הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 23086-03-14

בעניין:
אבראהים אלבאטל ת.ז. XXXXXX344

ע"י ב"כ עו"ד אבו סבית עבד ועו"ד סירוטה סרחיו
התובע

נגד

  1. חסן אל עוקבי ת.ז. XXXXXX708
  2. סעיד אלעוקבי ת.ז. XXXXXX761
  3. אנואר עוקבי ת.ז. XXXXXX716
  4. ח'ליל אלעוקבי ת.ז. XXXXXX219
  5. רחאב עוקבי ת.ז. XXXXXX724
  6. חלימה אלעוקבי ת.ז. XXXXXX664
  7. סעיד אל עוקבי ת.ז. XXXXXX609
  8. מאהר עוקבי ת.ז. XXXXXX373
  9. פאטמה אלנברי אלעוקבי ת.ז. XXXXXX014
  10. נואל אלעאסם אלעוקבי ת.ז. XXXXXX573
  11. דלאל אלעוקבי ת.ז. XXXXXX407
  12. אבראהים אלעוקבי ת.ז. XXXXXX240
  13. תמם אלעוקבי ת.ז. XXXXXX283
  14. ראגא עוקבי ת.ז. XXXXXX407
  15. מדינת ישראל (פורמלי)
  16. מאג'ד אל עוקבי ת.ז. XXXXXX938

ע"י ב"כ עו"ד יוסף ברד
הנתבעים

פסק דין

1. בפני עתירה להצהיר כי לשם פדיון "ריהן" של חלקת מקרקעין ברהט הידועה בשם אלחזאן 15 (להלן: "המקרקעין") ישולם הסכום נשוא העתירה . על פי ההסכמה נשוא העסקה תנאי הריהן היו שניתנה הלוואה, וכנגדה ניתנה למלווה החזקה במקרקעין. ביהמ"ש התבקש להצהיר כי כדי להסיר את המשכון ולשחרר את המקרקעין על התובע לשלם לנתבעים 1-14 ו-16 סך של 1,200 דינרים ירדניים כערכן בשקלים חדשים למועד התשלום. לחלופין הוצע לשלם שווה ערך של 3,020 ליש"ט בשקלים חדשים. לחלופי חילופין הוצע לשלם לפי חישוב של לירה זהב מתורגם למחיר 7 גר' זהב של 24 קראת לכל לירה זהב לפי מחיר הזהב בשוק . בסיכומים שלל ב"כ התובע ריביות או הצמדות.

2. ה "ריהן" הוא משכון שהופקד בידי המלווה. אין מחלוקת שהריהן ניתן כנגד שתי הלוואות. ההלוואה הראשונה הייתה של 60 לירות מנדטוריות המכונות ג'ניה פלסטינית / או לירה ארץ ישראלית (להלן: "ג'ניה") שנתן שאקר אבן מחמוד ג'עבאס מעזה (להלן: "המלווה העזתי") כנגד הריהן. המלווה העזתי הלווה ללווה את הסכום האמור בשנת 1943. המוריש של הנתבעים (להלן: "המלווה") קנה את ההלוואה מהלווה העזתי וקיבל עמה את המשכון. ההלוואה השנייה הייתה בסכום של 20 ג'ניה בשנת 1946 והיא ניתנה במישרין ללווה ע"י המלווה והוסכם שהריהן יהיה בטוחה עבור שתי ההלוואות. ההלוואות לא סולקו והמלווה לא פעל בחייו בין לגביית החוב ובין למימוש הבטוחה. בין ובין עם חלופי השנים אבדה זכות השימוש בעין במקרקעין בגלל הממשל הצבאי ובהמשך קמה מחלוקת עם המדינה לזכויות במקרקעין שנכללו בינתיים ב עיר רהט. בהמשך, הגישו הטוען לזכות הירושה בבטוחה – התובע , ויורשי המלווה, הנתבעים, תביעת בעלות לגבי הבטוחה . כנגד, הגישה מדינת ישראל תביעה סותרת. התביעות הועברו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ובשלב ראשון הוסכם כי בית המשפט יכריע במחלוקת בין התובע בתיק זה לנתבעים למי תביעת זכות לכאורה במקרקעין שבמחלוקת עם המדינה . לצורך כך התייחס בית המשפט לסוגיית הריהן (ת.א. (מחוזי - ב"ש) 5280/08 אלעוקבי נ' מ"י ( 6/3/13) כב' השופט ברוך אזולאי ). (להלן: "פסק הדין").

