הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 13774-04-14

בפני
כב' הרשם הבכיר אורי הדר

התובע

אברהם משעלי ת"ז, 067855734

נגד

הנתבעים

  1. ר.כ. מפעלי המחדש (2003) בע"מ ח.פ. 513402651
  2. רפאל כהן ת"ז, 052893054

שניהם ע"י ב"כ עוה"ד חי בן חיים ואח'

פסק דין

לפניי תביעתו של התובע לתשלום שכר טרחה והוצאות המגיעים לו לשיטתו בקשר עם תיקי הוצל"פ בהם טיפל ואשר הזוכה בהם הייתה חברת א.א. המחדש בדרום 1986 בע"מ.
דין התובענה כנגד הנתבעת 1 להידחות ודין התובענה כנגד הנתבע 2 להתקבל בחלקה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
מכוח סמכותי ע"פ דין אני מורה על תיקון טעויות הסופר הבאות שנפלו בפרוטוקול:
בעמ' 6, שורה 24 באופן שבמקום ” אחת“ יש לרשום ”אחרת“.
בעמ' 8, שורה 10 במקום "הרשעה" יש לרשום "הרשאה".
בעמ' 9, שורה 18 במקום "הים" יש לרשום "היום".
בעמ' 10, שורה 4 במקום "עבר" יש לרשום "עברה".
בעמ' 16, שורה 23 במקום "כפיה" יש לרשום "כלפיה".
בעמ' 28, שורה 7 במקום "ששום" יש לרשום "ששולם" ובשורה 29 במקום "ומדור" יש לרשום "ומדובר".
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה
התובע הינו עורך דין במקצועו ובזמנים הרלוונטיים לתובענה ייצג את חברת א.א. המחדש בדרום 1986 בע"מ (להלן: " החברה הישנה") בהליכים משפטים שונים ובכלל זה בתיקי ההוצל"פ נושא התובענה.
הנתבעת 1 הינה חברה שנוסדה ביום 14.04.2003 ומניותיה מוחזקות כולן בידי הגב' רות כהן, רעייתו של הנתבע 2. הנתבע 2 הינו, לטענתו, שכיר אצל הנתבעת 1.
התביעה הוגשה בתחילה כנגד חברה בשם "מפעלי המחדש בע"מ" וכנגד הנתבע 2. שני אלו הגישו כתב הגנה וטענו, בין היתר, להיעדר יריבות ולהתיישנות וכן טענו לגופו של עניין. קבעתי את התיק לישיבה מקדמית. בדיון טען התובע כי "בשלב זה אין לי את מלוא הנתונים לגבי מספר ח.פ. של הנתבעת 1" וציין כי במידה ויבקש להמשיך בהליך כנגד הנתבעת 1 יגיש כתב תביעה מתוקן "ובו אפרט את המסכת העובדתית המלאה ביחס לגלגולים השונים של הנתבעת 1". נקבע מועד להגשת כתב התביעה המתוקן וקבעתי ישיבה נוספת.
ואכן, התובע הגיש כתב תביעה מתוקן כנגד הנתבעים ואלו הגישו כתב הגנה מתוקן. מאחר וכתבי הטענות תוקנו נתייחס לטענות הצדדים כאמור בכתבי הטענות המתוקנים ולא באלו המקוריים.
בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת 1 הינה חברה שקודם לכן היה שמה "א.א. המחדש בע"מ" וכי "למעשה מדובר בשינוי שם". עוד נטען כי הנתבע 2 הינו מנהל הנתבעת 1 ובעל מניותיה. לגופו של עניין טען התובע כי בחודש יולי 1993 פנה אליו הנתבע 2 וביקש לשכור את שירותיו בעניינים שונים ובכלל זה בגביית שיקים חוזרים של לקוחות. התובע טען כי "בין הצדדים הוסכם כי שכ"ט התובע יהיה בגובה שכ"ט שייפסק ע"י רשם ההוצל"פ...כאשר הנתבע יישא בהוצאות אגרות והליכים ככל שיהיו ו/או ישיב לתובע הוצאות שיוציא במסגרת הליכי הגבייה". התובע טען כי פתח תיקי הוצל"פ לצורך גביית החובות כאמור. כתב התביעה מתייחס לארבעה תיקי הוצל"פ בהם החייבים היו מי שיש להם קשר למשפחה בשם כלפא (ס' 7 לכתב התביעה). התובע פירט בכתב התביעה, בהרחבה רבה, את ההליכים המשפטיים שננקטו בקשר עם אותם ארבעה תיקי הוצל"פ ועם הליכים אזרחיים שננקטו בקשר עם תיקים אלו.
עיקר טענתו של התובע הינה כי הנתבע 2 פעל בקנוניה עם החייבים באותם תיקי הוצל"פ והציג מצג לפיו החוב שולם לו כביכול בשנת 2004 ואם אכן כך הדבר הרי שכבר אז היה על הנתבע 2 לשלם את שהתחייב כלפי התובע והוא חייב "לשאת באחריות למעשיו" (ס' 48 לכתב התביעה). התובע פירט את החוב שחבים לו הנתבעים בכל אחד מארבעת תיקי ההוצל"פ (ס' 53-86 לכתב התביעה).
התובע טען כי הנתבעים חייבים לו את הסכום הנתבע ביחד ולחוד. באשר לנתבע 2 טען התובע כי העילה לחיובו הינה שלושת אלו:
האחד, הנתבע 2 פעל באופן שיש בו כדי להונות או לקפח נושה של החברה במשמע ס' 6 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 (להלן: " חוק החברות");
השני, הנתבע 2 חתום באופן אישי וללא חותמת החברה על יייפויי הכוח שמכוחם פעל התובע בתיקי ההוצל"פ;
השלישי, הנתבע 2 שלשל לכיסו את הכספים שנגבו מהחייבים בתיקי ההוצל"פ לאחר ששינה את שם החברה המקורית לנתבעת 1 (ס' 87 לכתב התביעה).
בכתב ההגנה טענו הנתבעים טענות מקדמיות וכן לגופו של עניין. הנתבעים טענו להיעדר יריבות במובן זה שכל ההליכים וההתקשרויות היו עם החברה הישנה ולא עם מי מהנתבעים. הנתבעים טענו כי לא הוגשו שום ראיות שיצדיקו את הרמת המסך שבין החברה הישנה לבין הנתבעים הנוכחיים ובכל מקרה הם מתנגדים להרמת מסך. באשר להתיישנות טענו הנתבעים כי עילת התובענה נולדה בחודש יולי 1993 שהוא המועד בו נחתם יייפוי הכוח, מוצג ת/1 ועל כן יש להורות על דחיית התובענה מחמת התיישנות והשיהוי.
לגופו של עניין טענו הנתבעים כי הנתבעת 1 הינה אישיות משפטית שונה מהחברה הישנה ואין בין שני אלו כל קשר שהוא. הנתבעים טענו כי הנתבע 2 אכן החזיק במניות בחברה הישנה אך במרוצת הזמן ובסמוך למועד חיסולה של החברה הישנה ולאחר שנקלעה לקשיים, רכש הנתבע 2 את חלקיהם של בעלי המניות הנוספים בחברה הישנה מתוך ניסיון לשקם את החברה הישנה. הנתבעים טענו כי מהלך זה לא נועד על מנת שהנתבעים יישאו בחובותיה של החברה הישנה. עוד טענו הנתבעים כי הנתבע 2 הודיע לתובע על חיסול החברה הישנה בהזדמנויות שונות וביקש ממנה להפסיק את הטיפול בתיקי החברה הישנה. הנתבעים טענו כי הנתבע 2 מעולם לא לקח על עצמו כל זכות או חובה של החברה הישנה.
