הדפסה

בית משפט השלום באשקלון תא"ק 34993-03-17

מספר בקשה:5
המבקש:
אמיר דוידי

ע"י ב"כ עו"ד ישי דב גלילי

נ ג ד

המשיב:
אלי אליהו

ע"י ב"כ עו"ד אבי נמרודי

החלטה

לפני בקשה למחיקת כותרת תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר.

עסקינן בתביעה לסילוק יד שהוגשה ע"י המשיב הטוען כי המבקש, שכנו לעסק, פלש למקרקעיו.

התביעה נתמכת בשני מסמכים, אשר ישנה מחלוקת לגבי דיותם לצורך הוראת סעיף 202(3) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") ואלו הם:
נספח א' – אישור זכויות מיום 15.3.17 מטעם רמ"י המעגן קיומה של זכות חכירה לא מהוונת למשיב במקרקעין הידועים כגוש 1207 חלקה 105 מגרש 8 באשקלון בשטח של כ – 155 מ"ר.
נספח ב' – תשריט אשר ע"פ הנטען והמתואר בכתב התביעה נערך ביום 29.11.16 ע"י המודד בנימין זוארץ ובמסגרתו סומן מיקומם של מבני המלאכה של הצדדים ו של החצר המשותפת להם , כמו גם מיקומו של שטח הפלישה הנטען (שסומן בתשריט S1ׂׂ).

בעוד המבקש טוען כי אין די במצורף הואיל ועל המשיב להמחיש בראיה בכתב אף את עצם הפלישה הנטענת ושולל אפשרות להסתייע בנספח ב' שאינו חתום ע"י מאן דהוא ואינו נילווה לחוות דעת כדין , הרי שהמשיב טוען כי די בראיה המצביעה על זכויותיו במקרקעין.

דיון והכרעה
סעיף 202(3) לתקנות קובע אפשרות להגשתן בסדר דין מקוצר של:
"תביעות לסילוק יד ממקרקעין, או לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, חל עליו, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב."

בתא"ק ( י-ם) 28815-08-16 עאמר דענא נ' באסם כמאל מסוודה (11.12.16) מתייחסת כב' השופטת בר אשר צבן להלכה הפסוקה הרלבנטית לגבי יישומו של הסעיף האמור בציינה :

"בהיבט הדיוני, בהתאם להוראת תקנה 202(3) בתקנות סדר הדין האזרחי, ניתן להגיש תביעות לסילוק יד ממקרקעין בהליך של סדר דין מקוצר " ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב". באשר להיקף הראיות נקבע בפסיקה, כי די ב"ראשית ראייה". לעניין זה נקבע, כי " הגישה העולה מפסיקה זו בכל הנוגע להיקף המסמכים הדרושים הינה מקילה, ומכוח מטרת הדרישה לצירוף המסמך, כמפורט לעיל, עמדת בית-משפט זה היא, כי מדובר בדרישה מינימאלית. יחד עם זאת, הכתב הנדרש צריך להתייחס לתביעה עצמה, ולא רק לחוזה או להתחייבות המהווים חלק מהעילה" (ע"א 688/89 הילולים ( אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188 (1991), כבוד השופט י' מלץ, פסקה 4. כן ראו את הפסיקה הנזכרת שם).
הנה כי כן, תנאי להגשת תביעה לסילוק יד ממקרקעין הוא, כי התובע יראה את זכותו להחזיק בקרקע שפינוייה נתבע. אם התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, כי אז על התובע להציג מסמך בכתב התומך בעילת התביעה, אשר מבסס את זכותו במקרקעין."

בהשלמה לכך יובאו דברי בית המשפט בתא"ק ( נת') 32768-05-11 רכבת ישראל בע"מ נ' מוניות לניאדו - רכבת בע"מ (25.10.11) המבהיר כי בשונה מתביעות לסכום קצוב הבאות מכח התחייבות או חוזה, שהוגשו בסדר דין מקוצר ומחייבות ראיות שבכתב על עצם ההתחייבות או החוזה, הרי שתביעה לסילוק יד מצריכה ראיה בכתב שתעיד על זכות התובע במקרקעין.