בית המשפט קבע כי הבטוחה שניתנה היא של משכון ולא עסקה אחרת, אשר לא הוגבלה בזמן מבחינת השבת ההלוואה ופדיון הריהן ( עמ' 6 לפסק הדין).
בית המשפט גם שמע ראיות לגבי קביעת שווי החוב אך העביר זאת לבית משפט זה כתביעה עצמאית. נקבע כי ההליך שיש להשלים במערכת היחסים בין התובע לבין הנתבעים הוא קביעת סכום החוב שעל התובע לשלם ליורשי המלווה (עמ' 7 לפסק הדין).

3. מדובר במשכון על המקרקעין שתוכן ההסכם בין המלווה ללווה היה כי המקרקעין מועברים למלווה כנגד מתן ההלוואה לשלוש שנים כאשר בתום שלוש שנים היה על הלווה להשיב את ההלוואה והיה על המלווה להשיב את ה משכון למלווה ( כלול בנספח ז' לכתב התביעה - במקור ובתרגום). כן הוסכם כי אם הלווה יתנגד להשבת ההלוואה הוא ישלם פיצוי של 30 ג'ניה. ההסכם לא תוחם את השבת ההלוואה ל- 3 שנים בהתייחס למשכון אך קובע שהמשכון יהיה בידי המלווה 3 שנים ואז על הלווה לפרוע את החוב. הסדר זה מעניק למלווה את הפירות של המשכון למשך 3 שנים לפחות . הוא יצר ב עקיפין מעין ריבית. הנתבעים אינם טוענים לשווה ערך הפירות שנמנעו מהם בשנים שהם לא היו יכולים לעבד את המקרקעין.

ב"כ הצדדים חלוקים בסוגיה כיצד להעריך את השווי של הריהן שיש לשלם לנתבעים.
מחלוקת זו מחייבת הכרעה בסוגיה שהעלו הנתבעים והיא האם כדי לקבוע את הסכום לפדיון הריהן יש להעריך את שווי הריהן או את שווי החוב שהוא כבן 70 שנה.

באי כוח התובע טענו כי עליהם להעריך את שווי החוב אשר על התובע להשיב לנתבעים.

הצדדים ניהלו בוררות ברת תוקף שבה נקבע כי השווי של החוב הוא 1,200 דינרים ירדנים, אך רוב הנתבעים לא הסכימו לסכום זה (סעיף 6 לפסק הדין). בהליך שהתנהל בביהמ"ש הציגו ב"כ התובע חלופה נוספת של שיערוך הג'ניה ממועד מתן ההלוואות ועד למועד חוות הדעת בלירות שטרלינג כערכם ליום הגשת חוות הדעת, בהסתמך על כוח הקניה של הלירה שטרלינג במהלך אותם שנים. הצדדים לא חלקו כי בעת מתן ההלוואות שווי ג'ניה 1 היה שווה 1 ליש"ט לאותו מועד. גם חלופה זו נדחתה ע"י הנתבעים. חלופה שלישית שהוצעה ונתמכה בחוות דעת שהוגשה בתיק זה הייתה של אימוץ העמדה שאומצה ב- 1950 (שנת 1370 לעלית הנביא) בסעודיה שהנפיקה בולים לעולים לרגל בשווה ערך של לירה זהב. נקבע בהסכמה דתית שג'ניה הפלסטינית שווה לירה זהב, והיא שווה 7 גרם זהב טהור של 24 קראת (חוו'ד דר' אבו פריח).