הנתבעים טענו כי מהצהרתו של הנתבע 2 שאליה התייחס התובע בכתב התביעה, ניתן ללמוד כי החוב אכן שולם במלואו על ידי בנו של מי שהיה חייב בתיק ההוצל"פ וזאת ביום 01.01.2004, אך לא נכתב באותה הצהרה מי קיבל את הכסף. בסעיף 22 לכתב ההגנה שבו הנתבעים וטענו כי כלל החובות של משפחת כלפא סולקו ביום 01.01.02004. הנתבעים שללו את הטענה כי הנתבע 2 שלשל את הכסף לכיסו. באשר להסכמה על גובה שכר הטרחה, טענו הנתבעים כי "מעולם לא הוסכם על התעריף הנטען ולחילופין אין זה הגיוני ואין זה מתקבל על הדעת כי לקוח יסכים להליכי גבייה הפרושים על 21 שנים" (סעיף 13 לכתב ההגנה).
הנתבעים טענו כי משפחת כלפא אכן לא עמדה בהסכמה שנחתה עמה בשנת 1994 ובמשך שנים רבות לא נגבו ממנה כספים אך המקור לכך לא היה בקשתה או רצונה של החברה הישנה אלא אי הצלחתו של התובע לבצע גבייה. הנתבעים שללו את טענתו של התובע ולפיה בשנת 2003 נחתם יייפוי הכוח הנוסף.
הנתבעים טענו כי מעת שהוגשה כנגד החברה הישנה תביעה בקשר עם שכר טרחתו של התובע בשנת 2002 הופסק הייצוג של החברה הישנה על ידי התובע והוא פעל בתיקי ההוצל"פ על דעת עצמו, ללא יייפוי כוח וללא הרשאה ומנגד מי שפעל מטעם החברה הישנה לגבות את החובות, וגם הצליח בכך, היה הנתבע 2.
לישיבה המקדמית שנועדה להתקיים לאחר הגשת כתבי הטענות המתוקנים התייצב התובע בלבד וביקש לקבוע דיון נוסף מחמת מחלתו של ב"כ הנתבעת, נקבע דיון נוסף וב"כ הצדדים הודיעו כי לא הגיעו להסכמה וביקשו לקבוע את התיק לשמיעת הראיות. במועד שנקבע לשמיעת הראיות נחקרו התובע והגב' רות כהן, שהיא בעלת המניות של הנתבעת 1. בתום הדיון הסכימו ב"כ הצדדים כי עדותו של הנתבע 2 תישמע במועד שבו תישמע גם עדותו של מר מלכיאל כלפא (להלן: "מלכיאל").
בדיון הנדחה נחקר הנתבע 2. בתום חקירתו הודיע ב"כ הנתבעים כי מלכיאל לא התייצב לדיון מאחר והוא לא חש בטוב והוא הודיע כי הוא עומד על חקירתו. קבעתי דיון נוסף לחקירתו של מלכיאל . לאחר שהסתיים הדיון חזרו הצדדים לאולם וב"כ הנתבעים ביקש לשאול את הנתבע 2 מספר שאלות בחקירה חוזרת, התובע התנגד וטען כי הדבר מנוגד לסדרי הדין . נעתרתי לבקשת ב"כ הנתבעים והנתבע 2 נחקר בחקירה חוזרת. מלכיאל לא התייצב לדיון שנקבע לשמיעת עדותו ועל כן הוצע כנגדו צו הבאה ונקבע דיון נוסף. בדיון הנוסף נשמעה עדותו של מלכיאל. בתום הדיון נעתרתי לבקשת התובע להגיש מוצגים נוספים ואפשרתי לנתבעים להגיש תגובה לאותם מוצגים. לאחר הדיון הגישו הצדדים הודעה מוסכמת ולפיה יוגשו סיכומים בכתב, נקבע מועד להגשת סיכומים בכתב והצדדים אכן הגישו סיכומים.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת היריבות, לשאלת ההתיישנות וכן לזכאותו של התובע לשכר טרחה כאשר שאלה אחרונה זו מחייבת גם הכרעה ביחס להסכמה שהושגה בקשר עם מנגנון חישוב שכר הטרחה וביחס לטענת הנתבעים כי ייצוגו של התובע הופסק לאחר שהגיש כנגד את תביעתו בהליך הקודם.
נציין כי התובע הגיש תיק מוצגים (ת/1 עד ת/27) ובמהלך הדיון הוגשו מוצגים נוספים אשר סומנו בסדר עוקב לתיק המוצגים שהוגש.
דיון והכרעה
ההתיישנות
בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי יייפוי הכוח עליו חתם הנתבע 2 בחודש יולי 1993 הוא המסמך "המהווה את הולדת עילת התביעה" ובנסיבות אלו התביעה, שהוגשה בחודש אפריל 2014, התיישנה. דין הטענה להידחות.
יייפוי הכוח אינו עילת התביעה. יייפוי הכוח מאפשר לתובע לנקוט בהליכים כנגד חייבים שונים ולבצע פעולות שונות בהקשר זה עם הטיפול המשפטי עליו הוסכם אך הוא בוודאי אינו מהווה את עילת התביעה.
עילת התביעה נוגעת לאי תשלום שכר טרחתו של התובע וההוצאות שהוציא בקשר עם הטיפול המשפטי והעילה בעניין זה נולדה בעת שסירבו הנתבעים לשלם את הסכומים שהתבקשו. אף אם נניח כי במהלך השנים שוחחו התובע והנתבע 2 אודות תיקי ההוצל"פ לא על בידי הנתבעים להוכיח כי דרישה לתשלום שכר הטרחה וההוצאות הוצגה, וסורבה, במועד שהוא למעלה משבע שנים קודם להגשת התביעה.
בכתב התביעה טען התובע כי דרש מהנתבע 2 את התשלום המגיע לו לשיטתו וזאת במכתבו מיום 30.03.2014 (מוצג ת/14). טענה זו לא נסתרה. באותו מכתב מיום 30.03.2014 מאזכר התובע את פנייתו לנתבע 2 מיום 11.12.2013 (מוצג ת/11). מכתב זה מתייחס לשני תיקי הוצל"פ. באותו מכתב מתייחס התובע לתצהיר עליו חתם הנתבע 2 (מוצג ת/10) ובו מציין הנתבע 2 כי החוב בתיק ההוצל"פ הנזכר בתצהיר שולם במלואו ע"י מלכיאל. במכתבו מיום 11.12.2013 מציין התובע כי במידה והנתבע 2 לא יפעל להבהרת עניין זה באופן שיביא לדחיית בקשתו של מלכיאל לסגור את תיק ההוצל"פ והתיק ייסגר "אתה אישית תצטרך לשלם את כל ההוצאות ושכ"ט הן שנפסק בבימ"ש והן בהוצאה לפועל ביחס לכל התיקים שבטיפול שלי מטעמך" (ס' 8 למכתב וראו גם ס' 13 למכתב). מכתב זה מהווה דרישת תשלום אך בשלב בו נשלח המכתב עוד לא הודיעו הנתבעים על סירובם לשלם את הסכום הנדרש ועל כן אין לראות בו את תחילת המועד למניין תקופת ההתיישנות ובכל מקרה גם ממועד המכתב ועד למועד הגשת התביעה טרם חלפו שבע שנים.
