הדפסה

בית משפט השלום באשקלון תא"ח 4703-07-17

לפני כב' השופטת הבכירה סבין כהן

תובעים

דניאלה זרה סימו זואין
ע"י ב"כ עוה"ד מרים אמסלם

נגד

נתבעים

לירז כחלון
ע"י ב"כ עוה"ד שמוליק קאזז

פסק דין

1. לפני תביעה לפינוי מושכר. הדירה מושא התובענה פונתה במהלך ניהול ההליך, כך שנותרה לדיון והכרעה שאלת ההוצאות בלבד.

2. התובעת הינה בעלת הזכויות בדירה המצויה ברח' בר כוכבא 4/43 אשקלון (להלן:- "הדירה" או "המושכר").התובעת תושבת צרפת וההתנהלות בעניין השכירות בוצעה באמצעות באת כוחה , עו"ד מרים אמסלם. הנתבעת שכרה הדירה החל מחודש דצמבר 2015.

בתאריך 3.7.17 הוגשה תביעה זו לפינוי המושכר היות ובתאריך 31.5.17, מועד תום תקופת השכירות כאמור בהסכם שכירות שנחתם בין הצדדים לא פונה המושכר והיות ו לא נחתם בין הצדדים הסכם שכירות חדש.

3. בתאריך 27.10.17 ניתן פסק-דין בהעדר הגנה על-ידי כב' הרשמת הבכירה עידית כלפה.
לבקשת הנתבעת לביטול פסק הדין, ואחר שהוגשו תגובת התובעת לבקשה ותשובה לתגובה, ביטלה כב' הרשמת את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה בתאריך 14.12.17.

4. לטענת הנתבעת, שכרה את הדירה החל מיום 3.12.15, בהתאם להסכם שכירות לתקופה של שנה – וזאת עד ליום 2.12.16, על פי הסכם שכירות שנחתם במשרד התיווך. בתאריך 8.12.16 נחתם הסכם שכירות נוסף למשך שישה חודשים – בין התאריכים- 1.12.16-31.5.16, במועד החתימה טענה הנתבעת כי התקופה הרשומה אינה נכונה ותאריך סיום השכירות הנכון הוא 2.6.16, אף על פי כן בסופו של יום ההסכם לא שונה. ביום 30.5.17 יצרה עמה קשר עו"ד אמסלם והודיעה לה כי היות ולא חודש הסכם השכירות היא נדרשת לפנות את הדירה ביום למחרת, דהיינו 31.5.18. הנתבעת הציעה להגיע למשרדה מיד לאחר השיחה אלא שעו"ד אמסלם סירבה לחידוש הה סכם במועד זה.
לטענתה, הנתבעת לא עמדה בדרישת הפינוי במועד שהתבקש בשל נסיבות אישיות שפורטו בכתב ההגנה, כמו כן הנתבעת לא ציפתה כי תידרש לפנות את המושכר תוך התראה קצרה מאוד, היות ובתקופת השכירות בהתאם להסכם השכירות הראשון חודש ההס כם גם לאחר סיום תקופת השכירות וכשבוע או שבועיים לאחר מכן.
לאחר ה- 31.5.17 יצר קשר עם הנתבעת צד ג' שביקש לגשר על הפערים בין הצדדים והציע שהות נוספת של חודשיים – שלושה חודשים טרם הפינוי .

5. התובעת בתגובה לבקשה לביטול פסק- הדין תארה את השתלשלות העניינים קודם דרישת פינוי המושכר כדלהלן:
התובעת הפרה את חוזה השכירות כבר מתחילתו, התובעת נמנעה מתשלום דמי השכירות. נשלחו לנתבעת מכתבי התראות בתאריכים הבאים: 19.12.16 ו- 2.3.17 והודעה בדבר ביטול הסכם השכירות מיום 2.3.17.
ביום 3.4.17 שילמה הנתבעת סך 10,000 ₪, במעמד תשלום זה בררה התובעת האם תוכל לחדש את הסכם השכירות בתום תקופת השכירות והובהר לה כי תינתן לה האפשרות לחדש ההסכם בכפוף לשני תנאים שיש לקיימם, לכל היותר, שבוע לפני תום תקופת השכירות , האחד, הסדרת תשלום כל חובותיה טרם סיום תקופת השכירות. השני, הצגת ערב להבטחת תשלום כל חובותיה על פי הסכם השכירות. ב"כ התובעת הבהירה לנתבעת באופן מפורש, כי ככל ולא ייחתם הסכם שכירות נוסף עד ליום 30.5.17 עליה לפנות את המושכר עד ליום 31.5.17. ביום 31.5.17 שילמה הנתבעת את סכום הפיגורים בגין השכירות, אלא שחלף המועד שהוקצב לסילוק החוב, דהיינו, שבוע קודם לתום תקופת השכירות ולא הוצג ערב כלל.
התובעת אכן אישרה כי בוצעה פנייה מצד ג' אלא שאינה יודעת על הצעה כלשהי של מתן ארכה של חודשיים – שלושה חודשים, מכל מקום, מלבד הצעה מצידו לא התקדם העניין כלל .

