הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע חע"מ 22834-08-19

בפני
כבוד ה שופט חיים פס

הנאשם (המבקש)

ישראל קרויזר

נגד

המאשימה (המשיבה)
מדינת ישראל - עיריית ערד

החלטה

בפניי בקשה לפסיקת הוצאות לנאשם (להלן: "המבקש") לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז -1977 (להלן: "חוק העונשין"). באשר לסכום הפיצוי נקב המבקש בטווח של 4,000 ₪ - 6,000 ₪, אך השאיר הדבר לשיקול דעתו של בית-המשפט.

רקע

ביום 11.8.19 הוגש לבית המשפט כתב אישום (מסוג ברירת משפט) נגד המבקש. כתב האישום מייחס למבקש ביצוע עבירה לפי סעיף 2(א) + (ב) ו – 3 להוראות חוק העזר ל ערד (ניקוי מגרשים, חצרות וכניסה לבניינים), התשכ"ו - 1966 (להלן: "החוק"). כתב האישום תוקן עקב טעות סופר ביום 10.11.19, טרם ניתן המענה.

כעולה מעובדות כתב האישום, ביום 23.5.18 נמסרה למבקש דרישה כתובה לניקוי ( להלן: "הנחיה לביצוע"), ולפיה עליו לנקות את החצר ו/או הכניסה של הבניין בו הוא גר ברח' יהודה 42, בעיר ערד תוך 48 שעות. ביום 28.5.1 8 לאחר שלא מילא המבקש אחר ההנחיה לביצוע, קיבל המבקש הודעת קנס.

עובר לדיון ההקראה, ביום 17.12.19, הגיש המבקש לתיק בית המשפט טענות מקדמיות בכתב. המסמך הועבר לעיון המשיבה אשר נתנה המענה לנטען בו בדיון שהתקיים ביום 22.12.19. המשיבה דחתה מכל וכל את הטענות המקדמיות של המבקש והצדדים ביקשו לקבוע התיק להוכחות.

עובר לדיון ההוכחות, הגיש המבקש ביום 12.5.19 מסמך בשם "בקשה לביטול כתב אישום", במסמך זה, ביקש המבקש בי ן היתר גם להטיל הוצאות על המשיבה בהתאם לסעיף 80 בחוק העונשין, המשיבה מצדה דחתה את טענות המבקש גם לבקשה זו והמשיכה באותו קו משפטי.

ביום 19.5.20 התקיים דיון ההוכחות בו נשמעה עדותו של הפקח ועדותו של המבקש. לאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב מצד המשיבה ומצד המבקש.

ביום 25.7.21 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של המבקש בה זיכיתי את המבקש, שלוש הטענות המרכזיות שבגינן החלטתי לזכות את המבקש ויתר הנאשמים הן : א. העדר סמכות מפורשת להוצאת הנחיות לביצוע הניקיון. ב. אי ביצוע המצאת ההנחיות לפי חוק העזר. ג. אי תיעוד , או לכל הפחות אי צרוף תמונות רלוונטיות, של מצב החצר ביום מתן הקנסות עצמם.

ביום 15.8.21 הגיש המבקש בקשה לפסיקת הוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין, המשיבה מצידה הגישה את תגובתה לבקש ביום 2.9.21, ולבסוף ביום 12.9.21 הגיב המבקש לתגובת המשיבה, כעת אפרט את טענות הצדדים.

טענות הצדדים

כפי שעולה מבקשתו, טוען המבקש כי בענייננו מתקיימות שתי העילות בהן נאשם יזכה להוצאות, הראשונה היא כי לא היה למשיבה יסוד לאשמה והעילה השנייה היא כי מתקיימות נסיבות מ יוחדות המצדיקות מתן הוצאות.

המבקש טוען כי לא התקיים יסוד לאשמה שכן לפקח לא הייתה סמכות מפורשת להוצאת הנחיות לביצוע הניקיון וכי המשיבה לא ביצעה המצאה של ההנחיה המדוברת לפי חוק העזר שהיא בעצמה חוקקה. עוד הוסיף המבקש כי עניינו בא גם בגדר מקרה בו מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן הוצאות.

