הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 1298-10-17

בפני
כבוד ה שופטת אורית ליפשיץ

התובעת
קבוצת טריינר 4 לייף בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד הילה ונטורה ועו"ד יעל בוחניק
נ ג ד
הנתבעת
גלית בר נתן
ע"י ב"כ עו"ד אריאל וינדר

פסק דין

מבוא

לפני תביעה לתשלום סך של 169,000 ₪ שהגישה התובעת כנגד הנתבעת , בשל טענתה להפרת "הסכם למתן שירותים" שנכרת בין הצדדים ביום 26/7/16, ו תביעה לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע, בסך כולל של 169,000 ₪.

מיהות הצדדים

התובעת הינה חברה בע"מ העוסקת במתן שירות אישי וקבוצתי, יעוץ בנושא בריאות, כושר הכשרת מאמני כושר ועוד ובעלת סטודיו באזור הדרום, ואילו הנתבעת הינה מאמנת כושר אישית אשר התקשרה עמה, בהסכם למתן שירות .

תמצית טיעוני הצדדים

לטענת התובעת, בין הצדדים נחתם חוזה למתן שירות, אותה הפרה הנתבעת באופן בוטה וגרמה לתובעת לפגיעה כלכלית קשה.

לטענת התובעת, הנתבעת פנתה לבעלי התובעת, מר עומר סבן, בבקשה לאמן בנתבעת, תוך שהיא מציעה עצמה כמאמנת כושר אישית, אשר מעוניינת ליתן שירותיה בסטודיו. לטענת התובעת, מנכ"ל התובעת אשר במהלך הפנייה שהה בחו"ל הודיע כי אינו זמין להיפגש, ומששב ארצה ושב אל הנתבעת הודיעה האחרונה כי היא פועלת בסטודיו אחר.

רק בהמשך, לטענתו, ביום ה- 26/7/16, חתמו הצדדים על הסכם למתן שירותים. לטענת התובעת הצדדים הדגישו בהסכם כי אין ביניהם יחסי עובד ומעביד אלא הנתבעת הינה נותנת שירות לתובעת, אשר רשאית כמאמנת לעבוד במקומות נוספים כעצמאית.

לטענתה, בגוף ההסכם התחייבה הנתבעת לסיים את ההתקשרות עם התובעת רק לאחר סיום מלוא ת כניות האימון להם התחייבה, וכן הצהירה כי אין בסיום או ביטול ההסכם כדי לבטל את ההוראות הנוגעות לתקופה שלאחר הסיום/ביטול.

לטענת התובעת, למתאמן אשר נרשם לחבילת אימונים מובטח כי ילווה אותו לאורך התקופה מאמן אישי צמוד, וישנה חשיבות גדולה לקביעות אצל המתאמנים, על מנת ליצור נאמנות לסטודיו ולהוביל להצלחה. התובעת הדגישה את חשיבות אותה היא רואה במתן שירות לתקופה משמעותית, לנוכח אופי השירות של הסטודיו ללקוחות.

לטענת התובעת, ביום 3/1/17 הודיעה הנתבעת על סיום מתן שירותיה בתוך 30 יום. לטענת התובעת, בעזיבת הנתבעת את הסטודיו לאחר מספר חודשים מועט ובניגוד למוסכם ולקבוע בהסכם, הפרה הנתבעת את ההסכם המחייב בין הצדדים וגרמה לתובעת לנזקים כלכליים כבדים, אשר באו לידי ביטוי, בין השאר, בעזיבת קרוב ל-70 אחוז מהמתאמנים, כ- 23 מקבלי שירות סה"כ.

כמו כן טענה התובעת כי לאחר מתן הודעת העזיבה ע"י הנתבעת, הנתבעת הלינה באוזני מתאמנ יה, על מנהל התובעת ושיתפה את המתאמנים במתחים בינה לבין מנהל התובעת, פגעה בשמו הטוב, הפרה הן את ההסכם והן את הוראות חוק איסור לשון הרע.

זאת ועוד, התובעת עתרה לפיצויים בגין פגיעה במוניטין ונזק לעסק אשר הנתבעת גרמה לו, בגין הפרת ההסכם בעניין העדר תחר ות, בגין עלות ההכשרה שהשקיע בה ועוד.

כעולה מטיעוני הנתבעת, מאידך, עסקינן בתביעת סרק שמטרתה סחיטת כספים מהנתבעת. לטענתה, במעמד החתימה על ההסכם למתן שירותים, שנחתם בין הצדדים וצורף לתביעה כנספח 1, לא נחתם נספח א- התמורה להסכם, והנספח למעשה הוסתר ממנה. לטענתה כאשר נמסר לה בסופו של יום עלו בו סכומים שונים מאלו שהובטחו לה במעמד ההסכם.

עוד לטענתה, התובעת החזיקה אצלה את פנקס הקבלות של הנתבעת והמנכ"ל עצמו היה ממלא בעצמו את הפנקס וחותם במקומה עליו, דבר אשר פגעה עד מאוד ביכולתה להתפרנס ובחופש העיסוק שלה.

לטענתה, התובעת החתימה אותה על חוזה אחיד, שבו סעיפים מקפחים, ובלתי סבירים. על אף תנאי ההסכם המקפחים, טוענת הנתבעת כי לגופו של עניין היא קיימה את ההסכם כלשונו.

לטענתה התובעת לא שלמה לה את מלוא שכרה, ניצלה את חוסר ניסיונה, מצוקתה הכספית, וחוסר הידע המקצועי אשר ברשותה והחתימה אותה על הסכם עם תנאים מקפחים ובלתי סבירים, וללא פירוט התשלום המגיע לה.

לגופו של עניין טוענת היא בהגנתה כי מועד סיום ההתקשרות כאמור בהסכם הינו 60 יום, וכאמור, כי היא כלל לא קבלה הכשרה אלא עסקינן בשעות בהן היא סייעה לתובעת, ועסקינן בשעות עליהן היא זכאית למשכורת, כי לא הוציאה דיבתו של מנהל התובעת וכי לא הפרה את סעיף התחרות.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים, שמעתי את הצדדים אשר העידו בפני, הגעתי להכרעה כי דין התביעה להידחות, שכן התובעת לא השכילה להרים את הנטל הנדרש ממנה במשפט אזרחי להוכיח את הנזקים הנטענים והפרת ההסכם ע"י הנתבעת, ביחס לאף לא אחד מהסעיפים המפורטים בכתב התביעה, ולהלן נימוקיי:

ההסכם אשר נכרת בין הצדדים

ראשית ולמען הסדר הטוב אדרש להסכם למתן שירותים מושא התביעה אשר נכרת בין הצדדים ביום ה- 26/7/16 (ראה נספח א לתצהיר התובעת) (להלן: "ההסכם" ו/או "ההסכם מושא התביעה").

כעולה מההסכם, התובעת, הגדירה עצמה כעוסקת במתן שירותי אימון אישי וקבוצתי ייעוץ בנושאי בריאות, והכשרת מאמני כושר ובעלת שיטות מיוחדות המהוות סוד מסחרי, ואילו הנתבעת הוגדרה בהסכם בין הצדדים כ"נותנת השירות".
כעולה מההסכם הנתבעת הינה בעלת הסמכה רלוונטית, ולאחר תהליך הכשרה שתספק לה התובעת, תספק הנתבעת ללקוחות התובעת, שירותי אימון או ייעוץ לכושר ותזונה כספק חיצוני.

בהסכם נקבע כי מתן השירות יחל ב- 26/7/16, וכי "מועד סיום ההתקשרות יהא לאחר סיום מלוא תוכניות האימון להן התחייב נותן השירות או העברת תפקידו למחליף ע"י בעל החברה, או 60 יום- המוקדם מביניהם" (ראה סעיף 2 להסכם).

השירות הוגדר בסעיף 3 להסכם כמתן שירותי אימון, כושר וייעוץ בנושאי כושר ותזונה ללקוחות החברה. התמורה, כך הוסכם, תהא על פי יחידת אימון בפועל, אשר בגינה ישולם לה תמורה המפורטת בנספח א' להסכם הכל בהתאם לסעיף 4 להסכם.

