הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 44038-01-16

בפני
כבוד ה שופטת רחלי טיקטין עדולם

תובע

יוספאן חי רחמים רמי ת.ס. 029627932
ע"י ב"כ עו"ד משה דנוך

נגד

נתבעת
שרות בתי הסוהר
ע"י פמ"ד, ע"י עו"ד איתן כהן

פסק דין

עובדת שאינן שנויות במחלוקת:
התובע שירת בשירות בתי הסוהר (להלן: "שב"ס" / "הנתבעת"), מאז שנת 2003, במגוון תפקידים.
בזמנים הרלוונטיים לתביעה שירת התובע בכלא קציעות.
שני הצדדים אינם חלוקים על כך שעד שנת 2014 התנהלו הדברים בין הצדדים באופן הרגיל.
התובע טוען כי היה עובד מוערך, והנתבעת אינה חולקת על כך, כאשר הוצגו לפני שני מסמכים בלבד אודות קשיים/בעיות עם התובע - מתאריך 11.01.19 עת שירת במרפאת סהרונים, באשר ליחסי אנוש, וכן מיום 29.08.11 בטענה להתנהלות לא תקינה של התובע.
ביום 17.01.14 ניתנה לתובע חוו"ד תקופתית שנתית. חוות הדעת שניתנה לתובע על ידי המעריך, מר יוסף אביט, כלאי, עוזר קצין משמרת, הייתה גבוהה אולם בהתייחסות של מפקד המתחם, מר נביל עראידה, נרשם כי מדובר בסוהר חסר מוטיבציה אשר מבלה את רוב זמנו בהתעסקות עם לימודיו בנושא משפטים, כאשר הצהיר שבסיום לימודיו מתכוון להתפטר ועל כן מסתפק בחוו"ד טעונת שיפור בלבד.
באותו מועד גם אושרה לתובע הארכת שירות.
ביום 20.02.14 הגיש התובע בקשה לסיוע בלימודים.
ביום 09.03.14 נדחתה בקשתו של התובע בנימוק: "לא מדובר בלימודים רלוונטיים לתפקידו של הסוהר".
התובע המשיך בלימודיו באופן פרטי.
ביום 19.04.14 נשלח מזכר לע.מ. משמרת, כלאי אורן, על ידי התובע, במסגרתו הלין התובע על התבטאות חמורה כלפיו מטעם סמל משמרת פארס, בנוכחות כלאי ובנוכחות סוהרת, כאשר לטענתו נאמרו כלפיו הדברים הבאים: "בן זונה, מזדיין בתחת, אגלגל את הסידור עבודה ואדחוף לך בתחת".
ביום 11.05.14 נשלח מזכר לע. משמרת וענונו, על ידי התובע , בו נרשם כי לא נשארה לו ארוחת ערב בחדר האוכל.
ביום 05.06.14 התובע סופח לבית סוהר שקמה באשקלון, תחת מפקד בית הסוהר גנ"מ מירון.
ביום 12.06.14 – 17.06.14 שהה התובע בחופשת מחלה בגין כאבי גב (התובע טוען כי הכאבים בגב נגרמו מאירוע שאירע לו בעבודה בשנת 2011, עת התמוטט לטענתו בעמדת זקיף בה שהה).
ביום 18.06.14 היה התובע בבחינה לצורך לימודיו.
ביום 19.06.14 התובע טען כי חש ברע בשל קלקול קיבה ערב קודם למשמרת והוא נעדר מהמשמרת בימים 20.06.21 - 19.06.21.
ביום 19.06.14 צלצל מפקד בית הסוהר שקמה, מר מירון אברהם, לתובע, והתנהלה בין הצדדים שיחה טלפונית לא נעימה (דובר בשתי שיחות, שיחה אחר שיחה).
השיחה הוקלטה על ידי התובע.
ביום 22.06.14 זומן התובע לראיון עם מפקד בית סוהר קציעות, בעניין המחלות עליהן דיווח בהיותו במתקן שקמה. בסיכום הריאיון נרשם כי התובע זומן על פי הנחיית ממ"ז לבירור נושא המחלות שדיווח עליהן, בהיותו בביס"ר שקמה בתאריכים 13 14 ליוני ו- 19 ליוני. כן נרשם שמפקד בית סוהר קציעות ביקש לבחון את המשך שירותו של התובע ביחידה מזכה רמה א'.
ביום 14.07.14 שלח מפקד קציעות, אילן בורדה, מכתב למפקד מחוז דרום, שכותרתו: "..בקשה להעברה מביס"ר קציעות והעלאה לוועדת הערכות". המכתב עסק בדבר הבירור מול התובע וכן צוין שם שהתקבלה נגדו גם תלונה בדבר התנהגות אלימה ומאיימת מהשכנים וזומן לבירור אך דיווח שוב על מחלה. במכתב התבקש הממ"ז לבחון העלאתו לוועדת הערכות ולסיום שירותו בשב"ס.
התובע שהה במחלה לסירוגין במהלך חודש 06/14 (כפי שגם עולה מהסעיפים הקודמים).
מאז חודש 07/14 ועד מועד כינוס הוועדה הרפואית בעניינו שהה התובע באופן רצוף בחופשת מחלה.
ביום 19.08.14 התקיים ביקור קצין מש"א יחד עם אחראי מרפאה בביתו של התובע. בגין ביקור זה יצא דו"ח מיום 21.08.14.
ביום 02.09.14 הגיש התובע בקשה לחופשה שנתית. ביום 05.10.14 פנה שוב וטען שלא קיבל תשובה. ביום 06.10.14 הודע לתובע בעל פה, כפי שעולה מזיכרון דברים נושא תאריך של אותו יום, כי מפקד היחידה לא אישר את בקשתו לחופשה.
ביום 18.09.14 נשלח מכתב נוסף למפקד מחוז דרום על ידי מפקד קציעות, אילן בורדה, שכותרתו: "..בקשה להפסקת משכורת".
ביום 22.09.14 התקיים ביקור חולים אצל התובע על ידי ק. טיפול לסגל בבית הסוהר קציעות.
ביום 14.11.14 שלחה עו"ד דלית וילנסקי למפקד קציעות מייל ובו נרשם מה ניתן לעשות וכיצד יש לפעול בעניינו של התובע. במסגרת אותה תכתובת ציין אשר שריקי, גונדר, כי יש להביא את הסוהר בפני וע"ר לאלתר, וכי מהיכרותו את הסוהר, הדבר היחיד שנפגע לו זה החשק לחזור לעבודה.
ביום 20.11.14 שלח בא כוחו של התובע מכתב לנציג שירות בתי הסוהר בו הלין על היחס של שב"ס למרשו, התובע.
ביום 23.11.14 נשלח מכתב מאת קצין מש"א בקציעות למזכירות וועדת קר"פ מחוזי שכותרתו: "רס"מ רמי יוספאן... – חוו"ד תפקודית לוע"ר" , שם נרשם כי במשך כל השירות שהה התובע ב – 7 ימי מחלה, כאשר בשנה האחרונה שהה ב – 139 ימי מחלה. במכתב פורטה השתלשלות העניינים בנוגע לתובע כאשר בסופו של המכתב נרשם כי קיים פער משמעותי בין תלונות התובע על בעיות קשות לבין התנהלותו בפועל.
ביום 26.11.14 נבדק התובע על ידי ועדה רפואית מטעם הנתבעת. בוועדה נקבע בין היתר:
"דעת חברי הועדה שהסוהר יכול לחזור לעבודה, אמנם יש להתחשב בהמלצת אורתופד ולהמתין עד לבדיקת רופא תעסוקה". עוד נרשם שם כי התובע מוזמן לוועדה רפואית חוזרת לאחר בדיקת רופא תעסוקה.
ביום 30.11.14 שלח אבי כהן קצין מש"א קציעות מכתב לק. מש"א מחוז דרום וגורמים נוספים, שכותרתו: "דיווח על ניסיון לביקור חולים – רס"מ רמי יוספאן.." בו נרשם כי התקשר מספר רב של פעמים לטלפון הנייד של התובע על מנת לתאם עימו ביקור בית אך הוא לא ענה. כמו כן השאיר הודעה קולית והודעת טקסט אך התובע לא ענה ולא חזר אליו. באותו מכתב התבקשה התערבותם הדחופה של הגורמים אליהם מוען המכתב.
ביום 10.12.14 נשלח מכתב תשובה לב"כ התובע לפנייתו ללשכת הנציב ובו נדחו טענותיו בדבר יחס בלתי הולם לתובע.
ביום 07.01.15 ישנה תכתובת של מחלקת סגל בה נרשם כי ממליצים לקבוע תאריך ועדה נוסף ולהנחות את התובע להביא את תוצאות הרופא התעסוקתי. וכן נרשם כי אי הגעה לוועדה עם מסמכים אלו משמעותה עבירת משמעת. כן נרשם כי במידה והתובע ימשיך להתעלם מהנחיות הועדה, ממליצים שיוזמן לוועדה בנוכחות רופא תעסוקתי ולצורך סיום עניינו יינתנו הבהרות לגבי המשך/אי המשך עבודתו. במידה וכל פעולות אלו לא יצלחו, ניתן יהיה לבחון העלאתו לוועדת הערכות לאור התנהלותו המשמעתית..".
ביום 28.01.15 התובע נבדק על ידי רופא תעסוקתי, ד"ר סבסטיאן, אשר ציין: "לאור מצבו הבריאותי הנוכחי, ללא ספק שאינו מסוגל לשוב לעבודתו".
ביום 10.02.15 פנה ב"כ התובע בתשובה לתגובה שקיבל למכתב הקבילה ששלך. במכתבו דחה את טענות שב"ס.
ביום 02.02.15 התכנסה ועדה רפואית שניה, כאשר נקבע כי לא היה טעם בכינוס הועדה ללא חוות דעת סופית מטעם הרופא התעסוקתי.
ביום 25.02.15 נשלחה על ידי רע"ן ניהול נגדים, תגובה למכתבו של ב"כ התובע, בה צוין כי שב"ס דוחה את טענותיו.
ביום 25.03.15 התכנסה ועדה רפואית נוספת, במסגרתה הוחלט על ידי חברי הועדה מטעם הנתבעת, כי התובע אינו כשיר לתפקד בשב"ס.
ביום 12.04.15 נשלח מכתב מטעם נציג בתי הסוהר, רב גונדן אהרון פרנקו, לפיו אושרה לתובע פרישה מטעמי בריאות, לאור ממצאי ועדה רפואית מוסכמת.
ביום 01.07.15 השתחרר התובע לגמלאות מטעמי בריאות לקויה, משירות בתי הסוהר, בדרגת רס"מ. בוועדה נקבע הן סעיף נפשי והן סעיף של גב, ונקבעה לתובע נכות לצרכי גמלאות בשיעור של 24%.
