הדפסה

בית משפט השלום באשקלון תו"ח 23224-12-13

מספר בקשה:71
בפני
כבוד ה שופט עידו כפכפי

מבקשים/נאשמים 1-2

  1. ש.י. שפץ וקנין קבלני בנין בע"מ
  2. שמעון וקנין

ע"י ב"כ עו"ד נעמי וייל, עו"ד עודד בריק
וע"י ב"כ עו"ד שרון פטל, עו"ד טליה בלזר

נגד

משיבה/מאשימה
מדינת ישראל
ע"י פרקליטות המדינה המחלקה להנחיית התובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה , ע"י עו"ד שגב פלץ

החלטה

רקע וטענות הצדדים
1. ברחוב יוסף בורג בקריית מלאכי, עומדים היום שלושה בניינים בני 10 קומות, אשר נבנו על ידי המבקשת (הנאשמת) במסגרת מיזם שהיה ידוע בשם "פרוייקט לב הפארק". בבניין הדרומי, בניין מס' 3, אטומות הקומות העליונות ( 3.5 קומות ) ואין בה ן שימוש.

בגין עבודות הבניה של הנאשמת נוהלו הליכים משפטיים ממושכים, הן במישור המנהלי והן הליך זה בגין עבירות על חוק התכנון והבניה. בכתב האישום המתוקן כנגד המבקשים, המחזיק 12 עמודים, יש תיאור כרונולוגי ארוך ומפורט של הליך מתן ההיתרים לבניינים, תוך הוצאות היתרים לא חוקיים וסטייה מהיתרים אלו.

בקליפת אגוז מתאר כתב האישום כיצד תכנית 65 אפשרה לבנות שני בניינים בני 14 קומות מעל קומת כניסה מפולשת ושתי קומות חניה, שתהיה תת קרקעית או מקורה. מתואר כיצד ניתנו היתרי בניה בחוסר סמכות ובניגוד לתכנית 65 שהתירו לנאשמת להקים שלושה בניינים במקום שניים, תוך חריגה מהוראות נוספות של התכנית.

האישום השני מתאר כיצד נבנו בבניין 3, מעל 6.5 קומות שהותרו בהיתרים לא חוקיים, 3.5 קומות נוספות עם 18 יחידות דיור. עוד מתאר האישום עבירות נוספות של הפיכת מחסנים לדירות מגורים, פיצול דירות ובניית חניה בפלישה לשטח ציבורי.

2. לאחר ניהול הליך גישור ממושך, הגיעו הצדדים להסדר טיעון והמבקשים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן והורשעו ביום 24.4.17, על פי הודאתם, ונגזר בו ביום דינם בהתאם להסדר הטיעון. בגזר הדין הוטלו צווי הריסה, התאמה להיתר, וצו הפסקת שימוש, בהתאם לסעיפים 4 עד 8 להסדר הטיעון.

ביחס לצווי ההריסה והתאמה להיתר, נדחה בגזר הדין מועד כניסתם לתוקף עד ליום 25.4.2019, בהתאם להסכמת הצדדים לצורך ארכה כדי להתארגן לביצועם של הצווים.

ביום 3.4.19 הוגשה בקשה זו בה עותרים המבקשים להאריך בשנתיים, עד ליום 25.4.2021, את המועד לביצוע צווי ההריסה וההתאמה.

להבנת המטלות שהוטלו על המבקשים בגזר הדין, להלן עיקרי ההוראות בסעיפים 4 עד 8 להסדר הטיעון:
א. התאמת מבנה 3 והחומות ההיקפיות להיתר 2013093 והתאמת מבנה 2 להיתר 2009072.
ב. צו הריסה למשטח חניה מסומן ז' בתשריט 1 והריסת חומות תוחמות משטח זה.
ג. צו הפסקת שימוש מיידי בקומות שנבנו בסטייה מהיתר 2013093 ובחניות שסומנו בו להריסה.
ד. הסדרת השימושים המותרים של חדר השנאים, באמצעות תכנית לייצירת מגרש בייעוד מתקנים הנדסיים בשטח היתר 2009018 או בפתרון אחר שיותר כדין.

למעשה ההוראה המהותית ביותר של התאמת מבנה 3 היא הריסת 3.5 הקומות העליונות בבניין זה.