המבקש טוען כי המשיבה הייתה מודעת מתחילת ההליכים לטעויות שנעשו מצידה ואשר הועלו על ידי המבקש בכל הזדמנות שבה היה יכול להתריע בפניהם אך לטענתו ללא התייחסות אמתית מצד המשיבה. לטענת המבקש עוד בבקשה לביטול הקנס שהגיש על מנת לייתר את ההליכים העלה את טענתו לעניין אי מסירת ההנחיות , כמו כן בטענות המקדמיות שהגיש עובר לדיון ההקראה העלה המבקש גם את נושא אי הסמכת הפקח אך בכל שלב ושלב שכזה מסרה המשיבה כי היא עומדת על טענותיה וממשיכה בהליכים.

בנוסף לכל, טוען המבקש כי גם במהלך ההליך ניסה להגיע לפשרה עם המשיבה והציע כי ימשכו את כתב האישום עקב הליקויים שלטענתו קיימים ובתמורה לא יבקש הוצאות משפט, המשיבה סירבה להצעתו והמשיכה בניהול המשפט. כמו כן טוען המבקש כי עצם הזיכוי בדין מהווה שיקול לפסיקת הוצאות, עוד מוסיף המבקש כי גם אי הצגת התמונות מיום מתן הקנס ללא כל הסבר אשר מניח את הדעת, מהווה סיבה שיש לקחת אותה בחשבון בהחלטה.

עוד טען המבקש כי גם התנהלות המשיבה לאורך שנים היא שהביאה לכך שפקח מטעמה לא היה מודע לחוקי העזר ונהלי המשיבה ועצם זה שהמבקש ואתו יתר הנאשמים שצורפו לתיק התעקשו על ניהול המשפט עד לזיכוי המלא, מהווה נסיבה מיוחדת שתגרום למשיבה לשינוי בהתנהלות כלפי האזרח.

המבקש טען כי עוד בטרם תגיב המשיבה הוא מבקש להתייחס לטענה שעלולה להגיע מכיוון המשיבה כלפיו, והטענה היא שבעצם המבקש הוא זה שהגיש בקשה להישפט ובכך גרר עצמו לבית המשפט וההוצאות צריכות להיות עליו ולא על המשיבה, על כך טוען המבקש כי זו הדרך היחידה שלו להתגונן מפני הודעת הקנס לאחר שהמשיבה סירבה לקבל את בקשתו לביטול הקנס וזו הייתה הברירה האחרונה שלו, כמו כן טען המבקש כי הפסיקה מכירה בכך וצירף פסיקה מתאימה.

באשר לסכום הפיצוי אשר דורש המבקש, ציין המבקש כי הגיע לשלושה דיונים, שני דיונים בהליך העיקרי ודיון נוסף בבקשה לקבלת חומרי חקירה, כמו כן טען כי הכנת כתבי הטענות הסיכומים והבקשה לפיצויים וכן הבקשה לביטול הודעת הקנס. כמו כן צירף המבקש אסופת פסיקה לעניין הפיצויים וטען כי טווח הפיצוי הוא בין 4,000 ₪ - 6,000 ₪.

לטענת המשיבה דין הבקשה להידחות, המשיבה טוענת כי כתב האישום כנגד המבקש הוגש לאור קיומה של תשתית ראייתית מבוססת דיה אשר הקימה "סיכוי סביר להרשעה" ולכן סבורה המשיבה כי מדובר בהחלטה סבירה העומדת במבחנים שנקבעו בפסיקה.

עוד טוענת המשיבה כי התשתית הראייתית מורכבת מהודעת מוקד שהתקבלה לגבי ניקיון החצר הבניין, ממצאי הפיקוח אותם תיעד עד התביעה והודאתו של המבקש על מצב הניקיון בחצר הבניין בבקשה לביטול הקנס, בנוסף טענה המשיבה כי הדו"ח שנרשם על ידי הפקח מהווה את הבסיס לכתב האישום ברגע שהמבקש מבקש להישפט. המשיבה טוענת כי כל אלה הקימו את התשתית הראייתית אשר הקימה סיכוי סביר להרשעה ולכן לטענת המשיבה כן היה יסוד להאשמה.