עוד טען התובע בכתב התביעה כי במידה והחוב בתיקי ההוצל"פ אכן שולם ביום 01.01.2004 כפי שטען הנתבע 2 בתצהירו מיום 24.07.2013 (מוצג ת/10) הרי שכבר אז היה על הנתבע 2 לשלם את שהתחייב כלפי התובע והוא חייב "לשאת באחריות למעשיו" (ס' 48 לכתב התביעה). בהתחשב בכך כי אותה טענה לתשלום חוב בשנת 2004 נטענה לראשונה בתצהיר עליו חתם הנתבע 2 ביום 24.07.2013 ברי כי התובע לא יכול היה לדעת בשנת 2004 כי החוב שולם כפי שנטען בתצהירו של הנתבע 2 ובנסיבות אלו לא ניתן למנות את תקופת ההתיישנות מיום 01.01.2004 אלא מהמועד כפי שפורט לעיל. ודוק, גם אם נאמר כי המועד הקבוע הינו המועד בו נחתם התצהיר ע"י הנתבע 2 הרי שממועד זה ועד להגשת התביעה לא חלפו שבע שנים.
לנוכח האמור אני מחליט לדחות את טענת הנתבעים להתיישנות. יש לברר אפוא את התביעה לגופה.
היריבות
בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי כל ההליכים וההתקשרויות היו, אם בכלל היו, עם החברה הישנה ולא עם מי מהנתבעים (ס' 1 לפרק ב' לכתב ההגנה). טענה זו יש לקבל בחלקה בלבד ויש להבחין בין הנתבעת 1 לבין הנתבע 2.
באשר לנתבעת 1: בכתב התביעה טען התובע כי שמה הקודם של הנתבעת 1 היה שמה של החברה הישנה. הלכה למעשה טוען התובע כי עסקינן בשינוי שם. סבורני כי בעניין זה נתפס התובע לכלל טעות. חברה אכן יכולה לשנות את שמה. בכך אין ספק. אין זה המקרה בענייננו. עסקינן בענייננו בשתי חברות שונות שיש להן מספר זיהוי שונה. העובדה כי מדובר במספר זיהוי שו נה אינו מונעת בחינה האם יש להרים את המסך בין שתי החברות, עניין שנגיע אליו מייד, אך היא מחייבת את המסקנה כי מדובר בשתי ישויות משפטיות נפרדות. החברה הישנה נוסדה ביום 29.01.1986 ואילו הנתבעת 1 נוסדה ביום 14.04.2003. אין צורך ביותר מזה כדי לקבוע כי מדובר בשתי חברות נפרדות.
בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת 1 מנהלת את עסקיה באותו מבנה ומקום בו שכנה החברה הישנה וכי תחום עיסוקן של שתי החברות זהה וכי הנתבעת 1 משתמשת "באותו ציוד של החברה הקודמת" וכן טען כי "מאוחר יותר וכדי להתחמק מנושים עברה (הנתבעת 1 – א.ה.) לרח' הבדיל 7 באר-שבע" (ס' 2 ב' לכתב התביעה). הוכח די הצורך כי שתי החברות, הישנה והנתבעת 1, אכן עוסקות באותו תחום (עמ' 12, שורות 10-11) אך עניין זה לבדו אינו מספיק לקבוע כי מדובר בפועל באותה אישיות משפטית. אין כל מניעה כי יותר מחברה אחת תעסוק באותו תחום עיסוק.
שאר טענותיו של התובע בעניין זה לא הוכחו. באשר לכתובתה של הנתבעת 1 הרי כפי שעולה מנסח הרישום של הנתבעת 1 כתובתה הרשומה היא ברח' הבדיל 7, באר שבע. בחקירתה נשאלה הגב' כהן ממתי יושבת הנתבעת 1 ברחוב הבדיל 1 והיא השיבה "מתאריך שלא זכור לי כי עבר המון זמן". הגב' כהן השיבה אמנם באופן שאינו הולם אך לגופו של עניין תשובתה סבירה והיא עולה בקנה אחד עם הנתונים הרשומים ברשות התאגידים. הגב' כהן העידה בהמשך כי שתי החברות ישבו באותה כתובת אך לא אישרה כי מדובר באותו שטח ממש והיא העידה כי החברה הישנה ישבה בחדר בתוך המוסך אם כי באותו מבנה. איני סבור כי העובדה ששתי החברות ישבו, בזמן מסוים, באותה כתובת, ודוקו כתובתה הרשומה של החברה הישנה היא רח' הבורסקאי 52, באר שבע, מעידה כי מדובר באישיות משפטית אחת בפועל. לא הוכח גם כי הנתבעת 1 עושה שימוש בציוד שהיה שייך לחברה הישנה.
בחקירתו העיד התובע כי בשנת 2009 רכש הנתבע 2 את המניות של שני השותפים האחרים בחברה הישנה וטען כי " הוא אומר זאת בתצהירו". הנתבע 2 הודה כי רכש את מניותיהם של שני שותפיו אך לא הודה כי הדבר נעשה בשנת 2009 ואין זכר לעניין זה בתצהירו וטענה זו של התובע לא הוכחה. בס' 19 לתצהירו טען הנתבע 2 כי את המניות רכש בסמוך לחיסולה של החברה הישנה. בחקירתו העיד הנתבע 2 כי לחברה הישנה ניתן צו פירוק "בשנת 1999 או בשנת 2000" (עמ' 14) וציין גם כי " סגרנו את החברה בשנת 2000..." (עמ' 17). בהמשך העיד הנתבע 2 כי את המניות של שותפיו בחברה הישנה רכש בשנת 2003 "ואז פתחתי את החברה החדשה" (עמ' 14). בנסיבות הנתבעת 1 הוקמה ביום 14.04.2003 אין שום סבירות ביחס לטענת התובע כי שש שנים מאוחר יותר ירכוש הנתבע 2 את מניות שותפיו בחברה הישנה. מנגד אין היגיון בטענת הנתבע 2 ולפיה רכש את מניות שותפיו בחברה הישנה לאחר שניתן לגביה צו פירוק. סביר יותר לומר אפוא כי המניות בחברה הישנה נרכשו בסמוך לשנת 2003.
בחקירתו העיד התובע כי לטענתו הנתבעת 1 הוקמה כדי להתחמק מנושים (עמ' 6, שורות 22-23). טענה מרכזית ומהותית זו לא הוכחה. התובע העיד כי לא הייתה סיבה לסגור את החברה הישנה ולהקים חברה אחרת "ולמה ללכת לפירוק?" (עמ' 6). לא הוכח כי פירוק החברה הישנה נועד על מנת להונות את נושיה של החברה הישנה.
החלטה על פירוקה של חברה יכולה להתקבל בעקבות מצבים שונים ובכלל זה החלטה של בעלי המניות. בחקירתו נשאל הנתבע 2 מדוע פורקה החברה הישנה והוא העיד כי "ניסים (ניסים בורגיל שהיה מנהלה של החברה הישנה לשיטתו של הנתבע 2 – א.ה.) עשה יותר מדי בלאגן. הוא יצר חובות". המונח "בלאגן" אינו מונח משפטי כמובן אך הטענה כי הפירוק היה בעקבות יצירת חובות לא נסתרה. הנתבע 2 העיד כי מי שטיפל בעניין היה מר בורגיל. מר בורגיל זומן להעיד אך בסופו של יום לא העיד ועניין זה של יצירת חובות לא בורר דיו. מכל מקום, העובדה כי הפירוק נעשה בעקבות יצירת חובות אינו מעיד, כשלעצמו, על פירוק שנועד להתחמק מנושים או להונות אותם ובמובן מסוים פירוקה של חברה מונע יצירת חובות חדשים. בכל מקרה סבורני כי בדבריו לא כיוון הנתבע 2 לחובה של החברה הישנה כלפי התובע.