התביעה דנן הוגשה ביום 26.01.18 בה עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי בסך של 150,000 ₪ בגין – לשון הרע, פגיעה בפרטיות, התנכלות, כספית.
התובע ניהל/מנהל הליך נוסף נגד הנתבעת, בבית הדין האזורי לעבודה, בעניין זכויותיו.

טענות הצדדים
התובע טוען כי הגיעו מים עד נפש בעקבות מעשים פסולים וחמורים שננקטו נגדו על ידי הנתבעת או מי מטעמה, כאשר מדובר בנושאי משרות בכירות אצל הנתבעת.
מעשים אלו הוציאו דיבתו רעה של התובע, פגעו בצורה חמורה בשמו הטוב ובעשייתו הענפה לאורך שנות שירות. טרם האירועים נשוא התביעה התובע זכה להערכות תפקודיות גבוהות ואף קיבל הערכת שירות לחמש שנים נוספות. התובע העמיד את דרישתו לפיצוי בגין לשון הרע, על סך 100,000 ₪, זאת לאור מספר רב של אמירות פוגעניות ולא מקרה בודד.
הנתבעת ידעה שאין בדבריה מאומה, וכל רצונה היה לסייע למפקד בית הסוהר שקמה, מר מירון אברהם, אשר הצהיר שיראה לתובע מהיכן משתין הדג כפי שאיים עליו.
הנתבעת פגעה פגיעה קשה בפרטיותו של התובע, כאשר תעודות המחלה בה צוינו לעיתים הליקויים מהם סבל התובע עברו אינספור ידיים שאינן מוסמכות לקרוא חומר רפואי תוך קביעת מסקנות שגויות.
הנתבעת יצרה מסכת עובדתית פוגענית ושקרית אשר הוליכה לכך שגורמים בשב"ס ביקשו לפגוע במשלח ידו של התובע . התובע שימש בעברו כלוחם בשירות קבע ובשב"ס ביחידה המובחרת נחשון. הנתבעת טענה שהתובע סירב למסור מסמכים רפואיים משמעותיים המעידים על מגבלותיו, אולם טענה זו אינה נכונה. ככל שהתבקש התובע, הוא חשף את המסמכים לגורמים המותרים על פי הנהלים, וועדת ערר ורופא יחידה.
מעיון במסמכים עולה כי גורם אחד בלבד דיווח על נתונים מסוימים, על אף שהיו לא מדויקים ו/או בשקר יסודם. המערכת ההיררכית של הנתבעת קיבלה את הדיווח ככתבו וכלשונו מגורם יחיד, פעולה אשר זכתה לכינוי "תכלול".
כל חטאו של התובע היה שהעז למצות את זכויותיו ולשהות בחופשת מחלה כדין בשל מצב בריאותו. דבר זה גרם להצגתו על ידי שב"ס בתור שקרן ומתחלה.
מתוכן המכתבים של מפקד בית סוהר קציעות, עולה כי בוצע מעקב אחרי התובע, כאשר לאחר מכן הסתבר לו כי צפו בו באקראי סוהרים וזאת מבלי לתעד או לאפשר לתובע זכות תגובה. חקירה על מצב בריאותו והפיכת הסוגיה בעניינו לדיון רחב, הינה מנוגדת לחוק. התובע דורש בגין פגיעה בפרטיותו מכח חוק הגנה על הפרטיות, סך של 50,000 ₪.
כאשר התובע חש ברע בשל קלקול קיבה, הוא שלח מסרון למ"מ סדרן המשמרות, אולם האחרונה לא עדכנה את סדרן המשמרות בימי המחלה, והתובע זכה לקיטונות של כעס. היעדרות זו הפכה לצנינים בעיני מפקד בית סוהר שקמה והוא יצר קשר טלפוני עם התובע והטיח בו משפטים קשים. התובע חש מושפל ומבוזה וכל ניסיונותיו לשכנע כי הינו חולה, עלו בתוהו, ונפלו על אזנים ערלות. מפקדת בית סוהר שקמה ציין שאינו מעוניין בסיפוחו של התובע וידאג להחזירו למחוז דרום, וכך היה.
התובע זומן לראיון מפקד בכלא קציעות, כאשר המתין להיכנס למפקד כ- 10 שעות. תוכן הריאיון מעיד כאלף עדים, על התנכלות המערכת כלפי התובע מפאת מחלה.
מאז חזרתו של התובע לבית הסוהר קציעות, זכה למעשי התנכלות, מצד מפקד בית הסוהר ומצד גורמים נוספים. גורמים בכירים בשב"ס עמלו לפגוע בזכויותיו של התובע לרבות באופן של בקשות להפסקת שכר, נטילת רמה א', ופעלו לפיטוריו של התובע בדחיפות. במסגרת מכתביו של מפקד כלא קציעות, אשר נשלחו לגורמים שונים, נטענו בעניין התובע טענות שיש בהן כדי לפגוע במשלח ידו. כך למשל ציין מפקד המחוז בשל המידע השקרי שזרם אליו, כי מה שנפגע אצל התובע, זה החשק לעבוד.
גם כיום, מספר שנים לאחר פרישתו משב"ס, מצבו הרפואי לא השתנה, והוא סובל מבעיות רפואיות קשות, זאת בניגוד לכל דברי הדיבה אשר ייחסו לו נציגי הנתבעת, כגון התחלות.
התובע מוגבל עד היום ל – 4 שעות עבודה ביום בשל מצבו הרפואי בשל הגב.
טענות גורמי הנתבעת לפיהן התובע מתחלה, או שנפגע לו החשק, התגלו כטענות מופרכות.
הנתבעת או מי מטעמה, ניהלו נגד התובע מסע נקמה המבוסס על השמצות תוך השתלחות בתובע ושכל מטרתו היה לפגוע בו באופן אישי. התנהלות זו של הנתבעת מנוגדת כולה לחובתה של הנתבעת וחובתם של הפועלים בשמה לפעול כרשות מנהלית סבירה וכמעביד סביר. הנתבעת לא ביצעה קודם לביצוע המעשים והמחדלים המיוחסים לה בדיקה עניינית הוגנת ושיטתית.
בתיק המוצגים של הנתבעת נרשם על גבי הנהלים/הפקודה שמדובר בנוהל פנימי שאין להעבירו לתובע או לבא כוחו. הדבר מצביע על הכוונה הזדונית של הנתבעת, להימנע מלחשוף את התנהלותה הפוגענית.
נציגי הנתבעת הפרו את הנוהל כאשר לא קיימו ראיון עם התובע בטרם סופח ליחידת כלא שקמה באשקלון. הסיפוח לכלא שקמה נעשה כאקט של ענישה.
התובע סופח למשמרות סותרות, ללא תדריך מטעם הגורמים המוסמכים, ללא מקום לינה מסודר, כאשר שובץ במשמרות בנות 24 ו – 48 שעות רצופות ללא סיור חפיפה והכרת המתקן. כבר בשלב זה ניכרת התנכרות כלפי התובע, המעידה על סיפוח שלא בתום לב.
התובע פעל להחליף משמרת עקב דרישתו ליום חופש, עבור בחינות. לאחר מכן חש ברע בשל קלקול קיבה .
נציגי הנתבעת הפרו את הנוהל בעניין ביקורים ודיווח עליהם, לגבי סוהרים חולים. לא בוצעו הביקורים שהנוהל דורש וגם לא בוצע תיעוד שיש לבצע. התובע חש נבגד ונרדף, וחש שהמערכת התנכלה לו שכן הציגו אותו כמתחלה.
היה על התובע להתמודד עם השמועות שרחשו מכל עבר , בגין האמירות הפוגעניות והאשמות כלפיו כמתחלה, ונעדר ממשמרות, כך שחבריו למתקן כעסו עליו עת היה עליהם להחליפו במשמרת.
לפי הצעת חוק למניעת התעמרות בעבודה, רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי שלא יעלה על סך של 120,000 ₪ ללא הוכחת נזק. התובע סבל מהשפלות קשות מצד הממונים עליו.
נציגי הנתבעת הפרו את הנוהל ליתן תשובה לבקשת התובע לחופשה בנתיב הפיקוד, אותה הגיש בתאריך 02.09.14.
נציגי הנתבעת גרמו לפגיעה בפרטיותו של התובע כאשר בימי שהותו במחלה, דרשו פירוט אף מעבר לאמור בתעודת המחלה, כגון מה הסיבה לשהותו במחלה. מעבר לאישורי המחלה לא חלה כל חובה לדווח לגורמי מש"א ו/או למפקד היחידה מה הרקע למחלה וכיוצ"ב. כמו כן על אף היעדרותו הממושכת של התובע הוא לא זומן לשיחה ו/או לפגישת התעניינות במצבו על ידי רופא היחידה, למעט שיחה קצרה מאוד לאחר כ – 4 חודשים במחלה.
רק הוועדה הרפואית הייתה זכאית לדרוש מהתובע מסמכים רפואיים לצורך גיבוש חוות דעתה בדבר מצבו הרפואי. נציגי שב"ס הפיצו דברי כזב שהתובע כביכול סירב להציג בפנים מסמכים רפואיים, כאשר אין לכך כל תימוכין בוועדה הרפואית.
עדותו של התובעת הייתה קולחת ואמינה.
כל סוגיית חו"ל והסקי, הינם שקר מפגיע של קצין מש"א יחידתי. לא הייתה מניעה, גם במצבו של התובע, לצאת לחופשה ולנוח עם כל המשפחה.
חוסר הטיפול באירוע החמור בו היה מעורב סמל פארס, קיבל חיזוק מעדותה של הגב' סלביה ההלמן אשר הסתבכה בעדותה. רק לאחר התערבות בית המשפט, אישרה שאין לה תיעוד בכתב, לאפשרות שפגשה את התובע. גב' סלביה לא פגשה את התובע ולא התעניינה בשלומו במשך כל חודשי מחלתו אלא נסמכה על דיווחים של אחרים. לגבי אותן דיווחים של אחרים, לתובע לא ניתנה הזדמנות להגיב.
יש לפצות את התובע סה"כ בסך של 150,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לו בשל לשון הרע, הוצאת דיבתו, פגיעה בפרטיות, התנכלות כלפיו והתעמרות בו וכן עוגמת נפש משוועת אשר נגרמה לו במשך למעלה משנה וטרם באה לסיומה (ראה סעיף 51.3 לכתב התביעה וראה גם סעיף 91.3 לסיכומי התובע).
יש לפצות את התובע בגין לשון הרע על סך של 100,000 ₪ לנוכח מספר רב של אמירות פוגעניות ולא מקרה בודד (ראה סעיף 48 לכתב התביעה), ויש לפצות את התובע בגין פגיעה בפרטיותו בסך של 50,000 ₪ (ראה סעיף 64 לכתב התביעה). בהצעת החוק למניעת התנכלות בעבודה צוין כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי שלא יעלה על סך של 120,000 ₪ בגין התנכלות בעבודה.
