הדפסה

בית משפט השלום באשקלון ת"א 8860-06-15

בפני
כבוד ה שופט עידו כפכפי

תובע
אברהם רסוני
ע"י ב"כ עו"ד תמיר יחיא

נגד

נתבעת
ליאורה אלקודסי
ע"י ב"כ עו"ד בן גויכמן

פסק דין

בנוגע לשאלות העולות מאופן ניהול משק המים במושב רנן פרסמה הנתבעת הודעות הנוגעות גם ליו"ר הוועד ומביעות ביקורת על התנהלותו. המחלוקת עוסקת בעיקרה באמיתות הפרסומים והאם מדובר בביקורת סביר ה או שמא חרגה הנתבעת בפרסומים ו מדובר בלשון הרע שאינו מוגן.

רקע וטענות הצדדים
1. התובע, חבר אגודה במושב רנן ומי שכיהן כ יו"ר וועד האגודה, הגיש תביעה בסך 100,000 ₪ על פי חוק איסור לשון הרע כנגד הנתבעת המתגוררת במושב, בגין שני פרסומים הנוגעים לניהול משק המים ביחס לשנת 2011.

פרסומי הנתבעת הונעו בפועל על ידי בעלה, יוסף אלקודסי, חבר המושב לו תלונות רבות בנוגע להתנהלות משק המים במושב. עם זאת, שעה שהנתבעת חתמה על הפרסומים והודתה כי ערכה אותם, הוגשה התביעה כנגדה ואין להידרש לטענות העדר היריבות שהועלו בסיכומים ונדחו עוד בשלב בירור ההליך.

הרקע להגשת התביעה הינו מכתב ( הכולל שני עמודים) מיום 27.03.15 אותו פרסמה הנתבעת בלוח המודעות במושב, אשר למען נוחות הדיון יובא בשלמותו, על הטעויות שבמקור:
"לכל חברי מושב רנן
איך מתנהל וועד במושב רנן?
ראש הוועד ומקורבו מחליטים על מחירי מים ללא כתיבת פרוטוקול
יושב ראש הוועד מחלק את המים לפי ראות עיניו ללא כתיבת פרוטוקול על חלוקת מים
בפועל ב2011 חולקה 24000 קוב מים לכל חקלאי עם אפשרות לקנות מים ועם אזהרות של עורך דין דוד פרץ על ניתוקים של מים לכל מי שיחרוג מהמכסה הזאת.
באותה שנה מקורבים קיבלו 260000 קוב מים שזה פי ארבע מהצהרת חלוקת המים בלי לדעת באלו מחירים קיבלו את המים.
בכל שנה יושב ראש הוועד מחלק לחברים בלי פרוטוקול על דעת עצמו 26000 קוב מים כאשר בסוף שנה יש עודף מעל 100000 קוב מים ונותן למקורבים שלו ללא חיוב במקום לחלק לכל החברים שווה בשווה.
יושב ראש הוועד דוחף חיובים לפי ראות עיניו ללא קשר למציאות.
ללא תקנות ( כאשר שואלים מה פשר החיוב אז הוא אומר שזה טעות ומזכה)
הדבר נעשה: בחיובי מים, בחיובים באתר פסולת, וחיובים על שכירת חלקות.
יושב ראש וועד בהיותו אחראי על המים גרם לפחת יזום זאת אומרת שהוא ידע שכמה מונים לא משדרים למערכת אגירת נתונים וכל קוב שלא ניזון במערכת נירשם כי פחת. את הפחת הזה חויבו כל השאר הצרכנים כולל להרחבה. את השעונים שלא שידרו חייב את הצרכנים דרך חשבונית זאת אומרת שהמים הללו חויבו פעמים. הסכומים התבטאו בעשרות אלפי שקלים בחודש.
עד עצם היום הזה וועדת ביכורת טרם קיבלה מסמך כלשהו שביקשנו בתאריך 10.03.15 בטענות שב. בעבר הובטח שיינתנו מסמכים לפני אספות כלליות או במיוחד לפני אישור מאזן ולא ניתנו מסמכים המאזן לא עבר ביכורת של וועדת ביכורת ולכן יש לדחות את אישור המאזן.
ליאורה אלקודסי"

בדף נפרד שפורסם בצמוד כתבה הנתבעת:
"לכבוד לתושבי מושב רנן
בהמשך למכתב מתאריך 03.03.15 של וועד הנהלה שלא נמצא כל חשש לאי סדרים ההפך נמצאו ממצאים חמורים מאוד.
להלן הממצאים.
נבחרה שנת 2011 כשנה של מדגם הזו נמצא על ידינו חוסר של כ- 500000 ₪ ( חצי מיליון)
לפי דו"ח של מימי הנגב על מכירת המים לחברים 1722304 ₪
בשנה הזו דיווח מושב רנן למאזן על גרעון בנושא המים.
הכנסות הוצאות
הכנסות מכירת מים לפי מאזן 1232000 ₪
הוצאות קניות מים ממקורות 1378000 ₪
גביית בגין פחת מים 207000 ₪
אחזקת רשת 90000 ₪
סה"כ 1439000 ₪
סה"כ 1468000 ₪
סה"כ גרעון לפי מאזן 29000- ₪

עודף ממימי הנגב לפי מאזן 269000 ₪

פחת לפי מאזן 175000- ₪

הוצאות הנהלה לפי מאזן 25000- ₪

סה"כ עודף בזכות 40000 ₪

סה"כ קנית מים מהמקורות 1378000 ₪
סה"כ מכירת מים לחברים פחות מקורות שווה 344304 ₪
מכירת מים של מושבי הנגב לחברים לפי 0.90 ₪ 110000 ₪.
סה"כ חוסר של כסף ללא פחת יזום 454304 ₪
מכירת מים ארבעה חודשים ראשונים נמכרו לחברים מים במחיר של 1.65 ₪ שזה יקר יותר ממחיר מקורות ב כ 80%
בשאר השנה נמכרו המים ב 1.30 שזה יקר יותר ממחיר מקורות ב 40% איך מגיעים לגרעון של 29000 ₪?"

בהמשך לפרסום הנ"ל, לאחר מכתב ב"כ התובע שייצג במכתבו גם חברי וועד נוספים ובו דרישה להתנצלות, פרסמה הנתבעת מכתב התנצלות מיום 03.04.15 ובו כתבה:
"לכבוד חברי וועד מושב רנן
אני ליאורה אלקודסי בהמשך למכתבים שהפצתי מכתבים שבהם אם פגעתי בחברי וועד אני מתנצלת בפני חברי וועד: מוטי לישע, ארז שרון, מתי רצון ויעקוב יוסף פרט ליושב ראש הוועד אברהם רצון"

נטען כי אף האמור במכתב זה מהווה לשון הרע כנגד התובע ומעצים את הפגיעה בפרסומים הקודמים.

