתבעים טוען כי יש להפריד את הנזק בין כל נתבע ונתבע, בהתאם לחלקו היחסי, ולחילופין טען כי אם ייקבע כי הנתבעים פעלו כמעוולים במשותף, יש לקבוע את חלוקת הנזק ביניהם, לפי מידת האשמה המוסרית שלהם.

הואיל ועניינם של 28 נתבעים הסתיים בפסק דין, למעשה מבקשת המדינה לחייב את ששת הנתבעים שבפניי, לשלם את הנזקים המלאים שנגרמו, בסכום של כ- 1.8 מליון ש"ח , כאשר אין מחלוקת שרוב הנזקים נגרמו על ידי אותם 28 נתבעים, שעניינם הסתיים בפשרה. יובהר, כי ביחס לאותם 28 נתבעים, הסכימה המדינה ללכת לקראתם ולוותר להם על חלק נכבד מהחוב, כך שאותם 28 נתבעים, חויבו 'בחיובים נפרדים', לשלם למדינה סכום כולל של 319,440 ₪, ובממוצע של 11,408 ₪ לכל נתבע.

55. סדרת הפינויים שבפניי נופלת לקבוצת אירועים בהם שותף יותר ממעוול אחד, בהם עוסק סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע:
"היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד."

במסגרת ההלכה הפסוקה נהוג לסווג את המקרים הנזיקיים שבהם שותף יותר ממעוול אחד לשלוש קטגוריות: (א) מעוולים במשותף; (ב) מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה; (ג) מעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. את המעוולים משני הסוגים הראשונים מחייבים בפיצויים על מלוא הנזק, ביחד ולחוד, בעוד שהמעוולים מהסוג השלישי מחייבים בנזק שגרם כל אחד מהם בנפרד ( ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר [פורסם בנבו] ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ [פורסם בנבו] ; ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה [פורסם בנבו].

במקרה דנן, הגעתי למסקנה שאין אפשרות להפריד את הנזק שנגרם במהלך הפינויים, לפי חלקו היחסי של כל נתבע ונתבע, כך שנראה שהנזק אינו ניתן לחלוקה או לייחוס נפרד למי מהנתבעים.
אומנם - מצד אחד, הוצאות הפינוי היו ייחודיות לגבי כל נתבע ונתבע בהתחשב, בין היתר, בפרמטרים הבאים: סוג המבנה ( בלוקים או פח); גודל המבנה ( מבנה קטן או רחב ידיים); כמות הנטיעות במקרקעין ( עצים, שתילים); סוג וכמות הטובין שהיה צריך לפנות ( משתנה מנתבע לנתבע); מידת ההתנגדות של כל נתבע לפינוי ( נתבע שהתנגד לפינוי הצריך כוחות נוספים מעבר לנתבע ששיתף פעולה עם הכוחות בשטח).

ואולם - מצד שני, המשאבים שהמדינה הקדישה לכל מפונה (או לכל נתבע) היו זהים, שכן בשטח היו מספר רב של כלים כבדים וכך למשל לא ניתן לכמת את עלות עבודה של טרקטור בהריסת מבנה של נתבע אחד בהשוואה למבנה אחר. כך גם לא ניתן לחלק בין הנתבעים השונים, את ההוצאות שנגרמו למדינה בקשר עם שימוש בכוחות האבטחה, קבלני משנה, שימוש בכלים כבדים לרבות מסוק, בלון תצפית, אוטובוסים להובלת הכוחות וכיוצא בזה.
כמו כן, אין מידע לגבי עלויות פינוי של 'המפגינים המבקרים' שנכחו במקרקעין כדי לתמוך בנתבעים, וגם אם היה מידע כאמור, לא ניתן לקשור כל נתבע למפגין או מבקר, כך שהנזק אינו ניתן לחלוקה או לייחוס נפרד למי מהנתבעים.

על רקע האמור לעיל, נראה לכאורה שאין מנוס מחיוב הנתבעים " ביחד ולחוד" שכן מדובר בנזק שאינו ניתן לחלוקה.

יחד עם האמור, חיוב ששת הנתבעים שבפניי " ביחד ולחוד" בכל הנזק שנגרם על ידי 34 הנתבעים, עלול להביא לתוצאה שאינה הוגנת ולכן סבורני כי זהו מקרה חריג של מעוולים במשותף שגרמו לנזק אחד המצדיק חיוב הנתבעים, לפי חלוקה רעיונית, על דרך האומדנא. התחשבתי גם בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בע"א 7436/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ב.י.מ חברה לבניה בע"מ ( פורסם בנבו, 06.07.2017), אשר דן במקרים מיוחדים אשר מצדיקים חלוקה רעיונית, כאשר חיוב " ביחד ולחוד" עלול להוביל לתוצאה שאיננה הוגנת, וכך נקבע בפסק הדין:

