הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 43829-10-15

לפני כבוד השופטת נעם חת מקוב

התובעת:
(הנתבעת שכנגד)
יוניק דרום בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דוד עזוז

נגד

הנתבע:
(התובע שכנגד)
רוני סבג
ע"י ב"כ עו"ד שירי בויארסקי

פסק דין

תביעה כספית בסך 105,941 ₪ ותביעה שכנגד בסך 400,000 ₪.

תמצית טענות הצדדים במסגרת התביעה העיקרית
התובעת (להלן: "התובעת" או "הנתבעת שכנגד"), חברה שסיפקה שירותי דפוס וציוד משרדי, מכרה לנתבע את פעילותה העסקית לאספקת ציוד משרדי (להלן: "העסק") בשלהי שנת 2015.
בהסכם בע"פ, שתנאיו גובשו ע"י מנהל התובעת (להלן: "משה בר") והנתבע (להלן: "הנתבע" או "התובע שכנגד"), קבעו הצדדים כי עבור המוניטין ישלם הנתבע לתובעת סך של 50,000 ₪ וכן ישלם לתובעת עבור המלאי של העסק. התובעת טענה כי הוסכם על רכישת כל המלאי של העסק, אשר היה בשווי של 131,694 ₪ (ועל כן סך כל התמורה עבור העסק עמד על 181,694 ₪) ואילו הנתבע טען כי הוסכם על רכישת מלאי בסכום שבין 50,000 ₪ ל – 70,000 ₪.
ביום 01.03.15 הועבר העסק לידי הנתבע והוא החל בהפעלתו. התובעת טוענת כי הנתבע שילם לה רק חלק מסכום התמורה המוסכם וכי יתרת חובו עומדת על סך של 105,941 ₪, הוא סכום התביעה.
אציין כי התובעת טענה בכתב התביעה כי עקב אי קבלת מלוא התמורה מהנתבע היא נאלצה לקחת הלוואה של 90,000 ₪ ולפטר את אחת העובדות שלה, אולם מאחר שלא התבקש כל סעד בגין טענה זו, לא נדרש בירורה.
הנתבע טען בכתב ההגנה כי ההסכם בין הצדדים נחתם עקב הטעיה של התובעת, הן לעניין שווי המלאי שהועבר והן לעניין מחזור העסקים של העסק (דובר על מחזור שנתי של 2.3 מיליון ₪ ובפועל המחזור שלו הגיע בשנת 2015 ל – 840,000 ₪ בלבד בחישוב שנתי). כך גם לעניין הרווחים ועלות המלאי (כשהתברר לו ששילם לתובעת עבור המלאי מחירים מעל למחירי העלות) וכך אף לעניין התמיכה שהייתה אמורה התובעת לתת לו בתחילת הדרך. לטענת הנתבע, התובעת הייתה אמורה להעביר לו רשימת לקוחות ומחירונים עבור כל לקוח ולקוח, אולם בפועל העבירה לו רק דוח גיול לקוחות הכולל רק כמחצית מן הלקוחות והעבירה לו רק מחירון כללי. בנוסף התובעת הותירה חובות אצל ספקים ועקב כך אלה לא רצו לעבוד מולו באשראי.
הנתבע מאשר ששילם סכום של 69,600 ₪ בלבד ולכך לשיטתו יש להוסיף סכום של 10,000 ₪ שהתקבל אצל התובעת עבור מוצרים שהוא מכר. בדיון ביום 31.01.17 הסכים ב"כ התובעת שהיא קיבלה מהנתבע עד אותו מועד 80,000 ₪ (ע' 3 ש' 14). משה בר ציין כי התובעת קיבלה עבור הנתבע סכום של 5,147 ₪ בלבד (ולא בסכום של 8,538 ₪ כטענת הנתבע, ע' 3 ש' 20-27).

תמצית טענות הצדדים במסגרת התביעה שכנגד
התביעה שכנגד הינה תביעה בגין פגמים בכריתת החוזה ובגין הפרת חוזה.
במסגרת כתב התביעה שכנגד, מרחיב התובע שכנגד בעניין הרקע להסכם לרבות יחסי החברות בין הצדדים עובר לכריתתו. הוא טען כי המו"מ ביניהם התקיים בדוחק זמנים כמפורט להלן.
התובע שכנגד מפרט כי בעבר היה בעל עסק למכירת ציוד היקפי למחשבים בשם "קופיקס" וכי בשלב מסוים העביר את לקוחותיו מאותו העסק לנתבעת שכנגד והחל לעבוד אצלה כשכיר למשך כמה חודשים עד שהלקוחות נקלטו אצלה. הוא מוסיף כי במועד כריתת ההסכם הוא היה שכיר בחברה אחרת בשם "אמקה", שהנתבעת שכנגד נמנתה על לקוחותיה. לטענתו, משה בר ידע כי יש לו הידע והניסיון הדרושים לצורך תפעול העסק ולכן פנה אליו בהצעה לרכישה העסק.
התובע שכנגד טוען כי ההסכם בין הצדדים נכרת תחת לחץ בשל בעיית רישוי עסקים שהייתה לתובעת ואשר חייבה אותה לפנות את העסק עד יום 01.03.15. בשל לחץ זמנים זה, נאלץ התובע שכנגד לטענתו, להסתמך בכל הנוגע למצב העסק, בעיקר על יחסי האמון בין הצדדים והבטחותיו של משה בר.
מנגד, טענה הנתבעת שכנגד במסגרת כתב הגנתה ותצהירה כי התובע שכנגד הוא שפנה למשה בר בהצעה לרכוש את העסק לאור היכרותו עם התחום, מאחר וידע כי בשל בעיות בקבלת רישוי לעסק לצורך המשך הפעילות ביישוב שבו ממוקם משרדה, היא נאלצת למכור פעילות זו ולהמשיך רק את שירותי הדפוס וייצור החותמות.
לגופו של עניין טען התובע שכנגד כי בין הצדדים היה הסכם בע"פ, אשר עיקריו פורטו לעיל והסכם זה הופר. בנוגע למלאי שיועבר טען התובע שכנגד, כי הוא נקבע לפי ההערכה של משה בר לגבי שווי המלאי שהיה ברשותו, שהייתה בין 50,000 ₪ ל – 70,000 ₪. למרות זאת העבירה לו הנתבעת שכנגד סחורה בשווי 131,694 ₪ כשמשה בר הבטיח לו שלא ישלם על מה שלא ימכור. לטענתו בדי עבד אף התברר לו שמחיר הסחורה נקבע ב – 30% מעל למחיר העלות וכן כי חלק מהסחורה לא היה ניתן למכירה או להחזרה לספק.
בנוסף טען התובע שכנגד להפרה בכל אותן סוגיות שפורטו לעיל בעניין התביעה העיקרית, היינו, רשימת לקוחות, מחירון ספציפי לכל לקוח, מחזור המכירות של העסק וכן הוא טען כי הובטח לו כי רווחיות העסק היא של 30%.
התובע שכנגד חזר אף על טענתו כי הנתבעת שכנגד הותירה חובות אצל ספקים ועקב כך הם סירבו לתת לו אשראי (טענה שהוכחשה נמרצות על ידי הנתבעת שכנגד), אולם טענה זו לא גובתה באסמכתאות ונזנחה בתצהיר, בסיכומים ובחקירות ולכן לא תידון.
התובע שכנגד טען עוד לניסיונות חבלה אקטיביים מצד הנתבעת שכנגד. לטענתו, התברר לו בדיעבד מלקוחות שונים, שהנתבעת שכנגד נקטה אמירות שיש בהן משום לשון הרע כנגדו ואף ניסתה להמריד את הלקוחות כנגדו.
התובע שכנגד טען כי נערך לקבלת העסק ואחותו אף עברה להתגורר על ידו בבאר שבע על מנת לסייע לו אך מהר מאוד התברר לו שאם יחזיק עובדים הוא יקרוס וכך מצא עצמו, במקום מנהל, עובד ומבצע בעצמו הזמנות, חלוקה, העמסה, גיוס לקוחות ושיפור עלויות מול ספקים תוך עבודה מאומצת של כ- 16 שעות ביום.
בגין ההפרות הנטענות, כמפורט לעיל, עותר התובע שכנגד לקבלת הסעדים הבאים:
18.1 ביטול החוזה עקב הטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים") וניהול מו"מ שלא בתום לב לפי סעיף 12 לחוק החוזים וכן עקב הפרתו היסודית לפי סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970 (להלן: "חוק התרופות"). בעקבות הביטול תובע התובע שכנגד השבה.
18.2 פיצויי קיום לעשרה חודשים בסך 335,000 ₪, סכום המהווה לטענתו את הפער בין הרווחיות שהובטחה אילו החוזה היה מקוים לבין הרווחיות בפועל בעשרה חודשי עבודה.
18.3 פיצוי בסך 65,000 ₪ בגין עוגמת נפש שכן לטענתו, לאור העובדה שהיקף העבודה היה נמוך בהרבה מהמובטח ועל מנת שלא יפסיד כסף, החליט התובע שכנגד לוותר על עובדים בעסק ועבד לבד כשהוא אחראי על ההזמנות, החלוקה וכל הקשור בתפעול העסק.
הנתבעת שכנגד טוענת טענות כמפורט בתמצית טענות הצדדים בתביעה עיקרית. בנוסף, הנתבעת שכנגד מכחישה שהתחייבה ל- 30% רווח אך מאשרת את הטענה בדבר מחזור של 2,300,000 ₪. לטענתה, התובע שכנגד היה עובד שלה בעבר ולאחר מכן שימש כאחד מספקיה הוותיקים ואף היה חבר קרוב של משה בר, כך שהוא הכיר היטב את פעילותה הענפה בתחום אספקת הציוד המשרדי, את היקף פעילותה ואת רוב לקוחותיה בטרם רכש את פעילותה. כן מוסיפה הנתבעת שכנגד בעניין זה כי כאשר ישבו הצדדים לחפיפה והעברה של הפעילות העסקית, נחשף התובע שכנגד לתעודות המשלוח, דוחות מכירות, מחירים, דוח גיול חובות ורשימת לקוחות.
לטענת הנתבעת שכנגד, משה בר הציע לתובע שכנגד חפיפה מסודרת עם הספקים אך הוא דחה זאת בטענה של חוסר זמן. לטענתה, היא סייעה לתובע שכנגד ככל יכולתה לרבות הפניית לקוחות, השאלת רכב מסחרי, פקסימיליה, מדפים לצורך סידור המלאי ואף מתן אשראי פתוח בחברת השליחויות צ'יטה.
הנתבעת שכנגד תהתה, כיצד קרה שכבר במרץ 2015 סבר התובע שכנגד כי הנתבעת שכנגד הוליכה אותו שולל ולמרות זאת רק שנה לאחר שהגיש כתב הגנה, רק לאחר קדם המשפט שהתקיים ושנתיים לאחר העברת העסק לידיו, נזכר התובע שכנגד להגיש תביעתו. הנתבעת שכנגד טענה עוד כי התובע שכנגד ידע להחזיר סחורה לספקים ואף עשה כן וכן היא טוענת כי רשימת הגיול שנתנה לו כוללת את רשימת הלקוחות הפעילים עם פרטיהם. לטענת הנתבעת שכנגד, התובע שכנגד כשל בניהול העסק וכעת טוען טענות שווא על מנת להתחמק מתשלום מלוא התמורה עליה הוסכם.