כמו כן התחייבה הנתבעת במסגרת סעיף 7 להסכם, כי עם העברתה מהתפקיד או סיום ההתקשרות, היא תעביר את תיק הלקוחות לנותן שירות אחר כפי שתקבע התובעת באופן אחראי, יעיל, מסודר, תקין ומלא.

עוד נקבע בסעיף 9 הסכם סעיף בדבר "אי תחרות" במסגרתו התחייבה הנתבעת כי כל מידע הקשור לתובעת ולשיטות האימון שלה, או לרשימת לקוחותיה וכיוב', מהווה מידע סודי, המצוי בקניינה של התובעת, וכן רכושה הבלעדי. כפועל יוצא אף נקבע בהסכם כי נותן השירות, קרי הנתבעת תשמור על סודיות המידע, ותישא באחריות, ותפצה את החברה וגורמים רלוונטים נוספים, בגין כל נזק שייגרם מאי שמירה על סודיות המידע מצידה.

עוד מתחייבת הנתבעת בהסכם לא להתחרות בחברה למשך 12 חודשים לאחר תום החוזה, במרחק 10 ק"מ מהחברה, ולא לפעול למשיכת לקוחות/נותני שירות וכיוב'. כעולה מסעיף 9 להסכם, הפרת סעיף אי תחרות תגרור פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪.

לבסוף בסעיף 16 להסכם במסגרת סעיף "קיזוז וניכויים" נקבע כי תוקפו של ההסכם הינו 24 חודשים וככל שהנתבעת תחליט לקצר את התקופה, היא תחויב להשיב לתובעת את עלות הכשרתה שתחושב ע"י מנהל התובעת, לפי שיקולו הבלעדי ובהתאם לרישומי התובעת, אשר יהוו הוכחה חלוטה לנכונותם.

יצויין כי בסעיף 16 להסכם העוסק ב"קיזוז וניכויים" סוכם בין הצדדים כי תוקפו של ההסכם הינו 24 חודש, ואילו בסעיף 2 העוסק ב"תקופת ההסכם" הוסכם כי מועד סיום ההתקשרות הינו לאחר סיום מלוא תכניות האימון עליהם התחייבה הנתבעת או העברת תפקידה לאחר או "60 יום המוקדם מביניהם" (ראו סעיף 2.2 להסכם).

בדיון בפניי הסכימו הצדדים כי הם חתומים על ההסכם מושא התביעה, אולם הם היו חלוקים באשר לחתימת הנתבעת על נספח א'. כפי שצויין לעיל, להסכם אשר הוגש לתיק צורף נספח המכונה "נספח א- תמורה". על הנספח הצדדים לא חתומים אך הוא מוזכר בגוף ההסכם. בנספח א' נקבעה התמורה הכספית לאימונים בעוד שהתובעת טענה כי הנספח היה בידיעת ה נתבעת, טענה הנתבעת כי ראתה אותו לראשונה רק במסגרת ההליך. סבורתני שהיות ואין התביעה שלפניי דורשת הכרעה בשאלת גובה שכרה של הנתבעת, והאם שולמה לה התמורה המלאה על פי ההסכם, הרי ששאלת חתימתה של הנתבעת על נספח א' להסכם, אינה דורשת הכרעה. למותר לציין כי במהלך תקופת ההסכם, קיבלה הנתבעת כספים מהתובעת וחזקה עליה שככל שסברה כי קיבלה כספים, שלא בהתאם למוסכם, היתה פונה לתובעת לקבלת הנספח.

בפועל הנתבעת החתומה על ההסכם, עבדה אצל התובעת מיום ה- 1/8/16 ועד ליום ה- 20/2/17. עוד יצויין כי בהסכם תניית שיפוט ייחודית לבית משפט השלום או המחוזי בכל סכסוך.

וכעת אדרש לעילות התביעה השונות:

החזר עלות ההכשרה

לטענת התובעת, יש להשית על הנתבעת להשיב לתובעת סך כולל של 19,000 ₪ המהווים את ההחזר בגין שעות הכשרה אשר סיפקה התובעת לנתבעת, עם תחילת עבודתה. לטענת התובעת, סעיף 16 להסכם קובע כי ההסכם הינו לתקופה מינימלית של 24 חודשים וככל שהנתבעת תחליט לקצר את התקופה, כפי שעשתה במקרה דנן, עליה להשיב לתובעת את עלות הכשרתה. לטענת התובעת באמצעות מנהלה מר עומר סבן, בהתחשב בחודשים אשר נתנה הנתבעת שירות (7 חודשים לערך) למול ההשקעה שנעשתה בהכשרתה, עליה להשיב לתובעת סך כולל של 19,000 ₪.

לטענת מר עומר סבן, הוא נדרש לכ- 100-120 שעות לצורך הכשרת מאמן כאשר כל שעה מעשית על ידו או ע"י מאמן ותיק הינה בעלות של 200 ₪ לשעה (ראה סעיף 100 – 101 לתצהיר התובעת). מתוך תצהירה של התובעת עולה כי היא נדרשה לשעות אלו, או למצער לחלקם לצורך הכשרתה של הנתבעת על מנת שתתחיל לאמן.

הנתבעת מאידך הכחישה את טענות התובעת בענין וטענה כי בשל הכשרתה, היא לא היתה זקוקה להכשרה נוספת, והתובעת ניצלה אותה תוך שהיא מעסיקה אותה ומגדירה את זה כ-"הכשרה". הנתבעת טענה כי היא לא למדה ולא רכשה כל שיטת אימון של התובעת, וכי למעשה כלל לא ידוע לה על שיטת אימון שהתובעת פיתחה ובכל מקרה, מר עומר סבן או מי מטעמו, כלל לא הכשיר אותה, והתייעצויות כאלו או אחרות שהיו עימו, היו התייעצויות הדדיות ולא היה בהם כל אלמנט של הכשרה ובשעות אותם טוענת התובעת כי עברה הכשרה, הרי שפועל היא עסקה בניקיונות ותו לא.

כעולה מלשון החוזה, תוקפו של ההסכם הינו 24 חודשים, וקיצור התקופה ע"י נותן השירות יחייבו בהשבת עלות הכשרתו שתחושב ע"י מנהל החברה. מאידך, כאמור לעיל, בסעיף אחר להסכם נקבע כי ביטולו יתאפשר גם לאחר 60 יום.

בהקשר זה יודגש כי ע"פ ההלכה הפסוקה בכל סתירה או מחלוקת באשר לפרשנות הסכם, הכלל הפרשני הינו שהפרשנות הינה לרעת המנסח, קל וחומר עת עסקינן בחוזה אחיד, הסכם שירות שניסחה התובעת והחתימה עליו את הנתבעת.

יוצא איפה כי לכאורה לטענת הנתבעת לפיה רשאית היתה להודיע על הפסקת ההתקשרות, וביטולו לאחר 60 יום ואין המדובר בביטול "מוקדם", המהווה בגדר הפרת חוזה, כלל וכלל , יש אחיזה בהוראות ההסכם.

על אף האמור, הרי שאין מחלוקת כי הצדדים הסכימו שככל שההסכם יפסק לפני תום 24 חודשים, תהא מחוייבת הנתבעת בהשבת עלות הכשרתה. אמנם, בהסכם נכתב כי לתובעת שיקול דעת מוחלט בחישוב סכום זה וכי רישומי החברה יהוו הוכחה חלוטה לנכונותם . דה עקא שבעת הגשת תביעה בגין השבת עלות הכשרה, על נותן ההכשרה להרים את הנטל הנדרש ממנו במשפט אזרחי על מנת להוכיח כי אכן הכשרה שכזו ניתנה, עלותה ומשך ההכשרה, ולפרט על אופייה ומהותה וכיצד ערך הוא את התחשיב ביחס לתקופת ההסכם ולצרף את רישומי החברה שנעשו במועד מתן ההכשרה .