טענות התובע
2. לטענת התובע, "האשמות" הנתבעת בפרסום הראשון כי קבע את מחירי המים ללא כתיבת פרוטוקול, חילק מכסות מים לפי ראות עיניו, חילק למקורביו מכסות מים גבוהות יותר ומים ללא תשלום, קבע את מחיר המים לפי ראות עיניו (" דוחף חיובים") וגרם לפחת יזום, הינם פרסומי לשון הרע המצדיקים פסיקת פיצויים לטובתו.

ביחס לעמוד השני לפרסום ( בתחילה נטען כי מדובר בפרסום נוסף ואילו בהמשך התברר כי מדובר בשני מכתבים אשר פורסמו באותו מועד) נטען כי טענת הנתבעת לפיה בשנת 2011 נמצא חוסר של 500,000 ₪ על אף שוועד המושב מכר מים לחברי המושב במחירים גבוהים יותר מהסכום שגבתה חברת " מקורות", הינה האשמה חמורה נגד וועד המושב ובראשו התובע ועל כן מהווה לשון הרע.

אשר להיקף הפרסום נטען כי מכתביה של הנתבעת נתלו על גבי לוח המודעות של המושב ואף נשלחו לבתיהם של חברי המושב. נטען כי הנתבעת הפיצה שקרים מבלי שטרחה לברר את אמיתות הדברים, על אף שהיה ברשותה מידע מלא, שניתן לה מאת ועד המושב ותאגיד המים, הסותר מכל וכל את טענותיה. לנתבעת הייתה אפשרות לברר את טענותיה ולגלות כי אין להם אחיזה במציאות. עם זאת, הנתבעת לא עשתה כל מאמץ לברר את אמיתות דבריה בטרם פרסמה אותם בקרב חברי המושב.

אשר לשיעור הנזק נטען כי מטרתה של הנתבעת הייתה לפגוע בשמו ובמשרתו של התובע שכן מהפרסום עולה כי אינו ממלא את תפקידו נאמנה ואינו שם את טובת המושב לנגד עיניו. כתוצאה מהפרסום פנו חלק מחברי המושב לתובע וביקשו לברר האם דברי הפרסום נכונים. פנייתם העמידה את התובע במצב בו הוא נדרש להתגונן ולהצדיק את מעשיו בפני אנשים שנתנו בו את אמונם שנים רבות. הנתבעת השפילה את התובע בעיני הבריות וניסתה לעשותו למטרה לשנאה ובוז. הנתבעת פגעה בשמו הטוב של התובע אשר ידוע ביושרו ובאמינותו. התובע אשר שמע על הפרסום מחברים ומכרים המתגוררים במושב, נפגע והושפל קשות.

על אף שהנתבעת נדרשה להתנצל בפני התובע, לא עשתה זאת ואף פרסמה מכתב התנצלות כלפי חברי הוועד למעט התובע , כאמור בפרסום השני. תוכן פרסום זה מהווה אף הוא לשון הרע לאור החרגת שמו של התובע והדגשתו המעידים על כך שהנתבעת מטילה את מלוא האחריות למעשים המפורטים במכתבה, על התובע.
מעשיה של הנתבעת מלמדים כי פעלה מתוך כוונה לפגוע בתובע ויש לחייבה בתשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ בהתאם לס' 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.

טענות הנתבעת
3. ראשית נטען כי מדובר בתביעה קנטרנית אשר נועדה " לסתום פיום" ולהלך אימים על הנתבעת. הנתבעת הודתה בפרסום המכתבים אם כי טענה כי המכתבים לא נשלחו לאיש מחברי המושב אלא נתלו על גבי לוח המודעות בלבד.

נטען כי הדברים שנכתבו לא נועדו לפגוע בתובע ולפיכך אינם מהווים לשון הרע אלא ביקורת לגיטימית כללית על עבודת הוועד ועל התובע המכהן כיו"ר הועד ומתוקף תפקידו הינו איש ציבור אשר ניתן להעביר ביקורת על התנהלותו המקצועית. התובע לא הושפל או התבזה כתוצאה מהפרסום ואף לא נגרם לו כל נזק.

לחילופין נטען כי היה והפרסום מהווה לשון הרע הרי שהוא חוסה תחת הגנת " אמת הפרסום" בשל כך שהיה בו עניין ציבורי והאמור בו הינו האמת לאמיתה. כמו כן חוסה הפרסום תחת הגנת " תום הלב" מאחר וכוונתה של הנתבעת הייתה העברת ביקורת לגיטימית על תפקודו הלקוי של התובע בתפקידו הציבורי.

הנתבעת טענה בנוסף כי עצם התנצלותה במכתב הנוסף מעידה כי כוונתה הייתה אך ורק להעביר ביקורת לגיטימית ולא על מנת לפגוע. בחירתה לסייג את התובע מההתנצלות, איננה מהווה לשון הרע. בנוסף נטען כי אף אם מהווים הדברים לשון הרע, הרי שמדובר ב"זוטי דברים של ממש המצדיקים את דחיית התובענה".

4. יוער כי עיקר הראיות בהליך שהובאו מטעם הנתבעת נועדו להוכחת טענת אמיתות הפרסום, תוך שבא כוח הנתבעת ניהל את ההליך באופן מכביד ומבולבל, תוך קפיצה תזזיתית מנושא לנושא, הטחת ראיות ומסמכים שלא הוגשו כנדרש בשלב הגשת הראיות והצפת בית המשפט במידע, שלא כולו היה נחוץ להכרעה בשאלות השנויות במחלוקת. אופן הטיעון התזזיתי במהלך ההליך השתקף גם בסיכומי הנתבעת הכוללים שלל טענות כנגד חוקיות פעולת וועד אגודה שיתופית בכלל והוועד הנדון בפרט, משל היה מדובר בהליך מנהלי לתקיפת חוקיות החלטה של הוועד. עולה כי הנתבעת עשתה שימוש בהליך זה כדי לשטוח תלונותיה הכלליות, או ליתר דיוק תלונות בעלה, כנגד התנהלות הוועד בכלל ומשק המים בפרט ולהעלות טענות כנגד אופן הטיפול של הגופים הממונים על האגודה השיתופית בתלונות אלו. מבין שלל הטענות בסיכומים הטענה העיקרית הרלוונטית להכרעה היא כי הפרסומים היו מחאה לגיטימית כדי למנוע את אישור מאזן שנת 2013 אשר נקבע לדיון באסיפה הכללית ליום 30.3.15. על כן אתייחס בדיון בטענות רק לטענות שמצאתי כי ראויות להתייחסות ורלבנטיות להכרעה.