"מוצע כי במקרים אלו יוחרג הכלל, לפיו מעוולים במשותף שגרמו לנזק אחד ישאו באחריות " ביחד ולחוד", ותבחן האפשרות לחלוקת הנזק באופן " רעיוני". כך, למשל, הוצע לפנות לחלוקה רעיונית של הנזק במקרים הבאים: כאשר מדובר במספר גדול של אחראים שחלקו של כל אחד בנזק הכולל הוא קטן; כאשר חלק מן הנזק נגרם על ידי גורם שאין עמו אשמה; כאשר קיימים שני מעוולים שונים, שחלקו של אחד הינו משני, ולפיכך חיובו במלוא הנזק לא תהיה הוגנת, או מקום בו לאחד המעוולים עומדת הגנה דיונית, או טענת התיישנות – שאזי חיובו של מעוול אחר במלוא הנזק " עוקפת" את ההגנה האמורה .... כאן המקום להדגיש כי גם במסגרת ההצעה לשינוי הכלל הנוהג שהוצג לעיל, המקרים שנמנו הינם החריג – וזאת בנסיבות בהן יישום כלל החלוקה הפיזית מוביל לתוצאה שאיננה הוגנת...".

סבורני כי המקרה שלפניי נופל לאותם מקרים חריגים, שאילו בית המשפט היה פועל לפי הכלל הנוהג, הרי שהדבר יכול היה להוביל לתוצאה שאינה הוגנת כלפי ששת הנתבעים שבפניי, אשר היו צריכים לשאת בנזק שגרמו הם ועשרים ושמונה נתבעים אחרים.

על רקע האמור לעיל, אני קובע כי ששת הנתבעים שבפניי הינם מעוולים במשותף ופעלו בצוותא חדא למען מטרה אחת, קרי, למנוע את פינויים מהמקרקעין וכי הנזק שנגרם בכל פינוי ופינוי אינו ניתן להפרדה ולכן ביחסים, שבינם לבין עצמם, יש לראותם כמעוולים במשותף.

בהתאם לדרך שהותוותה בפסק הדין הנ"ל, סבורני שיש לבצע הפחתה רעיונית ( יחסית), על דרך האומדנא. לאחר שהבאתי בחשבון את הסכמי הפשרה שנכרתו עם 28 הנתבעים שעניינם הסתיים בהתחייבות לתשלום של 319,440 ₪, ולאחר שהבאתי בחשבון שפסק דין זה מתייחס לנזק שנגרם ע"י 34 נתבעים, כאשר רק שישה מביניהם נותרו בהליך שלפני, החלטתי להעמיד את החיוב הכספי בשיעור של 20% מהנזק המלא .

פלוגתא שתים עשרה – חישוב הנזק לאחר ביצוע הפחתות
56. יש לבצע שלוש סוגי הפחתות מהסכום הנתבע בכתב התביעה . הפחתה ראשונה מתייחסת לטעויות הסופר שנמצאו ע"י המדינה, הפחתה שנייה מתייחסת לסכומי מע"מ בגין תשע חשבוניות והפחתה שלישית מתייחסת להסכמי פשרה בין המדינה לבין הנתבעים האחרים, כמפורט להלן:
א. שתי הפחתות כלליות בשל טעות סופר, לפי הפירוט בסעיף 14 לעיל, ובסך כולל של 49,000 ₪ ( סך של 30,000 ₪ יופחת מהפינוי הראשון וסך של 19,000 ₪ יופחת מהפינוי השני).
ב. הפחתות מע"מ בהתאם להחלטתי בסעיף 51 לפסק הדין, ובסך כולל של 105,025 ₪.
ג. הפחתות סכומי הפשרה בהתאם להסכמות הצדדים בסכום כולל של 319,440 ₪.

במסגרת עמוד 145 לפרוטוקול, ישיבת יום 29.06.16, גיבשו הצדדים הסכם דיוני לגבי אופן ביצוע הפחתות סכומי הפשרה, כך שהפחתות אלו יבוצעו באופן הבא:
"הגענו להסכמה באשר לסכומי הפשרה אשר התגבשו עם הנתבעים שכנגדם ניתן פסק דין חלקי. מוסכם עלינו שסכומים אלה ינוכו, באופן יחסי, מהעלות הכוללת של כל הפינויים. הניכוי יעשה גם אם הכספים לא ייגבו בפועל. בית המשפט יאמוד את עלות כל פינוי בנפרד, והניכוי יעשה לגבי כל פינוי בשיעור היחסי לעלות הכוללת. הניכוי המקסימלי בהתאם להסדרי הפשרה יעמוד על 168,180 ₪. לדוגמא, אם בית המשפט יקבע שעלותו של הפינוי הראשון הייתה 80% מכלל הפינויים הרי שביחס לפינוי זה ינוכה 80% מסך של 168,180 ₪. וכך גם לגבי יתר הפינויים"

בית המשפט אישר את הסכמת הצדדים ונתן לה תוקף של החלטה. יובהר, בהערת אגב כי הסכום המצוין בהסדר הנ"ל בסך של 168,180 ₪ היה נכון למועד רישום הדברים בפרוטוקול ( ביום 29.06.16) ויש לתקן את הסכום ע"י הוספת סכומי הפשרות שנתגבשו לאחר מכן, כך שסכום הפשרות הכולל עומד 319,440 ₪.

