הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע בב"נ 40193-06-18

בפני
כבוד ה שופט חיים פס

המבקש

עודה אבוגודה
על-ידי ב"כ עו"ד נסאר מוסטפא

נגד

המשיבה
מדינת ישראל - פרקליטות המדינה המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין
על-ידי ב"כ עו"ד שגב פלץ

החלטה

1. זוהי החלטה בגלגול שני על החלטתו של כב' השופט י. עטר שניתנה ביום 14.10.18, לפיה, נדחתה בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע צו ההריסה שהוציאה המשיבה ביחס למבנה נשוא הבקשה.

יש לציין כי צו ההריסה כנגד ביתו של המבקש הוצא כבר בשנת 2005 אולם לא מומש.

2. טענתו העיקרית של המבקש היא כי המשיבה נהגה כלפיו באכיפה בררנית, וזאת בשל העובדה כי בנו רצח, מספר חודשים מועט טרם ההחלטה לממש את צו ההריסה, את החייל רון קוקיא ז"ל. לדברי המבקש, מאז האירוע המצער, אותו הוא מגנ ה בכל תוקף, החלה מסכת של התעמרות מצידן של רשויות המדינה כלפיו , בין אם במישור הכלכלי ובין אם במישור המנהלי, כאשר בין הי תר כאמור הוחלט לממש את צו ההריסה למבנה בו הוא מתגורר על אף שהוא ביקש לנסות ולהגיע להסדרת המבנה האמור.

3. בהחלטתו מיום 14.10.18 דחה כב' השופט י. עטר את הבקשה לעיכוב ביצוע הצו באומרו כי:

"אשר לטענת האכיפה הבררנית, הרי שהמבקש לא עמד בנטל ההוכחה הרובץ על כתפיו להוכיחה ולא הציג בפני בית המשפט אף לא מקרה קונקרטי אחד כנטען על ידו. יש לזכור, כי על הטוען ל הגנה מן הצדק ולאכיפה בררנית הנטל להוכיח טענותיו ואין די בהעלאת טענות בעלמא או השערות לעניין זה".

כאמור כב' השופט עטר דחה את הבקשה לעיכוב צו ההריסה.

המבקש לא השלים עם החלטה זו והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי (עפמ"ק 69880-10-18, אבו גודה נ' מדינת ישראל), שנדון בפני כב' השופט א. אינפלד .

4. בהחלטתו מיום 13.1.19, קיבל כב' השופט אינפלד את ערעורו של המבקש במובן זה שקבע כי המערער הצליח להרים את הנטל הראשוני להראות כי קיים חשש כי מתקיימת בעניינו הגנה מן הצדק, ולפיכך, ועל פי הפסיקה הנהוגה, עבר הנטל למשיבה להוכיח את טענותיה העובדתיות ביחס להליכים שהתנהלו בעניינו של המשיב.

יחד עם זאת, קבע כב' השופט אינפלד, כי צו ההריסה שהוצא כנגד המבנה עוד בשנת 2004, תקף וכי העניין מוחזר לבית המשפט השלום אך על מנת לקבוע, לאחר שמיעת ראיות, האם אכן מתקיימת טענת האכיפה הבררנית ובאיזו עוצמה, שכן לשאלה זו תהיה השלכה על משך הזמן בו יעוכב צו ההריסה, כפי שכתב כב' ה שופט אינפלד בהחלטתו האמורה:

"אם המערערת תוכיח טענותיה, הרי שטענת ההגנה מן הצדק תידחה ותינתן ארכה קצרה בלבד להתארגנות מהירה לפני הריסה. אם המערערת תיכשל בהוכחת טענותיה, על בית משפט השלום לבחון את הדברים מחדש ולהעריך את התנהלות הרשות ואת צורכי המשיב. על יסוד הערכה זו, יש להחליט לאיזו תקופה ראוי לדחות את ביצוע הצו מטעמים הומניטריים כדי לאפשר למערער להשיג דיור חלופי אחר. זאת, בשים לב להצהרת המשיבה לפיה לא עמדה על ביצוע הצו למשך תקופה ארוכה מטעם זה בלבד כמדיניות מודעת. למותר לציין, כי ממצא לפיו פעלה משיקולים זרים או שיקולים שלא הוצהר עליהם בשלב הראשון של ההליך, יביא את בית משפט השלום להטות יותר חסד בהארכת התקופה הנדרשת לאיתור דיור חלופי משיקולי צדק".

כב' השופט אינפלד קבע כי על הצדדים להגיש תצהירים לבית משפט השלום בתוך חודש מיום החלטתו .

להלן תפורט השתלשלות העניינים מאז החלטתו של כב' השופט אינפלד:

5. ביום 10.2.19, הגישו הצדדים בקשה מוסכמת להארכת מועד להגשת התצהירים עד ליום
23.2.19 , וכב' השופט עטר נעתר לבקשה זו.

ביום 21.2.19, הגישו הצדדים בקשה נוספת מוסכמת להארכת מועד להגשת התצהירים עד ליום 2.3.19. על החלטה זו הוריתי כמבוקש.

ביום 3.3.19, הוגשו התצהירים מטעם המשיבה מטעמם של מר אילן אוחיון, מנהל מרחב הסדרה ביחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה במחוז הדרום, מר יריב אביטבול מרכז בכיר מו"מ גזרת כסייפה ברשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, וכן תצהירו של מר יאיר מעין מנכ"ל הרשות לפיתוח התיישבות הבדואים בנגב.

ביום 4.3.19, הועברו התצהירים לתגובת ב"כ המבקש וכן נקבע דיון ליום 2.4.19.

ביום 17.3.19, הוגשה בקשה מטעם ב"כ המבקש לדחיית מועד הדיון בשל נסיבות רפואיות של ב"כ המבקש ובהסכמת ב"כ המשיבה, והדיון נדחה ליום 6.6.19.

ביום 30.5.19, הוגשה בקשה נוספת מטעמו של ב"כ המבקש לדחיית הדיון, שכן, בתאריך שנקבע לדיון חל חג סיום צום הרמדאן, עיד אלפיטר, וב"כ המשיבה נתן הסכמתו לדחייה המבוקשת. הדיון נדחה ליום 16.6.19.

ביום 13.6.19, הגיש ב"כ המשיבה בקשה דחופה להקדמת שעת הדיון בתאריך שנקבע. החלטה שניתנה על ידי באותו היום דחתה בסופו של יום את הבקשה שכן יומנו של בית המשפט לא איפשר תחילת הדיון קודם לשעה 11:00 באותו היום כמבקשת ב"כ המשיבה . עוד הוספתי בהחלטתי, כי ככל שב"כ המשיבה מבקש לקבוע מועד הדיון למועד אחר, עליו להודיע על כך לבית המשפט.

עוד באותו היום הגיש ב"כ המשיבה בקשה דחופה לשינוי מועד הדיון וזאת בהסכמת ב"כ המבקש, ולפיכך ובהסכמת הצדדים, נדחה הדיון ליום 16.7.19.

ביום 15.7.19, הוגשה בקשה נוספת מטעם ב"כ המבקש לדחיית מועד הדיון, וזאת מטעמים רפואיים של ב"כ המבקש. ב"כ המשיבה הסכים, בלית ברירה, לדחיית הדיון והדיון נדחה ליום 25.9.19.

6. ביום 25.9.19, התקיים דיון בבקשה ובמסגרתו נשמעה עדותם של המצהירים מטעם המשיבה מר יריב אביטבול וכן מר יאיר מעין.