דיון והכרעה
האם פורסם לשון הרע על התובע
5. הנתבעת אישרה כי פרסמה את הדברים מושא התובענה באמצעות תליית מכתביה על לוח המודעות. משכך עולה כי אין מחלוקת ביחס לדבר הפרסום עצמו ( אם כי הצדדים חלוקים בנוגע להיקף הפרסום) ויש לבחון האם מדובר בפרסום המהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק, אם לאו.

כדי להכריע בשאלה האם הפרסום מהווה לשון הרע, אם לאו , על בית המשפט להשתמש במבחן אובייקטיבי. הפרשנות הניתנת לפרסום הינה בהתאם למובן אשר האדם הסביר היה מייחס לאמור בפרסום. (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333 (1989) ).

מבחינת תוכנו של הפרסום עולה כי יש לקבל את טענת התובע לפיה הפרסום עלול להשפילו בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג ולבזותו מאחר ועולה ממנו כי לא פעל באופן ישר ותקין בנוגע לנושא המים במושב. חלק מהפרסום אף מייחס ל תובע כי פעל במרמה וחטא במעשים שיכולים לבוא בגדר עבירות פליליות. תוכן הפרסום הפוגעני נכלל יותר בעמוד הראשון לפרסום ולא לעמוד הכולל את הטבלה ובה נתונים מספריים, אולם גם נתונים אלו המעידים לכאורה כי נעלם סכום של כחצי מיליון ₪ מחזקים את האשמות בחלק הראשון של הפרסום ומעצימים את האמור בו. גם הפרסום האחרון בו סירבה הנתבעת להתנצל בפני התובע מדגיש את הטענות בפרסום הראשון במטרה לשוות להן משנה חשיבות.

הביטויים הבאים הכלולים בפרסום ממחישים היטב כי מדובר בלשון הרע כלפי התובע:
"ראש הוועד ומקורבו מחליטים על מחירי מים ללא כתיבת פרוטוקול"
"יושב ראש הוועד מחלק את המים לפי ראות עיניו ללא כתיבת פרוטוקול על חלוקת מים"
"בכל שנה יושב ראש הוועד מחלק לחברים בלי פרוטוקול על דעת עצמו 26000 קוב מים כאשר בסוף שנה יש עודף מעל 100000 קוב מים ונותן למקורבים שלו ללא חיוב במקום לחלק לכל החברים שווה בשווה."
"יושב ראש הוועד דוחף חיובים לפי ראות עיניו ללא קשר למציאות"
"יושב ראש וועד בהיותו אחראי על המים גרם לפחת יזום"

בנסיבות העניין, יש לקבל את טענת התובע לפיה הפרסומים היו משפילים ומבזים ואף עלולים היו לפגוע במשרתו כעובד ציבור ובמשלח ידו ועל כן מהווים לשון הרע.

6. אין לקבל את הטענה כי לא מדובר בלשון הרע או כי מדובר בעניין של מה בכך. האיזון בין השאלה של טיב הפרסום והיותו לשון הרע ושאלת ההגנות, נעשה בדרך כלל בשלב בחינת ההגנות, כמבואר ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, 12.11.06 ,פסקה 23 לחוות דעתו של כב' השופט א' ריבלין:
"החוק בנוי שני נדבכים עיקריים - נדבך האחריות ונדבך ההגנות... אלא שהקו התוחם בין שני הנדבכים, איננו חד. זאת, הן לאור השפעת האיזון החוקתי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב על נדבכיו השונים של החוק, והן לאור העובדה ששיקולים הנבחנים בעת שנבדק הנדבך הראשון, משליכים גם בהגיענו לנדבך השני, ולהיפך.
להמחשת הדדיות זו, שבין נדבכיו השונים של החוק, טלו מקרה שבו נקבע כי נעשה פרסום של דבר לשון הרע ( קרי, נתקיים הנדבך הראשון), אולם הדיבה אינה פוגענית במיוחד, כי אם מתונה. ניתן להניח, כי מידת החומרה של הביטוי הפוגע תשפיע, למשל, על מידת העניין הציבורי הנדרש בגדר הגנת אמת דיברתי ( סעיף 14 לחוק), ועל בחינת שאלת תום-הלב במסגרת ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק ( פרשת הרציקוביץ הנ"ל, בעמ' 573)".

בניגוד לטענותיה של הנתבעת, העובדה שהפרסום נאמר על איש ציבור איננה שוללת את היות הפרסום לשון הרע:
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
"חוק איסור לשון הרע מגן על כל " אדם" מפני פגיעה בשמו הטוב בלא קשר לזהות הנפגע או לנושא הפרסום ( סעיף 1 לחוק). על-כן אין לקבל את הצמצום שעשה בית-משפט קמא בהגדירו את מהותה של לשון הרע. פגיעה בשמו הטוב של אדם, על-פי המשמעות הסבירה של הפרסום, תיחשב לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק גם כאשר מדובר בדמות ציבורית; אם כי המשמעות הסבירה של הפרסום עשויה כמובן להיות מושפעת ממכלול הנסיבות, ובין היתר מאישיותו של הנפגע. בכל מקרה, הנחת היסוד בבסיס חוק איסור לשון הרע הינה כי לצד ההגנה על השם הטוב קיימים זכויות ואינטרסים מתחרים, אשר יש בהם לעתים כדי להתיר לשון הרע. ניתן לומר כי אל מול זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב ועל פרטיותו עומדים חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. " (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 622 (2002) ).

היקף הפרסום
7. הנתבעת טענה כי לא הפיצה את המכתב בקרב חברי המושב באמצעות הדואר, כפי שנטען, אלא אך תלתה אותו על לוח המודעות. בעדותה חזרה על עמדתה לפיה המכתבים לא הונחו בתיבות הדואר אלא נתלו על לוח המודעות של המושב.

בעניין זה העיד ארז שרון כי דבר הפצת המכתב נודע לו מחברי המושב ובהמשך ראה את המכתב בישיבת ועד. מאידך טען פארג' מרדכי כי המכתב היה מונח בתיבת הדואר שלו.

למעשה לא הוכחה טענת התובע כי המכתב נשלח לכל אחד ואחד מחברי המושב אולם, אין בכך כדי להפחית מהיקף הפרסום שכן המכתב נתלה על לוח המודעות, וכל אחד יכול היה לעבור ולעיין בו. לא הוכחה טענת הנתבעת כי הפרסום בלוח המודעות היה למספר דקות או שעות ספורות עד שהוסר על ידי התובע, וממילא לאור אופי הקהילה במושב לא נסתרה הטענה כי תוכנם של הפרסומים נודע במהרה לכל חברי המושב.