דיון והכרעה בתביעה העיקרית
השאלה היחידה העומדת להכרעה במסגרת התביעה העיקרית היא מהו המלאי אותו התחייב הנתבע לרכוש מהתובעת. כאמור לעיל, התובעת טוענת כי הנתבע התחייב לרכוש מלאי בשווי של 131,694 ₪ ואילו הנתבע טוען כי התחייב לרכוש מלאי בשווי של 50,000 ₪ עד 70,000 ₪. בטרם בירור סוגיה זו, מספר הערות מקדימות לגבי מחלוקות אשר אינן טעונות הכרעה.

הערות מקדימות
בכתב ההגנה טען הנתבע כי בדי עבד הוא סבור שאינו צריך לשלם 50,000 ₪ עבור המוניטין מאחר שהתברר לו כי לעסק אין מחזור של 2.3 מיליון ₪ (סעיף 37 לכתב ההגנה) וכן טען כי מרבית הלקוחות של התובעת היו לקוחותיו שלו (סעיף 39). אלא שהנתבע חזר בו מהטענה בעניין מחזור המכירות של העסק, וראה בעניין סעיף 13 לסיכומיו ואף חזר בו מכל השגה לעניין ההסכמה כי ישולם סכום של 50,000 ₪ עבור המוניטין כפי שעולה מסעיף 14 לסיכומיו.
עוד אוסיף כי בעדותו טען הנתבע לפתע כי לא רכש מהתובעת עסק, אלא רשימת לקוחות שקונים ציוד משרדי (ע' 31 ש' 8-12). אלא שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם כתבי הטענות או עם הסיכומים שהוגשו על ידו. כך בתביעה שכנגד בסעיפים 11-15, הנתבע מתאר באופן חד משמעי מכירה של עסק ואף בסיכומים בסעיף 12 נאמר כי ההסכם היה למכירת "עסק פעיל של שיווק ומכירה של ציוד משרדי". הניסיון של הנתבע להתכחש לכך בעדותו לא משנה דבר למעט לעניין מהימנותו.
בעדותו של הנתבע העלה לפתע טענה כי הייתה הסכמה לפיה הוא ישלם עבור המוניטין 50,000 ₪ רק כשמחזור המכירות שלו יגיע ל - 2.3 מיליון ₪ (ע' 31 ש' 22-26). אציין כי בסעיף 19 לתצהירו, טען הנתבע טענה כללית לגבי הסכמה להפחתת כספים על פי קיום החוזה, אולם מדובר היה בטענה מאוד עמומה וכללית שאינה מזכירה כלל את הטענה החד משמעית לפיה הוא יידרש לשלם עבור המוניטין רק כשמחזור המכירות שלו יגיע ל - 2.3 מיליון ₪. על כן אני מקבלת את טענת התובעת כי מדובר בהרחבת חזית ואני דוחה טענה זו. כאמור לעיל, בסעיף 14 לסיכומיו, אישר הנתבע כי הוסכם על תשלום 50,000 ₪ עבור המוניטין, כך שנראה כי אף הוא חזר בו מטענה זו. אוסיף כי אין בכך אף כל היגיון עסקי. כיצד יכולה התובעת להיות תלויה בכישוריו של הנתבע בהפעלת העסק, לצורך תשלום התמורה עבורו? על כן וכאמור לעיל, המחלוקת שנותרה לבירור במסגרת התביעה היא שווי המלאי שהנתבע התחייב לרכוש.

