הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע עמ"א 47719-03-18

בפני
כבוד ה שופט חיים פס

מאשימה

מדינת ישראל - ופרקליטות המדינה המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין
ע"י ב"כ עו"ד שגב פלץ או עו"ד רות ליפסקי

נגד

נאשמים

  1. עמוס רובין
  2. משה רובין
  3. אלכסנדר ברון
  4. אלומטל דרום בע"מ
  5. מרציאנו שמואל

ע"י ב"כ עו"ד אוהד חן

החלטה

לפניי שתי בקשות למתן צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיף 236 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, (כנוסחו לאחר תיקון 116)(להלן: "החוק").

במסגרת תיק עמ"א 47719-03-18, מתבקש צו הפסקה לכל שימוש מסחרי למטרת איסור עבודות אלומיניום וכן כל שימוש הנלווה לכך, ו/או כל עבודה או שימוש אחר שלא על פי תכנית או היתר כדין, במקרקעין הידועים כגוש 2494 חלקה 13, משק 19 במושב שדה עוזיה ו.

במסגרת תיק עמ"א 47790-03-18 , מתבקש צו הפסקה לכל שימוש מסחרי למטרת מכירת רהיטים ו/או אחסונם, וכן כל שימוש הנלווה לשימוש הנ"ל במקרקעין הידועים כגוש 2494 חלקה 13, משק 19 במושב שדה עוזיה.

ב"כ הצדדים הסכימו כי הדיון בשתי הבקשות יאוחד, ולפיכך, תינתן בזאת החלטה מאוחדת ביחס לשני התיקים.

במסגרת הבקשות הגישו הצדדים עיקרי טיעון ותגובות, וכן התקיים בפניי טיעון בעל פה ביום 8.1.19.

כעולה מהבקשות, המשיבים 1 ו-2 השכירו למשיבים 3-5 (להלן : "השוכרים"), שטחים במשק 19, ושם הפעילו השוכרים עסקים כמפורט בבקשות.

אין מחלוקת בין הצדדים כי במקרקעין הנ"ל, שהוגדרו כמקרקעין לשימוש חקלאי, נעשה שימוש אסור בלא שהוצאו היתרים כחוק לשימושים האמורים בבקשות ובלא שהוצאו היתרים למבנים עצמם .

מעבר לאמור יוער, כי החומרים אשר נלוו לבקשות מטעם המבקשת, מבססים כדבעי קיומן של ראיות לכאורה לביצוע השימושים האסורים, כדרישת סעיף 236 (ב) לחוק.

המדובר הוא במספר מבנים, הכל כמפורט בבקשות.

העובדות הצריכות לעניין

עמ"א 47719-03-18

על פי העולה מהחומר שצורף לבקשה בתאריך 9.2.16 2016 בוצעה ביקורת במקרקעין, ובמהלך הביקורת התגלו השימושים האסורים.

ביום 14.2.16, התייצב משיב 3 למסירת גרסה במשרדי המבקשת, ובמהלך עדות זו, מסר כי אכן הוא משתמש במקום לייצור חלונות אלומיניום וכי המבנה שייך למשיבים 1 ו-2. במהלך מסירת העדות מסר המשיב 3 חוזה שכירות אשר נחתם בין המשיב 1 למשיבה 4, וכן מסר המשיב 3 לידי המבקשת מכתב התראה שנשלח מטעמו אל המשיב 1, לאחר ביצוע הביקורת במקום, ולפיו יש בכוונתו לעזוב את המקום שכן הסתבר לו כי המקום פועל ללא היתר כחוק.

במסגרת גביית הגרסה, נמסר למשיב 3 כי השימוש המבוצע במקרקעין הינו אסור ובניגוד לחוק, והמשיב 3 מסר כי יפעל להפסקת השימוש במקום.

ביום 21.2.16, התייצבו המשיבים 1 ו-2 למסירת גרסה במשרדי המבקשת. המשיב 1 הודה כי הוא משכיר את המבנה למשיב 3. במסגרת החקירות הובהר למשיבים 1 ו-2 כי השימוש המבוצע במקרקעין הינו אסור ובניגוד לחוק.

