הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 13283-07-14

בפני
כבוד ה שופטת עירית קויפמן

התובע
מאיר טייב
ע"י ב"כ עו"ד גיא אבני

נגד

הנתבעת
מדינת ישראל - משרד הביטחון
ע"י פרקליטות מחוז דרום אזרחי

פסק דין

1. לפניי תביעת התובע על סך 500,000 ₪, בגין תשלומים אשר נגבו מן התובע על ידי הנתבעת , לטענתו ביתר, וזאת בעקבות היוון חלק מקצבת גמלת הפרישה שלו בעת יציאתו לגמלאות מצה"ל.

2. התובע יליד 1948, פרש לגמלאות ביום 31.12.1988, והחל מיום 01.01.1989 הוא גמלאי צה"ל.
התובע ביקש להוון חלק מקצבתו בשיעור של 25%, הסכום המקסימלי המותר להיוון, וזאת עוד בטרם הפרישה , וקצבתו הוונה.

ההליכים בתיק
3. במסגרת ההליכים בתיק, תיקן התובע את כתב תביעתו פעמיים (ביום 21.04.2016 וביום 26.04.2017).
כמו כן, הנתבעת הגישה בקשה לסילוק על הסף בטענות של התיישנות, העדר סמכות עניינית לגבי חלק מעילות התביעה, אי מיצוי הליכים, השתק ומניעות.
בדיון מיום 28.12.2015 הסכימו הצדדים כי השאלות השנויות במחלוקת הן השאלות הנוגעות לשאלת ההתיישנות והשאלות הנוגעות לנסיבות החתימה על הסכם ההיוון. כן הסכים ב"כ התובע, באשר לטענה שעניינה אי הפסקת קצבת התובע בהגיעו לגיל 65, כי הסמכות בסעד זה נתונה לממונה על הגמלאות, ועל כן נמחק הסעד האמור מכתב התביעה המתוקן.
בהחלטה מיום 30.05.2016, נקבע כי על הצדדים להגיש ראיות תוך שנשמרות לנתבעת טענותיה המקדמיות. לעניין ההתיישנות נקבע כי יש מקום לשמוע ראיות והטענה תידון במסגרת ההליך.
במסגרת כתב התביעה המתוקן בשנית (מיום 26.04.2017) התווספה הטע נה כי הנתבעת גבתה מהתובע 25% מסכום הגבוה מסכום הקצבה.
4. להוכחת תביעת התובע הוגשו תצהירו של התובע וכן חוות דעת של המומחה אברהם שפירא בעל תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים.
מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של רס"ן יבגני גויזנברג, ראש מדור גמלאות בענף תכנון שכר וגמלאות באגף כוח אדם בצה"ל.
בתיק התקיימו דיוני הוכחות, במסגרתם העידו העדים האמורים , והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

טענות התובע בתמצית
5. התובע התגייס לשירות בצה"ל בשנת 1966 ומשנת 1969 שירת בצבא קבע. בעקבות סגירת בסיס "עובדה" בו שירת, פרש התובע לגמלאות ביום 31.12.1988.

6. לפני פרישתו השתתף התובע יחד עם גמלאים נוספים בסדנת פרישה, ובה שכנעו את התובע כי כדאי לו לבצע היוון של כספי הפנסיה להם הוא זכאי , כאשר ראש מחלקת פרישה עצמו שכנע את התובע להוון את כספי הפנסיה שלו.
בתום אותה הרצאה חילקו לנוכחים ובהם התובע, טפסים בני 5 שורות בלבד עליהם נדרשו הנוכחים לחתום , והתובע חתם על הטפסים מבלי שניתן לו הסבר או פירוט כלשהו לגביהם .
כל אשר הוסבר לתובע הוא כי ההחזר יבוצע עם הצמדה למדד בלבד וכי לא תהיה ריבית כלשהי על הסכומים. כן הוסבר לתובע כי החל מגיל 65 תופסק גביית החזר ההלוואה.
על כן, ביקש התובע להוון סך של 25% מכספי הפנסיה, האחוז המקסימלי המותר להיוון.

7. במהלך שנת 2013 פנה התובע אל אגף כוח אדם – ענף שכר הקבע והגמלאות בצה"ל וביקש שיפסיקו להוריד את סכום ההיוון מהגמלה ויערכו חיוב נפרד לכך. במענה לפניותיו נשלחה אל התובע טבלה ובה פירוט הניכויים אשר בוצעו מסכום הגמלה לה הוא זכאי . על פי טבלה זו, נדהם התובע לגלות, כי הנתבעת צירפה לתשלומי ההחזר ריבית בגובה של 5%.

8. התובע קיבל סך של 51,800 ₪ לאחר ההיוון, כאשר עד חודש אוקטובר 2013 החזיר לנתבעת סכום המגיע לכ-700,000 ₪.

