הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 1489-11-13

בפני
כבוד ה שופטת רחלי טיקטין עדולם

תובעת
פלוני
ע"י עו"ד עמית שטרייכמן ו/או לירן גלפנד

נגד

נתבעות
1.ביטוח חקלאי - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ
ע"י עו"ד עזרא האוזנר
2.הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ
ע"י עו"ד משה א. הרציג

פסק דין

לפני תביעה לפיצויים שהגישה התובעת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975, נגד שתי חברות ביטוח, בגין שתי תאונות דרכים שאירעו לה.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

ביום 26.11.2012 נפגעה התובעת בתאונת דרכים (להלן: "התאונה הראשונה" או "התאונה משנת 2012").
הרכב בו נהגה התובעת היה מבוטח בביטוח חובה אצל הנתבעת 1 והיא מודה בכיסוי הביטוחי בגין תאונה זו.
ביום 19.02.2015 נפגעה התובעת בתאונת דרכים (להלן: "התאונה השנייה" או "התאונה משנת 2015").
הרכב בו נסעה התובעת היה מבוטח בביטוח חובה אצל הנתבעת 2 והיא מודה בכיסוי הביטוחי בגין תאונה זו.

ניהול התיק (נקודות חשובות בלבד)
התביעה דנן הוגשה בחודש 11/13 כאשר כתב התביעה נסוב על התאונה הראשונה בלבד.
ביום 24.02.14 מינה בית המשפט את ד"ר חנוך אלרן, נוירוכירורג מומחה, לבדיקת נכותה של התובעת בעקבות התאונה הראשונה ככל ונותרה.
ביום 28.04.14 ערך המומחה חוות דעת בעניינה של התובעת (להלן: "חוות דעת אלרן בגין התאונה הראשונה"), כאשר בסיום חוות הדעת נקבע על ידו כי התובעת סובלת ממצב לאחר חבלת מכת שוט בצוואר, עם חבלה משנית בחוט השדרה – וכי מודגמת סירינגומיאליה. כן קבע כי בבדיקת E.M.G יש סימני רדיקולופתיה. בסיום חוות דעתו נקבע כי לתובעת 14.5% בגין התאונה - 10% בגין הגבלה בתנועות עמ ו"ש צווארי ו - 5% בגין חולשה ביד ימין.
ביום 02.04.14 ערך המומחה מכתב תשובה לשאלות הבהרה, אשר נשלחו אליו על ידי ב"כ התובעת (להלן: "תשובות ד"ר אלרן לשאלות ההבהרה בגין התאונה הראשונה").
מאחר ותוך כדי ניהול התיק נפגעה התובעת בתאונת דרכים נוספת, ולאחר קבלת רשות, תוקן כתב התביעה על ידי התובעת ביום 10.05.15, כאשר כתב התביעה המתוקן נסוב על שתי התאונות.
בעקבות בקשת התובעת הוריתי לד"ר אלרן לבדוק את התובעת בשנית בעקבות תאונת הדרכים השנייה.
בתאריך 23.03.16 ערך ד"ר אלרן חוות דעת רפואית שנייה (להלן: "חוות דעת אלרן בגין התאונה השנייה"). בחוות דעת זו קבע ד"ר אלרן כי  לתובעת לא נותרה נכות נוספת מעבר למה שנקבע לה בעבר בעקבות תאונת הדרכים הראשונה.
לאחר מינוי של ד"ר אלרן הגישה התובעת בקשה למינוי מומחה ראומטלוג בעקבות מסמך רפואי של ד"ר סאבין מיום 05.02.14 לפיו היא סובל מפיברומיאלגיה (להלן: "פיברומאלגיה" או "פיברו"). בעקבות בקשה זו מינה בית המשפט ביום 02.04.14 את פרופ' פרס, מומחה ברפואה פנימית ובראומטולוגיה, לבדיקת נכותה של התובעת בעקבות התאונה הראשונה ככל שנותרה.
ביום 06.07.14 ערך פרופ' פרס את חוות דעתו (להלן: "חוות דעת פרופ' פרס בגין התאונה הראשונה"), ובה קבע כי התובעת סבלה לפני התאונה הראשונה מתסמונת כרונית פיברומיאלגיה, המתאימה לסעיף 35(1)ב בתקנות הביטוח הלאומי, העונה לתיאור "קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי – נכות 10%". כן קבע כי אחרי ובעקבות התאונה הראשונה הפיברומיאלגיה החמירה והתאימה לסעיף 35(1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי, העונה לתיאור "קיימת השפעה בינונית על כושר הפעולה הכללי – נכות 20%".
פרופ' פרס ציין בחוות דעתו גם כי התובעת סובלת מסירינג (כשהוא מסביר שמדובר בנוזל שחודר בכמות הגדולה מהמותר לחלל בעמוד השדרה, וגורם ללחץ על חוט השדרה העמוס בעצבים ובסיבי עצב, ואחראי לתופעות של חולשת גפיים עליונים, הפרעות תחושתיות כגון איבוד תחושת כאב או תחושת חום וקור, חוסר רפלקסים), שנגרמה כנראה בעקבות התאונה, אולם ציין גם כי מאחר וקביעה זו אינה בתחום מומחיותו הוא ממליץ למנות מומחה לנוירוכירורגיה מטעם בית המשפט שיחליט בעניין זה (במהלך חקירתו הנגדית ציין שחוות דעתו של ד"ר אלרן לא הייתה מונחת לפניו את רשם את חוות דעתו).
כן ציין פרופ' פרס כי כל עוד בעיית הסירינג שלהערכתו גורמת לתובעת נכות קיימת אצל התובעת, הרי שחומרת הפיברומיאלגיה תישאר 20%.
בהמשך הוריתי לפרופ' פרס לבדוק את התובעת בשנית בעקבות תאונת הדרכים השנייה.
בתאריך 27.03.16 ערך פרופ' פרס חוות דעת נוספת (להלן: "חוות הדעת בגין התאונה השנייה"), ובה קבע כי התאונה השנייה גרמה לתובעת החמרה בתסמיני הפיברומיאלגיה שהתמתנו עם תחילת הטיפול בקנאביס, כחודשיים וחצי אחרי התאונה השנייה. תוספת הטיפול בקנאביס מהווה החמרה במצבה של התובעת לעומת מצבה לפני התאונה השנייה, והוא מעריך שכל זמן שהתובעת תשמש בקנאביס היא מיועדת לפתח תלות בסם זה, והוא מעריך לפיכך את נכותה בנקודה זו כמתאימה לנכות 10% לפי סעיף 34(ב)(2) בתקנות הביטוח הלאומי.
פרופ' פרס ציין בחוות דעתו כי התובעת החלה סובלת מבריחת שתן לאחר התאונה השנייה, כאשר תופעת בריחת השתן יכולה להיות מוסברת על ידי החמרה במחלת הסירינג שנגרמה עקב התאונה הראשונה, והוחמרה עקב התאונה השנייה, כן ציין כי המומחה הנוירוכירורג צריך לתת על כך את דעתו, לאחר שהתובעת תבצע בדיקת M.R.I עדכנית.
בעקבות כך שלח ב"כ התובעת שאלות הבהרה לד"ר אלרן, כאשר זה ערך ביום  08.05.16 מכתב תשובה לשאלות הבהרה, לאחר שהגיעו תוצאות בדיקת M.R.I עמוד שידרה צווארי מחודשת שבוצעה לתובעת  (להלן: "תשובות ד"ר אלרן לשאלות ההבהרה בגין התאונה השנייה").
בתשובות לשאלות ההבהרה קבע ד"ר אלרן כי אין החמרה של הסירינג, ולכן תופעת בריחת השתן לא קשורה לנזק נוירולוגי נוסף, וכי לא נגרם לתובעת נזק נוירולוגי נוסף כתוצאה מתאונת הדרכים השנייה. בדיקות הסיריניג לפני ואחרי התאונה השנייה, המדגימות את עובי הסיריניג היו ללא שינוי.
בין לבין הגישה התובעת בקשה לתשלום תכוף, כאשר הנתבעת 1 התנגדה לבקשה. בתאריך  02.07.14 התקיים דיון בבקשה והתובעת נחקרה על תצהירה. לאחר מכן הוגשו סיכומים קצרים על ידי הצדדים, ובתאריך 09.09.14 ניתנה החלטתי בבקשה לתשלום תכוף.
בהחלטתי זו קבעתי כי אין מקום לפסוק לתובעת תשלום תכוף בגין צרכי מחיה וצרכי סיעוד שכן התובעת עובדת באותה עבודה בה עבדה קודם לתאונה. קבעתי גם כי התובעת לא הוכיחה (נכון לאז), כי מסתייעת בעוזרת בית.
כן קבעתי כי התובעת הוכיחה לכאורה כי הטיפולים המשלימים שהומלצו על ידי רופאיה, אינם מכוסים על ידי קופת החולים ו/או על ידי המל"ל ובכל מקרה אינם מכוסים בהיקף הנדרש. בגין הוצאות ריפוי בעבר פסקתי סך של 3,500 ₪, ובגין הוצאות ריפוי בעתיד פסקתי סך של 1,500 ש"ח למשך שישה חודשים מיום מתן ההחלטה, היינו עד ליום 09.03.15. סה"כ פסקתי לתובעת סך של 12,500 (בתוספת שכ"ט), (להלן: "ההחלטה בבקשה לתשלום תכוף").
בהתאם להוראה שניתנה בהמשך בדבר הגשת תצהירים, הוגש על ידי התובעת תצהיר, אשר נחתם טרם התאונה השנייה, ביום 14.01.15 (להלן: "תצהירה הראשון של התובעת"), כאשר בהמשך הוגש על ידה תצהיר משלים שנחתם ביום 27.07.16, בו העידה בדבר מצבה העדכני, כפי שהוא לאחר התאונה השנייה (להלן: תצהירה השני של התובעת"). כמו כן הוגש תצהיר של אחותה גב' נעה בן דוד, תצהיר של המעביד אצלו עבדה כאשר ארעה לה התאונה הראשונה - מר אביב כפיף, ותצהירו של בעלה, מר עודד לביא (כאשר במהלך חקירתו של מר עודד לביא נמסר לבית המשפט כי התובעת ומר עודד לביא נפרדו בסוף שנת 2016).
התובעת גם הגישה תיק מוצגים מטעמה ובו בין היתר מסמכים רפואיים ותלושי שכר.
הנתבעים לא הגישו תצהירים מטעמם. הנתבעת 1 הגישה תיק מוצגים.
לא התקיים ניסיון לסיום התיק בפשרה טרם דיון ההוכחות שכן ב"כ הנתבעים עמדו על חקירת המומחים על חוות דעתם.
בתאריך 13.02.17 נחקרה התובעת וכן אחותה וכן מר אביב כפיף על תצהיריהם.
בתאריך 20.02.17 נחקרו המומחים מטעם בית המשפט על חוות דעתם.
בתאריך 23.05.17 נחקר בעלה של התובעת על חוות דעתו ונעשה ניסיון לסיים התיק בפשרה (לאחר שהצדדים הגישו טרם הדיון עיקרי טיעון קצרים).
מאחר והניסיון לסיים התיק בפשרה באותו דיון לא צלח, הוריתי על הגשת סיכומי הצדדים.
לאחר הגשת סיכומי הצדדים הגישה התובעת ביום 26.03.18 בקשה לצירוף פסק דין. לאחר קבלת תגובות ב"כ הנתבעים לבקשה, ומאחר ומדובר בבקשה לצירוף אסמכתא שהינה פסק דין – אני מתירה את צירוף פסק דין ועיינתי בו.
בהמשך, ביום 28.06.18, הגישה התובעת בקשה לצירוף מסמכים רפואיים עדכניים בדבר העלאת המינון בשימוש בקנאביס הרפואי. הנתבעים התנגדו להגשת המסמך. מאחר וב"כ הנתבעת 2 ציין ובצדק כי לא ניתן להוכיח עניינים שברפואה בתיק פלת"ד, שלא באמצעות מומחה בית המשפט – אני דוחה את הבקשה לצירוף המסמך הרפואי הנוסף.