ההגנות – אמת הפרסום
8. כאמור לעיל , אישרה הנתבעת כי פרסמה את הפרסומים. "כתבתי וחותמת על כל מילה שכתבתי את זה" (עמ' 91, ש' 27), עם זאת טענה כי האמור בו הינו אמת לאמיתה וכי יש בדברים עניין לציבור ועל כן עומדת לה הגנת " אמת בפרסום" בהתאם לסעיף 14 לחוק.

הנטל להוכחת אמת הפרסום מוטל על המתגונן בטענה של אמיתות הפרסום.
"כדי לזכות בהגנת " אמת הפרסום", מטיל החוק הישראלי את נטל הוכחתה של ההגנה על הנתבע. אכן, "הנטל הרובץ על המפרסם, הנתבע בתביעת לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום, אינו עניין של מה בכך" (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' יוסף קראוס, פד"י נב(3) 1 (1998) (להלן: ענין קראוס), 42). מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום ( ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פד"י מא(2) 169 (1987) (להלן: ענין מזרחי), 186-187)." (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, 04.08.08).

אין ספק כי נושא המים במושב, ניצול משאבי המושב באופן שוויוני ואופן התנהלות חברי ועד המושב, הינם נושאים שיש בהם עניין ציבורי עבור חברי המושב. ככלל, עניינים הנוגעים לוועד המושב נכנסים לגדר עניין ציבורי ו על כן נותר לבחון האם האמור בפרסום הינו אמת.

חלוקת מכסות המים
9. הנתבעת העלתה טענות הנוגעות לנתוני צריכת המים של החקלאים במושב. במסגרת הפרסום נכתב כי "יושב ראש הוועד מחלק את המים לפי ראות עיניו... מקורבים קיבלו 260000 קוב מים... במקום לחלק לכל החברים שווה בשווה". לטענת הנתבעת המושב אפשר לחלק מהחקלאים לחרוג ממכסת המים המקסימאלית, ללא מתן הסברים כיצד ומדוע נעשה הדבר וכי מדובר באפליה ובהעדפת " מקורבים" כפי שטענה בפרסומה.

מנגד, טען התובע בתצהירו כי בכל שנה מקצה חברת " מקורות" מכסת מים למושב רנן. חברי המושב מקבלים מכסת מי שתיה שעלותם יקרה יותר ואילו החקלאים מקבלים מכסת מים נוספת שווה, זולה יותר, עבור גידוליהם. מכסת המים נקבעת ע"י ועד המושב ומשתנה בהתאם למכסה הכוללת שהתקבלה ולכמות המגדלים באותה שנה. מחיר המים נקבע ע"י חברת " מקורות" המספקת את המים וחברת " מימי הנגב" אשר אחראית להעברת המים למושב וגובה עמלה נוספת עבור האספקה והאחזקה השוטפת של מערכת המים. ככל שנותרים מים מיותרים, לאחר חלוקת המכסות, יכולים החקלאים לפנות ולבקש מכסה נוספת לצורך גידוליהם ולשלם עבורה בהתאם לתעריף הקבוע. אם עדיין נותרו מים, הרי שהם נותרים בידי חברת " מקורות".

הודגש כי החלטות בנוגע לחלוקת המים וכמות הצריכה מתקבלות ע"י ועד המושב ועוברות לביקורת הנהלת החשבונות ולאישור האסיפה הכללית.

10. בעדותו מסר התובע כי ההקצאה הראשונית לכל מגדל הינה 24,000 קוב מים זולים לחקלאות (מי שפדן – מי קולחין מטוהרים ). מעבר להקצאה זו ניתנת למגדלים אפשרות לרכוש מים נוספים (מים שפירים – הראויים לשת ייה) באמצעות העברתם לבריכות מי שפדן ( אליהם מחוברים הברזים של החקלאים) ואילו ההפרש בגין רכישת מים יקרים יותר מועבר לחברת " מקורות". ביחס לטענה לפיה העניק למקורביו " מכסה מוגדלת" טען התובע כי מעבר לחלוקה של המים הזולים המתבצעת באופן שווה, ניתן לרכוש מי שפירים ללא הגבלה.

התובע הסביר כי גם בסיטואציה בה אין צריכה של 100% מכמות המים שהוקצו, אין החזר בגין העודפים. ("אם לא צרכת שילמת נגמר" עמ' 44, שורה 15) חלק מהמגדלים אמנם צורכים יותר מים אולם גם משלמים עבורם. הנתבעת ובעלה לא ביקשו תוספת ועל כן אין בסיס לטענתם לפיה התובע מעדיף מקורבים על פניהם בעניין הקצאות המים. ("אלקוצי הספיק לו 30 אלף" עמ' 44, שורה 17)

התובע טען בנוסף כי בשנת 2011 לא הייתה חריגה מכמות המים שהוקצו למושב וזאת בשונה משנת 2010 בה הייתה חריגה בגינה אף זוכה בעלה של הנתבעת בסך של 84,000 ₪. ("אני אוסף את השאריות של 2010 וזיכתי את אלקוצי ב-21 אלף קוב. קיבל 84 אלף זיכוי." עמ' 43, שורה 18)

במענה לשאלה מדוע קיבלה משפחת יוסף הקצאה של 205,000 קוב מים השיב התובע כי הם קיבלו הקצאה ראשונית של 72,000 קוב עבור שלוש יחידות משק (24,000 עבור כל יחידה) ואת היתר רכשו "24 כפול 3 זה 72. עוד 75 קניה כוונה להסבה משפירים לשפדן. כל מי שרצה קיבל. עוד קניה 60 אלף זה 207." (עמ' 35, שורה 34) התובע הסביר בנוסף כי התשלום עבור ההקצאה הנוספת מחושב על פי מחיר המים הזולים (שפדן) ומועבר ישירות למימי הנגב ואילו ההפרש בין מחיר זה למחיר המים היקרים (שפירים) מועבר למקורות באמצעות האגודה. ("מימי הנגב לא יכולה לחייב באותו ברז מים שפירים ושפדן. הם מבקשים מי רוצה מים שפירים שעולה יותר יקר הוא מחייב אותם במחיר של שפדן. למקורות הוא משלם מחיר של שפירים." (עמ' 35, שורה 19).

במענה לשאלה כיצד מתיישבים דבריו עם כך שבשנת 2011 נשלח לבעלה של הנתבעת מכתב התראה כי המכסה נגמרה ושלא ימשיך לעשות שימוש במים ( נ/15), השיב התובע כי ההתראה נשלחה עם סיום צריכת מכסת השפדן ולפני שקיבלו את תוספת השפירים: "אם גומרים את המים של השפדן לפני שמקבלים תוספת שפירים, מקורות סוגרת לכל הישוב את המים." (עמ' 36, שורה 30) התובע הוסיף כי מדובר בשנת 2010 שהייתה השנה הכי קשה במשק המים .