כפי שצויין לעיל, בתביעתה טענה התובעת כי עלות הכשרה למאמן אשר נעשית ע"י מנכ"ל התובעת שווה בערכה ל- 200 ₪ לשעה. בגין הכשרה זו לא נגבות עלויות אלא אם כן המאמן מפר התחייבויותיו ומסיים את ההסכם לפני תום 24 חודשים ואו אז עליו לשלם את החלק היחסי. לטענת התובעת הנתבעת לא השלימה התחייבויותיה ולא השיבה את עלות ההשקעה בהכשרתה לתובעת, היות ועזבה את המכון לאחר מספר חודשי פעילות. בנסיבות אלו עותרת היא לתשלום 19,000 ₪ בגין סעד זה.

דה עקא שהתובעת לא השכילה להרים את הנטל להוכחת מתן הכשרה ספציפית לנתבעת. עת העיד בפני מנכל התובעת על ההכשרה התקשה אף הוא לתאר מה אופייה המדוייק :

"..האימון הראשון היה תוך כדי מתן ההכשרה, כחלק מההכשרה אנחנו עושים תהליך חפיפה שבו אני יושב ליד המאמנים, אני נותן להם משוב על השיעור. בעצם אני בין המקומות היחידים שעושה סטאז', לזה אני מתכוון ב"תהליך הכשרה ייחודי".. .".

45. בעדותו בפני עלה בבירור כיצד בלתי אפשרי לעמת ולהעריך את ההכשרה שניתנה, ככל שניתנה:
"...ש. ליווי, פיקוח ובקרה על תכנית אימון, זו הכשרה?
ת. זה חלק מההכשרה.
ש. תפעול ותקינות המקום, זה נקרא הכשרה?
ת. אתה יכול להפנות אותי לסעיף? אשאל כשאלה פתוחה, אם יש תפעול כמו מכשיר חדש שצריך ללמוד לתפעל אותו, אז זה חלק מההכשרה. אם אני נדרש לצאת לקורס מסוים כדי להביא הכשרה מסוימת למאמנים, זו הכשרה.
ש. סגירה של הסטודיו זו הכשרה?
ת. לא.
ש. טיאטוא וכיבוי אורות זו הכשרה?
ת. לא.
ש. מתן תשובה לשאלה בווצאצפ זו הכשרה?
ת. אחת מהמדיות שאנחנו מתעסקים איתה כדי להעביר הכשרה, זה וואצאפ. היום ניתן להעביר גם הכשרות בזום. תלוי מה השאלה.
ש. אם זו שאלה מקצועית ממש, למשל ייעוץ איך לאמן מישהו, זו הכשרה?
ת. כחלק מההכשרה נשאלו שאלות מאוד מורכבות. אם אני נדרש לענות על תכנית אימון מסוימת, לבנות ולמשב אותה, זה נחשב חלק מההכשרה.
ש. אם נשאלת שאלה בוואצאפ וענית, כמה זמן הכשרה זה?
ת. לאיזה הודעה אדוני מתכוון?
ש. נספח 13, אני מפנה אותך לצילום מסך של שש התכתבויות בוואצאפ. איך תמחרת את ההודעות האלו?
ת. בזמן שלקח לי לשבת ולבנות את תכנית האימון בהתאם למקרה הנלמד. אני לא זוכר בדיוק כמה לקח לי, אבל בסביבות רבע שעה.
ש. היא שואלת בשעה 18:39 ואתה עונה ב-18:42, מדובר בשלוש דקות. השלוש דקות האלו נחשבות הכשרה?
ת. השיחה הזו היא חלק משיחה שלמה, אני לא יכול לדעת מצילום אחד של מסך.
ש. וזה עולה 200 ש"ח?
ת. השעה של מאמן כמו הנתבעת עולה 200 ₪...".

לטענת התובעת ההכשרה כוללת בין השאר הכשרה באנטומיה, תזונה ועוד, כלהלן:

"יש פירוט מדוקדק של ההכשרה אותה עברה הנתבעת בנספח שצורף בגילוי מסמכים... זה כולל צפייה באימונים, אימונים לפרט, אימונים לקבוצה, הכנת תזונה מתאימה למתאמן בהתאם לנתוניו...כל שעת אימון שמקבלת הנתבעת זה שעת אימון שמר סבן לא מספק ללקוחותיו, זה שווה ערך של שעת אימון שמשלם כל מתאמן..." (עמוד 1, שורה 13 ואילך).

הנתבעת, מצידה, הכחישה כל מתן הכשרה מטעם התובעת. נהפוך הוא- לטענתה עסקינן בזמן עבודה נוסף אשר היא השקיעה מזמנה בתובעת, ואשר לא קבלה עליו תשלום, ואשר כלל אף עבודות שונות אשר חלקן, לטענתה, אינן קשורות לאופי עבודתה כלל ועיקר. בתצהירה טענה הנתבעת כי האמירות על הכשרתה אינן נכונות ואף בלתי מתקבלות על הדעת. לטענתה עסקה בשעות רבות של עבודה בפועל, שכללו אף ניקוי פחים, ניקיון ועוד ועוד. לטענתה, בתצהירה, אין לה, כאשת מקצוע, כל ערך מוסף בקבלת הכשרה על מנת לאמן וכן טענה היא כי - "היעלה על הדעת שמישהו יקבל תעודת מאמן כושר ופילאטיס כמו שלי מבלי שעבר הכשרה בתזונה, אימון ואנטומיה?". לטענתה, היא הגיעה לעבודה במכון כאשר יש לה את ההסמכה המתאימה, ו "ההכשרות השונות" כללו עבודה בפועל וכן עבודות מזדמנות אחרות כמו ניקיון וכיוב.

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים הגעתי להכרעה כי בטיעוניה אלו של הנתבעת יש מן האמת והצדק, ועדותה זו בפני בעניין זה מתקבלת על הדעת בעיני עד מאוד. את טיעוני הנתבעת כי התעודה אשר קיבלה ממכון וינגיט מעידה כי היא אינה צריכה הכשרה מהסוג שבכוונת התובעת היה להעניק לה אני מוצאת בנסיבות העניין כמתקבלות על הדעת, ובפרט לאור העובדה כי התובעת, באמצעות מנהלה, לא הציגה ולא הוכיחה מהו הערך המוסף אשר יש ביכולתה ליתן לעובדיה ומה הערך המוסף שניתן בפועל ע"י מנהלה מר עומר סבן .

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בנספחים שהביאו הם לעיוני, סבורתני כי התובעת אף לא הרימה את הנטל להוכחת טענתה כי ניתנה על ידה הכשרה ספציפית לנתבעת, העולה כדי 200 ₪ לשעה או כי ניתנה על ידה הכשרה כלשהיא, שכן התובעת לא השכילה להביא עדים אשר עברו את ההכשרה המדוברת ויוכלו לספר עליה, עדים אשר עברו עם הנתבעת את ההכשרה הקבוצתית ויכלו להעיד את קיומה של הכשרה זו, מסמכים מתוך מסמכי החברה , אשר תיעדו את ההכשרה במועד מתן ההכשרה הנטענת, היכולים להעיד כי אכן שעות אלו, להם הוא טען, ניתנו על ידו ותועדו על ידו בספרי התובעת.

ויודגש- כמנכ"ל התובעת, המכשיר עשרות מאמנים, כך יש לשער, יכול היה להציג ולהעיד בקלות רבה מאמנים אשר יוכלו לספר על ההכשרה הזו ולשפוך עליה מעט אור.