יש לציין, כי המשיבים 1 ו-2 מסרו בחקירתם כי הם יפעלו מול הרשויות המתאימות על מנת להסדיר את השימוש.

ביום 13.2.18, בוצעה ביקורת נוספת במקרקעין, וממנה עלה כי השימושים האסורים ממשיכים להתבצע במבנים, וביום 21.3.18 הוגשה הבקשה כאמור.

עמ"א 47790-03-18

על פי העולה מהחומר שצורף לבקשה בתאריך 9.2.16 נערכה ביקורת במקרקעין והתגלה השימוש האסור.

ביום 21.2.16 התייצבו המשיבים 1 ו-2 למסירת גרסה, והמשיב 1 הודה כי הוא משכיר את המבנה למשיב 5 .

ביום 28.2.16 התייצב המשיב 5 למסירת גרסה והודה כי הוא משתמש במבנה למכירת רהיטים וכי המבנה אותו הוא שוכר שייך למשיב 2.

ביום 7.12.16 בוצעה ביקורת נוספת במקרקעין, ונמצא כי חרף ההתראות השימושים האסורים ממשיכים להתבצע במבנה, וביום 13.2.18, בוצעה ביקורת נוספת במקרקעין וגם בה הוברר כי השימושים האסורים במבנה נמשכים, וביום 21.3.18, כאמור, הוגשה הבקשה.

תמצית טענות הצדדים
המבקשת

המבקשת טוענת בבקשותיה כי קיים אינטרס ציבורי ברור לסגירת המתחם המסחרי במשק החקלאי ובמקרקעין, ואין כל הצדקה להמשך הפעילות המסחרית.

עוד הדגישה המבקשת, כי צו הפסקה שיפוטי הינו צו שתוצאותיו אינן בלתי הפיכות, אלא זמניות, עד להסדרת השימושים במקום, ככל שאכן יינתנו היתרים מתאימים.

עוד הטעימה המבקשת כי בענייננו האינטרס הציבורי מוגבר, שכן המשיבים מודעים לאיסור ולכך כי הם פועלים ללא היתר ובניגוד לחוק כבר משנת 2016.

טענה מרכזית נוספת בבקשות נגעה למסוכנות הנשקפת משימוש ללא היתר שנעשה בבנייה לא חוקית, כאשר לשם המחשה הדגישה המבקשת כי במבנים לא קיימות מערכות כיבוי אש תקניות ואין כל ערובה כי המבנים תקינים.

ב"כ המשיבים

בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמו של ב"כ המשיבים ביום 6.8.18 התמקד ב"כ המשיבים בשתי טענות עיקריות: האחת – טענת אפליה של המשיבים אל מול בעלי נחלות אחרות במושב שדה עוזיה ו; והשנייה – טענת שיהוי ביחס לפעולות המבקשת.

באשר לטענת האפליה – טען ב"כ המשיבים כי משקים רבים במושב שדה עוזיהו מבצעים שימוש אסור בנחלותיהם החקלאיות, וזאת עקב העיסוק ההולך ופוחת בחקלאות עקב מחסור בכוח אדם, מחסור במים ואי כדאיות כלכלית. לדברי ב"כ המשיבים, הוא מייצג בעלי נחלות ב-40 תביעות של מנהל מקרקעי ישראל במושב וכולן נוגעות לעניין של הסדרת השימושים החורגים.

לדבריו, למעט המשיבים בבקשות שבפניי, לא התקיימו הליכים פליליים או מנהליים ביחס לאף אחד מאותם בעלי נחלות, ולפיכך מדובר בא פליה ואכיפה בררנית, ומטעם זה בלבד על בית המשפט לדחות הבקשות.