11. הדברים שמסר התובע בעדותו בנוגע לאופן חלוקת מכסות המים עולים בקנה אחד עם עדותו של ארז שרון אשר כיהן כחבר ועד ויו"ר משנת 2014 ( עמ' 58). כך בנוגע למשפחת יוסף המחזיקה בשלושה משקים העיד שרון כי המכסה שקיבלה המשפחה (205,000 קוב) כוללת תוספות וחריגים מעבר למכסה הקצובה. (עמ' 59, שורה 13) .

חבר הוועד, פארג' מרדכי מסר אף הוא בעדותו כי מכסת המים מחולקת שווה בשווה בין החקלאים במושב, ( עמ' 65, שורה 7) . לטענת פארג', בסוף השנה מחלקים את המכסות העודפות לאלו שחרגו ממכסתם ואולצו לשלם בגין חריגה. "לא היה דבר כזה בסוף שנה שלא זיכו את כל אלו שחרגו" (עמ' 66, שורה 19) . אשר לטענה לפיה חלק מהחקלאים קיבלו מכסת מים מוגדלת, פארג' טען כי הם רכשו מים שלא היה בהם שימוש- "יש קניית מים ממושבי הנגב, מהשאריות שנשאר, מהצרכנים הקטנים שלא צורכים מים." (עמ' 66, שורה 29) בנוסף טען כי אף הוא רכש מים בכספו וכי יש בידיו את הקבלות עבור התשלום ששילם.
בתגובה לטענת ב"כ הנתבעת לפיה לבעלה לא ניתנה אפשרות לרכוש מכסת מים נוספת השיב פארג': "לא קיים ולא היה" (עמ' 68, שורה 21) .

בהתייחס למסמך בו מפורטים נתוני הקצאת המים ( נ/2), ממנו עולה כי בשנת 2011 הוקצו למושב רנן 1.3 מיליון קוב, נשאל דוד צפרירי כיצד יתכן שהמושב חילק הקצאה של 740,000 קוב ( נ/1) בעוד שקיבל 1.3 מיליון. בתגובה לכך השיב צפרירי כי יש להפחית מהמכסה מעל 400,000 קוב בשל כך שחלק מהקצאת המים היה מיועד עבור מושבים אחרים- "יש שני סעיפים בהקצאת המים הם שייכים למושב רנן אצל צרכנים אחרים... יש לקזז זאת." (עמ' 16, שורה 16) בהמשך עדותו הסביר העד כי מסמך נ/1 ממנו עולה כי הוקצו 740,000 קוב לחברי המושב, מתייחס למי שפדן בלבד ויש לקחת בחשבון גם את המים השפירים שחולקו.

בהקשר לכך טען התובע בעדותו כי כ-200,000 קוב מועברים לפרדס השייך למושב " אחו" על פי הסכם שנעשה עימם למשך 5 שנים (" יש שעון בנפרד. הוא משלם את המים." עמ' 38, שורה 16) . בדומה לעדותו של התובע טען צפרירי כי בסוף השנה מבצע המושב מאזן בין החקלאים שנותרו עם עודפי מים לבין אלו שחרגו מההקצאה ומזכה את אלו שחרגו רטרואקטיבית. לדבריו, החלוקה התאימה להקצאה. "אני אומר שהחלוקה מתאימה להקצאה. לקחתי גם את ההקצאה האישית יצא לי 937 זה מה שהמושב חילק. זה החלוקה." (עמ' 18, שורה 12) .

12. עדויות אלו משמיטות את הבסיס לטענות הנתבעת לחלוקת מכסות שרירותית . בעדותה טענה הנתבעת כי לחקלאים מסוימים ניתנה אפשרות לחרוג באופן משמעותי ממכסת המים בעוד שהיא ובעלה הוזהרו שלא לחרוג מהמכסה ובמידה ויחרגו, יהיו צפויים לניתוק המים ממשקם. הנתבעת הפנתה למכתב שנשלח אליהם ע"י בא כוח ועד ההנהלה ובו הותרו שלא לחרוג מהמכסה ( נ/ 15).

במענה לשאלה כיצד עולים בקנה אחד טענותיה עם עדותו של צפרירי לפיה חלוקת המכסות נעשתה רק בחודשים מאי, יוני ( עמ' 14, שורה 10) בעוד שמכתב ההתראה הינו מיום 07.02.11 השיבה הנתבעת כי אין לדברים כל משמעות מאחר ובאותה שנה נמנעה מלשתול גידולים ולעשות שימוש במים בשל ההתראה שקיבלה – " אני פתאום רואה כי באותה שנה קיבלתי קצת מים ואחרים קיבלו מה שהם רוצים, מה זו האפליה הזאת." (עמ' 94, שורה 15) .

למעשה, הנתבעת התעלמה מכך שמכתב ההתראה נשלח עוד קודם לחלוקת המכסות כך שבפועל לא היה מקום באותה עת לאפשר לנתבעת לחרוג ממכסת המים שכן טרם חולקו מכסות נוספות. ואכן, בעדותה לא ידעה הנתבעת לציין מקרה שבו סורבה בקשתם לקבלת מים וזאת חרף טענתה כי כל בקשותיהם לקבלת מכסה נוספת, לא נענו. "אני לא זוכרת אבל אני טוענת שלא קיבלנו." (עמ' 94, שורה 21) .

13. אף גיסה של הנתבעת, אלקודסי משה, טען בעדותו כי מכסות המים שנדרש לשלם עבורם, אינן מחולקות שווה בשווה. לטענתו, ביקש תוספת של 50,000 קוב וקיבל רק 15,000 קוב מים. (עמ' 107, שורה 22) עם זאת, לא הציג הסבר הגיוני לעובדה שלא העלה טענה זו בתצהירו. בהתאם לאמור בתצהירו של משה המכסה המקסימאלית שהוקצבה עבורם הייתה 24,000 קוב ותוספת של 15,000 קוב. כמו כן צוינו שמות של חברים במושב שקיבלו מכסות גדולות יותר. עם זאת, לא נטען כי ביקש תוספת מעבר למה שקיבל ובקשתו נדחתה.