לא רק זאת אלא שכמעסיק יש לשער ולצפות שיוכל להציג דו"חות מפורטים על הגורמים המקצועיים המעניקים את ההכשרה, ועל אופייה בפועל. התובעת לצורך הוכחת טענותיה בעניין, הסתפקה בעדותו היחידה של בעליה, וזאת ללא כל תימוכין בעדות נוספת או במסמכים אובייקטיבים מטעמו. ראו לענ יין זה נספח 3.1 לתצהיר התובעת, העוסק ב"סדנאות קבוצתיות". מנכ"ל התובעת הודה בפני כי חלק מההכשרות היו הכשרות קבוצתיות (שם). בנסיבות אלו לא היתה אמורה להיווצר בעיה עבור התובעת להעיד מי מעובדיו ו/או מקבלי ההכשרה הקבוצתית על אופי ההכשרות ותדירותן, ועל קבלת ההכשרה יחד עם הנתבעת, אולם התובעת בחרה שלא להעיד שום גורם חוץ ממנכ"ל התובעת.

כמו כן מצופה היה מהתובעת עת היא חותמת על הסכמים עם מאמנים לצורך מתן שירות, ליתן פירוט מדוייק באשר להכשרה אותה נדרש המאמן לעבור ואת התחשיב אשר יובא בחשבון עת המאמן, מחליט להפסיק את ההתקשרות בטרם חלפו להם 24 חודשים. סבורתני כי זכותו הבסיסית של המאמן, לדעת מלכתחילה, איזה אימונים והכשרות הוא עתיד לעבור על מנת לוודא כי אכן התובעת עומדת בחלקה ומכשירה ומאמנת אותו כנדרש, על מנת שגם המאמן יוכל לבצע תחשיב מטעמו ולוודא כי התחשיב אותו ערכה התובעת, בתום תקופת ההתקשרות, אינו שרירותי.

לאור עדות מנכ"ל התובעת, עולה הרושם כי הידע הנרכש ע"י הנתבעת במהלך עבודתה וההדרכה של מנהל התובעת את הנתבעת, בזמן עבודתה אצלו, וכחלק מרצונו לספק שירות מיטיב ללקוחותיו, ע"פ דרכו ואמונתו, הם הם מה שהתובע מכנה כ"הכשרה" בגינה עותר הוא לתשלום סך של 200 ₪ לשעה. ראה לענין זה שיחות אישיות, בדיקת כל תוכנית אימון , הגשת תוכנית אימון לבדיקה ואישור (נספח 3.1 לתצהיר התובעת) ממנו עולה כי אין המדובר בהכשרה של הנתבעת, אלא ברצון לגיטימי וראוי של התובעת לפקח על המאמנים ולוודא כי הם נותנים למתאמנים את הנדרש. סבורתני, כי אין המדובר כלל בהכשרה, אלא בפיקוח נדרש וצפוי של התובעת על המאמנים שלה.

ויודגש- עיון בהסכם מעלה כי לא מפורט בו כלל מהי ההכשרה, מהי כוללת, כמה שעות בדיוק היא מונה, מה אופייה, ועל ידי מי היא ניתנת. ככל שהיא ניתנת ברובה ע"י מנכ"ל התובעת, כפי שהעיד בפני, הרי שלא פירט באופן מסודר מהן השעות אשר מקצה הוא להכשרה, ומהו הערך המוסף אשר יש ביכולתו לספק לעובדיו, אשר הינם מאמנים ואנשי מקצוע. ככל שמדובר בתוכנית אימון מובנית (ראו נספח 3.1 לתצהיר התובעת) חזקה על התובעת כי היתה מצרפת את התוכנית להסכם בין הצדדים בכדי שהנתבעת תוכל להיות מודעת לה ולהבין את המשמעויות של הזמן המושקע בה.

ויודגש- הכשרות לעובדים ניתנות במגוון רוחב של תפקידים: תפקידי אבטחה, מוקדי תמיכה, טיפול וייעוץ וכדומה. במקרים אלו מובהר לעובד הפוטנציאלי כבר בשלב ראשוני מהי תקופת ההכשרה, מהו מספר השעות המושקע בה, מה העלות שלה, ככל שיש כזו, מה התכנים הניתנים בה, וההסמכה עימה העובד יוצא, ומתי מסתיימת תקופת ההכשרה ומתחילה תקופת העבודה בפועל נטו. בענייננו הרושם שההכשרה לא הוגדרה באופן ברור מספיק והשתלבה עם שעות העבודה בפועל וכך לא ניתן היה להבחין מתי המאמן נותן שירות עליו הוא זכאי ל תמורה ומתי זו "הכשרה".

יוצא שההכשרה הינה מושג אמורפי, שלא ניתן , על פניו, לכמת אותו. ויודגש- הנתבעת מחזיקה בתעודה לה היא זקוקה בכדי לעבוד כמאמנת כושר. מצופה היה מהתובעת, כי תוכיח את מודל ההכשרה, ולו לעיני בית המשפט, ותוכיח מי העביר אותה, מה היה אופ ייה, מה מספר השעות שניתן בה ואימתי קיבלה אותה הנתבעת, שלא באמצעות עדות יחידה של מנכ"ל התובעת אלא באמצעות עדים או ראיות נוספות בשים לב כי הנתבעת מכחישה בתוקף את קבלת ההכשרה הנטענת.

אין חולק כי עבודה בפועל, ופרקטיקה, מעניקה ידע וניסיון. דה עקא שזהו אחד הערכים המוספים ש ל כל עבודה באשר היא פרט למשכורת, ומתבטאת בקורות חייו של המועמד. רוצה לומר, התובעת אינה יכולה לטעון כי העבודה ומתן השרות שסיפקה בפועל הנתבעת למתאמנים, הם הם ההכשרה אליה התכוון הוא ועליה להצביע על הכשרה ספציפית, ובאופן שיניח את הדעת בפני בית המשפט, שהתובעת השקיעה בנתבעת במתן הכשרה שייחודי לה, על כל המשתמע מכך. נכונים ביתר שאת הדברים בענייננו, עת לנתבעת יש תעודה מקצועית, ולא ברור מהי ההכשרה הנוספת אותה קיבלה ואשר בה היא יכולה לעשות שימוש כתוצאה מהעבודה אצל הנתבעת .

בנסיבות אלו סבורה אני כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי לנתבעת סופקה הכשרה ייחודית, בעלת ערך, ע"י גורמים מקצועיים שונים, ובסך שעות מסוים, וההכשרה אשר הוא טוען לה נשמעת מפיו כמו מושג אמורפי שהנתבעת רכשה במהלך עבודתה ותוך כדי עבודתה, כמצוטט לעיל.

ככל שלתובעת מערך הכשרה מסודר, הכולל מספר שעות מוגדר ועלות מוגדרת, והקצאת משאבים מצידה כחברה, יכולה היה בקלות להציג לכך ראיות בפני בית המשפט, אלא שהתובעת נמנעה מכך, והסתפקה בעדותו היחידה של מנ"כל התובעת שהינה למשעה "עדות יחידה של בעל דין" מכך והדבר נזקף לחובתה. לפיכך אני קובעת כי בכל זאת נמנע הוא ביודעין מלעשות כן ואת הדבר יש לזקוף לחובתו.

כמו כן ככל שלתובעת מערך הכשרה מסודר , מצופה היה מהתובעת לפרט בהסכם בין הצדדים, את מערך ההכשרה, עלות ההכשרה והתחשיב האפשרי ככל שהחוזה יסתיים בטרם חלפו להם 24 חודשים. הותרת שיקול הדעת הב לעדי לתובעת, במסגרת ההסכם בין הצדדים, מטיל על התובעת נטל, להוכחת ההכשרה הנדרשת ככלל לכל מאמן והכשרה ספציפית לנתבעת, נטל שכאמור לא עמדה בו התובעת .

נוכח האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה בגין עילה זו , שכן התובעת לא השכילה להוכיח כי השקיעה בנתבעת בהכשרה ייחודית וכי עם סיום תפקידה עליה להחזיר את עלות ההכשרה, אשר תהיה, וטענותיה בענין נותרו טענות בעלמא, אשר לא הוכחו ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי.