באשר לטענת השיהוי – טוען ב"כ המשיבים כי חקירת המשיבים התרחשה בחודש פברואר 2016, ואילו הבקשה הוגשה רק בחודש מרץ 2018, היינו לאחר כשנתיים . לטענתו, מדובר בשיהוי ארוך טווח אשר בנסיבות של הוצאת צו הפסקה שיפוטי, שכל תכליתו הינה מניעתית-מיידית, הרי שאין להלום שיהוי כה ארוך בהגשת הבקשות לבית המשפט.

טענה נוספת אותה העלה ב"כ המשיבים בעיקרי טיעוניו, הינה טענת הגנה מן הצדק.

לדבריו, התנהלותה של המבקשת, האכיפה הסלקטיבית וההשתהות הבלתי נסבלת, כל אלו עומדים בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית.

באשר לטענת המסוכנות אותה העלתה ב"כ המבקשת – טוען ב"כ המשיבים כי לאור השתהותה של המבקשת בהגשת הבקשות לצו שיפוטי, אין טענה זו יכולה להישמע שכן, אם אכן סברה המבקשת כי נשקפת מסוכנות מעצם השימוש במקום, הרי שהיה עליה לפעול להגשת בקשה לצו שיפוטי בסד זמנים קצר הרבה יותר, או לחילופין להגיש כתב אישום כנגד המשיבים .

ב"כ המשיבים ממשיך וטוען, כי בימים אלו מצויים המשיבים בהליכים להסדרת השימושים החורגים בנחלה, וזאת תוך ניסיון למצוא פתרון שיש בו מחד, לשמור על מקור פרנסתם של המשיבים ושל העובדים אצלם, ומנגד, להסדיר את השימושים האמורים.

תגובת המבקשת לעיקרי הטיעון

ביום 3.9.18 הגישה המבקשת תגובה לעיקרי הטיעון.

באשר לטענת השיהוי – טוענת המבקשת כי כלל לא היה שיהוי מצדה, שכן, בפברואר 2016, עת נעשתה ביקורת במקרקעין, הוזהרו המשיבים כי הינם מבצעים עבירות בנייה ושימוש אסור, ובחרו להמשיך בביצוע העבירות על אף העבירות.

לטענת המבקשת, היא פעלה כמצופה ממנה, שכן, לאחר איתור השימושים החורגים המשיבים הוזהרו, ורק בביקורת הבאה שנערכה בחודש פברואר 2018, התגלה כי המשיבים ממשיכים לבצע שימושים אסורים במקום.

לעניין זה אף טוענת המבקשת, כי גם שיהוי בפעולה מנהלית לאכיפת החוק, כשלעצמו, לא יקים מחסום המונע את פעולת האכיפה אלא אך בנסיבות קיצוניות ויוצאות דופן.

באשר לטענת האפליה – טוענת המבקשת כי הנטל להוכחת טענה זו מוטל לפתחו של הטוען לה, ולדבריה, המשיבים לא עמדו בנטל זה, שכן " אין בצירוף רשימה לקונית של תיקים שבהם מתנהלים הליכים אזרחיים על ידי רשות מקרקעי ישראל בפן הקנייני, כדי להקים את הבסיס הנדרש לצורך טענת אכיפה בררנית".

לדברי המבקשת, המשיבים לא הוכיחו כי לא ננקטו הליכים כנגד בעלי משקים אחרים במושב בגין החריגות הנטענות, ולא הצביעו על כל שרירות או שיקולים זרים מצדה של המבקשת.

המבקשת טוענת כי אף לגופו של עניין דין הטענה להידחות, שכן לדבריה, במהלך השנים, הועברו לטיפולה מספר רב של תיקים לטיפול פלילי או מנהלי , וזאת כמפורט בסעיף 15 לתגובתה מיום 3.9.18.

לדברי המבקשת, גם אם באופן תיאורטי היה מוכח קיומו של מחדל באכיפה, הרי שהמענה לכך אינו באי אכיפה כלפי המשיבים אלא בהגברת האכיפה כלפי האחרים.