בעלה של הנתבעת, יוסי אלקודסי, מסר בעדותו כי לאחר שקיבל את הגרמושקה בה מפורטים נתוני צריכת המים במושב נוכח לדעת שמשפחת יוסף קיבלה מכסה גדולה פי שלושה. במענה לשאלה האם קיימת החלטת וועד בעניין מכסת המים של משפחת יוסף השיב אלקודסי ש"עצם הגרמושקה זו החלטה של הוועד" (עמ' 118, שורה 5) במענה שוב לשאלה האם ראה החלטה של האגודה להקצות למשפחת יוסף מכסה, מעבר למכסה הבסיסית, השיב שראה מסמך שכל מודד שיחרוג מהמכסה הבסיסית ינותק.
לטענת בעלה של הנתבעת, המכתב שנשלח לכל חברי המושב שעניינו התראה על ניתוק המים במקרה של חריגה (נ/15) , מהווה ראיה לכך שהוועד הפלה חלק מהחקלאים בכך שנתן להם לחרוג ממכסת המים שהוקצתה. "כנראה שהמקורבים שלו הבינו שאין ניתוקים אז צרכו יותר מזה" (עמ' 118, שורה 33)

בדומה לגרסתה של הנתבעת, נשענת גרסתו של בעלה על ספקולציות ולא על עובדות ממש. העד אף לא ידע להסביר כיצד עולות טענותיו בקנה אחד עם העובדה שמכתב ההתראה נשלח לחברי המושב טרם קביעת מכסות המים לשנת 2011. בעניין זה טען באופן סתמי כי " הם הקדימו תרופה למכה" (עמ' 119, שורה 3) בנוסף, בדומה לנתבעת, לא הציג אלקודסי כל ראיה להוכחת טענתו לפיה ביקש לרכוש תוספת מעבר למכסות שקיבל ו בקשתו נדחתה.

יוער כי עד ההגנה לישע מרדכי העיד אף הוא, בניגוד לגרסת הנתבעת, כי כל החקלאים קיבלו מכסה בסיסית במחיר נמוך וכי לכולם ניתנה אפשרות לרכוש מים שפירים תמורת תשלום.(עמ' 77, שורה 26).

עולה כי הנתבעת בחרה לטעון טענה כללית ומכפישה, מבלי שהביאה ראיות להוכחת הטענה להקצאה לא שוויונית של מכסות המים. כאשר מדובר בנושא מורכב בעל נתונים ושיקולים שונים, כמו משק המים, טענות כלליות מעין אלה חוטאות לאמת ומהוות לשון הרע. הנתבעת לא הוכיחה אמיתות הפרסום בכל הנוגע לשרירותיות והפליה בחלוקת המכסות.

מחיר המים
14. בפרסום הראשון טענה הנתבעת כי " ראש הוועד ומקורבו מחליטים על מחירי מים ללא כתיבת פרוטוקול" וכן בהמשך נאמר כי " יושב ראש הוועד דוחף חיובים לפי ראות עיניו ללא קשר למציאות."

במסגרת תצהירה טענה הנתבעת כי על אף שביקשה " עשרות פעמים" לא הוצג בפניה פרוטוקול ועד הנוגע לקביעת מחירי המים. "אין פרוטוקולים על מחיר המים, לא קיים דבר כזה. מכאן כי ראש הועד הוא מי שהחליט ומחליט על הדבר לפי ראות עיניו..." (סעיף 78 לתצהיר).
עוד טענה הנתבעת כי מחיר המים שנגבה בפועל, גבוה בהרבה מהמחיר לצרכן אשר נקבע ע"י חברת " מקורות" וכי לא ברור מה מקור החיוב הגבוה. "המחיר שנגבה מאתנו אין לו שום קשר " למציאות"... המחיר הוא שרירותי ופשוט נותנים לנו אותו AS IS כי כך ראו בוועד להחליט ללא פרוטוקול וללא כלום. החלטה כזו יכול להחליט רק התובע" (סעיף 90 לתצהיר).

בעדותה, במענה לשאלה למה כוונתה במילים: "דוחף חיובים... ללא קשר למציאות" טענה הנתבעת כי התכוונה למחיר שהיא משלמת למימי הנגב: "יש מחירון של מימי הנגב מאותה שנה שהיה שקל ומשהו . אני לא יכולה לשלם במקום שקל 7 שקלים, זה מתבטא במאות אלפי שקלים יותר ממה שאני צריכה לשלם ועושים את זה בכוונה כדי להשתיק אותנו." (עמ' 94, שורה 32) .

במענה לשאלה האם הגישה תביעה בגין מחיר המים הגבוה שחויבה לשלם השיבה הנתבעת כי בעלה הגיש תביעה נגד מימי הנגב. בתגובה לדברי ב"כ התובע כי התביעה שהוגשה ע"י בעלה איננה כוללת החזרי תשלום בגין חשבונות מים טענה הנתבעת: "אני אומרת כי זה מים ויש לי את התביעה כנגד המים ואני רוצה לקבל את הכסף שלי חזרה כי לקחו לי הרבה כסף" (עמ' 95, שורה 23) .

15. בהתאם לגרסת התובע, מחיר המים נקבע על ידי חברת " מקורות" המספקת את המים וכן על ידי חברת מימי הנגב המעבירה את המים למושב וגובה עמלה נוספת עבור אספקה ואחזקה שוטפת של המערכת. בעדותו טען התובע כי המחיר משוקלל בהתאם למחיר שגובה " מקורות", דמי ניהול ודמי אחזקה. "אנחנו עושים חישוב עם מימי הנגב, יושבים עם המנכ"ל עושים חשבון כמה עלות ומכניס מכתב שסך הכול לא יעלה על 1.4 ₪ של המים." (עמ' 40, שורה 17) בהמשך מובא המחיר הסופי לאישור הועד.

דברים דומים עולים גם מעדותו של דוד צפרירי. לדבריו, במושב רנן בוצע "שקלול" של מים זולים עם מים יקרים (עמ' 16, שורה 30) והמחיר נקבע ע"י תקנון רשות המים.

חבר ועד המושב, פארג' מרדכי, העיד בהתאם לאמור לעיל כי הוועד אינו קובע את מחירי המים. (עמ' 66, שורה 14) עם זאת בהמשך עדותו אישר כי " כדי לעשות פול כללי בין מי שפירים לשפדן יש נגיעה" (עמ' 68, שורה 26) אם כי קיימת שקיפות מלאה בנוגע למחירי המים. במענה לשאלה מדוע דחה הוועד את פנייתו של אלקודסי ( בעלה של הנתבעת) בנוגע למחירי המים ( נ/16) השיב פארג' כי איננו מבין מדוע. "אני לא זוכר למה דחיתי בקשתו אבל מחירי מים יש לו והוא יודע בדיוק ויכל להרים טלפון... יש אגודה שיתופית של מי נגב והוא לא צריך את רנן." (עמ' 69, שורה 8)
בניגוד לטענת ב"כ הנתבעת לפיה בכך שהוועד אינו מאשר מכסות הוא גורם לחיוב בשל חריגה מהמכסה, טען פארג' כי לא הייתה סיטואציה בה לא זיכה המושב את אלו שחרגו מהמכסה בסוף השנה.

