הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 28780-11-14

בפני
כבוד ה שופטת עירית קויפמן

תובעת

ב.ק. הדרים ביו אורגנים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אלישע כהן ועו"ד דן כהן

נגד

נתבעת
מושב זמרת- מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
עו"ד אלדד שורק ועו"ד ענת רואש

פסק דין

עניינו של פסק דין זה, בתביעת התובעת לקבלת כספים ששולמו על ידה בגין חיוב יתר בחשבון המים, בשנים 2007 - 2013.
התובעת, חברה המתמחה בגידול הדרים בתנאי גידול אורגנים וביו דינמיים בכל רחבי הארץ, עיבדה 233 דונם פרדס בשטחי מושב זמרת (הנתבעת), וזאת משנת 1988 עד 30.05.2013.
הנתבעת היא אגודה שיתופית חקלאית של הפועל המזרחי בע"מ, והיא הבעלים הרשום ו/או המחזיק החוקי והבלעדי של הפרדס.

להשלמת התמונה יצוין כי התביעה הוגשה גם בגין נזקים שנגרמו ליבול בחלקות החקלאיות של התובעת, כתוצאה מאי אספקת מים עקב עבודות תשתית להנחת קו רכבת.
במסגרת התביעה הגישה הנתבעת הודעת צד שלישי נגד רכבת ישראל, וזו הגישה הודעה לצדדים רביעיים נגד גורמים נוספים.
הצדדים הגיעו להסכם פשרה בנוגע לנזק שנגרם ליבול בחלקות החקלאיות של התובעת כתוצאה מאי אספקת מים, והסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין חלקי ביום 07.10.2019.
במסגרת הסכם הפשרה הוסכם כי בנושא חיובי המים, ימשיכו התובעת והנתבעת לדון ללא מעורבות הצדדים האחרים.
לכן, נותר לדון רק בסוגיית חיוב המים ביתר (סוגיית הפחת), אשר נותרה במחלוקת בין התובעת לנתבעת.

למען הבהר, פחת מים הוא ההפרש בין כמות המים שרוכש המושב מרשות המים (בענייננו מספק המים – מימי הנגב בע"מ), לבין כמות המים שהוא מוכר לצרכני הקצה השונים. ההפרש בין הכמות הנרכשת לכמות הצריכה הוא פחת מים שנגרם מסיבות שונות כגון: מדידה לקויה - למשל בשל מדי מים לא מכוילים, דלף, חיבורים לרשת המים ללא מונה, נזילות בשל ליקויים בצנרת ובתשתית וכדומה.
אין חולק כי בדרך כלל הפחת מחושב לפי החלק היחסי של החלקה בצריכת המים במושב, כפי שמתבטא בהפרש שבין הקביעה לפי מדי המים הראשיים לבין זו של מדי החלקות (סעיפים 7 - 8 לחוות הדעת מטעם התובעת וסעיפים 9 - 11 לסיכומי הנתבעת).

טענות הצדדים
לטענת התובעת, כפי שעולה מכתב התביעה ומהתצהיר מטעמה, על פי הסכם שהיה לתובעת עם הנתבעת, הייתה אמורה התובעת להיות מחויבת רק על מים שצרכה בפועל על פי קריאת מד המים המחובר לחלקה. למרות המוסכם, חברת מימי הנגב בע"מ חייבה את התובעת בתשלום מלא של חשבון המים ללא הפחתת הפחת כפי שצריך היה להיות. התובעת טוענת כי ביום 22.10.09 פנתה אל הנתבעת במכתב ובו ציינה כי יש טעות בחיוב הפחת בכך שמחייבים את התובעת בצריכה של גורמים אחרים במושב זמרת, וכי על הנתבעת להנחות את מימי הנגב לעניין אופן חיוב הצריכה בפרדס, וזאת על פי ההסכם בין הצדדים. למרות זאת, הנתבעת לא פעלה להסדיר את העניין מול מימי הנגב. התובעת מציינת כי ביום 12.07.2012 שלחה מכתב נוסף אל הנתבעת, בו ציינה כי על הנתבעת לפעול להסדיר את חיובי הפחת, אולם ללא הועיל. גם פניה אל מימי הנגב להסדיר את הסוגיה, לא צלחה.
על כן, טוענת התובעת, כי חיוב הפחת בו חויבה בין השנים 2007 עד 2013, הגיע במצטבר כדי 103,930 קוב מים, השווים לסך של 151,228 ₪. סכום זה בתוספת ריבית והצמדה כחוק עומד על סך של 168,583 ₪.

בסיכומיה טוענת התובעת כי מעולם לא זנחה את דרישתה לתשלום פחת, וכי רק בשנת 2007 שמה ליבה לבעיות בחיובי המים. כן נטען כי הנתבעת התעלמה ממכתבי התובעת בשנת 2009 ובשנת 2012. לעניין זה נטען כי עצם העובדה שבעת שחודש ההסכם השני, לא העלתה התובעת דרישה כנגד הנתבעת בדבר פחת המים, אינה מאיינת את זכותה לדרוש השבה של סכומי הכסף אותם שילמה בגין הפחת.
עוד נטען כי מטרת סעיף 5(א)(5) להסכם בין הצדדים, להבטיח שהתובעת, שאינה חברת מושב אלא שוכרת בלבד, לא תשלם תשלומי מים מופרזים במידה שהנתבעת לא תדאג לתקינות רשת המים של הצינור הראשי או גניבת מים על ידי חיבורים פיראטיים.
באשר לטענת המניעות שהעלתה הנתבעת, נטען כי הנתבעת התעלמה ממכתבי התובעת בשנים 2009 ו-2012. כן נטען שחידוש ההסכם השני אינו מאיין את זכות התובעת לדרוש השבה של סכומי כסף אותם שילמה בגין פחת. בנוסף נטען כי טענת מניעות תשמע רק אם צד יטען כי הדבר שינה מצבו לרעה, אך הנתבעת לא הניחה כל תשתית עובדתית לכך.