המחלוקות בין הצדדים בתיק זה - בתמצית
הנתבעת 1 טוענת כי לתובעת לא נגרמה נכות אורטופדית/נוירוכירורגית עקב התאונה הראשונה וכי אין מקום לקשר את מגבלותיה ונכותה לתאונה, אלא מדובר במגבלות/נכות מהן היא סובלת ללא כל קשר לתאונה, כתוצאה מהפעילות הגופנית המאומצת שהיא מבצעת.
הנתבעת 1 טוענת כי התובעת העידה וכך גם נרשם במסמכים מזמן אמת כי ראשה נחבל בשמשה משמאל. ראשה של התובעת לא נחבל בשמשה מקדימה והתובעת לא נחבלה בתאונה במנגנון של צליפת שוט.
התובעת פנתה לחדר מיון לאחר התאונה ויש תיעוד רפואי נוסף בסמוך לתאונה, אולם בין תאריך 29.11.16 לתאריך 12.06.13 אין תיעוד רפואי. לא סביר שהתובעת סבלה מכאבים ומגבלות מאז התאונה כפי שהיא טוענת, אולם לא פנתה לטיפול רפואי.
הוכח כי לאחר התאונה התובעת המשיכה לבצע פעילות גופנית מאומצת ועובדה זו מלמדת שלא נפגעה בתאונה כפי שהיא טוענת.
התובעת טוענת שנכותה קשורה כולה לתאונה וכך גם קבע ד"ר אלרן בחוות דעתו. התובעת לא התלוננה כחצי שנה מאחר והיא ספורטאית שרגילה לסבול כאב. התובעת ביצעה פעילות ספורטיבית גם לפני התאונה וגם לאחר התאונה, ועובדה זו לא שוללת כי סבלה מכאבים וממגבלות. הפעילות הספורטיבית הינה חלק בלתי נפרד מהתובעת ומחייה וזה מה שמאפשר לה להתגבר על כל הקשיים. התובעת כן נחבלה במנגנון של צליפת שוט.
הנתבעים טוענים כי התובעת סבלה ממחלת הפיברומיאלגיה לפני התאונה הראשונה וכי מצבה לא הוחמר עקב התאונה הראשונה.
הנתבעים טוענים כי אין לקבל את עמדת פרופ' פרס לפיה יש ליתן לתובעת 10% נכות בגין חשש להתמכרות לקנאביס. לחילופין ומטעמי זהירות בלבד טוענים הנתבעים כי נכותה של התובעת בשיעור 10% בגין השימוש בקנאביס נגרמה בשל שלושה גורמים – התאונה הראשונה, התאונה השנייה, ומצבה הקודם – ולפיכך כל צד אחראי לשליש מנכות זו, ככל ובכלל קיימת.
התובעת טוענת כי לא סבלה ממחלת הפיברומיאלגיה טרם התאונה, ועובדה שאף רופא לא אבחן אותה כסובלת ממחלה זו טרם התאונה הראשונה.
התובעת טוענת כי בעקבות התאונה הראשונה מחלתה הוחמרה בשיעור של 25%, כאשר פרופ' פרס העלה את שיעור ההחמרה במהלך עדותו.
מחלתה של התובעת הוחמרה בשיעור נוסף עקב ההזדקקות לשימוש בחשיש. פרופ' פרס ציין במהלך חקירתו הנגדית כי ההחמרה עקב השימוש בחשיש עולה על 10%, וההחמרה היא בשיעור 15%.

