הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 20311-06-16

בפני
כבוד ה שופטת רחלי טיקטין עדולם

תובע

יעקב שמיר

נגד

נתבע

לירן עמר

פסק דין

התביעה שלפני הינה תביעה שהגיש התובע, תושב עירית באר שבע, נגד תובע של העיריה, בגין הגשת כתבי אישום. בכותרת התביעה נרשם כי מדובר בתביעה שהוגשה נגד הנתבע עקב "הוצאת דיבה ולשון הרע, התנכלות, התעמרות, והגשת שני כתבי אישום פליליים כוזבים המתבססים על תוכניות ותמונות מזויפות".

הטענות בכתב התביעה
בכתב התביעה טען התובע כי קיבל היתר בניה להרחבת שתי דירות ביהודה הלוי 34/8 ו – 34/13 בבאר שבע , כאשר כעבור זמן מה הגיש נגדו הנתבע כתב אישום על בניה ללא היתר לדירה 34/13, ללא צירוף אף מסמך המצדיק הגשת כתב אישום.
כעבור מספר חודשים צורף כתב אישום נוסף על בניה ללא היתר בדירה 34/8, בצירוף שתי תוכניות בנייה מזויפות.
לכתב האישום צורף גם גיליון גביית עדות מזויף.
הנתבע ניסה להונות את השופט בהציגו לפניו לכאורה שתי תוכניות שונות לשתי הדירות, כאשר למעשה זאת רק תוכנית אחת השייכת לדירה 8, אשר צולמה פעם שנייה, בוצעו בה שינויים קלים והגדיר אותה כתוכנית בנייה השייכת לדירה 13.
כבוד השופט פורר וכבוד השופט דנינו בתיק קודם, הורו לנתבע פעם אחר פעם להעביר לתובע, הנאשם, עותק מהתשריט ממנו צולמה לכאורה התוכנית הבנייה עליה ביסס את כתב האישום ואף נקבעו שני תאריכים סופיים להגשת התשריט לידי בית המשפט ולידי התובע, אך הנתבע זלזל ובזה את בית המשפט ואת התובע ולא נענה לדרישתם.
למרות שבית המשפט קבע כי נציג המאשימה לא יוכל לעשות שימוש בחומר חקירה שלא הועבר לידי הנאשם, התובע כאן, קיבל לידיו את חומר החקירה – התשריט – שעותק ממנו לא הועבר לנאשם, התובע.
באשור כבוד השופט עיין התובע בתשריט ושלא להפתעתו גילה שתוכניות הבנייה עליה ביסס הנתבע את כתבי האישום הינן מזויפות והן לא צולמו מהתשריט שהוגש לבית המשפט.
עיון בתשריט שהוגש לבית המשפט ע"י העיריה לאחר סיום כל הדיונים, העלה כי קיימים הבדלים מהותיים בן תוכניות הבנייה המזויפות, עליהן ביססה המאשימה את כתבי האישום לבין תוכניות הבנייה המופיעות בתשריט, כאשר נציג המאשימה הוא הנתבע הצהיר בפני כבוד השופט שהן צולמו מהתשריט שהועבר לידיו של כבוד השופט וזאת מבלי להעביר עותק ממנו לנאשם, התובע, כפי שמחייב החוק הפלילי.
הנתבע צירף דף מוצג ת/3 לתיק הכולל בתוכו תמונות עליהן הוטבעו תאריכים ושעות ביצוע צילומים כוזבים, שהוא זייף, במטרה לשבש הליכי משפט.
הנתבע העביר ביודעין חומר מזויף ותמונות מזויפות לבית המשפט עליהם ביסס שני כתבי אישום כוזבים.