הואיל ומנגנון ביצוע ההפחתות, שנקבע בהסכמת הצדדים, כרוך בביצוע חישובים מורכבים ומסובכים, לגבי כל פינוי בנפרד, בית המשפט הורה לצדדים לערוך את החישובים וזאת כדי להימנע משגגה או טעויות שבהיסח הדעת. ראו החלטת בית המשפט מיום 09. 02.17.

המדינה הגישה את חישובי ההפחתות (לאחר ביצוע מספר תיקונים) ביום 29.01.17. בית המשפט נתן לב"כ הנתבעים מספר הזדמנויות להגיב לחישובים המתמטיים אשר בוצעו ע"י המדינה, אך ב"כ הנתבעים נמנע מלעשות כן.
לנוכח הימנעותו של ב"כ הנתבעים מלתת תגובה עניינית לחישובים המתמטיים בית המשפט קבע דיון בנוכחות הצדדים ליום 09.02.17, במסגרתו ניתנה החלטה בנוסח הבא:

"לנוכח החישובים המורכבים שנדרשו בתיק זה, ביהמ"ש מבקש מב"כ הנתבעים, להודיע את הסתייגויותיו או הערותיו מהחישובים המתמטיים אשר נערכו על ידי ב"כ התובעת, במסגרת ההודעה שניתנה ביום 29.01.2017 וביחס להפחתות שלהלן:
א. הפחתות כלליות;
ב. הפחתות מע"מ;
ג. הפחתות ביחס להסכמי הפשרה.

מבוקש כי עמדת הנתבעים תינתן אך ורק ביחס להפחתות א' עד ג' לעיל, כאשר ברור לביהמ"ש שהחישובים הנ"ל, הינם חלקיים בלבד ואינם מתחשבים במלוא הפרמטרים שהנתבעים סבורים שיש להביאם בחשבון...תשומת לב הצדדים, להערת ביהמ"ש בפרוטוקול הדיון היום 23.01.2017 כי אין ללמוד מהחישובים שמבוצעים, דבר על פסק הדין שאמור להינתן בסוף ההליך..."

כאמור, גם בדיון שהתקיים בנוכחות הצדדים, סירב ב"כ הנתבעים לתת תגובה העניינית לחישובים שבוצעו ע"י המדינה וטען שאינו מבין מדוע זומן לדיון הנ"ל וביקש לאפשר לו "שלא להגיב לדברים".

57. לאחר שעיינתי ובחנתי את החישובים המתמטיים שנערכו ע"י ב"כ המדינה, אשר הוגשו לתיק בית המשפט ביום 29.01.17 מצאתי לקבלם ולאמצם. לפיכך הסכומים הנכונים לחיוב, לאחר ביצוע ההפחתות , הינם בהתאם למפורט בהודעת המדינה מיום 29.01.17, באופן הבא:

בגין הפינוי הראשון – 1,009,131.71 ₪, ומזה 20% בסה"כ – 201,826 ₪.
בגין הפינוי השני – 33,053 .12 ₪, ומזה 20% בסה"כ – 6,6 11 ₪.
בגין הפינוי השלישי – 53,585 .20 ₪, ומזה 20% בסה"כ – 10,717 ₪.
בגין הפינוי הרביעי – 34,238 .14 ₪, ומזה 20% בסה"כ – 6,848 ₪.
בגין הפינוי החמישי – 36,818 .35 ₪, ומזה 20% בסה"כ – 7,364 ₪.
בגין הפינוי השישי – 20,226 .33 ₪, ומזה 20% בסה"כ – 4,045 ₪.
בגין הפינוי השביעי – 63,298.57 ₪, ומזה 20% בסה"כ – 12,660 ₪.
בגין הפינוי השמיני – 25,570 .87 ₪, ומזה 20% בסה"כ – 5,114 ₪.
בגין עלויות הטמנת הפסולת – 35,694 .83 ₪, ומזה 20% בסה"כ – 7,139 ₪.