הגישה הנ"ל עולה אף מתא"ק ( נצ') 56366-02-16 יגאל טויל נ' צבייה אבי- רן (14.8.16) ו מע"א 624/89 ר חמים נ' קוהן, דינים מחוזי (1) (5) 713 ואפנה לנימוקיו האיתנים של כב' השופט י.חג' יחיא שם, אשר אומצו למשל ב ת.א (ת"א) 56775/05 ת.ש.אונו בע"מ נ' עירית קריית אונו (22.6.06). כך גם בבר"ע (מחוזי תל- אביב- יפו) 1329/02 הינדי חנה נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א (14/01/2003) .

כן ראה בש"א (ב"ש) 2221/03 עבדאללה בן מוחסן אבו ג'ועד נ' מדינת ישראל נ' מינהל מקרקעי ישראל (1.6.03) שם אף מחדד בית המשפט ומציין כי הפסיקה אמנם חלוקה בשאלה מהי הראיה הנדרשת בתביעות לפינוי ולסילוק יד וכי שאלה זו טרם הוכרעה, אלא שמחלוקת זו אינה רלבנטית לטענת בדבר הסגת גבול שלגביה אין חולק שדי בנסח רישום, קרי – אישור זכויות המעגן את זכות התובע במקרקעין. המחלוקת הנתונה בפסיקה (והנזכרת בטענות הצדדים דלפניי) נוגעת אך למקרים כדוגמת טענה בדבר רשות לשימוש במקרקעין שבאה אל קיצה.
יצוין כי המבקש בתשובתו טוען כי המשיב מטעה את בית המשפט בהפנייתו ובציטוטו מתוך ע"א 624/89 הנ"ל, שכן הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי שנתקבל.
נראה כי המבקש דווקא הוא שנתפס לכלל טעות. ב"כ המשיב ציטט דברי ערכאת הערעור כנדרש. יתרה מכך, המבקש מצטט את דעת המיעוט בתיק (כב' השופט ע.זמיר ) בעוד המשיב מצטט את דעת הרוב, קרי – דעתו של כב' השופט י.חג' יחיא שאומצה ע" כב' השופטת ע.ארבל אשר ישבה באותו הרכב. לא ברורה לפיכך טענה זו מצד ב"כ המבקש.

סיכומו של דבר, עצם הצגתו של אישור זכויות המעגן זכויותיו של המשיב במקרקעין מושא התביעה די בו להכשרת סדר הדין ובדומה לעקרון הקבוע בפסיקה לפיו בתביעה בסדר דין מקוצר מכח סעיף 202(1)(א) לתקנות די בראיה בכתב הנוגעת להתחייבות, במובחן מההפרה עצמה שראיה לה אינה נדרשת, כך אף ראוי כי תפורש החלופה דכאן – סעיף 202(3) לתק נות, כך שהתובע לא יידרש לראיה לעצם הסגת הגבול הנטענת.
(ראה לענין העקרון האמור בספרו של ד. בר אופיר/סדר דין מקוצר בהלכה פסוקה, מהדורה שביעית בעמ' 114-115).

מעבר לצורך אציין כי אכן וכפי שטען המבקש, נספח ב' לכתב התביעה, כפי שהוגש, אין בו כדי לסייע לצורך בקשה זו. עסקינן בצילום לא חתום של חלק לכאורה מתשריט, שלא ניתן להבין מתוכנו מיהו שערך אותו והאם הוא בר סמכא לכך.

לאור האמור, הבקשה נדחית ועל המבקש להגיש בקשת רשות להתגונן וכן יעשה תוך 30 ימים. הצדדים ישקלו לבוא בדברים כבר עתה אם בהיבט המהותי ואם בהיבט הדיוני.
המבקש ישא בהוצאות בשיעור של 1,000 שקלים לטובת המשיב בגין בקשה זו.

ניתנה היום, י' חשוון תשע"ח, 30 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.