3. כדי להבין את הפתח הצר דרכו מנסים המבקשים להיכנס בבקשתם לארכה, ותקוותם כי ניתן לאשר את הבניין במתכונתו, להלן התוצאה האופרטיבית שנקבעה בתום ההליך המנהלי שקדם לכתב האישום, בעע"מ 6738/13 מדינת ישראל נ' ש.י.שפץ וקנין קבלני בניין בע"מ, 2.12.14 , סעיף 12 לפסק דינו של כב' השופט נ' הנדל:
"סיכומם של דברים: ועדת העררים הניחה כי הבנייה מכוחו של היתר הבניה היא בלתי חוקית ובטלה באופן מוחלט, וביססה על כך את החלטתה. משנמצא כי ההיתר בטל באופן יחסי בלבד, יש צורך בבחינת המצב החדש מבחינה תכנונית, תוך התייחסות לקיומו של בניין 3 במגרש. התוצאה היא שעל הוועדה המחוזית לדון מחדש בחלק מן האלמנטים בתכנית 92, אשר עשויים להיות מושפעים מקיומו של בניין 3, כגון סוגיות החניה, היקף תכסית הבנייה והשטחים הפתוחים וכדומה. מן הדברים הללו נגזרת תוצאה נוספת, והיא שאף בעניין האכלוס יש להתייחס להיתר כבטל באופן יחסי בלבד. ככל שחוקיות ההיתר היא המכשול היחיד בדרך לקבלת טופס אכלוס – הרי שאין מניעה להוציאו לגבי הדיירים בקומות התחתונות.

שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לקומות העליונות בבניין. כאמור, לפי הצהרת שפץ אלה טרם נמכרו, ולא נטענה לפגיעה בצדדים שלישיים כלשהם כתוצאה מכך שהקומות לא תאוכלסנה. בטלותו היחסית של היתר הבנייה, כפי שנקבעה, אינה מכשירה אף בנייה ללא היתר כלל. תוצאת האיזון הראוי בין מכלול השיקולים שפורטו לעיל היא שבצדק סירבה הוועדה להכשירן באמצעות תכנית 92. בכך נשמר האינטרס הציבורי בהרתעת עברייני בנייה. ידעו אלה כי תקוותם לצאת נשכרים ממעשיהם לא תתממש. על כן, ערעור המדינה מתקבל במובן הזה שהוועדה לא תדון בחלק של תכנית 92, המאפשר להוציא היתרי בנייה לבניית יחידות הדיור בקומות העליונות בבניין. בכך אין לומר מה ייעשה בקומות אלה, שעומדות על מכונן מעל לראש הדיירים כאבן שאין לה הופכין. יוזכר כי ישנו הליך פלילי תלוי ועומד בעניינן. כאמור, הפסיקה הכירה בכך שהדיירים יוכלו להביע את עמדתם גם בהליך זה, ככל שתוצאותיו עלולות לפגוע בהם באופן ישיר (ראו עניין ספטון לעיל). גם לאחר סיומו של ההליך הפלילי, על תוצאותיו, אין מניעה שגורמים אחרים, לרבות הדיירים, יגישו בקשות כדין המתייחסות אל הקומות העליונות. הכשרת קומות אלה על ידי שפץ עצמה לא תתאפשר. תוצאה זו מאזנת כראוי בין מכלול האינטרסים המשמשים בענייננו. כמובן אין בכך הבעת עמדה לגבי ההליך הפלילי או באשר לכל בקשה שתוגש, אם תוגש, ביחס לקומות העליונות (הדגשה שלי, ע.כ)" .

כב' השופט א' רובינשטיין סיכם כך, שם פסקאות יא – יג:
"במצב עניינים זה, מסכים אני עם חברי כי חרף החומרה היתרה העולה מהמתואר מעלה, בשלב זה הנוכחי הכף נוטה להכשרת 6.5 הקומות הראשונות בבניין 2ב – המאוכלסות – בדיעבד, בהתאם להיתר שניתן על-ידי הועדה המקומית, וזאת על דרך הבטלות היחסית, וככל שיעמוד המבנה בדרישות התכנוניות.