לטענת הנתבעת, לפרדס הותקן שעון מים נפרד והתשלומים בגין הוצאות המים שולמו ישירות על ידי התובעת למימי הנגב, על פי קריאת שעון המים, וללא מעורבות הנתבעת. התובעת שילמה את תשלומי המים משך שנים, מבלי שהועלתה מצידה כל טענה באשר לחיוב מים ביתר. בנוסף, אף לאחר תום תקופת ההסכם הראשון, חתמה התובעת על ההסכם השני מבלי להעלות טענה בדבר חיוב מים ביתר, ולמעשה, גילתה דעתה, כי חיוב המים כפי שבוצע עד כה, הינו כמקובל וכמוסכם על פי ההסכם, ולכן היא מושתקת מלהעלות טענות אלו כעת. כן נטען, כי על פי המוסכם, וכפי ששולם על ידי התובעת בפועל משך כל תקופת השכירות, על התובעת לשלם עבור צריכת המים של הפרדס וחלקה היחסי בפחת בקווי המים עד הפרדס.
באשר למכתב משנת 2009, טוענת הנתבעת כי במכתב זה הטענה העיקרית התייחסה לצמצום ההשקיה בהעדר מכסה ולא לגבי זיכוי החשבונות בגין חיובי פחת, כאשר במכתב הייתה התייחסות לצריכת מים לחודשים ינואר עד אוקטובר 2009 בלבד ולא לתקופה משנת 2007 כפי שנטען בכתב התביעה. גם במכתב זה התובעת לא הציגה כל נתון לגובה הזיכוי הנדרש ובפועל המשיכה לשלם את תשלומי המים עד לתום תקופת ההסכם השני.
עוד נטען כי רק ביום 12.07.2012, חודשים ספורים לפני תום תקופת העיבוד לפי ההסכם השני, נשלח מכתב מטעם התובעת בגין חיובי הפחת ובו נטען לחיוב מים ביתר החל משנת 2007 עד לשנת 2011, מבלי שצורפו למכתב מסמכים המאמתים את טענותיה.
כן נטען כי בתום ההסכם, הפסיקה התובעת את עיבוד החלקות והותירה חוב על סך של 38,343 ₪.

בסיכומיה טוענת הנתבעת כי אם הייתה מבקשת התובעת שלא לחייבה בגין פחת, הייתה נוקטת בהסכם בלשון "פחת" במפורש, לפחות בהסכם השני, אז לטענתה כבר ידעה שיש בעיה.
עוד טוענת הנתבעת כי התנהלות התובעת, משך השנים, לאחר כריתת ההסכמים ותשלום חיובי הפחת על ידה ללא מחאה, מעידה כי גם התובעת יישמה את הוראות ההסכם ככתבם וכלשונם כפי שהוסכם. מהעובדה שבמשך 11 שנות עיבוד שילמה התובעת את סכום החשבוניות כולל מרכיב הפחת ללא טענה, וגם במועד החתימה על ההסכם השני לא העלתה כל טענה לעניין הפחת, יש ללמוד כי פרשנות הנתבעת היא הנכונה.
עוד טוענת הנתבעת כי במכתב מיום 22.10.09, בו טענה התובעת לראשונה כי אין לחייבה בפחת, טענה התובעת כי היא מחויבת בפחת של כל המושב ולא בפחת היחסי וכך התייחסה הנתבעת לטענתה.
כן נטען כי גם לאחר מכתב זה, לא פעלה התובעת מול האגודה לקבל החזר חיובי הפחת, המשיכה בתשלום למימי הנגב, והמשיכה לשלם את דמי השכירות לנתבעת מבלי שקיזזה את חיובי הפחת או טענה להפרת הסכם. הנתבעת טוענת כי התובעת לא עשתה שימוש בהוראות סעיף 12(6) להסכם השני המאפשרות קיזוז ורק ביום 12.7.2012, לאחר שמערכת היחסים בין הצדדים התערערה, שוגר המכתב הנוסף לעניין הפחת. לטענת הנתבעת, טענת התובעת כי שילמה למימי הנגב בשל חששה שתופסק אספקת המים, אינה מסבירה את התנהלותה מול הנתבעת ואי נקיטת כל פעולה כלפיה, ויש בכך כדי להעיד שהתובעת ידעה שעליה לשלם פחת יחסי. הנתבעת מצינת כי לאחר פנית התובעת, היא הופנתה למימי הנגב.
עוד טוענת הנתבעת לקיומם של שיהוי וחוסר תום לב של התובעת.

מטעם התובעת העידו גב' דו רית קמיאל - מנכ"לית התובעת, ורו"ח תמר נודל שטרן אשר מסרה חוות דעת בתיק מטעם התובעת.
בחוות דעת חשבונאית מיום 10.10.2018, קבעה המומחית תמר נודל שטרן, כי העלות הכספית בשל תשלום הפחת לשנים 2007 עד 2011 וכן מחצית שנת 2013, מסתכמת בסך של 148,119 ₪ (נומינלי). באשר לשנת 2012, מאחר שלא נתבעו חיובי הפחת בגין שנת 2012, צוין כי הם לא נכללו בחישוב.

מטעם הנתבעת העיד ו מר רפי ס יגרון - יו"ר האגודה הנתבעת, ורו"ח גל בבלי אשר מסר חוות דעת בתיק מטעם הנתבעת.
בחוות דעת חשבונאית מיום 07.07.2019, קבע המומחה גל בבלי, כי התובעת חויבה בפחת ביתר בכמות מצטברת של 20,303 מ"ק שערכם נומינלית מסתכם בסך של 36,438 ₪. יחד עם זאת צוין כי כרטיס החו"ז של התובעת אצל הנתבעת, נכון ליום 13.06.2013 מצביע על יתרת חובה של 38,343 ₪, כך שלמעשה נותרה התובעת ביתרת חוב אצל הנתבעת בסך 1,905 ₪.