המשיבה טוענת כי אין ממש בטענת המבקש לפיה היעדר סמכות הפקח ליתן הנחיות לביצוע ודרך המצאת ההנחיה שנעשו לא לפי חוקי העזר מגבשים את העילה הראשונה, לכל היותר מדובר בפרשנות שגויה אך סבירה להוראות חוקי העזר ואין הדבר נעשה בזדון או בחוסר תום לב ואין זה מעשה הנעשה בחוסר סבירות קיצונית. עוד טענה המשיבה כי אין בסיס לטענת המבקש לפיה המעשה אינו עולה לכדי ביצוע עבירה, בית המשפט לא אמר זאת בפסק הדין ולכל היותר ציין בית המשפט כי יש ספק ביחס למצב הגינה ביום מתן הקנסות עקב חוסר בתיעוד מאותו היום.

בנוגע לעילה השנייה טוענת המשיבה כי מודעות התביעה לטענות ההגנה שהוצגו אינה יכולה לשמש נסיבה מוצדקת לתשלום הוצאות הגנה, מדובר במחלוקת פרשנית אשר הייתה טעונה בירור והכרעה שיפוטית. כמו כן טוענת המשיבה, כי טענת המבקש כי זיכוי מלא הינו נסיבה המצדיקה מתן תשלום הוצאות אינה נכונה, תוצאת ההליך לא הוכרה בפסיקה כנסיבה אשר לבדה מצדיקה תשלום בגין הוצאות ההגנה.

המשיבה טוענת כי המבקש לא הוכיח פעילות בלתי תקינה מצד המשיבה או חוסר סבירות קיצונית, לא לפני הגשת כתב האישום ולא במהלך ההליך. לבסוף טוענת המשיבה כי המבקש אשר טוען כי על המשיבה לשלם לו הוצאות על טרחתו ועל הפסד ימי עבודה לא צירף כל אסמכתא המעידה על הפסדים כלשהם וגם לא ברור של מי חשבונית המונית שצורפה לבקשה ואין דרך לדעת זאת.

כמו כן לעניין טענת המבקש בדבר טרחתו בהכנת בקשה לחומרי חקירה טוענת המשיבה כי לא היה חייב לעשות זאת מאחר ומדובר בעבירת חטא אשר לא קמה חובה למשיבה למסור חומרי חקירה למבקש אך זה התעקש והמשיבה נענתה לו בכל זאת ואין להטיל זאת לפתחה. בנוסף טוענת המשיבה כי כתבי הטענות הוגשו על דעת המבקש ולא על ידי דרישה של המשיבה או בית המשפט.

המשיבה טענה כי טענתו של המבקש על כך שהמשיבה סירבה לבוא בדין ודברים עמו היא טענה לא נכונה מאחר שכן היה דין ודברים והמבקש הוא זה שסירב להצעת הפשרה שהציעה לו המשיבה.

לבסוף, טענה המשיבה כי על בית המשפט להביא בסך שיקוליו בבואו להכריע בבקשה את האינטרס הציבורי המשמעותי באכיפת החוק כדי שגורמי האכיפה יעשו את עבודתם ללא חשש למעשן שמירת מדינת ישראל כמדינת חוק.

בתגובת המבקש לטענות המשיבה חזר המבקש על כלל טענותיו תוך שהוא מחדד את טענותיו, כמו כן הגיב המבקש לחלק מטענות המשיבה וטען כי המשיבה התעלמה מקביעת בית המשפט בהכרעת הדין שאומרת שללא מסירת הנחיה לביצוע כחוק לא מתקיימת עבירה מצד המבקש.