הנתבעת טוענת כי האמירות עליהן מבסס התובע את התביעה, כלל אינן עומדות בדרישת חוק איסור לשון הרע. בעניין זה יש לשאול האם התבטאויות של סגל פיקודי/מנהלי, אודות סוהר, במסגרת דיון פנים מערכתי בנושא המשך שירותו, כאשר ההתבטאויות מבוססות על הערכות מפקדים ואנשי סגל, והן קשורות באופן ישיר וברור, לשאלת המשך שירותו של הסוהר, מהוות לשון הרע המקנות לו עילה לפיצוי?
לשיטת הנתבעת יש להשיב על השאלה הזו בשלילה.
טענות התובע לפגיעה בפרטיות, מכוונות לדיון פנימי שקיימו מפקדיו, במסגרת הליך שהתקיים בעניינו לאור מחלתו המתמשכת.
בעניין זה יש לשאול, האם העברת מידע ועמדות בין אנשי סגל פיקודי/מנהלי, אודות מצבו הרפואי של סוהר, במסגרת דיון פנים מערכתי, בנושא המשך שירותו על רקע מצבו הבריאותי, ושעה שהמידע והעמדות קשורים באופן ישיר וברור לשאלת המשך שירותו, מהוות פגיעה בפרטיותו, באופן המקנה לו עילה לפיצוי?
לשיטת הנתבעת יש גם על שאלה זו להשיב בשלילה.
כמו כן על ביהמ"ש לשאול האם התובע צלח את המשוכה הגבוהה של נטל ההוכחה, להראות כי כל הגורמים – מפקדים זוטרים ובכירים, רופאים, אנשי סגל מנהלי, סוהרים – קשרו יחדיו קשר להתנכל לו או אף אם אחד מהם גמר אומר להתנכל לו.
לטענת התובע הוצאת דיברתו הרעה והפגיעה בפרטיותו, נעשו במטרה להתנכל לו ולפגוע במשלח ידו.
הנתבעת סבורה כי התובע לא הצליח להרים את המשוכה של נטל ההוכחה. כך או כך, התעמרות בעבודה, אינה עילה המותרת בדין כעילת תביעה נזיקית או אחרת, וממילא כלל לא ברור למי נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעה בגין עילה זו כתביעה נזיקית.
אין חקיקה מסדירה בתחום התעמרות בעבודה, ואין עילת תביעה עצמאית הנקראת: "התעמרות בעבודה" או "התנכלות בעבודה". לצד מושג זה יש לטעון מכוח עילה מוכרת, כגון איסור לשון הרע או פגיעה בפרטיות אשר הוסדרו בדין. אשר על כן דין טענות התובע בעניין זה להידחות על הסף מחמת היעדר עילה ו/או העדר סמכות עניינית.
כדי לשוות הגיון כלשהו לטענת ההתעמרות ולטענות שבצדה, הלך התובע ונבע בנהלים ובפקודות ותר אחר קוצו של יוד. כך למשל התובע ספר את הביקורים שקיימו לו מפקדיו, טען כי סופח ללא ראיון, או שהתבקש להמציא טופס רפואי שלא על ידי ועדה רפואית.
כל שצלח לתאר התובע במהלך ההליך, ובמיוחד עת חקר את עדי הנתבעת, הוא הליך שגרתי ונדרש שמתקיים כל אימת שסוהר חולה למשך תקופה ארוכה, ובהתאם לנהלים הרלבנטיים.
אין די בכך שגורם כזה או אחר אצל הנתבעת לא פעל על פי נוהל כזה או אחר בדייקנות, כדי להוכיח שימי המחלה הספורים עליהם דיווח בחודש 06/14, הביאה להתנכלות ולהתעמרות בו, שלטענתו החלה קודם לכן, עוד בחודש 03/14, טענה שאין בה הגיון.
בחקירות הנגדיות של עדי הנתבעת, התובע כלל לא התמקד ביסוד הכוונה הנדרש, אלא באופן בו יושם נוהל כזה או אחר, ובשאלת ידיעתם של העדים על עניינו של התובע, ידיעה מגוף ראשון. בנסיבות אלו התובע לא הוכיח התנכלות בכוונת מכוון.
אין בפי התובע טענה כי עבר את ההליך אצל הנתבעת בעניין מצבו הרפואי, על אף שלא נדרש היה לקיים הליך כזה, אלא שהטענה מתמקדת בכך שבמסגרת ההליך, התקיים דיון פנימי, בו התובע לא נכח. מכאן, ביחד עם הטענה כי לא ביקרו אותו כל 7 הימים בהיותו שוהה בחופשת מחלה, גזר התובע התעמרות והתנכלות.
המעשים המתוארים על ידי התובע, אשר התפרשו על ידו, כהתנכלות או כהתעמרות, היו פעולות לגיטימיות ושגרתיות של גורמים רבים ובלתי קשורים בתוך מערכת עם אלפי עובדים, האחראים על עשרות אלפי אסירים.
הקשר שמבקש התובע לקשור בין סיפוחו למתקן כליאה אחר, ועל האופן בו סופח, לבין מספר הביקורים להם זכה במהלך תקופת המחלה, לבין השתהות למענה לבקשתו לחופשה, וכיוצ"ב, הינו קשר שלא ניתן לקשור, ולמצער לא הוכח על ידי התובע כי אכן נקשר.
כדי לקשור קשר כזה, נדרש תיאום שספק אם יכול היה להתקיים במציאות. כך לצורך הדוגמא לא ניתן לקבל את הטענה כי סמל פארס, קילל את התובע, כחלק מקשירת הקשר להתעמר בו.
כך או כך, האמירות הפוגעניות, הקללות מצד סמל פארס , כלל לא הוכח ו על ידי התובע. התובע לא זימן אותו לעדות וגם נמנע מלזמן את העדים שלטענתו נכחו במעמד התקרית הנטענת. התובע לא הגיש תביעה נגד המעוול הישיר, סמל פארס, וגם לא הוכיח את מה היה חלקו בתקרית. אי זימונו של פארס פועל לחובתו.
האמירות הפוגעניות שנאמרו על פי הטענה בשיחה בין התובע למפקד כלא שקמה, נאמרו בשיחה פרטית לבין התובע למפקדו, ללא שאדם שלישי האזין להם. לפיכך אין מדובר בפרסום כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע.
האמירות הפוגעניות הנטענות במסגרת השיח שהתקיים אצל הנתבעת בעקבות מצבו הבריאותי, גם הן אינן מהוות לשון הרע. מדובר בשיח מחייב וענייני, ממוקד סוגיה ולגיטימי, כאשר על הפרק המשך שירותו של התובע, על רקע הערכת מפקדיו, כי יש וטענותיו אינן מייצגות את מצבו הרפואי האמיתי.
קיימת חשיבות להבטיח שיח פתוח במקום העבודה, ללא חשש ומגבלה, ותוך עידודם של שקיפות, שיתוף וגילוי מירביים. שיח פתוח זה מקים למעסיק זכות תגובה להעיר לעובדיו ולהעביר ביקורת. המעסיק אמור לבצע לעובדים הערכות תקופתיות, למסור להם אינפורמציה רלבנטית, לנקוט נגדם בהליכי בירור ומשמעת, וליתן בגינם המלצות, מבלי שתתלווה לכך עננה של חשש מתמיד מתביעות משפטיות
האמירות בשיח הפנימי חוסות תחת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. כמו כן, לנתבעת עומדת הגנת תום הלב, על פי סעיף 15(2), ו- 15(4), ו – 15(7) לחוק איסור לשון הרע. הדיון בעניינו של התובע, היה במסגרת הליך שהחל כתוצאה ממצבו הבריאותי והתכוון לכיוון של וועדה רפואית, או וועדת הערכות. דיון זה התקיים במסגרת חובתה החוקית של הנתבעת לקיים את ההליך והדיון, לרבות קבלת עמדת כל הגורמים הרלבנטיים, ותוך הבעת דעה על התנהגות התובע, מעשיו ואופיו כסוהר בשירות בתי הסוהר, תפקיד בשירות ציבורי.
באשר לטענות לפגיעה בפרטיות, התובע בעצמו הודה ששיגר את טופס המחלה למשל"ט. בהמשך טען כאילו כי מי שמקבל את הטופס לידיו, נדרש לעצום את עיניו, ואין בכך הגיון. התנהלותו של התובע בזמן אמת, מעידה שכלל לא תפס את הסוגיה הזו, ככזו הפוגעת בפרטיותו.
נכון שוועדה רפואית היא זו שקובעת קביעות בעניין מצב רפואי, אולם במסגרת הדיון שהתקיים בעניין התובע, ובמסגרת חילופי הדברים שהחליפו הגורמים הפיקודיים והמנהליים, היה גם מקום להביע את עמדת הגורמים השונים לעניין מצבו הבריאותי, אשר עלה מן המסמכים שהמציא, אל מול הממצאים והאינדיקציות בדבר סדר יומו במהלך חופשת המחלה, שלטענתו מנעה ממנו להתייצב למשמרות במקום עבודתו. מדובר בשיח לגיטימי מותר ואף מחייב. התובע משרת במסגרת ציבורית ושכרו משולם על ידי הציבור, ועל הגורמים הרלבנטיים לבדוק ולבחון היטב האם יש ממש בטענותיו בדבר מחלותיו. אי הסתפקות המפקדים בטופסי המחלה שהמציא ודרישת מסמכים נוספים, נעשה באופן ראוי ונכון.
מעשי הנתבעת מוגנים בהתאם לסעיף 18(1), ובהתאם לסעיף 18(2)(ד) , לחוק הגנת הפרטיות.
תחושותיו הסובייקטיביות של התובע אשר פגוע מהאופן בו הסתיים שירותו בנתבעת, אין בו די לקבוע שעל הנתבעת לפצותו.

מהלך ודיון
לאחר הגשת כתבי הטענות, התקיים קדם משפט אשר בסיומו ניתן צו לביצוע הליכים מקדמיים, זאת לבקשת הצדדים.
בהמשך נדרש בית המשפט לבקשות בעניין ההליכים המקדמיים, אשר הוגשו על ידי התובע וניתנו החלטות בבקשות. ראה החלטה מיום 07.01.18 במסגרתה חייבתי את המדינה ליתן לתובע תצהיר גילוי כללי וספציפי.
בהמשך, לאחר השלמת הליכי הגילוי והעיון במסמכים, הוריתי לצדדים להגיש ראיות מטעמם.
התובע הגיש תצהיר חתום על ידו וכן, תיק מוצגים.
הנתבעת הגישה תצהיר ערוך על ידי הגב' סילביה אן הלמן, קצינת משאבי אנוש במחוז דרום, של שירות בתי הסוהר.
לאחר הגשת ראיות הצדדים, התקיים קדם משפט. במהלך הדיון הסתבר ששני הצדדים מבקשים לשקול הגשת תצהירים נוספים/הזמנת עדים, ולפיכך ניתנה להם שהות בעניין זה.