תביעה בגין איסור לשון הרע

בפתח הדברים יודגש כי התביעה הוגשה ע"י התובעת אשר הינה חברה בע"מ, ואילו הבעלים של התובעת הינו אדם פרטי ובחזקת אישיות משפטית נפרדת. לטענת התובעת, שהינה כאמור אישיות משפטית נפרדת ממנהלה, התלוננה הנתבעת בפני מתאמנים שלה, על שיטת התשלום. לטענתה, לאחר עזיבתה התברר למנכ"ל התובעת כי הנתבעת טענה בפני המתאמנים כי הוא "משחק משחקים" ומנצל את המאמנים בסטודיו (ראה סעיף 75, 109 ועוד לתצהיר התובעת).

לשון הרע הנטענת בענייננו הינה כי הנתבעת פגעה בשמה הטוב, עת הלינה בפני מאמנים ומתאמנים של התובעת כי מנכ"ל התובעת משחק משחקים ומנצל את המאמנים, וכן הלינה על שיטת התשלום של התובעת. עיון בכתב התביעה, ובסעיף 43 לכתב התביעה בפרט, מעלה שהטענות היו כלפי מנכ"ל התובעת. לא בכדי אחד מהסעדים המבוקשים הינו מכתב אשר יטהר את שמו של מנכ"ל התובעת.

דהיינו, טענת לשון הרע, שלכאורה נטען כי נטענה, נאמרה , אם אכן נאמרה, כנגד הבעלים של התובעת, מר עומר סבן באופן אישי ולא כלפי התובעת, חברה בע"מ הנותנת שירותים למתאמנים. לפיכך תביעה בעניין זה אינה יכולה להישמע מפי התובעת בענייננו אשר הינה חברה בע"מ.

ויודגש- מדובר בשתי יישויות משפטיות נפרדות: מנכ"ל התובעת מר עומר סבן והתובעת. ולכן התובעת כחברה בע"מ לא זכאית לתבוע בגין לשון הרע אשר לטענתה נאמרה כלפי מר עומר סבן, מנכ"ל התובעת, ואך משום כך דין טענותיה להידחות על הסף.

אף אם הייתי נדרשת לטענות, ובוחנת אותן לגופו של עניין, הרי שלשון הרע הנטען הינו שלטענת התובעת, הנתבעת פגעה בשמה הטוב, עת הלינה בפני מאמנים ומתאמנים של התובעת כי מנכ"ל התובעת משחק משחקים ומנצל את המאמנים, וכן ה לינה על שיטת התשלום של התובעת. לטענת התובעת עסקינן באמירות שפוגעות בנותני השירות. בגין כך עותרת התובעת לתשלום 50,000 ₪ פיצוי מהנתבעת, וכן עותרת התובעת להפצת מכתב מתקן מהנתבעת אשר יטהר את שמו של מנכ"ל התובעת.

הנתבעת בהגנתה טענה כי ההפך הוא הנכון, וכי התובעת היא זו שפגעה והזיקה לנתבעת, תוך פגיעה בשמה.
עיון בחוק איסור לשון הרע מעלה כלהלן:
"...לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו...".

דה עקא שבפועל, התובעת לא השכילה להציג ולו עד אחד, למילותיה הנטענות של הנתבעת ולמעשה בכך לא התקיים התנאי הראשון של הפרסום לכאורה של המלים הנטענות כלשון הרע.

רוצה לומר- התנאים המינימליים הקבועים בחוק בכדי להוכיח כי עסקינן בלשון הרע, אשר יש לבחון אותה, כלל לא מתקיימים בענייננו. התובעת לא הציגה בפני בית המשפט כל עדות או אסמכתא או פירסום בכתב או בע"פ לכך שהנתבעת אכן אמרה את המיוחס לה, ושהדברים לא הוצאו מהקשרם. כל שהונח בפני הינו פרשנות, ועדויות שמיעה, של מנכ"ל התובעת בלבד . ראה לענין זה סעיף 75 ו-109 לתצהיר התובעת, במסגרתם התובעת אינה מפרטת, מתי נאמרו הדברים, בפני מי הם נאמרו, מי שמע אותם ולא ניתן הסבר מדוע לא הציגה את עדותם של אותם שומעי "לשון הרע", אשר דיווחו לו את הדברים.

למעשה התובעת צרפה תצהיר של מאמנת נוספת, אשר טענה בתצהירה כי שמעה את הנתבעת מדברת עם מאמנים נוספים על כך שהעבודה אינה משתלמת. דה עקא שהמצהירה לא הגיעה להעיד בסופו של יום ותצהירה נמשך מהתי ק. אף אם עדותה היתה נשמעת בסופו של יום, הדברים אשר טענה כי שמעה הינם בחזקת "עדות שמיעה", היות ולא נאמרו לה מפורשות, וכך או כך הינם שונים למדי מהמלים הנטענות והמיוחסות לנתבעת.

נוכח האמור לעיל, התובעת לא השכילה להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי את פרסום "לשון הרע" הנטענת, והסתפקה בעדות השמיעה היחידה של מנכ"ל התובעת. היות והנתבעת הכחישה את המיוחס לה, ולא ניתנה לה ההזדמנות להתמודד עם אמירה ספציפית שנאמרה על ידה, הרי שמדובר בעדות שמיעה יחידה של בעל הדין, אשר אינה מרימה את הנטל הנדרש להוכחת טענות התובעת בענין.

לאור כל האמור, אני דוחה את עילת התביעה בגין הוצאת לשון הרע, על הסף, הן מאחר ולא הוכחה בפני ממילא ומלכתחילה, והן מאחר והפרסומים הנטענים היו כלפי מר עומר סבן ולא כלפי התובעת וגם אם היתה מוכחת בפני והתובעת היתה משכילה להוכיח בפניי באופן ספציפי לא מן הנמנע כי היתה זוכה הנתבעת להגנות או להקלות הקבועות בחוק.

הפרה איסור אי תחרות

לטענת התובעת, על פי סעיף 9 להסכם מושא התביעה, נאסר על הנתבעת, היות והיא חשופה לסודות ולנכסים של התובעת, והיות וידוע לנתבעת כי לתובעת ישנן שיטות אימון ייחודיות, כלהלן:

"נותן השירות מתחייב בזאת שלא להתחרות בחברה למשך 12 חודשים מיום סיום מתן השירותים מכל סיבה שהיא ברדיוס של 12 ק"מ מכ ל מקום שבו קיים סטודיו של החברה".

לטענת התובעת, הנתבעת הפרה סעיף זה כלהלן: לטענתה, פרסמה הנתבעת, בתוך תקופת 12 חודש, סטודיו בשכונת רמות, שם קיים סטודיו של התובעת , שהינו סטודיו של גב' רות שהיתה מאמנת אצל התובעת בעבר (ראה מוצג נ/1 לתיק המוצגים). כמו כן טענה התובעת כי באותו שבוע צולמה הנתבעת לקמפיין של מועדון גרייט שייפ (ראה סעיף 72 לתצהיר התובעת).

בכדי לבחון סוגייה זו יש לבחון ראשית מהי "תחרות", מבחינה עסקית, ומהן גבולותיה, וכן את ההלכה הפסוקה בעניין.

שאלת העדר תחרות לתקופת זמן מסוימת, הקבועה בהסכם שנכרת בין צדדים אשר הינם לרוב בין מעסיק ועובד, זכתה להתייחסות בפסיקה של בתי הדין לעבודה ונבחנה לאור חוק יסוד חופש העיסוק. בחוזי עבודה מופיע לא פעם סעיף האוסר על העובד לעבוד אצל המתחרים או אף באותו תחום עיסוק של המעסיק, הן במקרה של פיטורים והן במקרה של התפטרות – זאת לתקופות שנעות בין שלושה חודשים לשנה ואפילו שנתיים. מדובר בתניית אי תחרות, המגבילה את עיסוקו של העובד, לרבות בתחום בו הוא התמקצע תוך פגיעה בחופש העיסוק אשר משמעותה פגיעה במקור פרנסתו של העובד.

בתי הדין לעבודה, אשר מטבע הדברים הם הערכאה המשפטית אשר לרוב עוסקת בתחום זה, לא פעם, נדרשים לעריכת האיזון הראוי שבין חופש העיסוק של עובד (וכן החופש של המעסיק החדש להעסיק עובד), אל מול זכות הקניין של המעסיק הקודם להגביל את זכויותיהם של שני אלה.

