הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 39048-12-12

בפני
כבוד ה שופט יורם ברוזה

תובעת
א.ש. עוז נכסים והשקעות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שיר עיני

נגד

נתבעים
1.י.א.ח. יטב בניה פתוח והשקעות בע"מ (בפירוק)

2.ציון גלעד בובליל
ע"י ב"כ עו"ד אהוד ערב ועו"ד דן כהן

3.ג. בובליל הנדסה אזרחית בע"מ (בפירוק)

4.חיים לנגר – ניתן פסק דין
ע"י עו"ד ניב כהן

פסק דין

לפני תביעה לתשלום סך של 101,237 ₪ בשל אי תשלום עבור סחורה אשר נרכשה מאת התובעת "א.ש. עוז נכסים והשקעות בע"מ" (להלן:- "התובעת") לצורך בניית בית ספר בעיר נתיבות בשנת 2011.

השאלה העומדת להכרעה בתיק זה הינה האם יש מקום לחיוב אישי של הנתבע 2, מר גלעד בובליל ( להלן:- "הנתבע") בתשלום עבור הסחורה ( בדרך של הרמת מסך) וזאת לאחר שהנתבעת 1, " י.א.ח. יטב בניה פיתוח והשקעות בע"מ" והנתבעת 3 " ג. בובליל הנדסה אזרחית בע"מ", שתיהן חברות שהיו בבעלותו ( הנתבעת 1 בבעלות מלאה והנתבעת 3 בשותפות עם אחר), החלו בהליכי פירוק.

כנגד הנתבעת 1 ניתן צו פירוק ביום 30.9.13 ( פר"ק 54652-02-13) וכנגד הנתבעת 3 ניתן צו פירוק ביום 31.3.14 ( פר"ק 49654-12-13).

במהלך ניהול התיק צורף לתביעה הנתבע 4, מר חיים לנגר, אשר שימש כסוכן של התובעת ולמעשה ביצע את עסקת המכירה אל מול הנתבע והחברות שבבעלותו. לאחר סיום שמיעת הראיות, ובמועד בו היה על התובעת להגיש סיכומים מטעמה ( לאחר מספר הארכות), הוגשה בקשה למחיקת הנתבע 4.

לאחר קבלת עמדת הנתבע 4 ניתן פסק דין חלקי ביום 25.7.18 המורה על דחיית התביעה כנגדו בצירוף חיוב בהוצאות. כאשר השאלה האם התובעת זכאית לתבוע הוצאות אלו מהנתבע הושארה לסיום ההליכים.

השתלשלות העניינים:-
בחודש פברואר 2011 חתמה הנתבעת 1 על אישור הזמנה מספר SO11001432 ובו היא הזמינה מהתובעת מרצפות בשטח של 1830 מ"ר, המרצפות סופקו בחודש מרץ 2011 ( בשני מועדים שונים לפי תעודות המשלוח – 8.3.11 וכן 22.3.11), כמו כן הוצאה חשבונית מס מרכזת מספר SI1001588 ביום 24.3.11 ולפיה היה על הנתבעת 1 לשלם סכום של 95,526 ₪ כולל מע"מ. המרצפות הוזמנו לצורך ביצוע מיזם של בניית בית ספר בעיר נתיבות.

לטענת הנתבע ( פרק ד' לתצהירו), המיזם דרש מרצפות בשטח כולל של 2,400 מ"ר, מאחר ודובר בהזמנה מחו"ל טען הנתבע כי ראשית הוא ביקש לוודא שיש בכוחה של התובעת לספק את מלוא הסחורה הנדרשת ( אשר סופקה במחיר אטרקטיבי) והובטח לו במפורש שכן, לטענתו את ההזמנה ביצע מהתובעת רק לאחר שהובטח לו כי בהמשך תוכל לספק את יתרת ההזמנה ( עניין זה לא מוזכר בכתובים).

