הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 41356-02-16

בפני
כבוד ה שופטת עירית קויפמן

התובע
יעקב שמיר
נ ג ד
הנתבעות

  1. רמה מינדלין
  2. עיריית באר שבע

החלטה

1. בפניי בקשה להורות על דחיית התביעה כנגד הנתבעת 1 מחמת חסינות עובד ציבור.
לבקשה צורפה הודעה על קיומה של חסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובקשה לדחיית התובענה נגד הנתבעת – רמה מינדלין, חתומה ע"י עו"ד חיים טורקל, היועץ המשפטי לעיריה.

מדובר בתביעה כספית על סך 450,000 ₪, אשר הגיש התובע כנגד הנתבעת 1 בגין הגשת תלונה כוזבת למשטרת ישראל, אשר בגינה הוגש נגדו כתב אישום בגין תקיפה ואיומים.
התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1, עובדת עירית באר שבע, המשמשת כסגנית מהנדס העיר.

לאחר הגשת הבקשה, ובהתאם להוראות סעיף 7ג(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הוריתי בהחלטה מיום 11.5.16 על צירופה של עירית באר שבע להליך.

2. המבקשת 1 בבקשתה טוענת, כי התובע הוא תובע סדרתי, שהגיש תביעות אישיות כנגד עובדי העיריה, במטרה להפעיל לחץ פסול על עובדי העיריה, וכי התביעה כולה עוסקת בעבודתה של הנתבעת 1 והוגשה נגדה בגין עבודתה. כן צוין כי במקרים דומים, בהליך מקביל, בתביעות שהגיש התובע עצמו כנגד עובדי עיריה אחרים, לרבות התובעת, ניתנה החלטה המכירה בחסינותם.

3. התובע מתנגד לבקשה וטוען, בין היתר, כי תביעתו כנגד הנתבעת 1 אינה קשורה למקום עבודתה, כי הנתבעת 1 שיקרה בעדותה במשטרה, וכי היא ביצעה עבירה פלילית חמורה בכך שהגישה נגדו תלונת שווא למשטרה בגין תקיפה ואיומים והפרעה לעובד ציבור, והכל ביודעין ובזדון כדי לערפל את מחדלה בכך שטרקה את דלת משרדה על ראשו. התובע מציין כי המשטרה סגרה את התיק נגדו.
4. ביום 30.10.16 התקיים דיון בפניי, וזאת לאחר שהתובע עמד על קיום דיון וחקירתה של הנתבעת 1. במועד הדיון נחקרה הנתבעת 1, וב"כ הנתבעות ויתר על חקירת התובע.

דיון והכרעה
5. סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:
"לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".

כן נקבע בסעיף 7ג לפקודת הנזיקין:
"(א) הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש... כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשי העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א.

(ב) קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד הרשות הציבורית ויחולו הוראות סעיף 7ב(ב), בשינויים המחויבים; קבע בית המשפט שעובד הציבור עשה את המעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידו – תידחה התובענה נגד הרשות הציבורית" .

מכאן, שעל מנת שתינתן חסינות לעובד ציבור, יש להראות כי המעשה נעשה ע"י עובד ציבור תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, וכי הדבר לא נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו.

6. בפסיקה נקבע, כי הנטל בעניין זה מוטל על המתנגד לבקשת החסינות, קרי התובע.

"...גם כאשר התובע אינו מסכים לבקשה אך זו מוגשת על ידי הרשות הציבורית הסבורה כי מתקיימים באותו המקרה התנאים הנדרשים להכרה בחסינות כי אז רשאי בית המשפט להניח כנקודת מוצא שהתנאים התקיימו והנטל יעבור אל התובע להראות מדוע אין לקבל את עמדתה של הרשות בעניין זה" [רע"א 775/11 אברהם פלקסנר נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (11.8.14 - פורסם בנבו)].
כן נקבע בפסיקה, כי יש לפרש בצמצום את הסייג שנקבע בפקודת הנזיקין, שכן מטרת המחוקק היתה להרחיב את חסינות עובדי הציבור, למעט במקרים חמורים, וזאת כדי למנוע רדיפה אישית של עובדי ציבור, להבדיל מתביעה נגד הרשות בה הם עובדים [(בע"מ 1509/14 פלוני נ' פלונית (20.3.14 – פורסם בנבו) ].

7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ושמעתי טיעוניהם בדיון שהתקיים בפניי, אני סבורה שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להראות מדוע אין לקבל את עמדת העיריה.

אין חולק, שהנתבעת 1 הינה עובדת עיריה, כאשר כל הקשר בינה לבין התובע וכל המעשים הנטענים, גם אם יוכחו, נעשו בבניין העיריה, במסגרת תפקידה של הנתבעת 1 בעיריה, ובזיקה לעניינים הנוגעים לעבודתה, וכי לא היה לנתבעת 1 כל אינטרס אישי שאינו קשור בעבודתה.