9. המסמך עליו חתם התובע, לא פירט את עניין גביית הריביות, וכל תשלומי הריבית אשר נגבו ממנו, נגבו שלא כדין.

התובע לא קיבל דיווח שנתי או תקופתי בגין הכספים שנגבו ממנו או על חיוב הריבית וגבייתה.

10. התובע הוחתם על ההסכם תוך הטעייה, כפייה, מרמה, תרמית, עושק, ניצול בלתי הוגן, הפעלת לחץ בלתי הוגן ותוך ניסיון לעשות עושר ולא במשפט. הנתבעת הפרה חובת נאמנות כלפי אנשי צבא הקבע ובהם התובע תוך גזל, מרמה, הצגת מצגי שווא, ניצול יתרון הכוח והמידע שלא כדין, ובחוסר תום ל ב מובהק.

11. סכום תשלומי הריבית שנגבו מן התובע עומד על סך של 793,122 ₪, וסכום זה על הנתבעת להשיב לידי התובע.

12. הנתבעת גבתה מהתובע 25% מסכום הגבוה מסכום הקצבה, ולמעשה נגבתה גביית יתר מהתובע בסכום של 360,452 ₪.

13. על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו הממוניים והבלתי ממוניים בשל הפרות ההסכם, ההתחייבויות, המצגים וההבטחות בסכום כולל של 100,000 ₪.

14. יצוין כי לצורכי אגרה העמיד התובע את תביעתו על סך של 500,000 ₪.

15. בהתייחס לטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, טען התובע כי עילת התביעה נודעה לו רק ביום 19.05.2013 בעת שקיבל את תשובת הממונה על הגמלאות בצירוף נתונים כספיים אודות הרכב הגמלה והרכב הניכוי, אז ראה לראשונה לתדהמתו שהוא מחויב ב5% ריבית. על כן, תביעתו של התובע נכנסת בגדר החריגים המופיעים בסעיפים 6 עד 8 לחוק ההתיישנות.
הנתבעת שהיא בעלת יתרון מובהק של כוח ומידע כלפי התובע, יצרה מצב לפיו לא הייתה לו דרך לדעת את העובדות המהוות את עילת התביעה.

16. בהתייחס לטענת הסמכות העניינית ואי מיצוי ההלכים, מציין התובע כי גביית הריבית מהווה הטעייה, מרמה, וחוסר תום לב ואין מדובר בעניינים שאמורים להתברר בפני הממונה על הגמלאות.

17. באשר לטענות הנתבעת בנוגע לקביעות בית המשפט העליון בעניין "צוות" (בג"ץ 4157/98 "צוות" אגודת גמלאי שירות הקבע בצה"ל נ' שר האוצר (04.02.2004)) נטען כי במקרה שנדון שם היה בידי הגמלאים כל המידע לעניין ההיוון , מה שאין כן בעניינו של התובע.

טענות הנתבעת בתמצית
18. התביעה התיישנה שכן כתב התביעה עוסק באירועים שחלו כ-27 שנים לפני הגשת התביעה מאחר שהתובע חתם על הסכם ההיוון בשנת 1988. רק בחלוף כ-20 שנה, בשנת 2008, פנה התובע לראשונה לנתבעת וגם אז לא העלה כל טענה המזכירה ולו ברמז את הטענות הנטענות בכתב התביעה. רק בשנת 2013 טען התובע כי חתם על הסדר ההיוון מתוך כפיה ועושק.
סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), מהווה חריג לכלל הקבוע בחוק ההתיישנות ונטל ההוכחה כי התקיימו תנאיו רובץ לפתחו של התובע הטוען להתקיימות החריג. לעניין זה נטען כי צד לחוזה לא יוכל לטעון לקיומו של החריג בשל אי ידיעה או בהעדר הבנה של תנאי בחוזה שהוצג לו. התובע לא הוכיח את התקיימות אחד החריגים לחוק ההתיישנות.
ככל שסבר התובע כי מנוכים מקצבתו כספים שלא כדין, הוא יכול וצריך היה לגלות זאת מיד עם קבלת התלוש הראשון.

19. קיים שיהוי ונזק ראייתי שכן התובע הגיש תביעתו למעלה מ-27 שנים לאחר האירועים הנטענים וגרם לנתבעת נזק ראייתי כבד ביותר המקשה עליה לברר את טענותיו העובדתיות ולהתגונן כראוי כנגד התביעה.

20. העדר סמכות עניינית שכן הסמכות הייחודית מסורה לממונה על תשלום הגמלאות.
לא נערכה פניה לממונה על הגמלאות ואין לאפשר לתובע לעקוף את המסלול שהותווה בדרך של הגשת תביעה אזרחית.
לחילופין, יש לסלק את התובענה מחמת אי מיצוי ההליך המנהלי שכן התובע הופנה לוועדת חריגים אך בחר שלא לפנות אליה.