בחקירתו נשאל הנתבע 2 ביחס לדו"ח הנוגע לזכויות ולחובות של החברה הישנה בעת הפירוק והוא השיב כי הוא עצמו לא טיפל בכך. עדותו לא נסתרה ואם רצה התובע להוכיח כי בעת פירוקה של החברה הישנה הייתה מצבת החובות עד כדי כך גבוהה שהיא מחייבת את המסקנה כי הפירוק נעשה על מנת להונות את נושיה של החברה הישנה הוא יכול היה לפעול לאיתור המסמכים הנוגעים לתיק הפירוק ולהגישם. התובע לא עשה כן ועניין זה פועל לחובתו בכל הנוגע להרמת המסך שבין חברה לבין הנתבעת 1. שתי אלו הן כאמור יישויות משפטיות שונות והתובע לא עמד בנטל להוכיח קיומה של עילה להרמת מסך ביניהן.
בחקירתו אישר התובע כי הזוכה בכל תיקי ההוצל"פ נושא התובענה היא החברה הישנה (עמ' 6). בנסיבות אלו סבורני כי החברה הישנה, לצד הנתבע 2 מהטעמים שיפורטו מייד, היא בעלת הדין הנכונה שכלפיה יש לתובע יריבות.
התובע לא עמד בנטל להוכיח כי יש לו יריבות מול הנתבעת 1. התוצאה היא כי התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית.
באשר לנתבע 2: בכתב התביעה טען התובע כי הבסיס לחיובי של הנתבע 2 הוא פעולותיו בניגוד לחובותיו כמנהל החברה ובעל המניות שלה, וזאת בניגוד לסעיף 6 לחוק החברות, בשל העובדה כי הוא זה שחתום על ייפוי הכוח ובשל העובדה כי הנתבע 2 שלשל את הכספים שנגבו ממשפחת כלפא "לכיסו באופן אישי לאחר ששינה את שם החברה המקורית לנתבעת 1" (סעיף 87 לכתב התביעה).
במסגרת ראיותיו הציג התובע שני ייפויי כוח, האחד מחודש יולי 93' והשני ממועד כלשהו בשנת 2003. הנתבע 2 אינו מכחיש כי חתם על ייפוי הכוח שניתן בחודש יולי 93'. ייפוי כוח זה נחתם על ידי הנתבע 2 באופן אישי ללא חותמת החברה הישנה. שמו ומספר זהותו של הנתבע 2 מופיע גם בראש ייפוי הכוח כמי שמייפה את כוחו של התובע לפעול. לא פורט העניין המשפטי נושא ייפוי הכוח אך אין מחלוקת בין הצדדים כי פעולותיו של התובע נעשו בתיקי ההוצל"פ שבהם החברה הישנה הייתה הזוכה.
הנתבע 2 לא סיפק הסבר כלשהו לאותה תהיה שמתעוררת לנוכח חתימתו על ייפוי הכוח באופן אישי ותוך השמטת חותמת החברה. מצב זה תומך באפשרות כי ייפוי הכוח משקף הלכה למעשה, או לפחות יצר מצג כזה, לפיו הנתבע 2 ראה בעצמו כלקוח של התובע והתחייב לשלם את שכר טרחתו. בעניין זה העיד התובע בחקירתו כי על גבי ייפוי הכוח "אין שם חותמת של החברה הישנה כיוון שלמדתי לקח מהתיק של יהודה כהן שיש בעיה בחברה ואין אפשרות לשלם". הנתבע 2 לא הציג מסמך לפיו מכוח תקנונה של החברה הישנה או מכוח החלטה אחרת שהתקבלה בחברה הישנה הוא יכול לחתום בשם החברה הישנה ללא חותמת החברה. אציין כי עניין זה לבדו לא היה מספיק כדי לחייב את הנתבע 2 ולקבוע כי הוא בעל הדין של התובע אך כאשר עניין זה מצטרף למה שיפורט עתה ביחס להרמת המסך תומך הדבר במסקנה ולפיה ישנה יריבות בין התובע לבין הנתבע 2.
באשר לייפוי הכוח שנחתם בשנת 2003 הרי שהנתבע הכחיש את החתימה על ייפוי הכוח. נראה בייפוי הכוח כי בציון השנה נעשה תיקון או הבהרה מסוימת אך לעצם החתימה טענתו של התובע כי הנתבע 2 חתם גם על ייפוי הכוח האמור מהימנה עליי לחלוטין והיא לא נסתרה. התובע חתום כמי שאישר את חתימתו של הנתבע 2 על גבי ייפוי הכוח ולא עולה בדעתי כי התובע, שהוא עורך דין במקצועו והותיר עליי רושם מהימן, היה מאשר חתימה של אדם שלא חתם.
ס‘ 6 (א)(1)לחוק החברות קובע את החריג לאותו עיקרון של אישיותה המשפטית הנפרדת של חברה וקובע כי ”בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה“ ואילו ס‘ 6 (א)(2) לחוק קובע כי ”לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד“.
השימוש בחריג זה של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, והסעיף עצמו מציין כי מדובר במקרים חריגים לבד, צריך להיעשות במשורה ודבר זה מצדיק הטלת נטל מוגבר על מי שמבקש ליהנות מהאפשרות הקבועה בס' 6 חוק החברות. דומני כי התובע עמד בנטל להוכיח כי בענייננו יש מקום להפעיל את אותו חריג ביחס לנתבע 2.
אין מחלוקת כי החברה הישנה והנתבע 2 גם אם נניח כי פעל מטעמה בלבד ולא באופן אישי, שכרו את שרותיו של התובע על מנת לפעול לגביית חובות שהיו חייבים להם חייבים שונים. הוכח די הצורך כי התובע נקט בהליכים כנגד אותם חייבים והוא פירט בכתב התביעה את ההליכים שננקטו. לענייננו יש רלוונטיות רק להליכים שננקטו בארבעת תיקי ההוצל"פ נושא התובענה.
ניתן להניח ברמה גבוהה של וודאות כי הנתבע 2 שהיה בעל מניות בחברה הישנה ידע כי התובע נקט בהליכים בתיקי ההוצל"פ. ביחסים שבין עורך דין ללקוח יש כמובן חובה על עורך הדין לפעול באופן סביר ויעיל ולנקוט בכל ההליכים הנדרשים לצורך מימוש המטרה שלשמה נשכרו שירותיו. חובותיו של עורך הדין אינן החובות היחידות באותה מערכת יחסים וגם ללקוח יש חובה כלפי עורך הדין. חובה זו יש לה מספר היבטים ובכלל זה שיתוף פעולה באופן סביר על מנת שעורך הדין יוכל לבצע את עבודתו וכן יידוע עורך הדין על מניעה מהמשך פעולות כנגד בעל דינו של הלקוח.
בעניין אחרון זה סבורני כי הנתבע 2 לא קיים את חובותיו כלפי התובע. הפרתה של חובה זו מגיעה כדי פעולה שעומדת בסתירה לאמור בסעיף 6 לחוק החברות ומעבר לכך היא גם פעולה בלתי סבירה ובלתי הוגנת לחלוטין.