חיים לנגר אישר בעדותו כי הקשר הראשוני עם הנתבע החל בטרם עבד עם התובעת, בעודו עובד עם ספק אחר ( טרבלסי קרמיקה), כי לאחר שעבר לעבוד אצל התובעת העתיק למעשה את ההזמנה ( עמ' 52, שורות 13-16, עמ' 53, שורות 3-5), לטענתו מהתחלה דובר רק על 1,800 מ"ר ( עמ' 52, שורה 25), לא זכור לו שדיברו על 2,400 מ"ר ( עמ' 52, שורה 31) ואם היה מדובר על 2,400 מ"ר היה העניין נבדק ( עמ' 52, שורה 33).

כנגד חשבונית זו נתנה הנתבעת 1 שתי המחאות, כל אחת על סך של 47,500 ₪, על גב ההמחאות נרשם בכתב יד " פרעון שיק זה מותנה באספקת חומרים עפ"י הזמנת החברה במידה ולא יסופקו החומרים ( חלקם או כולם), מכל סיבה שהיא, יבוטל שיק זה ולחברה לא תהיה שום טענה בעקבות אי פרעונו" בתחתית הכיתוב ישנה חותמת של התובעת וכן חתום עליה חיים לנגר ( נספח א לכתב התביעה המתוקן)

הנתבע טוען כי הרישום נעשה כדי להבטיח שניתן יהא לספק את יתרת הסחורה והוא לא יתקע בלי המרצפות, לטענתו באותו זמן כבר חשש שהתובעת לא תוכל לספק את יתרת הסחורה ועל כן הוסף הכיתוב ( פסקאות 20-25 לתצהיר הנתבע).

חיים לנגר מסר גרסה שונה, לטענתו כאשר הגיע לקבל את ההמחאות איש לא דיבר על הזמנת סחורה נוספת, הוא הגיע למשרדים וישב עם הנתבע, הנתבע דרש לרשום את המלל שהוסף, הוא פנה לבעלי התובעת אשר מסר לו כי מאחר וכל הסחורה סופקה אין מבחינתו מניעה שיתווסף הכיתוב וכך נעשה ( עמ' 53, שורה 32 – עמ' 54, שורה 2), לטענתו הפקידה של הנתבע רשמה זאת רק לאחר שהיא שוחחה עם הבעלים של התובעת בטלפון בנוכחותו ( עמ' 55, שורה 4).

בכל הקשור לחותמת של התובעת, המופיעה בתחתית הכיתוב, הבהיר מר לנגר כי זו הייתה דרישה של הנתבע, הוא התקשר לפקידה של התובעת שמסרה לו כי עליו להגיע לירושלים מנתיבות לקחת חותמת, אולם הוא לא רצה לעשות כן, על כן בתיאום עמה הכין חותמת, חתם בשם התובעת ומסר לה את החותמת יחד עם ההמחאות ( עמ' 55, שורות 23-28, עמ' 56, שורות 16-17), מספר שעות לאחר הבאת ההמחאות הוא פוטר ( עמ' 56, שורה 17), לטענתו הוא פוטר שכן ההמחאות היו מתועדות לתאריך מאוחר וכן בגלל התוספת של המלל ( עמ' 56, שורה 21).

לטענתו הדבר היה בחודש יולי, התובעת ניסתה לשנות העניין אל מול הנתבע באמצעות ניסים מטרסו ( עמ' 57, שורות 1-2)

מר ניסים מטרסו, אשר העיד מטעם התובעת, כמי שהיה ממונה על הגביה, טען כי הוא אסף את ההמחאות וכבר אז שם לב שהחותמת לא של החברה ( עמ' 19, שורות 30-33), לטענתו הוא לקח את ההמחאות בהנחיית מנכ"ל התובעת.

מנכ"ל התובעת, מר שלומי עוז העיד כי הוא עבד ישירות מול חיים לנגר בהזמנה זו ( עמ' 23, שורות 3-4) דבר שאינו שכיח ( עמ' 23, שורה 5), מבחינתו הוזמנו 1,800 מ"ר, סופקו 1,800 מ"ר ואין כל הזמנות נוספות ( עמ' 23, שורות 22-24). לטענתו היה ביכולת התובעת לספק את יתרת הסחורה אם הייתה מוזמנת ( עמ' 23, שורה 27).