בשל התארכות הדיון, נדחה הדיון ליום 30.10.19, לשמיעת עדותו של המצהיר האחרון מטעם המשיבה. יש לציין, כי עד למועד הדיון, לא הגיש ב"כ המבקש תצהירים מטעמו וזאת על אף החלטות קודמות של בית המשפט בעניין.

7. בתאריך 30.10.19, התייצב ב"כ המשיבה לדיון יחד עם מצהירו האחרון , אולם, ב"כ המבקש התעכב באולמו של כב' סגן הנשיאה השופט ביתן, וב"כ המשיבה ביקש לדחות את הדיון. יש לציין, כי הדיון היה קבוע לשעה 14:00 ועד השעה 15:40 לא התייצב ב"כ המבקש באולם. לפיכך, נדחה הדיון, בהסכמת ב"כ המשיבה, למועד נוסף ליום 10.11.19.

8. ביום 10.11.19, נשמעה עדותו של מר אילן אוחיון מטעם המשיבה. באותו יום אף העיד המבקש עצמו וכן אחיו של המבקש מר חוס יין אבו גודה, וזאת לאחר שתצהיריהם הוגשו ביום 30.10.19.

בסיום הדיון סיכם ב"כ המשיבה את טענותיו, ואילו ב"כ המבקש ביקש להגיש סיכומיו בכתב עד למחרת הדיון.

תמצית התצהירים בכתב של הצדדים

9. יאיר מעין – מנכ"ל הרשות להתפתחות התיישבות הבדואים בנגב :

המצהיר משמש בתפקיד מנכ"ל הרשות להתיישבות הבדואים בנגב (להלן: הרשות) . לדבריו, הליכי האכיפה אינם צעד של ענישה ומבוצעים בדרך כלל כאשר אין שיתוף פעולה פורה מצד התושבים. לדבריו, ההחלטה לבקש סיוע מגופי האכיפה בעניין צביר 630 (להלן: הצביר), אשר ביתו של המבקש הוא חלק מאותו הצביר, נבעה בשל העובדה כי הוצע לתושבי הצביר פתרון הסדרתי ואלו לא שיתפו פעולה.

10. עוד מוסיף מר מעין כי סדרי העדיפויות בפעולות הסדרה מטעם הרשות נקבעים בהתאם להערכת המצב בשקלול של נתונים, ובהם זמינות הפתרון ההסדרתי, מידת שיתוף הפעולה של התושבים, חשיבות המקרקעין שפינוי ים נדרש ועוד.

על מנת לקבוע סדרי עדיפות לפעולות ההסדרה, מקיימת הרשות דיוני תכנון, פינוי אדמות מדינה והסדרה מידי רבעון.

בשכונות בהן התכנון מתעכב, דבר הגורם להתעכבות יישום הפתרון ההסדרתי, נדחית הפנייה לרשויות האכיפה בבקשה לפתוח בהליכי אכיפה.

מנגד, בשכונות בהן התכנון מתקדם ובמקביל אין שיתוף פעולה מצד התושבים, כפי שהיה ביחס לתושבים בצביר, מתבקשת הקדמה של תהליכי האכיפה.

11. עוד מוסיף מר מעין כי הליכי האכיפה שמבקשת הרשות לא נועדו לשם האכיפה לכשעצמם אלא מדובר בהליכים תומכי הסדרה ועל כן קיים קשר הדוק בין זמינות הפתרון ההסדרתי ומידת שיתוף הפעולה של התושבים והצורך בביצוע אכיפה.

12. באשר לצביר, נמסר על ידי מר מעין כי צביר זה נכלל בתכנית החומש לאכיפה שאושרה בהחלטת ממשלה 2397 מיום 27.2.17, ותוכנן לביצוע במהלך שנת 2019.

משלא היה שיתוף פעולה מצד התושבים מחד, ומאידך קודמו הליכי התכנון ופיתוח המגרשים הוחלט במהלך שנת 2018 להקדים את הטיפול האכיפתי בצביר משנת 2019 לשנת 2018.

13. אילן אוחיון – מנהל מרחב הסדרה ביחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה – מחוז דרום

מר אוחיון מסר כי במהלך חודש מאי 2018, התבקשה היחידה על ידי הרשות לקדם הליכי אכיפה לפינוי מחוברים בנוגע לצביר הנמצא מזרחית לכסייפה ומערבית לכביש 80.

עוד מוסיף מר אוחיון כי נמסר מהרשות כי למתגוררים בצביר זה פתרון דיור בישוב "מרעית", וכי בני המשפחה אינם משתפים פעולה עם נציגי הרשות במשך זמן רב.

בנוסף נמסר, כי הטיפול האכיפתי בצביר נכלל במסגרת תכנית החומש שאושרה בהחלטת הממשלה מספר 2397.

14. מר אוחיון מוסיף ומוסר כי בהתאם לנוהל העבודה, פנה ביום 14.5.18 למחלקה להנחיית תובעים בפרקליטות המדינה לצורך קבלת אישור לפתיחת תיקים לכלל המבנים בצביר.

ביום 29.5.18, התקבל אישור פרקליטות המדינה לפתיחת תיקים בצביר לצורך הגשת בקשות לצווי הריסה שיפוטיים, וזאת נוכח העובדה כי קיים פתרון הסדרתי ישים בהתאם לעמדת הרשות.

15. במסגרת אישור הפרקליטות, התבקשה יחידת האכיפה ליתן דעתה לכך כי קיים תיק אחד אשר בו ככל הנראה כבר הוצא צו שיפוטי בעבר וזאת על מנת להימנע מכפל הליכים.

בדיקה שערך מר אוחיון לדבריו העלתה כי מדובר בצו הריסה שיפוטי שהוצא בתיק
1962/04 (תיק פיקוח 55/03), אשר לא בוצע עד כה בהעדר פתרון הסדרתי זמין לצביר המבנים, וזאת בהתאם לסדרי העדיפות בביצוע הצווים לפיו פועלת היחידה הארצית בתיאום עם הרשות ועם מנהלת האכיפה במשרד לביטחון הפנים. (מדובר בצו ההריסה הישן שהוצא לביתו של המבקש; ח.פ.)

16. עוד עולה מתצהירו של מר אוחיון, כי ביום 17.7.18, נערך על ידי היחידה הארצית מבצע לפתיחת תיקי פיקוח לכלל המבנים בצביר האמור ובמסגרת זו נפתחו 34 תיקי פיקוח. במועד האמור הודבקו הזמנות למסירת גרסה על כלל המבנים, אולם, על אף האמור, לא התייצב איש במשרדי היחידה הארצית.

ביום 30.7.18, נערך מבצע נוסף על ידי היחידה הארצית במסגרתו נערך ניסיון נוסף לאתר את פרטי האחראים לביצוע העברות והודבקו על גבי המבנים פעם נוספת התראות וזימונים למסירת גרסה, אולם גם בפעם זו לא התייצב איש במשרדי היחידה הארצית.

17. לדברי מר אוחיון, התכנית החלה על המקרקעין עליהם הוקמו מבני הצביר, הינם תמ"מ 4/14/23, כאשר ייעוד המקרקעין על פי התכנית הינו ברובו לאזור נוף כפרי חקלאי משולב, כאשר חלקו המערבי של הצביר מצוי באזור שייעודו אזור לפיתוח פרברי ולא ניתן להוציא היתרי בנייה מכוח תכנית זו.

כמו כן, לדברי מר אוחיון, נערכה בדיקה מול מנהל התכנון בוועדה המחוזית ונמצא כי אין כל הליך תכנוני שמכוחו ניתן יהיה לקבל היתרים למבנים בצביר.

תיקי הפיקוח הוכנו והועברו ביום 21.10.18 לפרקליטות המדינה לצורך ניתובם לטיפול של תובע מוסמך.