21. קיים השתק ומניעות נוכח קביעות בית המשפט העליון במסגרת עתירה שהוגשה על ידי ארגון "צוות" – אגודת גמלאי שירות הקבע בצה"ל ועותרים נוספים (בג"ץ 4157/98 "צוות" אגודת גמלאי שירות הקבע בצה"ל נ' שר האוצר (04.02.2004) -להלן: " עניין צוות", אשר אושר בדנג"ץ 2366/04 "צוות" אגודת גמלאי שירות הקבע בצה"ל נ' שר האוצר (27.07.2004) ), בה נדחו טענות העותרים הזהות לטענות התובע.

22. מכוח חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) (להלן:" חוק הגמלאות"), הותקנו תקנות שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) (היוון קצבאות ותביעות נגד צד שלישי), תש"ל – 1970 (להלן: " תקנות ההיוון"), אשר הסדירו את התנאים והשיטה לביצוע ההיוון. תקנות ההיוון אפשרו היוון עד 25% מהקצבה לתקופה שלא הוגבלה וחושבה על פי חישובי תוחלת חיים.
התובע חתם ביום 16.06.88 על מסמך ובו נכתב במפורש כי ההיוון שביצע התובע נעשה בהתאם להוראות התקנות.

23. הריבית בשיעור של 5% בשנה הנזכרת במכתב הממונה מיום 19.05.2013, אליה מתייחס התובע בתביעתו, אינה ריבית שנגבתה בפועל לאורך השנים אלא מדובר בנוסחת חישוב בלבד לצורך בדיקת זכאות התובע להפסקת או הפחתת הניכויים וזאת לאור תיקון תקנות ההיוון בשנת 2012 והוספת תקנה 6 (א1), ולצורך בדיקה כי אכן מתקיים התנאי שנקבע בתקנה.

24. חישוב החזרי ההיוון שנוכו לתובע מקצבתו נקבעו בחוק ונעשו על פיו כפי שצוין במפורש בבקשת ההיוון.

דיון והכרעה
25. שתי טענות של התובע עומדות להכרעה.
האחת, טענתו כי נגבתה ממנו ריבית שלא כדין וזאת לאחר שחתם על הסכם ההיוון מבלי שניתן לו הסבר או פירוט תוך הטעייה, כפיה, מרמה, תרמית, עושק, ניצול בלתי הוגן, הפעלת לחץ בלתי הוגן, הצגת מצגי שווא וחוסר תום לב .
השנייה, טענתו כי הסכום ממנו נגבה סך של 25%, גבוה יותר מסכום הקצבה, ולכן נגבו מהתובע סכומים ביתר.

26. נוסף על כך, הנתבעת טענה טענות מקדמיות שיש בהן, לטענתה, להביא לדחיית התביעה.

התיישנות
27. התובע חתם על בקשה להיוון קצבה ב16.06.1988 ופרש לגמלאות ביום 01.01.1989.
למרות זאת, התביעה הוגשה לראשונה רק ביום 07.07.2014 לאחר שחלפו למעלה מ-25 שנים ממועד פרישתו של התובע.
הנתבעת טוענת לקיומה של התיישנות.
התובע טוען כי חלות על העניין הוראות סעיפים 6 – 8 לחוק ההתיישנות כאשר לטענתו עילת התביעה נולדה רק ביום 19.05.2013 כאשר ראה לראשונה שהוא מחויב ב5% ריבית.
בסיכומיו טעם התובע כי עילת התביעה מתחדשת מדי חודש בחודשו, עת גובה הנתבעת מהתובע גביה שלא כדין.
בהחלטה מיום 30.05.2016 נקבע כי יש מקום לשמוע את ראיות הצדדים בשאלת ההתיישנות.

28. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:
"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה"
סעיף 7 לחוק ההתיישנות (כנוסחו במועד הגשת התביעה) קובע כדלקמן:
"הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה".
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה"

29. התובע לא נתן הסבר מספק במסגרת ראיותיו, מדוע לא יכול היה לדעת את העובדות המהוות את עילת התובענה עוד לפני שנת 2013.
הדבר מקבל משנה תוקף כאשר התובע קיבל את תלושי הקצבה מדי חודש בחודשו ולכן לא הייתה כל מניעה כי יבדוק את הניכויים לגביהם נטען כי נוכו שלא כדין.
לעניין זה יודגש כי אדם המקבל תלוש משכורת צריך לבדוק כי הנתונים בו נכונים. מכאן, ש"בזהירות סבירה" יכול היה התובע לבחון את התלושים ולברר את טענותיו לגבי שיעור הניכוי.
התובע מלין על אופן ניסוח התלושים, אך הוא היה יכול להתייעץ עם כל גורם מקצועי על מנת לבדוק את תלוש השכר במועד בו סבור היה כי נגבים ממנו סכומים ביתר.