בהמשך הגיש התובע בקשה לזימון שלשה עדים, אשר הינם עובדי הנתבעת. כמו כן, ביקש לצרף מסמכים נוספים. במענה לבקשה, הודיעה הנתבעת, כי מאחר ומדובר בעדים שהינם עובדי מדינה, היא מבקשת להגיש תצהירי עדות ראשית של העדים הנ"ל.
באשר לבקשה לצירוף מסמכים נוספים, הודיעה הנתבעת שאין לה התנגדות לבקשה.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, התרתי לנתבעת להעיד את העדים, עובדי המדינה, באמצעות תצהירים שיוגשו מטעם הנתבעת.
בהתאם לאותה החלטה, הגישה הנתבעת שלשה תצהירים נוספים – תצהירו של מר אבי כהן, קצין מש"א קציעות, תצהירו של מר אילן בורדה, מפקד ביס"ר קציעות, ותצהירו של מר מירון אברהם, מפקד בימ"ר שקמה.
בתיק התקיימו שני מועדי הוכחות במסגרתם נחקרו כל המצהירים מטעם שני הצדדים.
בסיום דיון ההוכחות הוריתי על הגשת סיכומים מטעם הצדדים. הסיכומים הוגשו והם מונחים לפניי.

דיון והכרעה (תשומת הלב כי המספור מתחיל מכאן מחדש).
ראשית, באשר לשאלת סמכותו של בית משפט זה לדון בתיק - שאלה אשר עלתה בסיכומי הנתבעת - אציין כי בדיון קדם המשפט הראשון שהתקיים בתיק זה, ביום 06.10.16, נדרש בית המשפט לעניין זה , כאשר ב"כ הנתבעת הצהיר אז : "אנו לא טוענים לחוסר סמכות עניינית במקרה דנן". וראו גם מה ב"כ התובע הסביר בעניין זה: "הפרקליטות לא טענו לחוסר סמכות כיוון שסוהר לא נחשב עובד.... עניין שכר לביה"ד לענייני עבודה, לעניין פיטורין לא.." (פרו' עמ' 1).
שנית בנוגע לשאלת קיומה/העדר קיומה של עילה בגין התעמרות בעבודה, אציין כי עילה זו הוכרה בפסיקת בתי המשפט.
ראו למשל סע"ש 38335-03-14 מני נפתלי נגד מדינת ישראל - משרד ראש הממשלה (פורסם במאגרים משפטיים), שם נקבע כי אכן הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה עברה בקריאה טרומית בלבד וטרם נכנסה לתוקף, אולם אין בכך כדי למנוע הגשת תביעה בגין עילת התעמרות בעבודה ואף פסיקת פיצוי למי שנפגע ממנה (ראה סעיף 44 לפסק הדין).
בסע"ש (תל אביב) 37847-10-18 קיריל קור נ' אלדן ציוד אלקטרוני בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים), נקבע כדלקמן: "...בעשורים האחרונים גברה המודעות בעולם, ובכלל זה אף במדינת ישראל, לכך שהתעמרות בעולם העבודה מהווה תופעה חברתית חמורה ורחבת היקף שקורבנותיה רבים. המודעות הגוברת לשכיחות התופעה ולחומרתה, ההבנה כי התופעה פוגעת בכבוד האדם וראויה להגנה משפטית, וכן חקיקה או מהלכים לקידום חקיקה בסוגיה זו במדינות רבות, הובילו לקידום חקיקה בתחום אף בישראל. ביולי 2015 עברה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק פרטית למניעת התעמרות בעבודה, התשע"ה-2015...אף שלא חלה התקדמות בהליכי החקיקה בכנסת מאז, רוח הצעת החוק מהווה בסיס לפסיקות בתי הדין האזוריים לעבודה בסוגיה הנדונה.
ואכן, תופעת ההתעמרות בעבודה נדונה במספר תיקים בפני בתי הדין האזוריים לעבודה. במקרים אלה ניסו בתי הדין להגדיר את התופעה ואת תוצאותיה. אולם, טרם התקיים דיון מהותי בסוגיה בפני בית הדין הארצי. לפיכך, נתייחס להלן להגדרת התופעה בספרות הרלוונטית, בהצעת החוק וכן בפסיקות בתי הדין האזוריים ובהמשך לכך נבחן האם המקרה שלפנינו מהווה התעמרות בעבודה, המזכה בפיצוי כספי, כנטען על ידי התובעת.
מאמר שפורסם בשנת 2005 היה הראשון שהציג את התופעה בשיח המשפטי המקצועי בישראל [14]. לתיאור התופעה נבחר הביטוי "התנכלות תעסוקתית" וזו הוגדרה כ"התנהגות חוזרת ונשנית כלפי עובדים שרישומה הוא פגיעה שאינה פיזית, אשר נחווית לרוב על-ידי העובדים כהשפלה". עוד צוין, כי ביטוייה המעשיים של ההתנכלות התעסוקתית עשויים להיות רבים ומגוונים, וכי ניתן ככלל לסווגם לשלוש קטגוריות: פגיעה בעובדים באמצעים מילוליים-תקשורתיים (צעקות, ביקורת לא מוצדקת וכדומה); פגיעה במעמדם של העובדים (באמצעות הפצת שמועות, השפלה וכדומה); ומתן משימות משפילות (מטלות שאין בהן צורך או מניעת עבודה בפועל). בנוסף, צוין, כי מקובל לראות התנכלות תעסוקתית לא כמקרה חד פעמי, אלא כחשיפה מתמשכת למעשים המתוארים. 
......
בתי הדין לעבודה ובתי המשפט בישראל התמודדו לאורך השנים עם מקרים של התעמרות בעבודה, אשר הגיעו לפתחם נוכח קיומה של חקיקה ספציפית הרלוונטית למקרה הנדון. כך לדוגמא בשים לב לסוגיה של התנכלות בחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998, ובחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988; בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; וכן באמצעות הכרה בהתפטרות עקב נסיבות התעמרות בעבודה כהתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים (לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963) ובאמצעות השתת פיצויים על המתעמר בגין עגמת נפש. לצד זאת, כאמור, ניתנו בשנים האחרונות אף מספר פסקי דין על ידי בתי הדין האזוריים לעבודה, אשר דנו ישירות בסוגיית ההתעמרות בעבודה. במסגרת פסקי דין אלה ניסו בתי הדין להגדיר את התופעה ולהתוות את גבולותיה...".
בעניין אאוסקר [18], התייחס בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב לסוגית ההתעמרות בעבודה בהתאם להגדרתה בהצעת החוק למניעת העסקה פוגענית, התשס"ה- 2005[19]. בהצעת חוק זו הוגדרה "התנכלות" כ"פגיעה בכבוד העובד ובאנושיותו המתרחשת במהלך העבודה" ואילו "פגיעה" הוגדרה כ"פעולה הפוגעת בעובד אם באמצעות נהלי עבודה או שגרות עבודה הפוגעות באוטונומיה של העובד על גופו או בדרך אחרת לרבות איסור על ישיבה בעבודה, הלבנת פנים של העובד בפומבי, השפלה של העובד, פגיעה בשם הטוב של העובד, אלימות מילולית או פיזית כלפי העובד או שימוש לרעה בזכות משפטית בחוסר תום לב כלפי העובד".
לצד זאת, נקבע בעניין אאוסקר כי לא כל התנהלות של המעסיק ממנה נפגע העובד מהווה התעמרות בעבודה. צוין, כי יחסי עבודה כרוכים מעצם טיבם בעימותים ובחיכוכים בין העובד לבין המעסיק או בין העובד לבין עמיתיו לעבודה. עוד צוין, כי ישנן פעולות שעשויות לגרום לפגיעה בעובד, אף שהן חלק בלתי נפרד מעולם העבודה ומהפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, כגון הערות על תפקודו של עובד או קבלת הערכה לא חיובית מהמעסיק. אולם ככל שמדובר בהערכה אמיתית וכנה הניתנת על פי מיטב שיפוטו של המעסיק ולא משיקולים זרים, ונמסרת לעובד באופן ראוי, תוך שמירה על כבודו, הרי שזו אינה מהווה התעמרות בעבודה [20].
כמו-כן, נקבע, כי אף שלמעסיק נתונה הפררוגטיבה הניהולית לנהל את עסקו כראות עיניו ובדרך הטובה ביותר לדעתו, הרי שאין בכך כדי להעניק לו כוחות בלי מוגבלים המשוחררים מביקורת. נקבע, כי על המעסיק מוטלת החובה לדאוג לכבודם של עובדיו. זאת מכוח חוזה העבודה בין הצדדים, ומהחובה לבצעו בתום לב; מכוח הזכויות שנקבעו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו; ומתקנת הציבור. כך על המעסיק לאפשר לעובדיו את ביצוע עבודתם באווירה רגועה ונטולת התעמרויות, וכך אף הפררוגטיבה הניהולית מהווה כוח שיש להפעילו בתום לב, ברציונאליות ובאיזון, תוך שמירה על החוקים והכללים החלים על הצדדים, וכן תוך בחינת עניינו של העובד העלול להיפגע מן המהלך הנעשה מכוח אותה פררוגטיבה ותוך הבטחת זכויותיו[21].
על-מנת להתמודד עם הקושי הראייתי הכרוך בהוכחת עילת התעמרות בעבודה, ובשים לב לכך שפעמים רבות מדובר בפגיעה רגשית ולפיכך בקו גבול חמקמק, אשר עלול להיות מושפע מהמבנה האישיותי והרגשי של כל עובד, ציינה אלמוג במאמרה כי ניתן לפתח מבחן משולב, שידרוש קיומה של פגיעה סובייקטיבית, אך יכיל גם מבחן אובייקטיבי, אשר יבחן אם מדובר בהתנהגות שעשויה להיתפס כפגיעה גם מנקודת מבט חיצונית לעובד. מבחן זה יסייע להתמודד עם מקרים בהם נגרמה לעובד פגיעה רגשית, אך בחינה אובייקטיבית של הסיטואציה בה מדובר תלמד כי אין מקום למתן סעד [22]....." (על פסק הדין הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, שטרם נדון).
בסע"ש (נצרת) 11624-11-18 בלה ברסקי נ' אורט ישראל חל"צ (פורסם במאגרים משפטיים), נקבע כדלקמן: "...נושא ההתעמרות בעבודה עדיין לא הבשיל לדבר חקיקה והגנה משפטית מפני "התנכלות תעסוקתית" טרם עוגנה בחקיקה, כאשר על שולחן הכנסת מונחות שתי הצעות חוק...
בפסק דין נפתלי קבעה נשיאת בית הדין לעבודה בירושלים דאז, כב' השופטת דיתה פרוז'ינין, כי ניתן לפסוק פיצוי עקב תנאי העסקה פוגעניים והתעמרות בעבודה במסגרת פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש.