האם נותרה לתובעת נכות אורטופדית/נוירוכירורגית בשיעור 14.5%
בחוות דעתו בגין התאונה הראשונה קבע ד"ר אלרן, כמפורט לעיל כי התובעת סובלת בעקבות התאונה הראשונה מנכות בשיעור של 14.5% (כאשר קביעה זו לא השתנתה בתשובותיו לשאלות ההבהרה, ולא השתנתה בחוות דעתו בגין התאונה השנייה).
בעמ' 4 לחוות דעתו קבע ד"ר אלרן: "בתאריך 26.11.12 גב' לביא חזרה מהעבודה, היא נהגה ברכבה, הייתה חגורה, נפגעה ע"י מכונית שנסעה מאחור. הגב' נחבלה בצוואר ומאז חלה התדרדרות גופנית במצבה הרפואי. היא הפסיקה לרוץ, בהמשך כאבי הצוואר התחזקו והופיעה חולשה ביד ימין עם סימנים אוביקטיביים בבדיקות – MRI ו – EMG (ההדגשה במקור). בהמשך חוות הדעת קבע ד"ר אלרן כי אחוזי הנכות הצמיתה הם אך ורק עקב התאונה הנדונה (ראה עמ' 4 סעיף ב').
בסיפת חוות דעתו, בפרק הסיכום, קבע ד"ר אלרן  - "בעקבות תאונת – הדרכים המדוברת, גב' הילה לביא סובלת ממצב לאחר חבלת מכת שוט בצוואר, עם חבלה משנית בחוט השדרה – מודגמת סירינגומיאליה – מגובה 6C עד – 2T.
לאור העובדה שבבדיקת –EMG יש סימני רדיקולופתיה, אני קובעת שאחוזי הנכות שמגיעים לגברת הילה לביא הם לפי הפירוט הבא: -
5% נכות צמיתה לפי סעיף 31 (4) (א) (1). למרות שלא מצאתי בבדיקה חולשה ביד ימין, אך על סמך התלונות שהחולשה מופיעה בהמשך, אני קובע את האחוזים הללו.
בנוסף, עקב הגבלה בתנועות עמוד שדרה צווארי, אני קובעת – 10% נכות צמיתה, לפי סעיף 37 (5)(א)". בעניין זה אוסיף ואציין כי ד"ר אלרן מצא בבדיקתו את התובעת הגבלה קלה בתנועות הצוואר (ראה עמ' 4 לחוות דעתו). ד"ר אלרן מצא גם בבדיקתו את התובעת לאחר התאונה השנייה כי לתובעת הגבלה קלה בתנועות הצוואר (ראה עמ' אחרון לחוות דעתו לאחר התאונה השנייה). גם בחקירתו הנגדית ציין ד"ר אלרן כי לתובעת יש מגבלות בצוואר (פרו' עמ' 95 שורה 28).
בחוות דעתו השנייה ציין ד"ר אלרן כי ניכרת התעייפות של יד ימין עם הזמן עם הבדל בכוח גס לאחר הפעלה אקטיבית של הידיים. בחקירתו הנגדית ציין בעניין זה כי בבדיקה השנייה בדק את התובעת לאורך זמן כדי לבחון את טענתה בדבר חולשה ביד ימין, וכאשר ביצע את הבדיקה לאורך זמן, נוכח אכן שידה של התובעת מתעייפת, היינו נוכח באופן אובייקטיבי בטענות שלה בעניין חולשה ביד ימין. וראה תשובותיו בחקירה נגדית: "..עקב אורך הבדיקה והעומס שאני מעמיס בבדיקה על היד אני מגלה את מה שמצאתי בבדיקה הראשונה כעובדה שהיא מספרת לי, ועכשיו אני גם נוכח בזה.." (פרו עמ' 95 שורות 28 – 30, וראו גם פרופ' עמ' 95 שורות 1- 15).  
בסיום חקירתו הנגדית של ד"ר אלרן על ידי ב"כ הנתבעת 1, ציין ד"ר אלרן כי כעת הוא סבור כי נכותה של התובעת לא נגרמה בעקבות התאונה הראשונה, בשל - הפעילות הספורטיבית שביצעה התובעת לאחר התאונה הראשונה, אשר הובאה לידיעתו לראשונה במהלך חקירתו על ידי ב"כ הנתבעת 1 ; בשל העובדה שאין בתיק הרפואי מסמכים מאז חודש 11/12 ועד חודש 06/13; ובשל העובדה שראשה של התובעת נחבטו בשמשה השמאלית ולא בשמשה הקדמית, כאשר בהמשך, כאשר נחקר על ידי ב"כ התובעת, ציין כי במצב דברים כזה אין חבלה מסוג צליפת שוט (פרו' עמ' 87 שורה 16 שורה 18; פרו' עמ' 91 שורות 20 – 26).
לאחר מכן נחקר המומחה על ידי ב"כ התובעת, ובהמשך שוב על ידי ב"כ הנתבעת 1, ובסופו של דבר הסכים עם ב"כ התובעת כי ניתן לקשר בין התאונה לנכותה גם בהינתן הפער במסמכים הרפואיים, וגם בהינתן פעילותה הגופנית לאחר התאונה, כאשר לטעמו הדבר החשוב ביותר היא השאלה האם התובעת סבלה/לא סבלה מחבלה מסוג צליפת שוט בעקבות התאונה. וראו דבריו: "ת. מפני שעד שהגעתי לפה לתת את העדות ושמעתי את מה ששמעתי, כולל את העניין הזה של המנגנון, שזה העניין הכי חשוב ביצירת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מצבה הגופני הנוירולוגי, ראיתי שכאן הבעיה" (פרו' עמ' 97 שורות 21 – 23) (הדגשה שלי – הח"מ), (ראה גם פרו' עמ' 100 שורות 13 – 18) (הדגשה שלי הח"מ), וראה גם דבריו בהמשך: "ש. נניח שבניגוד לדעתך, בימ"ש יקבע שהיה מנגנון של צליפת שוט? ת. אז יש קשר סיבתי" (פרו' עמ' 101 שורות 23 – 24).
וראה בהמשך: "ש. ואם זה התפתח עקב הפעילות שהראיתי לך ב – 2013? ת. שוב, בהנחה שקיים מנגנון צליפת שוט כל הפגיעה שלה זה מהתאונה, אם לא היה צליפת שוט אז כל הנכות מהפעילות שלה..." (פרו' ע' 101 שורות 29 – 31).
דיון בהעדר מסמכים רפואיים מאז חודש 11/12 – 06/13 - ד"ר אלרן העיד כי העובדה שאין כל תיעוד רפואי בין תאריך 29.11.12 לתאריך 12.06.13, יש בה פעם לפגם וכי מדובר בפער לא סביר (פרו' עמ' 87 שורה 16, שורה 18; פרו' עמ' 94 שורות 17 – 20).             
אני סבורה שאין בעובדה זו כדי לפגום במסקנה שקיים קשר בין הכאבים והממצאים שנמצאו כעבור שישה חודשים, לבין התאונה, שכן התובעת הצליחה להוכיח כי אכן סבלה מכאבים במהלך חודשים אלו אולם לא הלכה להתלונן. בעניין זה אפנה לסעיפים 7 – 9 לתצהירה הראשון של התובעת, שם היא מצהירה כי הכאבים לא פסקו והצוואר והיד הציקו לה, כאשר הניחה שתוכל להתגבר על הכאבים, וכאשר רופאת המשפחה ציינה בפניה שזה כנראה מהטראומה והמליצה לה להמשיך בסדר יומה הרגיל. עד שבזמן ארוחת ערב נשמטה לה צלחת מהיד ונפלה ואז הבינה שמצבה מחייב בדיקה.
בעניין זה אוסיף כי העובדה שבין התאריכים הנ"ל אין כל תיעוד רפואי, הייתה ידועה לד"ר אלרן במעמד עריכת חוות הדעת הראשונה (בעניין זה ראה סעיפים 3 – 5 לחוות דעתו), ועל אף האמור מצא לנכון לקבוע לתובעת נכות ולקשר אותה לתאונה. לא מדובר במידע שהוסתר ממנו או שלא עמד לפניו והתגלה לו לראשונה במעמד חקירתו הנגדית. אם עובדה זו לא "הפריעה" לו לקשר בין הנכות לתאונה הראשונה, לא ברור לי כיצד בהמשך, במהלך חקירתו הנגדית, בחר לתת לה משקל.
לכך אוסיף כי פרופ' פרס בחוות דעתו בגין התאונה הראשונה וגם בעדותו ציין כי התובעת בניגוד לרוב חולי הפיברומיאלגיה ביצעה ומבצעת פעילות גופנית אינטנסיבית, למרות הכאבים מהם היא סובלת, וכי עובדה זו מסבירה מדוע התובעת לא הגיעה לטיפול במשך 6 חודשים על אף כאבים ומגבלות מהן סבלה.
ראו בעניין זה עדותו בבית המשפט: "...יש כאן 7 חודשים של העדר פניה, תלונות וטיפול, תאשר שלא ראית פניה בין לבין"     
ת. לא ראיתי תיעוד אבל הבנתי ש – 6 חודשים יש לה כאבים.
ש. דיברנו קודם על נושא האמינות ומה שהאנשים אומרים ומה רוצים להשיג. לה אסביר בעיני אם בדיעבד אומרים שהרגישה כל הזמן כאבים קשים ותפקוד לקוי זה לא סביר שהיא לא תגיע לטיפול 6 חודשים?      
ת. אני מסכים איתך. אבל במקרה הזה שהיא פריקית של ספורט כזו, היא לא הלכה לרופאים ובמקום זה המשיכה לרוץ ולהתעמל" (פרו' עמ' 60 למטה, עמ' 61 למעלה) (הדגשה שלי – הח"מ).
וראו בהמשך: "....אני אומר לך שההיגיון אומר או שזה לא הגיוני לומר, שהעדר תלונות בתקופה הזו מצביע על כך שהיא סבלה משום דבר, האם גם זו אפשרות?
ת. אני התרשמתי שבד"כ חולה פיברו שמגיע להליכים משפטיים מנסה להגזים עוד יותר מהתלונות שלו. אני פירשתי את זה שהיא מאוד כנה. היא אמרה שהיא מתעמלת, אני חושב שזה רק לזכותה. אני האמנתי לה. אתה לא האמנת לה. טוב.
ש .אני אומר שמצד אחד בן אדם היום בהליך המשפטי ואומר רטרואקטיבית שהוא סובל בצורה נוראית, זה לא הגיוני בעיני שהוא ילך ויבצע פעילות ספורטיבית כזו מואמצת?
ת. תראה. זה לא רגיל הייתי אומר, אבל יש מקרים כאלו" (פרו' עמ' 61 שורות 17 – 25).
כך או כך, בסופו של דבר, כמפורט לעיל, ד"ר אלרן העיד כי אם מנגנון התאונה היה מסוג חבלת צליפת שוט, אזי החודשים בהם לא פנתה התובעת לקבלת סיוע רפואי הם במסגרת הנורמטיבי (פרו' עמ' 99 שורות 9 – 20).
דיון בעניין הפעילות הגופנית שביצעה התובעת לאחר התאונה הראשונה - ב"כ הנתבעת 1 הראה אכן כי התובעת השתתפה במירוצים/טריאתלונים, לאחר התאונה, (בשנת 2013 רצה מרתון טבריה, וגם רצה 10 ק"מ במרוץ כפר סבא, רצה 11 ק"מ בהקפת התבור, רצה חצי מרתון בתל-אביב ובהמשך ביוני 2013 ביצעה את טריאתלון הרצליה. בשנת 2015 ביצעה משחה, טריאתלון וגם שני מרוצים אחד של 10 ושני של 15 ק"מ, ובשנת 2016 עוד טריאתלון), אולם הוכח לי בעניין זה, כפי שמפורט גם לעיל, כי התובעת היא פריקית של ספורט, וכי זה הדבר שמחזיק אותה ונותן לה כוח, וכי היא יכולה בנכותה לבצע פעילות גופנית מאומצת כפי שהיא מבצעת. פרופ' פרס גם חזר ואמר שפעילות ספורטיבית מומלצת מאוד לחולים בפיברו. וראו דבריו עליהם חזר מספר פעמים: "ש. תאשר שפעילות ספורטיבית יכולה להחמיר את המחלה. ת. לא אצלה. שאתה שואל באופן כללי אני אומר שזה הטיפול הכי מוצלח בחולי פיברו.... ש. גם תחרותית? ת. אם הם מגיעים גם לתחרות אז אני לא אתנגד". ש. תסכים איתי שזה מאמצי על? ת. כן אבל היא הייתה ספורטאית גם קודם ולכן והיא יודעת שזה מועיל לה.." (פרו' עמ' 62 שורות 20 עד הסוף, פרו' עמ' 63 למעלה).
בעניין זה ראו גם תשובתו של מר אביב כפיף, מעבידה של התובעת במועד התאונה, לשאלה שנשאל בעניין זה: "ש. אם התובעת השתתפה בריצה ארוכה אחרי התאונה זה יפתיע אותך? ת. לא במיוחד? ש. למה? ת. כי בהכירי היטב את הנושא של ריצות ארוכות ומה זה דורש מהרץ ומהיכרותי עם התובעת הייתי אומר שהיא מרשה לעצמה להתמודד ולסבול כמה שרק צריך בשביל להשיג את היעד הזה.." (פרו' עמ' 21 שורות 7 – 13).
גם ד"ר אלרן אישר בתשובתו לשאלות ההבהרה בגין התאונה הראשונה" כי התובעת מסוגלת לעשות הכל אך לזמן קצר. כלומר, לא מסוגלת יותר לרוץ 50 ק"מ בשבוע אך מסוגלת לרוץ 25 ק"מ, וכי עליה לשוב לפעילות גופנית בהדרגה (ראה התשובה לשאלה 4).
אינני מוצאת לנכון לקבוע שהתובעת שיקרה לד"ר אלרן כפי שהוא מציין. לא ברור בדיוק מה נשאלה התובעת בבדיקה ומה ענתה, וגם לא ניתן לדעת האם מדובר/לא מדובר באי הבנה בין הצדדים.
בעניין זה אציין כי בחוות דעתו כתב ד"ר אלרן כי התובעת רצה 50 ק"מ בשבוע טרם התאונה הראשונה (ראה עמ' 2 סעיף 1 בסוף לחוות דעתו), אולם בחקירתו הנגדית טען כי לא ידע על כך (פרו' עמ' 98 שורות 29  - 31), ובמקום אחר בחקירתו הנגדית טען שכן ידע על כך ... (פרו' עמ' 87 שורות 28 – 29).
העובדה שהתובעת לא שיקרה לד"ר אלרן עולה גם מהמסמכים הרפואיים.
מתצהיר התובעת ומעדותה עולה כי הייתה תקופה שהפסיקה את הריצות בהמלצת רופא – ד"ר קנולר, ובהמשך, מאחר והפסקת הפעילות הגופנית מוטטה אותה, היא ניגשה לקבל חוות דעת נוספת בעניין זה, כאשר ד"ר ג'קסון אישר לה להמשיך את הריצות.
באשר להפסקת הריצה  - ראה סעיף 13 לתצהירה הראשון של התובעת בעניין המלצתו של ד"ר קנולר, וראה גם עדותה - "...ברגע שהרופא אמר לי להפסיק לרוץ הפסקתי לרוץ. ביטלתי הרשמה מרתון בלונדון" (פרו' הדיון בבקשה לתשלום תכוף עמ' 6 שורות 11 – 12).      
האמור בתצהירה ובעדותה עולה בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים, כאשר במסמך רפואי ערוך על ידי ד"ר קנולר נחשון, מיום 12.08.13, נרשם: "בשלב זה ללא ריצות והפעלת מאמצים".