יצוין כי אינני נדרשת להכריע בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, שכן כל חוות דעת מתייחסת למעשה לעניין שונה. כך, חוות הדעת מטעם התובעת מתייחסת לחישוב תעריף הפחת והנזק הכספי שנגרם בעקבות החיובים (עדות המומחית תמר נודל שטרן עמ' 29 ש' 26 לפרוטוקול) בעוד שחוות הדעת מטעם הנתבעת בודקת האם ייחוס הפחת היחסי נעשה כראוי (עדות המומחה גל בבלי עמ' 31 ש' 28 – 29 לפרוטוקול).
המומחית מטעם התובעת הסתמכה בחוות דעתה על מרכיב הפחת לפי חשבוניות מימי הנגב בהן חויבה התובעת (עמ' 29 ש' 20 – 21 לפרוטוקול).
המומחה מטעם הנתבעת בדק רק את ייחוס הפחת היחסי ולא בחן כלל את הסוגיה האם היה מקום לייחס את הפחת היחסי לתובעת. על פי חוות דעתו, גם כאשר יוחס לתובעת פחת יחסי, היא חויבה ביתר בסכום של 36,438 ₪ (ממנו נטען שיש לקזז את חובה של התובעת לנתבעת).
לפיכך, לו תתקבל עמדת התובעת לפיה לא היה מקום לחייבה בתשלום הפחת, יש לאמץ את חוות הדעת מטעם התובעת, בעוד שלו תתקבל עמדת הנתבעת לפיה היה מקום לחייב את התובעת בפחת היחסי, תתקבל חוות הדעת מטעם הנתבעת.

דיון והכרעה
המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם חל על התובעת חיוב לשלם גם את הפחת היחסי, אם לאו.

התובעת בתביעתה מסתמכת על ההסכם בין הצדדים.
בין הצדדים נחתמו שני הסכמים –הראשון מיום 04.08.1998 והשני מיום 31.07.2008.
הסעיפים הרלוונטיים זהים בשני ההסכמים.
סעיף 4א להסכם מיום 04.08.1998 וסעיף 5א להסכם מיום 31.07.2008, קובעים כדלקמן:
" ... כן מתחייב הפרדסן כלפי ב.ק. ביחס לכל תקופת ההסכם ועד לסיום קטיף הפרי של עונת השיווק האחרונה עליה חל הסכם זה כדלקמן:
(1)...
(2)...
(3)...
(4)...
(5). כי יתקין על חשבונו מד קריאה (מונה) נפרד למים המוזרמים לפרדס וחשבונות המים בגין צריכת המים של הפרדס, מותאמים לחיבור המים של הפרדס, תואמים את צריכת המים של הפרדס כפי שבאה ו/או תבוא לביטוי בקריאת המונה הנפרד כאמור ואינם כוללים ואף לא יכללו בעתיד חיובים בגין צריכת מים או פעילות אחרת של הפרדסן.
וכי ידאג לכך שלאחר התקנת מד קריאה נפרד כאמור יחייב ספק המים את ב.ק בחשבונות המים העיתיים בגין צריכת המים של הפרדס ויעבירם במישרין אל ב.ק." (נספחים 1 ו-2 לראיות התובעת – הדגשה שלי – ע.ק ).
יובהר כי על פי ההסכם הפרדסן הוא הנתבעת.

התובעת טוענת כי לאור האמור בהסכם בין הצדדים, לא היה עליה לשלם בגין פחת מים שאינו קשור בצריכת הפרדס באופן ישיר אלא קשור לצנרת הנתבעת. לעניין זה טוענת התובעת כי הוראות ההסכם, לפיהן התובעת תשלם את צריכת המים של הפרדס כפי שבאה לידי ביטוי בקריאת המונה הנפרד, אינה מאפשרת פרשנות לפיה ניתן לחייב את התובעת גם בחלקה היחסי בפחת הכללי של המושב. עוד טוענת התובעת כי הנתבעת בכתבי טענותיה אינה טוענת שמדובר בפרשנות שגויה.
מנגד, טוענת הנתבעת כי אין בהוראות ההסכם כדי לקבוע שהתובעת לא תישא בעלויות הפחת בחלק יחסי שכן, בהסכמים נקטו הצדדים בלשון "צריכת מים" או "פעילות אחרת" ולא נקטו בלשון "פחת". לעניין זה נטען כי הוסכם מפורשות שהתובעת לא תחויב בגין "צריכה אחרת" של האגודה, כיתר חברי האגודה, אך הוראה זו אינה נוגעת לעניין הפחת. עוד טוענת הנתבעת כי אין בעצם התקנת מד מים רק לפרדס כדי לשמש אינדיקציה לפרשנות התובעת, שכן לכל צרכן מים מותקן מונה נפרד ועדיין הוא מחויב בפחת היחסי.

סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 קובע כדלקמן:
"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.
(ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל.
(ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו.
(ג) ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים...".

בפסיקה נקבע, שהכלל הבסיסי קובע כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, וכי קיימת חזקה פרשנית לפיה לשון ברורה משקפת את מה שהצדדים לחוזה התכוונו לקבוע בינם לבין עצמם (ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.2019), פסקה 14 לפסק דינו של כב' השופט שטיין).

מעדות מנכ"לית התובעת עולה כי היא הייתה מעורבת באופן אישי בניסוח ההסכם וכי ההסכם נוסח במשרדו של עו"ד דולינגר אשר ייצג את שני הצדדים (עמ' 32 ש' 23 - 28 לפרוטוקול).
על כן, מאחר שההסכם נוסח על ידי שני הצדדים, לא חל הכלל של פירוש נגד המנסח.