בתביעה לפיצוי בשל התנכלות תעסוקתית על בית הדין לערוך בירור עובדתי ולהכריע בשאלה האם ההתכלות הנטענת אכן התרחשה.
השופטת גלקיסמן בע"ע 12029-11-13 יוליוס מלק -מדינת ישראל הקריה למחקר גרעיני, [פורסם בנבו] מיום 24.11.16, קבעה כי - "אין חולק, שקיימת תופעה של התנכלות בעבודה, או בשמה האחר "התעמרות במסגרת העבודה"... בסופו של יום, השאלה אם התרחשה או לא התרחשה התנכלות כלפי העובד במקום העבודה היא שאלה עובדתית, שעל הערכאה הדיונית להכריע בה, על יסוד התרשמותה ממכלול הראיות והעדויות לפניה".
בהיעדר עיגון חקיקתי, אין הגדרה ברורה למושג "התנכלות תעסוקתית" אך ניתן ללמוד על זו ממקורות שונים; בהצעת החוק הוגדרה התנכלות כפגיעה בכבוד או השפלה לאורך תקופה ובאופן חוזר ונשנה שהופך את סביבת העבודה לעוינת ויוצר הטרדה רגשית, לרבות התנהגות בריונית כלפי עובד במקום העבודה....מקובל לראות התנכלות תעסוקתית לא כמקרה חד-פעמי, אלא כחשיפה מתמשכת למעשים המתוארים".
....
ויובהר, לא כל הרמת קול, או יחס שאינו נעים מהווה התעמרות בעבודה. על כן, יש להניח תשתית עובדתית ברורה, מפורטת ועקבית, דבר שלא נעשה במקרה שלפנינו שכן לא רק שאין פירוט מספק אלא שהתובעת אף לא סיפקה כל ראיה חיצונית שתתמוך בטענותיה בדמות עד, קולגה, עובד לשעבר וכו'. זאת ועוד, לא מצאנו שום עקביות הנוגעת ללב הנושא. כך, במסגרת כתב התביעה ותצהירה הלינה התובעת על התעמרות מצידה של הגב' אלזה בלבד; והנה, במסגרת סיכומיה טענה לפתע כי חוותה התעמרות גם מצד גב' פישר (על פסק הדין הוגש ערעור שטרם נדון).
בתיק דנן לא מצאתי כי הנתבעת התנכלה לתובע בצורה כלשהי וטענתו זו של התובע לא הוכחה .
התובע לא הוכיח כי סופח לבימ"ר שקמה שלא כדין ו/או בניסיון להתנכל לו. בעניין זה ראו תצהירו של מפקד בימ"ר שקמה לפיה נוכח מצוקת כוח אדם זמנית, ובמסגרת סיוע שגרתי בין היחידות השונות במחוז, פנה לקבל כוח אדם ליחידה שלו. בהמשך לבקשתו התובע וגם סוהרים אחרים סופחו לבימ"ר שקמה (ראה סעיפים 4 ו – 5 לתצהירו וראה גם סעיף 5 לתצהירה של גב' סילביה אן הלמן).
התובע טען בחקירתו כי הודע לו על הסיפוח בטלפון וזה חריג (פרו' עמ' 16 למטה), אולם הדבר לא הוכח בשום צורה. ראה בעניין זה למשל חקירתו הנגדית של אילן בורדה, מפקד בימ"ר שקמה, במסגרתה העיד שניתן להודיע לסוהר על סיפוח גם באמצעות שיחת טלפון(פרו' עמ' 27 שורות 10 – 12).
הוכח שמאז שהתובע סופח לכלא שקמה, הוא בעצם לא התייצב למשמרות שנקבעו לו שם.
בעצם מאז שהגיע לכלא שקמה שהה התובע במחלה.
ימי המחלה היו בין התאריכים 12.06.14 – 17.06.14.
ביום 18.06.21 התובע ביצע בחינה
ולאחר מכן ביומיים הבאים שוב הציג תעודת מחלה, לימים - 20.06.21 - 19.06.21, בטענה לקלקול קיבה.
התובע טוען כי ביקש וקיבל אישור לעשות את הבחינה ביום 18.06.21 אולם הנתבעת מכחישה טענה זו (ראו למשל פסקה שנייה של סעיף 10 לתצהירו של מירון אברהם וכן ראה סעיפים 11, 12 ו- 13 לתצהירו ). התובע לא הרים את נטל ההוכחה להראות כי אכן אושרה לו יום חופש לצורך בחינה באותו מועד.
התובע בעצמו מודה שלא התייצב למשמרת ביום 20.06.14 – 19.06.14 ומודה כי סדרן המשמרות לא עודכן בכך. כלומר, מבחינת סדרן המשמרות, התובע פשוט לא התייצב למשמרת.
התובע טוען כי: "מיד עם תעודת המחלה לידיו, התובע שלח מסרון למ"מ סדרן המשמרות, אולם האחרונה לא עדכנה את גלעד, סדרן המשמרות בימי המחלה אשר דיווח לה התובע. לנוכח דיסאינפורמציה אשר יצרה מ"מ סדרן המשמרות, התובע "זכה" לקיתונות של כעס על לא עוול בכפו" (ראה סעיף 17 פסקה שניה לכתב התביעה, וראה גם סעיף 13 לתצהירו).
הטענה של התובע כאילו עדכן, ב אמצעות משלוח מסרון, את מ"מ סדרן המשמרות, בדבר היותו שוהה בחופשת מחלה, לא הוכחה. התובע לא הציג את אותו מסרון ששלח בזמנו.
כלומר, מה שאירע בפועל, גם לפי דברי התובע בעצמו (למרות שהוא טוען כאמור שיש סיבה לדברים, טענה שלא הוכחה כאמור), זה שהוא פשוט לא הופיע למשמרת, והיה צריך לחפש אותו ולנסות לאתר אותו.
וראו דבריו של המפקד בימ"ש שקמה, בשיחת הטלפון עם התובע, מהם עולה כי מה שנחזה אצל הנתבעת בזמן אמת, היא אי התייצבות התובע למשמרת, ללא כל הודעה מראש.
"...בקציעות לא היו לך מחלות. שיש, שבת דופק מחלה, אומר היום אני מגיע, היום אתה מסנן, זו התנהלות?..." (הדגשה שלי – הח"מ).
התובע טוען בסעיף 10, 11 לתצהירו כי היה "בלבול" ואי סדרים במשמרת וכן טוען כי אושר לו מראש יום חופש בתאריך 18.06.21, מועד הבחינה שלו לצרכי התואר במשפטים – אולם טענות אלו לא הוכחו לפני. וראו בעניין זה גם מה שכתב מפקד קציעות, בראיון שערך לתובע ביום 22.06.14, אליו זומן התובע בעקבות ימי המחלה עליהם דיווח בהיותו בביס"ר שקמה, שם נכתב בין היתר: "הסוהר הציג תעודות מחלה לתאריכים 12.6 – 17.6 בגין כאבי גב תחתון ובין התאריכים 19.6 - 20.6 בגין קלקול קיבה לטענתו. הובהרה לסוהר כי מבדיקה עם מפקד שקמה לפיה אושר לו חופש בתאריך 18.6 או לחילופין החלפה אינה נכונה. הובהר לסוהר כי גם אם מדובר בצירוף מקרים התנהלותו זו אינה נתפסת טוב וזו בלשון המעטה...." (הדגשה שלי – הח"מ).
כלומר, מכאן עולה כי מאז סופח התובע לשקמה היה שהוי בחופשת מחלה ברצף מאז יום 20.06.21 – 12.06.21, כאשר בין לבין, היום היחיד בו לא היה שהוי בחופשת מחלה זה יום 18.06.21, מועד בו ביצע בחינה לתואר אותו לומד.
ראה סעיף 14 לתצהירו של מירון אברהם: "אציין כי היה תמוה בעיני, הכיצד מחד התובע ניגש למבחן, ומאידך, סובל מבעיות רפואיות המונעות ממנו להגיש לשירות"
כן עולה כי בחלק מהימים התובע פשוט לא התייצב למשמרות אליהן שובץ מבלי שהודיע על כך לנתבעת.
ניתן להבין מדוע הדבר העלה חשד וגם כעס אצל נציגי הנתבעת.
ראו סעיף 17 לתצהירו של אברהם מרון: "התובע טוען בתביעתו כי התקיימה בינינו שיחה טלפונית. אציין כי לאחר שהתובע נמנע מלהתייצב למשמרות שנקבעו לו שוב ושוב, כל פעם באמתלה אחרת, וביום 19.06.2014 נעדר ללא הודעה מוקדמת, וכאמור דיווח על מצבו הרפואי תוצאת אכילת השווארמה רק לאחר שאנו יצרנו איתו קשר, בעקבות דיווח של קצין מש"א את תוכן השיחה, אכן יצרתי קשר עם התובע.." (הדגשות שלי הח"מ).
ראו בעניין זה עדותו של התובע, כאשר נשאל האם הודיע על המחלה בטלפון, פקס או אס.אמ.אס ולא ידע לתת תשובה המניחה את הדעת בעניין זה (פרו' עמ' 7 למטה עמ' 8 למעלה).
וראו גם חקירתו הנגדית של מירון אברהם:
"ש. מה לא בסדר שסוהר מבקש להחליף ויש מי שעושה את זה בצורה מסודרת?
ת. אני כבר אמרתי שאני בעד.
ש. מה הוא לא היה בסדר בכל נושא המחלה, מה הוא לא נהג על פי הנוהל?
ת. אוכל להצביע על נקודה מסויימת. ב—19 כשאמור היה לבוא לעבוד הוא לא הגיע רק כשתפסו אותו ויצרו אתו קשר אמר שהוא במחלה ולא יגיע. אז אני התקשרתי אליו והוא אומר לי שהוא במחלה. אכל שווארמה ויש לו הרעלת קיבה.
ש. י ש בעיה עם זה?
לא. מדובר על קטע הדיווח. הוא לא הודיע יום לפני ונתן זמן להתארגן. אנו מחפשים אותו ואז הוא אומר שהוא במחלה. אני צריך להזעיק אדם מהבית איש משפחה ולא משנה מה הוא עושה ולהקפיץ אותו. אין לי בעיה שיש לאנשים מחלה הבעיה היא הדרך. אני בעצמי אמרתי לסוהרים שאם חולים שישארו בבית.
ש. קראת איזו הודעה השאיר למשל"ט להעביר למש"א ואני מקריא את ההודעה, בן אדם שלא יודע שיש לו קלקול קיבה וקם בבוקר עם קלקול קיבה מה רצית שיעשה?
ת. שיודיע בשעה שש בבוקר. הכי מהר שיודיע. זה ברמת ההתנהלות. יש לי קו אדום שאסור לי לרדת ממנו מבחינת כמות סוהרים על כמות אסירים..." (פרו' עמ' 46 שורות 14 – 26) (הדגשה שלי – הח"מ).