חופש העיסוק הינה זכות המעוגנת בחקיקת היסוד של מדינת ישראל ולכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בכל עבודה. הטעמים להגנה הרחבה על זכות זו הם זכותו של עובד להתפרנס; זכותו של אדם לאוטונומיה אישית, לפיתוח אישיותו והגשמה עצמית באמצעות בחירת המקצוע בו הוא יעסוק.

ואולם, חופש העיסוק אינו מוחלט ויש לאזנו עם זכות הקניין של המעסיק הקודם – זכות חשובה ובעלת מעמד חוקתי, והיא ניכרת – לא פעם – בידע שפותח בחצרו של אותו מעסיק כמו סודות מסחריים, רשימת לקוחות, שיטות מכירה ועוד.

בית הדין הארצי לעבודה קבע רף גבוה לקבלת בקשת מעסיק להגבלת עיסוק, כשבעניין זה גובר, ככלל, חופש עיסוקו של העובד וזכותו להתקשר בהתקשרויות עתידיות, באופן ההולם את כישוריו, את ניסיונו, ואת מקצועו. אין די, אם כן, בתניית הגבלת עיסוק בחוזה העבודה, אלא על המעסיק הקודם להוכיח כי בהיעדר אכיפת הגבלת עיסוק כלפי עובדו לשעבר, עלול העסק להיפגע, באופן קיומי, וכי היה ויעשה שימוש בסוד המסחרי העסקי יהא בכך כדי לפגוע בעסק.

מותר להגביל את חופש העיסוק של העובד במקרים בהם עסקינן בשימוש בפטנט רשום או בזכויות יוצרים, במקרים של שימוש שלא כדין בסודות מסחריים, במקרים בהם המעסיק השקיע משאבים מיוחדים בהכשרת העובד ונקבעה בחוזה ביניהם התחייבות של העובד לעבוד פרק זמן מינימלי אצל המעסיק, במקרים בהם העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור התחייבותו שלא להתחרות במעסיק עם תום יחסי העבודה ביניהם, וכן במקרים בהם בחינת תום הלב וחובת האמון והנאמנות בין הצדדים מחייבת את אכיפת התניה.

ויודגש- בתי הדין לעבודה קבעו חד משמעית כי אין להעניק תוקף לתניית הגבלת עיסוק בחוזה העבודה, אם לא התקיימו הכללים שהובאו לעיל גם אם היא קיימת בחוזה העבודה.

ההלכה המרכזית אשר קובעת מתי תניית הגבלת עיסוק הינה חוקית וניתנת לאכיפה הינה הלכת צ'ק פוינט, אשר נפסקה בשנת 1999 במסגרת הליך ע"ע 164/99 : במסגרת פסק דין זה קבע בית הדין הארצי לעבודה את הקריטריונים בגינם ניתן לאכוף תניית הגבלת חופש עיסוק במסגרת הסכם העסקה אישי של עובד:

תחילה הבהיר בית הדין כי הזכות לחופש העיסוק מתבססת על הטעמים הבאים:

מדובר בזכות חוקתית. שכן, זכות חופש העיסוק מעוגנת במסגרת חוק יסוד חופש העיסוק, אשר מעניק לעובד זכות לעבוד בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד. בנוסף, כישוריו המקצועיים של העובד הינם בגדר קניינו, שאף הוא מוגן במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

העיקרון לפיו אין ליתן תוקף לתניות מסוימות בחוזה עבודה אישי, שיש להניח שעובד סביר לא היה מסכים להם מרצונו החופשי. עקרון זה נובע מהחזקה הקיימת בדיני עבודה בדבר חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לכוחו של המעסיק. מעיקרון זה נובע הכלל כי עובד שחותם על תניית הגבלת עיסוק עושה זאת מחוסר ברירה, מאחר שסביר להניח שהוא לא יתקבל לעבודה אם הוא יסרב לחתום על תנייה זו. הידע והניסיון שצובר העובד אצל מעסיקו הקודם הופכים לקניינו האישי ולפיכך אין להגבילו מלעשות בהם שימוש ברצונו. הגבלת יכולת ניידות העובד ממקום עבודה אחד למשנהו, תפגע בזכותו לסיפוק והגשמה עצמית, לרבות לצורך שיפור תנאי עבודתו במקום עבודה אחר או לפתיחת עסק משלו.

המשק המודרני מבוסס על קיומה של תחרות חופשית בשוק פתוח וכלכלה חופשית, לרבות לגבי ההון האנושי. תחרות חופשית מקדמת את המשק ומביאה בין היתר, להורדת מחירים לצרכן, פתיחת חברות חדשות, ובכללן חברות המוקמות על ידי עובדים המתחרים עם מעסיקיהם הקודמים.

העובדים מציעים את כישוריהם למעבידים שונים ומתחרים בניהם על מקומות העבודה. המעבידים מצדם מציעים תנאי עבודה משופרים במטרה למשוך כוח עבודה מיומן. לפיכך הגבלת זכות העובד לעבור ממקום עבודה אחד למשנהו פוגעת גם בתחרות החופשית.

החברה מעוניינת במעבר מהיר וחופשי של מידע במשק. לדבר זה חשיבות הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית.

לאור האמור לעיל, קבע בית הדין כי על מנת לקבוע האם תניית הגבלת חופש עיסוק כלשהי הינה חוקית ועל כן ניתן לאכוף אותה, יש לבחון, כאמור לעיל, את הקריטריונים הבאים:
סוד מסחרי: האם קיים סוד מסחרי השייך למעסיק הקודם והעובד עושה בו שימוש שלא כדין.
הכשרת העובד: האם המעביד השקיע משאבים מיוחדים ויקרים להכשרתו המיוחדת של אותו עובד ובעקבות זאת התחייב העובד לעבוד אצל המעסיק במשך תקופה מסויימת.
תמורה מיוחדת: האם העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור התחייבות מצידו שלא להתחרות בעתיד במעסיק הנוכחי, עם תום יחסי העובד מעביד.
תום לב: יש ליתן משקל לתום לבם של העובד ו/או המעסיק החדש, כך שבמידה ומי מהם התנהג בחוסר תום לב בוטה, יינתן תוקף לתניית אי התחרות. בין עובד לבין מעביד קיימים יחסי אמון. חובת האמון שחב עובד כלפי מעבידו מטילה עליו נורמות התנהגות חמורות יותר בהשוואה לחובת הקיום בתום לב, וחובת האמון המוטלת על עובד בכיר רחבה מזו שמוטלת על עובד זוטר. דוגמה להפרת חובת האמון היא התקשרות עובד בזמן עבודתו עם אנשים אחרים כדי להעתיק את תהליך הייצור של מעסיקו.

בית הדין לעבודה קבע כי הקריטריונים הללו אינם מהווים רשימה סגורה, ועל בית הדין לשקול כל מקרה לגופו, על פי מכלול נסיבותיו. הכלל המנחה הוא שאין ליתן תוקף לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אלא אם כן מתקיים אחד הקריטריונים שלעיל.

מצד שני, אין גם בקיומו של קריטריון כלשהו כדי לחייב את בית הדין ליתן תוקף לתניות הגבלת עיסוק, וההכרעה תעשה על פי מכלול העקרונות והאינטרסים הנוגעים לעניין ועל פי מכלול הנסיבות הפרטניות של המקרה.

יחד עם זאת, גם אם בית הדין ימצא שתניית הגבלת העיסוק במקרה מסוים הינה לגיטימית, עדיין יש לבחון האם הינה מידתית או סבירה. שכן, יש לקחת בחשבון כי במשך תקופת ההגבלה, העובד מנוע מלפרנס את עצמו בתחום מקצועו וכישוריו.