אין חולק כי המילה "פחת" אינה מופיעה באופן מפורש בהוראות ההסכם בין הצדדים.
ואולם, נוסח ההסכם ברור ועל פיו התובעת תשלם את חשבונות המים בגין צריכת המים של הפרדס, בהתאם לקריאת המונה הנפרד, והם לא יכללו חיובים בגין צריכת מים או פעילות אחרת של הנתבעת.
מכאן עולה, לטעמי באופן ברור, כי על התובעת לשלם רק את צריכת המים בהתאם לקריאת המונה הנפרד.
טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי עצם התקנת מד מים רק לפרדס אינה משמשת אינדיקציה לפרשנות התובעת, שכן לכל צרכן מותקן מונה מים נפרד ועדיין הוא מחויב בפחת היחסי (ס' 17 לסיכומים).
ניתן היה לקבוע כי יש ממש בטענה זו, אלמלא האמור בהמשך הסעיף לפיו חשבונות המים "אינם כוללים ואף לא יכללו בעתיד חיובים בגין צריכת מים או פעילות אחרת של הפרדסן".
די בכך כדי להחריג את התובעת מחובתו של כל צרכן אחר לשלם את הפחת היחסי.
על כן, אין זה משנה שהמילה "פחת" אינה נזכרת במפורש. די בקביעה כי חשבונות התובעת לא יכללו חיובים בגין צריכת מים או פעילות אחרת של הנתבעת, ובכך כלולה צריכת מים מכל סוג שהוא (נזילות, דליפות, התחברות פיראטית וכיו"ב) לרבות אלה, בגינם קיים פחת מים.

בהתאם לחוק ולפסיקה, יש להעדיף פירוש המשתמע במפורש מלשון החוזה, וכאמור, לשון החוזה ברורה וחד משמעית ותומכת בפירוש התובעת לפיו אין עליה לשלם פחת.

טוענת הנתבעת כי העובדה שבמשך שנים התובעת שילמה את הפחת ופנתה לראשונה בעניין זה לנתבעת רק בשנת 2009, מעידה כי פרשנות ההסכם הנכונה היא שעליה לשלם פחת.
עוד טוענת הנתבעת כי ניתן ללמוד מהתנהגות זו של התובעת על ויתור על זכות התביעה, ועל כן אין היא זכאית לקבל החזר בגין תשלומי הפחת.
אקדים ואומר כי לא מצאתי לקבל טענות אלו של הנתבעת.

אין חולק שהתובעת שילמה כל העת את התשלומים למימי הנגב, וזאת גם לאחר שנודע לה על חיובי הפחת.
למען הבהר, הנתבעת אינה טוענת כי יש בעובדה שהתשלומים שולמו למימי הנגב ולא לנתבעת כדי לפגוע בזכות התובעת לקבל תמורתם מהנתבעת, ככל שיקבע שאכן לא היה על התובעת לשלם את הפחת היחסי. הדבר נלמד גם מכך שהנתבעת טוענת כי תשלום ביתר בגין פחת מים ניתן לקיזוז כנגד חוב התובעת לנתבעת, כאמור בכתב הגנתה של הנתבעת, בסיכומיה ובחוות דעת המומחה מטעמה.

מהראיות בתיק עולה כי חיובי התובעת התקבלו על ידי התובעת ישירות מאת מימי הנגב בע"מ (עדות מנכ"לית התובעת עמ' 33 ש' 8 - 9 , ועמ' 34 ש' 22 – 25 לפרוטוקול), וכי לנתבעת לא היה כל קשר לדרישות התשלום. למעשה, הנתבעת לא יכולה הייתה לדעת על חיובי התובעת לרבות החיוב בגין הפחת, וזאת עד לפנייתה הראשונה של התובעת בעניין זה.

מעדות העדה מטעם התובעת עולה כי אין היא יודעת אם בחשבונות המים של מימי הנגב בתקופת ההסכם הראשון משנת 98 עד שנת 2007, היה מרכיב של פחת, אך היא מציינת שסביר להניח שהיה (עמ' 33 ש' 15 – 19 לפרוטוקול).
לגבי חשבונות המים שמשנת 2007, אין חולק שחיובי הפחת מופיעים בחשבונות המים ולכן ייתכן שהתובעת יכולה הייתה, במועד מוקדם הרבה יותר, להבין שהבעיה נובעת מחיובי הפחת.
העדה מטעם התובעת העידה בעניין זה כי " אני אמרתי שב-2007 זיהינו שיש לנו בעיה של חיובים מאוד גבוהים של מים שהם לא מסתדרים על המעקב שהתחלנו לעשות מעקב יותר עמוק על ההשקיות שזה לא מסתדר עם הנתונים שיש לנו. לא אמרתי שיש בעיה של פחת, עלינו על זה שיש בעיה של כמויות שלא מסתדרים לנו" (עמ' 35 ש' 9 – 12 לפרוטוקול).
וכן,
"ש. בכל חשבון של מימי הנגב, כתוב עבור צריכת המים וכתוב בחיוב פחת ואני למשל מפנה למצורפים מחוות הדעת מטעמך. כל החיובים מפורטים?
ת. אני מסכימה שלקח לנו הרבה זמן להבין איפה הבעיה.
ש. בחשבונות מפורט צריכת המים וצריכת הפחת נכון?
ת. נכון אבל לקח לנו זמן להבין את זה כי אני הייתי בפגישות במימי הנגב אצל לאה ואצל דוד ומכיוון שיש שם כמה מונים על פי בקשת זמרת לקח זמן להבין. וזה שלקח זמן להבין מה הבעיה לא אומר שאני לא צריכה לקבל את זה חזרה" (עמ' 35 ש' 15 – 21 לפרוטוקול).

בהמשך עדותה העידה העדה מטעם התובעת כי " ב-2007 הבנו שיש בעיה אבל היה קשה להבין, לא הצלחנו להבין איפה הפערים כי אנחנו מבינים שיש פערים וב-2009 הבנו סוף סוף איפה הבעיה שלנו" (עמ' 34 ש' 30 – 32 לפרוטוקול).
ואולם, עיון בכתב התביעה ובתצהיר מטעם התובעת מעלה כי התובעת פנתה לראשונה לנתבעת במכתב מיום 22.10.2009. לא נזכרה כל פניה בשנת 2007. למעשה, הטענה בנוגע לשנת 2007 על תה לראשונה רק במהלך חקירתה הנגדית של העדה מטעם התובעת, כאשר גם אז כל שנטען הוא שהתובעת זיהתה בעיה אך לא ידעה שמדובר בפחת (עמ' 34 ש' 30 – 32 ועמ' 35 ש' 7 – 12 לפרוטוקול).
מכאן, שרק בשנת 2009 התברר לתובעת כי קיימת בעיה בחיובי המים הנובעת מחיובי פחת. על כן, אין בחידוש ההסכם בשנת 2008 כדי לפגוע בטענת התובעת בעניין זה.