ההסכמה בעניין המלאי
בחקירות הצדדים עלה, כי אין מחלוקת בינהם על כך שמשה בר העריך את המלאי שברשותו בסכום של 70,000 ₪ בעת הפגישה הראשונה בנוגע למכירת העסק שהתקיימה בין הצדדים. משה בר הסביר שלא היה לו ניהול מלאי ממוחשב ולכן לא יכול היה לנקוב בסכום מדויק, אולם הסכים שהעריך את שווי המלאי סביב 70,000 ₪ (ע' 20, ש' 15-17). גם תומר קרנץ שהעיד מטעם הנתבע, דיבר על מלאי בשווי 50,000-70,000 ₪, אולם הסכים כי מדובר היה בהערכה (ע' 28,ש' 33-36).
אין אף מחלוקת בין הצדדים על כך שבפועל הועבר לנתבע מלאי בשווי של כ – 130,000 ₪ (בהסתייגות שהנתבע טען כי התברר לו כי התובעת נקבה בתעודות המשלוח מחירים גבוהים ממחירי העלות). אלא שהנתבע טוען כי התחייב לרכוש סחורה רק בשווי ההערכה ועל כן אינו חייב לשלם על מלוא הסחורה שקיבל (ראה גם עדותו בע' 22 ש' 18-22). אני סבורה כי הנתבע יכול היה להישמע בטענה זו אילו מיד כשקיבל את המלאי, היה דורש מהתובעת להשאיר אצלו סחורה בשווי 70,000 ₪ לכל היותר ומשלם עליה. אולם אין מחלוקת כי לא כך נהג הנתבע והפעם הראשונה בה הציע לתובעת לקחת את "המלאי העודף" הייתה ביום 09.04.17, היינו לאחר הגשת התביעה ולאחר שהתקיים קדם משפט ראשון (נספח 3 למוצגי הנתבע). הנתבע אף לא שילם את מלוא העלות של המלאי שהסכים כי התחייב לרכוש.
עלה מעדותו של הנתבע שהוא היה מוכן לשלם על כל הסחורה, אילו כל הסחורה הייתה נמכרת, אולם בעת שקיבל את הסחורה לא יכול היה לדעת מה יימכר ומה לא, על כן לא רצה למעשה להחזיר לתובעת באופן שרירותי סחורה בשווי 61,000 ₪ (ע' 34 ש' 17-18).
במצב זה אני סבורה כי יש לדחות את טענת הנתבע לגבי התשלום עבור המלאי. הנתבע בעדותו אישר שהסכים לרכוש את המלאי של הנתבעת. הנתבע העיד שבגלל שהעסקה הייתה שהתובעת תפסיק למכור ציוד משרדי, הוא לקח את המלאי שנשאר (ע' 31 ש' 17-19). אילו למשל, קיבל הנתבע סחורה בשווי 70,000 ₪ ומחצית ממנה לא היה נמכר, לא היה עולה על דעתו שהוא רשאי להחזיר לאחר שנתיים את הסחורה שלא נמכרה. ברגע שהנתבע הסכים לקבל את כל מלאי הציוד המשרדי של התובעת, הוא הסכים כי הוא חייב לשלם עליו. לא הייתה בין הצדדים עסקת קונסיגנציה, אלא שהעסק נמכר והנתבע הסכים שחלק מהעסקה היה שהתובעת מפסיקה למכור ציוד משרדי ולכן הוא התחייב לרכוש את המלאי שנשאר.
העסקה אם כן הייתה ברורה, הנתבע רכש את העסק ורכש את כל מלאי התובעת שהיה קשור בעסק, ולא יעלה על הדעת שבדי עבד הוא טוען שזו הייתה "אופציה" מבחינתו - יימכר טוב, לא יימכר הוא יחזיר. מה הייתה אמורה התובעת לעשות עם ציוד משרדי לאחר שנתיים, שעה שהנתבע עצמו טען שהוסכם שהיא תפסיק למכור ציוד משרדי? לכן מקובלת עלי טענתו של משה בר בעדותו, כי אילו סבר הנתבע שאינו חייב לרכוש את מלוא הסחורה שהועברה אליו, הרגע לומר זאת היה מיד עם קבלתה (ע' 22 ש' 20-21), אולי פרק זמן סביר לאחר מכן, אולם בשום שלב לא הייתה הסכמה, שהנתבע יחזיק בסחורה ופשוט לא ישלם עליה.
הנתבע טען כי חתם על תעודות משלוח של סחורה בשווי 60,000 ₪ בלבד ומכאן כי זו הסחורה שהסכים לקבל. מבלי להיכנס לדיון בשאלה מדוע לא הוצגו תעודות משלוח חתומות על ידי הנתבע (הנתבע הלין על כך שהתובעת לא צירפה אותן, אולם גם הוא לא צירף תעודות משלוח כאלה), אין זה משנה את העובדה, שהנתבע לא החזיר סחורה כלשהי לתובעת בזמן אמת. ועל כן הטענה שהמשיך להחזיק בסחורה מתוך מחשבה שאולי יצליח למכור, אינה מעלה או מורידה, הוא קיבל את הסחורה ועליו לשלם עליה.
בשולי הדברים אציין כי הנתבע טען כי התברר לו בדי עבד כי שילם ביתר עבור המלאי, לשיטתו 30% מעל מחיר העלות. אתייחס לטענה זו בהמשך במסגרת בירור התביעה שכנגד ואומר בשלב זה כי אני סבורה כי היא לא הוכחה על ידי הנתבע וממילא בשום מקום הוא לא טען כי היה מוכן לשלם לתובעת 70% משווי המלאי בשל כך ועל כן אין בכך כדי לשנות את שנקבע לעיל.
לאור האמור לעיל, התביעה העיקרית מתקבלת. להלן אבחן את יתרת הסכום שחייב הנתבע לתובעת.

הסכום לתשלום
במסגרת כתב התביעה, התובעת לא פירטה את התשלומים שהתקבלו על ידה, אלא רק טענה שהנתבע נותר חייב לה סך של 105,941 ₪. מחישוב ההפרש בין הסכום הכולל של העסקה (181,694 ₪) לבין הסכום הנותר לתשלום (105,941 ₪), משתמע כי לגרסת התובעת היא קיבלה סך של 75,753 ₪.
במסגרת כתב ההגנה, פירט הנתבע את הסכומים ששילם לתובעת כדלקמן: 10,000 ₪ במזומן; 23,600 ₪ ששולמו באמצעות שיק בחודש אפריל; 20,000 ₪ ששולמו באמצעות שיק בחודש מאי; 10,000 ₪ ששולמו באמצעות שיק בחודש יוני וסך של 6,000 ₪ ששולמו באמצעות החזרת סחורה לספק בשם חאן וזיכוי התובעת בסכום ובסה"כ 69,600 ₪. בנוסף טען הנתבע כי סכום של 10,000 ₪ נמצא אצל התובעת כתשלום שקיבלה עבור סחורה שהנתבע מכר, כך שלמעשה שילם סך של 79,600 ₪.
במסגרת הדיון שהתקיים ביום 31.01.17 הודתה התובעת בקבלת הסכומים שנטענו, למעט הקיזוז הנטען בסכום של 10,000 ₪. למעשה גם הנתבע בדיון דיבר על קיזוז של 8,538 ₪ ולא של 10,000 ₪ והתובעת טענה כי הסכום הנכון הוא 5,147 ₪. אומנם ב"כ התובעת ציינה בדיון כי הם מסכימים כי הנתבע שילם 80,000 ₪ כולל אותו קיזוז (ע' 3 ש' 14), אולם משה בר כשדיבר בדיון טען כי מדובר בסכום נמוך יותר (ע' 3, ש' 25-27).
על כן המחלוקת בין הצדדים לגבי הסכום ששולם על ידי הנתבע היא רק הפער בין 8,538 ₪ ל – 5,147 ₪, כלומר 3,391 ₪. התובעת אם כן סברה כי קיבלה מהנתבע סכום של 74,747 ₪ והנתבע סבר ששילם סכום של 78,138 ₪.
אם נפחית מסכום העסקה את הסכום שהתובעת מסכימה שקיבלה, יתרת החוב תעמוד על 106,947 ₪, כלומר סכום הגבוה מעט מסכום התביעה. נספח ז' לכתב הגנה של הנתבע, הוא מעטפה עליה רשום בכתב יד הסכום 8,538 ₪. הנספח צורף כדי להראות הזמנות שבוצעו על ידי הנתבע והכספים שולמו לתובעת, אולם הסכום הוא בדיוק הסכום אליו התייחס הנתבע בדיון. במצב זה, בו אין התאמה בין טענת משה בר בדיון לבין הסכום שנתבע על ידי התובעת, אני מקבלת את גרסת הנתבע כי הקיזוז שעמד לזכותו היה של 8,538 ₪ ועל כן הוא שילם 78,138 ₪ וכתוצאה מכך יתרת חובו לתובעת עומדת על סכום של 103,556 ₪.

דיון והכרעה בתביעה שכנגד
בתביעה שכנגד טען התובע שכנגד טענות רבות כנגד הנתבעת שכנגד, אולם חלקן חסרות נפקות כפי שיפורט בקצרה להלן.

טענות חסרות נפקות
הטענה בדבר ניהול מו"מ תחת לחץ זמנים בשל צו פינוי שהיה כנגד הנתבעת שכנגד, בלי קשר לשאלה אם היה או לא היה צו פינוי ואם הנתבעת שכנגד נדרשה או לא נדרשה להפסיק את העיסוק במכירת ציוד משרדי עד יום 01.03.15, חסרת נפקות, מאחר שהתובע שכנגד אינו טוען כי מדובר בלחץ העולה כדי כפייה או עושק כמשמעותם בסעיפים 17 ו - 18 לחוק החוזים. טענתו היחידה של התובע שכנגד שעניינה פגם בכריתת החוזה היא להטעיה, על כן אין צורך לבחון את טענותיו בנושא לחץ הזמנים.
הטענה לעניין אי קבלת מסמכים מהנתבעת שכנגד, אף היא חסרת נפקות. בהיעדר כפיה להגיע להסכם, התובע שכנגד היה חופשי להחליט שלא להתקשר בו אם סבר שלא קיבל מספיק נתונים על הנתבעת שכנגד. מעדותו של התובע שכנגד עלה שהוא קיבל מסמכים ואף העבירם לעיון אנשי מקצוע (ע' 32 ש' 17-18) ועל כן ספק אם יש ממש בטענה כי לא קיבל את המסמכים הדרושים, אולם גם אם עובדתית הטענה נכונה, אין בה כשלעצמה עילה לביטול ההסכם ועל כן היא חסרת נפקות. ייאמר בהקשר זה, כי התובע שכנגד מציין בעצמו כי מר קרנץ ששקל להיכנס איתו לעסק, החליט שלא קיבל מספיק נתונים ולא עשה כן בסופו של יום, כלומר שאף אפשרות זו הייתה לנגד עיני התובע שכנגד. הסוגיה של האמון שנתן התובע שכנגד במשה בר, שבגללו לטענתו נכנס להסכם ללא נתונים מספיקים, תיבחן בנוגע לטענתו בדבר הטעיה.

הסוגיות שתיבחנה
הטענות שיש אם כן לבחון בנוגע לתביעה שכנגד הן טענות להטעיה טרם כריתת ההסכם ולהפרה של ההסכם לאחר מכן.