ניהול התיק דנן
טרם הגשת תביעה זו הגיש התובע שלוש תביעות נוספות לבית משפט השלום בבאר שבע . התביעות הוגשו כנגד מפקחת מטעם עיריית באר שבע, כנגד סגנית מהנדס עיריית באר שבע, וכנגד מהנדס העיר (בשלושת התביעות ניתנה חסינות לעובדי העירייה, והתביעה המשיכה נגד העיריה). שלושת התביעות נדונו על ידי כבוד השופט ברוזה (ת"א 34365-10-14; ת"א 35355-11-14; ת"א 8225-07-15).
בתיק דנן הוגשה בקשת חסינות ונקבע דיון בבקשת החסינות.
בסמוך למועד הדיון שהיה קבוע בבקשת החסינות, התקבל פסק דינו של כבוד השופט ברוזה, כאשר הנתבע טען שלפסק הדין יש השלכות על ההליך דנן.
בהחלטתי מיום 17.09.18 קבעתי כדלקמן: "לאחר שעיינתי בעמדתם הראשונית של שני הצדדים בנוגע להשלכות של פסק הדין של כבוד השופט ברוזה לתיק דנן, אני סבורה שאין מקום לקיים את הדיון מחר בבקשת החסינות, שכן יתכן ויש מקום לעכב בירור תיק זה, עד לסיום הדיון בערעור על פסק דינו של כבוד השופט ברוזה (ערעור שהתובע מציין שיגיש עוד השבוע). מעיון בכתב התביעה כאן ובפסק הדין של כבוד השופט ברוזה עולה לכאורה כי יתכן וסוגיות משותפות לשני התיקים נדונו בפסק הדין והוכרעו.
טרם מתן החלטה בדבר עיכוב / אי עיכוב תיק זה עד להכרעה בערעור על פסק דינו של כבוד השופט ברוזה – מתבקשים הצדדים ליתן עמדתם בעניין זה.
לאחר שקיבלתי את עמדת הצדדים הוריתי בהחלטה מיום 25.10.18 על עיכוב ההליכים בתיק זה עד להכרעה בערעור על פסק דינו של כבוד השופט ברוזה . באותה החלטה קבעתי בין היתר: "...עיכוב זה מתבקש שכן מעיון בכתב התביעה כאן ובפסק הדין של כבוד השופט ברוזה, עולה כי ישנן סוגיות רבות משותפות לשני התיקים, אשר נדונו והוכרעו בפסק הדין שם (ועשויות לפיכך להוות השתק פלוגתא). בנסיבות אלו אין מקום בשלב זה שהמותב שדן בתיק זה יפסוק בטענות זהות/דומות לאלה אשר כבר הוכרעו, ויש להמתין עד שבית המשפט המחוזי הנכבד ישמע את הערעור ויתן הכרעתו".
בתאריך 28.01.19 נשמע הערעור וניתן פסק הדין הדוחה את הערעור (ע"א 37951-10-18).
לאחר שהסתיים הדיון בערעור הזמנתי את הצדדים לטעון בדבר קיומו/העדרו של "מעשה בית דין" בתיק דנן, לאור הקביעות בפסק הדין.
הנתבע טען כי פסק הדין מהווה "מעשה בית דין" ביחס לתיק זה שכן כבוד השופט ברוזה דחה את כל טענות התובע ביחס להגשת כתבי האישום נגדו וביחס לניהול ההליך נגדו. הנתבע הוא אחד מעורכי הדין שהגישו את כתב האישום וניהלו את התיק מול התובע ומכאן עולה שהטעות נגד הנתבע נדונו והוכרעו בפסק הדין.
התובע טען כי אין מקום לדחות את התביעה נגדו בגין מעשה בית דין וטען כי חל מעשה בית דין אולם ביחס להליך אחר. התובע טען כי פסק דינו של כבוד השופט אקסלרד בתיק 11444-09-16 (ראה פירוט להלן), מהווה מעשה בית דין ועל בסיסו יש לקבל את התביעה דנן. התובע טען שכבוד השופט ברוזה קיבל אף הוא את קביעות כבוד השופט אקסלרד.
כעת עלי להכריע בטענות המנוגדות של הצדדים בשאלת קיומו/העדרו של "מעשה בית דין".

פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט ברוזה ופסק הדין שניתן בערעור
עיון בפסק דינו של כבוד השופט ברוזה מעלה כי שלושת התביעות הוגשו גם כן – כמו בתיק דנן - בגין הגשת כתבי אישום על בסיס מסמכים מזויפים.
וכך הגדיר כבוד השופט ברוזה את התביעות בסעיף 1 לפסק דינו: "בפני שלוש תביעות לתשלום סכום כולל של 600,000 ₪, וזאת בגין לשון הרע והוצאת דיבה, השפלה, ניסיון ל"תפור" לתובע תיק פלילי (כלשונו של התובע), הונאה, שימוש במסמכים מזוייפים לצורך הגשת כתב אישום, עיכוב בהליכי הבניה, נזקים כספיים ומניעת חומר ראיות מהתובע".
בפסק דינו מיום 22.08.18 דחה כבוד השופט ברוזה את שלושת התביעות כשהוא קובע בין היתר את הקביעות שיפורטו להלן:
"הבניין ברחוב יהודה הלוי 34 הינו בניין דירות בעל שלוש כניסות...בכל כניסה יש שלוש קומות כאשר בכל קומה יש שתי דירות, סה"כ 18 דירות.....התובע הוא הבעלים של שתי דירות בניין, דירה 8 ודירה 13..." (סעיף 4 לפסק הדין).
במהלך שנת 2011 החל התובע בהליכי רישוי לבניית תוספת לכל אחד משתי הדירות שבבעלותו.." (סעיף 6 לפסק הדין).
"התובע החל בבניה (לטענתו בהתאם להיתרים שניתנו). במהלך הבניה ביקרו במקום מספר פקחים של העיריה והוצאו דו"חות פיקוח שונים, ביום 17.12.13 הוגש כנגד התובע כתב אישום במסגרת תו"ב 33970-12-13 (להלן" כתב האישום הראשון"), ובו נטען כי התובע השתמש שימוש שלא כדין ב 2 יחידות דיור שבבעלותו בנכס שברחוב יהודה הלוי 34/8. הטענה הייתה כי התובע פיצל דירה זו לשתי יחידות דיור נפרדות. התובע כפר בכתב האישום" (עמ' 3 למטה עמ' 4 למעלה).
"תוך כדי ניהול האישום הראשון הוגש כנגד התובע כתב אישום במסגרת תו"ב – 61245-06-14 (להלן: "כתב האישום השני"), בתחילה עסק כתב האישום השני בדירה שברחוב יהודה הלוי 34/13 אולם לאחר מכן הוא תוקן והוספה לו הדירה ברחוב יהודה הלוי 34/8. בכתב האישום המתוקן (שהוגש ביום 5/11/14) נטען כנגד התובע כי ביצע עבודות ללא היתר בשתי הדירות..." (סעיף 9 לפסק הדין).
"לאחר שהתקיימה ישיבת הקראה בכתב האישום הראשון (בה התובע כפר בכתב האישום), נערך ביקור במקום וכן התקיים דיון בוועדת הערר, נמסרה ביום 15/2/15 הודעה מטעם המאשימה, בהסכמת התובע, על חזרה מהאישום בהתאם להוראת סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב – 1982 וביקשה לבטל את כתב האישום. בהינתן העובדה שהתובע נתן את הסכמתו בית המשפט ביטל את כתב האישום עוד באותו היום.." (סעיף 11 לפסק הדין).
"ביום 14/7/16 ניתנה הכרעת דין המרשיעה את התובע בעבירות נשוא כתב האישום השני, התובע שלא השלים עם הרשעה זו הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי וביום 8/11/17 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר זיכה את התובע..." (סעיף 15 לפסק הדין).
"התובע שבפני זוכה בבית המשפט המחוזי, הזיכוי נשען על שתי רגליים, הראשונה הינה "הגנה מן הצדק" וזאת לאחר שנקבע כי הגנתו של התובע נפגעה בכך שנמנעה ממנו גישה לחומרי חקירה אשר היה בהם "פוטנציאל" מזכה, והשניה הינה כי לא היה די בראשיות שהציגה העירייה כדי להביא להרשעתו של התובע" (סעיף 40 לפסק הדין).
"טענתו הבסיסית של התובע הינה שעל בית המשפט לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי במסגרת הערעור הפלילי כ"כזה ראה וקדש" וכי לא ניתן להרהר אחר קביעותיו של בית המשפט, אין בטענה זו לבדה כדי להביא לקבלת התביעה"
"סעיף 42 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971 קובע כדלקמן: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחוב הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".
סעיף זה הינו חד סטרי ואינו עובד לשני הכיוונים.
אין חולק כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא חלוט אולם הוא אינו מרשיע. ועל כן, סעיף 42א לפקודת הראיות כלל אינו חל בענייננו, והממצאים והעובדות שנקבעו במסגרתו אינם מהווים ראיה לכאורה" (סעיף 47 לפסק הדין).
"...בתביעה שלפני על התובע להוכיח, במאזן ההסתברויות (מעל 50%) כי אכן לא היה מקום להגשת כתב אישום" (סעיף 49 לפסק הדין).
"סיכום עניין זה הוא כי על בית המשפט לבחון האם אכן התובע הוכיח את קיומן של הנימוקים שהובילו לזיכויו והאם התובע הוכיח שאכן לא היה מקום להגשת כתב אישום כנגדו" (סעיף 50 לפסק הדין).
"לצורך הכרעה זו ובהתאם לכתבי הטענות, לחקירות העדים, לראיות שהובאו וכן לסיכומים, יש להכריע בשבע הנקודות הבאות:
האם כתבי האישום התבססו על ראיות מזוייפות?
האם אכן לא היה מקום להגשת כתבי אישום?
האם נמענה מהתובע גישה לחומרי חקירה, דבר שאכן פגע בהגנתו?
האם הפקח ציון כהן התרשל בכך שהשווה את המצב לתשריט מזוייף? האם גליונות גביית העדות זוייפו?
דרך התנהלות עובדי עירייה השונים שכנגדם הועלו טענות על ידי התובע (מראש העירייה, מהנדס העירייה, סגנית מהנדס העירייה, בודקת התוכניות ושני הפקחים) האם אכן פעלו בזדון, יחסם לתובע ולפניותיו והאם אכן הוציאו את דיבתו של התובע רעה?
אי מתן היתר לדירה ברחוב יהודה הלוי 34/8, האם מדובר במעשה שבדין או שגם כאן התרשלה העירייה ופעלה שלא כדין?
ככל שיקבע כי העירייה, או מי מעובדיה, התרשלו מה הנזק שנגרם?" (סעיף 54 לפסק הדין).