6. בפתח הדיון שהתקיים ביום 18.1.18 הודיעה ב"כ התובעת שביום 23.11.17 פונתה הדירה.
התובעת לא התייצבה לדיון היות והיא מתגוררת בצרפת. הנתבעת העידה.

הנתבעת נשאלה האם נקבעה פגישה ליום 31.5.17 והשיבה כך:
"ש: האם קבענו פגישה לחידוש חוזה.
ת: כן, קבענו, עד 31.5 אנחנו צריכים לחדש חוזה.
אני יודעת שעד 31.5 אני צריכה לסיים את החוב שלי ולחדש חוזה בנוכחות ערב. כל החוזים הקודמים עשינו שבוע ושבועיים אחרי זה אז מה פתאום את יושבת איתי עם שעון סטופר.
ש: סיכמנו בחודש אפריל שאת צריכה לשלם את החובות לפני תום תקופת השכירות כך שזה מאפשר לנו לחדש את חוזה השכירות. האם קבעו פגישה בתוך התקופה הזאת, מתי קבענו.
ת: מבחינתי לא קבענו פגישה. לא זוכרת שאמרנו תהיה אצלי ביום כזה וכזה.
ש: את טוענת שקבענו פגישה ב- 31.5 ואני ביטלתי אותה יום לפני.
ת: אני לא טוענת את זה, לא קבענו פגישה.
ש: למה לא קבענו פגישה.
ת: אני זוכרת שכל התנאי היה שעד 31.5 אני אסיים את החובות שלי.
אני סיימתי את החובות שלי, עד 31.5"

הנתבעת בעדותה הודתה שהיו לה עיכובים בתשלום שכר הדירה, אלא שהגיעה להסכמות עם התובעת בעניין זה. עוד טענה הנתבעת כי ההתנהלות בינה לבין התובעת הייתה מאוד גמישה וההסכמים נחתמו סמוך לתום תקופת השכירות לפיכך סברה שכך יקרה אף הפעם.

הנתבעת בעדותה אמרה תחילה שנקבעה פגישה ביום 31.5.17 ובהמשך הסבירה שהכוונה הייתה שהצדדים התכוונו לקבוע פגישה לאחר הסדר תשלום החוב והצגת ערב.

7. התובעת בסיכומה חוזרת על טענותיה ודרישתה לחיוב הנתבעת בהוצאות, לאחר שהנתבעת לא עמדה בקיום התנאים לחידוש הסכם השכירות וגם לאחר מכן לא פינתה את הדירה.

הנתבעת בסיכומיה טוענת, כי התביעה הוגשה בחוסר תום-לב, עד לתום תקופת השכירות שולמו כל דמי השכירות ולכן ניתן היה לחדש את הסכם השכירות, כאשר משא ומתן בעניין זה נוהל עובר לסיום תקופת השכירות .
גם לאחר שהתובעת הודיעה על ביטול ההסכם, המשיכה הנתבעת להפקיד את דמי השכירות ומכל מקום, הודעה בדבר ביטול הסכם השכירות ניתנה בהפתעה בלא שהיתה לנתבעת היכולת להתארגן.
עוד מבקשת הנתבעת להתחשב בכך שהתובעת עצמה לא נכחה בדיון וייתכן והיא כלל אינה מעוניינת בניהולו.

8. כאמור לעיל, היות והדירה פונתה על ידי הנתבעת ועסקינן בתביעה לפינוי מושכר – אין ליתן סעד אופרטיבי בהליך ונותר לדון בשאלת ההוצאות בלבד.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת הן באשר לתקופה שקדמה למועד ביטול הסכם השכירות והן לתקופה שלאחריה.
מוכנה אני לקבל את עמדת הנתבעת, כי סברה, כי הסכם השכירות יחודש, אם תציג ערב להנחת דעת התובעת ואם תסלק את חוב השכירות עד למועד סיום תקופת השכירות ואמנם, הנתבעת סילקה את החוב.
בפועל, לא נחתם הסכם חדש ולטענת הנתבעת, הופתעה לקבל את ההודעה בדבר סיום הסכם השכירות.