בסעיף 2 ו' לכתב התביעה טען התובע כי בעת שחוסלה החברה הישנה, לקח על עצמו הנתבע 2 את כל הזכויות והחובות שהיו לחברה הישנה. טענה זו לא הוכחה והיא נדחית. אין מחלוקת כי הנתבע 2 רכש את מניותיהם של שאר שותפיו בחברה הישנה אך בוודאי שלא הוכח כי לחברה הישנה היו בעת פירוקה או חיסולה זכויות כלשהן ולא הוכח גם כי הנתבע 2 לקח לעצמו את אותן זכויות שממילא לא הוכחו.
העובדה כי הנתבע 2 חייב בחובותיה של החברה הישנה כלפי התובע אינה נובעת מכך כי הוא נטל על עצמו, לטענת התובע, את כל חובתיה של החברה הישנה אלא מהנימוקים האחרים המפורטים בפסק הדין.
בחקירתו טען התובע כי " מתוך ההיכרות הארוכה שלי עם הנתבע 2 הוא לא ידע להבחין בינו כאדם פרטי לבין אישיות משפטית של חברה". גם אם זו אכרן התרשמותו של התובע הרי שבוודאי שלא די בהתרשמות זו כשלעצמה על מנת להרים את המסך בין הנתבע 2 לבין החברה הישנה.
בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי החברה הישנה חוסלה "והדבר אף הובא לידיעת התובע בפנייה טלפונית של הנתבע 2 ובמספר הזדמנויות שונות בהן ביקש הנתבע 2 להפסיק טיפול בתיקי החברה הקודמת לאלתר" (סעיף 10ה לפרק ג' של כתב ההגנה). טענה זו של הנתבעים לא הוכחה ודומני גם כי אינה מתיישבת עם השכל הישר. לא ניתן להעלות על הדעת מצב שבו התובע ממשיך בנקיטת הליכים לאחר שקיבל הודעה כי עליו לחדול נקיטת אותם הליכים.
בכל מקרה ראוי היה כי הנתבע 2 היה מודיע זאת לתובע בכתב, אם זו אכן הייתה הכוונה. יתירה מזו, חיסולה של חברה אינו אמור להביא באופן אוטומטי על ויתור של חובות שניתן לגבות אותם או שלכל הפחות נעשה ניסיון לגבות אותם. בחקירתו העיד התובע "אף אחד לא ביקש ממני להפסיק לטפל, גם בפרוטוקול ציינתי שהתיקים פתוחים". התובע העיד גם כי נקט בהליכים שונים ואף שהוא אישר כי בשלב מסוים ביקשה ממנו הנתבע 2 לא לפעול כנגד משפחת כלפא מאחר והוא מנסה להגיע איתם להסדר (עמ' 7) הרי שהוא לא אישר כי הוא התבקש להפסיק את הטיפול באותם תיקי הוצל"פ באופן סופי.
התובע העיד בחקירתו כי תיקי ההוצל"פ נותרו פתוחים ובשנת 2003, בפגישה בינו לבין הנתבע 2 אמר לו התובע כי "שאי אפשר להמשיך, או שאני פועל לגבייה או שהוא משלם לי וסוכם שאני אגיש את התביעה כנגד מלכי שהוא ערב אישית לחוב וכך עשיתי". עדותו זו של התובע מהימנה עליי לחלוטין והיא לא נסתרה.
עוד העיד התובע בחקירתו כי לא נאמר לו שהחברה הישנה פורקה (עמ' 8) ועדותו זו גם היא מהימנה עליי לחלוטין. התובע העיד בחקירתו כי פעל על פי חובתו המקצועית להשאיר את תיקי ההוצל"פ פתוחים וציין כי ייפויי הכוח עדיין תקפים ויש ממש בטענה זו. התובע ציין בצדק בחקירתו כי "אם הנתבע 2 היה רוצה לסגור את התיקים הוא יכל לעשות כן, או לפחות להודיע לי שהוא מבטל את ייפויי הכוח ואז לא הייתי יכול לפעול".
בחקירתו נשאל הנתבע 2 מתי ביקש מהתובע להפסיק את הייצוג בתיקי ההוצל"פ והוא השיב תשובה עמומה למדי ולפיה היה זה כאשר התובע דיבר אתו וציין כי אינו זוכר מתי זה היה וכי זה היה לפני שנת 2013. הנתבע 2 העיד כי ביקש מהתובע " לרדת מהסיפור כי אין אף אחד שישלם לך ואתה החלטת על דעת עצמך להמשיך בהליכים". טענה זו אינה מהימנה בעיני והיא אינה מתיישבת עם ההגיון.
הנתבע 2 נשאל גם האם הגיש בקשה לסגירת תיקי ההוצל"פ והשיב כי "אני לא התעסקתי עם זה, ניסים התעסק עם זה. הייתי רק מנהל עבודה" אף שאין מחלוקת כי הנתבע 2 או החברה הישנה לא ביקשו לסגור את תיקי ההוצל"פ אף שהדבר היה כמובן בסמכותם, הטענה לפיה מר ניסים בורגיל הוא זה שעסק בכך, לא הוכחה והנתבעים לא העידו את מר בורגיל כעד מטעמם. יתירה מזו, ברישומיה של החברה הישנה מופיע הנתבע 2 לא רק כבעל שליש מהמניות אלא גם כמנהל.
הנתבע 2 העיד בחקירתו כי "לא ידעתי שאתה ממשיך בהליכים ולא עדכנת אותי." גם אם טענה זו נכונה, הרי שהיא אינה מבטלת את חובתו של הלקוח להודיע לעורך הדין על הפסקת הצורך בייצוג ולבקש ממנו לחדול מלבצע פעולות. לאחר שהחל עורך הדין בנקיטת הליכים עובר הכדור למגרשו של הלקוח והוא זה שאמור להודיע לעורך הדין על רצונו בהפסקת הטיפול. הנתבע 2 שהוא אחד ממנהליה של החברה הישנה לא פעל באופן זה ובכך פעל באופן לא סביר. גם אם נניח כי דבר זה נעשה בתום לב הרי שהדבר הביא את התובע להמשיך בהליכים מבלי שיש בכך הלכה למעשה שום תועלת וגרם לו לעבודה מיותרת.
זאת ועוד, אין ספק כי נקיטת הליכים כנגד חייבים שונים עשויה להביא למצב שבו עורך הדין שמייצג את הזוכה, בעניינו התובע, יהיה זכאי לשכר טרחה והוצאות. התובע אמנם אישר בחקירתו כי ידע שלחברה הישנה אין אפשרות לשלם (עמ' 8) אך הוא לא חייב היה להניח זאת כעובדה. מי שמודע בראש ובראשונה למצבה הכלכלי של החברה הישנה וליכולתה או אי יכולתה הוא הנתבע 2. הנתבע 2 היה חייב להודיע לתובע בזמן אמת על הפסקת הפעילות של החברה הישנה ועל כי החברה הישנה לא תוכל עוד לשלם את שכר הטרחה וההוצאות של התובע אם התובע אכן יהיה זכאי להם. הנתבע 2 לא הוכיח כי עשה כן ודומני כי גם השכל הישר מחייב את המסקנה כי הוא לא עשה כן.
בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי ממועד הגשת תביעתו של התובע כנהגדם בהליך הקודם (תיק בית משפט שלום באר שבע מס' 2392/02) (להלן: "ההליך הקודם") הופסק ייצוגו של התובע את החברה הישנה. טענה זו לא הוכחה והיא נדחית. אכן מצב בו עורך דין תובע את לקוחו בגין חוב הוא עניין חריג למדי ועל פי רוב מחלוקות אלו נפתרות בהסכמה. ועדיין, מצב שבו מוגשת תביעה כאמור אינו מביא להפסקת הייצוג בתיקים אחרים באוטפן אוטומטי וכל דבר חייב להיבחן לגופו. מובן כי לנתבע 2 ולחחברה הישנה הייתה הזכות המלאה להודיע לתובע על הפסקת הייצוג של החברה הישנה אך לא הוכח כי הם עשו כן ובעניין זה אין צורך לעסוק בענייני היגיון שהרי אין טוב הגיונם של הנתבעים בעניין זה מהגיונו של התובע.
אין זה מופרך כי בין לקוח לבין עורך דין מתגלעת מחלוקת בעניין מסויים ובכל זאת הם ימשיכו לעבוד יחד בעניין אחר ובפרט שעה שהמחלוקת אינה רגשית אלא כספית בלבד והיא גם מצומצמת למדי כפי שאירע בענייננו. התובע העיד כי הסכום בו חויב הנתבע 2 בפסק הדין שניתן בהליך הקודם שולם ועדותו לא נסתרה ובנסיבות אלו אין זה מופרך לומר כי שני הצדדים המשיכו בהתקשרות ביניהם בכל הנוגע לתיקי ההוצל"פ נושא התובענה.
סבורני כי בנסיבות אלו יש מקום לקבוע כי הנתבע 2 פעל באופן שיש בו כדי לקפח נושה של החברה הישנה גם אם נשייה זו תגיע בעתיד. הנתבע 2 היה חייב לעדכן, ועדיף כמובן בכתב, את התובע כי מעת שחוסלה החברה הישנה אין עוד שום אפשרות בפועל לשלם לתובע את שכר הטרחה וההוצאות.
בשל שני נימוקים אלו הגעתי למסקנה ולפיה יש מקום לחיובו האישי של הנתבע 2 בחובותיה של החברה הישנה כלפי התובע בקשר עם תיקי ההוצל"פ שבהם החברה הישנה היא הזוכה.
לנוכח האמור טענתו של הנתבע 2 להיעדר יריבות בינו לבין התובע נדחית.
ההסכמה הנוגעת לאופן חישוב שכר הטרחה
בכתב התביעה טען התובע כי הוסכם ששכר טרחתו יהיה שכר הטרחה שיפסק בתיקי ההוצל"פ וכי בנוסף הוא יהיה זכאי לקבל חזרה את ההוצאות שהוציא עבור אגרות בהליכים שונים שננקטו באותם תיקי הוצל"פ. בכתב ההגנה טענו הנתבעים " כי מעולם לא הוסכם על התעריף הנטען, ולחילופין, אין זה הגיוני ואין זה מתקבל על הדעת כי לקוח יסכים להליכי גבייה הפרושים על 21 שנים".
נתבעים זכאים כמובן להכחיש כל טענה שמופנית כלפיהם אך שעה שמדובר בעניין עובדתי אין די בהכחשה ומי שמכחיש אמור גם לספק גרסה הגיונית כלשהי. אין די בטענה כי לא הוסכם על התעריף שלו טוען התובע מבלי שהנתבעים יציינו מהו התעריף שכן הוסכם לשיטתם. אין שום אפשרות להניח כי הנתבע 2 והחברה הישנה ציפו או הניחו כי התובע יעבוד על תקן של מתנדב. התובע הוא בעל מקצוע והוא לא פעל בעניינים נושא התובענה מתוך נדיבות לב גרידא. התובע פעל בין היתר על מנת לקבל את שכרו מתוך הסכומים שייגבו.
זאת ועוד, לא מצאתי כי הטענה שלקוח לא יסכים להליכי גבייה הפרושים על פני שנים כה ארוכות הינה רלוונטית לשאלת התעריף המוסכם שבין הצדדים. ממילא גם שכפי שציינו קודם לכן מי שיש בידו את הזכות המוחלטת להחליט על המשך נקיטת ההליכים או הפסקתם הוא הלקוח, ולענייננו הנתבע 2 כמי שפעל מטעמה של החברה הישנה. הנתבע 2 והחברה הישנה לא היו חייבים להסכים להליכי גבייה על פני שנים כה ארוכות, אך משלא הוכח כי הם הודיעו לתובע על הפסקת הטיפול היה חייב התובע לדאוג להשאיר את תיקי ההוצל"פ פתוחים ולו על מנת לשמר את האפשרות לגבות סכומים במסגרת אותם תיקים.
בכתב התביעה לא טען התובע מה הייתה ההסכמה לגבי מועד התשלום. במצב דברים רגיל היה מקום להחיל בעניין זה את הוראת סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: " חוק החוזים") ולפיו חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה. לענייננו מועד ההוצאה בפועל והמועד בו נפסק שכר טרחה בתיק ההוצל"פ הוא מועד כריתת החוזה אם כי בעניין זה בוודאי שהיה על התובע להודיע לנתבע 2 על גובה ההוצאה ועל גובה שכר הטרחה שנפסק וממועד ההודעה חלה החובה לשלם את הסכום בזמן סביר.
עם זאת, בענייננו אין מקום להחיל הוראה זו שבחוק החוזים שכן בחקירתו העיד התובע כי "ההסכם בינינו הוא שאם אני גובה את החוב אז אני לוקח את שכר טרחתי ואת ההוצאות שהוצאתי מתוך הסכם שגביתי, ואם לא גביתי או שלא ניתן לגבות או שהגבייה סוכלה, אז הם חייבים לשלם לי את מה שסוכם" (עמ'7). התובע העיד בחקירתו כי לא פעל לגביית שכר הטרחה מאחר ותיקי ההוצל"פ היו פתוחים, טענה זו היא טענה סבירה. התובע הבהיר בהמשך חקירתו כי " כל עוד התיק פתוח אני לא יכול לתבוע את שכר טרחתי, זה לא מצב שנקבע מראש מועד ספציפי לתשלום" (עמ' 9) והעיד כי ככה הוא פועל בכל תיק ההוצל"פ במשרדו.
עמדה זו של התובע היא עמדה סבירה ומקובלת והיא מביאה בחשבון איזון נכון שבין התמריץ שיש לעורך הדין לפעול על מנת לגבות את הסכומים לבין חובתו של הלקוח לשלם את שכר הטרחה.
עם זאת, סבורני שיש מקום להבחנה של ממש בין ההוצאות לבין שכר הטרחה. באשר להוצאות מקובלת עליי טענתו של התובע כי הוא זכאי להשבת ההוצאות שהוציא במלואן מרגע שהפסיק את הטיפול בנסיבות שתוארו בכתב התביעה (סעיף 74). יש לעניין זה גם היבט מוסרי כמובן, והרי בית המשפט מוסמך, לפי ס' 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984 ליתן כל סעד שיראה לנכון בנסיבות שלפניו, ואין שום הצדקה שהתובע יממן את עלותם של ההליכים שננקטו עבור החברה הישנה ולבקשתו של הנתבע 2. תוצאה כזו אינה צודקת ואין בידי לקבלה. התובע זכאי, במישור העקרוני, לתשלום כל ההוצאות שהוציא בפועל בקשר עם תיקי ההוצאה לפועל נושא כתב התביעה.
