הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 28106-10-16

בפני
כבוד ה שופטת אורית ליפשיץ

התובע
יעקב שמיר
נ ג ד
הנתבעים

  1. מר דמיטרי פיגליאנסקי
  2. טל אל על
  3. עריית באר שבע

החלטה
מבוא

בפני בקשה מטעם הנתבעים להורות על דחיית התביעה כנגדם מחמת חסינות עובד ציבור. לבקשה צורפה הודעה מיום ה- 14/11/16 על קיומה של חסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובקשה לדחיית התובענה נגד הנתבעים - מר דמיטרי פיגליאנסקי ומר טל אל על, חתומה ע"י עו"ד חיים טורקל, היועץ המשפטי של עיריית באר שבע.

הנתבעים הינם עובדי עיריית באר שבע, כאשר הנתבע מס' 1 הינו מהנדס העיר באר שבע ואילו הנתבע מס' 2 הינו ממלא מקום ראש העיר וסגן ראש העיר.

רקע כללי

התובע, מר יעקב שמיר ( להלן " התובע"), הגיש תביעה כנגד הנתבעים, מר דמיטרי פיגליאנסקי ומר טל אל על ( להלן - " הנתבעים" ו/או "המבקשים"), מהנדס העיר וסגן ראש העיר בעיריית באר שבע ( להלן - " העיריה").
מדובר בתביעה כספית על הסך 400,000 ₪, אשר הגיש התובע כנגד הנתבעים, 200,000 ₪ כנגד כל נתבע , וזאת, בגין חתימתם לכאורה על תשריט מזויף בדירה השייכת לתובע והמצויה ברחוב יהודה הלוי 34/8 בבאר שבע, והצגת תשריט מזויף לכאורה בקשר לדירה ברחוב האיסיים 5/8 בבאר שבע, בדיון בפני ועדת התכנון והבניה. כמו כן טען התובע, כי הנתבעים הוציאו את דיבתו רעה, פגעו בתדמיתו התעללו והתעמרו בו והגישו תלונות כנגדו למשטרת ישראל.

המשיבה הגישה בקשה לדחות את התביעה נגד המשיבים, ותחת זאת עתרה לצרף את העירייה כנתבעת, מאחר ועומדת למשיבים חסינות עובד ציבור מכח הוראות סעיף 7 א לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] (להלן - " פקודת הנזיקין"). לטענתה, המבקש הינו תובע סדרתי, אשר הגיש תביעות אישיות רבות נגד עובדי העיריה ועושה שימוש לרעה בהליכים משפטיים, כאשר בתביעות אחרות שהגיש כנגד עובדי עירייה אחרים ואף כנגד הנתבע מס' 1 נקבע, כי קיימת לעובדי העיריה חסינות. לטענת המבקשים התביעה הוגשה כנגדם רק בשל העבודה שביצעו במסגרת תפקידם, כאשר הם עושים עבודתם נאמנה, במקצועיות ובמסירות, וודאי שלא בקשה לפעול ביודעין לשם גרימת נזק. לבקשה צורפה הודעה מטעם היועץ המשפטי לעירייה לפיה המשיבים חסינים מפני תביעה בנזיקין, שכן העיריה סבורה, כי לא נפל רבב בפעולת המשיבה אשר פעלה בהתאם לתפקידה.

התובע התנגד לבקשה וטען כי השימוש שעשו הנתבעים בתשריט המזויף לטענתו, נעשה ביודעין, בזדון , מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לגרימתו. לטענתו, הנתבעים אינם זכאים ואינם ראויים ליהנות מחסינות. התובע מפנה להליך פלילי שנוהל כנגדו, אשר בסופו הורשע, אולם בבקשת רשות ערעור שהגיש זוכה הוא לחלוטין. לטענת התו בע, הנתבעים השתמשו במסמכים מזויפים ביודעין ומתוך כוונה לגרום לו נזק ומשכך, הם אינם זכאים לחסינות ודין בקשתם להידחות.

ביום ה- 21/12/17 התקיים דיון בפניי, וזאת לאחר שהתובע עמד על קיום דיון וחקירתם הנגדית של הנתב עים. במועד הדיון נחקרו הנתבעים, וב"כ הנתבעים לא ביקש לחקור את התובע.

בהתאם להוראות סעיף 7ג(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הוריתי בהחלטה מיום 16/1/18 על צירופה של עירית באר שבע להליך.

התשתית הנורמטיבית

החסינות המוקנית לעובד ציבור קבועה בסעיף 7א לפקודת הנזיקין, לפיו:

" לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".

ההליך הפרוצדורלי בעניין זה מפורט בסעיף 7ג לפקודה, הקובע כי:

"7ג. (א) הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א.
(ב) קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד הרשות הציבורית, ויחולו הוראות סעיף 7ב(ב), בשינויים המחויבים; קבע בית המשפט שעובד הציבור עשה את המעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידו – תידחה התובענה נגד הרשות הציבורית.
(ג) בית המשפט יחליט בבקשת הרשות הציבורית או העובד כאמור בסעיף קטן (א), לאלתר".