נוסף על כך, התובע מאשר כי פנה עוד בשנת 2008 בבקשה להפסיק את הניכוי (עמ' 18 ש' 32 – 33 לפרוטוקול). ואולם, לא ניתן כל הסבר מספק מדוע לא בדק התובע את מצב הניכויים עוד משנת 1989 ולמצער בשנת 2008 במועד פנייתו הראשונה.

לאמור יש להוסיף כי המומחה מטעם התובע הסתמך בחישוביו על תלוש שכר מחודש אפריל 2008, ממנו הסיק כי הניכוי של 25% היה מסכום הגבוה מסכום הקצבה החודשית. עיון בחוות דעת המומחה מעלה כי מדובר בחישוב אריתמטי פשוט, מכאן שכבר במועד זה יכול היה התובע לדעת על טענתו זו.

אשר על כן, התובע לא הוכיח את תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

30. כפי שיפורט להלן, התובע לא הוכיח תרמית או אונאה כאמור בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, ועל כן לא מתקיימים תנאי סעיף 7 לחוק ההתיישנות.

31. טוען התובע כי עילת התביעה מתחדשת מדי חודש בחודשו. הטענה נטענה לראשונה בסיכומים וממילא, גם אם כך הדבר, התובע יכול לתבוע רק בגין גביה שבוצעה בפרק זמן של 7 שנים לפני הגשת התביעה.

32. מכל האמור, לא מתקיימים התנאים שנקבעו כחריגים לתחולת ההתיישנות ולכל היותר יכול היה התובע לתבוע בגין התקופה של שבע שנים שקדמה להגשת התובענה.

טענות מקדמיות נוספות
33. לאור האמור בדיון מיום 25.12.2015 באשר לשאלות שנותרו במחלוקת, וכן בשים לב לקביעותי להלן, מתייתר הצורך לדון ביתר הטענות המקדמיות של הנתבעת.

טענת התובע לגביית ריבית ביתר
34. סקירה של עקרונות ההיוון הובאה במסגרת בג"ץ 5934/16 בנימין אלוני נ' מדינת ישראל- משרד הביטחון (23.01.2018) ועיקריה כדלקמן:
"היוון הוא עסקה כלכלית שמשמעותה היא כי הגמלאי מקבל לידיו סכום חד פעמי במועד ההיוון, ותחתיו מנוכה חלק יחסי מקצבתו החודשית...
עם מימוש ההיוון פוקעת זכותו של הגמלאי לחלק מן הקצבה שהיוון, אף אם מתברר בחלוף הזמן כי שוויה המצטבר של ההפחתה על חשבון ההיוון, היינו, הניכוי החודשי, עולה על התשלום החד פעמי שקיבל הגמלאי...
סכום ההיוון, קרי: הסכום החד פעמי אשר משתלם לגמלאי במועד ההיוון, מחושב לפי נוסחה שמרכיביה הם: הקצבה , שלה זכאי הגמלאי במועד ההיוון; האחוז שבחר הגמלאי להוון מתוך קצבתו, שלא יעלה כאמור על 25%; ומקדם ההיוון שנקבע בלוח 1 שבתו ספת הראשונה לתקנות ההיוון, בהתאם לגיל הפרישה של הגמלאי... הניכוי החודשי מחושב בהתאם לאחוז ההיוון שבחר הגמלאי להוון מתוך קצבתו החודשית, המשתנה מעת לעת. כך, למשל, אם בחר הגמלאי להוון את השיעור המרבי של 25% מקצבתו, זהו השיעור שיופחת מדי חודש בחודשו מהקצבה שלה היה זכאי, אלמלא היוון חלק ממנה. יוצא אפוא, כי בעוד שסכום ההיוון – אשר נקבע בהתאם לשיעור המשכורת הקובעת של הגמלאי ביום שחרורו משירות הקבע , ידוע מראש, הרי שסכומי ההחזר, היינו, הניכויים החודשיים, נתונים לשינוי , בהתאם לשיעורי המשכורת הקובעת בעתיד " (סעיפים 29 - 30 לפסק הדין).
עוד נקבע כי "כבכל עסקה כלכלית, גם בהיוון, בעיקר כאשר מדובר בהיוון "לכל החיים", נוטלים שני הצדדים סיכון כלכלי. הגמלאי מסתכן בכך שייאלץ להחזיר את סכום ההיוון שקיבל ביתר, במידה שיאריך חיים, מעבר לתוחלת החיים הממוצעת שגולמה במקדם ההיוון. המדינה, מצידה, נוטלת סיכון כלכלי בכך שהגמלאי יקפח את חייו בטרם עת, מבלי להשיב את מלוא סכום ההיוון שקיבל במלואו, שכן על פי תקנה 8 לתקנות ההיוון, גמלאי שהיוון קצבתו ונפטר – שאריו יהיו זכאים לקצבת שארים מלאה... " (סעיף 32 לפסק הדין).
בעניין צוות נקבע כי "הנה-כי-כן, היוון אינו הלוואה; הסכום המהוון אינו דומה להלוואה; והסכומים המנוכים מקצבתו של הגמלאי שהיוון מקצת מקצבתו אינם מהווים פירעונו של הסכום המהוון" (סעיף 28 לפסק הדין).