באשר לחזרה לריצה - ראה סעיף 22 לתצהיר הראשון של התובעת בו ציינה כי ד"ר ג'קסון ראה שהתובעת מדוכאת מהעובדה שהפסיקה את הפעילות הגופנית שביצעה, והמליץ לה לנסות לחזור לפעילות מתונה
גם הפעם עדותה עולה בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים, ראה מסמך מיום 04.03.14, הערוך על ידי ד"ר ג'קסון, בו הוא מציין בהמלצות שהתובעת רשאית לבצע פעילות גופנית – פעילות אירובית, ריקודים.
הפסקת הריצה ביחס למועד הבדיקה אצל ד"ר אלרן - המירוץ/טריאתלון האחרון שביצעה התובעת בשנת 2013 היה ביוני 2013, היינו טרם המליץ לה ד"ר קנולר להפסיק. ואכן בין החודשים 08/13 – 03/14 – אז ד"ר ג'קסון אישר לה להמשיך את הפעילות, לא נמצאה השתתפות שלה בתחרות/מרתון/טריאתלון. התובעת נבדקה אצל ד"ר אלרן ביום 07.04.14 ואכן באותה תקופה, כמפורט לעיל, היא הפסיקה את הריצה.
לסיום פרק זה אציין כי התובעת במהלך חקירתה הנגדית הבהירה שהיא מבצעת כיום פעילות גופנית בעצימות נמוכה מזו שביצעה בעבר. כך אם קודם לתאונה הראשונה הייתה רצה 50 ק"מ בשבוע, כעת היא רצה אולי 10 ק"מ בשבוע (פרו' עמ' 30 שורות 12 – 28). התובעת העידה כי לגבי טריאתלון, היא מבצעת את המקצה הקטן (פרו' עמ' 30 שורות 12 – 13). התובעת גם העידה שכאשר היא נוסעת באופניים סידרו לה בצד ימין ספוג מיוחד, שהיא יכולה להניח עליו את היד ולנוח (פרו' עמ' 34 שורות 9 – 11).
באשר לשאלה העובדתית האם לתובעת נגרמה/לא נגרמה חבלה מסוג צליפת שוט בעקבות התאונה הראשונה, אני קובעת כי הוכח לי כי לתובעת נגרמה חבלה מסוג צליפת שוט בתאונה הראשונה ולהלן יפורטו נימוקי.
התובעת העידה כי התאונה ארעה כאשר רכבה נחבט מאחור. בעניין זה ראה גם טופס שכותרתו הודעה על תאונת דרכים – עם נפגעים / נזק בלבד" אשר הוגשה לתיק. טופס זה מולא ביום התאונה ונרשם בו: "במהלך נסיעה במהירות של כ 40 קמ"ש התנגשה בי מאחור הגב' מיכל נחמיאס...".  וראו בהמשך הטופס -  בתיאור הנזק – "פגיעה בחלק האחורי של הרכב כיפוף של הטמבון ומכות". 
ד"ר אלרן בחקירתו הנגדית העיד כי במהלך תאונה של פגיעה מאחור, הראש בתחילה נזרק אחורה ואז נזרק קדימה. וראו חקירתו: "ש. אני מפנה לחקירה הנגדית של התובעת, עמ' 35, שורה 20. ת. אוטו נכנס בה מאחור. מה קורה ברגע זה לראש? ש. עף קדימה. ת. לא. עף אחורה. ש. (ביהמ"ש) וזו לא צליפת שוט כשהוא עף אחורה? ת. בהתחלה הוא עף אחורה ואז קדימה. זוהי צליפת שוט. ככל שאני נמצא פה אני מרגיש כעס על הגברת. הדבר הראשון שנכנסת מכונית מאחור, הראש מוטח אחורנית, ובשלב הבא הוא מוטח קדימה, אין דרך אחרת לצליפת שוט. אם אתה נכנס באוטו קדימה – הצוואר שלך מוטח קדימה ואז אחורה. זה לא משנה מה ראשון. מה שמשנה זה שיש תנועה של קדימה – אחורה. יש צליפת שוט אם הראש קדימה – אחורה או אחורה – קדימה. שתיהן צליפת שוט. הראש שלה נפגע בזכוכית משמאל. או שהיא שיקרה שאמרה שהייתה חגורה.." (פרו' עמ' 96 למטה) (הדגשה שלי – הח"מ). (ד"ר אלרן חוזר על האמור לעיל כך בהמשך חקירתו בעמ' 99 שורות 24 – 25).        
כלומר, ד"ר אלרן בעצמו מסכים שכאשר רכב נכנס ברכב אחר מאחור, הראש נזרק אחורה ואז קדימה, ונגרמת חבלה מסוג של צליפת שוט. וזו בדיוק התאונה שארעה במקרה דנן – רכב נכנס ברכבה של התובעת מאחור.
ד"ר אלרן העיד כי אם המנגנון של הפגיעה היה קדימה והצדה – שמאלה – מדובר בתאונה שארעה כאשר התובעת החזיקה את ההגה ופנתה ימינה ופגעה ברכב שנמצא מימינה. ד"ר אלרן העיד כי התיאור במסמכים של פגיעת ראשה של התובעת בשמשה משמאל לא מתאים לתיאור שלה את התאונה במובן שנכנסו בה מאחור (פרו' עמ' 99 למטה).
מאחר ומנגנון הפגיעה במכונית התובעת היה כאמור מנגנון של פגיעה מאחור, ולא מנגנון של פגיעה מהצד, הרי שיש לקבל את טענתה של התובעת שנחבלה בחבלה מסוג צליפת שוט.
נכון שהתובעת העידה כי היא עפה קדימה והצדה (פרו' עמ' 35 שורות 20 – 21), אולם כמפורט לעיל, מנגנון התאונה, הוא כזה שהראש עף בו אחורה וקדימה.
מדובר באירוע של מספר שניות כנראה ובאירוע לא פשוט, ויתכן שהתובעת לא בדיוק זכרה מה קרה לראשה ולצווארה בכל רגע ורגע בתאונה.
העובדה שראשה של התובעת נחבט גם בדלת שמאל אינה שוללת העובדה שנדחף גם אחורה וקדימה. השאלה כיצד קרה שראשה נחבט גם בשמשה משמאל, פחות רלוונטית בעיני, ובעניין זה אני מפנה לסיום עדותו של ד"ר אלרן, שם מבקש ממנו ב"כ הנתבעת 1 לא להיכנס לספקולציות בעניין זה.
ראה גם האמור בחוות דעתו של פרופ' פרס בגין התאונה הראשונה, לאחר שקיבל אנמנזה מהתובעת ולאחר שעיין במסמכים: "...נהגת נכנסה במכוניתה מאחורה כשהחלה להאט, טולטלה אחורה – קדימה ונחבלה גם בחלק השמאלי של ראשה..." (עמ' 2 לחוות הדעת).
וראה גם דברים עדותו של פרופ' פרס במהלך חקירתו הנגדית: ": "ש. אתה מסכים איתי שהמנגנון דומה בשתי התאונות של טלטול קדימה ואחור, לא משנה מי פגע במי, הראש עושה את אותה תנועת טלטול? ת. אולי זה הפוך. לשאלתך אני אומר שזה אותו מנגנון" (פרו' עמ' 64 שורות 17 – 18). ובהמשך: "ש. ולפי מה שהקראת לי היא התבטאה כלפיך שקיבלה מכה חזקה בראש בתאונה הראשונה? ת. ככה כתוב. אחד הדברים שזוכרים מפגיעה קדימה זה שהראש נדחף קדימה יותר פעמים מאשר בפגיעה מאשר בפגיעה מאחור. הפגיעה מאחור, נניח הגב עף אחורה יותר, אבל בשניהם יש טלטול קדימה ואחורה...." (פרו' עמ' 64 שורות 25 – 28) (הדגשה שלי – הח"מ).
במסמכים רפואיים רבים לאחר התאונה, מציינים הרופאים שבדקו את התובעת, כי התובעת נחבלה בחבלה מסוג "צליפת שוט".
בתעודת חדר המיון מיום התאונה אובחנה התובעת כצרויקלגיה – חבלה בצוואר (ראה סעיף 2 עמ' 2 לחוות דעתו של ד"ר אלרן, וראה גם תעודת חדר המיון).
בתעודת חדר מיון למחרת התאונה (בדף שכותרתו: "רישומי מומחים ויועצים.."), נרשם: "אתמול תאונת דרכים – WHIPLASH, נחבלה גם בראשה בצד שמאל מדלת רכב.." ובהמשך:
ובהמשך, תחת הכותרת "לסיכום" נרשם: "...בבדיקה מתאימה לכאבים מסוג – WHIPLASH..".
במסמך רפואי מיום 12.06.13 נרשם: "....לאחר תאונת דכים חזית אחור, היטלטלה ברכב..."
במסמך רפואי ערוך על ידי ד"ר קנולר נחשון, נוירוכירורג מומחה ומנהל יחידת עמוד שדרה – בי"ח שיבא, נרשם כי התובעת נפגעה ב – 11/2012 במנגנון צליפת שוט.
בבדיקת נוירוכירורג ד"ר שלמה דוידוביץ מתאריך 29.08.13 נמצאה אבחנה של סירינגומיאליה לאחר חבלת שוט (הדגשה שלי – הח"מ).
גם ב"כ הנתבעת 1 בחקירתו את המומחים, הניח כי מדובר בחבלה מסוג צליפת שוט "...במקרה שלנו מדובר בתאונה במנגנון של צליפת שוט, התאונה הראשונה, מישהו פגע ברכב שלה מאחור....." (ראה חקירתו את פרופ' פרס בפרו' עמ'  56 שורות 10 – 15). וראה גם בהמשך חקירתו את פרופ' פרס: "ש. אתה מסכים איתי שהמנגנון דומה בשתי התאונות של טלטול קדימה ואחור, לא משנה מי פגע במי, הראש עושה את אותה תנועת טלטול? (פרו' עמ' 64 שורות 17 – 19).
לכך אוסיף כי במסמכים הרפואיים הסמוכים לתאונה, נרשם כי התובעת נחבלה בצוואר, ונרשם כי הוא סובלת ממגבלות וכאבים בצוואר, עובדה שגם ד"ר אלרן מוצא לנכון לציין בחוות דעתו.
בעמ' 9 לחוות דעת סוקר פרופ' פרס תיעוד רפואי מיום התאונה, מחדר המיון, מיום 26.11.12, ומציין כי במיון בבית חולים מאיר נרשם כי בדיקה גופנית ונוירולוגית תקינה פרט לרגישות במישוש הצוואר (הדגשה שלי הח"מ). כמו כן נרשם כי לתובעת הותקן צווארון פילדלפיה.
נרשם שם גם כי התובעת אובחנה כסובלת מצרויקליה, שהינם כאבים בצוואר (ראו פרו' עמ' 59 שורה 29, וראו בעניין זה גם סעיף 2 בעמ' 2 לחוות דעתו של ד"ר אלרן).
בדף השני שכותרתו " רישומי מומחים ויועצים" כי בניקוש יש כאבים באזור צוואר וגב תחתון. פרופ' פרס מציין בעניין זה בחקירתו הנגדית כי ממסמך חדר המיון עולה כי לתובעת הייתה רגישות והיו לה כאבים (פרו' עמ' 59 למטה, עמ' 69 למעלה). 
בתיעוד של חדר המיון מיום למחרת. 27.11.12, נרשם כי נמצאה רגישות בצוואר. כמו כן נרשם כאב מעל חוליות צוואריות (ראה עדותו של פרופ' פרס, פרו' עמ' 60 שורה 17).
ביום 12.06.13 הופנתה התובעת לאורטופד כאשר בפנייה נרשם כי נמצאה רגישות בשרירי הצוואר באספקט השמאלי.
ביום 12.06.13 ביקרה התובעת אצל אורטופד בתלונה של כאבי צוואר בבדיקה אורטופדית בתאריך 21.07.13 נמצאה הגבלה בתנועות עמוד שדרה צווארי (וראו גם תיעוד נוסף בהמשך).
להשלמת התמונה אציין כי עיון במסמכים הרפואיים מעברה של התובעת מעלה מופיע בהם רישום בגין כאבי צוואר רק בשנת 1998, היינו 14 שנים טרם התאונה הראשונה, ומאז ועד התאונה אין רישום על כאבים בצוואר, וודאי וודאי לא כאלה שהינם משמעותיים. טרם התאונה הראשונה לא נשלחה התובעת לבדיקות הדמיה כלשהן בגין כאבים בצוואר.
לאחר התאונה הראשונה התובעת הופנתה בעקבות הכאבים מהם סבלה למספר בדיקות. הממצאים שנמצאו בבדיקת סי.טי מתאריך 31.07.13 הינם – בלטי דיסק מינמאליים בחוליות הצוואר (ראה סעיף 8 לחוות דעת ד"ר אלרן); בבדיקת MRI מתאריך 06.08.13 נמצאה סירינגומיאליה, בקטע הצוואר התחתון והגבי העליון (להלן: "סירינג"), (ראה סעיף 9 לחוות דעת ד"ר אלרן); ובבדיקת EMG מתאריך 19.08.13 נמצאה עדות לרדיקולופתיה צווארית (ראה סעיף 12 לחוות דעתו של ד"ר אלרן). 
ד"ר אלרן ציין כי הממצאים שנמצאו ב – EMG וב – MRI , עליהם הסתמך בחוות דעתו, יכולים להיות קיימים גם ללא קשר לאירוע טראומטי (פרו' עמ' 90 למטה).      
אני קובעת אולם כי העובדה שהתובעת אכן סבלה מכאבים בצוואר לאחר התאונה, והעובדה שכל שלושת הממצאים שנמצאו בשלושת בדיקות ההדמיה, נמצאו לאחר התאונה, והעובדה שלפי עדות ד"ר אלרן, ממצאים אלו יכולים להתאים לחבלה בעמוד הצוואר - מרימה נטל של מעל 51%, שנכותה של התובעת, כפי שמצא אותה ד"ר אלרן, נגרמה עקב תאונת הדרכים הראשונה.
ד"ר אלרן העיד כי הסיריניג לא קורה מיד. אם היו עושים לתובעת MRI מיד לאחר התאונה לא היו מוצאים סירינג. כן העיד כי ממצא מסוג סירינג שנמצא אצל התובעת מתפתח מספר חודשים אחרי הטראומה. מאחר והסירינג נמצא בבדיקה בחודש 06.08.13, הרי שמדובר אכן במספר חודשים לאחר התאונה. וראו עדותו של ד"ר אלרן בעניין זה: "...זה יכול להתאים לטראומה ראשונית שקרתה כמה חודשים קודם, מי שציין את הסירינג קבע שזה כתוצאה מהתאונה. הוא העלה אפשרות..." (ראו פרו' עמ' 93 שורות 6 – 17) (הדגשה שלי – הח"מ).
העובדה שהתובעת נהגה בעצמה ממקום התאונה לבית החולים אינה מלמדת שהתובעת לא נפגעה בתאונה או שלא חשה בכאב עקב התאונה. התובעת מתארת את עצמה כלביאה, כמי שנלחמת וגם הסובבים אותה, אשר העידו לפני, מתארים אישיות דומה. בנסיבות אלה שהעובדה שנהגה לבדה לאחר התאונה, אינה מביאה אותי למסקנה שלא נגרמה לה נכות עקב התאונה. בעניין זה אוסיף שהתובעת העידה שהאוטו היה "טוטל לוסט" עקב התאונה (כאשר אנשים לא הבינה כיצד הצליחה להגיע אתו עד לבית החולים), (ראה פרו' עמ' 35 שורה 30), כמו כן התובעת נסעה כאמור לבית החולים ולא נסעה לביתה, עובדה המלמדת שגם היא חשה בזמן אמת שמצבה מצריך הגעה לחדר מיון.