במסגרת פסק הדין אשר ניתן בשנת 2000 בהליך ע"א 6601/96 AES SYSTEM INC ואח' נ' משה סער ואח', קבע בית המשפט העליון כי תניית הגבלת חופש העיסוק תהא חוקית, בכפוף לשני התנאים המצטברים הבאים: תנאי ראשון: התניה נועדה להגן על האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק. האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק כוללים, בין היתר, את סודותיו המסחריים ורשימת הלקוחות שלו. לעומת זאת, אינטרס המעסיק שעובדו לא יתחרה בו איננו בגדר אינטרס לגיטימי, ועל כן לא ניתן להגביל בגינו את חופש העיסוק של העובד. תנאי שני: היקף הגבלת חופש העיסוק הינו מידתי וסביר. לשם כך יש לבחון את היקפה של ההגבלה מבחינת הזמן, המקום וסוג הפעילות, ולשאול האם הם אינם חורגים מעבר לסביר ולנדרש כדי להגן על האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק.

בהקשר זה ניתן להתחשב בין השאר בשאלה אם חוזה העבודה מבטיח לעובד משכורת או חלקית בתקופת ההגבלה. עוד נקבע כי תניה אשר מגבילה את חופש העיסוק מעבר לאינטרסים הלגיטימיים של הצדדים, הינה תניה שנוגדת את תקנת הציבור, ועל כן הינה בטלה בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. לעומת זאת, תניה אשר מגבילה את חופש העיסוק בגדרי האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים הנה תקפה, שאז הצד הנפגע מההפרה זכאי לכל התרופות הניתנות במסגרת החוק בגין הפרת חוזה.

בענייננו, בהסכם שבין הצדדים הוגדר סעיף של העדר תחרות, ואשר בו מנועה הנתבעת, מספקת השירות, מתחרות בתובעת, באמצעות עבודה בעסק דומה לתקופה של 12 חודשים, וברדיוס של מתחת ל- 10 ק"מ. עוד מנועה הנתבעת מפעולה למשיכת עובדים/נותני שירות, ומנועה מפנייה ללקוחות החברה.

לטענת התובעת, הנתבעת התחרתה בה בכך, שבין היתר פרסמה את חברת הכושר "גרייט שייפ" אשר הינה מתחרה לתובעת, ככל הנראה, והמליצה על חדרי כושר אחרים וביניהם של גב' רות טייכר (נספח נ/1). פרסומים אלו, כך לטענת התובעת, בוצעו באמצעות רשת הפייסבוק ורשתות חברתיות אחרות.

לאחר שבחנתי עילה זו מצאתי כי דינה להידחות: למעשה סבורה אני כי אף מבלי לבחון את חוקיות ההגבלות אשר קבועות בחוזה שבין הצדדים ואת הנסיבות החלות בענייננו, והאם ההגבלות עומדות במבחן הפסיקה, סבורה אני כי הנתבעת כלל לא הפרה הגבלות אלו, וזאת אף אם הכנסתן לחוזה היתה עומדת במבחן הפסיקה:

לא מצאתי בהסכם שבין הצדדים כל איסור על הגעת הנתבעת לחדרי כושר שונים , או המלצה פומבית עליהם. כמו כן לא מצאתי כל איסור בהסכם על הגעה לאימון ופעילות ספורטיבית במקומות אחרים. למעשה איני רואה בהגעה למכוני כושר אחרים, ופרסום ברשתות החברתיות את הגעתה לאותם מכונים, כפעולה העונה על ההגדרה של "תחרות".

נספח 8 לתצהיר התובעת, הינו תמונה שפורסמה, לטענת הנתבעת ע"י בן זוגה ולא על ידה. התובעת לא הפריכה טענות הנתבעת בעניין וככל שאכן התמונה הועלתה לרשת ע"י בן זוגה ולא על ידה (ראו סעיף 92 לתצהיר הנתבעת) הרי שהנתבעת לא הפרה את הסעיף, אף לשיטתה של התובעת. למותר לציין כי הנתבעת טענה, כי מייד עם פניית מנהל התובעת בענין, הוסר התיוג על שם הסטודיו המתחרה.

לגבי נ/1 הרי טען ב"כ הנתבעת, שהנתבעת "פירסמה עצמה כמתאמנת, היא לא פירסמה את המכון, היא ש מה מודעה בפייסבוק בין חברים... היא פירגנה לחברה שלה זו קבוצה פנימית של חברים...". ( נ/1).

הנתבעת עצמה בעדותה טענה כי במסגרת קשרי החברות היא "פרגנה" לעסקים אחרים ו לפתיחתם, ולמעשה היא לא צילמה ופרסמה זאת באופן מושכל ויזום, אלא אחרים צילמו ופרסמו אותה.

לא רק זאת אלא שלטענתה אף מנכ"ל התובעת צולם עם גרייט שייפ, בהיותו קולגה שלה. עיון בחומרים המצויים בתיק מעלה כי טענתה נכונה: מנהל התובעת, מר עומר סבן הצטלם לגרייט שייפ ( סטודיו מתחרה, ככל הנראה ) וחזקה עליו שלא היה מתחרה בעצמו , דהיינו הדבר הינו טבעי וקולגיאלי, ומשקף יחסים בריאים בין בעלי עסקים ונותני שרות דומים.

עיון בהסכם שבין הצדדים מעלה כי ההסכם קובע כי נותן השרות לא יעבוד בעסק מתחרה ברדיוס מסוים, אך אינו קובע כי נותן השרות לא יתאמן/יצרוך שירות/יצטלם בבתי עסק מתחרים אחרים. זאת ועוד, לא מן הנמנע כי צילומה של הנתבעת בבתי העסק האחרים כלל לא היה בשליטתה ונבע מכך שביקרה במקום , כחברה או כמתאמנת.

במקרה דנן, מבקשת התובעת לקבוע כי פירסום נ/1 ברשת החברתית , מהווה הפרה של סעיף אי התחרות. סבורתני כי קביעה לפיה פירסום תמונתה של הנתבעת ברשת, או תיוג המכון של חברתה של התובעת ברשת, מהווה "פניה ללקוחות החברה", היא מרחיקה לכת עד מאוד. ככל שהתובעת היתה מוכיחה כי התובעת פנתה באופן אישי למתאמנים שהתאמנו על ידה, בתקופת מתן השירות או למתאמנים אחרים אותם הכירה בתובעת, ופעלה למשיכתם אזי ניתן היה לטעון להפרת סעיף התחרות. לא כל פירסום של הנתבעת של אימוניה ברשתות החברתיות, שכאמור הינה פנייה לציבור רחב מאוד, מהווה "משיכה" של לקוחות התובעת.

אף אם הייתי קובעת כי התנייה הקיימת בחוזה בפועל הינה חוקתית ומידתית בהתחשב בנסיבות, עדיין, איני מוצאת כי בפועל הנתבעת הפרה את הכללים הקבועים בחוזה: לא הוכח בפני כי הנתבעת עבדה בעסק מתחרה ברדיוס האמור בחוזה, של פחות מ- 12 קילומטר, לא הוכח בפני כי הנתבעת התחרתה בתובעת, או כי הובילה לעזיבת נותני שירות ומאמנים או כי פנתה למי מהלקוחות של התובעת, לאחר עזיבתה לצורך משיכתם .

ויודגש- כמתאמנת וכמאמנת, וכמי שכושר מהווה נדבך חשוב בחייה, צפוי כי הנתבעת תמשיך ותפקוד ותתאמן בחדרי כושר שונים גם לאחר סיום עבודתה אצל התובעת. לטענתה בפני, טענה שלא נסתרה, א ף היתה מנויה בחדרי כושר אחרים (הגרייט שייפ) גם במשך כל תקופת עבודתה אצל התובעת. ויודגש- לא מצאתי כי יש בכך פסול, או דבר המנוגד לחוזה.