35. התובע אינו חולק על עקרונות ההיוון, אך טוען כי במקרה שלו לא הוסבר לו על מה הוא חותם ולא ניתן לו כל המידע הדרוש, זאת בניגוד לנסיבות כפי שנקבעו בעניין צוות (סעיף 31 לפסק הדין).

36. התובע מאשר כי חתם ביום 16.06.1988 על בקשה להיוון קצבה, אך טוען, כאמור, כי לא ניתן לו הסבר מספק ו כי הנתבעת נהגה, בין היתר, בהטעיה, כפייה מרמה, תרמית, עושק, ניצול בלתי הוגן, הפעלת לחץ בלתי הוגן, הצגת מצגי שווא וחוסר תום לב.
דא עקא, חוץ מעדותו של התובע, אשר הייתה בעניין זה כללית ולא מפורטת, לא הובאה כל ראיה נוספת בתמיכה לטענותיו.

37. התובע בתצהירו הצהיר לעניין זה כדלקמן:
"כמו כן שכנעו אותי, כי כדאי לי מאוד לבצע היוון של כספי הפנסיה, להם אני זכאי, במקום/ על פני לקיחת הלוואה לצורך רכישת דירה, או דבר אחר העולה ממון רב.
ראש מחלקת פרישה בעצמו, שכנע אותי לעשות היוון לכספי הפנסיה שלי, כאמור" (סעיפים 8 - 9 לתצהיר עדותו הראשית).
בהמשך טען התובע כי חולקו לנוכחים טפסים בני 5 שורות "עליהם נדרשו הנוכחים ובהם אני – לחתום. חתמתי על הטפסים – מבלי שניתן לי הסבר או פירוט כלשהו לגביהם .
אולצתי לחתום על הטופס האמור, מבלי שניתן לי פירוט או הסבר..." (סעיפים 10 – 12 לתצהיר עדותו הראשית).
כן מצין התובע כי הוסבר לו רק שההחזר "יבוצע עם הצמדה למדד בלבד" וכי "לא תהיה ריבית כלשהי על הסכומים, אלא רק הצמדה למדד" (סעיפים 13 – 14 לתצהיר עדותו הראשית).

התובע לא פירט מי אמר לו את הדברים, מתי הם נאמרו והטענה כי "אולץ לחתום" נטענה בעלמא.

38. התובע בעדותו טען כי חזר וביקש מספר פעמים לראות את התקנון אך לא הראו לו (עמ' 14 ש' 4 – 5 לפרוטוקול). כאשר נשאל מדוע חתם, השיב כדלקמן:
"אני אגיד לך למה חתמתי? אני חתמתי בלחץ של תראה בכל זאת יש השפעה, אני הולך להיות ברחוב. אין לי בית ואין לי שכירות ואני אמור לקנות בית בפרק הזמן הקצר שעד השחרור לגמרי מהיום. אני אמור להוריד מדים ולקנות בית. יש לי 4 ילדים קטנים ואז מתוך לחץ. חשבתי. אמרו לי אנחנו משרד הביטחון אנחנו לא נפגע בגמלאים, אנחנו דואגים להם כמו שההסתדרות דואגת לאנשים שלה. לא חשבתי שאני הולך לקבל משהו כמו משהו שנראה לא תקין. לא יודע איך לקרוא לזה תרמית. אני הופתעתי מהדבר הזה והייתה לי אופציה. יכולתי להגיד להם שאני לא רוצה כלום ולפנות לאשתי ולקבל משכנתא. זה פי 10 יותר יקר ממשכנתא או פי 50 יותר יקר. אם הייתי קורא את התקנות לא הייתי חותם על זה, לא הייתי מגיע לזה בכלל. מה שהלחיץ אותי עוד זה שיום לפני שנתנו לי את הדבר הזה היה פיחות ענק והבנקים היו סגורים ואת ערך הכסף הזה לא קיבלתי גם. זה היה ביום 31.12. אני הורדתי מדים וביום 01.01 הבנקים היו סגורים, באותו יום שקיבלנו את השיקים.
אם בית משפט שואל כיצד זה קשור אם חתמתי בחודש יוני 1988 אני משיב שעוד יכולתי לעצור את זה אילו היה התקנון בידי וההפתעה הזו שהבנקים סגורים ב1.1.1989" (עמ' 14 ש' 8 – 20 לפרוטוקול).