"..בכל הקשור לכתב האישום הראשון אני קובע כי התובע לא הוכיח את טענותיו והטענה ולפיה כתב האישום התבסס על ראיות מזוייפות" (סעיף 64 לפסק הדין).
"...התוצאה היא כי התובע לא הוכיח את טענתו בדבר העובדה כי ראיות העירייה היו מזויפות, ועל כן, אני דוחה את טענותיו כי כתב האישום השני הוגש על סמך ראיות מזויפות" (סעיף 78 לפסק הדין).
"משלא הוכח בפני כי כתב האישום השני הוגש על סמך ראיות מזויפות הרי נדחית גם הטענה כי מי מהנתבעים עשה שימוש במסמכים מזויפים לצורך הגשת כתבי האישום מתוך תאוות בצע ורוע לב" (סעיף 79 לפסק הדין).
"לפיכך, בהעדר כל ראיה זולת אמירה רפה של התובע בתצהיר, שלא נתמכה בראיות, אני מורה על דחיית התביעה בכל הקשור לעצם הגשת כתב האישום הראשון ולטענה כי העירייה התרשלה בעצם הגשתו" (סעיף 87 לפסק הדין).
"מאחר והתובע לא הראה כי בפועל לא היו ראיות המצדיקות את הגשת כתב האישום כנגדו, הרי שהוא לא הוכיח כי העירייה הפרה חובת זהירות כנגדו בעת הגשת כתב האישום, כי כתב האישום מחוסר בסיס, ועל כן יש לדחות את טענתו של התובע לפיצוי בגין טענה זו" (סעיף 93 לפסק הדין ) (האמור בסעיף זה מתייחס לכתב האישום השני, ראה הכותרת בעמ' 30).
"טענה נוספת של התובע הינה כי הנתבעת מנעה ממנו צילום חומרי חקירה...לצידו של התובע עומדת קביעתו המפורשת של בית המשפט המחוזי ולפיה נמענה ממנו הגישה לחומר חקירה. כפי שקבעתי לעיל, בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה ועל כן התובע זוכה, והזיכוי מהווה, למעשה "פיצוי" כשלעצמו, ומשכך, ולאחר התובע (צ"ל – "שהתובע" – הערה שלי – הח"מ), לא הצליח להוכיח כי היה הראיות (צ"ל – "בראיות" - הערה שלי – הח"מ), אלו באופן ודאי כדי למנוע הגשת כתב אישום, אין מקום לפסוק פיצוי נוסף. אולם, גם לגופו של עניין, איני סבור כי אכן היו מסמכים, ברשות העירייה, שלא עמדו לרשות התובע ואבהיר..." (סעיפים 94, 95, 96 לפסק הדין).
"טענה נוספת שהעלה התובע בסיכומיו, היא כי הפקח ציון כהן התרשל בכך שהשווה את המצב לתשריט מזוייף...כפי שצוין לעיל, יסוד מהותי להוכחת טענה זו, הינה הוכחה כי אכן היו תשריטים מזוייפים, התובע לא הוכיח זאת והטענה נדחתה, על כן התובע אינו יכול להוכיח כי הפקח כהן התבסס על תשריט מזוייף, ודי בכך כדי לדחות את טענותיו אלו של התובע" (סעיפים 103 – 104 לפסק הדין).
"גם לגופו של עניין, לאחר עדותו המפורטת של הפקח ציון כהן, מצאתי לנכון לדחות את הטענות כלפיו..."(סעיף 106 לפסק הדין).
"התובע הפנה את העד לתמונות שצולמו על ידו וטען כי יש בהן ללמוד על הזיופים, שעמדו בבסיס מעשיו של הפקח ציון כהן, איני מקבל טענותיו.." (סעיף 108 לפסק הדין).