פגמים בכריתת ההסכם
בכל הנוגע להטעיה, טען התובע שכנגד, בכתב ההגנה שהגיש בתביעה העיקרית וחזר על כך בתביעה שכנגד, כי משה בר הבטיח לו עסק עם מחזור של 2.3 מיליון ₪ ו – 30% רווח והוא קיבל עסק עם מחזור נמוך לעין שיעור ורווחיות נמוכה בהרבה. התובע שכנגד טען שדוח רווח והפסד שהציג לו משה בר היה של כל עסקי הנתבעת והוא היה צריך לסמוך על דברי משה בר לעניין החלק של הציוד המשרדי (ע' 32 ש' 7-15).
כאמור לעיל, לעניין המחזור של העסק, חזר בו התובע שכנגד מטענת ההטעיה והסכים כי זה אכן היה מחזור העסק אצל הנתבעת שכנגד.
לעניין הרווחיות, על אף שהנתבעת הכחישה התחייבות בעניין זה, משה בר בעדותו הסכים שציין כי רווחיות הנתבעת שכנגד היא של 30%, אולם טען שלא התחייב כי זו תהיה הרווחיות של העסק כשהנתבע יפעיל אותו (ע' 20 ש' 34-35). אציין עוד כי העד תומר קרנץ לא זכר אם משה בר הבטיח רווח של 30% (ע' 29 ש' 3-4), אולם טען זאת בתצהירו (בסעיף 4). הדבר התבסס על דו"ח רווח והפסד שהוצג לתובע שכנגד ולמר קרנץ בפגישה עם משה בר אשר צורף כנספח 10 למוצגי התובע שכנגד.
עיון בנספח 10 יראה כי ההכנסות של הנתבעת שכנגד בשנת 2014 התקרבו ל – 5 מיליון ₪ והרווח הגולמי היה כ – 1.8 מיליון ₪, כלומר מדובר על רווח גולמי של מעל 30%. התובע שכנגד עצמו בתצהירו ציין כי משה בר בעת המו"מ אמר לו כי אין לו יכולת להפריד בין הנתונים של עסקי הדפוס לבין אלה של העסק, על כן הוא ידע לפני שנכנס לעסקה שהנתונים שהוצגו בפניו הם של כל עסקי הנתבעת ושמשה בר עצמו לא יודע להפריד בין הנתונים השונים.
במצב זה, שעה שבדו"ח הרווח וההפסד (נספח 10), אכן קיימת רווחיות (גולמית) כפי שנטען וכשהיה ברור לכל הצדדים כי אין למשה בר יכולת לספק נתונים לגבי העסק במנותק משאר עסקי הנתבעת שכנגד, אני דוחה את טענת התובע שכנגד להטעיה ואת תביעתו לבטל את ההסכם עקב פגם בכריתתו.
התובע שכנגד טען גם להפרת חובת תום הלב במו"מ לקראת כריתתו של חוזה על פי סעיף 12 לחוק החוזים, אולם לא נטענה טענה נוספת בעניין זה למעט נושא ההטעיה ועל כן משאני דוחה טענה זו לגופה, אני דוחה אף את הטענה לניהול מו"מ שלא בתום לב.
אוסיף שאף אילו סברתי שהייתה הטעיה, לא הייתי נעתרת לבקשה לביטול בשל כך שביטול צריך להיעשות בתוך זמן סביר על פי סעיף 20 לחוק החוזים ולא ניתן לומר כי הגשת תביעה שכנגד שנה וחצי לאחר הגשת התביעה ושנתיים לאחר ההטעיה הנטענת היא "זמן סביר". אתייחס לעניין זה ביתר הרחבה בהמשך בנוגע לתביעת התובע שכנגד לביטול ההסכם עקב הפרתו על ידי הנתבעת.

הפרת ההסכם
ההפרות אליהן התייחס התובע שכנגד הן כדלקמן: חיוב ביתר בגין המלאי שנמכר, אי העברת רשימת הלקוחות, אי העברת מחירוני הלקוחות ואי העברה מסודרת של העסק. אבחן הפרות נטענות אלה אחת לאחת.

חיוב ביתר בגין המלאי שסופק
לטענת התובע שכנגד, התברר לו בדי עבד, שהנתבעת שכנגד העדיפה להעביר לו את מלוא המלאי שנותר לה במקום להחזיר חלק ממנו לספקים משום שחייבה אותו במחיר הגבוה ממחיר העלות בכ- 30% וזאת בניגוד להסכמה לפיה הוא יחויב במחיר העלות. כן טוען התובע שכנגד כי סחורות אחרות שסיפקה הנתבעת שכנגד היו בלתי מכירות ובלתי ניתנות להחזרה לספק.
הדוגמא היחידה שנתן הנתבע לעניין החיוב ביתר הייתה הזיכוי שקיבל מחאן מכשירי כתיבה בע"מ בסכום של 4,122 ₪ עבור סחורה שלטענתו שילם עליה לתובעת 6,000 ₪. לטענת התובע שכנגד, אומנם מדובר בפערים של אגורות ושקלים בודדים, אולם במצטבר על פני סחורה בעשרות אלפי ₪, הפער נהיה משמעותי. בסעיף 34 לכתב ההגנה טען הנתבע כי הבין מספקים אחרים כי היו פערים בין המחיר ששילם לבין העלות לכאורה של התובעת, אולם לא הובאו ראיות בעניין זה.
בתצהירו בסעיפים 26-32, חזר הנתבע על טענה זו, בעיקר בהסתמך על אותה חשבונית זיכוי ואותן תעודות משלוח. אציין כי עיון מדוקדק בדוגמאות שנותן התובע שכנגד בתצהירו יביא לתוצאה מעט שונה מזו של התובע שכנגד. כלומר, אם ניקח את 4 הפריטים מחשבונית הזיכוי אליהם מתייחס התובע שכנגד ונחשב את הכמות שרכש מהנתבעת שכנגד (לפי תעודות המשלוח) ואת המחיר שלכאורה שילם ביתר, נגיע לפער של פחות מ – 1,100 ₪ ולא של 2,000 ₪. כלומר על פני הדברים אין פער של 30% אלא פחות.
בתצהירו התייחס הנתבע לשני מקרים נוספים בהם הראה פער במחירים בין סחורה שרכש בעצמו לבין תעודות משלוח מהתובעת. אני סבורה כי שני מקרים אלה אינם יכולים להוכיח דבר מאחר שאינם מוכיחים מה היה מחיר העלות של התובעת למלאי שרכש מהנתבעת שכנגד. העובדה כי הנתבע בשלב מסוים רכש מוצרים יותר בזול אינה מוכיחה את טענתו.
נותר אם כן מקרה בודד, של אותה חשבונית זיכוי (מספר 1986). על אף שניתן באופן סביר להניח כי הוסכם בין הצדדים על מכירת המלאי במחיר עלות והנתבעת שכנגד לא טענה אחרת, אני סבורה כי על סמך מקרה בודד זה לא ניתן לקבוע כי כל המלאי נמכר לתובע שכנגד ב – 30% מעבר לעלות.
אוסיף עוד כי על פני הדברים, הטענה אינה מתיישבת עם גרסת התובע שכנגד כי במסגרת התשלומים ששילם לנתבעת שכנגד יש לקחת בחשבון זיכוי בסכום של 6,000 ₪ לאותו ספק (סעיף 40 לכתב ההגנה), כלומר לכאורה לעניין התשלום שביצע הנתבע, נלקח בחשבון הסכום המלא. הצדדים לא טענו בעניין זה ועל כן אינני קובעת דבר, אולם גם אם הוכח כי הנתבע שילם במקרה מסוים 2,000 ₪ יותר, אין בכך ראיה כי כך היה לגבי כל המלאי.
מעבר לכך, מנספח 1 לכתב התביעה (תעודות המשלוח של המלאי), עלה שהתובע שכנגד, עבר על כל תעודות המשלוח ותיקן מחירים שונים ובסופו של יום סכם את סכום תעודות המשלוח לאחר התיקונים שביצע. התובע שכנגד הסכים כי התיקונים נעשו בכתב ידו (ע' 10 ש' 16). לא התברר במסגרת בירור ההליך על סמך מה נעשו תיקונים אלה, אולם נראה כי לתובע שכנגד הייתה עמדה לגבי מחירי המלאי, עמדתו אף התקבלה, ואין בסיס לקבוע היום כי כל המלאי נמכר לו מעל מחיר העלות.
אין אף כל בסיס לטענה של התובע שכנגד כי בגלל פער זה לא החזירה הנתבעת שכנגד סחורה לספקים, על מנת לגבות ממנו מחיר גבוה יותר. התובע שכנגד הסכים כי הייתה הסכמה על רכישת המלאי של העסק. מדוע אם כן לפני העברת העסק לתובע שכנגד אמורה הייתה הנתבעת שכנגד להחזיר מלאי לספקים? התובע שכנגד לא נתן כל טעם לכך ועל כן אני דוחה טענתו של התובע שכנגד בעניין זה.