בפני נחקר רק דר' אבו פריח. לגבי החלופה השלישית המומחה חישב את שווי החוב לפי מחיר של 141.54 ₪ לגרם זהב של 24 קראט (עמ' 1-2 לחוות דעתו של ד"ר סמי אבו פריח) דהיינו, 79,262.40 ש"ח נכון ליום החוות דעת.

בא כוח הנתבעים לא הסכים לאף חלופה כולל החלופה האחרונה. אין מחלוקת בין הצדדים כי שווי החוב אינו כולל אלמנט של ריבית וגם אין להפחית ממנו את פירות שהפיק מחזיק המשכון.

הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית לחישוב החוב מפני שלטענתם דרך זו לחישוב שווי הריהן להשבה אינה נכונה ויש לחשב את הסכום לפי שווי המשכון עצמו. נטען שבמועד מתן המשכון, יש להניח, שווי המשכון היה כשווי הקרקע או קרוב לכך. לא הוגשה חוות דעת לשווי המקרקעין למועד מתן ההלוואה וה "ריהן" ב- 1943 או להיום וגם לא לתמיכה בכך שהנוהג היה להתאים את שווי המשכון לשווי החוב.

4. אפתח אפוא בהכרעה בסוגיה האם על ביהמ"ש לקבוע את שווי המשכון לפירעון ע"י התובע או את שווי החוב, למועד הפירעון.

אין חולק כי הלווה לא השיב את ההלוואה ממועד קבלתה וכך גם יורשיו לא השיבו את ההלוואה והמלווה ויורשיו לא תבעו את השבת ההלוואות ולא השיבו את המשכון .

בסוגיה זו טען ב"כ הנתבעים באריכות והפנה לדין שהיה בתוקף במועד ההלוואה עפ"י המג'לה. כפי שאראה להלן העיקרון הבסיסי שגם מופיע במג'לה הוא ש קביעת שווי של המשכון נועד לבחון האם יש במימושו כדי לסלק את ההלוואה (סעיפים 731, 757 למג'לה ). בדומה להסדר הקיים היום שלפיו מימוש בטוחה אינה מסלקת את החוב אם החוב עולה על שוויה, וההיפך. אם שווי הבטוחה עולה על החוב, ההפרש מוחזר ללווה – בעל הבטוחה ( סעיפים 13(א), 18, 23 לחוק המשכון, וסעיפים 81, 81ב 1(ב)(1) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 ).

דיון

5. מדובר בהסכם של ריהן, שאין מחלוקת שהוא משכון מהשנים 1943 ו- 1946 שניתן לפני חקיקת חוק המשכון, תשכ"ז – 1967 . על מנת ליצור נקודת מפגש בין הדין הקודם לבין הדין הקיים אקדים ואפרט את הדין הקיים היום.

הכללים שחלים על משכון מעת חקיקת חוק המשכון (סעיף 27 לחוק המשכון), הם הבאים:
ערך המשכון הוא לפי ערכו בעת המימוש [ ע"א 446/87 אלגריסי נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד מג(3) 713 (1989)]. על פי סעיף 2(ב) לחוק המשכון, המשכון הוא כל שיעבוד של נכס כערובה לחיוב. הדבר נכון בין אם המשעבד ממשיך להחזיק בנכס ובין אם המלווה מחזיק את הבטוחה. המשכון יכול להיות גם של זכויות [רע"א 9/87 כונס הנכסים הרשמי נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מא(2) 275 (1987 )].
הפדיון של משכון הוא על ידי קיום החיוב (סעיף 13(א) לחוק המשכון ). החיוב משמע : החיוב שבגינו ניתן המשכון ( סעיף 1 לחוק המשכון).
הדין הקודם החקוק מפורט בספר החמישי של המג'לה וסעיפים 118-119, ו- 396-403 למג'לה (סעיף 26(א) לחוק המשכון).
בא כוח הנתבעים צירף למוצגיו עותק מהספר החמישי של המג'לה. העיקרון כי המשכון מהווה בטוחה של חוב וכרוך בו הופיע כבר במג'לה, במספר מקומות. אצטט את סעיף 718 בשער שני לפרק השלישי בספר החמישי, הקובע, על פי התרגום העברי כדלקמן:

"718. רשאים הממשכן ומקבל המשכון לבטל את הקשר ברצונם. אבל, לאחר הביטול, זכאי מקבל המשכון להחזיק ולשמור תחת ידו את החפץ הממושכן עד שיפרע לו הממשכן את הסכום המגיע לו ממנו, שנתן בערובת המשכון.".

המשכון יכול לשמש גם יותר מחוב אחד ללא קשר לסדר של היווצרות החוב ( סעיף 714 לפרק שלישי בספר החמישי וסעיף 721 בשער שני לפרק השלישי בספר החמישי).

המשכון אינו פירעון החוב. בסעיף 730 למג'לה נקבע כי:
" אין המשכון שולל את זכות דרישת החוב, והרשות שמורה ביד מקבל המשכון לתבוע את החוב גם לאחר שקבל את המשכון. " (שער רביעי לספר החמישי פרק ראשון ).

הצדדים לא חלקו על כך שלמועד העסקה שווי המטבע המקומי בארץ ישראל היה שווה ערך ללירה שטרלינג אנגלית. יח ד עם זאת לא ניתן לעשות תרגום פשוט לאור כי יש לבחון האם הלירה שטרלינג האנגלית שווה היום שווה ערך כערכה בשנים של היווצרות החוב, דהיינו ב – 1943 ו- 1946 . התובע הגיש על כך חוות דעת וצירף אותו לתביעתו.

6. ב"כ הנתבעים סבר כי החלופות של ב"כ התובע אינן ראויות ואין הוגנות בשים לב לגיל החוב אך הוא לא הציג חלופה נתמכת בחוות דעת. בא כוח הנתבעים ניסה להשלים את החסר והוא שאל בחקירתו את דר' אבו פריח שאלה לגבי העיקרון של שווי הריה ן בזמן אמת כשווי או קרוב לו של החוב. ד"ר אבו פריח לא היה יכול להביע עמדה בהעדר נתונים (עמ' 13 לפרוטוקול )

ההסכם בין הצדדים נשוא ההלוואה עם המלווה אינו מצביע על קשר בין שווי המשכון לשווי החוב. ההסכם קובע את פרק הזמן בו המשכון יהיה בידי המלווה, פרק זמן של 3 שנים ואחר כך עם כיסוי חוב המשכון האדמה תוחזר לממשכן (נספח ז' לכתב התביעה) . ההסדר החוזי מצביע על הסדר ללא ריבית, למעט הפירות, וללא התייחסות לפחותים בערך המטבע.

נאמר בהסכם נשוא ההלוואה השנייה שכוללת את תנאי הריהן מפורשות כי המשכון, מתייחס לשני סכומים. האחד של 60 ג'ניה שהמלווה פדה כחוב מהמלווה העזתי, ועוד חוב של 21 ג'ניה נוספים שהמלווה הלווה לממשכן. על סכום זה יש הוסיף עוד 30 ג'ניה כעיכוב על התנגדות ( נספח ז' לכתב התביעה). מאחר והיוזמה להליך היא של הלווה, הפיצוי לא רלבנטי. כי המתנגד במקרה זה הוא "מחזיק המשכון".