בהגיע מועד הפירעון, ביטלה הנתבעת 1 את שתי ההמחאות ועל כן התובעת לא קיבלה את תמורתן. הנתבע טוען כי הביטול היה מאחר ולא סופקה יתרת ההזמנה, הוא טוען כי בנסיבות אלו נאלץ לפנות לספק אחר ( נגב קרמיקה) אשר דרש תמורת מרצפות 65 ₪ למ"ר בצירוף מע"מ ( במקום 45 ₪ למ"ר בצירוף מע"מ כפי שנדרש לשלם לתובעת), לטענתו בכך נכנס התנאי האמור לתוקף ועל כן הביטול היה כדין ( סעיפים 26-29 לתצהירו של הנתבע).

בעקבות ביטול זה הוגשו בתחילה ההמחאות לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, וכן פעלה התובעת לעיקול מיטלטלין, במסגרת הליכי העיקול עוקלו מיטלטלין אשר הנתבעת 3 טענה כי הם שייכים לה. על כן הגישה הנתבעת 3 המרצת פתיחה לבית המשפט ( ה"פ 9036-04-12) במסגרתה נפסק, בהסכמת הצדדים, כי המיטלטלין אכן שייכים לנתבעת 3, אולם התובעת רשאית להגיש תביעה להרמת מסך בה תכלול את הנתבעת 3. ואכן זו התביעה שבפני, אשר הוגשה בתחילה לבית משפט השלום בירושלים.

בעקבות החלטת כב' השופטת אנה שניידר הועבר התיק להישמע במחוז דרום מטעמים של סמכות מקומית.

כמו כן, במקביל הגישה הנתבעת 1 התנגדות לביצוע ההמחאות ( ת"ט 24266-04-12), הליכים אלו עוכבו בעקבות צו הפירוק.

בכתב התביעה נתבעו , כאמור, גם הנתבעת 1 וגם הנתבעת 3 שכן התובעת טענה כי למעשה הנתבע השתמש בשתיהן בדרך של מרמה. לטענתה לנתבע היו שתי חברות, אחת הנתבעת 1 שביצעה את ההזמנות וצברה חובות עתק, והשנייה הנתבעת 3 אשר קיבלה את התמורה ולראיה בשלט שהותקן באתר בית הספר הקבלן המבצע היא הנתבעת 3 למרות שאת ההזמנה ערכה הנתבעת 1.

בסיכומו של דבר, גם לנתבעת 1 וגם לנתבעת 3 הוצאו צווי פירוק, ועל כן השאלה הינה האם ניתן לתבוע מהנתבע ישירות את הכספים. התובעת לא הגישה תביעת חוב כנגדן ( או לכל הפחות לא הציגה אישור כי עשתה כן) וכן לא קיבלה אישור מבית המשפט המחוזי להמשיך את ההליכים כנגדן.

הבסיס המשפטי:-
יש לזכור כי החוב אינו של הנתבע כי אם של הנתבעת 1, אשר חתומה על הזמנת הסחורה וכן על ההמחאות, לפיכך בכדי לייחס לנתבע את החוב יש לפעול בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 הקובע כי:-

"6 (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".

כלומר כדי שניתן יהא להרים את המסך ולהגיע לנתבע על התובעת לעבור מספר מכשולים:-
ראשית יש לקבוע האם אכן חייבת הנתבעת כספים לתובעת.
שנית, אם אכן קיים חוב, יש לבחון האם מדובר באחד מהמקרים החריגים המנויים בסעיף ( פעלו כדי להונות אדם או לקפח נושה, או שפעלו באופן הפוגע בתכלית החברה, תוך כדי נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולות החברה לפרוע את הנזקים) וגם אם כן האם בנסיבות העניין צודק וראוי לעשות כן.
שלישית יש לקבוע שבעל המניה היה מודע לשימוש האמור וזאת בשים לב לאחזקותיו, להוראות סעיפים 192 ו- 193 לחוק החברות שעניינם חובת בעל המניות לנהוג בתום לב והגינות כלפי החברה, וליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

טרם חקיקת חוק החברות, קבעה הפסיקה מתי ניתן לבצע הרמת מסך, המבחנים נקבעו לפי נסיבות המקרים שהגיעו לבית המשפט, אחרי שנחקק חוק החברות החל ויכוח בין המלומדים האם החוק בא לצמצם או להרחיב את העילות ( ראה בע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.05)).