9. מקובל עלי, מצד התובעת, אם כי לא היה מי שיצהיר בעניין זה מטעמה, שכן עו"ד אמסלם לא נתנה תצהיר, כי התובעת נאותה לחדש את ההסכם בתנאים, לאור הפרת ההסכם עד לאותו מועד.
לאור המחלוקת בין הצדדים ובפרט לאור הפרת ההסכם על ידי הנתבעת עד למועד סיום הסכם השכירות, הרי שרשאית היתה התובעת להודיע על סיום הסכם השכירות, גם אם נתנה לנתבעת להבין, כי בכוונתה לחדש את הסכם השכירות.
ואולם, במקרה זה, בפרט נוכח הסתמכות הנתבעת על הודעת התובעת בדבר כוונה לחדש את הסכם השכירות, גם אם בתנאים, מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי הודעה בדבר ביטול ההסכם נחתה עליה בהפתעה והיא היתה זקוקה לזמן התארגנות, על מנת לפנות את הדירה.

10. למעשה, הצדדים בהתנהגותם לאחר סיום תקופת השכירות, הסכימו כי הסכם השכירות יבוא אל קיצו.
התובעת מצדה ועל כך אין חולק, היתה מוכנה לאפשר לנתבעת מספר חודשי התארגנות, אלא שהיתה זו הנתבעת אשר לא השיבה לעניין באופן חד משמעי, כך שהתובעת נאלצה, גם לשיטת הנתבעת להגיש את תביעתה.
כך ציינה הנתבעת באשר לאותה שיחה :
"לאחר שבוע- 10 ימים, ניהלתי אתך שיחה טלפונית דרך צד שלישי, ודיברנו על פשרה.
את התקשרת אלי עם עו"ד צד שלישי, ואמרתם לי תפני את הדירה תוך חודשיים שלושה, אנחנו לא רוצים להגיש תביעה.
ולאחר מכן, כשבוע כבר הגשתם תביעה לבית המשפט.
ש: כי לא רצית לפנות את הדירה.
ת: אמרתי שאני לא יודעת מה לעשות ואני צריכה לדעת כמה זמן יקח לי לפנות את הדירה. יום אחד היא אומרת לי מחר, יום אחד היא ואמרת לי חודשיים שלושה. כל ההנהלות הפכה להיות קיצונית ממש, ממקום חברי למקום אחר. אין לי מצבים כאלה של בית משפט ועורכי דין."
ובהמשך טענה:
"אמרתי לו שכל ההתנהלות מול מרים לא נראית לי בכלל זה מוזר לי, ואני רוצה לדבר עם בעל הבית, וראיתי את בעלת הבית. אז אמרו לי שהיא תתקשר אלי בוואצאפ. אני חיכיתי לקשר עם בעלת הבית"

כאמור, בפועל, לא נחתם הסכם להארכת הסכם השכירות והנתבעת לא חזרה בתשובה לעניין מועד הפינוי.

11. התביעה הוגשה כחודש ימים לאחר מועד סיום הסכם השכירות, זאת כאמור, כאשר התובעת היתה מוכנה לאפשר זמן התארגנות.
הנני סבורה, כי לו היתה מפנה הנתבעת את הדירה כעבור חודשיים או שלושה, אזי היתה בפיה טענה אשר ראויה להישמע. ואולם, שעה שהנתבעת אינה מפנה את הדירה במשך כששה חודשים ובכל אותו מועד לא נחתם הסכם והנתבעת אף מפסיקה לשלם את דמי השכירות, אזי, נשמטה הקרקע תחת טענות הנתבעת לעניין הפינוי.

בנסיבות אלו, מצאתי מקום להורות לפיכך, כי הגם שיש לקבל את טענות הנתבעת לעניין השתלשלות הדברים עד מועד סיום הסכם השכירות, בהעדר עדות נגדית בעניין מטעם התובעת, הרי שהתנהלות הנתבעת בשלב מאוחר יותר אין לה הנמקה משכנעת ובידי הנתבעת עצמה היה הכוח לייתר ניהול ההליך.

12. בנסיבות אלו מצאתי מקום לפיכך, שלא לחייב את הנתבעת אמנם במלוא הוצאות ההליך, אך גם לא מצאתי מקום לפטור אותה כליל מהוצאות.

אני מחייבת אפוא את הנתבעת לשלם לתובעת את אגרות המשפט, כפי ששולמו וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ח, 14 מאי 2018, בהעדר הצדדים.