מנגד, כפי שציין חברי, אין בידינו להצטרף לקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה על הועדה המחוזית לשקול מחדש את תכנית 92 כמות שהיא על רקע הכשרת 6.5 הקומות. בשונה מאלה, דיירים טרם איכלסו את 2.5 הקומות הנוספות שנבנו ללא היתר כלל, ועל כן הפגיעה בצדדים שלישיים, ככל שהיא קיימת, פחותה. בנוסף לכך, כפי שציינתי מעלה, לא ייתכן כי נדבר גבוהה על חשיבות המלחמה בתופעת הבנייה הבלתי חוקית, בלא שניתן שיניים לאמירותינו (הדגשה שלי, ע.כ).

אין איפוא מקום לקבלתה של תכנית 92 כפי שהיא ולהכשרה בדיעבד של 2.5 הקומות הנוספות בבניין 2ב; הנושא יוחזר כמוצע לועדה המחוזית כדי שזו תבחן מחדש את סוגיות החניה, היקף השטחים הפתוחים, תכסית הבנייה וכיוצא באלה, והתאמתן לעצם קיומו של מבנה 2ב ול-6.5 הקומות הראשונות בו, אולם מבלי לאפשר את הכשרתן בדיעבד, כאמור, של 2.5 הקומות הנוספות, בהן לא תדון".

והוסיף כב' השופט א' שהם:
"במקרה שלפנינו, מדובר בחריגה משמעותית מהתכנית המקורית, היא תכנית מס' 65, שעל-פיה היו אמורים לקום שני בניינים ולא שלושה, תוך הותרת שטחים פתוחים רבים יותר, והקמת חניון תת קרקעי ולא עילי. חלף זאת, הוקמו 3 בניינים, כאשר הבניין השלישי הוקם על בסיס היתר שניתן שלא כדין, וחמור מכך – 2.5 קומות מתוכו נבנו מתוך חריגה מאותו היתר. במקום חניון תת קרקעי, נבנה חניון עילי, וזאת על חשבון השטחים הציבוריים הפתוחים. החריגה במקרה דנן, קשה לעיכול, ואי החוקיות הכרוכה בבנייה זו היא ברורה וחד משמעית, ואף בלתי מוצדקת מבחינה תכנונית.

בנסיבות אלה, ביטול היתרי הבנייה והריסת המבנה הבלתי חוקי הם צעדים מתבקשים, ואף מתחייבים מאליהם. ואולם, לאחר שניתן אישור לאכלוסו של בניין מס' 3 למעט הקומות שנבנו בניגוד להיתר, השתנתה במידה רבה נקודת האיזון".

עולה כי עמדת בית המשפט העליון בהליך האזרחי – מנהלי, הייתה כי למרות חומרת הפגיעה בשלטון החוק, נוצר מצב עשוי שיש להכשיר את 6.5 הקומות הראשונות, אולם לא את הקומות העליונות. עולה כי היה מקום להרוס את כל הבניין ולא לאשר את קיומו של ההיתר הלא חוקי , אולם התחשבו בתי המשפט בכך שאוכלס החלק התחתון של הבניין. אמרתו הנ"ל של השופט הנדל בדבר אפשרות הכשרת הקומות העליונות, מהווה לא יותר מאמרת אגב, וממילא לא הצטרפו אליה יתר חברי ההרכב.

על רקע הדברים האלו יש לבחון את טענות הצדדים.

עיקר טענות המבקשים
4. המבקשים טוענים כי לאור המניעה שלהם להכשיר את הקומות העליונות, מכרה המבקשת זכויותיה לחברת שוהם וספיר פרוייקטים והשקעות בע"מ ( להלן: חברת ספיר), ובמקביל פועלת להתאים הבניה להיתר. נטען כי קיים צפי לפיו ניתן יהיה לגבש עם גורמי התכנון את המתווה התכנוני לגבי אישור הקומות העליונות בבניין 3 ואת ביצוע צווי ההתאמ ה.

נטען כי מתכנן מטעם המבקשים ערך תכנית הכוללת אישור הקומות העליונות אשר הוגשה ביום 2.10.17 ונמשכה לאור עמדת הרשות המקומית. בקשה נוספת שהוגשה נדחתה על הסף בהחלטת הוועדה המקומית מיום 3.1.18, לאור העובדה כי היא זהה לתכנית 92 שנדחתה על ידי מוסדות התכנון ומאחר וחברת ספיר אינה מוסמכת להגיש את התכנית. ניסיון לדיון חוזר בוועדה המקומית נדחה גם הוא ביום 11.3.18 תוך שהוועדה המקומית העירה כי סבורה שיש למצוא פתרון שימנע הריסת הקומות העליונות.