לפיכך תוקן הסעיף בשנת 2005 לנוסח הנוכחי, בדברי ההסבר להצעת החוק הובהר במפורש כי:-

"סעיף 6 עשוי להתפרש כרחב מדי ולא בהיר ולהותיר את הקהילה העסקית בחוסר ודאות ובסיכונים שאינם ניתנים לצפיה. כדי להבהיר שלא היה בכוונת המחוקק להרחיב את קשת המקרים שבהם יורם מסך ההתאגדות לעומת המצב קודם תחילתו של החוק, מוצע לקבוע כי המקרים שבהם ייוחסו חובות החברה לבעלי המניות יהיו אך ורק כאשר נכון, צודק ויעיל לעשות כן ובהתקיים אחד מן המקרים המפורטים בסעיף המוצע. בכך בעצם צומצמה האפשרות להרמת מסך לרשימת מקרים סגורה ובלבד שנכון, צודק, ויעיל לעשות כן. בשקלו שיקולי יעילות, מודרך בית המשפט לבחון את התועלת להתפתחותה של הכלכלה באמצעות השימוש בעקרון האחריות המוגבלת...

עוד מוצע להבהיר כי הרמת מסך במקרה של מימון דק תתבצע רק כאשר החברה, באמצעות האורגנים שלה בהתאם לסמכויותיהם, פעלה באופן הפוגע בטובת החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" (הצע"ח 3132, ה' בתמוז התשס"ב, 8.6.02, עמ' 640).

כפי שניתן לראות בהצעת החוק, ענין המודעות שהוסף בחוק, לא נכלל בה, ולמעשה דרישת המודעות הוספה בנוסח הסופי של התיקון כאשר מטרתה הינו להוסיף ולצמצם את העילות, יותר מאשר הצעת החוק המקורית ביקשה לצמצם. ראה את דברי כב' הנשיא ( כתוארו דאז) א. ברק בע"א 10582/02 הנ"ל, כי:-
"על פי הסעיף במתכונתו החדשה בוטלה " עילת הסל" של ס"ק ( ב) לגבי ייחוס חובות של חברה לבעל מניות, והאפשרות צומצמה למקרי הונאה או קיפוח." (שם, עמ' 13)
בכך הביע המחוקק את דעתו כי רק באותם מקרים חריגים וקיצוניים יפעלו בתי המשפט לצורך הרמת מסך, וזאת מתוך מטרה ברורה שבאה לעודד הקמת חברות בכדי לעודד את הפעילות המסחרית במשק. עניין זה ידוע ומוכר, והתובעת כחברה פעילה מודעת לו גם היא.

טענות התובעת:-
התובעת פותחת וטוענת בכך שאין כל מחלוקת כי הנתבעת 1 חייבת לתובעת את סכום התביעה, וזאת מכוח החוזה שנכרת בין הצדדים, החוב היה בשנת 2011 ( לטענתה).

התובעת טוענת כי הוכח שהתקיימו מספר עילות בעניינן שלפני, עירוב נכסים, היעדר הפרדה והברחת נכסים. התובעת מפנה לחקירות הנתבע בהוצאה לפועל אל מול החקירה בבית המשפט, לגבי מיקום מושבן של החברות, זהות העובדים, והזיקה בין החברות.

לטענתה, בבית המשפט אישר הנתבע כי ביום 1.1.12 הועברה פעילות הנתבעת 1 לנתבעת 3 וכי גם אם ההכנסות לא הועברו לחשבון הבנק של הנתבעת 1 הן הועברו לשם באופן מיידי.

לטענת התובעת נמנע הנתבע מלהעיד עובדים שהיה ביכולתם לתמוך בטענותיו ויש לזקוף זאת לחובתו.