18. בכל הנוגע למבנה נשוא הבקשה, הואיל וכאמור קיים צו הריסה ישן שהוצא למבנה, הוחלט להעבירו לביצוע ולהימנע מנקיטת הליך חוזר וכפול להוצאת צו נוסף.

לדברי מר אוחיון, עד כה נמנעה המדינה מלבצע את ההריסה מכיוון שנעשו מאמצים לאתר פתרונות אכלוס לצביר בהתאם לסדרי העדיפויות בביצוע הצווים.

19. מר אוחיון מוסיף, כי כיום יש כ-1,000 צווי הריסה שיפוטיים הניתנים למימוש מידי בכלל הפזורה הבדואית. ככלל, צווי הריסה שיפוטיים ישנים מבוצעים כשנדרשים לכך, אם לשם הקמת תשתיות ואם על פי בקשה של הרשות, וזאת במתחמים שבהם כשלו ניסיונות ההדברות וההסדרה, ומאידך, קיימים לתושבי המתחם פתרונות זמינים.

20. לתמיכה בתצהירו, צירף מר אוחיון שלושה נספחים ובהם בקשת הרשות לנקיטת פעולות אכיפה בצביר (נספח א'), תצלום אוויר עליו מסומנים כל מספרי תיקי הפיקוח שנפתחו לכלל המבנים בצביר (נספח ב'), והמכתבים שהועברו לפרקליטות בכל התיקים (נספח ג').

באשר לנספח א' – הרי שמדובר בתכתובת מייל מתאריך 8.5.18, שהועברה מהגב' אילת אלון-בוקר מהלשכה המשפטית ברשות , אל הגב' סיגל אורבך-סלומון מהמחלקה להנחיית תובעים בפרקליטות. מקריאת תכתובת המייל עולה, כי הגב' אלון-בוקר מבקשת את עזרתה של הגב' אורבך-סולומון בקידום הליכי אכיפה לפינוי מחוברים בנוגע לצביר. לדבריה, במקבץ מתגוררת משפחת אבו ג'ודה המונה כ-20 זכאים. עוד עולה כי בני המשפחה לא שיתפו פעולה עם נציגי הרשות במשך זמן רב, כאשר רכז הגזרה והיועצת החברתית מטעם החברה המתכננת ניסו פעמים רבות לה תדיין עם בני המשפחה אך ללא הועיל.

לדברי הגב' אלון-בוקר, רק לפני מספר חודשים הצליח רכז הגזרה לשבת עם כמה מבני המשפחה ולדון עימם בפתרון הסדרתי, אולם הם עמדו בסירובם לשתף פעולה.

עוד עולה מתכתובת המייל כי הרשות יכולה כיום להציע לתושבי המקבץ פינוי לשכונת "בחייס אלעמור" ש ביישוב מרעית שעתידה להיות מוכנה לאכלוס בעוד כשנה. לדברי הגב' אלון-בוקר, בסמוך לצביר מתגוררים בני משפחה אחרים ממשפחת אבו גודה המשתפים פעולה עם הרשות ועבורם מתוכננת שכונה במסגרת תכנית להסדרה במקום, שכונה 52 בכסייפה. למיטב ידיעתה, תושבי הצביר יודעים על המו"מ המתנהל מול בני משפחתם אך לא משתפים פעולה.

כאמור נספח ב' הינו תצלום אוויר המתעד את כלל המבנים בצביר לגביהם נפתחו תיקי פיקוח.

נספח ג' הינו המכתבים אשר הועברו לגב' סיגל א ורבך-סלומון מהמחלקה להנחיית תובעים ביחס לכל מבנה ומבנה בצביר.

21. יריב אביטבול – מרכז בכיר מו"מ גזרת כסייפה ברשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב

כעולה מתצהירו של מר אביטבול, משפחתו המורחבת של המבקש מונה כ-20 זכאים ומתגוררת מזרחית לכסייפה בצביר 630 במקרקעין בבעלות מדינת ישראל.

בסמוך לאחר מועד התחלת עבודתו בגזרת כסייפה, בסוף שנת 2016, נערכה בדיקה עם היועצים החברתיים מטעם משרד המתכננים בנוגע להיתכנות להסדרת התיישבותם של משפחת אבו גודה במקרקעין בהם הם מתגוררים.

בחודש דצמבר 2016, ערך סיור בצביר ביחד עם גב' רוית פלג, היועצת החברתית מטעם המשרד המתכנן. לדבריו, פגשו מספר גברים בני 40-50 ליד אוהל האירוח והסבירו להם כי קיימת אפשרות להסדרת בתיהם במקומם, אולם, הנ"ל בחרו שלא לשתף עימם פעולה ולא היו מעוניינים בקבלת פרטים נוספים.

22. במהלך השנים 2017 ו-2018 ערך שני ביקורים נוספים בצביר, במסגרת עבודתו השוטפת, וזאת בניסיון לקבל את עמדתם של משפחת אבו גודה בנוגע לאפשרות של הסדרת מגוריהם במקום. לדבריו, פגש מספר בני משפחה וביקש לשוחח עימם לצורך קבלת עמדתם, אולם, לא זכה לשיתוף פעולה מצידם.

לדבריו, האנשים שפגש במהלך ביקוריו מסרו לו כי הם צריכים לקבל החלטה משותפת עם שאר בני משפחתם וכי הם יתאמו איתו מועד לפגישה.

לדבריו, השאיר לנוכחים את מספר הטלפון שלו וכן כרטיס ביקור, אולם, אלו מעולם לא יצרו עמו קשר.

23. עוד מוסיף מר אביטבול, כי מספר ימים לאחר מעצר בנו של המבקש (בעקבות אירוע הרצח המפורט לעיל), בחודש דצמבר 2017, ערך ביקור נוסף בצביר. לדבריו, פגש מספר גברים אשר הזמינו אותו להיכנס לאוהל האירוח המשפחתי ושם קיימו שיחה. לדבריו, הסביר להם את מטרת הפגישה ומה הם הפתרונות שניתנים להצעה.

בני המשפחה הביעו התעניינות קלה ובתום הפגישה השאיר פרטים ליצירת קשר, אולם לא הייתה כל פניה מצדם של המשפחה.

למיטב ידיעתו של מר אביטבול, הצביר נכלל בתכנית החומש לאכיפה שאושרה בהחלטת ממשלה 2397, מיום 27.2.17, ותוכנן לביצוע במהלך ש נת 2019, כאשר במהלך שנת 2018 הוחלט להקדים את הטפול האכיפתי בצביר משנת 2019 לשנת 2018.

לדבריו, בהעדר שיתוף פעולה מצדם של בני המשפחה, לא קודמה הכוונה לתכנן עבור המשפחה שכונה במיקומם. עוד הוסיף כי למשפחת אבו גודה קיים פתרון מגורים חלופי במגרשים בשכונת "בחייס אלעמור" ביישוב מרעית, וצפוי כי פיתוח כלל המגרשים בשכונה יושלם עד תחילת 2020 וניתן יהיה להכשיר את המגרשים המיועדים לבני המשפחה עוד במהלך שנת 2019.

24. עוד מוסיף מר אביטבול כי קיים פתרון זמין לאכלוס מיידי בכסייפה שיכול לתת מענה לפינוי של המשפחה בלוחות זמנים קצרים, שנובע מהצורך לביצוע הריסה מהירה של מבנה בלתי חוקי.

בתמיכה לתצהירו צירף מר אביטבול שני נספחים: האחד – תרשים שכונת המגורים המתוכננת ( נספח א'); והשני – בקשת רשות הבדואים מהמחלקה לאכיפת דיני התכנון והבנייה מחודש מאי 2018 ( נספח ב').