האם התובעת הייתה חולה במחלת הפיברו לפני התאונה הראשונה
בחוות דעתו בגין התאונה הראשונה קבע פרופ' כדלקמן: "...לימוד המסמכים הרפואיים מעיד ללא ספק שהילה לביא סבלה מתסמונת כאבים כרוניים עוד לפני התאונה שקרתה ב- 26.11.2012. לאורך השנים, הילה לביא נבדקה עשרות פעמים על ידי רופאי קופ"ח עקב מגוון של כאבים באזורים שונים של הגוף, שלא נמצא להם הסבר בבדיקות הרופאים ובבדיקות מעבדה פרט למספר אפיזודות של דלקת פרקים...שאובחנו על ידי מספר רופאים פנימיים והראומטולוג המוערך פרופ' עמיטל, שנמצאו בבדיקתם סימנים מובהקים של דלקת במספר פרקים, שהחלימו תוך מספר שבועות ולא קיימים בשנים האחרונות...". (עמ' 14 לחוות דעתו למטה, עמ' 15 למעלה). בהמשך חוות דעתו העריך פרופ' פרס את נכותה של התובעת טרם התאונה בגין הפיברומיאלגיה בשיעור של 10%.
וראו בעניין זה גם תשובותיו לשאלות בחקירה נגדית: "ש. איך תוכל לדעת שזה התחיל לפני התאונה? ת. אני רואה את כל התלונות. היא הלכה לרופאים לגבי כל מיני כאבים בכל מיני מקומות, זמן ממושך, אני רואה את כל התעודות."(פרו' עמ' 81 שורות 3 – 4).
"ש. זאת אומרת שאין לך ממצא אובייקטיבי או קליני של רופא שבדק אותה שמעיד שהיה לה פיברו מלפני התאונה? ת. נכון. אני הנחתי את זה אבל בביטחון לפי כל המסמכים הרפואיים, (פרו' עמ' 81 שורות 25 – 27).
מסקנתו זו של פרופ' פרס מקובלת עלי.
מעיון שלי במסמכים הרפואיים עולה כי התובעת סבלה מכאבים במקומות שונים, כאבי ראש חוזרים, כאבי בטן חוזרים. לתובעת בוצעו בדיקות אולם לא נמצא גורם לכאבים מהם סבלה. ראו למשל רישום רפואי מיום 01.09.05 בדבר חולשה כללית ודבר כאבי ראש תכופים יומיומיים, רצופים כל היום, מעירים בלילה משינה. וראו רישום רפואי מיום 30.01.06 בדבר חולשה רבה, עייפות, כאבי בטן קשים, כאבי ראש. ראו רישום מיום 15.05.06 בדבר כאבים מחמירים עד כדי ריתוק בבית. וראו רישום מיום 04.07.06 בדבר חולשה, הפרעות שינה, קושי לתפקד במהלך היום. ראו רישום  מיום 21.11.07 בדבר תלונות על תשישות רבה. בערבים קושי בנשימה ולחץ בחזה, מצב רוח ירוד. ראו רישום מיום 07.09.09 בדבר עייפות, כאבי ראש, כאבי בטן המקרינים לגב, ראו רישום רפואי מיום 19.11.09 לפיה התובעת סובלת מעייפות, כאבי ראש.  ראו רישום רפואי מיום 25.11.09 שם נרשם כי התובעת לא רק עייפה אלא גם מדוכאת, בוכה לעיתים, עייפה מאוד ועצבנית. רישום רפואי מיום 26.01.10 עייפות עצבנות, שוכחת מילים, לא מסוגלת לנהוג, הרגשת חנק. רישום מיום 28.01.10 מרגישה לא טוב. מצב רוח ירוד, תשישות קשה. רישום מיום 07.05.01 תחושת עייפות ברגליים.
ראו בעניין זה עדותו של פרופ' פרס: "..היו לה כאבי בטן. אירטיבל באול סינדרום שזה אופייני לפיברו. אי.וי.אס. להבדיל מדלקת, זה שכיח בפיברו. יש כאבי בטן, עצירות פעם, שלשול פעם. אחרי זה היא סובלת מכאבי ראש ואוזניים שלושה שבועות. קיבלה קורס אנטיביוטי, עשו לה צילומי עמוד שידרה, כאבי פרקים נמשכים, זה יכול להיות בגלל האר.אפ. כאבים מתת לסקפולה הימנית. בגב העליון מימין. כאבים לאורך שריר הסובך. כל התלונות האלה זה לא מתאים לאיזה מחלה אחרת שיכולה להסביר אותן והצירוף ביחד, כאבים נודדים בפרקים, עייפות יתר. כאבים בעקב ימין, כאבים בשני הקרסוליים, כאבי גב באזור עמוד שדרה גבי. הכל כאבים. כאבי ראש עזים שבגללם היא עברה בדיקה כללית ונוירולוגית שהייתה תקינה ועשו לה גם סי.טי. מוח שלא גילה איזו סיבה לכאבים. אנחנו רק ב – 2005. אתה רוצה להמשיך הלאה. חולה ועייפות כאבי בטן קשים...." (פו' עמ' 81 למטה, עמ' 82 למעלה).
נכון שהתובעת לא אובחנה טרם התאונה הראשונה כחולה במחלת הפיברומיאלגיה, ונכון שהאבחנה עולה לראשונה על ידי ד"ר הלל סאבין, ראומטולוג ומומחה ברפואה פנימית, רק לאחר התאונה הראשונה, ביום 05.02.14, אולם מחוות דעתו ומעדותו של פרופ' פרס עלה כי רופאי משפחה רבים לא יודעים לאבחן את הפיברומיאלגיה.
ראו עמ' 14 לחוות דעתו של פרופ' בגין התאונה הראשונה, שם ציין כי רופאי משפחה לא בקיאים בדרך כלל בקרטריונים האבחנתיים של הפיברומיאלגיה  והידע שלהם לגבי מחלה זו מוגבל.
גם פרופ' עמיטל שהינו ראומטולוג מוערך, כך לפי דברי פרופ' פרס, לא אבחן אצל התובע הפיברומיאלגיה כאשר נבדקה אצלו טרם התאונה הראשונה, אולם בעניין זה מקובלים עלי דבריו של פרופ' פרס לפיהן זה קורה הרבה מאוד שחולה סובל מפיברו אך לא מאובחן במועד. פרופ' פרס גם העיד כי העובדה שפרופ' עמיטל לא אבחן פיברו אינה משנה את קביעתו כי עיון במסמכים הרפואיים מעלה כי היא סבלה מפיברו (פרו' עמ' 81 שורו 14 – 16). לא הוכח כי פרופ' עמיטל עבר על מלוא תיקה הרפואי של התובעת כאשר היא באה אליו עם תלונות מסוימות, להבדיל מפרופ' פרס אשר קיבל לעיונו תיק רפואי מלא מעברה של התובעת ועיין בתיק זה כולו.  בעניין זה ראה עדותו: "ש. נניח ולפני התאונה התובעת הייתה נבדקת על ידיך היית מאבחן אצלה פיברו? ת. אם היו לי את כל המסמכים הייתי מאבחן אותה כסובלת מפיברו" (פרו' עמ' 83 למעלה).
פרופ' פרס קבע כי נכותה של התובעת בגין הפיברומיאלגיה טרם התאונה הייתה בשיעור של 10% ומצאתי לנכון לאמץ את חוות דעתו גם בעניין זה, מאחר וכמפורט לעיל מעיון במסמכים הרפואיים טרם התאונה הראשונה, עולה כי התובעת מתלוננת על עייפות, תשישות, חולשה ואף התלוננה על קושי לתפקד במהלך היום .