אני סבורה שאין די בעובדה שרק בחלוף שנים, בשנת 2009, התברר לתובעת קיומו של החיוב, כדי לאיין את זכותה לתבוע החזר בגין החיובים בהם חויבה או לקבוע כי פרשנותה את ההסכם אינה נכונה.

כאמור, הפניה הראשונה של התובעת לנתבעת בעניין חיוב הפחת הייתה ביום 22.10.09 (נספח 13 לראיות התובעת).
ממכתב זה עולה כי התובעת מלינה על כך שחשבון צריכת המים שלה כולל בתוכו בטעות גם "חיוב פחת של כל מושב זמרת במימי השפד"ן", ומפרטת את הפחת מחודש ינואר 2009 עד חודש אוקטובר 2009. על כן התבקשה הנתבעת, בין היתר, "טיפולכם הדחוף - בהנחיית מימי הנגב לתיקון אופן חיוב הצריכה בפרדס. לחיוב על צריכת המים בלבד ללא פחת הקשור למושב כולו. נבקש כמובן זיכוי רטרואקטיבי על כל הכמות".
בעדותה ציינה מנכ"לית התובעת כי בהמשך המכתב מובהר שלא טענה שכל הפחת של מושב זמרת יוחס לתובעת אלא החלק היחסי (עמ' 34 ש' 1 – 18 לפרוטוקול).

העד מטעם הנתבעת, מר רפי סיגרון, מאשר כי הייתה פניה בשנת 2009 (עמ' 39 ש' 19 וש' 23 לפרוטוקול).
לדבריו, אמר למזכיר (המושב) ולדורית (קמיאל – מנכ"לית התובעת) כי כל נושא הפחת זה דרך מימי הנגב (עמ' 39 ש' 32 – 35 ועמ' 40 ש' 1 לפרוטוקול).

כאשר נשאל באשר למכתבים העיד מר סיגרון:
"ש. אתה באופן אישי ענית לדורית באופן ישיר על המכתבים האלה?
ת. לא במכתב, בעל פה. וגם דיברתי איתה. אמרתי לה שכל נושא המים זה מול מימי הנגב" (עמ' 40 ש' 26 – 27 לפרוטוקול).
וכן,
"ש. השבת לה על הפניות מ- 2009 או מ- 2012 ?
ת. 2009 הושב בעל פה שכל נושא המים מול מימי הנגב ואז הייתה את התביעה. אני אמרתי שזה לא קשור למושב ולא כלום, הכל מול מימי הנגב (עמ' 40 ש' 33 - 35 לפרוטוקול).

על כן, מעדותו של מר סיגרון נלמד כי הנתבעת הפנתה את התובעת למימי הנגב.
ואולם, טענה זו לא נתמכה בכ ל אסמכתא וגם אם יש בה ממש, ספק אם די בהפניית התובעת למימי הנגב, כדי להוות טיפול של הנתבעת בטענותיה של התובעת כמתחייב מההסכם בין הצדדים.

יתרה מזו, העד מטעם הנתבעת, מר סיגרון, ציין כי כלל לא עסק בהסכם ולא היה מעורב בו, כפי שעולה מעדותו, כדלקמן:
"ש. זה נכון שאתה לא היית מעורב בחתימת הסכם העיבוד הראשון מ98' עם התובעת?
ת. לא הייתי מעורב.
ש. מתי נבחרת ליושב ראש וועד המושב?
ת. 2009 או 2010 משהו כזה.
ש. גם בחתימת הסכם העיבוד השני לא היית מעורב כי הוא נחתם ב-2008?
ת. אם 2008 לא הייתי בוועד וגם לא הייתי מעורב" (עמ' 38 ש' 33 עד עמ' 39 ש' 2 לפרוטוקול).
וכן,
"ש. מקריא לך את סעיף 5(5) להסכם מ-2008, הסכם העיבוד...?
ת. אני לא חתום על ההסכם הזה ולא הייתי אז בוועד.
ש. מה אתה רוצה להגיד בזה?
ת. אני נכנסתי לוועד בשנת 2009 – 2010 ואתה מראה לי הסכם מהתקופה של לפני שאני לא חתום.
ש. מה אתה רוצה להגיד בזה?
ת. אני לא מתייחס להסכם" (עמ' 40 ש' 11 – 17 לפרוטוקול).

ובהמשך עדותו,
"ש. שנתת לה את התשובה שהיא צריכה להתנהל מול מימי הנגב וזה לא עניין שלכם כל עניין הפחת, האם קראת את ההסכם לפני שענית?
ת. כל נושא ההסכם לא נגעתי בו ולא התעסקתי איתו. יכול להיות שעיינתי אבל אני לא זוכר. זכור וידוע לי שכל נושא ההתחשבנות זה מול מימי הנגב. מושב זמרת לא מעורב בכלל וגם הגביה זה מול מימי הנגב. גם מול החברים זה מול מימי הנגב.
ש. אתה לא קראת את ההסכם חד משמעית לפני שנתת לה את התשובות?
ת. לא זוכר" (עמ' 41 ש' 2 – 8 לפרוטוקול).

מכאן, שתשובתו של מר סיגרון, לפיה על התובעת לפנות ישירות למימי הנגב, ניתנה, ככל הנראה, ללא התייחסות להוראות ההסכם בין הצדדים.

אין קשר בין מימי הנגב וחיוב המים לבין ההסכמות בין התובעת לנתבעת, כפי שעולות מן ההסכם בניהן, אשר חילקו את אופן חיוב המים בצורה שונה, כך שהתובעת תשלם את החיובים על פי המונה בפרדס ותו לא.

כמו כן, על פי ההסכם, הייתה זו חובתה של הנתבעת לדאוג לכך שספק המים (מימי הנגב), יחייב את התובעת על פי המונה הנפרד בגין צריכת המים בפרדס בלבד.