כמו כן, טען המבקש לעניין התייחסות המשיבה להוצאות המבקש, המבקש טען כי בחשבונית המונית כתוב שעה תאריך ויעד אשר לא משאירים ספק באשר לאמינות החשבונית, כמו כן הגיב לטענת המשיבה כי כתבי הטענות היו בזבוז זמנו של בית המשפט וטען כי כעת לאחר קבלת הכרעת הדין היה ראוי כי המשיבה תתנצל על כך שלא חזרה בה מכתב האישום בתחילת ההליך ותעריך את נכונותו של המבקש לסיים את ההליכים עוד בשלב המקדמי. לעניין האסמכתאות השיב המבקש כי הוא עצמאי אשר בשנת הקורונה נפגעה עבודתו ובכל מקרה באותן שנים למד מקצוע והפסיד שעות לימוד שהם שווי כסף לכל דבר ועניין.

לבסוף, טען המבקש כי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, במסגרת ההוצאות יש לקחת בחשבון גם טרחת המבקש במסגרת הליך בקשת ההוצאות, ולזקוף לחובת המשיבה את התנגדותה לתשלום ההוצאות.

דיון והכרעה

סעיף 80 בחוק העונשין, התשל"ז – 1977, קובע כדלקמן:

80 (א) "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם למבקש הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור."

כאמור על פי העולה מן הסעיף, בית המשפט רשאי לפסוק החזר הוצאות הגנה ופיצוי למבקש בגין מעצר או מאסר שממנו זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94 (ב) בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, עצם זיכוי המבקש בדין אינה מקנה לו זכות ישירה לקבלת פיצויים ו בכדי שתקום לו זכות זו נדרש קיומה של אחת משתי העילות החלופיות:

  1. לא היה יסוד להאשמה.
  2. נמצאו נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

לעניין זה ראו פסיקתו של כבוד השופט ד' מינץ בע"פ 5851/19 מדינת ישראל נ' אהוד אברג'ל (2.2.2020) (להלן: " עניין אברג'ל"):

נקודת המוצא של סעיף 80 לחוק היא כי עצם הזיכוי בדין אינו מקנה למבקש זכות לפיצויים, ועל מנת שזו תקום נדרש קיומה של אחת משתי עילות חלופיות: כי "לא היה יסוד להאשמה" או כי נמצאו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בהתקיים אחת משתי העילות האמורות יהיה בית המשפט רשאי, אך לא חייב, להורות על פסיקת פיצוי לזכות המבקש (ע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 436, 443 (2003); ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (6.4.2009); עניין כהן, פסקה 11; בכל הנוגע לגלגוליו ולהתפתחותו של סעיף 80 לחוק העונשין, ראו: עניין מור, פסקאות 3 ו-4). בפסיקתו של בית משפט זה נקבע לא אחת כי פסיקת פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין הוא בגדר חריג, ופיצוי זה שמור לנסיבות מיוחדות, שכן "הדין בבירור לא בחר בגישה לפיה זיכוי מוביל בהכרח לקבלת פיצוי" (ע"פ 4818/18 הריסון נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (5.8.2019); ראו גם: ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל, פסקה 2 לפסק דינו של השופט י' עמית (15.1.2013) (להלן: עניין בוגנים); ע"פ 1325/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (19.1.2020)). (ההדגשות שלי; ח.פ.)

בענייננו, לטעמי, התנאי הראשון לפיו, 'לא היה יסוד לאשמה', מתקיים.

כאמור בהכרעת הדין שניתנה על ידי קבעתי כי קיימות שלוש סיבות לזיכוי כמפורט לעיל. (ראו סעיף 6 לעיל). אחת מהן היא אי צרוף של תיעוד בדמות תמונות מיום מתן הקנסות- היינו, ככל שלא היו בידי התובע תמונות המתעדות את מצב החצר כיצד זה היה יכול לקבוע כי השכנים לא ניקו את החצר בעקבות ההתראות שהונחו בתיבות הדואר שלהם מספר ימים קודם לכן? אי קיומה של ראייה קריטית זו, בצרוף הפגמים האחרים, מביא למסקנה כי לא היה סיכוי סביר להרשעה במקרה זה.