האם מחלת הפיברומיאלגיה הוחמרה בעקבות התאונה הראשונה, והאם הוחמרה בעקבות התאונה השנייה
בחוות דעתו בגין התאונה הראשונה חיווה פרופ' פרס דעתו כי בעקבות התאונה הראשונה הוחמרה הפיברומיאלגיה ממנה סבלה התובעת טרם התאונה הראשונה, בשיעור של 10% כך שנכותה בגין הפיברומיאלגיה עמדה על שיעור של 20%.
מסקנה זו של המומחה מקובלת עלי.
בחוות דעתו בגין התאונה הראשונה מציין פרופ' פרס כי לרוב הכאבים מתגברים במצבי לחץ נפשי, חבלות גופניות ובעקבות מאמץ פיזי (עמ' 12 לחוות דעתו). כן מציין כי הפיברומיאלגיה שכיחה באנשים נחבלו בצווארם בעת תאונת דרכים (עמ' 13 לחוות דעתו). מקובל להניח שמספר גורמים הקשורים בטראומה גופנית או נפשית משמעותית כגון חבלה פיזית חמורה במיוחד בצוואר, יכולים להיות טריגר להתפרצות סימפטומים של הפיברומיאלגיה (עמ' 14 לחוות דעתו). טראומות קשות כגון חבלה יכולה להחמיר את הסימפטומים של המחלה (עמ' 18 למעלה לחוות דעתו). חומרת הסימפטומים היא "גלית" המחמירים בעקבות טראומות ואירועים לא נעימים (עמ' 18 למטה לחוות דעתו). אם תאונה גורמת לחולה הפיברומיאלגיה נכות גופנית או נפשית צמיתה, גם ההחמרה של הפיברומיאלגיה תישאר צמיתה (עמ' 19 למעלה לחוות דעתו).
בסיפת חוות דעתו קבע כי מאחר וקיימת אצל התובעת בעיית הסירניג שגורמת לה נכות, הרי חומרת הפיברומיאלגיה תישאר 20%, כל עוד הסירניג שלה תשאר.
כפי שמפורט לעיל, מצאתי כי לתובעת נגרמה נכות בשיעור של 14.5% בעקבות התאונה הראשונה.
בחוות דעתו בגין התאונה השנייה קבע פרופ' פרס כי התאונה השנייה גרמה לתובעת החמרה בתסמיני הפיברומיאלגיה, שהתמתנו עם תחילת הטיפול בקנאביס כחודשיים וחצי אחרי התאונה השנייה.
התאונה השנייה לא גרמה לנכות אורטופדית, אולם הוכח כי התובעת נפגעה בתאונה ופנתה לטיפול רפואי (ראה פירוט מתעודת המיון בהמשך פסק הדין), ובעניין זה אפנה לחקירתו הנגדית של פרופ' פרס: ""..חולה פיברו מפתחים החמרה לאחר טראומות קלות מאוד, ניתוחים, עלבונות וכו', ובודאי שלאחר התאונה וסביר להניח מאוד שהייתה לה החמרה..." (פרו' עמ' 71 שורות 13 – 15).
וראה גם בהמשך: "ש. אמרת מקודם תשובה לשאלות ששאל אותך עו"ד האוזנר שמצב של התפתחות פיברו כתוצאה מחבלה, בדרך כלל יקרה אחרי חבלה מעל 10%, לא מכה, זה לא יפתח אצלי פיברו?        
ת. בדרך כלל החבלה קשה אבל יש מקרים שגם חבלה קלה גורמת לפיברו".
ש. האם נכון יהיה להגיד שברוב המקרים חבלה קלה לא תגרום לפיברו?
ת. לא תגרום. אבל למישהו שיש לו פיברו תהיה החמרה אפילו אם יש ויכוח, או אם הילד מאחר. במקרה שלה זה תמיד החמרה.." (פרו' עמ' 72 שורות 5 – 11).
תוספת הטיפול בקנאביס מהווה החמרה במצבה לעומת מצבה לפני התאונה השנייה, ופרופ' פרס העריך שכל זמן שהתובעת תשמש בקנאביס היא מיועדת לפתח תלות בסם זה והוא העריך את נכותה בנקודה זו כמתאימה לנכות 10% לפי סעיף 34(ב)(2) בתקנות הביטוח הלאומי.
בפתח חקירתו הנגדית של פרופ' פרס נשאל פרופ' פרס על ידי בית המשפט מהי "השורה התחתונה" של חוות דעתו השנייה, כלומר כמה אחוזי נכות יש לתובעת, וכמה קשורים לתאונה הראשונה והשנייה אם בכלל, וכמה אם בכלל שייכים למצב קודם. לשאלה זו השיב פרופ' פרס כדלקמן: אני אומר 10 אחוז שנתתי לה זה לא עקב הפיברו שמאוד הוטבה עקב השימוש בקנביס. לעומת זאת השימוש בקנביס זאת נכות...החלפתי את זה מפיברו לסיכון בשימוש בקנביס. התכוונתי ל – 10 אחוז בנוסף ל – 10 אחוז שהיו מהפיברו.., (פרו' עמ' 54 שורות 8 – 12). וראה בהמשך: "..לשאלה מה יש לה היום בסה"כ וכמה זה קשור לתאונה הראשונה אם בכלל וכמה לתאונה השנייה אם בכלל וכמה ממצב קודם – אני משיב, יש לה היום את ה – 10 אחוז מפיברו שיה לה לפני. אחרי התאונות הפיברו עלה ל – 20 אחוז. הקנאביס הוריד לה את התסמינים של הפיברו גם כאבים וגם רוגע ושינה יותר טובה. לעומת זאת, עצם השימוש בקנאביס למרות שאין לה תלות, היא בסכנה של תלות, הערכתי את זה נכות של 10 אחוז. לשאלת ביהמ"ש כמה יש לה סה"כ – על פיברו נשאר לה 10 אחוז מה שהיה לה לפני התאונות. עקב השימוש בקנאביס עוד 10 אחוז. יש לה סה"כ 10 ועוד עשר" (פרו' עמ' 54 שורות 14 – הסוף) (הדגשה שלי – הח"מ).
בהמשך, במהלך עדותו, בתשובות לשאלות כל באי כוח הצדדים בתיק, חזר פרופ' פרס על קביעתו כי בעקבות השימוש בקנביס, תסמיני הפיברומיאלגיה התמתנו, ולתובעת נותרו 10% נכות בגין הפיברומיאלגיה, כפי שהיו לה טרם התאונה הראשונה. פרופ' פרס חזר וציין כי העניק לה 10% נכות נוספים (בנוסף לאלו שהיו לה טרם התאונה הראשונה), בגלל השימוש בקנאביס.
"ת. נתתי את הנכות על שימוש בקנאביס" (פרו' עמ' 64 שורה 32).
"ש. נכון לעכשיו כתוצאה מהתאונות, סליחה נכון למועד הבדיקה הנכות מהתאונות היא אפס? ת. פיברו יש לה כמו שהייתה. התאונה השנייה גרמה להחמרה והיא קיבלה קנביס למרות שלדעתי זה לא טוב.." (פרו' עמ' 65 שורות 28 – 29).
"...תוספת הקנאביס היא החמרה. היא החמרה לפי כל הקריטריונים. אולי נכות גופנית צמיתה זה יותר חשוב. אבל זו החמרה שאני מעריך אותה לפחות 10%" (פרו' עמ' 66 שורות 28 – 29).
"ת....כיום אין לה לו אבל יש לה את ההחמרה שהיא מקבלת קנביס. זה החמרה. ש. עצם מתן הקנביס מבחינתך זה נכות? ת. נכון" (פרו' עמ' 67 למעלה).
ראה תשובתו לשאלות ב"כ הנתבעת 1 – "...אני אומר שיש לה 10% בגלל פיברו. ויש לה עכשיו בגלל הקנביס עוד 10%. היות שהקנביס עוזר לה אז אין לה תסמינים של פיברו.." (פרו' עמ' 73 שורות 4 – 5).
"ראה תשובתו לשאלות ב"כ התובעת  - ..הוא מיתן את התסמינים של הפיברו. נשאר לה הבסיס. הפיברו' נשאר לה הבסיס. הקנביס הוריד לה את תסמיני הפיברו. היא מתנהלת באופן פנטסטי. עד כמה שאני יודע.." (פרו' עמ' 77 שורות 18 – 19).
ראה תשובתו לשאלות ב"כ התובעת - "..אני חושב שלפי דעתי הפעילות שלה של היום מורידות את הפיברו למצב של לפני התאונה.." (פרו' עמ' 78 שורות 12 – 13).
ראה תשובתו לשאלות ב"כ הנתבעת 1 – "ש. אמרת שעצם הנטילה של הקנאביס היא 10%. ת. כן. ש. זה בעקבות התאונה. ת. זה בעקבות המצב הנוכחי, אם היא מקבלת את ה- 9 שכטות לפי השינה ולא מעלה מינונים ומסוגלת לעשות את כל מה שהיא עושה אז היא במצב של 10% מה שהיה לה לפני התאונה הראשונה. הקנאביס מוריד לה את התסמינים של פיברו למצב של לפני התאונות." (פרו' עמ' 79 למטה).
החלטתי לאמץ את הקביעות של פרופ' פרס, היינו – שלאחר התאונה הראשונה החומרה נכותה של התובעת בגין הפיברומיאלגיה  ב- 10%. אולם נכון להיום, והחל מתחילת השימוש בקנאביס, לאחר התאונה השנייה, הרי שמבחינת תסמיני הפיברומיאלגיה, לתובעת יש היום את אותם 10% שהיו לה עוד טרם התאונה הראשונה.
כן החלטתי לאמץ את קביעות המומחה לפיהן יש להעניק לתובעת 10% נכות נוספים בגין הסיכון בשימוש בקנביס, כאשר שליש מנכות זו יש לייחס למצבה של התובעת טרם התאונה הראשונה, שליש יש לייחס לתאונה הראשונה, ושליש יש לייחס לתאונה השנייה, ולהלן יפורטו נימוקי.
הוכח כי מצבה של התובעת הוחמר עקב התאונה השנייה כאשר הכאבים מהם סבלה הוחמרו, וכי בעקבות החמרה נוספת זו הומלץ לתובעת על שימוש בקנאביס - מעדות התובעת ומהמסמכים עולה כי התובעת טולטלה קדימה ואחורה ונחבלה קשה בראש. התובעת נסעה לבית חולים מאיר. עיון בתעודת חדר המיון (אשר עותק ממנה סרוק בצבע הוגש לבית המשפט), מעלה כי התובעת התלוננה על כאבי גב תחתון צוואר ויד ימין בהקרנה מהכתף והגב אשר הופיעו מספר שעות לאחר התאונה. כן התלוננה על חולשה. נמצא שספזם בשרירי צוואר ורגישות צווארית. נמצאה חולשה גלובאלית ביד. האבחנה הייתה "NECK PAIN", לאחר התאונה התובעת מתארת הן בעדותה וכך גם עולה ממסמכים רפואיים מזמן אמת, כי היא סובלת מכאבים קשים.
וראו בעניין זה עדותה בתצהיר העדות הראשית השני – "לצערי, גם לאחר השחרור מחדר המיון המשכתי לסבול מהשלכות התאונה והכוונה היא שכאבי ומגבלותיי שהיו לפני תאונה זו ולאחר התאונה הראשונה הלכו והחמירו והכדורים שנטלתי להקלה רק גרמו לי להישאר במיטה.  לאור החרפת והחמרת הכאבים מצאתי את עצמי מחפשת מזור אחר מרפא ופניתי לגורמים המטפלים שהציעו לי טיפול תרופתי להקלה בכאבים ובמגבלות. במקביל טופלתי במרפאת כאב בבית חולים מאיר, שם בין היתר טופלתי באמצעות טיפול משכך כאבים המבוסס על תדרים חשמליים ועוד. אולם הטיפול התרופתי החליש אותי וגרם לתופעות לוואי קשות...לאור זאת בחודש אפריל 2015 פניתי לד"ר ברקת שיף אשר זיהתה את הקושי והמליצה שאתחיל לקחת קנביס רפואי...".
וראו גם עדותה בחקירה נגדית: "ת. אחרי התאונה השנייה בעצם הרגשתי עוד יותר לא טוב והכאבים נהפכו לבלתי נסבלים. בעקבות זה הגענו לקנאביס בסוף..." (פרו' עמ' 36 שורות 30 – 32).
וראו גם בהמשך עדותה: "ש. כמה זמן אחרי התאונה השנייה התחלת לחשוב שאולי יש לה איזושהי השפעה נוספת על הפציעות הקודמות? ת. ישר אחרי התאונה. העייפות הייתה משהו אחר..." ובהמשך: "ש. כשאת אומרת "הכאבים הפכו להיות יותר חזקים" את אומרת שהם הפכו אחרי יום שלישי? ת. מהתחלה ועד היום. מאז התאונה השנייה. מהרגע של התאונה השנייה, עוד המכה הזו שהגוף חטף זה היה הבעיטה האחרונה. אם עוד איכשהו הצלחתי לאסוף את עצמי זה כבר ממש שחרר ופתח הכל, כאבים יותר חזקים, עייפות יותר מורגשת" (פרו' עמ' 39 שורות 6 – 10).
התובעת העידה כי אחרי התאונה השנייה הופנתה לד"ר שיף. עדותה זו של התובעת לא נסתרה.
ב"כ הנתבעת 2 טוען כי ההפניה של התובעת לד"ר שיף על מנת שתאשר שימוש בקנאביס  הייתה טרם התאונה השנייה, אולם הוא לא הציג תיעוד בעניין זה שיש בו כדי לתמוך בטענותיו, זאת על אף שאפשרתי לו לבקשתו, במהלך דיון ההוכחות, להוציא את מלוא המסמכים ממרפאת כאב בבית חולים מאיר ולהגישם לתיק זה (פרו' ע' 70 שורות 19 – 20).
בעניין מועד קבלת הקנביס – לאחר התאונה השנייה - ראה גם עדותו של פרופ' פרס: "...לשאלת בית המשפט המקום בו החל התהליך ל התווית קנאביס היה בין שתי התאונות או לאחר השנייה אני אומר לאחר השנייה. לפני התאונה השנייה הייתה במרפאת כאב ושם נתנו לה כל מיני תרופות אחרות. רשמו לה אלטורל, ליריקה שלא אושרה לה ותרופות נוספות" (פרו' עמ' 69 למעלה, עמ' 70 למטה) (הדגשה שלי – הח"מ). וראו גם בהמשך תשובותיו בחקירה נגדית לב"כ הנתבעת 1 בהן הוא מאשר כי התובעת הגיעה לד"ר שיף עם הסיפור של התאונה הנוספת ועם אוסף התלונות משתי התאונות (פרו' עמ' 74 למעלה).
נכון שהבדיקה אצל ד"ר שיף הייתה לאחר התאונה השנייה, בסמיכות לתאונה השנייה (ביום 21.04.15), ונכון שסביר שתור אצל ד"ר שיף לא נקבע לתובעת מהיום למחר, אולם לפי עדות התובעת הדבר היה אולי חודש, חודשיים קודם (פרו' עמ' 38 שורות 14 – 15).
כך או כך וגם אם היה מוכח כי הביקור אצל ד"ר שיף נקבע עוד טרם התאונה השנייה, אזי בטופס שמילאה התובעת לקבלת רישיון למשרד הבריאות רשומות שתי התאונות. וראו בעניין זה עדות התובעת: "..כשהייתי אצל ד"ר שיף היא גם אמרה לי שבלי התאונה השנייה היא לא חושבת שמשרד הבריאות היה מאשר את זה. גם למשרד הבריאות צריך להיות רצף של דברים כדי שהוא יאשר את הקנאביס.." (פרו' עמ' 43 למעלה). כמו כן ראו בעניין זה תשובותיו של פרופ' פרס בחקירה נגדית לב"כ הנתבעת 1 לפיהן התובעת נפגעה בתאונה השנייה באופן שהחמיר את המחלה שלה, ולפיהן אותה הזדקקות לקנביס הינה תוצאה מסתברת של מצבה של התובעת, של הפיברו ושל שתי התאונות (פרו' עמ' 73 שורות 22 – 32).
את השימוש בקנאביס יש לייחס גם לתאונה הראשונה, שכן אני מקבלת את קביעתו של פרופ' פרס כי התאונה הראשונה החמירה, את נכותה של התובעת ב – 10% (עד שהחלה את השימוש בקנאביס).
כמפורט לעיל הוכח כי התובעת ביקשה אישור לשימוש בקנאביס בגין מצבה לאחר שתי התאונות. כלומר, שתי התאונות הביאו את התובעת למצב כזה שהומלץ לה על שימוש בקנאביס, ולא רק התאונה הראשונה בלבד.
לכך אוסיף כי העובדה שמחלת הפיברומיאלגיה ממנה סבלה התובעת טרם התאונה הראשונה, אובחנה לאחר התאונה הראשונה, מלמדת על החמרה במצבה של התובעת מבחינת תסמיני הפיברומיאלגיה.
גם עדותה של התובעת מלמד על החמרה זו:
את השימוש בקנאביס יש לייחס גם למצבה של התובעת קודם לתאונה הראשונה. הוכח כי התובעת זקוקה לקנאביס עקב הכאבים מהם היא סובלת בגין מחלת הפיברו. מצבה נכון להיום בגין מחלת הפיבר, הינו תולדה גם של מצבה טרם התאונות וגם של ההחמרה שארעה לאחר התאונות.
בעניין זה אפנה שוב לתשובותיו של פרופ' פרס בחקירה נגדית לב"כ הנתבעת 1 לפיהן התובעת נפגעה בתאונה השנייה באופן שהחמיר את המחלה שלה, ולפיהן אותה הזדקקות לקנביס הינה תוצאה מסתברת של מצבה של התובעת, של הפיברו ושל שתי התאונות (פרו' עמ' 73 שורות 22 – 32).
הוכח כי השימוש בקנאביס מיתן בצורה משמעותית את תסמיני הפיברומיאלגיה וכיום התובעת אינה סובלת מהחמרת תסמיני הפיברומיאלגיה שנגרמו לה עקב התאונה הראשונה
כמפורט לעיל פרופ' פרס ציין קביעה זו שלו בחוות דעתו הראשונה. במהלך חקירתו הנגדית חזר על קביעה זו מספר פעמים, ולא חזר בו מקביעה זו.
קביעה  זו של המומחה מקובלת עלי. התובעת כיום עובדת משרה מלאה, ממשיכה בפעילות ספורטיבית ומגדלת 4 ילדים. התובעת העידה וכך גם העיד המומחה כי היא משתמשת בקנאביס טרם השינה, ומתאפשרת לה שינה ללא כאבים.
הוכח כי התובעת בסיכון לפתח תלות בקנאביס וכי בגין כך מגיעה לה נכות בשיעור 10%. אין חולק כי התובעת נוטלת קנאביס לפני השנה והדבר מקל עליה ועוזר לה. לפי האמור בחוות דעתו השנייה של פרופ' פרס ולפי עדותו התובעת לא פיתחה תלות בשימוש בקנאביס. "..היא איכשהו מסתדרת עם זה, במובן שלא מפתחת תלות ולא מעלה מינונים. נכון למועד בדיקתי היא לא הייתה בתלות והמשיכה לקבל את ה – 20 מ"ג בעישון והפסיקה עם התרופות האחרות." (פרו' עמ' 54 שורות 10 -11). יחד עם זאת מאחר והיא משתמשת בקנאביס הוכח כי היא נמצאת בסיכון לפתח תלות בסם הקנאביס. פרופ' פרס העיד מניסיונו שמרבית המטופלים מפתחים תלות כזו. ראה למשל פרו' עמ' 54 שורות 9 – 10. וראו גם בהמשך: "ש...במשך חודשים ושנים היא לא עולה במינון אז אין לה תלות. היא מועדת לתלות מפני שהיא עדיין מעשנת. לא רק שהיא מעשנת היא גם יודעת שזה מקל עליה. היא הפסיקה את כל התרופות האלה. זאת אומרת שהיא מעוניינת להמשך בזה אז היא מועדת ובעתיד עלולה להתדרדר לתלות..." (פרו' עמ' 65 למטה, עמ' 66 למעלה).   
פרופ' פרס רשם בחוות דעתו וגם הסביר בעדותו שיתכנו בעתיד טראומות נוספות, כאשר לא ניתן לדעת מה יקרה כאשר טראומות כאלו יתרחשו.
נכון שפרופ' פרס איננו פסיכיאטר אולם לשאלת ב"כ הנתבעת 2 העיד כי יש לו ניסיון בטיפול בהתמכרויות "ש. האם יש לך הכשרה וניסיון בטיפול בהתמכרויות? ת. במקרים האלה יש לי חוץ מזה יש לי ניסיון רופא פנימי שעבד בבית חולים ב – 50 שנה וטיפל בסרטנים ובמחלות נוירולוגיות עם כאבים קשים....ויש לי בהחלט ניסיון ואני מכיר יפה מאוד חולים כרוניים שבגלל מחלות קשות קיבלו תרופות נרקוטיות ופיתחו תלות בתרופות האלו" (פרו' עמ' 67 שורות 18 – 20). 
להשלמת התמונה אציין כי במספר פסקי דין שניתנו בעבר הוכרה נכות בגין סיכון לפתח תלות בסם הקנאביס כפי שקבע פרופ' פרס (ראה למשל 24077-09-10 וינוגורדוב נ' כלל חברה לביטוח (פורסם במאגרים משפטיים)).
לא מצאתי לנכון לקבל את טענות הנתבעות לפיהן אין לקבוע לתובעת נכות בגין השימוש בקנאביס שכן נכון להיום לא פיתחה תלות בסם - שכן כפי שמפורט לעיל היא עלולה לפתח תלות כזו.
לא מצאתי לנכון גם לקבל את טענות התובעת לפיהן יש לפסוק נכות גבוהה מ – 10% בגין השימוש בקנאביס, שכן אם תפתח תלות בקנאביס נכותה תהיה גבוהה מ – 10% (ראה עדות פרופ' פרס: "...אם היא תפתח זה יהיה יותר מ – 10%", פרו' עמ' 66 שורה 31), אולם נכון להיום התובעת לא פיתחה תלות כזו.
פרופ' פרס אכן העיד כי "..אבל ברגע שהיא תפסיק את זה הפיברו שלה תקפוץ אפילו יותר. יש לה פיברו שהיא מדוכאת על ידי הקנביס.." פרו' עמ' 73 שורות 4 – 5), אול בהשלמה לכך ראה גם עדותו בהמשך: ש. אז לאחר שהיא תתבגר ויתכן שתזנח את הפעילות הספורטיבית והמינון של הקנאביס רק יעלה, אז הנכות תלך ותגדל? ת. אתה אומר את כל הדברים הרעים אבל גם יכול להיות שהיא תמשיך עם אותו מינון ותמשיך ככה עוד הרבה שנים" (פרו' עמ' 83 למטה).
נכון שלפרופ' פרס היו לעיתים אמירות בחקירתו לפיה נכותה של התובעת הוחמרה אחרי התאונה הראשונה ל – 25%, ונכותה בגין השימוש בקנאביס יכול והיא 15%, אולם כאשר מעיינים בכל הפרוטוקול הרי שסה"כ לאורך כל עדותו הוא עקבי באחוזי הנכות שקבע בחוות דעתו ופורטו לעיל. וראו גם תשובתו לב"כ הנתבעת 1: "ש. אני הצעתי לך שההחמרה של 20% היא יותר מידי. ת. אני אומר שזה גלי (עושה תנועה של גל עם היד), 20% זה בין 10% ל 0 30%. 10% זה בין 0 ל – 20%" (פרו' עמ' 84 שורות 21 – 22).
מאחר ופרופ' פרס בחקירתו ובעדותו חזר ואמר כי מדובר נכון להיום ב – 10% מלפני התאונה וב – 10% כיום. מצאתי לנכון לאמץ קביעה זו.