25. תצהירים מטעם המבקש

כאמור המבקש הגיש שני תצהירים, האחד שלו והשני של אחיו, מר חוסיין אבו גודה.

תצהירו של עודה אבו גודה – המבקש

המבקש מצהיר כי הוא הבעלים של הבית נשוא התיק, וכן מצהיר כי נגד בית זה ניתן צו הריסה בתאריך 19.4.2005. לדבריו, לאחר מתן הצו הנ"ל ובמשך 14 שנים, לא הייתה כל פניה או בקשה להרוס בית זה אלא היה ברור כי בית זה לא מיועד להריסה כמו בתים רבים אחרים הקיימים בפזורה הבדואית בסמוך לישוב כסייפה, שאין כוונה להרוס אותם.

לדבריו, מאז האירוע בו רצח בנו את חייל צה"ל רון קוקיא ז"ל בתאריך 29.11.17, חייו וחיי בני משפחתו נהפכו לגיהינום ממש. המצהיר ובני משפחתו מגנים את המעשה הנפשע שביצע בנם, ומביעים צער עמוק ואמיתי על האירוע, אולם לדבריו, מאז קרות האירוע, המשיב ובני משפחתו סובלים מהתנכלויות רבות וקשות מצד רשויות האכיפה שכללו החרמת כספים ועוד אירועים.

26. לדבריו ביום 13.6.18, התקשר אליו שוטר מהיחידה המטפלת בענייני הריסת בתים והודיע לו כי בשבוע הקרוב יש כוונה לבצע את צו ההריסה הקיים לביתו, ולכן פנה לעו"ד נסאר המייצגו בבקשה.

לדבריו, המדינה החליטה ליישם את צו ההריסה בשל מניעים זרים לחלוטין הנובעים כאמור מהאירוע בו רצח בנו את החייל.

לדבריו, מבנים רבים בסביבת ביתו הם באותו מצב והמדינה לא פועלת לאכוף צווי הריסה נגד מבנים אלו.

לדבריו, טענת המשיבה לפיה, המבקש סירב להצעות שהוצעו להם להסדרה היא אינה נכונה ולטענתו הרשות לא מיצתה עמו ובני משפחתו את המשא ומתן שנקטע לדבריו לאחר אירוע הרצח שביצע בנו.

לטענתו, לאחר אירוע הרצח, הופסק המשא ומתן וכל הניסיונות מטעם המשפחה לקדם את העניין נתקלו בסירוב ולא ניתנה אפשרות לנהל משא ומתן אמיתי וענייני.

27. לדבריו, מר אביטבול פגש את משפחתו פעם אחת בלבד ומיד לאחר אירוע הרצח, נותק הקשר ולא הייתה התקדמות במשא ומתן.

לדבריו, על אף שהיה בכוונת המדינה לתכנן שתי שכונות בכסייפה, שכונה 52 ושכונה 53, כפתרון למשפחת אבו גודה, תכנון זה הופסק מיד לאחר אירוע הרצח.

באשר לפתרון המוצע כי בני משפחת אבו גודה יעברו לישוב מרעית, מוסר המבקש כי מדובר בפתרון שכל כולו המשך ישיר להתעללות בו ובבני משפחתו ואקט ענישתי, שכן, לו ולבני משפחתו אין כל זיקה לישוב זה ואין כל מ כנה משותף בין משפחתו לבין המשפחות האמורות להתגורר בישוב.

28. חוסיין אבו גודה - אחיו של המבקש

לדבריו, מאז אירוע הרצח, הפכו חיי משפחתו לגיהינום. גם הוא מגנה בכל תוקף את מעשה הרצח. לדבריו, הטענה כאילו משפחתו סירבה להצעות שהוצעו להסדרה אינה נכונה ולטענתו הרשות לא מיצתה את המשא ומתן עמו ועם בני משפחתו וזה נקטע לאחר אירוע הרצח.

בהמשך, חוזר המצהיר על הטענות אשר הועלו על ידי המבקש באופן מדויק.

הדיון בפניי מיום 25.9.19

29. כאמור בדיון זה, העידו בפניי מר יריב אביטבול ומר יריב מעיין.

עדותו של מר יריב אביטבול

מר אביטבול שבתפקידו הינו איש הסדרה ברשות, הרחיב בעדותו בפניי על המגעים שהתנהלו, או שמא נכון יותר לומר ניסיונות המגעים, אל מול משפחת המבקש. לדבריו: "אני הגעתי למשפחה במסגרת הסיורים שלי פעמיים לפני האירוע (אירוע הרצח; ח.פ.) ופעם אחת גם אחרי האירוע. זה היה לקראת המעצר של אחד מהילדים של עודה. בפעם אחת מהפעמים הראשונות לא ירדתי מהרכב, פעם אחת אפילו הגעתי עם מהנדסת וכל פעם נעניתי שהמשפחה צריכה לשבת ולחשוב. כמובן שאחרי גם שעזבתי גם לא קיבלתי שיחת טלפון. הפעם השלישית שהגעתי לשם זה היה כמה ימים אחרי המעצר של הבנים של עודה ואז הוזמנתי לשבת יחד עם המשפחה, ישבנו בשיג במבנה האירוח של המשפחה, ישבתי שם שעה-שעה וחצי, הצגתי מה אני עושה, מה התפקיד שלי ומה אני מנסה לקדם מבחינת התכנון... הם אמרו שהם צריכים לשבת ביניהם, האחרים שצריכים לשבת ולקבל החלטה, אין ראש משפחה אחד שמחליט, ויצרו איתי קשר" (עמודים 4-5 לפרוטוקול הדיון).

30. באשר לאפשרות, שגם הוזכרה בתצהיר המבקש לפיה, המבקש וכן משפחתו המורחבת יוסדרו בשכונה 52, מסר מר אביטבול כי: "במסגרת בדיקת התכנות בדקנו את שכונה 52 זה בדיוק איפה שהמשפחה יושבת היום. הפרויקט לא התקדם אפילו לשום דבר, אפילו לא לרמה של יצירת חלופות תכנון, אחד כי המשפחה עצמה החלק שלהם לא שיתף פעולה וגם לא היה לנו נפח של מגרשים" (עמוד 6 לפרוטוקול הדיון).

31. לשאלת ב"כ המבקש ביחס לבעייתיות בהעברת המשפחה לחלופה התכנונית בישוב מרעית, מסר מר אביטבול כי: "מרעית הוא אזור מאוד ענק. לגבי מה שאמרת הרגישות בעניין העברה אני מודע לזה. זה לחם חוקי, ולכן המקום שנבחר להם הוא אדמת מדינה ללא זיקה של משפחות אחרות, נקיה מכל שיג, מתוכננת בשלבי פיתוח, כך שהיא זמינה וישימה למשפחות אחרות, כולל אבו גודה. זה נכון שאין שם עכשיו משפחות מאבו גודה אבל האזור עצמו נבחר בכוונה תחילה כאזור שייתן מענה לכלל המשפחות שאין להם זיקה לקרקע" (עמוד 6, שורות 23-27, לפרוטוקול הדיון).

בהמשך, מוסיף מר אביטבול כי: "יגורו משפחות אחרות בתוך השכונה אבל השכונה חולקה למתחמים וגם את 20 המגרשים ששריינתי למשפחה הם צמודים אחד לשני " (עמוד 7, שורות 1-3, לפרוטוקול הדיון).