אי העברת רשימת לקוחות
כאמור לעיל, התובע שכנגד טען כי במסגרת ההסכם, התחייבה הנתבעת שכנגד להעביר לו רשימת לקוחות ולא עשתה כן. לטענתו, בכך מנעה ממנו הנתבעת שכנגד את היכולת לממש את פוטנציאל הרווח האמיתי הטמון בעסק. כמו כן טען התובע שכנגד כי העלה טענה זו מספר פעמים וכי למרות זאת, הנתבעת שכנגד נמנעה מלתת גרסה כתובה או התייחסות מפורשת לטענה זו, וגרסתה הלכה והתפתחה לאורך ההליך.
במסגרת תצהירו, ולאחר הליך של גילוי מסמכים במסגרתו הועברו לו חשבוניות שהוציאה הנתבעת שכנגד ללקוחותיה בין התאריכים 01.01.14-01.05.15, טען התובע שכנגד כי מבדיקת חשבוניות המס לשנת 2014 שהוציאה הנתבעת שכנגד, עולה כי היא מכרה בשנה זו ל- 476 לקוחות בעוד שלו העבירה שמות של 215 לקוחות בלבד. לטענתו, עובדה זו באה לידי ביטוי בהיקף המכירות שלו בשנה הראשונה לעומת היקף המכירות של הנתבעת שכנגד (917,000 ₪ בתקופה של עשרה חודשים בשנת 2015 אצל התובע שכנגד, לעומת 2.3 מיליון ₪ בשנת 2014 אצל הנתבעת שכנגד) וכן במספר החשבוניות שהוציא (1763 חשבוניות בעשרה חודשים אצל התובע שכנגד לעומת 4601 חשבוניות שהוציאה הנתבעת שכנגד בשנת 2014).
התובע שכנגד מפנה לאמירות של משה בר בעניין במסגרת תצהיריו לפיהן הנתבע שכנגד קיבל לידיו את כל האסמכתאות והדוחות, מעולם לא הוסתר ממנו מידע, הוא קיבל את כל המידע הדרוש ונחשף לתעודות משלוח, דוחות מכירה, מחירים ודו"ח גיול חובות בו מופיעים שמות הלקוחות הפעילים. לטענתו, מדובר באמירות כלליות וסתמיות אשר אין בהן התייחסות ישירה לטענותיו בעניין.
כן מפנה התובע שכנגד לחקירתו של משה בר במסגרתה טען לראשונה כי חוץ מדו"ח גיול לקוחות, מסר לתובע שכנגד גם אנשי קשר. כאשר נשאל מה זה אומר, השיב כי לא העביר רשימה מודפסת אך מסר שמות של מזכירות בבתי ספר שהיו לקוחות שלו. לטענת התובע שכנגד, עולה מחקירתו של משה בר כי מדובר בעד שאינו מהימן כיוון שבעוד שבתצהירו שתק בכל הנוגע למידע בעניין אנשי קשר, בחקירתו הבין שדו"ח הגיול אינו מספיק ולכן ניסה לשפר גרסה באמצעות טענה לפיה העביר רשימת אנשי קשר ומשגרסה זו קרסה, חזר לטענה בדבר דו"ח גיול רק שהפעם טען שהוא כולל את כל הלקוחות (ע' 23 ש' 9-20).
בהמשך מפנה התובע שכנגד לכך שבחקירתו, התבקש משה בר ע"י בית המשפט להתייחס לנושא העברת רשימת לקוחות חלקית והשיב כי יש לקוחות המהווים את הבסיס של מחזור המכירות ויש לקוחות מזדמנים שקונים בסכומים קטנים (ע' 14 ש' 10-13) . כאשר נשאל על תשובה זו במסגרת החקירה הנגדית, השיב כי לא אמר שמדובר בסכומים קטנים אלא כי אלו לקוחות שרכשו פעם בשנה (ע' 27, ש' 22-24). לטענת התובע שכנגד, התשובות השונות מעידות על היעדר מהימנות, ודי בכך שהראה כי דו"ח הגיול כולל רק 215 לקוחות ובפועל בשנת 2014, היו לנתבעת שכנגד 476 לקוחות.
התובע שכנגד מוסיף כי התנהגות זו היא בניגוד למוסכם בין הצדדים, בניגוד למצופה מכל מוכר סביר וכי בעטיה לא היה לו כל סיכוי להדביק את הפער ולצלוח מחזור מכירות דומה לזה של הנתבעת שכנגד עובר להסכם. כן מוסיף התובע שכנגד בעניין זה כי אף משה בר סבר שעליו להעביר שמות של 95% מהלקוחות והפנה לחקירתו במסגרתה נשאל כמה לקוחות העריך שיעזבו והשיב כי אינו יכול לצפות דבר כזה אבל שהוא מעריך שיכולים לעבור 95% מהלקוחות אך זה תלוי בהתנהלות של התובע שכנגד מולם (ע' 20, ש' 36 וע' 21, ש' 1-4).
במסגרת סיכומיה, טוענת הנתבעת שכנגד, ואף חוזרת על כך במסגרת סיכומי התשובה מטעמה, כי לתובע שכנגד הייתה גישה חופשית למחשבי העסק כך שיכול היה להוציא כל נתון עוד בטרם הרכישה ואף להביא איש מקצוע שיסייע לו בכך, טרם הרכישה או לאחריה. היא טוענת כי אף התובע שכנגד הודה בכך במסגרת חקירתו וכי כאשר נשאל מדוע לא עשה כן השיב כי משה בר אמר לו שאין לו מה לדאוג מאחר וממילא ההזמנות ימשיכו להיכנס דרך הנתבעת שכנגד כך שגם לקוחות שלא מכירים אותו, ימשיכו לעבוד דרכה (ע' 32, ש' 33-35 וכן ע' 33, ש' 1-2). כמו כן הפנתה הנתבעת שכנגד לתשובת התובע שכנגד לפיה אמנם לא נמנעה ממנו גישה פיזית למחשב אך לא היה לו שום ידע ושום היכרות עם התוכנה איתה עבדה הנתבעת שכנגד ולכן לא ידע איך להוציא את המידע (ע' 33 ש' 3-8).
עוד הוסיפה הנתבעת שכנגד כי הטענה לפיה לא הועברה לתובע שכנגד רשימת לקוחות וכי לא ידע מי הם לקוחותיו, היא אבסורדית נוכח טענתו במסגרת כתב ההגנה, כי אינו צריך לשלם לה בגין מוניטין משום שהוא זה שהביא לה את מרבית לקוחותיה.
נראה כי הנתבעת שכנגד לא מכחישה שהיה עליה להעביר לתובע שכנגד רשימת לקוחות אלא טוענת שבדוח הגיול כלולים כל הלקוחות הקבועים וכי די בכך מאחר שעליהם מתבססת הערכת גובה מחזור המכירות (ע' 14 ש' 9-15).
אני סבורה כי בהיעדר הסכם בכתב, לא ניתן לקבוע כי אי העברה של רשימה עם כל לקוח ולקוח שביצע קנייה בשנת 2014, היא הפרה של ההסכם. אפשר שהתובע שכנגד הבין כי יקבל רשימה מסודרת כזו ואילו משה בר הבין שהוא נדרש להעביר את רשימת הלקוחות הקבועים אשר מופיעים בדו"ח הגיול לנוכח עמדתו שעיקר העסק התבסס על הלקוחות הקבועים. התובע שכנגד לא ערך תחשיב של אחוז המכירות בשנת 2014 ללקוחות מזדמנים. על כן בהחלט ייתכן כי יש טעם בטענתו של משה בר כי עיקר העסק היה של הלקוחות הקבועים.
התובע שכנגד הפנה בסיכומיו לסתירות בעדותו של משה בר, כשפעם טען כי מדובר בלקוחות מזדמנים הרוכשים בסכומים קטנים ואחר כך הכחיש שמדובר בלקוחות שרוכשים בסכומים קטנים (ע' 14 ש' 10-15 וע' 27 ש' 22-24). אכן קיים חוסר עקביות במענה זה של משה בר. עם זאת, על מנת להוכיח טענתו בדבר הפרה של ההסכם, היה על התובע שכנגד להראות כי אותם לקוחות ששמם לא הועבר אליו, היוו נדבך משמעותי במחזור המכירות.
התובע שכנגד לא סכם את המכירות בחשבוניות ללקוחות שלטענתו לא הועברו אליו, אלא רק קיבץ בנספח 5 את החשבוניות של לקוחות אשר לשיטתו, הנתבעת שכנגד מכרה להם בשנת 2014 ולא נכללו בדוח הגיול. בהנחה שאקבל טענות אלה של התובע שכנגד, משום שלא הוכחשו על ידי הנתבעת שכגד, מדובר בכ – 330 חשבוניות. עיון בחשבוניות יראה פיזור רחב למדי של סכומים, החל ב – 10 ₪ ועד סכומים שמעל 2,000 ₪ ולעיתים אפילו כ – 4,000 ₪, אולם בדרך כלל מדובר בסכומים של בין 200 ל – 400 ₪. אם אניח לטובת התובע שכנגד כי הממוצע לחשבונית הוא של 400 ₪, הרי שמדובר במכירות בסכום כולל של 132,000 ₪. מתוך מחזור מכירות של 2.3 מיליון ₪ מדובר בפחות מ – 6% מן המכירות. אפילו אם אניח כממוצע לחשבונית סכום של 500 ₪ נגיע להיקף של 165,000 ₪ לשנת 2014 שהם קצת מעל ל – 7% מן המכירות. כלומר, טענתו של משה בר כי לא על כך התבסס העסק, נכונה.
יודגש כי מדובר בהערכה בלבד מאחר שהתובע שכנגד לא ערך את התחשיב הדרוש ואין זה מתפקידו של בית המשפט לסכום מאות חשבוניות כדי לבדוק אם יש ממש בטענות התובע שכנגד.
התובע שכנגד צירף כנספח 4 את רשימת גיול החובות שהועברה אליו ע"י הנתבעת שכנגד, וכנספח 6 את רשימת הלקוחות שלו בשנת 2015. התובע שכנגד טען כי דו"ח הגיול כלל 215 לקוחות ובהיעדר הכחשה של הנתבעת שכנגד, אניח כי אכן כך הוא. ספירת הלקוחות להם מכר התובע שכנגד בשנת 2015, מגיעה ל – 142 לקוחות. אם אניח כי המכירה נעשית באופן לינארי על פני השנה ובשנת 2015 מכר התובע שכנגד רק 10 חודשים (כי העסק הועבר אליו ביום 01.03.15), אפשר היה לצפות שימכור לכ – 80% מן הלקוחות בדוח הגיול, כלומר לכ – 175 לקוחות. העובדה שהתובע שכנגד מכר רק ל – 142 לקוחות, אינה יכולה להיות מוסברת על ידי אי העברת רשימת לקוחות. דבר לא מנע מהתובע שכנגד ליצור קשר עם לקוחות אלה ולשווק להם סחורה.
בחקירתו, טען משה בר, כי לקוחות הבסיס הם בתי ספר. כשנשאל לגבי בתי הספר המופיעים בע' 125 ובע' 162-169 לנספח 5 (בקובץ המוצגים המקורי שהוגש), שלכאורה לא הועברו לתובע שכנגד, השיב כי חלקם היו מזדמנים למרות היותם בתי ספר ולגבי אולפנת נתיבות הסביר כי היא שייכת לסמינר אופקים, שהוא לקוח שהועבר לתובע שכנגד (ע' 27, ש' 20-37) ומעיון בנספח 6 עולה כי הוא אכן לקוח שלו.
אוסיף כי מכתב ההגנה שהגיש התובע שכנגד (כנתבע) עלה שהיה ער לכך שאינו מקבל את מלוא המסמכים שהוא סבר שדרושים לו כבר בזמן אמת. בסעיף 18 לכתב ההגנה טען כי קיבל רק רשימת גיול חובות וכי הנתבעת שכנגד לא ידעה להוציא חומר מן המחשב ולא הייתה מוכנה לשלם למישהו שיעשה זאת. אלא שנראה כי בכך לקה גם התובע שכנגד עצמו שכן כבר בזמן אמת ידע שאינו מקבל את מלוא הנתונים שהוא סבור שדרושים לו ולא הייתה מניעה כי יביא איש מקצוע ויוציא את הנתונים ממחשבי הנתבעת שכנגד. התובע שכנגד נשאל בעניין זה בחקירתו והסביר שלא היה לו שום ידע בתוכנה והוא לא ידע להוציא ממנה נתונים ומעבר לטענה כי משה בר הרגיע אותו לא היה לו הסבר לכך שלא פעל בעצמו להוציא את כל המידע הדרוש לו ממחשבי הנתבעת שכנגד (ע' 32 ש' 33-35, ע' 33 ש' 1-8). על כן טענותיו היום בעניין המידע שהוסתר ממנו אינן במקום.
העולה מן המקובץ הוא כי מצד אחד אין ספק שלא הועברה לתובע שכנגד רשימה מסודרת של כל הלקוחות להם מכרה הנתבעת שכנגד בשנת 2014 וכל שהועבר לו הוא דו"ח גיול אשר משקף לקוחות קבועים. מן הצד השני, בהיעדר הסכם בכתב, לא ברור מה הוסכם בין הצדדים ובנוסף עלה כי המכירות לכל הלקוחות שלא נכללו בדו"ח הגיול, היוו פחות מ – 10% מסך המכירות הכולל לשנת 2014 של ציוד משרדי על ידי הנתבעת שכנגד. היות שהתובע שכנגד טען כי המחזור שלו היה שליש מזה של הנתבעת שכנגד, וודאי לא ניתן להסביר זאת בהחסרה מרשימת הלקוחות של אותם לקוחות מזדמנים.
על כן, אני דוחה את טענת התובע שכנגד כי מדובר בהפרה של ההסכם בין הצדדים. לכל היותר ניתן לומר בעניין זה כי הנתבעת שכנגד לא יצאה מגדרה כדי לסייע לתובע שכנגד ועשתה את המינימום ההכרחי. ניתן להתייחס להתנהלות זו כאל קיום שלא בתום לב של ההסכם. אוסיף עם זאת כי גם אילו הייתה זו הפרה (לא יסודית של ההסכם), הרי שהנזק שגרמה הוא וודאי לא כפי שטוען לו התובע שכנגד.