המבקשים ניסו לקדם הגשת תכנית ישירות לוועדה המחוזית, ואף הונחו לפצל בקשתם לשתי בקשות האחת שתעסוק בהכשרת הקומות העליונות והשנייה בהתאמות הבינוי. מתארים הם את המגעים מול היועץ המשפטי של הוועדה המחוזית ממרץ 2018 ועד סמוך להגשת בקשה זו ולשיטתם עמדתם נדחית על הסף ללא טעמים מוצדקים, לרבות הניסיון לקדם תשריט חלוקה שיאפשר לעשות שימוש בחניות החורגות משטח הבניינים.

המבקשים סבורים כי לאחר הכוונה של הוועדה המחוזית, ולאור הערות בתי המשפט בהליכים השונים לרבות בגזר הדין, לרבות הקושי ההנדסי בהריסת הקומות העליונות, יש לאפשר זמן נוסף למציאת פתרון שיכשיר את המצב הקיים. לשיטת המבקשים הכשרה זו היא לטובת הדיירים, תסייע לפתרון מצוקת הדיור, ותמנע תוצאה אדריכלית פגומה של בניין החורג בגובהו משני הבניינים הסמוכים.

עמדת המשיבה
5. המשיבה מדגישה כי עד היום לא עשו המבקשים דבר, ואף לא החלו לקדם הסדרת חדר השנאים, וחלף זאת הגישו תכנית לכל המתחם שטרם החל הדיון בה. עוד הודגש כי נמשכת ההפרה של גזר הדין ביחס לצווי הפסקת השימוש בחניות שסומנו להריסה.

עמדת המדינה היא כי חברת ספיר לא זכאית להגיש כלל בקשה להכשרת הקומות העליונות, הן לאור קשרים עסקיים ושותפות עם הנאשם בחברה אחרת שהיא חברת בת של המבקשת, והן לאור כשלים קנייניים בזכותה הנטענת בבניין. הודגש כי עמדת היועץ המשפטי של הוועדה המחוזית היא כי חברת ספיר לא הוכיחה כי הינה מי שיש לו עניין בקרקע ולכן לא זכאית לקדם הליכי תכנון במקרקעין. עוד הודגש כי תכנית נוספת נדחתה גם מהטעם כי חורגת לשטחים שאין למגיש התכנית זכויות בהן. גם תשריט החלוקה שהוגש לא התקבל לדיון שכן לא תואם לתכנית 65 החלה.

מבלי להיכנס לעובי הקורה של ההליך התכנוני, השורה התחתונה היא כי אין בפני מוסדות התכנון כל תכנית או בקשה להיתר, וההיתר לא רק שאינו בהישג יד, אלא לא נראה כלל באופק, הואיל והליכי התכנון לא עברו את תנאי הסף והתכניות החלות אינן מאפשרות הוצאת היתר לחריגות.

נטען כי יש להעדיף את האינטרס הציבורי באכיפת עבירות בניה וביצועם של צווי בית משפט במועדם, ואין להנציח את העבירה על ידי ארכות. אשר לקושי הנטען בביצוע ההריסה, נטען כי אף לפי חוות הדעת מטעם המבקשים, משנת 2016, ההריסה אפשרית למרות מורכבותה לפי המהנדס. הודגש כי אכלוס הבניין התאפשר לאחר שהמבקשים הציגו חוות דעת מיום 23.1.12 שחלק ממנה קובע כי תוגש בקשה להריסת החלקים שנבנו ללא היתר. סוכם בסופו של יום, לאחר שהוגשה חוות דעת נוספת, כי הא כלוס מבוצע לאור אפשרות עתידית להרוס את הקומות העליונות. עוד הודגש חוסר תום הלב של המבקשים שלא עשו דבר בקשר לחניות הפולשות לשצ"פ ולא פעלו לאישור החריגות בבניין 2.
6. המדינה הפנתה לתיקון 116 לחוק אשר נתן משנה תוקף לפסיקה שקדמה לו וקבע סייגים ותנאים, בסעיף 254 לחוק, לאפשרות להאריך תוקפם של צווים. הודגש כי הפסיקה קובעת כי יש להחיל את רוח הוראות החוק גם על צווים קודמים, לאור הגבלת שיקול דעת בית המשפט בכל הנוגע להליכים שהתיקון חל עליהם.