להשלמת האמור ראה חקירתו הנגדית של בימ"ר שקמה, בה ציין כי סוהרים אינם רוצים לשרת במתקן כליאה שקמה:
ש. נשאלת לגבי התחושה שלך לגבי התובע ואמרת שתחושתך שהוא פשוט לא רוצה לשרת במתקן כליאה שקמה?
ת. לא רוצה להיות מסופח למתקן.
ש. מה רע במתקן זה ביחס לאחרים הוא פחות אטרקטיבי?
ת. מאוד.
ש. מה לא אטרקטיבי שם?
ת. מדובר בכלא שההתנהלות שם היא של בית מעצר. בית מעצר עובדים 24-7 רצוף. אין לילות, אין שעות, האנשים קורעים את עצמם במה שאני קורא בית מעצר. אנשים חוששים להגיע.
ש. כוונתך לסוהרים?
ת. כן..." (פרו' עמ' 48 למטה) (הדגשה שלי – הח"מ).
דבר נוסף שהעלה חשדות אצל הנתבעת היה שחלק מתעודות המחלה ניתנו לתובע על ידי הרופא בדיעבד (ראו למשל תעודה מיום 20.06.21), וראו במכתב ששלח מפקד קציעות לממ"ז דרום, ביום 14.07.14, מה נכתב על ידו: "...הסוהר זומן לבירור בפני הח"מ בהמשך להנחיית הממ"ז בנושא מחלות שדיווח עליהם בהיותו בביס"ר שקמה... מבדיקה עם מפקד שקמה טענתו לפיה אושר לו חופש בתאריך 18.6 אינה נכונה בנוסף חלק מימי המחלה ניתנו לסוהר ע"י הרופא בדיעבד. בבירור שנערך לסוהר עלה עוד כי ביום בו כביכול אושרה לו חופשה (16.6.2014) היה במבחן במכללת קריית אונו במסגרת לימודי תואר במשפטים.." (ראו סעיפים 2ו – 3). וראו בהמשך: "בתאריך 22.6 התקבלה בשב"ס תלונה של משפחת ששון המתגוררת בסמוך לסוהר על התנהגות אלימה ומאיימת ושאינה הולמת סוהר כלפיהם. לאור זאת הסוהר זומן היום (10.7) לבירור בפני הח"מ אך דיווח שוב על מחלה עד יום שישי כולל..." (סעיפים 4 ו – 5).
יש לציין כי במהלך אותה פגישה שמע מפקד קציעות את תגובת התובע לטענות מפקד שקמה ואף קיבל את חלקן, וראו מה רשם: "...הח"מ מקבל את דבריו של הסוהר עם הסתייגות אחת בדבר אישור ההחלפה/חופשה לתאריך 18.6, דבר שייבדק לעומק ע"י הח"מ..". כלומר, ניתנה לתובע הזדמנות להציג בצורה מסודרת את גרסתו באשר לקרות האירועים
בביקור בית שנערך לתובע על ידי אבי כהן, קצין מש"א בקציעות, ציין התובע לפניו כי בכוונתו לטוס לחופשה בחו"ל ולנפוש בארץ. וראו מה כתב בעניין זה בדיווח על הביקור מיום 21.8.14: "...במהלך הביקור הצהיר כי בכוונתו לטוס לחופשה בחו"ל ולנפוש בארץ. תמוהה העובדה כי סוהר המצהיר על כאבי גב עזים ונמצא במחלה ממושכת ובירור רפואי מבקש לצאת לנופש בחו"ל, עובדה הכרוכה במאמץ פיזי...". וראה בעניין זה גם האמור בסעיף 11 לתצהירו: "באורך פלא, במעמד הביקור, הצהיר התובע כי בכוונתו לטוס לחופשה בחו"ל ולנפוש בארץ...". בהמשך אותו תצהיר נכתב: "יצוין, כי תמוהה העובדה כי התובע מחד מצהיר על כאבי גב עזים ונמצא במחלה ממושכת ובעיצומו של בירור רפואי, ומאידך, מבקש לטוס לחו"ל לחופשת סקי, עובדה הכרוכה במאמץ פיזי.." (סעיף 11 לתצהיר).
ראה בעניין זה גם האמור בחקירתו החוזרת: "ש. אתה נשאלת אם בביקור הוא אמר לך שהוא יוצא לחופשת סקי, עכשיו אני שואל אותך, אתה באוזניים שלך שמעת אותו אומר סקי?
ת. בוודאות, אני מוכן להיבדק על זה במכונת אמת כבודה" (פרו' עמ' 35 שורות 14 – 16).
באותו מכתב נמסר כי התובע ציין שביצע C.T והתבקש לפיכך על ידי אחראית מרפאה להציג מסמכים רפואיים אך לדבריו אין לו כל מסמך והבטיח להעביר בהקדם (סעיף 2 למכתב). גם במכתב מאוחר יותר, מיום 05.11.14, נרשם שהתובע טרם המציא מסמכים רפואיים על אף שהתבקש לעשות כן.
אבי כהן, קצין מש"א , העיד כי תיאם ביקור אשר אושר עם התובע כשעה טרם ההגעה , אולם כמה דקות לפני שהגיע התקשר שוב ואז התובע טען כי הוא מלווה את אשתו לקופת חולים בשדרות, ולכן הגיע למרפאה לבצע את הביקור שם (ראה סעיף 9 לתצהירו וראה גם סעיף 3 למכתב מיום 18.09.14).
קצין מש"א גם העיד כי התובע לא היה זמין עשרות פעמים במהלך היותו בחופשת מחלה, ולא ענה לנייד, וכי דובר בהתנהגות שיטתית (ראה סעיף 13 לתצהירו).
ראה גם חקירתו הנגדית בעניין זה : "...מדובר בסוהר שלא עונה לטלפונים, לא זמין ליחידה לא בהודעות טקסט או קוליות ולא עונה לטלפונים תקופה ארוכה. אני מתאם איתו ביקור בבית והוא לא נמצא בבית לאחר שמתלונן על כאבים קשים..." (פרו' עמ' 32 שורות 19- 21).
מהעדויות שנשמעו עלה גם כי נמסר לגורמים הרלוונטיים אצל הנתבעת כי התובע נצפה באופן אקראי על ידי עובדי הנתבעת, כשהוא פוקד את בית המשפט, בשעה שטען בפני הנתבעת שמצבו הרפואי אינו מאפשר לו להגיע לעבודה.
הוכח כי לא בוצעו אחר התובע מעקבים אלא נצפה הוא באופן אקראי (ראה בעניין זה האמור בסעיף ה' לתצהיר גילוי המסמכים מטעם המדינה, מיום 08.03.18).
וראו מה שנכתב עניין זה במכתבו של מפקד קציעות למפקד מחוז דרום: "הסוהר נצפה מס' פעמים מגיע לביהמ"ש בבאר שבע. בשיחה טלפונית עם ק. מש"א טען כי הגיע לשם לצורך תביעה פרטית. התבקש להמציא על כך אישורים אך עד היום לא המציא כל אישור וקיים חשד כי שהותו בבית המשפט קשורה ללימודי המשפט של הסוהר במסגרת "קליניקה" של המכללה האקדמית אונו". (ראה סעיף 4 למכתב מיום 18.09.14).
וכן ראה האמור בסעיף 10 לתצהירו של אילן בורדה וכן ראה עמ' 21 שורות 15 – 16 לחקירתו: "ש. בתצהירך אתה מציין בסעיף 10 שהוא נצפה מספר פעמים, מי צפה בו?
ת. אלו שדיווחו לי. לא אני. סוהרים וקצינים מיחידת נחשון, מכלא קציעות ויחידות אחרות". וראה גם האמור בחקירתה הנגדית של קצינת מש"א: "... חשוב לי לומר ששב"ס לא מקיים מעכבים או תצפיות על סוהרים באופן חד משמעית, אני ערבה לכך. הסוהרים מדווחים לנו על כל דבר שרואים שזה יכול להיות שסוהר שהלך לבימ"ש בעניין אחר וראה אותו שם או קצין שראה אותו במקרה או ליווי אסיר לביהמ"ש כח של סוהרים וראו אותו..." (פרו' עמ' 40 שורות 23 – 26).
ביום 10.12.14 נשלח מכתב תשובה לב"כ התובע לפנייתו ללשכת הנציב ובו נדחו טענותיו בדבר יחס בלתי הולם לתובע. במכתב נרשם בין היתר: "...מבדיקת הדברים עולה שהתנהלותו של מרשך הינה בניגוד לנהלים ולפקודת שב"ס. עפ"י דיווח היחידה, קיים קושי רב ליצור קשר עם מרשך, על מנת לקבל תעודות מחלה ולתאם עימו ביקור חולים. כך למשל, החל מיום 26.11.14 לא צלחו הניסיונות לשוחח עימו..." (ראה עמ' 4 למכתב).
מכל האמור עולה כי מה שנחזה לעיניה של הנתבעת בזמן אמת היה - התובע מתוסכל שכן לא אושר לו לימודים על חשבון הנתבעת ; התובע מסופח לשקמה ובעצם לא מתייצב למשמרות שנקבעו לו; התובע חולה מספר ימים אך בין לבין מגיע לבצע בחינה במסגרת התואר אותו לומד; התובע מביא לנתבעת אישורי מחלה וטוען שאינו יכול לעבוד, אולם כאשר באים אליו לביקורי בית הוא לא נמצא בבית; מנסים לתפוס אותו בטלפון ולא מצליחים, בשעה שאמור להיות בעצם פנוי וזמין שכן אמור להיות מצוי בביתו במנוחה; התובע מבקש לנסוע לחופשה משפחתית בחוץ לארץ, מה שלכאורה אינו עולה בקנה אחד עם טענותיו לגבי מצבו הרפואי; התובע מספר לנציגי הנתבעת כי החופשה אליה הוא נוסע היא חופשת סקי; נציגי הנתבעת מבקשים מהתובע מסמכים רפואיים נוספים והוא מסרב; עובדים מטעם הנתבעת רואים את התובע מגיע לבית המשפט באותם מועדים בהם הוא טוען שהוא אינו יכול להגיע לעבודה , ובאותם מועדים בהם הוא אינו זמין לניסיונות של הנתבעת להשיגו פניות טלפוניות של הנתבעת (ראה בעניין זה למשל , מכתב שנכתב בזמן אמת על ידי מפקד קציעות, אילן בורדה, למפקד בית סוהר קציעות, ביום 18.09.14, דבר המעיד על הלך הרוח של הנתבעת בזמן אמת, בהתאם למה שנגלה לעיניה אז).
בנסיבות אלו החשד כלפי התובע כי הינו "מתחלה" ואינו "חולה" היה חשד שהיה נטוע בעובדות שעמדו לנגד הנתבעת באותו מועד. באותו מועד לא עמד לפניה שלתובע נקבעו 24%, שכן הדבר היה מאוחר יותר.