32. ב"כ המבקש הפנה שאלה נוספת למר אביטבול וטען בפניו, כי הרשות ביקשה להרחיק את משפחת אבו גודה למקומה הנוכחי ולהרוס את הבית, וזאת בהמשך לאירוע הרצח. על כך עונה מר אביטבול: "אין לי בעיה. אני גם אמרתי קודם אם אני מדבר ספציפית לעודה כי הוא נשוא הדיון היום פתרון הסדרה במגרש הנמצא פחות מ-300 מטר מהבית שהוא נמצא בו היום, קיים בתוך כסייפה, אדמת מדינה רשומה היום על פשרה שנעשתה. יש שם משפחות אחרות. זה קיים ובר מימוש מחר בבוקר. המגרש מוכן למסירה. אם אני מדבר על כל המשפחה, אין לי שם מקום. המקום היחיד שיש לכל המשפחה והוא ישים, זה כמו שציירתי בנספח ורשמתי. יש פה 20 מגרשים שמשוריינים לטובת העניין וזמינים ומוכנים עבור המשפחה... ש. מחר יכולים ללכת לבנות? ת. כן. צריך להוציא היתר" (עמוד 7, שורות 20-26 לפרוטוקול הדיון).

33. עדותו של יאיר מעין – מנכ"ל הרשות

עדותו של מר מעין, אשר מטבע הדברים ומתוקף תפקידו של מר מעין הינה עדות שמאפשרת מבט על בדבר ה תנהלות הרשות, נגעה בעניינים אלה:

"ש. מניסיון שלך כמנכל הרשות לפיתוח והתיישבות, אתם מדברים עם משפחות, לפעמים מסרבים תחילה, כי זה טיבם של אנשים, ואחר כך מגיעים להסדר. יש משפחות שישבתם איתם 30 פעם ולא הגעתם להסדר. אתה חושב שלשבת איתם פעמיים-שלוש זה מספיק כדי לומר שהם לא רצו הסדרה".
ת. ... אלא למקרה שלהם עם משפחה שיושבת מחוץ לקו הכחול של כסייפה קרוב לכביש. בדרך כלל מי שיושב מחוץ לקו כחול אנחנו מעבירים אותו פנימה לתוך יישוב קיים. במקרה הזה, בחנו אפשרות להשאיר אותם במקומם ולתכנן להם במקומם. ברגע שהם לא שיתפו פעולה אמרנו אוקיי לא נרחיב את הקו הכחול של כסייפה וכמו שמקובל במקומות אחרים להכניס את המשפחה לתוך קו כחול. הישוב כסייפה עצמו רובו הגדול בתביעות בעלות ולכן הפתרון שאנו צריכים למצוא (למבקש ולמשפחתו; ח.פ.) הוא אדמות מדינה. מצאנו אדמות מדינה" (עמודים 9-10 לפרוטוקול הדיון).

בהמשך מוסיף מר מעין:

"אני רוצה לחדד, יש סוגים שונים של מיקומים של אנשים שהם משפיעים על התנהלות. אנשים שיושבים בתוך קו כחול ופתרון ההסדרה שלהם הוא בתוך קו כחול, מה שאנו קוראים 'הסדרה במקום', זה בכל מקרה יהיה במקום. השאלה היא רק אם זה יהיה בתיאום איתם. אנחנו מעדיפים שזה יהיה בתיאום איתם. במקרה הזה הנוכחי, משהו קרה, שכונה 52-53, זה משפחה שנמצאים מחוץ לקו הכחול של כסייפה. אנחנו לא מרחיבים ישובים. זה מאות אלפי דונם. אנחנו בדרך כלל נמנעים מלהרחיב ישובים אלא אם כן מדובר בקבוצה גדולה והרכז ממליץ – שמע, הם רוצים להישאר כמשפחה וכו'. גם אם נרחיב את הקו הכחול אבל המשפחה מתנגדת, לא ניתן להם את ההטבה הזו. זו הטבה. בשגרה לא עושים את זה. מדובר באדמת מדינה. מדובר באנשים שפלשו לקרקע במרכאות. אני לא רוצה להשתמש במונח המשפטי אדמת מדינה בבעלות המדינה ובכל זאת הצענו להם בואו נסדיר לכם את זה אבל לא רצו אז ההצעה פג תוקפה" (עמוד 10, שורות 24-34 לפרוטוקול הדיון ).

34. ב"כ המבקש שאל את מר מעין ביחס לעניינה של משפחה אחרת, משפחת אלע'נאמי, שבעניינה הוסדרה התיישבותם במקום שהוא מרוחק יותר מכסייפה. בתשובה לכך עונה מר מעיין כי:
"למה? מדובר בשכונה שרובה חיילים משוחררים. שיתפו פעולה ולא רק ששיתפו פעולה, לחצו עליהם הקימו לנו שכונה. אפשר גם שזה יירשם בפרוטוקול. אנחנו נותנים עדיפות לחיילים משוחררים בכל הנגב. בנוסף אליהם יש עוד שתי שכונות חדשות שאנחנו מתכננים עכשיו בכסייפה מחוץ לקו כחול של שתי משפחות שמשתפות פעולה" (עמוד 11, שורות 3-7 לפרוטוקול הדיון ).

35. לשאלת בית המשפט, האם הסדרה במקום היא משהו רלוונטי היום, עונה מר מעין: "היום כבר לא. עשינו בדיקת התכנות להקים שם שכונה חדשה. כיוון שלא היה שיתוף פעולה ירדנו מזה". לשאלה נוספת של בית המשפט, אם יבואו היום משפחת המבקש המורחבת ויבקשו ויסכימו להסדיר אותם במקום, מה תהיה עמדת הרשות, עונה מר מעין: "היום לא נמליץ להרחיב קו כחול שכבר פיתחנו שכונה. יכולים מיד לקבל את המענק שמגיע להם. יש מענק פיצוי. מקבלים מגרשים ללא תמורה" (עמ' 11 שורות 17-24 לפרוטוקול הדיון . הדגש שלי; ח.פ.).

לשאלת ב"כ המבקש, מדוע לא נאכף החוק ביחס לעוד כמה צבירים שנמצאים בקרבת הצביר בו נמצא ביתו של המבקש, עונה מר מעין: "כמו שאמרתי, רשות הבדואים אינה עוסקת בפעילות אכיפה אלא בפעילות הסדרה. פעילות ההסדרה נעשית בהתאם לתכנית עבודה. אני לא יודע אם הוגשה להם או לא, אבל יש תכנית עבודה. אם התושבים שאמורים להיות מוסדרים אינם משתפים פעולה, אנו פונים לבצע אכיפה. השנה הועברו לגופי אכיפה מעל 150 צבירים שאינם משתפים פעילים. יש חוק במדינה. איננו מעבירים ביום אחד 100,000 תושבים לטיפול בית המשפט. אנחנו בונים להם פתרון ואם הם לא משתפים פעולה, אנו פונים לרשות אכיפה" (עמוד 11, שורות 27-32 לפרוטוקול הדיון ).

36. הדיון מיום 10.11.19

כאמור בדיון זה נשמעה עדותם של מר אילן אוחיון מטעם המשיבה וכן של המבקש ואחיו מטעמו.

עדותו של מר אילן אוחיון

העד הסביר כי הוא משמש כמנהל מרחב ההסדרה:

"מרחב הסדרה היחידה הארצית מתעסק בבקשות אכיפה, במקרה שהרשות מגיעה למבוי סתום עם האוכלוסיה כאשר יש לה פתרון הסדרתי. לאחר קבלת אישור הפרקליטות אנחנו נכנסים לפעולה של אכיפה ופותחים לכלל המבנים.
ש. אני מפנה אותך לסעיף 3 לתצהירך, אתם קיבלתם הוראה לקדם הליכי אכיפה בעקבות מבוי סתום?
ת. רשות הבדואים פונה לפרקליטות ומבקשת סיוע אכיפה, הפרקליטות מאשרת ואחרי שהיא מאשרת אנחנו מתחילים הליכי אכיפה.
ש. האם אתה יודע אם יש לפרקליטות כללים אם היא מאשרת או לא?
ת. לתת רק במקרים בהם יש פתרון הסדרתי שהיא רואה שיש פתרון הסדרתי שמניח את הדעת אז היא מאשרת" (עמודים 5-6, לפרוטוקול הדיון).