סוף דבר
58. עסקינן בתביעה כספית של המדינה להשיב את הוצאותיה כתוצאה ממסכת פלישות של הנתבעים למקרקעין. במרוצת השנים בין המדינה לבין הנתבעים התנהלו הליכים משפטיים מרובים. עובר לשמונת הפינויים, ערכאות שיפוטיות לכל דרגותיהם הורו להם לפנות את המקרקעין. לאחר בחינה של חומר הראיות ולאחר הכרעה בכל הפלוגתאות עליהן הסכימו הצדדים, התמונה שעלתה היא ברורה ולפיה עסקינן בנתבעים שהפרו החלטות של כל הערכאות המשפטיות, עת נכחו במקרקעין והקימו שם מבנים ומחוברים אחרים , בניגוד להחלטות שיפוטיות, צווי סילוק יד ודרישות לפינוי מחוברים שניתנו כדין.

התנהלות הנתבעים גרמה למדינה נזקים נשוא תביעה זו, למדינה זכות מהותית לתבוע את נזקיה וכך היא פעלה. במרוצת ניהול ההליכים בתיק, חלק הארי של הנתבעים הגיעו להסכמי פשרה עם המדינה, מתוך 34 נתבעים, נותרו 6 נתבעים ביניהם קשר משפחתי הדוק . במהלך הדיונים הרבים מותב זה נחשף להצעות הפשרה שהציעה המדינה גם לנתבעים אלה, אולם אלו סרבו להתפשר עם המדינה. הטעם לסירובם של נתבעים אלו להתפשר עם המדינה נעוץ בסירובם להתפנות מהמקרקעין, וגם בימים אלה, הם שבים וחוזרים למקרקעין על אף ההחלטות הרבות של כל הערכאות השיפוטיות.

בשולי הדברים, אציין כי האוכלוסייה הבדואית שלובה באוכלוסיית מדינת ישראל מאז הקמתה והיא מהווה חלק אינטגראלי של החברה הישראלית. לא ניתן להתעלם מכך שאותם אזרחים הפולשים לאדמות מדינה הינם פורעי חוק. בפלישות החוזרות והנרחבות יש משום התרסה נגד שלטון החוק, תוך זלזול בעקרונות היסוד של שיטתנו ותוך סיכון חיי-אדם. יחד עם זאת, לא ניתן גם להתעלם מכך כי לפחות בחלקה נובעת מציאות זו ממצוקה. מצוקה, קשה ועמוקה ככל שתהא, אינה יכולה להצדיק הפרת חוק. הפרות חוק, שימוש באלימות ופגיעה בשלטון החוק - הן כולן דרכי פעולה שלא ניתן לקבל במדינת חוק מתוקנת ( ראו הדברים שנאמרו בבג"ץ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל).
59. על יסוד כל האמור לעיל , לאחר ביצוע ההפחתות הדרושות, אני מחייב את הנתבעים כדלקמן:

א. ביחס לפינוי הראשון – אני מחייב את הנתבעים 1, 2, 5, 6, 22, ו- 23, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 201,826 ₪ לפי הפירוט בסעיף 57 לעיל.

ב. ביחס לפינוי השני – אני מחייב את הנתבעים 1, 5, 6, 22, ו- 23, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 6,611 ₪ לפי הפירוט בסעיף 57 לעיל.

ג. ביחס לפינוים השלישי עד השמיני – אני מחייב את הנתבעים 1, 5, 6, 22, ו- 23, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 46,748 ₪ לפי הפירוט בסעיף 57 לעיל.

ד. ביחס להטמנת הפסולת – אני מחייב את הנתבעים 1, 2, 5, 6, 22, ו- 23, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 7,139 ₪ לפי הפירוט בסעיף 57 לעיל.

ה. כל הסכומים הנ"ל בס"ק א' עד ד' הינם נכונים למועד הגשת התביעה ויחולו עליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (26.07.11) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ו. בנוסף, אני מחייב את הנתבעים 1, 2, 5, 6, 22, ו- 23, ביחד ולחוד, בהוצאות ניהול המשפט (לא כולל הוצאות בגין הקלטות ותמלולים) ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 100,000 ₪. במסגרת פסיקת הוצאות משפט התחשבתי בהיקף החריג של התיק שבו נשמעו 30 עדים, התקיימו כ – 30 ישיבות ביניהן, עשרות ישיבות שהוקלטו ותומללו , כאשר הפרוטוקול מחזיק למעלה מ- 1,000 עמודים.

ז. כמו כן, אני מחייב את הנתבעים 1, 2, 5, 6, 22, ו- 23, ביחד ולחוד, לשאת בהוצאות שנשאה בהן התובעת בגין הקלטות ותמלולים. בעניין זה ניתן להגיש בקשה לשומת הוצאות ולצרף פסיקתא לחתימתי בצירוף האסמכתאות המתבקשות.

60. המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין, בדואר רשום בצירוף אישור מסירה.
זכות ערעור כחוק לבית משפט המחוזי תוך 45 ימים.
ניתן היום, כ"ד אב תשע"ז, 16 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.