הודגש כי גם לפני התיקון נפסק כי ארכה תינתן רק כאשר קיים סיכוי ממשי להכשרת העבירות תוך זמן סביר, כאשר ההיתר בהישג יד, ואין להנציח עבירות בניה על ידי בקשות לארכה.

תשובת המבקשים ועמדת הדיירים
7. ביום 16.7.19 הוגשה הודעה מטעם דיירי בניין 3 בה מבקשים הם להצטרף לעמדת המבקשים ומבקשים לעשות כל מאמץ להכשרת המצב הקיים. לשיטתם עמדת המדינה לא לוקחת בחשבון את הנזק הניכר שייגרם לדיירים והסכנה ליציבות המבנה עליה עמדה המבקשת בחוות דעת שצורפה לבקשתה.

בתשובת המבקשים הדגישו את הטענה כי עשו כל שניתן לקדם את התכנית להכשרת המצב הקיים ואילו מוסד התכנון מנע מהם בפועל להשיג התקדמות ממשית. נטען כי רק לאחרונה עלה בידם לקבל זימון לפגישה, שנקבעה ליום 23.7.19, אחריה מקווים כי ניתן יהיה להתקדם במהירות בהליך התכנוני. לשיטת המבקשים ניתן להכשיר את הבניה, גם מהטעם כי דחיית התכניות הדומות בעבר הייתה בטרם אושר קיומו של הבניין השלישי. הבנת המבקשים היא כי ההכרה בבטלות היחסית של ההיתר משמעותה כי נפתח ערוץ להכשיר את הקומות העליונות. אשר לטענה כי לא הכשירו רכיבים אחרים בהם הורשעו, הבהירו כי המטרה הייתה להכשיר את כל הדרוש היתר בבקשה אחת.

נטען כי אין מגבלה על חברת ספיר להתקדם בהליך הכשרת הקומות העליונות לאחר שרכשה כדין את הזכויות הקנייניות, ואין בקשר הרחוק של המבקש 2 לחברה זו כדי למנוע בקשות להיתרים מטעמה.

עוד הדגישו את הסכנה שבביצוע ההריסה בפועל. לשיטתם לא ניתן להסתמך על חוות הדעת ההנדסית שנערכה עבור מהנדס העיר בשנת 2012 כתמיכה לטענה כי ניתן להרוס את המבנה אלא יש להסתמך על חוות הדעת מטעמם המתריעה על סכנות ממשיות ליציבות המבנה אם תבוצע ההריסה. לסיכום נטען כי יש לתת משקל מכריע לעמדת הדיירים ואין לנהוג בבחינת "ייקוב הדין את ההר".

דיון והכרעה
8. למרות היקף הבניה הבלתי חוקית, הקושי ההנדסי שבהריסתה, ומורכבות ההליך התכנוני, ההכרעה בשאלה אם להעניק ארכה לביצוע צווי ההרי סה וההתאמה להיתר, צריכה להיות חדה וברורה, אין להעניק ארכה.

כפי שהדגיש בית המשפט העליון בהליך המנהלי:
"החריגה במקרה דנן, קשה לעיכול, ואי החוקיות הכרוכה בבנייה זו היא ברורה וחד משמעית, ואף בלתי מוצדקת מבחינה תכנונית. בנסיבות אלה, ביטול היתרי הבנייה והריסת המבנה הבלתי חוקי הם צעדים מתבקשים, ואף מתחייבים מאליהם".

נקבע שם כי יידעו הבונים ללא היתר כי תקוותם לצאת נשכרים ממעשיהם לא תתממש וכ י לא ייתכן כי נדבר גבוהה על חשיבות המלחמה בתופעת הבנייה הבלתי חוקית, בלא שניתן שיניים לאמירותינו .

די בהפניית המדינה לאמות המידה שהובהרו על ידי כב' השופט א' רובינשטיין בע"פ 6720/06 דהרי נ' מדינת ישראל, 22.8.06, פסקה ח':
"(4) להליכים שלפנינו אביא דברים שנכתבו בע"פ 10778/05 עבאסי הנזכר:
"דומה שאין ספק כי המדובר בניסיון למשוך הליכים בתקוה שבמועד עתידי תבוא בשורה ותוכשר הבניה הבלתי חוקית שעל אי חוקיותה אין חולק. המערער עושה שימוש בפתחים שפתח לו הדין, מתוך הנחה שטחנות הצדק טוחנות לאט ובינתיים אולי רווח והצלה יעמדו ממקום אחר".
 