מעדותו של התובע נלמד, כי הלחץ בו היה מצוי היה תוצאה של נסיבותיו האישיות (אב ל-4 ילדים ללא בית) ולא תוצאה של לחץ אשר הופעל עליו בניגוד לטענתו.
אין מחלוקת כי הבקשה להיוון נחתמה על ידי התובע ביום 16.06.1988, כאשר רק ביום 31.12.1988 פרש התובע. מכאן שלרשות התובע עמדו שישה חודשים בהם יכול היה לבחון את הבקשה, את התקנון ואת יתר התנאים. התובע לא מסר הסבר מניח את הדעת מדוע לא עשה כן.
לעניין זה, העיד התובע "אנחנו חצי שנה ביקשנו את התקנון. כל מי שחתם אבל לא כולם חתמו. לא קיבלנו. לא קיבלנו הסברים מפורטים" (עמ' 14 ש' 24 – 25 לפרוטוקול). מהעובדה שהתובע עצמו ציין כי " לא כולם חתמו" עולה כי טענתו באשר לכפייה אינה עומדת במבחן ההיגיון, שהרי מדוע שיכפו דווקא על התובע ולא על אחרים.

יתרה מזו, העובדה שהתובע טוען כי חצי שנה ביקש את התקנון ולא קיבל, ולמרות זאת בחר לחתום על הבקשה להיוון קצבה ולא ביטל את הבקשה , על אף שעמדה לרשותו חצי שנה לעשות כן, פועלת לחובת התובע ומכרסמת בטענותיו לקיום של "הטעיה, כפייה מרמה, תרמית, עושק, ניצול בלתי הוגן, הפעלת לחץ בלתי הוגן, הצגת מצגי שווא וחוסר תום לב" מצד הנתבעת.
כך גם טענתו של התובע, כי הבקשה עליה חתם היא מסמך בן חמש שורות בלבד, אינה מסייעת לו שכן, כאמור, התובע יכול היה לבחור שלא לחתום על המסמך עד לאחר עריכת כל בירורים הדרושים.

39. באשר לטענת התובע כי הוסבר לו שלא תהיה ריבית (סעיף 14 לתצהירו) העיד התובע "אני הסתמכתי על הדף הזה. פה לא כתוב ריבית ואמרו לי שהריבית כתובה בתקנון רק אחרי 15 שנה" (עמ' 15 ש' 5 – 6 לפרוטוקול). מכאן, שבניגוד לטענת התובע בתצהירו, לא נאמר לו באופן פוזיטיבי שלא תהיה ריבית אלא הוא מסיק את הדברים מהבקשה להיוון קצבה עליה חתם.

40. התובע לא הביא עדים מטעמו, לתמוך בטענתו כי הוא וגמלאים נוספים אולצו לחתום על הטפסים להיוון קצבה מבלי שהוסבר להם , וכי נאמר להם שתהיה הצמדה למדד בלבד ולא תהיה ריבית על הסכומים.
התובע בחר שלא להביא עדים על אף שהיה באפשרותו לעשות כן שכן הוא עצמו מציין בעדותו כדלקמן:
"הייתה קבוצה של 3- 2 אנשים שתמיד דיברנו בוא נדרוש את התקנון, נעדר מהקורס ונלך למת"ש, לשלישות לשאול שיוציאו לנו את התקנון שיתנו לנו עוד ה סבר. אבל לא הצלחנו להשיג את ההסבר של התקנון" (עמ' 15 ש' 16 – 18 לפרוטוקול).
למרות זאת, אותם אנשים לא הובאו לעדות, כמו גם גמלאים אחרים אשר פרשו יחד עם התובע.
הלכה היא כי הימנעות מהבאת עד רלוונטי יוצרת חזקה כי עדותו הייתה תומכת דווקא בגרסת הצד שכנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651, 660).

41. כל טענות התובע נסמכות רק על עדותו ומדובר בעדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך.
מכל האמור, התובע לא הוכיח טענתו, כי חתם מבלי שהוסבר לו וכי הדבר נעשה מתוך
הטעיה, כפייה מרמה, תרמית, עושק, ניצול בלתי הוגן, הפעלת לחץ בלתי הוגן, הצגת מצגי שווא וחוסר תום לב של הנתבעת כלפיו.