"מצאתי לנכון לקבל את עדותו של הפקח ציון כהן ולפיה הוא צילם את התוכניות (ת/4 ו- ת/7) מתוכנית שהייתה בתיק העירייה, העירייה לא השכילה לשמור על התוכנית הזו ועל כן זוכה התובע, אולם לא הוכח כי מדובר בתוכנית מזוייפת.." (סעיף 109 לפסק הדין).
"בסיכומים מטעמו הוסיף התובע טענות בדבר גיליונות גביית העדות שלו על ידי הפקח כהן:... אין בטענה זו כל ממש, שכן הפקח ציון כהן בעצמו אמר בעדותו כי הוא זה שרשם את שתי העדויות.. (סעיף 110 לפסק הדין).
"לסיכום, לאחר שמצאתי את עדותו של הפקח ציון כהן מהימנה וקוהרנטית, ולאור כל המפורט לעיל, מצאתי לנכון לדחות לגופו של עניין את כל הטענות של התובע כלפיו פעולותיו של הפקח ציון כהן, הסתמכותו על תשריטים מזוייפים וכן זיוף גיליונות העדות ואני קובע כי לא הובאה כל ראיה המעידה כי הפקח ציון כהן התרשל כלפי התובע" (סעיף 11 לפסק הדין).
"לפיכך נדחית התביעה בכל הקשור להתנהלות ראש העירייה ואני קובע כי הוא לא הפר חובה כלפי התובע" (סעיף 117 לפסק הדין).
"לפיכך, ובהעדר כל ראיה לגבי דרך התנהלותן, התביעה בכל הקשור לכך שבהתנהלות הגב' ספקטור והגב' מינדלין, נגרם לתובע נזק, נדחית" (סעיף 121 לפסק הדין).
"במסגרת ת.א. 35355-11014 נטען כי התנהלות הגב' יודיצקי הייתה בניגוד לחוק...והתוצאה היא שיש לדחות את הטענות לגבי התנהלותה, את כל הטענות בדבר זיוף מסמכים על ידה, וכן את הטענות כלפי הממונים עליה" (סעיפים 123, 124, 125 לפסק הדין).
"גם בעניינו של מר פיגלאנסקי התובע לא הביא כל ראיה.." (סעיף 126 לפסק הדין).
"התוצאה היא כי אני דוחה את כל טענות התובע בכל הקשור להתנהלות עובדי העיריה, ההתעמרות בו ועוגמת הנפש הנלווית, וזאת בכל הקשור לראש העירייה, הגב' מינדלין, הגב' ספקרטוב, הגב' יודיצקי ומר פיגלאנסקי " (סעיף 131 לפסק הדין).
בסיום פסק הדין הורה בית המשפט על דחיית שלושת התביעות (למעט הדרישה לפיצוי בגין קבלת ההיתר לדירה ברחוב יהודה הלוי 34/8 אשר נמחקה). בית המשפט קבע כי אינו פוסק הוצאות לחובת הנתבעת, העיריה, שכן הוא סבור שאם העיריה הייתה מתנהלת באופן מסודר, חלק גדול מטענות התובע לא היו נשמעות.
כפי שפורט לעיל, התובע הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי הנכבד –
בפסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד נקבע כדלקמן:
"טענתו העיקרית של המערער שהבסיס להגשת כתבי אישום נגדו – שבסופו של דבר אחד נמחק, ומכתב האישום השני הוא זוכה בבית המשפט המחוזי, לאחר שהורשע בבית משפט השלום – הם מסמכים מזוייפים.