(5) אכן זכותו של כל אדם לנסות להעביר את רוע הגזירה השיפוטית, אך חובתו של בית המשפט לומר, במקרה המתאים, עד כאן. אמות מידה לעיכוב ביצוע במקרה כגון דא ניתן לדמותן במובנים שונים לאלה הנוהגות בתחום האזרחי, קרי, סיכויי הערעור ומאזן הנוחות והקושי להשיב את המצב לקדמותו. אמנם אין המדובר במצב שניתן להשיבו לקדמותו בגדרי הערעור, והמדובר גם בפרנסת משפחות לא מעטות, ואיני מקל ראש בכך. אך ככל שעיינתי ושבתי ועיינתי בגזר הדין נשוא הערעור בבית משפט השלום, והפכתי והפכתי בו (כתב הערעור לבית המשפט המחוזי לא צורף, אך את הטענות בו ניתן לשער), סבורני כי סיכוייו קלושים מאוד. לאמיתו של דבר, חסד עצום עשו בתי המשפט עם המערערים שאיפשרו להם להמשיך שנים על שנים בהתרסה נגד החוק, בהקמת מערכת בניה ענפה, וטחנות הצדק אכן טוחנות לאט, ומהחלטה להחלטה נעה העגלה בכבדות. כאמור, באופק האמיתי אין הפתרון התכנוני למערערים נראה קרב. השאלה האמיתית אינה איפוא עיכוב למועד הערעור בבית המשפט המחוזי, שסיכוייו הם ככל הנראה כאמור, אלא ניסיון להרויח זמן אל מול גורמי התכנון. ואולם, אילו יכלו המערערים להראות כי הללו עומדים לאשר את תכניתם היו עושים כן בחפץ לב, אלא שהמשיבה כאן, מתוך גופי המדינה, והמתנגדת לעיכוב, היא היא הועדה המחוזית הרלבנטית, ומה נוסיף על כך. נוכח כל שראינו, דומה כי ארוכתם התכנונית של המערערים לא במהרה תצמח, אך לא בכך עסקינן, אלא בהפרת חוק ובמבנים שנולדו בחטא".

9. לכך יש להוסיף את מגמת הפסיקה לתת משנה תוקף להלכה הפסוקה לאחר תיקון 116, ולצמצם ככל הניתן מתן ארכות חסד המנציחות עבירות בניה. כך הובהר ברע"פ 146/18 חלבי נ' מדינת ישראל, 8.2.18:
" בית המשפט המחוזי הוסיף עוד, כי תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, הגם שאינו חל במקרה דנן, מלמד על כוונת המחוקק להגביל את האפשרות לעכב ביצועם של צווי הריסה שיפוטיים, וזאת לא בכדי. על יסוד האמור, קבע בית המשפט המחוזי, כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט השלום, לפיה יש לדחות את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע צו ההריסה.
...
סבורני, כי המקרה שלפנינו אינו נופל לגדר אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן. צו ההריסה ניתן ביום 10.11.2016, אך מועד כניסתו לתוקף נדחה ליום 01.01.2018, וזאת בכדי לאפשר למבקשים להשיג היתר בניה כדין. המדובר בארכה משמעותית בת כ-14 חודשים, אשר חורגת מן התקופה המותרת על פי תיקון 116 לחוק התכנון והבניה. משלא עלה בידי המבקשים להסדיר את נושא היתר הבניה, ומשהיתר הבניה בענייננו אינו מצוי, לטעמי, בהישג יד, שכן התכנית, שמכוחה ניתן להוציא היתר בניה, טרם הופקדה ואושרה, אין כל מקום להמשיך ולהורות על עיכוב ביצוע צו ההריסה".

וכך עמדתו העקבית של כב' השופט א' אינפלד בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשורה של החלטות שלחלקן הפנתה המשיבה.