עוד טוענת התובעת כי מעיון ברשימת תיק ההוצאה לפועל שהיו לנתבעת בזמן הרלוונטי, מלמדת כי הנתבע ידע שהחברה הינה על סף פירוק ועל כן היה מודע לכך שנעשה שימשו בחברה כדי לקפח אותה כנושה. וכי לא בכדי נמנע הנתבע מלשלם במועד ודחה את התשלום במשך תשעה חודשים עד שביטל את ההמחאות.

טענה נוספת הינה שהרישום בגב ההמחאות נעשה כדי שניתן יהא לבטל אותן, שכן באותו שלב לא הייתה כל הזמנה.

טענות הנתבע:-
טענתו הראשונה של הנתבע הינה שכלל לא הוכח כי החברה אכן חייבת כספים לתובעת, לטענתו נעדר בית המשפט סמכות מלדון בשאלה זו, שכן מהרגע שהחלו הליכי פירוק, הסמכות העניינית לדון בעצם קיומו של החוב הינה לבית המשפט המחוזי. לפיכך היה על התובעת לפעול ראשית להגיש תביעת חוב, דבר אותו לא עשתה.

שנית טוען הנתבע כי גם אם יש לבית המשפט סמכות לדון בתביעה לא התקיימו התנאים לחיוב הנתבעת שכן העסקה לא הושלמה, כל עוד לא סיפקה התובעת את מלוא הסחורה (2,400 מ"ר), ועל כן אין לו כלל חוב.

שלישית, טוען הנתבע כי לא התמלאו התנאים להרמת מסך, מדובר במהלך קיצוני אשר יש לפעול בו במשורה, עיון בדפי הבנק מלמד כי טענת התובעת ולפיה פעל התובע לצורך מרמה לא הוכחה, להפך הוכח כי במועדים הרלוונטיים היה די כסף בחשבון הבנק לפרוע את ההמחאות, אלמלא היה הנתבע מבטל אותן.

מכל האמור לעיל נטען שיש לדחות את התביעה.

תשובת התובעת:-
בסיכומי התשובה נמנעה התובעת מלהתייחס ל שאלת הסמכות לדון בתביעה ובשאלה האם הגישה תביעת חוב.

ההכרעה:-
לאחר שעברתי על כתבי הטענות, הראיות שהוגשו, פרוטוקול חקירות העדים, וכן סיכומי הצדדים סבור אני כי דין התביעה להידחות. וזאת משני טעמים, העדר סמכות לדון בעצם קיומו של החוב והעדר הוכחת התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק החברות.

שאלת הסמכות:-
מהרגע שהחלו הליכי פירוק כנגד הנתבעות, היו שתי דרכים פתוחות בפני התובעת.
הראשונה לפנות בתביעת חוב במסגרת הליכי הפירוק.
השנייה הינה לפנות לבית המשפט המחוזי ולבקש להמשיך בהליכים כנגד הנתבעת בבית המשפט וזאת מכוח סעיף 267 לפקודת החברות [ נוסח חדש], התשמ"ג – 1983 .

לא ניתן לקבל פעולה בדרך שונה משתי הדרכים הללו שכן המטרה הינה לוודא כי לא נעשים ניסיונות להבריח נכסים מקופת הפירוק וכי לא נעשית העדפת נושים אסורה.

אם הייתה התובעת פועלת כפי שנדרש ומגישה תביעת חוב, היה המנהל המיוחד מכריע האם אכן קיים חוב של הנתבעת לתובעת, זו היא סמכותו, וככל שהיה נקבע שקיים חוב היה הדיון מתקיים בשאלת הרמת המסך.

לחילופין, אם היה בית המשפט המחוזי מאשר לתובעת להמשיך בהליכים, וככל שהתובעת הייתה מבהירה לבית המשפט כי המשך ההליכים נדרש רק בשביל שניתן יהא לדון בשאלת הרמת המסך לא הייתה מניעה שבית המשפט המחוזי יאשר לה לעשות כן, היה בית משפט זה קונה סמכות לדון בשאלת קיומו של החוב.