לעומת זאת , באשר לשכר הטרחה סבורני שיש קושי לקבל את הטענה כי התובע זכאי למלוא שכר הטרחה הפסוק. מהעדויות שנשמעו עלה באופן מובהק למדי כי משפחת כלפא שילמה בסופו של יום את כלל החובות כלפי החברה הישנה בקשר עם תיקי ההוצל"פ שנפתחו כנגדה. התובע פירט בפרק ב' לכתב התביעה את הפעולות שבהן נקט בכל אחד מתיקי ההוצל"פ (למען הסדר הטוב יובהר כי הנתונים המתייחסים לתיק ההוצל"פ הרביעי מפורטים בסעיפים 81-86 לכתב התביעה חרף היעדר כותרת בקשר עם מספר התיק).
כפי שציינו בצדק הנתבעים, מדובר בהליכים שנמשכו על פני תקופה ארוכה ועולה כי הליכים אלו לא הביאו לגביית החוב בתיקי ההוצל"פ במלואו. לא שוכנעתי כי היו אלו פעולותיו של התובע שהביאו לתשלום החוב וסביר כי התובע היה יודע על כך במידה ואכן כך אירע.
בנסיבות אלו, יש מקום לפסוק חלק משכר הטרחה המבוקש בלבד כפי שיפורט בהמשך. ס' 24 לחוק החוזים קובע כי "תוכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים" וס' 26 לחוק החוזים, שכותרתו " השלמת פרטים", קובע כי "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים ובאין נוהג כזה לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג".
בנסיבות בהן התובע לא פירט באופן מדויק את ההסכמה בינו לבין הנתבע 2, בכובעו שבעל מניותיה ומנהלה של החברה הישנה, ביחס לתשלום שכר הטרחה יש לבית המשפט סמכות, ולמעשה חובה, לקבוע את המנגנון הראוי לתשלום שכר הראוי בנסיבות הספציפיות של המקרה שלפניו תוך שהוא מביא בחשבון את הנוהג המקובל בעניין זה ואת ניסיון החיים והשכל הישר.
מצב דברים בו ההסכמה הינה כללית ביותר מצדיק שימוש בס' 46 לחוק החוזים ולפיו " חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה".
סיכומו של דבר, הנתבע 2 חייב להשיב לתובע את ההוצאות שהוציא התובע בפועל וכן לשלם לו שכר טרחה חלקי כפי שיפורט בהמשך.

זכאותו של התובע לשכר טרחה והוצאות באופן פרטני
באשר להוצאות: פרק הזמן הניכר שחלף מאז פתיחת תיקי ההוצאה לפועל ותשלום ההוצאות הנתבעות אינו מצדיק פסיקת הפרשי הצמדה וריבית ביחס להוצאות שהוצאו אלא ממועד פנייתו של התובע לנתבע 2 כאמור במכתבו מיום 30.03.2014.
באשר לשכר הטרחה: הסכומים שצוינו בכתב התביעה ביחס לגובה שכר הטרחה הפסוק בתיק ההוצל"פ לא נסתרו. ועם זאת, סבורני כי בנסיבות הספציפיות שבענייננו זכאותו של התובע לפסיקת שכר טרחה חייבת להביא בחשבון כי בפועל גבה הנתבע 2 ממשפחת כלפא סך של 10,000 ₪ בלבד בקשר עם כלל תיקי ההוצל"פ. בנסיבות בהן הסכום נגבה לאחר שהחברה הישנה הפסיקה את פעילותה ולאחר שכבר נוסדה הנתבעת 1 ברי כי לא סביר כי הסכום שנגבה הועבר לחשבונה של החברה הישנה אך לענייננו אין צורך להתחקות אחר עניין זה. הוכח די הצורך כי משפחת כלפא שילמה את מלוא החוב כפי שיפורט עתה ואחת היא אם הכסף נכנס לכיסו של הנתבע 2 או לכיסה של הנתבעת 1.
לשיקולים השונים בקביעת שכר הטרחה הראוי ראו האמור בע"א 136/92, בייניש-עדיאל, עורכי דין ואח' נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ.
נבחן עתה את טענות הצדדים באשר לתשלום ששילמה משפחת כלפא. בכתב התביעה טען התובע כי במהלך הדיון שהתקיים בעניין בקשתו של מלכיאל לסגור את תיק ההוצל"פ שנפתח כנגדו הוצג תצהיר עליו חתם הנתבע 2 ביום 24.07.2013 בפני עו"ד יוסי קנפו ובו מצוין כי בקשר עם חוב העבר של חלפה ינון ז"ל שולם החוב במלואו ביום 01.01.2004 וזאת ע"י מלכיאל. בתצהיר מאזכר הנתבע 2 מכתב ממנו " שבגינו שולם וחוסל החוב במלואו".
עוד מציין הנתבע 2 בתצהירו כי מלכיאל אינו חייב דבר לחברה הישנה עד ליום 23.07.2013 "ולאחור" (ס' 2 לתצהיר). התצהיר הינו מוצג ת/10. נדמה כי המכתב הנזכר בתצהירו של הנתבע 2, מוצג ת/10, הוא מכתבו של הנתבע 2 מיום 05.05.2013 הממוען לכל מאן דבעי והוא הוגש כמוצג ת/30. במכתב זה מציין הנתבע 2 כי מלכיאל אינו חייב לחברה הי שנה דבר.
בחקירתו נשאל הנתבע 2 האם מלכיאל נשלח על מנת לשלם את החוב והוא השיב "לא יודע, מלכי לא שילם לי את החוב, לא קיבלתי ממנו שקל, עבדו עלי". עוד העיד הנתבע 2 כי לא ידע על בקשתו שלו לסגור את תיק ההוצל"פ והעיד כי " אני אמרתי שמלכי עצמו לא חייב לי כלום" ובהמשך העיד כי "לא קיבלתי ממלכי כלום...אף אחד לא נתן לי כסף".
עדותו של הנתבע 2 אינה מתיישבת עם הראיות שהגיש התובע ואשר הוכחו די הצורך ומעבר לכך היא אינה מהימנה בעיניי.
טענות אלו של הנתבע 2 יכולות היו להיות יפות לו היה קיים רק מכתבו מיום 05.05.2013 שבו מציין הנתבע 2 כי מלכיאל אינו חייב דבר לחברה הישנה . אלא מאי? טענות אלו אינן מתיישבות עם תצהירו של הנתבע 2 שנחתם מאוחר יותר ועם הבקשה שהוא עצמו הגיש ללשכת ההוצל"פ ביום 22.12.2013 (מצג ת/12). בבקשה שהוגשה מבקש הנתבע 2 באופן מפורש לסגור את תיק ההוצאה לפועל ובתצהיר מציין הנתבע 2 בעברית פשוטה וברורה כי " החוב שולם במלואו".
לא נטעןו כי לא היה חוב מלכתחילה אלא נטען כי החוב שולם ונטען בבירור בקשר לחובו של חלפה ינון ז"ל. התצהיר אינו מתייחס רק למלכיאל אלא במפורש לחובו של מר חלפה ינון ז"ל ונטען כי החוב שולם. וטענה זו שונה כמובן מטענה כי לא היה קיים חוב.
ואם לא די בכך הרי שבכתב ההגנה טענו הנתבעים כי "עוד יובהר ויוזכר בעניין זה כי כלל החובות של משפחת כליפא סולקו ביום 01.01.2004" (ס' 22 לכתב ההגנה). בכל הכבוד הראוי, טענה בעל פה כנגד תצהיר ברור וכנגד דברים ברורים שנכתבו בכתב הגנה אינה אפשרית ודינה להידחות.