בהמשך נשאל העד אודות שכונה 52-53:
"ש. אתה מודע לשכונה 52-53 שהיו צריכים להיות ליד משפחת המבקש?
ת. לא. אני יודע שהעמדה של הרשות היא שהצביר 630 לא יוכל להיות מוסדר במקומו והוא אמור לעבור משם בכל מקרה" (עמוד 6, שורות 7-9 לפרוטוקול הדיון).

37. עדותו של המבקש

לדבריו, נציגי הרשות היו אצלו פעם אחת והמשפחה ביקשה במפורש לתת להם כמה ימים להתייעץ על מנת להגיע להחלטה לעשות שכונה במקום בו הם נמצאים כיום. בפעם השנייה לדבריו, הגיעו אליהם יומיים אחרי אירוע הרצח והם לא היו פנויים לדבר עם אף אחד.

לשאלת ב"כ המשיבה עונה המבקש כי בסופו של יום מה שהם מקווים שיקרה זה הסדרה במקום.

לשאלת ב"כ המשיבה, מה יקרה אם הרשות לא תסדיר במקום, עונה המבקש:

"הם לא יכולים אליי באמצע 500,000 איש 10 ק"מ שמסביב. יש סיבה לזה. מתוך אנשים מכל הכיוונים. אני לא מתכוון לגור באף מקום. זה שיש אסונות ובית המשפט יודע על האסונות שקורים מסביב" (עמוד 7, שורות 24-32 לפרוטוקול).

לדבריו, האכיפה נעשית רק כלפי בני משפחתו ולא כלפי משפחות אחרות שנמצאות גם באזור צביר 630.

לשאלת ב"כ המשיבה מתי החזיר המבקש תשובה לנציג הרשות (מר יריב אביטבול), לגבי הצעותיו, מסר כי לא חזר אליו מעולם עם תשובה, שכן, זה כבר היה אחרי אירוע הרצח ולאחר מכן יריב הודיע שעוצרים את התכנון.

38. לשאלת בית המשפט מה עשה המבקש מאז החלטתו של כב' השופט אינפלד שניתנה ביום 13.1.19 מבחינת קידום ההליכים מול הרשות, השיב המבקש: "שהרשות אומרת רק לא. לא נעשה שכונה ובסופו של דבר זה מתוכנן לשכונה. זה פחות מ-50 מטר ממני נבנית השכונה. הרשות עושה פרינציפ היא רוצה להרוס ואחר כך צריכים למצוא פתרון. היה גם דיבור עם המנהלת, גם אצל אדון אוחיון היינו אצלו במשרד והם שותקי ם, כאילו לא אכפת להם שום דבר", (עמוד 9, שורות 23-29 לפרוטוקול הדיון).

39. עדותו של מר חוסיין אבו גודה- אחיו של המבקש

מר חוסיין אבו גודה נשאל האם הוא זוכר כמה פעמים היה יריב אביטבול אצל המשפחה ומוסר:
"שלוש פעמים. פעם אחת הוא היה בשעה מאוחרת בלילה ולא תיאמו איתי פגישה ואמרתי לו שאני לא מוכן לשבת איתם יותר מאוחר. בפעם השנייה, זה היה ביום שישי, הוא היה והראה לי תמונות ומסילת ברזל, חלוקת מגרשים של השכנים לשכונה 52, והראה לי על המפה מרחק של מסילת הברזל מהבתים שלנו ואיפה היא עוברת, ושאל אותי אם אני מסכים להתחיל לעבוד ואמרתי שאני מוכן שתתחיל העבודה. אחרי תקופה בא מר אילן (אילן אוחיון) ושם התראות על כל הבתים והילדים קרעו את ההתראות.

40. לשאלת בית המשפט לעניין קריעת ההתראות שהודבקו על המבנים , מוסר המצהיר, כי:

"לא יודע. הילדים קרעו ולא ראיתי את התאריך שאני צריך לבוא אליו. בפעם השלישית הוא בא ולמחרת הגעתי אליו למשרד. הוא אמר לי לגבי ההתרעות ללכת למר יריב. הוא התקשר עם הטלפון שלו אישית וקבע פגישה ביום שני. באותו היום ניגשתי למשרדים של מנהלת הבדואים ואמרו לי שיריב לא נמצא. התקשרתי אל יריב מיליון פעם והוא לא ענה לי ואז נותק הקשר לגמרי. פעם אחת תפסתי אותו כאשר הלכתי למשרדים שלהם ואמרתי לו שיש לי אישורים של פקיד הסדר. הוא אמר שהוא צריך להחזיר לי תשובה ומאז לא החזיר לי תשובה. הסברתי לו שתכננתם את התכנית יותר רחוק ואמרתי שאני מסכים לשכונה 52 למשפחה שלי ובשטח שלי.
ש. קיבלת תשובה?
ת. כך הוא אמר. אחרי המקרה הטרגי הזה באו אלינו כל הרשויות, מנהל, מס הכנסה, מע"מ וביטוח לאומי וגם משרד החקלאות. התלבשו עלינו כולם. גם באותה תקופה הרסו שלושה בתים שצמודים אלינו" (עמוד 10, שורות 8-26).

41. סיכומי הצדדים

סיכומי המשיבה

לדברי ב"כ המשיבה, המשיבה הגישה ראיות מוחשיות וטובות לכך כי המתינה לביצוע הצו עד למועד שבו קיבלה פניה מהרשות כי ניסיונות ההסדרה כשלו ומאידך, קיים פתרון טוב שהוצע למשפחת המשיב.

לדברי ב"כ המשיבה, עדי המשיבה מר מעין ומר אביטבול העידו, כי בעבר הייתה כוונה לנסות למצוא פתרון הסדרתי במקרקעין עליהם מוצבים המבנים, אך מאחר שלא היה שיתוף פעולה, כוונה זו בוטלה ואותה כוונה לתכנן את שכונה 52 בוטלה.

אין עוד היום שום כוונה או שום פתרון הסדרתי במקום והפתרונות הזמינים שהוצעו הם בישוב מרעית או לחילופין פתרון נקודתי שהוצע למבקש עצמו בשכונה 48 בתוך כסיייפה.

עוד מוסיף ב"כ המשיבה ואומר, כי ההחלטה על הטיפול בצביר כולו התקבלה במסגרת החלטת ממשלה הרבה לפני האירוע המצער.

42. עוד מוסיף ב"כ המשיבה, כי הוכח כי המשיבה פעלה כנגד כל המבנים בצביר באופן ששולל את הבסיס מטענה של אכיפה בררנית ומטענה של שיקולים זרים הקשורים לאותו אירוע טרגי.

ב"כ המשיבה מוסיף כי הוכח כי ראש הראשות ורכז הרשות לא ידעו על קיומו של צו ההריסה לביתו של המבקש במועד קבלת ההחלטה על הטיפול האכיפתי בצביר.

43. באשר למבקש עצמו, טוען ב"כ המשיבה, כי זה מאשר כי אין לו כוונה להרוס את ביתו בעצמו אלא אם יוצע לו פתרון שיהיה מקובל עליו.

אין מחלוקת כי למבקש ואף למשפחתו המורחבת נמצא פתרון מגורים.

המבקש מלין על טיב הפתרון עצמו וטוען, כי זה אינו מקובל עליו, אולם, טענה זו חורגת ממסגרת הדיון אותו התווה כב' השופט אינפלד בהחלטתו האמורה לעיל.