התובעת צירפה לראיותיה סיכום פגישה מיום 21.12.09 (נספח 14), שנערכה בין שושן כהן, יואל עברון ואילן בורכוב ועסקה בנושא פחת מים. המסמך נערך על ידי אילן בורכוב, אחד מבעלי המניות של התובעת (עמ' 32 ש' 20 לפרוטוקול).
על פי האמור במסמך, הסבירה התובעת לשושן (מזכיר המושב), שהפחת בו מחויב הפרדס לא שייך לתובעת, אשר סופגת לבד את הפחת של הפרדס. כן הוסבר לשושן שהתובעת עובדת במדויק עם השעון וכי הפחת של זמרת נובע מהצינור הראשי של חלקות ב' שעובר בפרדס ומתפוצץ. בסוף המסמך נאמר כי שושן הבין את העניין ואמר שיעביר את הנושא לראש הוועד רפי סיגרון.

בסיכומיה צינה הנתבעת שהיא מתנגדת למסמך, מאחר שלמרות שהכחישה אותו בכתב הגנתה, לא זומן עורך המסמך אילן בורכוב לעדות, למרות שנכח בדיונים בתיק.
עיון בכתב ההגנה לא מעלה הכחשת המסמך כנטען, אלא הכחשה כללית של סעיפי כתב התביעה (ר' ס' 74 – 75 לכתב ההגנה). גם בתצהירו של מר סיגרון אין כל התייחסות למסמך האמור. בעדותו, כאשר הופנה למסמך, מר סיגרון לא הכחיש אותו (עמ' 40 ש' 22 - 25 לפרוטוקול). יתרה מזו, בהחלטה מיום 30.04.2018 קבעתי כי ככל שצד מתנגד להגשת מסמך ללא חקירת עורכו, עליו להודיע על כך, אחרת יראוהו כמסכים להגשת המסמך גם אם אינו מסכים לתוכנו. לא הוגשה כל הודעה או התנגדות בעניין זה, ועל כן המסמך קביל.
יצוין כי הנתבעת אינה מכחישה את קיום הפגישה או את שנאמר בה ולו הייתה עושה כן, היה באפשרותה להביא לעדות את המשתתפים האחרים בה.
לעניין זה יודגש כי מר סיגרון בעדותו אישר שלא היה מעורב בנושא הפחת של התובעת ומי שטיפל בכך היה שושן (עמ' 39 ש' 3 – 6 לפרוטוקול).

עם זאת, יוער כי כל שיש במסמך זה ללמדנו הוא שבמועד הפגישה, ביום 21.12.09, עמדה התובעת על טענתה בענין חיוב הפחת.

לאחר המכתב מיום 22.10.2009, ולאחר שהפגישה שהתקיימה בין הצדדים בחודש דצמבר 2009 לא הביאה להסדרת העניין, לא פנתה התובעת לנתבעת שוב וזאת עד יום 12.07.2012 , אז נשלח מכתב נוסף (נספח 15 לראיות התובעת).

טוענת הנתבעת כי התנהלות התובעת, בכך שלא עשתה מאום והמשיכה לשלם, מעידה שאף היא סברה שעליה לשלם את תשלומי הפחת היחסי, וכי אחרי הפניה בשנת 2009, ככל הנראה אחרי בירור מול מימי הנגב, בהמלצת יו"ר האגודה, זנחה טענתה ולא דרשה החזר של חיובי הפחת.

לטענת התובעת היא המשיכה לשלם את התשלומים למימי הנגב גם לאחר שנודע לה על חיוב פחת, לטענתה מאחר שחששה כי תופסק אספקת המים. אולם, התובעת לא נקטה כל פעולה אל מול הנתבעת.
ויודגש לעניין זה כי התובעת יכולה הייתה להמשיך לשלם למימי הנגב, ובכך להבטיח את האספקה הסדירה של המים, ובמקביל לפעול אל מול הנתבעת.

מנגד, גם הנתבעת לא טיפלה בנושא, למרות פניות התובעת מיום 22.10.09 ומיום 12.7.2012. כאשר הנתבעת ידעה עוד משנת 2009 על חיובי הפחת ועל טענת התובעת כי חיובים אלה הם בניגוד להסכם, וכאשר הנתבעת לא עשתה מאומה להסדרת העניין מול מימי הנגב, אלא על פי גרסתה, רק הפנתה את התובעת אל מימי הנגב, יש קושי לקבל את טענת הנתבעת לקיומה של מניעות.

הנתבעת אף לא פעלה לטפל בפניית התובעת מיום 12.7.2012 למרות שבמכתב זה נאמר במפורש שרק הנתבעת יכולה לטפל בכך, כדלקמן:
"הנדון: אי טיפול בעניין פחת מים פרדס זמרת
בהמשך למכתבינו ופגישות שנערכו עמכם בנושא פחת מים של כל זמרת שנופל באחוזים על הפרדס ומשולם על ידינו – אבקש טיפולכם המידי בביטול חיוב הפרדס בפחת של כל שטחי זמרת כפי שהראנו לכם שמתרחש בעבר.
כפי שכבר הובהר מול מימי הנגב – אנחנו לא יכולים לטפל בביטול השמת הפחת הכולל על הפרס אלא אתם בלבד..."
בהמשך המכתב התבקשה הנתבעת לטפל בביטול הפחתים שאינם קשורים לפרדס וכן להחזיר את הסכומים העודפים אשר שולמו. כן נאמר במכתב כי התובעת ממשיכה לשלם את חשבונות המים השוטפים על מנת לא לפגוע באספקת המים לפרדס.

הנתבעת לא מסרה כל תשובה מדוע לא טיפלה בנושא זה בעקבות הפניה.

כאשר נאמר בפניה זו במפורש שרק הנתבעת יכולה לטפל בכך ואין די בפניה של התובעת אל מימי הנגב, הרי שאין די בטענת הנתבעת כי הפנתה את התובעת למימי הנגב.