אי העברת מחירונים
בסיכומיו טען התובע שכנגד כי הנתבעת שכנגד לא סיפקה לו מחירונים כלל לרבות מחירונים לכל לקוח, וכי בכך הקשתה עליו לספק שירות מיטבי ללקוחות הקבועים שחשו מרומים משום שלא קיבלו את השירות והמחירים להם היו מורגלים. לטענתו, הדבר היה דרוש לצורך שימור הלקוחות הקיימים והמשך הפעלה חלקה של העסק. אציין כי במסגרת כתב התביעה שכנגד טען התובע שכנגד כי סופק לו מחירון כללי אך לא ספציפי לכל לקוח וכך הוא טען גם בסעיף 58 לתצהירו, על כן אני סבורה כי יש לקבל טענתו זו, כלומר שקיבל מחירון כללי אולם לא מחירונים ספציפיים ללקוחות שונים.
התובע שכנגד טען כי כשהחל לעבוד גילה שלכל לקוח מחירון אחר וכשפנה לנתבעת שכנגד בבקשה לקבל מחירונים ספציפיים, הן לפני ההליך המשפטי והן במסגרת הליכי גילוי מסמכים, טענה הנתבעת שכנגד כי אין לה כאלו. אציין כי התובע שכנגד לא נחקר בעניין טענתו זו ועל כן טענתו לא נסתרה והיא נתמכה בעדותה של הגב' עדי סבג ובתצהירה. הגב' סבג העידה כי פנתה לאריאלה, אשתו של משה בר בדרישה לקבל מחירים משום שלקוחות פנו אליה ואמרו שהמחירים הנדרשים מהם אינם המחירים הנכונים.
בעניין זה חוזרת הנתבעת שכנגד על הנטען על ידה בהתייחס לרשימת הלקוחות, כי לתובע שכנגד הייתה גישה חופשית לנתונים ואפשרות להיעזר באיש מקצוע לצורך כך, ומוסיפה כי כלל לא ברור מדוע היה עליה להעביר מחירונים ספציפיים לכל לקוח נוכח העובדה שהמחירים אינם קבועים בחוק וכל עסק יכול לקבוע את המחירים שלו. היא מפנה לחקירתו של התובע שכנגד, במסגרתה הסכים לכך (ע' 36, ש' 20-23).
משה בר לא נחקר על כך אך מתצהיריו עולה כי הנתבעת שכנגד אינה מכחישה סיכום בדבר העברת מחירונים (בסעיף 13 לתצהיר התשובה שלו הוא טוען, בין היתר, כי התובע שכנגד נחשף למחירים). מסיכומיה עולה, כי היא מכחישה שהיה עליה להעביר מחירונים ספציפיים.
אני סבורה כי טענת הנתבעת שכנגד כי הייתה לתובע שכנגד גישה חופשית לנתוניה והוא יכול היה להוציא נתונים אלו ואף להיעזר באיש מקצוע מטעמו, אינה רלוונטית בהקשר זה מאחר שעלה כי התובע שכנגד לא היה ער לקיום תמחור שונה ללקוחות שונים בטרם הרכישה ועל כן לא ידע שעליו לחפש מחירונים כאלה.
התובע שכנגד הראה במסגרת הנספחים לתצהירו (נספחים 11-19) כי הנתבעת שכנגד מכרה ללקוחות שונים במחירים נמוכים יותר מאלה שהוא מכר להם. אציין כי נספחים אלה ככלל, אינם מתייחסים לאותו מוצר אצל לקוחות שונים, כך שלא ניתן ללמוד מהם על תמחור דיפרנציאלי אצל הנתבעת שכנגד. חריג אחד הוא נייר צילום שנמכר על ידי הנתבעת שכנגד לשני לקוחות במחירים שונים כפי שעולה מנספחים 15 ו – 19 לתצהירי התובע שכנגד. אוסיף עוד כי התובע שכנגד לא צירף את המחירון שקיבל מהנתבעת שכנגד (כאמור לעיל, בתצהירו הסכים שקיבל מחירון ורק בסיכומים טען שלא קיבל מחירון כלל) ועל כן לא ברור שמכר לפי המחירון שקיבל. עם זאת הנתבעת שכנגד לא טענה אחרת בעניין זה על כן אניח כי אכן הנתבעת שכנגד לעתים מכרה ללקוחות במחירים נמוכים יותר מאלה הנקובים במחירון הכללי שלה.
אני סבורה שלא הוכח כי סוכם בין הצדדים על העברת מחירונים ספציפיים לכל לקוח ואפשר שלא הייתה אצל הנתבעת שכנגד אסופת מחירונים ללקוחות. עם זאת נוכח העובדה כי הסתמן כי היו מחירים שונים ללקוחות שונים, ניתן היה לצפות מן הנתבעת שכנגד כי תעביר מידע זה לתובע שכנגד.
אין מחלוקת על כך שהתובע שכנגד היה רשאי לקבוע מחירים כרצונו, אולם יש ממש בטענתו בהקשר זה שגם אם אין מדובר בהפרה של ההסכם הרי שמדובר בקיום של ההסכם שלא בתום לב. מכירת עסק פעיל, שהיא למעשה מכירה של מלאי ומוניטין, מחייבת שיתוף פעולה בין הצדדים על מנת לשמר את הלקוחות והפרטים הקטנים לגבי כל לקוח הם חלק חשוב משימור הלקוחות. המחירים הם נדבך חשוב, לעיתים החשוב ביותר, ביחסים עם לקוח והיה על הנתבעת שכנגד לסייע לתובע שכנגד בעניין זה.
לאור האמור לעיל, אני סבורה כי גם אם לא הוכחה הפרה של ההסכם בין הצדדים, הרי שוודאי מדובר על קיום ההסכם שלא בתום לב.