התובעת לא פעלה באף אחת מהדרכים הללו, עניין הפירוק היה ידוע לה ( ודי אם נזכיר כי הפיקדון שהופקד בבית המשפט בתיק ת"ט 24266-04-12 כערובה להוצאות במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר שהוגשה, הועבר לקופת הפירוק למרות שהתובעת ביקשה כי יועבר לתיק זה).

לא מדובר בפגם טכני אלא בשאלה מהותית לתיק. ההכרעה בדבר עצם קיומו של החוב אינה " טפלה" לסעד המתבקש, כך שניתן לטעון כי בסמכות בית משפט זה להכריע בה, היא שאלה מהותית שפותחת את הדלת להיכנס לגדרי סעיף 6 לחוק החברות.

קביעה אחרת משמעותה היא שכל פעם שמוצא צו פירוק, יכולים הצדדים להציף את בתי המשפט בתביעות להרמת מסך, דבר שנוגד את הרציונל של הליך הפירוק וריכוז כל התביעות במקום אחד.

לא בכדי התובעת לא התייחסה לעניין זה, גם לא בסיכומי התשובה מטעמה, וזאת למרות טיעון מפורש של הנתבע, שכן גם היא הבינה כי יש קושי בעניין זה, ובמקום להתמודד עימו העדיפה שלא להתייחס אליו ורק לטעון כי אין מחלוקת שקיים חוב.

לפיכך, ומאחר ובפועל אין זה בסמכותו של בית משפט השלום לקבוע האם רכן ישנו חוב, לא הוכח כי יש חוב ועל כן אין מקום לדון בשאלה האם יש מקום להרמת מסך.

העדר עילה להרמת מסך:-
אולם, גם אם היה זה בסמכותו של בית המשפט לדון בשאלה, עדיין אין מקום לבצע הרמת מסך שכן לא הוכחה הכוונה הנדרשת ולא הוכח כי אכן מדובר היה בחברה חדלת פירעון כבר בעת מתן ההמחאות.

הליך הרמת מסך הינו הליך חריג, לא ניתן לקבוע כי בכל מקום שבו הייתה התנהלות עסקית כושלת יש מקום להרמת מסך יש להוכיח כי הייתה כוונה לרמות ולהונות, הייתה כוונה לקפח נושים, הייתה מודעות לכך שהמעשים נעשים בכדי לקפח נושים, ומדובר במקרה מיוחד המצדיק זאת התובעת לא הוכיחה כי כך היה המקרה שלפני.

אכן, התמונה המצטיירת הינה של חברה על סף קריסה, אשר הנתבע מנסה להצילה, ועדיין ביום 1.12.11 ( מועד ההמחאה הראשונה) היה בחשבון הבנק די כסף לפירעון ההמחאה ( לאחר שההמחאה הוצגה לפירעון עמדה יתרת החובה על 83,392 ₪ ומעצם העובדה שביום 30.11.11 כובדו המחאות כך שיתרת החובה עמדה על מעל 90,000 ₪ ניתן ללמוד שגם המחאה זו הייתה מכובדת אלמלא הייתה ההמחאה מבוטלת). ביום 30.12.11 היתה יתרת החובה בחשבון 18,999 ₪ בלבד.

כפי שניתן לראות הנתבע דאג להזרים כספים לחשבון בכדי לדאוג שכל ההמחאות מכובדות. התובעת לא הוכיחה כי התנהלותו של הנתבע נועדה להונות אותה. ובכוונה הוא התחמק מחובותיו.

יתרה מזאת, מר עוז העיד כי התובעת הינה חברה גדולה המעסיקה 60-70 עובדים, אם כך הדבר הייתכן שהיא לא בדקה את האיתנות הפיננסית של הנתבעת בטרם ערכה את העסקה? אם ערכה בדיקות וידעה על מצבה הכלכלי הרי שתביעה זו הוגשה בחוסר תום לב, אם לא עשתה בדיקות הרי שישנו אשם תורם משמעותי המגיע לכדי 100%.