44. לדברי ב"כ המשיבה, מעדות המצהיר מטעם המבקש מתגלה תמונה של העדר שיתוף פעולה מופגן לפעולות האכיפה וניסיונות ההסדרה במתחם. לדבריו, בנסיבות אלו, ולאחר שטענות המשיבה הוכחו בראיות טובות, שלא נסתרו בחקירה נגדית, הרי שיש לדחות את טענות המבקש ולכל היותר להיעתר לאורכה קצרה להתארגנות ולביצוע צו ההריסה.

45. סיכומי ב"כ המבקש

ב"כ המבקש בסיכומיו חזר על טענותיו העיקריות, כעולה מהתצהירים ומהעדויות.

לדבריו, פעולות הרשות לאורך כל הדרך חסרות שיקול דעת מנהלי, מוטות ונגועות בשיקולים זרים. לדבריו, גם לאחר שמיעת עדי המשיבה, עדיין קיימת בלב המבקש ההרגשה כי הרשות פועלת ממניעים זרים הקשורים לאותו מעשה נפשע אותו ביצע בנו של המבקש. לדבריו, העובדה כי קידומן של שכונות 52 ו-53 בכסייפה הופסק מיד לאחר אירוע הרצח – יש בו כדי להעיד על שיקול דעתה הלא ענייני של המשיבה.

46. ב"כ המבקש אף מלין על ניסיונות ההדברות המעטים ביותר שהיו אל מול משפחת המבקש. לדבריו, בידוע הוא כי הרשות פועלת באורך רוח כלפי משפחות ועורכת איתם מפגשים רבים וזאת לאור אופי עבודתה והאוכלוסייה האמורה, אולם, במקרה זה, הופסק המשא ומתן לאחר הרצח וכפועל יוצא ממנו.

47. לדברי ב"כ המבקש, לא הונח בפני בית המשפט כל מסמך המתייחס לשאלה מתי בוטלה הכוונה לתכנן את שכונות 52 ו-53, איך התקבלה החלטה זו, האם יש מסמך כלשהו או פרוטוקול שמתעד החלטה זו ובאלו נסיבות החלטה זו ניתנה, שכן, אם יתברר כי החלטה זו התקבלה משיקולים זרים ומטרתה לפגוע במבקש ובבני משפחתו, אזי מכוח ההגנה מן הצדק יוכל בית המשפט לאפשר אורכה לביצוע הצו שבמהלכה המבקש ומי מטעמו יפנו בעתירה לחייב הקמת השכונות האמורות ובכך יהיה סיכוי להכשיר את ביתו של המבקש.

ב"כ המבקש מוסיף וטוען כי חוסר שיתוף הפעולה דווקא נובע מצדה של הרשות, הרי שלאחר קיום פגישה מהותית אחת, בצד שני מפגשים לא מהותיים, חדלה את המשא ומתן, וזאת כאמור לטענת ב"כ המשיב, וזאת בשל אותו רצון "להעניש את משפחת המשיב".

48. באשר לפתרון המוצע למבקש ולמשפחתו המורחבת בישוב מרעית – ט וען ב"כ המבקש כי פתרון זה אינו מתחשב בצורכי המבקש ומשפחתו, ו זאת מאחר והאוכלוסייה המתוכננת לישוב מרעית והאינטראקציה בין אותה אוכלוסייה למשפחת המשיב, לא מאפשר ות פתרון זה ויכולה להביא לחיכוכים לא רצויים.

לאור האמור מבקש ב"כ המבקש כי בית המשפט יקבע כי הרשות פעלה ממניעים זרים, לא מיצתה את המשא ומתן עם משפחת המבקש, ביטלה שכונה מתוכננת ללא הצדקה ובכך פגעה במבקש ובבני משפחתו, והכל מטעמים של "ענישה" כלפי המבקש ומשפחתו, לאור מעשה הרצח שביצע בנו של המבקש.

ב"כ המבקש עותר לדחיית ביצוע צו ההריסה במספר שנים, תוך הוראה לרשות לבחון את הסדרת משפחת המבקש במקום, כפי שהתכוונה לעשות טרם אירוע הרצח.

49. דיון והכרעה

כאמור, הדיון הוחזר אליי על מנת שאדון בשאלה מצומצמת ואקבע מהי תקופת הדחייה לביצוע צו ההריסה, וזאת לאחר שאשמע את ראיות הצדדים לעניין טענות ההגנה מן הצדק שהעלה המבקש.

כידוע, טענת ההגנה מן הצדק אותה טוען המבקש, הוכרה בפסיקה, ובעקבות כך אף עוגנה בחוק, בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982.

המבחן להחלתה של הדוקטרינה נקבע כבר בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221 (1996):
"המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו הוא מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות. היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי, כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות הייתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם שמי שמעמדו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה" (עמ' 370 לפסק הדין).

בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' פ"ד נט(6), 776, שב בית המשפט על ההלכה לפיה, טענת ההגנה מן הצדק תתקבל במקרים נדירים בל בד, אולם, ריכך מעט את הלכת יפת וקבע כי ניתן יהיה להעלות טענה זו גם במקרים בהם התנהלותה של התביעה הייתה רשלנית, אך באופן שלא עולה עד כדי התנהגות שערורייתית:
"... ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק, מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבית הפגיעה בזכויותיו, עם זאת, אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל עיקר, אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר" (עמ' 207 לפסק הדין).

בענייננו, לאחר שעיינתי בראיות הצדדים ושמעתי את מצהירי הם, הגעתי למסקנה כי דין טענתיו של המבקש להידחות, באשר המשיבה הצליחה, לטעמי, להוכיח כי בעניינו של המבקש לא התקיימה אכיפה בררנית כזו או אחרת אשר נבעה מרצון "להעניש" את המבקש ומשפחתו בגין מעשה הטרור שביצע בנו של המבקש. לטעמי, התנהלותה של המשיבה בעניינו של המבקש, כמו גם בעניינם של כלל בני משפחתו המתגוררים בצביר, לא היה בה משום התנהלות רשלנית ובוודאי שלא היה בה משום רדיפה או התעמרות במבקש.

50. יוזכר, כי צו ההריסה בגין המבנה נשוא הבקשה הוצא כבר בשנת 2005, היינו שנים ארוכות טרם אירוע הטרור אותו ביצע בנו של המבקש.

נימוקי המשיבה לאי מימוש הצו עד לתקופה האחרונה, מקובלים עליי, שכן, כפי שעולה מתצהירו של מר אילן אוחיון, הרי שנכון להיום קיימים בידי גורמי האכיפה כ-1,000 צווי הריסה שיפוטיים הניתנים למימוש מיידי בכלל הפזורה הבדואית, וככלל, צווי ההריסה השיפוטיים הישנים מבוצעים כשנדרשים לכך, אם לשם הקמת תשתיות ואם על פי בקשה של רשות הבדואים וזאת במתחמים בהם כשלו ניסיונות ההדברות וההסדרה, ומאידך, קיימים פתרונות לתושבים.

51. אמנם, יש לשאול – האם ניתן לראות בהותרת צו הריסה על כנו מבלי לממשו למשך שנים כה ארוכות- במקרה שלפנינו 13 שנים - פעולה מנהלית תקינה, אולם, אינני נדרש לעניין זה, שכן הדבר כבר הוכרע על ידי הפסיקה כפי שאוזכרה בהחלטתו של כב' השופט אינפלד. (ראו סעיפים 33-34 להחלטתו האמורה לעיל).