הכשלת התובע שכנגד בהעברת העסק
התובע שכנגד טוען כי בניגוד למנגנון שהציעה הנתבעת שכנגד לפיו בהתחלה כל ההזמנות תגענה אליה תוך שמירת מספרי הפקס והטלפון, בפועל היא לא נתנה מענה לשאלות ולא סייעה בהעברת העסק. הוא מפנה בעניין זה לחקירתה של הגב' עדי סבג אשר נשאלה אם הם המשיכו לקבל שירותי משרד מהנתבעת שכנגד לאחר העברת העסק, והשיבה כי היא ניסתה לקבל שירותים אולם רוב הזמן לא היה מענה (ע' 30 ש' 2-3).
לטענת התובע שכנגד, הנתבעת שכנגד אף חיבלה בעסק באופן אקטיבי כאשר דיברה עליו סרה עם לקוחות מאחורי גבו. הוא מפנה בעניין זה לתמליל הקלטה של שיחה שלו עם מזכירת בית ספר טללים בערד, הגב' אילנה ריימונד, שצורף כנספח 22 לתצהיר עדותו הראשית. במסגרת השיחה היא מספרת שכאשר היא מתקשרת למשרדי הנתבעת שכנגד, הם עצבניים, כועסים ואפילו לא מסכימים לתת לה את מספר הטלפון של התובע שכנגד. לטענתו, הנתבעת שכנגד כלל לא התייחסה לתמלול זה. בעניין זה יוער כי במסגרת סיכומיה התייחסה הנתבעת שכנגד לתמלול וטענה כי לא רק שהנתבע לא ידע לומר מתי שיחה זו התקיימה, אלא שגם אין בה דבר שמראה על חבלה בעסק.
במסגרת סיכומי התשובה מטעמה, מתייחסת הנתבעת שכנגד לטענת התובע שכנגד בדבר המנגנון שנקבע להעברת העסק וטוענת כי משה בר מעולם לא הציע מנגנון לפיו ההזמנות תמשכנה להגיע למשרדי הנתבעת שכנגד. גם בעדותו שלל משה בר טענה זו (ע' 24 ש' 2-7). עוד טוענת הנתבעת שכנגד כי אף התובע שכנגד הודה בחקירתו כי הנתבעת שכנגד סייעה לו גם לאחר העברת העסק. הוא מפנה בעניין זה לע' 36 ש' 1-3 שם נשאל התובע שכנגד כמה זמן אחרי העברת העסק השתמש בשירותי המשרד של הנתבעת שכנגד והשיב כי עד להגשת התביעה, אז הוא נחסם. לטענתה, העסק הועבר ביום 01.03.15 וכתב התביעה הוגש ביום 22.10.15 כך שהיא סייעה לתובע שכנגד במשך כחצי שנה. כן מפנה הנתבעת שכנגד בהקשר זה לחקירתה של הגב' עדי סבג בע' 29, ש' 26-29 במסגרתה הודתה כי התובע שכנגד קיבל שירותים מהנתבעת שכנגד לאחר שהעסק עבר לבעלותו.
אני סבורה כי יותר משההתנהלות בין הצדדים משקפת הפרה של הסכם כלשהו, היא משקפת ציפיות שונות של הצדדים והיעדר קביעה מדויקת של מנגנון העברת העסק. אפשר שהיא משקפת אף את הקושי של שכיר להפוך לעצמאי. בעוד התובע שכנגד ציפה כי בתחילת הדרך הנתבעת שכנגד תתמוך בו, הנתבעת שכנגד ציפתה שלאחר מכירת העסק התובע שכנגד יעמוד על רגליו ויפעיל את העסק באופן עצמאי.
הסוגיה של קבלת ההזמנות למשרדי הנתבעת שכנגד לא התבהרה לחלוטין. שכן מצד אחד עלה שהתובע שכנגד בפועל נעזר בשירותי המשרד של הנתבעת שכנגד עד להגשת התביעה (ע' 35 ש' 33-36 וע' 36 ש' 1-3) ומן הצד השני הוא הלין על כך שלא קיבל שירות ראוי. לא ניתן גם כל הסבר ללוח הזמנים בעניין זה. כלומר, כמה זמן לשיטת התובע שכנגד, היו אמורות ההזמנות להמשיך ולהגיע למשרדי הנתבעת שכנגד. ברור שלא לנצח, אולם לוח הזמנים לא נטען ולא הוכח.
בכתב התביעה שכנגד בסעיפים 16-18 פירט התובע שכנגד את המנגנון עליו לשיטתו הוסכם בין הצדדים, שכלל העברת ההזמנות על ידי הנתבעת שכנגד ואי פנייה של התובע שכנגד לספקים. הנתבעת שכנגד הכחישה טענות אלה של התובע שכנגד בכתב ההגנה שכנגד.
לגבי השיחה (נספח 22), מאחר שלא ברור מתי התנהלה, אפשר שהיא התנהלה לאחר הגשת התביעה, שעה שמן הסתם היחסים בין הצדדים לא היו טובים. מכל מקום העובדה שלקוחה של התובע שכנגד זכתה למענה צונן מצד נציגת הנתבעת שכנגד, אינה מצביעה על דפוס התנהגות או על כוונת זדון וייתכן שמדובר במקריות או בפרשנות מוטעית של המזכירה. המזכירה לא זומנה לעדות והדברים נותרו בגדר עדות שמועה.
אוסיף כי התובע שכנגד טען כי גילה שהנתבעת שכנגד המשיכה למכור נייר למספר לקוחות בשנת 2015 ומכרה עטים בכמות גדולה ללקוח נוסף, זאת בניגוד להסכמה כי הנתבעת שכנגד תחדל ממכירת ציוד משרדי לאחר מכירת העסק. מבלי להאריך בעניין זה אשר הוא בשולי הדברים, אציין כי נספח 8 המתוקן, מציג חשבוניות משנת 2014 כך שאין הן מוכיחות מכירות בשנת 2015. מעבר לכך, משה בר טען כי לעיתים הוא מוכר נייר צילום כחלק מעסקי הדפוס וכי את העטים מכר כחלק מעסקי הדפוס מאחר שהודפס עליהם שם הלקוח (ע' 24, ש' 11-32). כך או כך, לא מצאתי כי יש טענה של ממש כי הנתבעת שכנגד המשיכה בעסקי הציוד המשרדי ובשל כך נפגע עסקו של התובע שכנגד.
לאור האמור לעיל, הטענה בדבר הפרת ההסכם על ידי הכשלת התובע שכנגד בהעברת העסק, נדחית.