פניות התובעת לנתבעת מעידות על כך שהתובעת לא ויתרה על הטענה לפיה אין עליה לשלם פחת. הנתבעת לא פעלה במועד הפניות בשנת 2009 ובשנת 2012 להסדיר את העניין מול מימי הנגב, ואין עליה להלין אלא על עצמה.
אין די בעובדה כי התובעת לא פעלה כנגד הנתבעת, בין אם ישירות ובין אם על דרך קיזוז דמי השכירות , כדי לקבוע כי ויתרה על טענתה, או כי היא מקבלת את פרשנות הנתבעת להסכם.

טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, בגין חיובים מחודש ינואר 2007 וזאת על אף שהתביעה הוגשה בחודש נובמבר 2014 ומכאן שמדובר בחיובים שהתיישנו. דין טענה זו להידחות, שכן אין זכר בכתב ההגנה לטענת ההתיישנות (שחובה להעלותה בהזדמנות הראשונה) ולא ברור מהו חוסר תום הלב הנטען.

טוענת הנתבעת לקיומו של שיהוי המעיד על מחילה או ויתור על זכות התביעה. כן נטען כי יהיה שינוי לרעה במצב הנתבעת, שכן אי עמידה על החזר חיובי הפחת במועד, גוררת את חברי האגודה לשלם חיובי פחת עבור צריכה יחסית של התובעת.

בפסיקה נקבע כי דחיית תביעה אזרחית מחמת שיהוי מוגבלת למקרים חריגים ונדירים, ומטילה נטל כבד על הטוען לה (ע"א 4352/15 קורן נ' הראל (2.7.2017), פסקה 1 לפסק דינו של כב' השופט ג'ובראן (להלן: עניין קורן))
חלוף הזמן אינו נתון בלעדי וניתן אף לומר כי "אינו נתון בעל חשיבות עצמאית בעת בחינת השיהוי" (עניין קורן, פסקה 2 לפסק דינו של כב' השופט הנדל ). בפסיקה נקבעו תנאים נוספים, מלבד חלוף הזמן, השלובים זה בזה, אותם נדרש להוכיח לשם קבלת טענת שיהוי: האחד - השיהוי מבטא ויתור על זכויות התובע; והשני - שינוי לרעה במצבו של הנתבע עקב השיהוי בהגשת התביעה. תנאי נוסף שהוזכר בהקשר זה הוא התנהלות בחוסר תום לב מצד התובע, וכן נבחנים תום ליבו של הנתבע ואם התנהגותו תרמה לשיהוי ולשינוי מצבו לרעה.
עם זאת נקבע כי גם כאשר תנאים אלו מתקיימים, לבית המשפט שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לטענת השיהוי במקרה הספציפי שלפניו (ע"א 6182/14 אינבסטלום הולדינגס בע"מ נ' ספריית יפת בע"מ (3.5.16), פסקה 13 לפסק הדין).

בענייננו, לתובעת התברר כי היא משלמת את תשלום הפחת רק בשנת 2009. מכאן שלא מצאתי כי קיים שיהוי בפנייתה לתובעת, המצדיק את דחיית התביעה. הנתבעת גם לא הוכיחה שינוי לרעה במצבה, שהרי ממילא מדובר בכספים ששולמו על ידי התובעת במקום תשלום של הנתבעת למימי הנגב. על כן, מה שחסכה הנתבעת בעבר, עליה לשלם כעת. הנתבעת לא פעלה לטפל בעניין מול מימי הנגב מבעוד מועד, וגם בכך אין לה להלין אלא על עצמה.

טוענת הנתבעת כי אין הצדקה בדין וביושר לכך שיתר צרכני האגודה יחויבו בפחת גם עבור חלקה היחסי של התובעת על אף שהיא הצרכן העיקרי. לעניין זה נטען בסיכומי הנתבעת, בהסתמך על סיכום הפגישה מיום 21.12.09 (נספח 14 לראיות התובעת), כי הפחת לשנת 2009 נגרם מפיצוץ של צינור ראשי של חלקות ב שעובר בפרדס, אשר התובעת אחראית להודיע עליו.

אינני מקבלת טענה זו.
ראשית, מקום בו ההסכם קובע מפורשות כי התובעת לא תישא בחיובים בגין צריכת מים של הנתבעת, ממילא לא ניתן לקבוע שאין הצדקה לכך.
באשר לטענה כי הפחת נגרם כתוצאה מתקלה בצינור המים שעבר בפרדס ואשר היה על התובעת לאתר את התקלה ולהודיע עליה, מדובר בטענה שאינה רלוונטית, היות ולא נטען, וממילא לא הוכח, שלא דווח על תקלה כזו או אחרת על ידי התובעת.

אשר על כן, נוכח לשון ההסכם, שקובעת באופן ברור וחד משמעי כי התובעת תשלם רק צריכת המים על פי קריאת המונה הנפרד של הפרדס, ולא תישא בחיובים נוספים, אני מקבלת את טענת התובעת לפיה אין עליה לשלם את החיובים בגין הפחת היחסי.
כמו כן, כפי שנקבע לעיל, אין בעובדה שהתובעת שילמה את חיובי הפחת במהלך השנים די כדי לקבוע כי ויתרה על טענתה לפיה אין עליה לשלמם.

משנקבע כי התובעת לא הייתה אמורה לשלם את הפחת, על הנתבעת להשיב לתובעת את הסכום ששילמה.
לפיכך, וכפי שצוין לעיל, אני מאמצת את חוות הדעת מטעם התובעת באשר לסכומים ששולמו על ידי התובעת בגין חיובי הפחת.

באשר לטענת הקיזוז, טוענת הנתבעת כי לתובעת חוב בסך של 38,343 ₪. מנגד טוענת התובעת כי החוב האמור כבר קוזז כנגד חיובי הפחת בגין שנת 2012, אשר לא נתבעו על ידה במסגרת תביעה זו.

התובעת בסיכומיה טוענת לראשונה כי הנתבעת לא הוכיחה את סכום החוב הנטען על ידה,
לא ניתן כל פירוט לגבי מהות החוב וגובהו, הנתבעת לא העידה את עורך הכרטסת וכי אין
כל אזכור לכך בתצהירו של מר סיגרון.
כן נטען כי הנתבעת לא הוציאה לתובעת חשבונית או דרישה בגין חוב זה.