טענת התובע, לפיה הוגשה נגדו תלונת שווא במשטרה ע"י הנתבעת 1 , אינה מספקת כדי להוכיח את התקיימות הסייג בעניין זה, שכן ה תובע לא עמד בנטל להוכיח קיומה של כוונה לגרום נזק, או שוויון נפש לאפשרות גרימתו.

התובע לא צירף לתגובתו תצהיר להוכחת הסייג לתחולת החסינות, ודי בכך כדי להביא לדחיית התנגדותו ולאישור הבקשה, שכן, בהעדר תצהיר, אין באפשרותו להוכיח את העובדות המקימות את ה סייג להכרה בחסינות.

גם לו היו נתמכות הטענות העובדתיות בתצהיר, הרי שאין בהן כדי להוכיח כוונה לגרום נזק או שוויון נפש לאפשרות גרימתו.
הרקע להגשת התלונה במשטרה הוא הגעתו של התובע לבניין עירית באר שבע, כאשר לטענת הנתבעת 1, התובע פוקד את משרדי העיריה באופן קבוע, מטריד את הצוות המקצועי ומתנהל בצורה מאיימת. לעניין האירוע הספציפי העידה הנתבעת 1: "אני חושבת שהמעמד היה מאוד קשה לי, פעם ראשונה הרגשתי מאוימת, קולי רעד ונאלצתי לבקש את עזרת הבטחון ואני חושבת שאני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים בהן זה קרה. אני ביקשתי ממך, כיוון שהתנהגת מאוד לא יפה, שתלך הביתה ואמרתי שאעביר לך הנחיות כתובות, ואתה לא הרפית ורדפת אחריי לחדר. הגעתי לחדר, ניסיתי לסגור את הדלת, לא אפשרת לי לסגור, ואז ביקשתי שיזעיקו את הבטחון..." (עמ' 3, ש' 3-7 לפרו'), וכן בהמשך עדותה "באותו יום הטרדת אותי, דחפת אותי, חסמת לי את הדרך, לא נתת לי להיכנס למשרד שלי" (עמ' 5, ש' 11 לפרו').
תלונת הנתבעת 1 במשטרה בהתייחס לאירוע מיום 6.11.11, הוגשה ביום 9.11.14, וזאת בהמלצת היועץ המשפטי של עירית באר שבע, מר חיים טורקל, כפי שנטען בכתב התביעה עצמו (סעיף 4 לכתב התביעה). מכאן, שגם לגרסת התובע עצמו, הגשת התלונה למשטרה היתה בהמלצת היועץ המשפטי של עירית באר שבע, ועל כן ספק אם ניתן ללמוד מהגשת התלונה בנסיבות האמורות, על כוונה של הנתבעת 1 לגרום נזק או שוויון נפש לגרימתו.

8. יצויין כי התובע הגיש מספר תביעות כנגד גורמים שונים בעיריית באר שבע. ראוי להזכיר את הדברים שנקבעו ע"י כב' השופט משה הולצמן בהליך מקביל, בו נדונה שאלת חסינותם של עובדי ציבור בעירית באר שבע, ובהם הנתבעת 1 , בתביעות שהוגשו ע"י התובע כדלקמן:
"גם אם אניח, לטובתו של המשיב, שהמגעים התכופים שהתנהלו בין הצדדים, שמידת תכיפותם נקבעה, יש להניח, על ידי המשיב, וטיבם של המגעים, הובילו ליחסים טעונים ביניהם, ויכול שהיה בכך כדי להשליך במידה כזו או אחרת על התנהלותם של המבקשים בעניינו של המשיב, וגם אם אניח שנפלו פגמים כאלה או אחרים בהתנהלותם כלפי המשיב, ומבלי שיש בכך כדי להביע דעה בעניין זה, עדיין סבורני כי החלק הארי של התנהלותם נעשתה בזיקה ישירה והדוקה לעבודתם השוטפת בעיריה, ויש ליתן לכך את המשקל הראוי במסגרת הדיון בסוגיית החסינות" (ת"א (ב"ש) 35355-11-14 שמיר נ' מינדלין ואח').
הדברים האמורים יפים גם להליך זה.

9. לאור כל האמור, התובע לא הוכיח כי הנתבעת 1 פעלה כלפיו מתוך כוונה לגרום לו נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו, באופן שיש בו כדי לשלול ממנה חיסיון בפני התובענה.

10. יודגש, כי אין באמור כדי למנוע את בירור התביעה לגופה, שכן ההליך נמשך כנגד עירית באר שבע – הנתבעת 2.

11. אשר על כן, אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת 1 מחמת חסינות.
עירית באר שבע תגיש כתב הגנה תוך 30 יום.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת 1 בסך כולל של 3,500 ₪.

ניתנה היום, כ"ט תשרי תשע"ז, 31 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.