מעדותו של עד ההגנה לישע מרדכי עולה כי אמנם היו חקלאים שחויבו במחיר של שבעה שקלים לקוב אולם בסוף השנה בוצע איזון. "אני יודע שלגבי החישוב שלי איזנו את זה" (עמ' 77, שורה 35) עדות זו סותרת את גרסת הנתבעת לפיה שילמה שבעה שקלים.

16. גם באמירה כללית זו של הנתבעת בחרה היא להטיל דופי בתובע ללא הצגת נתונים כלשהם. טענות הנתבעת לא גובו במסמכים ותחשיבים. לא ניתן היה להימנע מהרושם כי הנתבעת מבקשת בהליך זה להסתמך ולקבל ראיות מההליך הנפרד שמנהל בעלה בתביעתו הכספים העוסקת במים במושב. הנתבעת ובעלה אשר יודעים היטב כי מחירי המים לא נקבעים על ידי המושב בחרו בדרך של האשמה כללית. לא מדובר בביקורת על אי בהירות בדבר אופן קביעת המחיר אלא בהאשמה כי המחיר נקבע שרירותית על ידי התובע, ולטענה זו לא נמצא בסיס. על כן גם ברכיב זה כשלה הנתבעת להוכיח את טענת אמת בפרסום.

גרימת " פחת יזום"
17. במסגרת הפרסום טענה הנתבעת בנוסף כי התובע לא התייחס למונים שלא שידרו למערכת את נתוניהם והדבר נרשם כפחת אותו חויבו כלל הצרכנים לשלם. כמו כן, אף לאחר חיוב בעל המונה הלקוי, לא הושבו הכספים שנגבו מהצרכנים.

בעדותה טענה הנתבעת כי האמור בפרסום ביחס לפחת יזום התייחס למקרה שאירע בו אדם בשם רוז'ה אליהו הפסיק לגדל ולפיכך חדל השעון מלשדר נתונים בדבר צריכת מים. בהמשך החל אדם אחר לגדל במקומו אולם השעון לא שידר נתונים במשך כשנה וחצי . לטענת הנתבעת, התובע היה צריך לדעת על כך מיד אולם בפועל הדבר נודע רק לאחר שנה וחצי וכך נוצר פחת אשר כולם חויבו לשלם מאחר ואותו רוז'ה אליהו ביקש להתחשב בו (" בכה לו ומי שבוכה יותר חזק מזכים אותו בפחות" עמ' 96, שורה 6) .

במענה לשאלה האם המושב שילם סכום של 175,000 ₪ עבור פחת ( הסכום המופיע במאזן 2011, נספח 7 לתצהיר התובע , באור 17- אחזקת רשת המים). טענה הנתבעת כי הפחת איננו קשור למים (" זה פחת של הצנרת" עמ' 97, שורה 10) וכי איננה זוכרת האם המושב שילם עבור הפחת או לאו. בהמשך טענה כי לא הבינה את הפחת המופיע במאזן מאחר ולא ניתנו לה מסמכים בעניין זה.

על אף טענתה כי איננה מבינה באיזה פחת מדובר, לא נמנעה הנתבעת לציין בטבלת ההכנסות (בעמוד השני לפרסום) כי ישנו "פחת לפי מאזן" בסך 175000- ₪. כמו כן, עולה כי המקרה של רוז'ה אליהו אירע לאחר שנת 2011 ולפיכך לא ברור כיצד העניין קשור לפרסום מושא התובענה העוסק במאזן שנת 2011. (עמ' 96, שורה 9)

18. התובע טען בעדותו בנוגע למקרה הנטען כי ביחס לאחד המשקים ( משק 18) המודד לא שידר נתונים במשך למעלה משבוע. לטענתו, נאמר לו שבעל המשק הפסיק לגדל. רק לאחר חצי שנה נודע הדבר והוחלט לחייב בדיעבד בגין הצריכה. לדברי התובע, בעל המשק הגיע אליו והתלונן בגין ההחלטה לחייבו. בשל זאת החליט התובע לזכותו בשני שלישים מהחוב. כל זאת אירע בשנת 2015 כך שהדברים אינם רלוונטיים לתובענה. התובע טען בנוסף כי הפחת היה אפסי וכי גבה את החיוב מדמי האחזקה שהמושב גובה.

תימוכין לעדות התובע בעניין זה מצאתי בעדותו של עד ההגנה, לישע מרדכי, לפיה הוא עצמו המליץ לגבות מרוז'ה רק עבור החצי שנה האחרונה. לדבריו, איננו זוכר אם ההחלטה התקבלה במסגרת ישיבת ועד " אני ניזון משמועות שהם הסכימו על החלק היחסי וסגרו את הסיפור" (עמ' 74, שורה 24) .

בעניין הגורמים לפחת (בהתאם לטענות הנתבעת) העיד דוד צפרירי (מנכ"ל מימי הנגב) כי כאשר נוצר מצב שבו מדיד מתקלקל ואינו משדר נתונים, מגיע למקום טכנאי, תוך זמן קצר ( יום יומיים), על מנת לטפל בתקלה. העד טען בנוסף כי ניתן לשחזר את הנתונים. צפרירי העיד בנוסף כי בשנת 2011 היה פחת של 10,000 ₪ בצריכת המים של מושב רנן. (עמ' 22, שורה 24) נתון זה עולה בקנה אחד עם דו"ח החיובים המרוכז לשנת 2011 שהגיש התובע (ת/2) ובסתירה לפרסומה של הנתבעת לפיו בשנת 2011 נוצר פחת של 175,000 ₪.

19. הנתבעת לא ניסחה הפרסום באופן בו תיארה את המקרה של רוז'ה וביקשה הבהרות, אלא הציגה מצג כאילו התובע מאפשר לחברים ביוזמתו לצרוך מים ללא תשלום ומחלק את התשלום בין כל החברים. טענה מעין זו לא הוכחה ולא הטענה כי חברי המושב שילמו עשרות אלפי שקלים בחודש בגין מחדלים אלו. אכן עלו שאלות הדורשות בירור ביחס לעניין רוז'ה, אולם הפרסום במתכונתו לא הוכח כנכון.