בסופו של דבר התובעת עבדה עם הנתבעת בעסקה אחת בודדת, לא מדובר היה ביחסי אמון של שנים ארוכות אשר יש בהם כדי להקהות את חושי התובעת ולהצדיק הסתמכות על מצגים.

התובעת הינה חברה העוסקת בתחום הבניה, לפי הצהרות הבעלים הינה חברה גדולה המכירה את הענף, מצופה מחברה שכזו שתזהר. היא הייתה יכולה למשל לבקש ערבות אישית של הנתבע, היא לא עשתה כן.

הרמת מסך צריכה להיעשות במקרים חריגים, אותם מקרים שבהם מוכח, באותות ובמופתים, כי אכן בעל המניות פעל בכוונת מרמה, מתוך ניסיון להסתתר מאחורי מסך החברה כדי לקפח נושים, לא כך המקרה שלפני, כל אשר הוכח הוא כי הנתבע הינו איש עסקים לא מוצלח.

גם עניין עירוב הנכסים לא הוכח, לא הוכח כי הנתבע לקח לביתו את הכספים, עצם העובדה ששתי החברות פעלו מאותם משרדים אין בו בכדי להוות עירוב נכסים. היה על התובעת להוכיח כי הפעולה הייתה שיטתית ומגמתית, היא לא עשתה כן.

ואם אכן נטען שנעשתה פעולת מרמה, בה מעורבת הנתבעת 3, מדוע התובעת לא תבעה את גם השותף בנתבעת 3, שכן התובע החזיק בה רק מחצית מהון המניות?

באשר לטענה של התובעת כי בנק הפועלים התרשל שכן לא כיבד צווי עיקול, בכל הכבוד לא רק שטענה זו מהווה הרחבת חזית, אלא ככל שהתובעת היא זו שביצעה עיקולים היה עליה לפעול בהליך של אישור עיקול ואולי כך הייתה מקבלת את הכספים.

סיכומו של דבר:-
דין התביעה להידחות משני טעמים:-
הראשון הינו כי אין לבית משפט זה סמכות לקבוע האם אכן קיים חוב של הנתבעת 1 לתובעת, ותנאי זה הינו תנאי בסיסי. היה על התובעת לפעול באחת מהדרכים המנויות בפקודת החברות והיא לא עשתה כן.
השני, גם אם היה נקבע שישנו חוב, לא התקיימו התנאים להרמת מסך, לא הוכח כי הנתבע פעל בכוונת מרמה מתוך כוונה להונות ולקפח נושים.

אציין, כי איני קובע מסמרות בשאלה האם נכונה טענתו של הנתבע ולפיו מאחר והתובעת לא סיפקה את מלוא הסחורה הוא אינו חייב מאום, בסיכומו של דבר הנתבעת קיבלה את הסחורה שהוזמנה, לא הוכח כי אכן הוזמנה סחורה נוספת, ולא הוכח כי נגרם לו נזק כלשהו. גם אם הנתבע נאלצה לשלם על 600 מ"ר נוספים עוד 20 ₪ ( בצירוף מע"מ) לכל היותר היה יכול לתבוע נזקיו בסך 12,000 ₪ מהתובעת בגין תוספת זו.

לפיכך הנני מורה על דחיית התביעה, בשים לב לכך שהתוצאה הסופית הייתה ידועה לצדדים, הנני מחייב את התובעת בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד לנתבע 2 בסך 20,000 ₪ וזאת בנוסף להוצאות שבהן היא חויבה לטובת הנתבע 4.
כמו כן, בהתאם להחלטת כב' סגן הנשיאה, השופט עידו רוזין, בה"פ 9036-04-12 על התובעת לשלם את ההוצאות בגין אותו הליך. מאחר והנתבעת 1 פורקה, והיא זו שזכאית לכספים, יש להעביר את הכספים לקופת הפירוק ( ועל כן המזכירות תשלח פסק דין זה לכונס הרשמי אשר מונה כמפרק הנתבעת 1 במסגרת פר"ק 54652-02-13)
המזכירות תשלח את פסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה לצדדים.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, י"ז כסלו תשע"ט, 25 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.