סיכום הדברים
העולה מן המקובץ הוא כי ניתן לומר כי בעניינים מסוימים לא קיימה הנתבעת שכנגד את ההסכם בין הצדדים בתום לב מירבי. לא מצאתי כי היא הפרה את ההסכם ונראה כי העובדה כי ההסכם לא הועלה על הכתב וההסדרים בין הצדדים נותרו לפרשנות ולהבנה של כל צד, לא הועילה ובוודאי שהיא מקשה על הקביעה כי הייתה הפרה של ההסכם על ידי הנתבעת שכנגד.
אציין כי התובע שכנגד טען להפרת חובת תום הלב במסגרת המו"מ בין הצדדים (סעיף 12 לחוק החוזים), אולם לא טען לקיום ההסכם שלא בתום לב לפי סעיף 39 לחוק החוזים. עם זאת, אני סבורה כי ניתן לראות בקיום שלא בתום לב, חלק מטענת ההפרה ועל כן גם אם הדבר לא נטען במפורש, ניתן לקבוע זאת במסגרת פסק הדין.
הפרת חובת תום הלב שכאמור היא מינורית ולא דרמטית, וודאי אינה עילה לביטול ההסכם. יתר על כן, גם אילו סברתי שיש עילה לביטול ההסכם, הרי שכפי שצוין לעיל, ביטול יש לעשות בתוך זמן סביר (סעיף 8 לחוק התרופות). ראה ע"א 829/01 מלון זאידני נצרת בע"מ נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ שם בע' 7 לפסק הדין נקבע לגבי אפשרות של ביטול הסכם עקב הטעיה או עקב הפרה כדלקמן:
"... ברם, ובזה העיקר, בכל אחד משני המקרים הללו, זכות הביטול כפופה הייתה לסעיף 8 ב חוק התרופות ולסעיף 20 ב חוק החוזים, הקובעים כי הביטול צריך שייעשה תוך "זמן סביר" לאחר שנודע לנפגע על ההפרה או על עילת הביטול. ...
צד הממשיך ליהנות מפירות החוזה לאחר ההפרה, או למרות ההטעיה הנטענת על ידו, ניתן לפרש את  התנהגותו כוויתור על תרופת הביטול: ...".
כך בדיוק היה במקרה זה. התובע שכנגד המשיך ליהנות מפירות החוזה לאחר ההפרות הנטענות על ידו ועל כן יש לראותו כמי שוויתר על תרופת הביטול. הדבר עולה גם מדברי באת כוחו בדיון הראשון שהתקיים ביום 31.01.17 (בטרם הגשת התביעה שכנגד) כי ביטול ההסכם אינו מתאפשר ברמה הפרקטית מאחר שהעסק פועל ושולמו כספים (ע' 1 ש' 13-14 וש' 17) ובהמשך כי הנתבע בחר שלא לבטל את ההסכם (ע' 1 ש' 21).
על כן לכל המוקדם נתן התובע שכנגד הודעת ביטול במועד הגשת כתב התביעה שכנגד. אני סבורה כי הודעת ביטול לאחר שנתיים מהעברת העסק, כשכל העת העסק פעיל, אינה יכולה להיחשב הודעת ביטול בתוך זמן סביר.
נוכח עמדתי כי אין מדובר בהפרה, אין אף מקום לפיצויי קיום. אציין עוד כי גם אילו היה מדובר בהפרה, התובע שכנגד לא הוכיח מהו הנזק שנגרם לו עקב אי העברת מלוא רשימת הלקוחות ואי העברת התמחור השונה ללקוחות השונים. לאור העובדה כי לשיטתו שלו מכר ל – 142 לקוחות בלבד, למרות שקיבל שמות של 215 לקוחות, הוא אינו יכול לייחס את כל הירידה בלקוחות למעשה כלשהו של הנתבעת שכנגד.
יתר על כן, התובע תובע 335,000 ₪ אשר לשיטתו ישלימו את רווחיו לשיעור של 30% כפי שהובטח לו. אלא שגם לשיטתו, 30% היה הרווח הגולמי של הנתבעת שכנגד בשנת 2014. הרווח ב"שורה התחתונה" של דו"ח הרווח וההפסד שצורף כנספח 10 למוצגי התובע שכנגד, מהווה כ – 10% מהמחזור ולא – 30%. לכך אוסיף, כי התובע שכנגד לא הראה כי ביכולתו להפעיל את העסק באופן שיביא אותו לאותה רווחיות שהייתה לנתבעת שכנגד. מכל האמור עולה כי אין בסיס לחיוב הנתבעת שכנגד בפיצויי קיום ובכל מקרה התובע שכנגד לא הוכיח את גובה הפיצויים הנתבע על ידו.

פיצוי בגין עוגמת נפש
התובע שכגד טוען כי לאור העובדה שהיקף העבודה היה נמוך בהרבה, על מנת שלא יפסיד כסף, הוא החליט לוותר על עובדים בעסק ולעבוד לבד כשהוא זה שאחראי על ההזמנות, החלוקה וכל הקשור בתפעול העסק ולכן דורש פיצוי בסך 65,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו.
אני סבורה כי ניתן לקבל טענה זו של התובע שכנגד באופן חלקי מאוד.
אתחיל ואומר כי אדם שמחליט להפוך לעצמאי ולנהל עסק, גם אם לא הקים אותו אלא רכש אותו, באופן סביר, לפחות בשנה או השנתיים הראשונות, נדרש למאמץ מוגבר כדי לבסס את העסק. ככל שסבר התובע שכנגד כי פשוט "יחליק" לתוך העסק של הנתבעת שכנגד, לא יתאמץ, ישב במשרד, יעסיק עובדים והכסף יזרום, כנראה שטעה, אולם אין זו עילה לחייב את הנתבעת שכנגד לפצותו.
מעבר לכך, לא בטוח שכדי לנהל את העסק במחזור של פחות ממיליון ₪ כטענת התובע שכנגד, דרוש יותר מעובד אחד והתובע שכנגד לא נתן שום מידע לגבי מצבו של העסק היום. מה המחזור של העסק, כמה עובדים הוא מעסיק או כל נתון ממנו ניתן יהיה ללמוד, כי אכן הוא נדרש למאמץ לא סביר רק בגלל התנהלות כזו או אחרת של הנתבעת שכנגד.
בדיון ביום 04.01.18 טען ב"כ הנתבעת שכנגד כי כשהעסק היה אצלה הועסקו בו 4 אנשים (ע' 9 ש' 26-27) ועל כן לשיטתה דווקא ההחלטה של התובע שכנגד להפעיל את העסק לבד הייתה בעוכריו. אולי הוא חסך משכורות אולם לא השתלט על העסק. בכל מקרה, התובע שכנגד לא הוכיח כי התנהלות כלשהי של הנתבעת שכנגד גרמה לו להחליט כיצד לנהל את העסק.
אני סבורה כי לכל היותר ניתן לומר כי לתובע שכנגד נגרמה עבודה מאומצת יותר בשל חוסר שיתוף הפעולה של הנתבעת שכנגד בעניין רשימת הלקוחות ובעניין המחירונים. ניתן להניח כי הדבר אף גרם לו למתח ואי נעימות. על כן אני מוצאת לנכון לפצותו בסכום של 20,000 ₪.

סוף דבר
כאמור לעיל, התביעה העיקרית התקבלה ואני מחייבת את הנתבע/ התובע שכנגד לשלם לתובעת / הנתבעת שכנגד סכום של 103,556 ₪. בקיזוז הסכום שאני מחייבת את הנתבעת שכנגד בגין עוגמת נפש, נותר התובע שכנגד חייב לנתבעת שכנגד סך של 83,556 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד יום ביצוע התשלום בפועל.
בנוסף אני מחייבת את הנתבע/ התובע שכנגד בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד של הנתבעת שכנגד בסכום כולל של 13,500 ₪ .
אין בסיס להתיר פיצול סעדים ועל כן אינני נותנת היתר לפיצול סעדים.
הסכומים לעיל ישולמו לנתבעת שכנגד בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין על ידי הנתבע/ התובע שכנגד.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ב' אדר תשפ"א, 14 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.