כמו כן, אף אם הייתי מגיעה למסקנה כי פרסום כפי שמפורט בנ/1 או נספח 8 לתצהיר התובעת הינו הפרת סעיף התחרות, מצופה היה מהתובעת לפנות לנתבעת ולהסב את תשומת ליבה להפרת ההסכם לטענתה , שכן יתכן כי הנתבעת הבינה אחרת את סעיף 9 להסכם בין הצדדים. ואכן הנתבעת הודתה כי מעת שפנתה אליה התובעת בנוגע לנספח 8 לתצהיר התובעת, דאגה היא באופן מיידי להסרת התיוג ברשת .

למותר לציין כי על פי דיני החוזים, משסבור צד כי הצד השני הפר את החוזה, מוטלת עליו החובה לפנות ולהתריע בפניו על הפרת החוזה ועל דרישתו לתיקון ההפרה. התובעת פעלה לעשות כן בכל הנוגע לנספח 8 ואילו לגבי נ/1 לא עשתה כן ולכן אף מנימוק זה סבורתני כי התובעת אינה זכאית לפיצויים בשל הפרת ההסכם.

סבורתני, אף אם הדבר היה כתוב ונאסר בחוזה ברחל בתך הקטנה, הרי שהדבר היה בניגוד לתקנת הציבור ובניגוד לזכויות יסוד: זכותה של הנתבעת להתאמן אינה מוטלת בספק והינה כמובן זכות בסיסית ראשונה במעלה, שאינה ניתנת להתנייה.

אף אם היתה משכילה התובע ת להניח בפני ראיות מוצקות לכך שה נתבעת הצטלמה בחדרי כושר אחרים, ו אף המליצה בחשבון הפייסבוק האישי שלה על חדרי כושר אחרים אין כל פסול בכך, אין בכך בעיני עבירה על סעיף התחרות הקבוע בהסכם, וזוהי זכותה הבסיסית להמשיך ולהתאמן בחדרי כושר שונים, להצטלם בהם, ואף להמליץ עליהם לציבור הרחב ולחבריה ברשת, כאוות נפשה. כל עוד אין עסקינן בהכפשת בית העסק בו התאמנה בעבר, פגיעה ישירה בו, או הקמת בית עסק מתחרה בקרבה אליו, או פניה אישית ללקוחות התובעת לצורך משיכתם למכון אחר, איני רואה בכך כל פגיעה בתובעת, ואין באמור כדי להוות הפרה של סעיף אי התחרות בשים לב כי עדותה של הנתבעת כי העתיקה מייד בסמוך את מגוריה מהדרום למרכז, מהימנה עליי ולא הופרכה ע"י התובעת.

לאור כל האמור עילת תביעה זו אף היא דינה להידחות.

נזקים אשר נגרמו לתובעת בגין הפרות חוזיות ואי קיום ההתחייבויות החוזיות מיום מתן הודעת הביטול ועד העזיבה בפועל

לטענת התובעת, הנתבעת גרמה לה לנזקים שונים בגין הפרות חוזיות ואי קיום ההתחייבויות החוזיות מיום מתן הודעת הביטול ועד העזיבה בפועל, בסך של - 50,000 ₪.

לטענת התובעת , בגלל עזיבתה את התובעת בטרם עת, נטשו מתאמנים רבים, וותיקים ברובם, והיא זכאי לפיצוי בשל נזקים לעתיד אשר גרמה לו הנתבעת.

בהמשך לאמור ולאשר פירטתי בעילות התביעה אשר נותחו לעיל, ולאחר שעיינתי בראיות התובעת, מסקנתי היא כי לא הוכח בפני כי ארעה נטישת מתאמנים ומאמנים לאחר עזיבת התובעת ובגללה. יש לצפות כי מנכ"ל התובעת, במסגרת תפקידו כמנהל המכון, אשר יש לו אף סניף נוסף, דהיינו- רשת, וכעומד בראש התובעת, יכול היה להציג בפני בקלות יתירה רשימה שמית של עובדים אשר סיימו עבודתם, או מתאמנים אשר נטשו את הסטודיו בסמוך לעזיבת הנתבעת, וכן להעיד אותם מטעמו.

כמנהל יש לו גישה מלאה למאגרי המידע ולחומרים הנדרשים בכללותם בכדי להניח תשתית עובדתית להוכחת טיעוניו. לא רק זאת אלא שאף בקשת חלק ממאמניו להעיד, ואף כאלו שנותרו בסטודיו וחזו בעזיבת קולגות ומתאמנים, היתה יכולה להיות ברשותו, לרבות נתונים אמפיריים.

דווקא בשל כך מפתיעה העובדה כי התובעת לא הציגה ולו בדל ראייה להוכחת טיעוניה אלו, למעט רשימה שמית שמידת אמיתותה לא ברור, רשימה המורכבת מראשי תיבות בלבד ואשר אין בה בכדי להוכיח דבר, בהינתן שאיש ממנה לא העיד והנתבעת לא יכולה היתה להתמודד עם טענות אלו ולנסות להפריכם במסגרת הגנתה.

זאת ועוד, אף אם היתה מוצגת בפני רשימה כזו- או מצטיירת מגמה, הרי שלא הוכח כל קשר סיבתי ולא הונחה כל ראייה לכך שעזיבת הנתבעת היא היא שגרמה לכך. ויודגש- עובד, ובפרט עובד זוטר, אחד מני מספר עובדים, כפי שהיתה הנתבעת, אינו יכול להיקבע כאחראי עיקרי, באופן אקטיבי, ולשאת בנטל למה שמתרחש לאחר עזיבתו את מקום העבודה. בפרט כאשר מדובר בטענות הנטענות בעלמא, ללא ביסוס על עדויות עובדים בפועל. דברים אלו נכונים ביתר שאת בהינתן שהתובעת הדגיש ה כי הנתבעת אינה עובדת של ה וכי בין השניים למעשה כלל לא התקיימו יחסי עובד מעביד.

בכדי להניח כי נותן שירות, אשר למעשה כלל אינו עובד של העסק, ואשר הינו חלק מצוות, יגרום לנזק כה גדול לעסק, על המבקש להוכיח זאת בפועל ובבירור. בנסיבות מעין אלו יש להציג ראיות של ממש, ואין די בטענות בעלמא.

ויודגש- מנהל התובעת בעצמו ציין לא פעם כי באפשרות הנתבעת היה לספק שירותיה לגורמים נוספים, מבחינתו, וכי עבורו ובמסגרת החוזה שנכרת עימה , לא היתה אמורה היא להתפרנס אך ורק מהעסק הנ"ל. היא לא היתה עובדת מן המניין אלא נותנת שירות. היות והנתבעת לא היתה כלל עובדת בתובעת, אלא ספקית שירות, טענות התובעת בדבר ההשפעות הקטלניות לעסק, של עזיבתה, הינן טענות שאינן סבירות ובלתי מתקבלות על הדעת.

התובעת הגישה מטעמה להוכחת טענותיה בכל הנוגע להפ רות ההסכם ע"י הנתבעת, רק את עדותו היחידה של מנכ"ל התובעת ובחרה אף הפעם, שלא לצרף עדויות של מתאמנים או מאמנים אחרים אשר יעידו על התנהלותה של הנתבעת ממועד מתן ההודעה ביום 3/1/17 ועד מועד העזיבה, לצרף מסמכים או דוחות כספיים לגבי שיעור ההכנסות ממתאמנים לפני עזיבתה, ולאחר עזיבתה ועוד כהנה וכהנה ראיות אשר חזקה על התובעת שהן ברשותה.

סבורתני, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי ארעה נטישת מתאמנים לאחר עזיבת הנתבעת, ולא העידה אף לא אחד מהם, וממילא לא הוכיחה בפני קשר סיבתי בין נטישת המתאמנים הנטענת לבין עזיבת הנתבעת. נוכח זאת, דין תביעתה בענין, להידחות.

סוף דבר

לאור כל האמור, דין התביעה על כל רכיביה להידחות.

בנסיבות העניין הנני משיתה על התובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לטובת הנתבעת בסך כולל של 30,000 ₪ אשר ישולמו ע"י התובעת לנתבעת בתוך 30 יום ואם לא, הם יישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, ד' חשוון תשפ"א, 22 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.