42. לאמור יש להוסיף כי חוות הדעת שהגיש התובע בתמיכה לתביעתו, כלל אינה מתייחסת לטענות התובע בדבר גביית ריבית ביתר בסך של 793,122 ₪.
על כן, התובע גם לא הוכיח את הסכומים שנתבעו על ידו בכתב התביעה.
למעשה, כל שצירף התובע להוכחת סכום תביעתו בעניין זה הוא חישוב ריבית והצמדה ( לפי 5% ריבית), אשר צורף כנספח 11 לכתב התביעה המקורי . ואולם, אין מדובר בחוות דעת ואין כל אינדיקציה כי החישוב משקף את הריבית שנגבתה מהתובע בפועל.

43. התובע טוען כי נסמך על האמור במכתב הנתבעת מיום 19.05.2013, שם צוין שיעור ריבית של 5% לשנה.
ואולם, שיעור הריבית האמור, כפי שעולה מתצהירו של רס"ן יבגני גויזנברג, העד מטעם הנתבעת, הוא נתון תיאורטי בו נעשה שימוש במסגרת סימולציה לבדיקת זכאות התובע להפסקת הניכוי בגין היוון וזאת אך ורק לעניין חישוב ההחזר הריאלי לצורך הכרה בזכאות להפסקת הניכוי בהתאם להוראות תקנה 6(א1) לתקנות ההיוון (סעיפים 12 -13 לתצהירו של העד). אופן חישוב הזכאות להפסקת הניכוי נדון גם בפסיקה (בג"ץ 3933/13 אלמגור נ' שר הביטחון (11.2.2016) ).
טענה זו לא נסתרה על ידי התובע, וממילא על התובע הנטל להוכיח את הסכומים שנגבו לטענתו ביתר אולם הוא לא עשה כן.

יוער כי גם המומחה מטעם התובע העיד, כאשר נשאל בהתייחס לגביית 5% ריבית שנתית – " 5 אחוז לא אמרתי אף פעם שנגבו כל תלוש " (עמ' 26 ש' 13 – 14 לפרוטוקול).
המומחה מטעם התובע אף הסכים שמדובר בנוסחה שנועדה לבחינת הזכאות להפסקת ניכוי ההיוון (עמ' 26 ש' 24 – 31 לפרוטוקול), ובכך הוא תומך בטענת העד מטעם הנתבעת.

על כן, טענת התובע כי נגבו 5% ריבית לא הוכחה, ונסתרה ע"י העד מטעם הנתבעת ובעדות המומחה מטעם התובע.

מכל האמור עולה כי התובע לא הוכיח טענתו ב אשר לסכומי הריבית שנגבו וכי מדובר בגביה שלא כדין.

טענת התובע לגבייה מסכום הגבוה מסכום הקצבה
44. טוען התובע כי הנתבעת גבתה 25% מסכום הגבוה מסכום הקצבה.
בתמיכה לטענתו זו, צורפה חוות דעתו של המומחה אברהם שפירא אשר בחן מספר תלושי שכר והגיע למסקנה כי 25% מהקצבה הרשומה בתלוש השכר אינה תואמת לניכוי שבוצע בפועל.
המומחה קבע כי את החישוב ביצע על פי ממוצע שכן לא כל התלושים היו ברשותו, והגיע לחישוב של 99,557 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית סך של 360,452 ₪.
יוער כי בחוות דעתו ציין המומחה כי היו בפניו חלק מתלושי השכר של התובע אולם המומחה לא ציין אלו תלושי שכר היו בפניו, כאשר בחוות דעתו נזכרים במפור ש תלושי שכר לחודש 04/2008 ולחודש 11/2013.

45. הנתבעת טוענת כי הקצבה החודשית הקובעת ממנה יש לבצע את הניכוי בנויה ממרכיבים שונים, כפי שעולה מסעיף 15 לתצהירו של העד מטעם הנתבעת רס"ן יבגני גויזנברג , כדלקמן:
קצבה ברוטו; פיצוי שחיקה; תוספת שחיקה 2012; תוספת מדדים 2012; חלק מרכיב הפרשים בגין הסכם 2012 (בין השנים 2015 – 2017 כולל); קצובת ביגוד (משולם כל חודש יולי); קצובת הבראה (משולם כל חודש יוני).
רס"ן גויזנברג חזר בעדותו על רכיבי השכר ברוטו לניכוי ההיוון (עמ' 33 ש' 15 – 23 ועמ' 34 ש' 9 – 15 לפרוטוקול).
עוד העיד העד כי קצובת ביגוד והבראה הם חלק מהמשכורת הקובעת של הגמלאי בעת הפרישה וגם מהם מנכים החזר היוון (עמ' 32 ש' 7 – 12 לפרוטוקול).

46. התובע בעדותו התבקש להסביר מה נלקח ביתר והשיב "אני לא יכול לטעון בדיוק מה נלקח. יש מומחה שיחשב ויגיד מה נלקח" (עמ' 18 ש' 26 לפרוטוקול).