ראשית יצוין כי מדובר בטענה שנטענה לראשונה בסיכומי התובעת כאשר העדה מטעם
התובעת הן בתצהיר עדותה הראשית והן בעדותה לא טענה כנגד החוב הנטען אלא רק
ציינה כי קיזזה את הפחת בגין שנת 2012 (עמ' 37 ש' 15 – 30 לפרוטוקול).

שנית, עיון בתצהירו של מר סגרון מעלה כי בניגוד לטענת התובעת, מר סגרון מתייחס
לחוב האמור בתצהירו, כדלקמן:
"בסוף תקופת העיבוד הפסיקה ב.ק הדרים את עיבוד החלקות פרדס והשאירה חוב על
סך של 38,343 ₪. על ב.ק הדרים לשלם חוב זה או שסכום זה יקוזז. העתק כרטסת
החשבונות מצורפת ומסומנת ט למוצגי האגודה ומהווה חלק בלתי נפרד מתצהירי זה"
(סעיף 15 לתצהיר). לתצהיר צורפה כרטסת הנהלת חשבונות (נספח ט' לראיות הנתבעת).
בעדותו העיד מר סיגרון כי לא הוא ערך את הכרטסת ויש רואה חשבון והנהלת חשבונות
וכי הוא רק יודע שיש חוב (עמ' 42 ש' 11 – 13 לפרוטוקול).

כפי שצוין לעיל, בהחלטה מיום 30.04.2018 קבעתי כי ככל שצד מתנגד להגשת מסמך ללא חקירת עורכו, עליו להודיע על כך, אחרת יראוהו כמסכים להגשת המסמך גם אם אינו מסכים לתוכנו. לא הוגשה כל הודעה או התנגדות בעניין זה, ועל כן המסמך קביל.

לפיכך, די באמור במסמך נספח ט' ובעדותו של מר סיגרון שלא נסתרה, בפרט כאשר התובעת לא מעלה טענה מפורשת כנגד החוב האמור, למעט טענה לקיזוזו, כדי לעמוד בנטל המוטל על הנתבעת להוכיח קיומו של חוב לחובת התובעת.

לטענת התובעת, כפי שעולה מסיכומיה, גם אם תתקבל טענת הנתבעת בדבר קיזוז, מאחר שלא הוכנס לתחשיב התובעת בתביעה הפחת של שנת 2012, הרי שיש להפחית סכום זה מהחוב.
בסעיף 56 לתצהיר מטעם התובעת מציינת העדה מטעם התובעת כי: "אציין כי למרות ששילמתי את הפחת למימי הנגב עבור שנת 2012, לא הוכנס סכום הפחת לתחשיב התביעה של פרק זה בשל העובדה הפחתתי סכום זה מהכספים המגיעים לנתבעת".

בעדותה העידה העדה מטעם התובעת בעניין זה כדלקמן:
"ש. את לא תבעת בתביעה את הפחת בגין 2012?
ת. נכון וכתוב בתצהיר למה. מפנה לסעיף 56 לתצהירי.
ש. את לא שילמת כי את אומרת כי את חייבת כסף ?
ת. אני שילמתי את הפחת אני לא תובעת אותו כי קיזזתי את זה מזמרת.
ש. כמה קיזזת ? מה הסכום?
ת. יש בטבלה המסודרת ואני מפנה לנספח 16 לתצהירי, כמות הפחת הייתה 33185.
ש. אני מדבר על כסף. מה הסכום שחויבת על ידי מימי הנגב?
ת. אני צריכה לבדוק את זה.
ש. מה היה החוב שלך למושב זמרת ב-2012 בגינו ביצעת את הקיזוז?
ת. ב-2012 לא הייתי חייבת ועשיתי את זה על חשבון חוב של 2013. לשאלה מה היה הסכום אני משיבה שאנחנו הגשנו את התביעה על נושא הפחת ואת זה לא הגשנו" (עמ' 37 ש' 15 – 25 לפרוטוקול).

ובהמשך,
"ש. לכן בעצם, מה שאת אומרת לי כרגע, שאת לא יודעת מה היה חיוב הפחת ב-2012 במימי הנגב בכסף?
ת. בכסף, לא.
ש. את יודעת מה יתרת החוב שלך במושב זמרת?
ת. מבחינתי אין לי חוב למושב זמרת וגם אף אחד לא הוציא לי חשבונית.
ש. אני שואל לגבי לפני הקיזוז?
ת. אני הנחתי שהמים זה החוב" (עמ' 38 ש' 10 – 16 לפרוטוקול).

מכאן שהתובעת לא הוכיחה את סכום הקיזוז הנטען על ידה בגין חיוב הפחת בשנת 2012.

כמו כן, לא ברור כנגד אילו חיובים קוזז הפחת של שנת 2012 והאם מדובר באותו חיוב
הנזכר בכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת.

על כן, התובעת לא הוכיחה טענתה כי כנגד סכום החוב קוזז חיוב הפחת של שנת 2012, וממילא את סכומו.

מהאמור עולה כי הנתבעת הוכיחה את טענת הקיזוז, לפיה נותר לתובעת חוב בסך של 38,343 ₪.
מנגד, התובעת לא הוכיחה כי חוב זה קוזז כנגד סכום הפחת בשנת 2012.
על כן, טענת הקיזוז של הנתבעת מתקבלת.

סוף דבר
התובעת שילמה בגין חיובי הפחת סך של 151,228 ₪ כאמור בחוות דעת המומחית מטעמה. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומד על סך של 168,583, כאמור בכתב התביעה.
משהתקבלה טענת הקיזוז של הנתבעת, יש לקזז מהסכום האמור את הסך של 38,343 ₪.

על כן, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 130,240 ₪.
סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
כמו כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 וכן הוצאות משפט בגין האגרה ביחס לסכום שנפסק, הוצאות חוות דעת המומחית תמר נודל שטרן (בכפוף להצגת חשבונית) ושכר עדותה של המומחית כפי שנפסק בדיון.

זכות ערעור כחוק

ניתנה היום, ב' אדר תש"פ, 27 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.