על פי ראיות המשיבה עולה, כי תכנית החומש לאכיפה שכללה בין היתר גם את צביר 630, בו מתגורר המבקש, אושרה כבר ביום 27.2.17, בהחלטת ממשלה מס' 2397, היינו, גם ההחלטה לפעול בפעולות אכיפה נגד הצביר ניתנה עוד טרם מעשה הטרור אותו ביצע בנו של המבקש ובכל מקרה הצביר היה צפוי לביצוע פעולות אכיפה בשנת 2019 .

עוד אציין, כי כפי שעלה מעדויות המצהירים, אלו כלל לא ידעו על קיומו של אותו צו הריסה ישן, ורק לאחר שנודע להם על צו ההריסה הישן, הוחלט בהתייעצות עם הגורמים המשפטיים, שלא לפנות בבקשה חדשה נוספת להוצאת צו הריסה כנגד ביתו של המבקש, במסגרת הבקשות שהוגשו ביחס לשאר הבתים בצביר, וזאת על מנת לא לייצר כפל הליכים.

52. עוד שוכנעתי, מעדותם של מצהירי המשיבה ומהמסכמים שהציגו אלו בפניי כי מתקיים אצל המשיבה הליך סדור של קבלת החלטות המביא בחשבון את כלל השיקולים, לרבות השיקול של ההתחשבות בציבור, כאשר לשיקול זה היא נותנת חשיבות ראשונה במעלה.

הליך סדור זה יש בו, לטעמי, כדי לנטרל שיקולים פסולים וזרים בקבלת ההחלטות.

53. יש להדגיש ולציין, כי כעולה מדברי המצהירים, יריב אביטבול ואילן אוחיון, למבקש קיים פתרון הסדרתי ספציפי, הן בתוך הישוב כסייפה והן בישוב מרעית. יש לציין, כי בישוב כסייפה מדובר בפתרון רק למבקש ומשפחתו המצוי במרחק של כ-300 מטר מביתו הנוכחי המיועד להריסה, ואילו בישוב מרעית מדובר בפתרון לכלל משפחתו המורחבת של המבקש כאשר מדובר בכ-20 משפחות.

54. אציין כי על פי העולה מעדותו של אחיו של המבקש, ח וסיין אבו גודה, התגלתה בפניי תמונה של חוסר שיתוף פעולה מופגן ומכוון כלפי הרשויות מצידו של המבקש ומשפחתו המורחבת . חוסיין העיד כי גם כאשר נתלו על גבי המבנים בצביר הזמנות לחקירה, אלו נקרעו על ידי הילדים, ולמעשה על אף שהיו מודעים להזמנות כאמור, בחרו שלא להתייצב במשרדי הרשויות.

אומר עוד, כי על פי עדותו של מר יריב אביטבול, אכן נעשו מספר ניסיונות להידבר עם המשפחה ואלו החלו עוד בסוף שנת 2016 , אולם בסופו של יום, ומשלא היה שיתוף פעולה מצידה של המשפחה, המשיכו הרשויות בתכנון פתרונות לצביר כולו, כאשר יש לזכור כי רק כחמישה חודשים לאחר המפגש האחרון של המפקח יריב עם נציגי המשפחה הועבר בפועל הצביר לאכיפה.

55. כאשר נשאל המבקש על ידי מה נעשה מצד המשפחה מאז החלטתו של כב' השופט אינפלד, שניתנה בחודש ינואר השנה, היינו לפני 11 חודשים, השיב, כי למעשה מצד המשפחה לא נע שה דבר – לא במישור ההתנהלות מול הרשויות ולא במישור המשפטי.

בהקשר האמור, יש לזכור, כי אחת מהטענות המרכזיות של המבקש היא כי המדינה תכננה בתחילה להסדיר את המבקש ומשפחתו המורחבת במקום (במסגרת שכונה 52-53), ועל כך לא חלקו נציגי המשיבה, אולם לטענתו, בשל מעשה הטרור של בנו, בוטלה תכנית זו.

המבקש יכול היה לפנות בהליכים כאלה ואחרים, לרבות בעתירה מנהלית לבית המשפט המוסמך, ול בקש כי המשיבה תנמק מדוע לא תיצמד לתכניתה המקורית להסדרת כלל הצביר במקום. המבקש וכן משפחתו המורחבת, לא עשו דבר בהקשר זה.

יש לזכור, כי החלטת כב' השופט אינפלד הייתה, כי צו ההריסה ימומש והתיק הוחזר לבית משפט השלום אך בכדי לדון בשאלת אורכו של עיכוב הביצוע ביחס לצו כך שה מבקש עמד בפני מצב ודאי בו בית משפט שלערעור קבע כי צו ההריסה ימומש.

התנהלות זו של המבקש גובלת לטעמי בחוסר תום לב משווע, שכן, המבקש ומשפחתו ממשיכים לנהוג במדיניות של "שב ואל תעשה", מתוך תקווה וציפייה כי ההליכים יעוכבו פעם אחר פעם.

56. באשר לזניחת תכנית להסדרת המבקש והצביר כולו במקום, במסגרת שכונה 52-53 – נחה דעתי כי שיקולי המשיבה לעניין זה היו סבירים, שכן, כפי שעולה מעדויות המצהירים בעניין זה, התכנית נזנחה, שכן, לא היה שיתוף פעולה מצד המבקש ומצד כלל המשפחות האחרות בצביר, ובכל מקרה, בסופו של יום, מדובר ב כ-20 משפחות בלבד וכמות משפחות זו אינה מצדיקה הרחבת היישוב כסייפה והקמת שכונה נפרדת (לעניין זה ראו עדותם של מר יאיר מעין ומר יריב אביטבול בעמ' 6, 9-10 לפרוטוקול הדיון מיום 25.9.19 ).

57. כאמור לעיל, החלטתו של כב' השופט אינפלד ניתנה לפני כמעט שנה. גם אם הייתי סבור שיש ממש בטענות המבקש, הרי שלמעשה המבקש כבר קיבל, לאור דחיית הדיונים עד כה, ארכה מספיקה להתארגנות, או לחילופין לפעולה מול הרשות וכזאת כאמור לא עשה.

58. חשוב להזכיר כי בקשות לצווי הריסה הוגשו ביחס לכלל הצביר בו מתגורר המבקש, ובקשות אלו נידונות בפניי בימים אלו. אני רואה כאפשרות רחוקה וקלושה את הטענה שהעלה המבקש ולפיה הרשות פעלה נגד כל הצביר כצעד ענישתי בעקבות מעשיו של בנו.

59. לאור כל האמור לעיל, אני סבור כי המשיבה הצליחה להוכיח בראיות כי לא פעלה משיקולים זרים שאינם ממין העניין בעניינו של המבקש או בעניין הצביר כולו וכי קיימים כיום שני פתרונות זמינים עבור המבקש, האחד ביישוב כסייפה והשני ביישוב מרעית .

יחד עם זאת, ולפנים משורת הדין, אאפשר דחייה קצרה בביצוע הצו וזאת לצורך התארגנות טכנית של המבקש .

לפיכך, אני מורה כי צו ההריסה ייכנס לתוקפו ביום 27.2.2020, וזאת בכפוף להפקדת סך של 15,000 ₪ על ידי המבקש וכן חתימה על ערבות צד ג' בסך 25,000 ₪ כל אחת, שתיחתם על ידי 3 ערבים צד ג', בעלי תעודת זהות ישראלית.

הפיקדון יופקד והערבויות ייחתמו לא יאוחר מיום 8.12.19 בשעה 12:00.

ככל שלא יופקד הכסף ולא ייחתמו הערבויות ייכנס צו ההריסה לתוקף באופן מיידי.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ל' חשוון תש"פ, 28 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.