יש להזכיר כי עוד בשלב בו הגיש המבקש למשיבה בקשה לביטול הקנס שטח בפניה טענותיו המשפטיות כאשר בדיקה פשוטה שלהן הייתה מגלה כי אכן יש צדק בדבריו ויש מקום לביטול הקנס. כאמור לעיל עיקר טענותיו של המבקש נגעו להעדר סמכות מפורשת להוצאת הנחיות לביצוע הניקיון ו אי ביצוע המצאת ההנחיות לפי חוק העזר. לטעמי, וכפי שעולה מפסק דיני, מדובר בטענות בסיסיות וראויות שראוי היה כי ייבחנו בצורה מדוקדקת על ידי התביעה עוד טרם הגשת כתב האישום שכן מדובר בעניינם הנוגעים למהותו של החוק הרלוונטי.

יתרה מכך, כאשר גילה ב"כ המאשימה כי אין ברשותו תמונות המתעדות את מצב החצר ביום מתן הקנסות, להבדיל ממצב החצר בזמן הנחת ההתראות, הרי שלטעמי תובע סביר היה חייב להסיק כי סיכויי ההרשעה בתיק אינם כה גבוהים ואינם עומדים בדרישות החוק לעניין זה.

המבקש בבקשתו טען כי הכנת הבקשות, כתבי בי דין וסיכומים גרמו לו לטרחה ובזבוז זמן לשווא, נוסף על כן בוזבז זמן נוסף, בשעות החופפות לשעות עבודתו, וזאת לטובת הגעה לשני הדיונים שהתקיימו בהליך העיקר ולדיון נוסף שהתקיים בבקשת המבקש לקבלת חומרי חקירה.

בכל הכבוד אינני מקבל את טענות המשיבה לפיהן המבקש הוא זה שביקש להישפט והגיש בקשות ומסמכים לבית המשפט ולפיכך עליו לשאת בהוצאות הנוגעות לכך. טענה זו ראוי היה לה שלא תיטען כלל. זכותו של כל אדם לעמוד על חפותו בהליך משפטי ולעשות כל שלאל ידו על מנת להעלות טיעוניו, על אחת כמה וכמה במקרה זה בו הוכח כי כלל לא היה מקום להשית קנס מלכתחילה. טוב הייתה עושה המשיבה לו הייתה בוחנת כדבעי את טענותיו של המבקש ובכך היה נחסך ההליך כולו.
.

נכון הדבר שלא הוגשה כל אסמכתא מטעם המבקש המעידה כי אכן נעדר מעבודתו לצורך טיפול בעניינים הקשורים בתיק זה. ברם, בידי בית המשפט כלים נוספים מהם יכול הוא לגזור פיצוי הראוי בנסיבות אלו, עצם התייצבותו של המבקש לדיונים בצירוף הנסיבות אשר פורטו לעיל אשר מעידות על כך שהמשיבה התעלמה מטענות המבקש לכל אורך ההליך מובילים לקביעתי לעניין סכום הפיצוי.

בטרם אחתום החלטתי מצאתי לנכון להתייחס להתנהלות התביעה בתיק. נכון, כי ראוי לציבור כי התביעה תהא נכונה לבחון עמדתה בכל שלב של ההליך מבלי שחרב 'בקשת הפיצויים' תהא מונחת על צווארה שכן אז, יחשוש כל תובע סביר לחזור בו מכתב האישום, גם כאשר יהיה מקום לעשות כן, מסיבות כאלה ואחרות, ברם, במקרה דנן, התביעה התבקשה מספר פעמים לבחון את עמדתה בכמה וכמה שלבים בהליך. לולא התנהלות זו, יכול וניתן היה לחסוך בזמן תובעיה, בזמנו של המבקש וכן בזמן שיפוטי יקר וזאת, הן בשני הדיונים העקרים שהתקיימו והדיון בבקשה לקבלת חומרי חקירה והן בכל הקשור לנגזרות המיותרות לטעמי מההליך.

סוף דבר, לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את בקשת המבקש לפסיקת הוצאות ומעמיד את הסכום על סך 2,500 ₪ , אשר ישולמו למבקש על ידי המשיבה וזאת בתוך 30 יום ממועד החלטתי זו.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, כ"ו תשרי תשפ"ב, 02 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.