לטענת בא כוח הנתבעים, עו"ד יוסף ברד, יש לכלול בסכום לתשלום פיצוי על הפרת החוזה. שכן הלווה עיכב את ההשבה בכ- 70 שנ ים. כן נטען כי ערך המטבע נשחק. הוסף כי בפועל מתוך 70 שנים היה בידי הנתבעים לנצל את הקרקע לצורך עיבוד חקלאי רק 12 שנים לנוכח כי השימוש היה מוגבל במשך פרק זמן של מספר שנים בגלל ממשל צבאי ואחר כך הקרקע נכללה בעיר רהט. טיעון זה מתייחס למרכיב הפירות. טיעון זה היה נכון גם אלמלא המלחמות והממשלים הצבאיים בשנים בסמוך לאחר כריתת ההסכם. שכן אילו היו אלה שנים שחונות והלווה היה משיב את החוב בתוך ה- 3 שנים. גם אז היה הפסד של הפירות.

7. בסיכומיו הפנה בא כוח הנתבעים לפסיקה אשר התייחסה לשערוך כפועל יוצא של דיני היושר וההסדר שנקבע בסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 . לטענתו כל החלופות שהועלו מקפחות את הנתבעים. הוא הוסיף כי בהקשר זה יש לבחון את האשם ביצירת פרק הזמן הארוך עד למועד המוצע להשבה. עו"ד יוסף ברד הפנה לסעיף 757 המג'לה כמענה למי שאינו פורע את חובו במועד ואף מסרב לעשות כן. ההסדר על פי המג'לה בפרק הרביעי לספר החמישי עוסק בהור אות למכירת המשכון. ההסדר מסעיף 756 ועד סעיף 761 אינו מתייחס לשערוך החוב אלא הסדר סילוקו אם במועד הפירעון הלווה לא מחזיר את החוב. ההסדר בפרק השני דומה להסדרים שנקבעו בחוק ההוצאה לפועל, בהתאמה לזמנים ( סעיף 81 ב1 לחוק ההוצאה לפועל).

בא כוח הנתבעים הפנה לכתיבה שמבססת את הסבירות של השערוך בתנאים של חוסר תום לב של הלווה, המושך את הזמן כדי ליהנות מהפסדו של המלווה. הפסיקה היא שהפרשי הצמדה וריבית בהתייחס לחוב כספי אינן יוצרות התעשרות שלא כדין [ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ נ' הורביץ, פ"ד לה(3) 533 (1981); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד ס"א(3) 18 (2006)]. לאור איסור הריבית החלה בדת המוסלמית שערוך ללא ריבית בוודאי שאינו התעשרות ואינו כולל מרכיב של ריבית.

בהקשר לכך הפנה עו"ד ברד לסעיף 714 למג'לה. האמור שם הוא: "714 נכסים שהיו ממושכנים לביטחון חוב, אפשר להגדיל את החוב כנגד אותו המשכון ". ההמשך הוא שמי שמשכן שעון שווה אלף גרש כבטוחה לחוב של אלף גרש, יכול לקחת עוד הלוואה ואז המשכון הופך לבטוחה של החוב המוגדל. כך גם נעשה כאן מבלי לפרט את שווי המשכון. אני לא למדה מכך ששווי המקרקעין בעת קבלת ההלוואה של 60 ג'ניה הייתה שווה 60 ג'ניה או 81 ג'ניה או 111 ג'ניה (כולל הפיצוי).

כן נטען על ידו כי ניתן ללמוד מסעיפים 701 ו- 706 למג'לה התאמה בין החוב לבין המשכון.
סעיף 701 למג'לה מגדיר את מהות המשכון. נקבע כי " משכון פרושו תפישת נכסים לבטחון זכות שיש לגבות מתוכם. נכסים אלה קוראים להם משכון וגם ממושכן". בסעיף 706 נקבע כיצד נוצר המשכון: " 706. קשר המשכון הוא בהצעה וקבלה שבין הממשכן ובין מקבל המשכון; אבל אין הקשר נעשה גמור ומחייב אלא משעת נטילת המשכון. לפיכך יכול הממשכן לחזור בו מהמשכון לפני המסירה". בשני הסעיפים הללו לא מצאתי הוראה שמתערבת בטיב הבטוחה שמעמיד הממשכן. על פני הדברים ההיגיון הוא שיהיה בבטוחה כדי לפדות את החוב, הזכות, אם יידרש. המג'לה לא התערבה בסעיפים אלה בטיב הבטוחה שהועמדה. כלומר, שגם עבור סכום קטן ניתן להעמיד ערובה יקרה אם זה כל מה שיש לממשכן להעמיד כבטוחה.