המבקשת מוסיפה וטוענת, כי בעבירות של שימוש חורג, שהינן עבירות מתמשכות, הרי שהימנעות ממתן צווים הינה בפועל מתן היתר על ידי בית המשפט להמשך השימוש האסור.

באשר לנזקים להם טוענים המשיבים שייגרמו להם, טוענת המבקשת כי אין מקום לשקול שיקולים של מאזן נוחות במסגרת דיון בצווי הפסקה שיפוטיים, שכן המשיבים מבקשים למעשה כי בית המשפט יבכר את טובתם האישית ויאפשר להם להמשיך ולבצע עבירות במקרקעין, וזאת על חשבון האינטרס הציבורי ותוך השגת יתרון פסול על אזרחים שומרי חוק.

כל אחד מהצדדים צירף לטענותיו אסמכתאות וכן נערך דיון בעל פה ביום 8.1.19, ובמסגרתו חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם בפניי.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכלל המסמכים בתיק ושמעתי את הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להתקבל.

כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי השימושים המבוצעים במקרקעין הינם שימושים אסורים החורגים מההיתר ובמובן זה עמדה המבקשת בנטל קיומן של ראיות לכאורה כמצוות המחוקק .

לא זו אף זו, המשיבים מודעים לכך כי הם מבצעים שימושים חורגים ואסורים במקרקעין כבר משנת 2016, אולם לא הפסיקו שימושים אלו, על אף שהוזהרו על כך.

אמנם, ב"כ המשיבים צירף לעיקרי טיעוניו תרשומת ממנה עולה כי מתקיים משא ומתן, ככל הנראה מול רשויות מנהל מקרקעי ישראל , לגבי הסדרת שימושים במשקים שונים (לא היה ברור מהמסמך שצורף אם מדובר גם במשק נשוא הבקשות, אולם לצורך הדיון נכון אני להניח כי גם משק זה מצוי בגדרה של אותה התכתבות), יחד עם זאת מההתכתבות עולה כי כלל לא ברור אם השימושים האמורים שמבצעים המשיבים במקום יאושרו בסופו של יום .

המשיב 3, בגרסה שמסר עוד בשנת 2016, טען כי בכוונתו לעזוב את המקום, שכן אין לו כל עניין להמשיך ולהפעיל את עסקו במקום כאשר אין היתר כחוק .

גם המשיבים 1 ו-2, שהם המשכירים של השטחים האמורים, מסרו בחקירתם בשנת 2016, כי יש בכוונתם להסדיר את השימושים במקום ולקבל היתרים כדין.

גם אם המשיבים 1 ו-2 פועלים לצורך הסדרת השימושים במקום, הרי שאין להלום מצב בו השימושים החורגים ימשיכו במקום עד לקבלת אותם היתרים, שכאמור, כלל לא ברור אם בסופו של יום יינתנו.

מקובלת עליי גישת המבקשת לפיה, קיים אינטרס ציבורי מובהק בהפסקת השימושים האסורים במקום, שכן, מדובר בהפרה מתמשכת וביודעין של חוקי התכנון והבנייה.

אשר לטענת השיהוי שהועלתה על ידי המשיבים, הרי שלטעמי אין מקום לקבלה.

כאמור, המשיבים יודעו עוד בשנת 2016 על כי השימוש שהם עושים במקום הינו אסור, ומשבוצעה ביקורת נוספת במקום בשנת 2018, הרי שהוגשה באופן מיידי בקשה להוצאת צו שיפוטי.

לטעמי, דווקא פעולת המבקשת במקרה זה הינה פעולה מדודה, שיש בה כדי לאפשר למשיבים זמן התארגנות סביר, על מנת להסדיר או להסיר את השימושים החורגים, ומשלא ניצלו את הזמן האמור לטובת פעולות אלו, הרי שאין להם להלין אלא על עצמם.