כך בעתפ"ב (מח' ב"ש) 26921-10-18 ביטון נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה אשדוד, 21.10.18:
"ככל שחולף הזמן, הנטל על המבקש ארכה גובר. יש לקחת בחשבון גם שהמונח "בהישג יד" שאמנם בשלב מסוים הפך להיות "אופק תכנוני", פורש בצמצום יותר ויותר, עוד טרם תיקון 116. היום, לאחר תיקון 116, כאשר בוחנים את ההליכים שהחלו לפניו, הרי שהמונח מתפרש עוד יותר בצמצום".

(כמו כן ראה עמדתו אמנם ביחס לצווים מנהליים, אולם תוך הבהרה כי יש לצמצם באופן כללי את הארכות שניתנו לאור רוחו של תיקון 116, עפ"א (ב"ש) 8591-02-17 מדינת ישראל נ' אבו גוינה, 9.4.17, עפ"א (ב"ש) 5525-01-18 פטרה ס.ד.ר בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אשדוד, 11.1.18).

10. יישום הפסיקה והדין על המקרה הנדון מלמד כי אין כל בסיס לבקשת הארכה. די בעיון בתצהיר המתכנן כדי ללמוד כי מדובר במקרה בו ההליך התכנוני למעשה טרם נולד, שעה שהוועדה המחוזית קבעה כי התכניות שהוגשו לא עומדות בתנאי הסף. המתכנן סבור כי קיים אופק תכנוני, הן לגבי תוספת הקומות והן ליתר ההתאמות, אולם גם הוא לא מתיימר להעריך מתי יתקרב אופק זה מתקווה להיתר. המהלך התכנוני המבוקש כולל יצירת תאי שטח חדשים ושינוי ייעוד שטח משצ"פ למגורים. מדובר במהלך תכנוני מורכב, המחייב שינוי תכניות קיימות, וכל זאת בניגוד לדעת מוסדות התכנון, אשר את עמדתם מייצגת המשיבה בהליך זה.

הבקשה למתן ארכה של שנתיים, אשר גם במהלכן אין סיכוי כי התכנית תאושר, מהווה ניסיון לשים "רגל בדלת" לצורך פתח צר לארכות חוזרות ונשנות שיתבקשו בעתיד. אין לתת יד להתנהלות מעין זו ומקום בו אין תכנית חלה שמכוחה ניתן לאשר את העבירות הקיימות, אין כל מקום לארכה.

11. המבקשים מבקשים לתת משנה תוקף לעמדת הוועדה המקומית, אשר סבורה כי יש למצוא פתרון תכנוני להכשרת המצב הקיים, וכן להערתו של כב' השופט הנדל ולהערתי בגזר הדין באשר לבחינת אפשרות להכשרת הבניה.

אמירות אלו אינן בעלות תוקף משפטי מחייב, והבחינה היא, באופן המקל ביותר, האם נכון להיום יש סיכוי סביר בטווח הנראה לעין להכשיר את הבניה. כאמור לעיל, בשלב זה אן כל הליך תכנוני בר ביצוע, במיוחד נוכח עמדת המשיבה המייצגת את עמדת הוועדה המחוזית. העובדה כי הוועדה המקומית סבורה כי יש למצוא פתרון, אין לה משקל רב, נוכח נסיבות העניין בהן אותה וועדה הוציאה את ההיתרים הלא חוקיים.

יש לזכור כי היה מקום להרוס את כל הבניין השלישי, אולם מאחר והמבקשים הציבו עובדה מוגמרת ופעלו לאכלס את הבניין, כפו הם על גורמי התכנון באמצעות בית המשפט, לאשר את 6.5 הקומות התחתונות, מכוח הבטלות היחסית. בכך כבר עשה בית המשפט חסד עם המבקשים, ואין מקום להקלה נוספת במטרה להכשיר עבירות בניה בחריגה מהיתר לא חוקי מלכתחילה.

בית המשפט בהליך זה אינו חלק מגופי התכנון, ואינו בוחן את סבירות החלטתם לא לקבל לרישום את הבקשות להיתרים של המבקשים. על המבקשים הנטל להוכיח כי ניתן להכשיר את המצב הקיים תוך זמן קצר. המבקשים אשר יודעים כי אין סיכוי לאישור מעין זה, ולא התקדמו כלל במשך שנתיים, מבקשים למעשה להנציח את המצב הקיים, ללא כל הליך תכנוני בהליכי אישור. אין מקום לאשר בקשה מעין זו.