בית המשפט בפסק דין מנומק ומפורט להפליא, לאחר שהתייחס לכל טענה וטענה של המערער, דחה את התביעה וקבע פוזיטיבית שהמסמכים ששימשו כבסיס להגשת כתב האישום לא זוייפו על ידי המשיבה..." (הדגשה שלי – הח"מ).

.....

סוף דבר, דינו של הערעור לדחייה מכוח סעיף 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, התומכים במסקנה המשפטית, ואין לגלות טעות שבחוק בפסק הדין " (הדגשה שלי – הח"מ).

הכרעה
כתבי האישום נשוא התביעה דנן הם כתבי האישום שנדונו בפסק הדין של כבוד השופט ברוזה.
הטענות בבסיס התביעה דנן הינן טענות לפיה הנתבע הגיש כתבי אישום פליליים כוזבים המתבססים על תוכניות ותמונות מזויפות וגביית עדויות מזויפות .
בפסק הדין של כבוד השופט ברוזה אשר אושר בערעור נקבע כי המסמכים ששימשו כבסיס להגשת כתב האישום לא זויפו על ידי העיריה (פסק הדין של כבוד השופט ברוזה דן בטענה לזיוף תוכניות; לזיוף תמונות; לזיוף עדויות שנגבו מהתובע; לזיוף תשריטים).
בפסק הדין קבע כבוד השופט ברוזה בנוגע לשני כתבי האישום כי התובע לא הוכיח כי העיריה הפרה חובת זהירות כנגד התובע בעת הגשת כתבי האישום , ולא הוכיח כי כתב י האישום מחוסר י בסיס ולא הוכיח כי העירייה התרשלה בעצם הגשת ם.
פסק הדין גם קבע כי לא היו מסמכים ברשות העירייה, שלא עמדו לרשות התובע.
כתב התביעה דנן הופנה נגד הנתבע בגין כך שהגיש את אותם כתבי אישום פליליים כוזבים לטענת התובע שלא היה מקום להגישם.
כל הטענות שנטענו בתביעה זו כבר הוכרעו בפסק דינו של כבוד השופט ברוזה.
כבוד השופט ברוזה גם קבע (קביעה המתיישבת עם הוראת הדין), כי פסק הדין של כבוד השופט אקסלרד אינו יכול להוות מעשה בית דין שכן מדובר בפסק דין מזכה.
מכל האמור עולה כי הפלוגתאות בהן הכריע בית המשפט היו כאלו הדרושות להכרעה ונקבעה בהן הכרעה פוזיטיבית.
כבוד השופט ברוזה לא מצא באף אחת מטענות התובע ממש.
מכל האמור לעיל עולה כי דין התביעה דנן להידחות בשל קיומו של מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא".
למעלה מהצורך אציין כי לטעמי מתקיים גם הכלל של מעשה בית דין מסוג "השתק עילה", זאת על אף שבתיק הקודם העיריה הייתה צד ואילו בתיק הזה העיריה איננה צד, שכן ישנו קשר הדוק בין הנתבע לבין העיריה.
לכך אוסיף כי בשלושת התיקים שנדונו על ידי כבוד השופט ברוזה מי שנתבעו היו אנשי ציבור בעצמם ואילו העיריה נכנסה בנעליהם רק מכוח הגשת בקשת חסינות (בקשה שהוגשה כאמור גם בתיק דנן אולם בסופו של דבר לא נדונה).

לסיכום
אשר על כן אני דוחה את התביעה בגין מעשה בית דין מסוג של השתק פלוגתא.
התובע ישלם לב"כ הנתבע הוצאות משפט בסך של 5,850 ₪ תוך 30 יום מהיום. הנתבע הגיש בתיק זה כתב הגנה, וכן בקשה לחסינות וכן נדרש להגיש ת גובות שונות לבקשות שונות שהגיש התובע (אציין כי לקחתי בחשבון בפסיקת ההוצאות גם החלטתי מיום 14.11.16 בדבר זכאות התובע להוצאות בגין דחיית בקשת הנתבע לאיחוד הדיונים, ולפיכך ההוצאות שנפסקו לעיל הן מופחתות).
הודע לצדדים הזכות להגיש ערעור על פסק הדין.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א אב תשע"ט, 12 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.