סעיפים אלה נוספו לפקודת הנזיקין מתוך הכרה במעמדם המיוחד של עובדי הציבור ביחס לנתבעים פוטנציאליים אחרים, שכן הם: " חשופים לסיכוני אחריות עקב אפשרות ההיזק הנרחבת של הרשות; עובדי הציבור חשופים ללחצים בדרך של הגשת תביעות אישיות בלתי מוצדקות או איום בהגשת תביעות כאלה, דבר העלול להשפיע על תפקודם ולשבש את פעילותה של הרשות הציבורית; מבחינת כושר הפיצוי, המדינה או הרשות הציבורית היא בעלת המשאבים הכספיים ובעלת היכולת לפזר את הנזק, והתביעה האישית נגד עובד הציבור אינה מוסיפה דבר לנפגע; נטל האחריות בנזיקין מוטל, למעשה, על המעסיק, לא רק במגזר הציבורי אלא גם במגזר הפרטי, ולפיכך ההסדר המוצע הוא יותר בבחינת הכרה רשמית במציאות משפטית קיימת" (דברי ההסבר להצעת החוק, ה"ח הממשלה 6, עמ' 134 (30.10.02)).

עם זאת, על מנת לאזן בין השיקולים העומדים ביסודה של החסינות הנתונה לעובדי הציבור לבין החשש להרתעת יתר של עובדי ציבור והטל ת נטל בלתי סביר על קופת הציבור סוייגה החסינות ונקבע לגביה כי:

"היא אינה חלה באותם מקרים אשר בהם אין מדובר במעשה עוולה אשר נעשה "תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני" של עובד הציבור או במקרים אשר בהם פעל עובד הציבור "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו" (סעיף 7א(א) לפקודה). אמצעי מאזן נוסף נקבע בסעיף 7ו לפקודה... ולפיו ניתנה בידי המדינה ובידי הרשות הציבורית הזכות לתבוע מידי העובד פיצוי ושיפוי במקרים שבהם פעל "בסטיה חמורה מהתנהגות ראויה של עובד ציבור" וזאת גם אם סברו המדינה או הרשות הציבורית, לפי העניין, כי ביחסים שבין הניזוק ובין עובד הציבור מן הראוי להקנות לעובד חסינות " (רע''א 775/11 פלקסר נ' מדינת ישראל, עמ' 25-26 (פורסם בנבו) (11.8.14) (להלן – "עניין פלקסר")).

כאשר רשות ציבורית סבורה כי מתקיימים התנאים הנדרשים להכרה בחסינות אולם התובע מתנגד לכך, בית המשפט יניח כהנחת מוצא שהתנאים להכרה בחסינות יתקיימו, והנטל להוכיח כי עמדתה של הרשות מוטעית יעבור אל התובע. בניגוד לטענות סף אחרות, במקרה של טענה לחסינות עובד ציבור, אין די בכך שכתב התביעה מייחס לעובד הציבור עובדות המקימות את החריגים לחסינות. עקרון זה נקבע על מנת להגשים את אחת המטרות העיקריות העומדות ביסוד חסינות עובדי הציבור, והוא צמצום הרתעת יתר של עובדי ציבור בשל תביעות אישיות המוגשות נגדם וכן צמצום הטרדה הנגרמת להם מהצורך להתדיין בשאלת החסינות ( עניין פלקסר, עמ' 27, 40).

מכאן, שעל מנת שתינתן חסינות לעובד ציבור, יש להראות כי המעשה נעשה ע"י העובד ציבור בוצע תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, וכי הדבר לא נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו.

בפסיקה נקבע, כי הנטל להוכחה, בעניין זה, מוטל על המתנגד לבקשת החסינות, קרי על התובע.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשת הנתבעים, בתגובת התובע, שמעתי את החקירות הנגדיות ואף עיינתי בסיכומי הצד דים שהוגשו בכתב לתיק בית המשפט, סבורתני שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להראות מדוע אין לקבל את עמדת העיר ייה.

אין חולק, שהנתבעים הינ ם עובד י עיר ייה, כאשר המעשים הנטענים, גם אם יוכחו, נעשו בבניין העירייה, במסגרת תפקידם של הנתבעים בעיר ייה, ובזיקה לעניינים הנוגעים לעבודתם, וכי לא היה לנתבעים כ ל אינטרס אישי שאינו קשור בעבודתם.

טענת התובע, לפיה הנתבעים היו שותפים להגשת תלונת שווא, אינה מספקת כדי להוכיח את תחולת הסייג בעניין זה, שכן התובע לא עמד בנטל להוכיח קיומה של כוונה לגרום נזק, או שוויון נפש לאפשרות גרימתו.