לכך אוסיף כי התובע קיבל הזדמנויות להראות את חומרת מצבו במסמכים. אולם סירב לכך. ראו בעניין זה למשל סעיף 21.6 לתצהירו: "אטען כי ע"פ הנהלים והפקודות די בתעודת מחלה אשר הונפקה ע"י רופא מטפל, על מנת לשהות בחופשת מחלה כדין. לפיכך לא ברור מהיכן מפקד ביס"ר יונק סמכותו לקבוע כי תעודות מחלה ומסמך מאורתופד אין בהם כדי להעיד על מצבי הבריאותי?! (הדגשות במקור – הח"מ).
באותו עניין ראו סעיף 9 לתצהירו של מר אבי כהן, קצין מש"א בזמנים הרלוונטיים: "...התובע שהה במחלה ממושכת...לדבריו באותה העת, סבל בעבר מכאבי גב, עבר בדיקת CT בבית החולים ברזילי, והיה אמור, לטענתו, לקבל את הממצאים ולהגיע לרופא אורתופד להמשך הטיפול. אדגיש, התובע התבקש על ידי אחראית המרפאה להציג מסמכים רפואיים, אך לדבריו, אין לו כל מסמך" (ראה סעיפים 9 – 10 לתצהירו). וראה גם בהמשך: "התובע התבקש מס' פעמים להמציא לגורמים רפואיים בשב"ס אישורם לקיומם של ממצאים גופניים אובייקטיביים להימצאות בעיה גופנית, מלבד תלונות המתבססות על דבריו, אך התובע נמנע באופן עקבי מלעשות כן" (ראה סעיף 17 לתצהירו).
ראה גם סעיפים 5ו – 6 לתצהירו של מפקד קציעות, אילן בורדה: "התובע שהה במחלה ממושכת מתאריך 09.07.2014, כשלדבריו, סובל מבעיות גב קשות המונעות ממנו לשבת, לישון, ולתפקד באופן נורמלי. כך לטענתו, מקבל זריקות וכדורים בגין כאבים אלו, ועבר מספר פעולות הדמיה לאבחון הכאבים. אדגיש, כי התובע התבקש להמציא מסמכים רפואיים לתימוכין בטענותיו לצורך העלאתו לוועדה רפואית כנדרש, אך לא המציא כל מסמך פרט לאישורי מחלה ומסמך בודד מאורתופד. נסיבות העניין הועברו לקר"פ מחוז וועדה רפואית, ולמעשה, אי המצאת המסמכים מצד התובע הקשו על העלאתו לוועדה והמשך הטיפול כמתבקש.." (סעיפים 4 – 6 לתצהירו).
גם אם התובע אינו חייב להיעתר לבקשה ולהמציא מסמכים נוספים, לבד מתעודות מחלה, ככל והתובע היה ממציא את המסמכים הנוספים, יתכן והחשדות של הנתבעת היו מתפוגגים. לא ברור מדוע לא ניתן להציג זימון לבדיקת סי.טי. ומה לשיטת התובע פוגעני בעניין זה. הרי התובע בעצמו סיפר שהוא עתיד לבצע בדיקת סי.טי וכל שהתבקש זה להמציא מסמכים שמעידים על כך. התובע עמד בסירובו, ואף אם זו זכותו המלאה, אין לי על מי שילין, על כך שהחשדות כלפיו נותרו בעיניהן. התובע גם התבקש להמציא אינדיקציה על כך שהיה בבית המשפט בשל הליכי הוצאה לפועל עימם התמודד באותה עת. גם בעניין זה התובע סירב לשתף פעולה. התובע לא צריך היה לפרט אודות ההליך או משהו כזה, מספיק שהיה מציג זימון לדיון, והדבר היה מפיג את חשדות הנתבעת כי הוא בעצם מגיע לבית המשפט במסגרת קליניקה הקשורה ללימודיו, בעוד הוא מדווח לנתבעת על כאבי גב קשים המונעים ממנו להגיע לעבודה.
ראה סעיף 15 לתצהירו של מר אבי כהן, קצין מש"א במועדים הרלוונטיים: "יצוין בנקודה זו, כי אכן התקבל הרושם בעת מחלתו, שאישורי המחלה לא שיקפו את מצבו הרפואי הנכון. כך, התובע, באותה העת, יכול היה להגיע למבחנים בלימודי התואר, להתייצב בבית המשפט במסגרת קליניקה אקדמאית, ואף הגיש בקשתו לצאת לחו"ל. זאת, בעת שהתובע טוען כי עקב כאבי גב קשים ומגבילים, אינו יכול להתייצב לעבודתו" (ראה סעיף 15 לתצהירו).
וראו גם האמור בחקירתו הנגדית: "..אם הסוהר מתלונן על מגבלה רפואית קשה ביותר וסובל מכאבים עזים ומאידך רוצה לצאת לחופשת סקי, זה אומר הכל. הוא אמר לי שהוא רוצה לצאת לחופשת סקי, אז יש כאן פער בין הדברים....קיים פער משמעותי, בין סוהר שמתלונן על כאבי גב מאוד קשים לבין זה שהוא רוצה לחופשת סקי בחו"ל, מה שאני יודע חופשת סקי כרוכה במאמץ פיזי..." (פרו' עמ' 31 שורות 26 – 33).
התובע הגיש תעודות מחלה והנתבעת בחנה צעדיה בעניין זה, ולא מצאתי בבחינה זו עדות להתנכלות נגד התובע (ראו בעניין זה למשל סעיפים 8 ו – 9 לתצהירה של גב' סילביה אן הלמן. ראה גם סעיף 14 לתצהירו של אבי כהן, ראה גם סעיף 14 לתצהירו של מפקד קציעות, אילן בורדה). לכך אוסיף כי התובע הודה בחקירתו כי בסופו של יום לא הופחת לו שכר בתקופת היותו בחופשת מחלה (פרו' עמ' 17 שורות 16 – 19).
גם לא מצאתי עדות להתנכלות בתוכן הראיונות שבוצעו עם התובע על ידי המפקדים. לא מצאתי בתוכן הראיונות גם "איומים סמויים" כלפי התובע (ראו למשל טענתו בסעיף 16.3 לסיכומים).
לא מצאתי קשר בין האופן בו התנהלה הנתבעת לגבי התובע, לאחר שהתובע שהה בחופשת מחלה, לבין האירוע הנקודתי שתובע תאר בינו לבין סמל המשמר פארס. מהמזכר שכתב התובע בעצמו, עולה כי דובר באירוע נקודתי של ויכוח שהתגלע בין הצדדים.
לא מצאתי גם קשר בין המזכר היחיד שכתב התובע, בו תיאר אירוע נקודתי של הגעה לחדר האוכל כאשר האוכל הסתיים, לבין האופן בו התנהלה הנתבעת בעניינו של התובע לאחר שהודיע לה על ימי מחלתו. לא מצאתי כי קיים קשר כלשהו בין הדברים.
לא מצאתי גם קשר בין הסיפוח של התובע לבימ"ר שקמה לבין שני האירועים הנקודתיים. קשר כזה לא הוכח. התובע לא הוכיח קיומו של קשר ישיר או עקיף בין הסיפוח לבין האירועים הנ"ל.
העובדה שהתובע המתין 10 שעות לראיון מפקד קציעות, אכן מעלה קושי, ודומה כי מדובר בפרק זמן לא סביר, גם אם היו אירועים כלשהם כאלו ואחרים באותו יום, וראו בעניין זה עדות המפקד כי מדובר בכלא דינאמי, אפשר במקרה כזה לשחרר את הסוהר לביתו ולקבוע אתו פגישה במועד אחר. יחד עם זאת גם כאן מדובר בכשל נקודתי. התובע לא ציין כי המתין לכל הראיונות שעות ארוכות וזה הריאיון היחיד שציין שהמתין לו פרק זמן בלתי סביר. רצוי להימנע ממקרים כאלו אולם אין בכשל נקודתי זה משום עדות על מעשים נמשכים פוגעניים נגד התובע.
התובע ציין בהזדמנויות שונות כי מי שפגע בו יותר מכל הינם מר אילן בורדה, מר אבי כהן ומר מירון אברהם (ראה למשל סעיף 1 ל – "בקשה מטעם התובע להזמת עדים ללא הפקדת פיקדון"). עדים אלו כולם העידו לפני.
מעדותם של הנ"ל כלל לא עלה כי התנכלו בצורה כזו או אחרת לתובע.
וראו גם האמור בסעיף 13 לתצהירה של גב' סילביה אן הלמן: "התובע טוען כי המערכת נרתמת לפיטוריו, ומפרט את שדרת הפיקוד שדנה בעינינו. מאחר ומדובר במערכת היררכית המידע אכן מועבר מהשטח החל מקצין מש"א יחידה ודרך חוו"ד מפקד היחידה, המלצה והנחיות לביצוע של הממ"ז, תכלול החומר ע"י ק. מש"א מחוז והעברה למחלקת סגל, בחינת ענף משמעת והחלטת הרמ"ל המועברת באמצעות הרמ"ח. זו הליך העבודה הסדור ולא הרתמות מערכתית לפיטוריו (הדגשה שלי – הח"מ).
באשר לטענת התובע באשר להפרת נהלים אזי הוכח כי ככלל הנתבעת פעלה בהתאם לנהלים.
גם ככל והדוגמאות שהתובע נתן בעצמו הן נכונות, אזי דובר על עניינים שבשוליים, ולא מצאתי כי נרמסו נהלים כאלו ואחרים. כמו כן, כאמור, התובע אינו דורש פיצוי על הפרת סעיף כזה וכזה בנוהל כזה או אחר, אלא דורש פיצוי בגין התנכלות מתמשכת וכן בגין עוולת לשון הרע וכן בגין פגיעה בפרטיותו.
כך לצורך הדוגמא אציין כי בסעיפים 19 ו – 24 וסעיף 27 (פיסקה אחרונה), התובע מלין על מיעוט ביקורי הבית, אולם במכתב של בא כוחו מיום 01.02.15 נרשם: "לא זו אף זו, טענתכם לעניין היעדר שיתוף פעולה מטעם מרשי לעניין ביקור חולים... נדחית גם היא וזאת בשל העובדה כי נערכו בבית מרשי, לכל הפחות 7 ביקורים בשלושת חודשי מחלתו כדלקמן: א. פעמיים משק"ית רווחה. ב. 3 פעמים קצין מש"א, סג"ד אבי מיטל. ג. פעמיים אחראית מרפאה, מיטל" (ראה סעיף 4 למכתב).
התובע הלין שבניגוד לנהלים לא בוצע לו טופס טיולים/ראיון קליטה, טרם נקלט בקציעות אולם בעניין ה העידו גם מר מירון אברהם וגם קצינת מש"א, סיל ביה אן הלמן, כי כאשר מדובר על סיפוח קצוב בזמן , אין בנהלים דרישה לבצע טופס טיולים או ראיון קליטה על ידי מפקד היחידה , כפי שמתחייב בקבלת סוהר חדש ביחידה (ראה סעיף 5 לתצהירה וסעיף 6 לתצהירו).