בחקירתו נשאל הנתבע 2 אם הוא חתום על המכתב מוצג ת/30 והוא השיב "לא זוכר אם זו חתימתי...לא זוכר אם נתתי את המכתב". בעוד שטענה ביחס להיעדר זיכרון ביחיס למסירת מכתב שנכתב חמש שנים לפני שמיעת העדות היא אולי סבירה הרי שטענה להיעדר זיכרון ביחס לחתימה לאו טענה היא.
ועוד, בהמשך חקירתו נשאל שוב הנתבע 2 ביחס לטענה כי החוב לא שולם והוא נסוג בו מהטענה כי "לא קיבלתי ממנו שקל" וטען רק כי "לא התעסקתי בזה. ניסים עשה את כל הבלאגן" ובהמשל העיד כי " מי שהתעסק עם הכספים זה ניסים". עדות זו אינהמהימנה בעיניי שהרי מי שאינו עוסק בענייני כספים בוודאי לא היה אמור לחתום על תצהיר שמציין כי החוב סולק במלואו ואף מציין מועד בו שולם החוב.
בחקירתו אישר מלכיאל כי קיבל מהנתבע 2 את המכתב מיום 05.05.2013 אך לאחר תשובה ברורה זו שינה לפצתע מלכיאל את גרסתו וטען כי "קיבלתי את זה מעורך הדין שלי". שינוי גרסה זו, אף שאין לו משמעכות לתוכנו של המכתב, פוגע במהימנותו של העד.
בחקירתו טען מלכיאל כי החוב שולם ישירות לתובע (עמ' 26). טענה זו לא הוכחה והיא נדחית. חזקה על התובע כי אם היה מקבל תשלום לידו היה מוציא למלכיאל קבלה ביחס לתשלום ששולם. התובע לא נשאל על עניין זה והנתבעים לא הציגו ראיה כלשהיא ביחס לביצוע התשלום לתובע עצמו. בנסיבות אלו אין מנוס מקביעה כי בקשר עם תיקי ההוצל"פ שילם מלכיאל לנתבע 2 סכום כלשהוא. ביחס לגובה הסכום ששולם העיד מלכיאל כי אחיו, רפי חלפה, נתן לו סכום של בין 15,000 ₪ לבין 18,000 ₪ על מנת שישלם לנתבע 2. הסכום האמור לא הוכח וסבורני כי לנוכח עדותו של מלכיאל בהמשך כי החוב כולו שולם (עמ' 28) נקודת המוצא לדיון הינה כי כלל החובות בתיקר ההוצאה לפועל שולמו.
בס' 48 א' לכתב התביעה טען התובע כי לשיטתו החוב שולם לא בשנת 20 04 אלא בשנת 2013. טענה זו לא הוכחה והיא נדחית. במצב דברים זה נקודת המוצא לדיון הינה כי החוב שולם בשנת 2004.
לא יכול להיות ספק כי אם היה הנתבע 2 מודיע לתובע כבר בשנת 2004 כי החוב שולם היה התובע מפסיק את הטיפול בתיקי ההוצל"פ ודורש את שכר הטרחה וההוצאות שהגיע לו עד לאותה נקודת זמן. הנתבע 2 לא עשה כן.
מנגד, העובדה כי התובע לא קיבל גם מהחייבים בתיקי ההוצל"פ הודעה על סילוק החוב עשויה לתמוךל במסקנה כי הפעולות בהן נקט התובע בתיקי ההוצל"פ לא הגיעו לידיעתם של החייבים באותם תיקים באופן מעשי שהרי אם היו פעולות אלו מעשיות מבחינת החייבים סביר כי מי מהם היה פונה כבר אז לתובע ומודיע כי החוב שולם.
האיזון בין שני עניינים אלו מצדיק, לטעמי, קביעה כי התובע זכאי לשכר טרחה על דרך האומדנה בלבד ולא לשכר הטרחה המלא הפסוק בתיקי ההוצל"פ, שכר טרחה אשר ב"כ זוכה זכאי לו, במצב דברים רגיל, במידה וכתוצאה מפעולותיו שלו שולם החוב במלואו.
עניין זה של קביעה על דרלך האומדנה בוודאי אינו בגדר מדע מדויק והוא פרי הערכה על פי ניסיון החיים והשכל הישר והוא כורך בחובו גם טעמים של מדיניות שיפוטית ראויה אשר אמורה להביא את הצדדים שניהם לפעול באופן סביר ביחס למחלוקת נושא התובענה, הנתבע 2 להודיע לתובע על תשלום החוב, מחד ואילו התובע לפעול באופן יעיל יותר ביחס לגביית החוב.
מדיניות זו כפי שפורט לעיל והאיזון הנכון בין כלל השיקולים מחייבים, לטעמי את המסקנה כי את הסכומים שעל הנתבע 2 לשלם יש להצמיד ממועד מכתב הדרישה של התובע, 30.03.2014, ועד לתשלום המלא בפועל. לנכחח פרק הזמן הארוך שחלף מאז נקיטת ההליכים ועד להגשת התביעה, אין הצדקה לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית ממועד ההוצאה בפועל או מהמועד בו נפסקו שכרי הטרחה השונים בתיקי ההוצל"פ.
סך ההוצאות שבהוצאו בתיקי ההוצל"פ נושא התובענה הוצל"פ הינו סך של 987 ₪ (נומינלי) וסך שכר הטרחה שנפסק בתיקי ההוצל"פ נושא התובעה הוא סך של 11,321 ₪ (נוטמינלי). בס' 59 ב' לכתב התביעה אישר התובע כי גבה על חשבון החוב בתיק ההוצל"פ הרלוונטי סך כולל של 3,000 ₪. נזקוף סכום זה על חשבון החוב בגין שכר הטרחה. התוצאה היא אפוא כי יתרת החוב בקשר עם שכר הטרחה הינה סך של 8,321 ₪ (נומינלי).
לאחר ששקלתי את כל האמור סבורני כי ראוי לפסוק לטובת התובע שכר טרחה בסך כולל של 5,000 ₪ (נומינלי) וכן את ההוצאות שהוצאו כמובן. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30.03.2014 ועד לתשלום המלא בפועל.
סיכומו של דבר
לנוכח כל האמור אני דוחה את התובענה כנגד הנתבעת 1 ומקבל בחלקה את התובענה כנגד הנתבע 2.
אני מחייב אפוא את הנתבע 2 לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. סך של 5,987 ₪ בגין שכר הטרחה וההוצאות כפי שפורט קודם לכן. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.03.2014 (מועד מכתבו של התובע ובו הוא מודיע על הפסקת הטיפול ודורש את התשלום המגיע לו ) ועד לתשלום המלא בפועל.
ב. סך של 400 בגין חלק מהאגרות ששולמו בהליך זה. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
בהתחשב בכך כי התובענה התקבלה בחלקה בלבד' לא מצאתי לעשות צו להוצאות מלבד עניין האגרה כאמור וכל צד יישא בהוצאותיו.
הסכומים שנפסקו ישולמו לידי התובע עד ליום 10.07.2020.
התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב מתן פסק הדין אשר נבע מסיבות רפואיות.
ניתן היום, י"ב סיוון תש"פ, 04 יוני 2020, בהעדר הצדדים.