לסיכום לא מצאתי כי אלו נדונה הסוגיה הזו בסמוך לתום 3 השנים שנקבעו בהסכם הריהן התוצאה על פי המג'לה הייתה כנטען ע"י עו"ד יוסף ברד.

8. בחנתי את הטענות של ב"כ הנתבעים, עו"ד ברד, בראי הפסיקה שניתנה בתקופה הר לבנטית הסמוכה לאחר קום המדינה. הגישה שם שונה מזו שהציע עו"ד ברד. ההחלטה בשנת 1950 אליה התייחס המלומד ד"ר אבו פריח של שווי לירה זהב בימי המנדט הבריטי תואם את השווי של לירה זהב שטרלינג כפי שנקבע בפסיקה. הסוגיה עלתה כדי להתייחס לתנאים של השבת בלירה זהב שטרלינג. כי כבר משנת 1941 חל בארץ ישראל איסור במסחר במטבע זהב וגם במטבע חוץ [תקנה 3(1) לתקנות ההגנה (כספים), 1941; ת.א.(מחוזי – ת"א) 726/60 בכר נ' בידרמן , פס"מ ל"ב 296, 299 (1962) (להלן: "עניין – בכר" )]. לכן בזמן אמת ההלוואות ניתנו כפי שעולה מהמסמכים על פי המטבע המקומי, והצפי היה להשיבן על פי המטבע המקומי. בעניין בכר עמדה בפני כב' השופט ד"ר זאב צלטנר מחלוקת לגובה חוב אשר הובטח במשכנתא. ההלוואה ניתנה בשנת 1937 על סך  של 700 לא"י. הלווים השיבו חלק מהמשכנתא. ביום 31/10/1957 הגיש המלווה ללשכת ההוצאה לפועל בקשה למימוש המשכנתא ועתירה למכירת הרכוש כדי לסלק את יתרת החוב. המחלוקת במקרה זה הייתה לגבי תנאי שערוך שנקבע ו בהסכם המשכנתא . השערוך נקבע לפי מספר חלופות של מט"ח, תוך ציון שווי  1 לא"י לאותה מטבע. כגון 4.98 דולר ארה"ב ל – 1 לירה א"י וכו' (סעיף 15 לשטר המשכנתא). חלופה נוספת הייתה בסעיף 16 שקבעה חלופה של תשלום בלירה אנגלית זהב .על פי אותה חלופה שווי כל לירה אנגלית זהב הוא: " 7.322382 גרם של זהב נקי, לפי הערך: לירה א"י אחת ו- 640 מיל ( 1.640 לא"י ) עבור כל לירה אנגלית זהב כנ"ל" (סעיף 7 לפסק הדין , עמ' 300). זה הנתון שאליו התייחס גם ד"ר אבו פריח לשווי הלירה הזהב.

הסוגיה שעמדה במחלוקת הייתה האם הכוונה של הצדדים הייתה שעל הלווה להשיב במט"ח או בלירות זהב, חלופות שהיו אז אסורות, או שיש לקרוא לתוך ההסכמה את הסכמה מכללא כי מדובר בתשלום מותר של שווה ערך של לירה הזהב. על יסוד זה חישב כב' השופט צלטנר את יתרת החוב, על ידי חלוקת יתרת החוב בלירות ארץ ישראליות ב- 1.64 כפול שער המטבע מתוך החלופות שהוסכמו. הצו האופרטיבי היה להצמיד את התוצאה לדולר ארה"ב (עמ' 303 לפסק דינו של כב' השופט ד"ר צלטנר).
פסק הדין ניתן בשנת 1962, 25 שנים אחרי מתן ההלוואה תוך פרק זמן של שחיקת ערך המטבע המקומי, כולל של  הלי"ש והל"י בתחילת שנות ה- 50 ואבדן כוח הקניה של המטבע בגין האינפלציה הגבוהה.