לא מצאתי כי מדובר במצב בו רשות התכנון בכובעה האחד מסכלת את התכניות ובכובעה האחר כמאשימה מבקשת להרוס. רוב טענות המבקשים נוגעות לתלונות בנוגע ליועץ המשפטי של הוועדה המחוזית וסירובו להיפגש איתם ולהנחות אותם באשר להליך התכנוני שיכול ויהיה מקובל על ידי הוועדה המחוזית. טענות אלו רק מדגישות כי אין הליך תכנוני קיים, ורק רצון להבין איזה הליך תכנוני הוא אפשרי.

12. בהעדר עילה עובדתית או משפטית לבקשה, מנסים המבקשים לשים דגש על טענות "אווירה" ועל "מאזן הנוחות", והצורך לוותר על אינטרס האכיפה לטובת הכשרת המצב הקיים. אין בידי לקבל את הטענה כי שיקולים אלו מטים את הכף לעבר ארכה.

חומרת העבירות והזלזול בחוקי התכנון והבניה הוא בוטה במידה המטה את הכף לתת משקל נמוך לשיקולים אחרים. ההיתר בהסדר הטיעון אשר אליו צריכים להתאים המבקשים את הבניה הוא היתר 2013093 ביחס אליו נקבע בכתב האישום המתוקן, בו הודו המבקשים, כי כולל הוא הריסה של קומה וחצי מעבר להיתר 2009046. כמפורט לעיל, לצורך קבלת אישור האכלוס התחייבו המבקשים להרוס את הקומות החורגות מההיתרים הלא חוקיים.

בנסיבות אלו אין לתת יד לניסיון המבקשים לעקוף את ההגבלות החלות עליהן דרך העברת הזכויות לחברה הקשורה, ולו בעקיפין, אל המבקשים. לא מדובר במצב שהעלה על דעתו כב' השופט הנדל בו התאגדו כל דיירי הבניין ורכשו את הזכויות ומבקשים לאשר את הבניה. ממילא גם במצב מעין זה היה על הדיירים לקדם זה מכבר הליך תכנוני, דבר שלא קיים גם לא בתיאוריה בשלב זה.

בנוסף לכל מחדלי המבקשים, בחרו הם להתעלם מכל יתר העבירות הרבות והחמורות בכתב האישום המתוקן, לרבות חניה הפולשת לשטח ציבורי, חריגות רבות בבניין 2, חדר שנאים, וכל זאת מעבר ל"גולת הכותרת" בניית 3.5 קומות ללא כל היתר ובחריגה מההיתר הלא חוקי.

מכל האמור לעיל עולה כי אין מקום לתת למבקשים כל ארכה לביצוע צווי הריסה וההתאמה להיתר.

אשר לאופן הביצוע, עניין זה חורג מהנדרש להחלטה זו והמשיבה הביעה דעתה כי תהיה מוכנה במידת הצורך לתת היתרים שיידרשו לחיזוק הבניין לצורך ביצוע ההריסה בפועל. כאמור לעיל, האפשרות להריסה נצפתה כבר בשלב אכלוס הבניין ובהסדר הטיעון ניתנה ארכה רק לצורך התארגנות להריסה, ולא לצורך הכשרתה. יתרה מכך, המשיבה הפנתה לפסיקה לפיה מקום בו לא ניתן להרוס רק את הבניה הלא חוקית, התוצאה המתבקשת היא הריסת כל המבנה ולא השארת הבניה הלא חוקית.

אין סיבה מספיקה להעדיף את חוות הדעת הנוכחית מטעם המבקשים על פני חוות דעת הנדסית שניתנה עבור הוועדה המקומית ועל בסיסה ניתן היתר לאכלוס המבנה. מבחינה הנדסית הבניין לא השתנה וחלוף הזמן לא פוגם בחוות הדעת על בסיסה אוכלס המבנה. גם לשיטת מהנדס המבקשים ההריסה אפשרית, אם כי מורכבת מבחינה הנדסית ועלולה לפגוע ביציבות המבנה. מורכבות זו אינה שקולה להעדר כל אפשרות לביצוע הריסה וככל ונדרש חיזוק המבנה הקיים, ניתן לעתור להיתר לחיזוקים לצורך ביצוע ההריסה.

על כן, הבקשה להארכת מועד ביצוע צווי ההריסה והתאמה להיתר, נדחית.

ניתנה היום, י' אב תשע"ט, 11 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.