אמינותה של התובעת
אינני מוצאת לנכון לקבל את טענות הנתבעות לפיהן התובעת איננה אמינה. התרשמתי שהתובעת הינה אמינה. עדותם של העדים שהעידו מטעם התובעת תמכה בעדות התובעת והשלימה אותה ולא סתרה אותה. האמור במסמכים הרפואיים מתיישב עם עדותה של התובעת.
בעניין הפיברו בעבר, נכון שהתובעת טוענת שלא הייתה חולה בעבר במחלה זו, אולם בעניין זה נאחזת התובעת בעובדה שמחלה זו לא אובחנה אצלה טרם התאונה הראשונה.
לכך אוסיף כי את כל הפרטים אודות אירועי הריצה והטריאתלונים בהם השתתפה התובעת לאחר התאונה הראשונה מצא ב"כ הנתבעת 1 באינטרנט. צודקת התובעת בטענותיה לפיהן אם רצתה התובעת להעלים או להסתיר או להטעות, לא היו הדברים מופיעים באינטרנט.

סיכום הנכויות הרפואיות שנגרמו לתובעת בעקבות התאונות וקביעת נכותה התפקודית של התובעת
לתובעת נותרו בגין התאונה הראשונה 14.5% נכות כפי שקבע ד"ר אלרן וכן נותרו לה 3.3% נכות בגין חשש לתלות בקנביס, סה"כ לתובעת יש בגין התאונה הראשונה 17.3% נכות משוקללת ובעיגול – 17% נכות.
מצאתי כי נכות זו היא כולה תפקודית.
בתשובות ד"ר אלרן לשאלות ההבהרה בגין התאונה הראשונה ענה הלה בחיוב לשאלת ב"כ התובעת לפיה מאחר ויד ימינה של התובעת מתעייפת מהר, הרי שמגבלה זו פוגעת ביכולת התפקוד בביצוע מטלות הבית (ראה תשובה לשאלה 1).
ד"ר אלרן גם מציין בתשובה לשאלה 2 כי לתובעת יש מגבלה של הרמת משקל כאשר מדובר בזמן ממושך יחסית.
הוכח באמצעות עדותה של התובעת; עדותו של בעלה; עדותה של אחותה; ועדותו של המעסיק, שהתובעת סבלה מקשיים תפקודיים לאחר התאונה הראשונה.
וראו בעניין זה עדותה בתצהיר העדות הראשון: "היום אני סובלת כל הזמן מכאבים. הצוואר כואב ומגביל, יד ימין ממש משגעת איתי, לוחצת, נרדמת, כואבת וכל הזמן כאבים בכל הגוף שאני לא מסוגלת לסבול, אני מרגישה שנשאבו ממני כל האנרגיות הטובות והחיות שהיו בי ומנסה להילחם בזה בכל הכוח ולצייר תמונה אופטימית וחיובית כלפי חוץ.    
פעילויות ספורט שכל כך אהבתי כבר איני מסוגלת. להכין מטעמים, ללוש לחמים, לבשל, פעולות שכל כך נהנתי מהן היום הפכו לכדי התשה מוחלטת, ניקיון, כביסות, ושאר המטלות שהייתי מבצעת "ברגיל" ללא קושי הפכו לקשות מנשוא ואין לי ברירה אלא להעסיק עוזרת.
אין לי כוח לצאת בערב למפגשים חברתיים, רק אם ממש חייבת. בערבים אני נכנסת לפני עודד בעלי ורק רוצה לישון ולנוח, מה שבאופן טבעי גורם לחיכוכים רבים..." (סעיפים 31 – 33 לתצהיר).
ראה גם תצהירו של בעלה של התובעת ממנו עולה ההבדל בתפקוד שלה מלפני התאונה הראשונה לעומת התפקוד שלה אחרי התאונה הראשונה. וראו למשל האמור בסעיפים 10, 11 לתצהירו: "בהמשך כשמצבה של הילה הלך והתדרדר, היא כבר לא יכלה לעמוד בביצוע מטלות הבית. בישול אוכל שכל כך אהבה ומלאכת אפייה הפכו עבורה למשימה קשה ביותר. על כן, אם בעבר בקושי נאלצתי לבצע את מטלות הבית, עשיתי ככל שביכולתי להקל על הילה וטיפלתי במה שיכולתי אולם זה לא הספיק....".
וראו גם תצהירה של אחותה של התובעת, גב' נעה בן דוד, וראה למשל סעיף 16 לתצהיר: "..מההיכרות הקרובה שלי עם אחותי הילה אין לי בכלל ספק שהתאונה שינתה לגמרי את חייה וכמי שלפני התאונה תפקדה ללא דופי הפכה למישהי סובלת וכאובה שעושה כל שביכולתה על מנת להתמודד עם נכויותיה...,
הוכח כאמור כי לאחר התאונה השנייה מצבה של התובעת אף התדרדר והיא נאלצה לפיכך להשתמש בקנביס (ראה בעניין זה דיון לעיל).
גם התלות בקנאביס הינה תפקודית. שכן אדם שתלוי בשגרת יומו בסם מסוים ואם יפסיק מצבו הרפואי יתדרדר, ואם יגביר מינונים תהיה לכך השפעה על התפקוד שלו – מהווה אף היא נכות תפקודית.
פרופ' פרס העיד שאם אכן התובעת תתמכר לקנאביס נכותה תהיה גבוהה מ – 10%. כן העיד כי אם תפסיק את השימוש בקנאביס תעלה נכותה בגין הפיברו - בנסיבות אלו, יש לקבוע כי נכותה בעניין זה היא תפקודית ולא ניתן להתעלם מנכות זו בהיבט התפקודי.
הנכות התפקודית בגין התאונה הראשונה הינה לפיכך 17%.
הנכות התפקודית בגין התאונה השנייה הינה – 3.3%
הוכח כי הנכות שנתן ד"ר אלרן והנכות שנתן ד"ר פרס אינן חופפות. מדובר בנכויות בשני תחומים שונים ואין חפיפה ביניהם (בעניין זה אפנה לחקירתו של פרופ' פרס, פרו' עמ' 55 שורות 26 – 29).
התלבטתי אם לייחס לתאונה השנייה נכות רפואית ותפקודית גבוהה יותר בשל עקרון הגולגולת הדקה. אולם עיון בפסיקה רלוונטית מעלה כי אין בעניינו מקרה של גולגלת דקה, אלא מקרה של החמרה בלבד (ראה למשל ע"א 8279/02‏ זאב גולן נ' עזבון המנוח ד"ר מנחם אלברט ז"ל (פורסם במאגרים משפטיים)).

נתונים רלוונטיים לחישוב הפיצויים המגיע לתובעת בגין התאונות
התובעת ילידת 05.09.1976.
התובעת הייתה בת 36 וחודשיים בעת התאונה הראשונה.
התובעת בת 42 כיום.
התובעת לא אושפזה עקב אף אחד מהתאונות.
שכרה הרבע שנתי של התובעת במל"ל טרם התאונה הראשונה הועמד על סך של 17,450 ₪ (5,817 ₪ לחודש).
שכרה של התובעת נכון להיום עומד על סך של 8,500 ₪.

כאב וסבל
בגין התאונה הראשונה לתובעת 17% אחוזי נכות רפואית. התובעת לא אושפזה. על פי חוק מגיע לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 29,674 ₪.
בגין התאונה השנייה לתובעת 3.3% נכות רפואית. בסמכות בית המשפט לקבוע פיצוי עד סך של 10% (16,696 ש"ח במקרה דנן). לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין כאבל וסבל בסך של 11,000 ש"ח לאור הסבל הרב שעברה התובעת, המפורט בסיכומים אלו.

הפסדי השתכרות
הוכח כי במועד התאונה עבדה התובעת מספר שנים בתפקיד של מנהלת משרד במשרד אביב כפיף בע"מ.
הוכח באמצעות עדותה של התובעת ובאמצעות עדותו של המעביד, מר אביב כפיף, כי החלה ירידה בתפקוד התובעת בעבודה לאחר התאונה הראשונה. התובעת סבלה מקושי בריכוז וכן הייתה נעדרת מהעבודה עקב מצבה, כאשר בסופו של דבר עזבה את עבודתה, בחודש 11/14 (ראו סעיף 1 לתצהירה השני).
בעניין הירידה בתפקוד בעבודתה בחברת אביב כפיף, ראו למשל האמור בסעיף 10 לתצהירו של מר אביב כפיף: "מאז התאונה, חל שינוי משמעותי בתפקודה בעבודה שהתבטא במגבלות פיזיות, עייפות רבה ותלונות על כאבים בכל הגוף". וראה גם סעיף 12 בהמשך: "פעמים רבות הייתי מאשר לה לצאת מוקדם או להיעדר מהעבודה בשל בדיקות רפואיות שונות או לנוכח אישורי מחלה שהייתה מציגה בהחלט הרגשתי את ההתדרדרות במצבה" (וראה גם סעיפים 16 ו – 17 בדבר עזיבתה את העבודה עקב הבעיות הרפואיות מהן סבלה). וראו גם דבריו בחקירה נגדית לפיה התובעת נעדרה מהעבודה בכמות שהפריעה לעבודה.
יחד עם זאת הוכח כי שכרה של התובעת אצל אביב כפיף לא נפגע עקב התאונה.
בעניין זה ראה עדותו של מר אביב כפיף בבית המשפט: "ש. ולמרות ההיעדרויות שילמת לה שכר מלא ולא הורדת לה או שהורדת על חשבון ימי מחלה? ת. לא הורדתי לה. המדיניות במשרד הייתה כזו שאנחנו לא מורידים ימי חופש וימי מחלה. כולם מקבלים משכורות מלאות" (פרו' עמ' 19 שורות 10 -12).
ראה בעניין זה גם נתוני השתכרותה של התובעת לפי תע"צ רציפות ביטוח של המל"ל, אשר מעידים כי לאחר התאונה עלה שכרה של התובעת אצל אביב כפיף (ראה בעניין זה גם עמוד 5 סעיף 2 לסיכומי הנתבעת 1).
התובעת הוכיחה כי עבדה טרם התאונה הראשונה במכבסת הקיבוץ פעם בשבוע, וכן הוכיחה כי נאלצה להפסיק עבודה זו בעקבות הכאבים והמגבלות מהן סבלה לאחר התאונה הראשונה. התובעת העידה כי נכון שאינה מכבסת הכבסים בעצמה והמכונה עושה פעולה זו, אולם היא נדרשה לעבודה פיזית, אותה כבר לא יכולה הייתה לבצע, כגון הרמת הכביסה והכנסתה והוצאתה מהמכונה.
התובעת העידה כי הרוויחה בגין עבודה זו סך של 500 ₪ בחודש. כן נטען כי הסכום הנ"ל השתלם לה באמצעות תקציב החברות בקיבוץ.   
התובעת ביקשה להגיש בעניין זה תדפיסים של "דו"ח תקציב חברים", אולם בעקבות התנגדות הנתבעים נקבע שניתן יהיה להגיש את הדו"ח באמצעות תצהיר וניתנה לתובעת שהות לצורך כך. דו"ח זה לא הוגש באמצעות תצהיר, כאשר דומה לכאורה שלא אמור היה להיות קושי להגיש אותו בליווי תצהיר, לפיכך אני קובעת כי לא ניתן להגיש את הדו"ח כראיה.
בשלב מסוים החלה התובעת לעבוד כמדריכת ספורט בסטודיו של הקיבוץ, כאשר בתחילה הדריכה לבד ובהמשך החלה להעסיק מדריכות.
(בעניין זה אציין כי ב"כ התובעת טוען בסיכומים כי התובעת עבדה כמדריכה במקביל לעבודתה באביב כפיף טרם התאונה הראשונה, אולם מתצהירה עולה כי החלה את העבודה בסטודיו רק לאחר התאונה הראשונה (ראה סעיף 47 לתצהירה הראשון של התובעת)).
התובעת טוענת מחד כי נאלצה להעסיק מדריכות בשל מצבה הרפואי שהתדרדר, אולם מאידך טוענת כי הסטודיו הצליח מאוד, עובדה שדומה לכאורה שדרשה העסקת מדריכות נוספות, ללא קשר למצבה הרפואי של התובעת. התובעת העידה כי בשלב מסוים, לאור העסקת המדריכות לא היה כלכלי להמשיך להחזיק את הסטודיו והיא מסרה אותו ביולי 2016 )ללא תמורה, מתוך אהבה לספורט). התובעת העידה בתצהירה כי הרוויחה מעבודתה בסטודיו בין 6,500 ל –18,000 ₪ (ראו סעיפים 28 – 30 לתצהירה השני, ראה סעיף 5 לעיקרי הטיעון מטעם התובעת, וכן סעיף 110 לסיכומיה).
מאחר ולא הוצגו מספיק נתונים – כמה מתעמלות היו בסטודיו בכל תקופה ותקופה, מה היה לוח השיעורים של הסטודיו בכל תקופה ותקופה וכיוצ"ב, ואין לפני עדות/חוות דעת של רו"ח המנתחת פעילות הסטודיו, לא ניתן לקבוע את סיבת הפסקת פעילות התובעת בסטודיו והאם נבעה ממצבה הרפואי ולא מסיבות אחרות.
לאחר מכן, בחודש ינואר 2016, החלה התובעת לעבוד בחברות קידום בריאות כאשר כיום היא עובדת כמנהלת קידום בריאות. התובעת הרוויחה בתחילה בעבודה זו שכר של 6,500 ₪ ובהמשך הועלה שכרה לסך של 8,500 ₪ (ראה סעיף 9 לעיקרי הטיעון של התובעת, וכן סעיף ג(3) עמ' 5 לעיקרי הטיעון של הנתבעת).
התובעת טוענת כי אם הייתה כשירה ובריאה לחלוטין היה עולה בידה להרוויח יותר.
הנתבעים טוענים כי שכרה של התובעת רק עלה מאז התאונה הראשונה ועד היום ואין לפיכך מקום לפסוק לה הפסדי שכר (ראה פירוט בעניין זה סעיף ג' בעמוד 5 לסיכומי הנתבעת).
כמפורט לעיל הוכח כי שכרה של התובעת אצל אביב כפיף לא נפגע לאחר התאונה ואף להפך, שכרה עלה.
כמו כן הוכח כי שכרה של התובעת הן בסטודיו והן בעבודתה כמנהלת קידום בריאות בארגונים, עלה על שכרה בחברת אביב כפיף.
כיום התובעת עובדת משרה מלאה בעבודתה כמנהלת קידם בריאות (ראה עמ' 28 לפרוטוקול למעלה).
בעניין הפסדי השתכרות לעבר ראה האמור בסעיף 128 לסיכומי התובעת, בו היא מודה כי אין נתונים באמצעותם ניתן לחשב הפסדי השתכרות לעבר : "ברם, מאחר ונראה כי בראש נזק זה אין נתונים אריטמתיים ברורים הניתנים לחישוב קל ופשוט, עם זאת לא יכולה להיות מחלוקת על כך שבמהלך תקופה ארוכה החל מיום התאונה הראשונה ב – 2012 ועד היום, עם התרחשות התאונה השנייה באמצע, במשך 4 וחצי שנים, נגרמו גם נגרמו לתובעת הפסדי השתכרות בעבר, לכל הפחות בשיעור נכותה התפקודית".
בנסיבות אלו ומאחר מחד מדובר בנזק מיוחד וההפסדים בעבר לא הוכחו, ומאידך לתובעת נכות תפקודית לא מבוטלת בגין התאונה הראשונה, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת סכום גלובאלי בגין הפסדי השתכרות בעבר, בסך של 5,000 ₪ לכל שנה, מאז התאונה הראשונה ועד היום ובסה"כ בסך של 30,000 ₪.
באשר להפסדי השתכרות בעתיד הרי שבהתאם לפסיקה יש לפסוק פיצוי גם למי שלא נגרע שכרו, מתוך הנחה ויכול ותוצאות התאונה ישפיעו לעתיד לבוא. הדרך הנאותה לפצות את התובע במקרים אלה, היא בקביעת סכום גלובלי, שייקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו. פסיקת פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות נעשית גם בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה. בשים לב לגיל התובעת, לנכות ממנה סובלת ללא כל קשר לתאונות, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת סכום גלובאלי בגין התאונה הראשונה בסך של 167,919, ובעיגול 168,000 ש"ח (על פי אומדן של 60% אקטוארי מבסיס שכרה הממוצע כיום, לפי 17% נכות).