סוגית שערוך שווי החוב של משכנתא מלירה ארץ ישראלית ללירה ישראלית עלה גם בעניין אורבך אשר נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפני כב' השופט יצחק שילה. באותו מקרה ההלוואה שהובטחה במשכנתא ניתנה ביום 18/2/1948 ומועד הפירעון נקבע להיות כעבור שנתיים. אולם התובעת לא עמדה בפירעון כפי שנקבע וגם לא בהארכה שניתנה לה של 9 חודשים. על כן המלווה פנה ללשכת ההוצאה לפועל למימוש המשכנתא. ההלוואה עמדה על 800 ל"י (כנראה לא"י – מ' ו') . בשטר המשכנתא נכלל סעיף הקובע את השערוך של החוב. נקבע בסעיף 7 לשטר כי ההלוואה ניתנה על בסיס לא"י בהשוואה למטבע זהב (לירה שטרלינג מלכים ) לפי "הקורס בשוק החופשי המתפרסם בעתונות העברית המקומית בתל אביב " (שהיה 5.330 ) . על כן במקרה של פיחות היה על הלווה לשלם את שווי הלירות הא"י השווה לסכום המטבעות הזהב – לירות שטרלינג מלכים – שאפשר לקבל לפי המסחר בעת מתן ההלוואה [ת.א.(מחוזי – ת"א) 297/51 אורבך נ' סביסלוצקי , פס"מ ט 185 (1953) (להלן: "עניין- אורבך ")]. התובעת, החייבת, טענה כי יש לקבוע שהיא חייבת את הסכום של 800 ל"י ואין היא חבה בהסדר השערוך נשוא סעיף 7 לשטר המשכנתא. כב' השופט שילה דחה את התביעה שלה ואישר את סעיף 7 שכן הוא מצא כי סעיף השערוך לפי הלירה הזהב היה חוקי תוך הפניה לפסיקה מקומית מתקופת המנדט ותחילת קום המדינה ( עמ' 187 לפסק הדין). פסק הדין ניתן ביום 18/12/1953. בית המשפט כפי שנקבע בפסיקות קודמות אישר את השערוך מול הלירה זהב והדולר על אף השחיקה של המטבע המקומי באותם שנים.
סוגיית השערוך של חוב ישן המובטח במשכנתא כעבור מספר שנים כאשר הלירה זהב משמשת אמצעי שערוך כנגד שחיקת המטבע עלתה גם בפני בית המשפט העליון בעניין מאראשה בע"מ. באותו עניין חוב ההלוואה עמד על 10,000 לירות, שטר המשכנתא נחתם ביום 1/2/49 ומועד הפירעון היה 31/1/50 אך ההלוואה לא סולקה. ניתנה הארכת מועד עד לשנת 1952. הזוכה פנתה למימוש המשכנתא בשנת 1954  וביום 10/1/1955 התבקש בית המשפט על ידי הלווה להצהיר כי הוא אינו חב בתשלום על פי סעיף השערוך שנקבע בשטר המשכנתא. סעיף השערוך קבע כי המלווה רשאית לדרוש תשלום בלירות שטרלינג זהב. כאשר לירה זהב כאמור הוגדר להיות עם 7.32238 גרם של זהב נקי. כן נקבע כי שווי לירה שטרלינג זהב שווה ל- 6 לא"י [ע"א 16/55 מאראשה בע"מ נ'  מצרי, פ"ד (י"א) 126 (1957)(להלן: "עניין – מ אראשה")].
פסקי הדין ניתנו בתקופה של המעבר בין תקופות ושינויים משמעותיים בערכי המטבע. בעניין מאראשה התייחס כב' השופט ויתקון לבעיית שחיקת כוח הקניה של המטבע והוא הציע את מדד יוקר המחיה כמענה (עמ' 135 לפסק דינו מול סעיף ז'). כב' השופט זילבר מתייחס לבעייתיות של פסק הדין המתבסס על שער המסחר על הזהב בתקופה שהמסחר בזהב היה אסור ( עניין – מאראשה ).