למותר לציין כי עיון בתגובתו של התובע לבקשת החסינות מעלה כי התובע צירף מספר רב של נספחים, כולל את נספח ' ח' המהווה תצהיר בענין חוות הדעת, אולם תצהיר התומך בתגובתו לבקשת הנתבעים לא צורף על ידו. היות והתובע לא צירף לתגובתו תצהיר להוכחת הסייג לתחולת החסינות, על פניו, די בכך כדי להביא לדחיית התנגדותו ולאישור הבקשה, שכן, בהעדר תצהיר, אין באפשרותו להוכיח את העובדות המקימות את הסייג להכרה בחסינות.

דה עקא שאף אם היו נתמכות טענותיו העובדתיות של התובע בתצהיר, הרי שאין בהן כדי להוכיח כוונה לגרום נזק או שוויון נפש לאפשרות גרימתו.

טענות התובע מבוססות, בין היתר, על הצגת תשריט שלטענתו, הוצג ע"י הנתבעים, ואשר לטענתו היה מזויף, והביא להגשת שני כתבי אישום נגדו. במסגרת סיכומיו ט ען התובע כי אכן התשריטים שהוצגו ע"י הנתבעים בוועדת התכנון, היו מזו יפים וכי עקב כך, הצביעו כל חברי הוועדה פה אחד על מתן תוקף , לתשריט אשר הינו מזויף.

הנתבעים מאידך הצהירו כי הם ביצעו את עבודתם ביושר, במקצועיות וללא משוא פנים וכי לא היתה להם כל כוונת זדון או רצון להתנכל לתובע באופן אישי. הנתבעים אף הפנו לכך שהתובע הורשע במסגרת ההליך הפלילי . בעניין זה, יצוין כי התובע, בסופו של יום, זוכה בערעור שהוגש על ידו, אולם אין בזיכוי זה, כדי ללמד על כוונת זדון או ר צון להתנכל לתובע ע"י מי מהנתבעים.

יצוין, כי התובע הגיש מספר תביעות כנגד גו רמים שונים בעיריית באר שבע. כאן המקום לצטט את הדברים שנקבעו ע"י כב' השופט משה הולצמן בהליך מקביל, בו נדונה שאלת חסינותם של עובדי ציבור בעירית באר שבע, ובהם אף הנתבעת 1, בתביעות נוספות שהוגשו ע"י התובע כדלקמן:

"...גם אם אניח, לטובתו של המשיב, שהמגעים התכופים שהתנהלו בין הצדדים, שמידת תכיפותם נקבעה, יש להניח, על ידי המשיב, וטיבם של המגעים, הובילו ליחסים טעונים ביניהם, ויכול שהיה בכך כדי להשליך במידה כזו או אחרת על התנהלותם של המבקשים בעניינו של המשיב, וגם אם אניח שנפלו פגמים כאלה או אחרים בהתנהלותם כלפי המשיב, ומבלי שיש בכך כדי להביע דעה בעניין זה, עדיין סבורני כי החלק הארי של התנהלותם נעשתה בזיקה ישירה והדוקה לעבודתם השוטפת בעירייה, ויש ליתן לכך את המשקל הראוי במסגרת הדיון בסוגיית החסינות" (ת"א (ב"ש) 35355-11-14 שמיר נ' מינדלין ואח').

הדברים האמורים יפים גם להליך זה.

לאור כל האמור, ולאחר שעיינתי בכל כתבי הטענות שהובאו לעיוני, לרבות הנספחים, ועיינתי בפרוטוקול הדיון מיום ה- 21/12/17 , הגעתי למסקנה כי פעולות הנתבעים נשוא התביעה נעשו תוך מילוי שוטף של תפקידיהם ועבודתם בעירייה , וכי התובע לא הוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת כי הנתבעים פעלו כלפיו מתוך כוונה לגרום לו נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו, באופן שיש בו כדי לשלול מהם חיסיון בפני התובענה דנא.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי עיריית באר שבע צורפה כנתבעת נוספת, ולמעשה בקשת הנתבעים אשר ניתנה בהסכמת העירייה היא שהעירייה תהא נתבעת חלופית תחתם. נוכח זאת, לתובע פתוחה הדלת להוכיח את טענותיו לגופן, בכל הקשור למימוש זכויותיו כלפי העירייה, אם יזכה בדינו. דהיינו, אין באמור כדי למנוע את בירור התביעה לגופה, שכן ההליך נמשך כנגד עיר יית באר שבע – היא הנתבעת 3.

נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו לשכנע כי אין לקבל את עמדת העירייה בבקשה שלפניי וכי התנאים להכרה בחסינות הנתבעים מס' 1- 2 כעובדי ציבור התקיימו , אשר על כן, אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2 , מחמת חסינותם.

עירית באר שבע תגיש כתב הגנה תוך 30 יום.

בנסיבות העניין, אני מחייבת את התובע בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לטובת הנ תבעים 1-2 בסך כולל של 4,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום, ואם לא, הם יישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, כ"א שבט תשע"ח, 06 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.