המומחה מטעם התובע הופנה במהלך עדותו לתלושי שכר אשר צורפו לראיות הנתבעת לחודשים אפריל 1989, פברואר 1989 ופברואר 1993 ולאחר שערך חישוב אישר כי נוכו 25%, (עמ' 24 ש' 31 עד עמ' 25 ש' 6 לפרוטוקול). די בכך כדי לסתור את התחשיב שערך המומחה בחוות דעתו.
בהתייחס לתלושים עליהם הסתמך המומחה בחוות דעתו – תלוש חודש אפריל 2008 ותלוש חודש נובמבר 2013 , אישר המומחה בעדותו כי התעלם מהתוספות הקבועות (עמ' 26 ש' 3 – 6 לפרוטוקול).
המומחה אף אישר כי לפי התוספות שלטענת הנתבעת יש לכלול בקצבה לניכוי, נגבה סכום של 25% (עמ' 28 ש' 26 – 28 לפרוטוקול).
נוסף על כך, כאשר נשאל המומחה מטעם התובע על תלוש חודש נובמבר 2013 הנזכר בחוות דעתו, אישר כי רכיב קצבה מחייב כולל את כל המרכיבים הנטענים על ידי הנתבעת (עמ' 28 ש' 18 – 21 לפרוטוקול).

47. בסעיף 4 לתקנות ההיוון נקבע כי: "בהיוון קצבה לפי פרק זה מתהוון ממועד ההיוון ואילך האחוז הקובע מהקצבה המגיעה לזכאי לולא ההיוון, כפי שקצבה זו משתנה מזמן לזמן..."

המומחה מטעם התובע נשאל בעניין הסכום שממנו מנכים את שיעור ההיוון כדלקמן:
"ש. אני מבקשת להפנות אותך בהקשר זה לחוק הגמלאות לסעיף 5, לסעיף 6א', לסעיף 6ב'. למעשה הסכום שממנו מנכים את שיעור ההיוון הוא רכיב התשלום שמשולם בפועל וכמובן שהסכום הזה כולל את התשלומים השוטפים והתוספות כפי שמובהר בחוק?
ת. כתוב פה. אין לי ויכוח על זה" (עמ' 22 ש' 34 עד עמ' 23 ש' 1 לפרוטוקול).

כאשר נשאל המומחה מדוע לא התייחס לכך בחוות דעתו השיב "כי אני עשיתי חישוב אחר" (עמ' 23 ש' 8 -9 לפרוטוקול).

48. חישוב הקצבה ממנה מנכים את ההיוון נעשה על פי הקצבה המגיעה לגמלאי, כפי שמשתנה מזמן לזמן ותוספת קבועה היא חלק מבסיס החישוב לסכום המזכה (בג"ץ 571/81 הפטקה נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד לו (3) 477, 485).
המומחה מטעם התובע לא הפנה בעדותו לכל תלוש ובו ניכוי שגוי.

49. נוסף על כך, המומחה העיד כי לא היו ברשותו כל תלושי השכר של התובע וכי ערך תחשיב ממוצע. עובדה זו לבדה פוגמת בנכונות הסכומים הנקובים בחוות דעתו. התובע לא טען כי לא קיבל את כל תלושי השכר ולא הציע כל הסבר מדוע לא המציאם למומחה מטעמו. די בכך כדי לקבוע כי לא ניתן להסתמך על חוות דעת המומחה.

50. הטענה כי קצובות ביגוד והבראה אינן חלק מהשכר הקובע לא נטענה בתצהיר התובע או בחוות דעת המומחה מטעמו ועלתה לראשונה בסיכומי התובע . מדובר בטענה שנטענה בעלמא ללא כל ביסוס, ונסתרת אל מול עדותו הסדורה והמהימנה של העד מטעם הנתבעת (עמ' 32 ש' 7 – 12 לפרוטוקול) .
יתרה מזו, חוות הדעת מטעם התובע לא מתייחסת כלל, ו ממילא אין בה כימות נפרד לגביה ביתר בהתייחס לקצובת ביגוד וקצובת הבראה, שכלל לא מופיעות בתלושים הנזכרים בחוות הדעת.

51. מהאמור עולה כי התובע לא הוכיח טענתו כ י בסיס הקצבה ממנה נוכה סך של 25% אינו נכון וגם טענתו זו נדחית.

סוף דבר
52. מכל האמור עולה כי התובע לא הוכיח תביעתו ודינה להידחות.
על אף סכום התביעה, לא מצאתי כי יש לחייב את התובע לשלם לנתבעת שכר טרחת עו"ד בהתאם לתעריף המינימלי המומלץ. זאת, בין היתר, נוכח מהות התובענה. עם זאת, לא מצאתי הצדקה לפטור את התובע כליל מתשלום כלשהו, ו התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסכום כולל של 10,000 ₪.

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, י"א אב תשע"ט, 12 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.