9. בא כוח הנתבעים, עו"ד יוסף ברד, טען כי התובע אינו יכול לזכות משחיקת ערך המטבע מאז מתן ההלוואה ויש להטיל עליו את הנזק שנגרם לנתבעים מחוסר המעש שלו. כן הוא טען שגם באי כוח התובע נכחו בחוסר הגינות של תרגום פשוט של הג'ניה לליש"ט ופיצוי לפי שווי ליש"ט נכון להיום ועל כן החלופות שהוצעו על ידי התובע גדלו. כמו כן הפנה עו"ד ברד לפסיקה ומאמרים בעניין "אשם" בהקשר לשחיקת ערך המטבע והטלתו בדרך של קביעת אופן חישוב החוב על האחראי. כנגד חוסר המעש של הלווה עומד גם חוסר המעש של המלווה לגבות את החוב בזמן אמת תוך מימוש המשכון. בא כוח הנתבעים גם טען כי חלוף הזמן העיד על וי תור הלווה על הריהן לטובת המחזיק – טענה שנדחתה בביהמ"ש המחוזי ( סעיף 6 לפסק הדין ).

התמונה העולה מהפסיקה הקרובה למועדים הרלבנטיים, שהם סוף שנות ה- 40 של המאה הקודמת, מצביעה על כך שנמצא מענה למעבר מהלירה הארץ ישראלית/הג'ניה ללירה הישראלית ע"י הכרה מכללא בסעיפים החוזיים שנקבעו בהסכמים המקוריים. דהיינו, במקום השבה בלירה זהב או במטבע חוץ, שהיה אסור , נקרא תנאי מכללא של שיערוך לפי לירה זהב, כאשר בעניין בכר הוגדר שווי השערוך של לירה זהב להיות שווה ל- 1.64 או בענין מאראשה
1 לירה זהב שטרלינג היה שווה 6 לא"י.

10. בריהן שבפני אין תנאי שיערוך מכל מין וסוג שהוא . הצדדים הסכימו כי שווי ג'ניה 1 שווה ליש"ט למועד מתן ההלוואות אך בפני ביהמ"ש לא הונח תע"צ של שערי חליפין של הליש"ט למועדים הרלבנטיים. שערוך של 81 ג'ניה לפי מדד המחירים לצרכן ללא ריבית, לפי ההנחה ש- 1 ג'ניה שווה 1 ליש"ט, נכון ליום 1/1/52, נותנת תוצ אה לפי תוכנת "המשערכת" של: קרן משוערכת להיום של : 18,327.23 ₪; והפרשי הצמדה: 21,326.16 ₪. סך הכול: 39,653.39 ₪ נכון להיום, ללא ריבית. סכום זה נופל מהסכום שהצ יע התובע כחלופה שלישית לפי חוות דעת המומחה מטעמו.

סוף דבר
א. אני מצהירה כי לשם פדיון הריהן על המקרקעין על התובע לשלם לנתבעים 1-14 ו- 16, ביחד ולחוד סך של 79,262.40 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה בלבד מיום 31/10/15 ועד ליום התשלום המלא בפועל. הסכום ישולם בתנאים שיוסכמו בין התובע, הרשויות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב (להלן: "הרשות") והנתבעים 1-14 ו-16, או לביהמ"ש, לפי שיקול דעת התובע ובתיאום עם הרשות. הסכום ישוחרר לידי הנתבעים על פי הסכמת התובע והרשות.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.
המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום, כ"ה אייר תשע"ו, 02 יוני 2016, בהעדר הצדדים.