מעבר לאמור גם אם סברתי, לצורך הדיון, כי זמן פעולת המבקשת מאיתור העברות ועד להגשת הבקשה היה זמן בלתי סביר הרי שאין בכך כדי לחסום את המבקשת מלבצע את פעולת האכיפה כעת. לא ניתן לומר, בנסיבות המקרה, כי פעולותיה של הרשות סבלו מפגם כה עמוק עד כי יהיה בזה כדי לחסום אותה מהגשת הבקשות כאמור.

אין מדובר בשיהוי ארוך שנים, המשיבים יודעו וידעו מלכתחילה כי הם מבצעים עברות מעצם השימוש במקום, המבקשת ביצעה פעולות כאלו ואחרות מעת איתור העברות, מה גם שהתוצאה של חסימת הרשות המנהלית מביצוע פעולת האכיפה, גם אם בשיהוי, אינה עולה בקנה אחד עם תכליות החקיקה והאינטרס הציבורי של אי מתן הכשר לעברות האמורות. (לעניין זה ראו בין היתר רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה פד נו (3) 595 וכן עפ"א(מרכז) 43805-12-10 מ"י נ' אלון יד שלום).

אשר לטענת האפליה (אכיפה בררנית) – הרי שכידוע הנטל להוכחת טענה זו מוטל על כתפי הטוען אותה.

במקרה זה, לטעמי, לא הורם הנטל כאמור, שכן, למעט פירוט של הליכים המתנהלים על ידי ב"כ המשיבים ברשות מקרקעי ישראל, בעניין משקים במושב שדה עוזיהו, לא הונחה בפניי כל ראיה המצביעה על התנהלות שרירותית או מפלה מצדה של המבקשת אשר הן אלו המגדירות את פעולת הרשות כאכיפה בררנית .

גם אם אצא מהנחה כי בוצעה אכיפה חלקית במושב שדה עוזיהו הרי שאין בכך כדי לקבוע כי מדובר באכיפה מפלה.

דווקא המבקשת עצמה הניחה בפניי דוגמאות להליכים רבים, פליליים ומנהליים, שהתנהלו ומתנהלים על ידה ביחס למשקים אחרים במושב שדה עוזיהו, העושים אף הם שימושים חורגים בנחלות שבבעלותם.

משדחיתי את טענות השיהוי והאפליה שהעלו המשיבים הרי שנדחית גם טענת ההגנה מן הצדק.

אשר לטענת הנזק הכלכלי שייגרם למשיבים באם יוצא צו הפסקה שיפוטי, הרי שבעניין זה היה על כלל המשיבים לצפות כי הליכי אכיפה כאלה ואחרים יופעלו כנגדם באשר הם מפרים את החוק, לכל הפחות מחודש פברואר 2016, עת בוצעה הביקורת הראשונה במקרקעין.

מאז ועד היום חלפו למעלה משנתיים והמשיבים, בין אם מדובר במשכירים ובין אם מדובר בשוכרים, בחרו להתעלם ביודעין מהפרת החוק ולהמשיך בעיסוקיהם כאילו דבר לא אירע וכעת הם מבקשים סעד מבית המשפט אשר משמעותו היא המשך מתן לגיטימציה להפרת החוק. (וראו לעניין זה ב"ש (הרצ') 42/06 ביטון ואח' נ' עיריית רמת השרון.)

לא למותר לציין כי נדמה כי המבקשת נהגה עד כה עם המשיבים, בהליכים שננקטו על ידה , לפנים משורת הדין, שכן יכ ולה הייתה המבקשת לנקוט באמצעים אכיפה חמורים יותר כלפי המשיבים ובחרה שלא לעשות כן.

נוכח כל האמור לעיל, ומכוח סמכותי הקבועה בסעיף 236 לחוק, אני מצווה על המשיבים להפסיק כל שימוש מסחרי או שימוש נלווה או אחר, שלא על פי תכנית או היתר כדין, במקרקעין הידועים כגוש 2494 חלקה 13, משק 19 במושב שדה עוזיהו.

על מנת לאפשר למשיבים זמן התארגנות, ייכנס הצו לתוקפו ביום 1.3.19.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, י"א שבט תשע"ט, 17 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.