הפסדי פנסיה
לסכומים שנפסקו בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד יש להוסיף פיצוי בסך של 12% בגין הפסדי פנסיה.

עזרה בבית לעבר ולעתיד
ד"ר אלרן בתשובותיו לשאלות ההבהרה בגין התאונה הראשונה, עונה בחיוב לשאלת ב"כ התובעת לפיה המגבלה ביד ימין של התובעת פוגעת ביכולת התפקוד שלה בביצוע מטלות הבית. כמו כן מציין שיש לתובעת הגבלה בהרמת משקל כאשר מדובר בזמן ממושך יחסית.
התובעת העידה בתצהירה הראשון כי בשל מגבלותיה לאחר התאונה הראשונה נעזרה בבני משפחתה בביצוע עבודות הבית – בבעלה ובאחותה וגם העסיקה עוזרת בית בשכר.
וראו בעניין זה גם תשובותיה בחקירה נגדית: "ש. לפי מה שאני מבין מהתצהיר ולפי מה שאמרת למומחים, את לא מסוגלת לבשל, לנקות, לשטוף, להניח כביסה במכונת כביסה? ת. אני לא מסוגלת כמו קודם. אני עושה את הכל, זה קשה לי. זה לוקח לי יותר זמן וזה כואב והכל אבל אני עושה את זה". (פרו' עמ' 32 למעלה).
בעלה של התובעת העיד אף הוא כי בעקבות מצבה אחותה הגיעה לעזור ואף הוא עזר בעבודות הבית, כאשר בהמשך נאלצו לשכור עזרה בשכר (ראה סעיף 11 לתצהירה).
אחותה של התובעת, גב' נעה בן דוד, העידה אף היא כי מאז התאונה היא נאלצת לסייע רבות לאחותה, עם הילדים, הכביסות והניקיונות (ראה סעיף 9 לתצהירה. כן ראה עדותה בחקירה נגדית: "ש. למה היא צריכה אותך? ת. לילדים, לנקות, לסדר, לארגן. בערבים כשאני מגיעה, זה לארגן, להכין אוכל" (פרו' עמ' 51 שורה 29)).
התובעת העידה כי היא העסיקה ומעסיקה עוזרת ערביה בשם שהירה המתגוררת ביישוב טירה, כאשר כל פעם שהגיע אליה שילמה לה 200 שקל במזומן. התובעת העידה כי העוזרת איננה נותנת קבלות וכי סירבה לבוא להעיד (ראו סעיפים 64 – 66 לתצהיר עדותה הראשון). בתצהירה השני העידה כי מדובר בשתי עוזרות ערביות המגיעות אליה, שאחת מהן היא גב' שהירה.
מאחר ומתצהירה של התובעת עולה כי העוזרת לא הסכימה לבוא לעדות מצאתי לנכון לקבל את עדותה של התובעת בעניין העסקת העוזרת והתשלום לעוזרת עבור כל ביקור.
מאחר והתובעת כמפורט לעיל יכולה לבצע עבודות בית, אולם לא יכולה לבצע אותם כמו בעבר וזקוקה לעזרה, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת עזרה של פעמיים בחודש בלבד בסך של 200 ₪ כל פעם, ובסה"כ 400 שקל בחודש, כאשר בעניין זה גם לקחתי בחשבון את נכותה הקודמת של התובעת, שגם בגינה זקוקה לעזרה, ולכן לא פסקתי יותר מפעמיים בחודש.
עזרה זו מיוחסת כולה לתאונה הראשונה לאור אחוזי הנכות שנגרמו לתובעת בתאונה הראשונה לעומת אחוזי הנכות שנגרמו לה בתאונה השנייה. כמו כן מתצהירה הראשון של התובעת שנחתם לפני התאונה השנייה, עולה שכבר טרם התאונה השנייה, נאלצה התובעת לשכור עזרה בבית בשל מצבה.
לפיכך לתובעת מגיע מהנתבעת 1 בגין עזרה בבית בעבר בסך של 28,800.
לתובעת מגיע פיצוי בגין עזרה בבית לעתיד מהנתבעת 1 בסך של 400 שקל בחודש עד סוף תוחלת החיים, ובסה"כ בסך של 104,550 ₪.
לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בגין עזרה בבית בגין התאונה ה – 2 שהנכות בגינה היא נמוכה מ – 5%.

הוצאות רפואיות נוספות
כפי שנקבע בהחלתי בעניין הבקשה לתשלום תכוף, והדבר גם הוכח בתיק העיקרי, התובעת נזקקה ונזקקת לטיפולים משלימים להקלה על כאביה.
בחוות דעתו של פרופ' פרס בגין התאונה השנייה נרשם כי התובעת מקבלת עיסוי פעם בשבוע שעוזר לה; ישנו מסמך רפואי מיום 13.03.14 בו נרשם כי התובעת מטופלת בפיזיותרפיה ודיקור סיני; הוגשו קבלות בגין הידרותרפיה ובגין דיקור סיני.
כמפורט לעיל, בהחלטה בבקשה לתשלום תכוף פסקתי בגין הוצאות ריפוי במועד שקדם להחלטה סך של 3,500 ₪, ובגין הוצאות ריפוי בעתיד פסקתי סך של 1,500 ש"ח למשך שישה חודשים מיום מתן ההחלטה, היינו עד ליום 09.03.15.
לאחר סיום ההליכים בתיק זה אני חוזרת על הקביעות שלי בסעיף 39 להחלטה בבקשה לתשלום תכוף שכן מה שנקבע שם הוכח גם בתיק העיקרי, וכן קובעת כי הוכח לפני כי התובעת זקוקה עד היום ונעזרת עד היום בטיפולי רפואה משלימה וכי אילו אינם מכוסים על ידי קופת החולים.
בנסיבות אלו אני פוסקת לתובעת לעבר, החל מתאריך 09.03.15 ועד היום (3 שנים ו – 6 חודשים, 42 חודשים), סך של 1,000 ₪ בגין טיפולים משלימים (לאור העובדה שמצבה הוטב בשל השימוש בקנאביס), ובסה"כ סך של 42,000 ₪, כאשר סכום זה ישולם כולו על ידי הנתבעת 1 לאור העובדה שהוכח כי התובעת הזדקקה לטיפולים אלו עוד טרם התאונה השנייה ולאור התאונה הראשונה (התובעת בסיכומיה לא דורשת סכומים נוספים בגין טיפולים משלימים, ראה בעניין זה סעיף 160 לסיכומים).
התובעת הוכיחה כי מטופלת אצל ד"ר ברקת שיף באופן פרטי, וכי רופאה זו מטפלת לה בהשגת אישורים מקנביס. הוצגו שלוש קבלות, שתיים לשנת 2015 ואחת לשנת 2016 בסך של 600 ו- 700 ₪ (ראה בעניין זה גם סעיף 36 לתצהירה המשלים של התובעת). בעניין זה אולם מדובר בהתייעצות עם מומחה רפואי כאשר בדרך כלל ההתייעצות אמורה להיות ממומנת על ידי הקופה, כאשר יש ביטוח משלים אפילו בסיסי ביותר. התובעת לא הוכיחה כי הוצאה זו איננה ממומנת על ידי הקופה. לכך אוסיף כי מאחר והתובעת מבקרת אצל ד"ר שיף בין היתר בגין התאונה הראשונה שהינה תאונת עבודה ניתן לבחון קבלת החזר בגין הוצאותיה מהמל"ל.

הוצאות בגין הקנביס
התובעת העידה וכך גם עולה מחוות דעתו של פרופ' פרס, כי השימוש הקבוע בקנביס מאפשר לה להתמודד עם מצבה. בתצהיר עדותה השני היא מעידה כי מאז ניתן לה היתר לשימוש בקנביס ועד היום היא משתמשת בקנביס, כאשר כל חצי שנה היא מגישה בקשה למשרד הבריאות ומקבלת אישור להמשך השימוש.
התובעת העידה כי היא רוכשת קנביס בעלות של 470 ₪ בחודש וגם צירפה קבלות (ראה סעיף 36 לתצהירה השני). התובעת העידה כי הקנאביס אינו מכוסה על ידי קופות החולים ועדותה זו לא נסתרה.
התובעת ביקשה אישור לקנביס בחודש 04/15 ולפיכך יחושבו ההוצאות בגין קנביס לעבר מאז חודש 05/15 ועד היום (3 שנים + 4 חודשים, סה"כ 40 חודשים).
18,800 = 40 X 470. כאשר סכום זה מתחלק בשלוש (1/3 מצב טרם התאונה; 1/3 תאונה ראשונה; 1/3 תאונה שנייה), כאשר כל אחת מהנתבעות חבה לתובעת סך של 6,266 ₪, ובעיגול 6,200 ש"ח ₪.
מאז היום ועד תום תוחלת החיים של התובעת (77 לפי תחשיבי התובעת), זכאית התובעת לכיסוי הוצאות בגין הקנאביס בסך של 470 ₪ לחודש וסה"כ בסך של 122,846 ₪.
סכום זה יש לחלק בשלוש כאשר כל אחת מהנתבעות חבה לתובעת סך של 40,948, ובעיגול 41,000 ש"ח ₪.

הוצאות בגין נסיעות
 התובעת דורשת פיצוי בגין נסיעות לצורך טיפולים רפואיים וכן לצורך טיפולים משלימים. הוכח כאמור כי התובעת הייתה ביעוץ אצל מספר רופאים, והוכח גם כי ביצעה טיפולים משלימים.
התובעת זכאית לקבלת הוצאות נסיעה בגין טיפולים רפואיים ובדיקות בגין התאונה הראשונה מהמוסד לביטוח לאומי.
באשר לנסיעות לטיפולים משלימים התובעת זכאית להוצאות מהנתבעת 1, בסכום גלובאלי של 4,000 ₪ בגין התאונה הראשונה.
בגין נסיעות לד"ר שיף, זכאית התובעת להוצאות בסכום גלובאלי, בגין התאונה השנייה, מהנתבעת 2 בסך של 2,000 ₪.

ניכויים
התאונה הראשונה הייתה תאונת עבודה, התאונה השנייה איננה תאונת עבודה.
יש לנכות מהסכומים שעל הנתבעת 1 לשלם לתובעת את הסכומים שקיבלה התובעת מהמל"ל מענק חד פעמי בסך של 23,544 ביום 02.03.15 (ראה תעודת עובד ציבור). כמו כן שולם לה סך של 436 ₪ ביום 24.10.13.
לסכומים אלו זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית.
בעניין תגמולי המל"ל אציין כי במל"ל לא קיבלו את חוות דעתו של ד"ר אלרן לפיה לתובעת נגרמו לתובעת 14.5% נכות אורטופדית/נוירוכירורגית בגין התאונה הראשונה, וקבעו כי נותרה לתובעת נכות נוירולוגית בשיעור 5%, ולא קיבלה את קביעתו כי נותרו לה גם 10% נכות אורטופדית. בפרוטוקול הועדה נרשם כי מבחינה אורטופדית לא נותרה מגבלה המקנה אחוזי נכות. בבדיקתה לא נמצא מגבלה (ראה פרוטוקול הועדה מיום 28.01.15).
בנוסף נקבעו לתובעת 10% בגין החמרה בפיברו (פרו' מיום 12.11.14).
התובעת ערערה על הקביעה שלא נותרה לה נכות אורטופדית, אולם הקביעה נותרה בעיניה (ראה פרוטוקול הועדה מיום 2.12.12). סה"כ נכותה המשוקללת במל"ל הינה 14.5%.
בנסיבות אלו הסכים ב"כ הנתבעת 1 למשוך את חוות הדעת האקטוארית שהגיש על מנת להציג את תגמולי המל"ל שהיו מגיעים לתובעת, אם היו קובעים לה במל"ל אחוזי נכות מעל 20% (ראה ההודעה על ויתור על חוות הדעת בפרו' עמ' 11 שורות 8 – 9 וראה גם פרו' עמ' 52 שורות 24 – 25).
אין מקום לנכות הסכום ששולם במסגרת התשלום התכוף, שכן כפי שפורט לעיל, לא פסקתי סכומים בגין טיפולים משלימים, בגין התקופות עבורן נפסקו לתובעת סכומים במסגרת הבקשה לתשלום תכוף.

הוצאות אחרות
לתובעת מגיע החזר עבור הוצאות ששילמה לעדים וכן החזר אגרה. התובעת תגיש לבית המשפט פירוט אודות הוצאות ששילמה לעדים וכן אודות התשלום בגין אגרה ואז אפסוק אותן.

לסיכום
לסכומים שפסקתי לעיל, על כל נתבעת להוסיף שכ"ט עו"ד כחוק.
כפי שמפורט לעיל התובעת תפנה לבית המשפט בבקשה לפסוק הוצאותיה (אגרה ושכר עבור עדים, ככל ששולם).

ב"כ התובעת יגיש פסיקתא לחתימה תוך 21 יום מהיום (כאשר הפסיקתא תועבר על ידי בית המשפט לעיון הנתבעים לאחר הגשתה).
הודע לצדדים זכות ערעור כחוק.
המכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותקבע ת.פ. ליום 03.10.18.
המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום, ז' תשרי תשע"ט, 16 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.