בקשת הסיוע לתובע ללימודים נדחתה עוד טרם לשיטתו שלו החלה "ההתעמרות" בו, כך שגם לשיטתו שלו לא מדובר במה שהוא חלק מאותה מסכת של התעמרות. כך או כך אציין כי מעיון בתצהירה של סילביה אן הלמן עולה כי הבקשה נדחתה שכן לא דובר בלימודים בעלי זיקה לתפקידו של התובע, וניתנה עדיפות לסוהרים אשר לימודיהם ישימים לעיסוקם (ראה סעיף 3 לתצהירה. וראו גם האמור בסעיפים 4 – 6 לתצהירו של מר אבי כהן, קצין מש"א קציעות בזמנים הרלוונטיים).
באשר לשיחת הטלפון שהתקיימה בין התובע לבין מפקד כלא שקמה, צודקת הנתבעת כאשר היא טוענת שלא התקיים רכב ה"פרסום" הקבוע בחוק. בעניין זה אפנה למשל לסע"ש (תל אביב) 37847-10-18 קיריל קור נ' אלדן ציוד אלקטרוני בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים), שם נקבע כדלקמן: "...כמו כן הטענה כי במסגרת הפגישה עם מר רבינוביץ ביום 22.12.16 הוטחה בו טענה כי הוא "מפזר רעל בחברה", לא הוכחה ואף סותרת את עדותו של התובע לגבי קיומה של פגישה נעימה עם מר רבינוביץ....ממילא אף אם נאמר לו כי הוא "מפזר רעל בחברה", המדובר בפגישה שהתקיימה בארבע עיניים ותוכנה לא פורסם ברבים, ועל כן לא מתקיים לגביה דרישת "הפרסום" בחוק. ...".
בקדם המשפט הראשון שהתקיים בתיק זה, כאשר התובע התבקש להשיב לטענת הנתבעת לפיה בשיחה זו לא קיים רכיב "הפרסום" הדרוש בחוק, טען ב"כ התובע כי השיחה נערכה בנוכחות אשתו של התובע (ראה פרו' עמ' 1 שורה 14).אולם, טענה זו שנטענה בקדם המשפט – לא הוכחה (התובע לא חזר עליה בתצהירו).
באשר לטענת התובע לשימוש במילים/ביטויים פוגעניים כלפיו בתכתובת הפנימית שהתקיימה בנוגע אליו, אני דוחה את הטענה. מדובר במיילים שהוחלפו בגין בעלי התפקיד הרלוונטיים אצל הנתבעת. במיילים אלו התבטאו באופן חופשי כי הם חושדים שהתובע מתחלה, חשדות שכאמור היה להם בסיס בזמן אמת, בהתאם למידע שעמד אז בפני הנתבעת. אמירות אלו מוגנות, בהתאם להגנת תום הלב הקבועה בחוק איסור לשון הרע.
וראו בעניין זה: ע"ע 46548-09-12 לירן אבידן - פלאפון תקשורת (פורסם במאגרים משפטיים) , שם עסק בית הדין הארצי בפרשנותו ובדרך יישומו של חוק איסור לשון הרע בנסיבות של יחסי עבודה. וראו מה נקבע שם: "מקום העבודה הוא מקום חי ותוסס, שיש חשיבות להבטיח בו שיח פתוח, ללא חשש או מגבלות, ותוך עידודם של שקיפות, שיתוף וגילוי מרביים...חלק מכך נוגע גם לזכותו, וחובתו, של ממונה להעיר לעובדיו הערות ולהעביר ביקורת על דרך תפקודם, כחלק אינטגראלי מניהול תקין של כוח אדם וכאינטרס מרכזי הן של העובדים והן של המעסיק...מעסיק אמור לפיכך לבצע לעובדיו הערכות תקופתיות, למסור להם אינפורמציה רלוונטית, לנקוט כנגדם בהליכי בירור ומשמעת וליתן בגינם המלצות, מבלי שתתלווה לכך עננה של חשש מתמיד מתביעות משפטיות. עוד יש לקחת בחשבון שלעיתים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות, כחלק מהתנהלות יומיומית או בעידנא דריחתא נוכח לחץ העבודה; לא לכל עלבון יש להתייחס כאל לשון הרע במובנה המשפטי, ותיתכן בהקשר זה אף הגנת זוטי דברים...מאידך יש להתחשב בחובות תום הלב המוגברות המוטלות על צדדים לחוזה עבודה; בפערי הכוחות הקיימים דרך כלל בין עובד לממונה עליו; ובהשפעה המשמעותית שתיתכן לאמירותיו של ממונה בנסיבות מסוימות...לאור זאת, על שני הצדדים ליחסי העבודה - במסגרת חובתם לנהוג זה כלפי זה בהגינות ותום לב - להיזהר האחד בכבודו של משנהו, תוך הקפדה על מידתיות וסבירות".
הנה כי כן, יש לפרש את חוק איסור לשון הרע בהקשרים של יחסי עבודה, באופן שיגן על הערכים שבבסיס החוק, אך מבלי לפגוע במרקם העדין של היחסים במקום העבודה, ומבלי ליצור עילת תביעה בגין כל התבטאות.
בסע"ש (תל אביב) 15888-07-15 יצחק קופפרמן נ' אוויה תקשורת ישראל בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים) נקבע כי: "...מצאנו שהביטויים שנכתבו על ידי תומר בהערכת העובד לא עלו כדי לשון הרע ולא כוונו אישית כלפי התובע אלא העריכו את ביצועיו. כך המילה עלוב לא התייחסה לתובע או לאופיו כי אם לביצועיו בעבודה. כן דירוג התובע ב-2 כוכבים הינה חלק מהחירות המקצועית שיש לנתבעת ולמנהליה להעריך ולבקר את עבודת עובדיהם.
סביבת העבודה יוצרת לעיתים חיכוכים וחילוקי דברים אשר מטבעם טעונים רגשית. הדבר נכון במיוחד בשעת הערכת עבודת העובד על ידי מנהל חדש שהתובע לא נותן בו אמון רב. אין ספק כי לא היה זה פשוט עבור התובע לקרוא את הערכת העובד שנכתבה עליו על ידי תומר ואיננו חולקים על כך שהדבר גרם לתובע לחוש פגוע. אולם, מדובר בתחושותיו הסובייקטיביות של התובע בלבד. מנקודת מבט חיצונית - לא התקיימו מאפייניה של עוולת לשון הרע במקרה דנן.
התובע לא הוכיח דבר פרסום לשון הרע. הערכת עובד ומכתב זימון לשימוע הינם מסמכים פנימיים שמטבעם מועברים למספר עיניים מצומצם ביותר ולא הוכח שאלו הופצו לתפוצה רחבה יותר מהרגיל או שהופצו לגורמים שלא היו רלוונטיים לעניין הערכת תפקודו של התובע.
מצאנו שהיה משבר אמון בין התובע לתומר, הגיע מנהל חדש והעריך את התובע בצורה שונה והתובע סירב לקבל ביקורת קשה זו.
מצאנו שבתוכן מכתב הזימון לשימוע ודו"ח הערכת עובד המהווים מכתבים פורמליים מאת מעסיק אין ביטויים שניתן לראותם כ"לשון הרע" או כ"הוצאת דיבה" כהגדרתם בחוק איסור לשון הרע או על פי מבחן האדם הסביר כבפרשת אבידן.
התובע אף לא הוכיח את האמרה של תומר להילה בדבר היותו מתחזה לחולה והילה כלל לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית. יתרה מזאת, ספק בעינינו אם אמירה זו גם אם אכן נאמרה להילה עולה כדי לשון הרע ופרסומו.
משכך, נדחית גם תביעת התובע לפיצוי בגין לשון הרע...." (הדגשה שלי – הח"מ).

באשר לטענה לפגיעה בפרטיות בגין מעקבים, אזי כאמור התובע לא הוכיח כי בוצעו אחריו מעקבים.
באשר לטענה לפגיעה בפרטיות בגין כך שנחשפו מסמכים רפואיים סודיים מול גורמים רבים בלתי מוסמכים לדון במצבו הבריאותי של התובע, אני דוחה טענה זו. התובע בעצמו טען כי שלח בפקס את תעודות המחלה, לסדרן, או למש"א או לשניהם כאשר אינם גורמים רפואיים. עוד ציין כי עשה שימוש בפקס של המשל"ט כדי שמי שנצא שם שזה הסמב"ץ שאמור להעביר את תעודות המחלה לגורם המוסמך במרפאה. בשלב זה נשאל התובע: "שביהמ"ש אומר לי שכאשר הוא לוקח את זה ליעד הוא רואה מה כתוב אני אומר שהוא עובר על החוק... וראה בהמשך: "..אם אני שולחת דף לסגן שלי אז הוא צריך לקחת את הדף מקופל ולהעביר, אני משיב, תפקידו במשל"ט זה לקבל מידע ולהעבירו לגורם המוסמך. זאת אני אומר שזה לא חוקי לפי הגנת הפרטיות.." (פרו' עמ' 8 למטה). בהמשך נשאל והודה שלפי נוהל נתיבי פיקוד, כל מפקד בתורו מעיין במכתב ונותן דעתו שלא בהכרח רפואית ומעביר הלאה את המסמך (פרו' עמ' 9 שורות 19 – 21). בהמשך טען התובע כי אין נוהל שמנחה אותו כפקוד להעביר טופס רפואי בצמוד לנתיבי פיקוד, אולם כאשר נשאל האם כדי לשמור על פרטיותו בדק אם יש במרפאה פקס על מנת לשלוח אליהם את התעודה הרפואית באופן ישיר, הודה כי לא בדק זאת (פרו' עמ' 10 שורות 12 – 17).
בנסיבות אלו אני קובעת כי לא בוצעה כל הפרה של פרטיות התובע, במקרה דנן.

לסיכום
אשר על כן התביעה נדחית.
לא מצאתי מקום לחייב בהוצאות לאור משך שירותו הארוך של התובע אצל הנתבעת, כאשר חלק גדול מהשירות, בוצע, כך עולה לכאורה, בצורה טובה ובמסירות.
כמו כן דומה כי בשיחת מפקד בימ"ר שקמה עם התובע, נאמרו ביטויים שכדאי היה להימנע מהן כגון: "..אני אראה לך מאיפה משתין הדג..". ראוי ששיח בין מפקד לסוהר - גם אם מדובר בשיח נוקב - על מה שנתפס אצל המפקד כהתנהגות בלתי הולמות של הסוהר - יעשה תוך שימוש במילים מכבדות, ולא תוך שימוש בביטויים כגון הביטוי הנ"ל.

הודע לצדדים הזכות להגיש ערעור על פסק הדין.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' אב תשפ"א, 11 יולי 2021, בהעדר הצדדים.