גילוי המסמכים לוועדת הביקורת לקראת אישור המאזן וטענות לאי סדרים במשק המים
20. במסגרת פרסומה טענה הנתבעת כי עד למועד הפרסום לא הועברו לוועדת ביקורת מסמכים בהתאם לבקשתם, חרף הבטחות שניתנו בעניין "בעבר הובטח שיינתנו מסמכים לפני אספות כלליות או במיוחד לפני אישור מאזן ולא ניתנו מסמכים"

על אף שהדברים אינם מהווים לשון הרע כנגד התובע, מצאתי לנכון להתייחס לעניין גילוי המסמכים מאחר והנושא עלה בטענות הצדדים ובמסכת העדויות והיווה את עיקר טיעוניה העובדתיים של הנתבעת. גם כאן, נדמה כי היה ניסיון פסול לעשות שימוש בהליך זה לקבלת מסמכים לתביעה הכספית של בעלה של הנתבעת. הראיות שהובאו מטעם שני הצדדים השאירו שאלות לא מוסב רות עד תום ביחס לפרסום השני הכולל טבלה ממאזן שנת 2011. בפרסום זה נטען באופן מודגש כי מהנתונים המספריים עולה כי קיים "חוסר של כס ף ללא פחת יזום 454304 ₪".

יוער כי אדם סביר הקורא מודעה זו לא יכול להבין את הנתונים הרשומים בה ואיך משקפים הם חוסר של כחצי מיליון שקלים. הפרסום נועד לחזק את הטענות בחלק הנוסף ולהציג נתונים מספריים התומכים לכאורה בטענה לאי סדרים כספיים. לאחר שמיעת הראיות עלה כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח את אמיתות הטענה לחסר כספי של כחצי מיליון שקלים ולא נתנה הסבר ברור לחוסר זה. מנגד התובע נתן הסברים שונים, שגם אם אינם מניחים את הדעת עד תום ולא ניתן הסבר שלם לנתונים במאזן, בבחינת מכלול הראיות עולה כי הנתבעת לא הוכיחה את הטענה המשתמעת מפרסום זה להעלמת כספים בהיקף של כחצי מיליון שקלים.

21. בעדותה טענה הנתבעת כי לאחר שגילתה אי סדרים בנוגע לניהול משק המים במושב, ביקשה לקבל נתונים מהגורמים בוועד המושב אולם לא זכתה למענה- "דפקנו בכל הדלתות ובכל החלונות כדי לקבל הסברים למה זה ככה ולא קיבלנו שום דבר", ( עמ' 92, שורה 17) . בהמשך טענה כי לא קיבלה מסמכים כלל ("לא קיבלנו כלום" עמ' 99, שורה 8) .

במענה לשאלה אלו מסמכים היו דרושים לה לצורך התביעה דנן השיבה כי היא זקוקה לכל המסמכים בנושא המים. "יש את ההפרש בין טבלה של מימי הנגב לבין מאזן. בשביל להבין מאיפה זה בא אני צריכה את המסמכים." (עמ' 99, שורה 25) .

בניגוד לטענת הנתבעת, התובע טען כי הנתבעת מעולם לא פנתה לוועד המושב בבקשה לקבלת מסמכים הנוגעים לחלוקת מכסות המים ומחירי המים במושב.

דוד צפרירי העיד כי הנתבעת ובעלה ביקרו מספר פעמים במשרדי " מימי הנגב" וקיבלו הסברים ונתונים בהתאם לבקשתם. צפרירי טען בנוסף כי לבעלה של הנתבעת היה חוב בחברתם וכי לאחר קבלת הנתונים כאמור, שילם את חובו.

בדומה לכך העיד התובע כי קבע לבעלה של הנתבעת פגישה במשרדי " מימי הנגב" במסגרתה הציג את כל שאלותיו. בתום הפגישה שילם בעלה של הנתבעת את חובו למימי הנגב. יוער כי ביחס לכך טענה הנתבעת בעדותה כי בעלה לא קיבל הסברים לשאלות שהעלה וכי נאלץ לשלם את החוב שכן חשש ש"מימי הנגב" ינתקו את המים. (עמ' 102, שורה 1)

התובע העיד בנוסף כי באסיפה הכללית שהתקיימה בינואר 2014 ניתן לבעלה של הנתבעת, אשר היה חבר בוועדת ביקורת, לעיין במסמכים במשך כ-4 שעות במהלכן ישב עם גזבר האגודה. בישיבת ועד מיום 23.01.14 הוחלט לבטל את ההרשאה שניתנה לעיין במסמכים ( נ/5) בשל תביעה שהגיש בעלה של התובעת נגד האגודה בעניין הקמת מיזם ליצור חשמל. לדברי התובע, רשם האגודות הנחה אותו שלא לאפשר לבעלה של התובעת עיון נוסף במסמכים.

תימוכין לטענתו לפיה רשם האגודות מצא את התנהלות הועד תקינה הגיש התובע שני מכתבים מתאריכים 31.01.16 ו- 29.07.15 ששלח מפקח אזור הדרום במשרד הכלכלה לוועד ההנהלה במושב רנן ובהם נאמר כי הנושאים שנבדקו בביקור הפיקוח באגודה נמצאו תקינים ( ת/3, ת/4).
22. בעדותה אישרה הנתבעת את דברי התובע לפיהם התירה האסיפה הכללית לבעלה לעיין במסמכים. עם זאת טענה כי הוא לא מימש את הזכות שניתנה לו מאחר ובפועל לא נתנו להם לבדוק את המסמכים. "ב- 2013 לא נתנו לו... הם סגרו את הדלתות מול האף שלנו.." (עמ' 102, שורה 13)

דברים דומים בהקשר זה עולים אף מעדותו של ארז שרון, יו"ר הועד הנוכחי. שרון העיד כי רשם האגודות החליט שלא להעביר לבעלה של הנתבעת מסמכים הנוגעים למשק המים. "רשם האגודות אמר ברגע שאנו מעבירים מסמכים זה עניין פלילי ואין לנו אישור להעביר." (עמ' 56, שורה 27) לדברי שרון, בעלה של הנתבעת וחבר הוועד מוטי לישע קיבלו לעיונם את המסמכים הקשורים לנושא המים. הוא והשניים ישבו יחד עם התובע וקיבלו ממנו הסברים מפורטים בנוגע לכל המסמכים. לבסוף קבע מוטי לישע שהכל תקין.

בהקשר לעניין זה העיד ארז שרון בנוגע למסמך שפורסם ע"י וועד המושב שכותרתו " תוצאות בירורים לאי סדרים" (נ/4). במסגרת המכתב פורסם כי באסיפה הכללית האחרונה מתאריך 19.01.15 הוחלט על הקמת וועדת ביקורת לצורך בדיקת חשש לאי סדרים בוועד ההנהלה. שלושה חברי אגודה ובהם מר מוטי לישע בדקו את הנושא ובסופו של יום, בישיבת הוועד מיום 02.03.15 דיווח מוטי לישע כי הכול נמצא תקין.

במענה לשאלה האם בעלה של הנתבעת אישר כי הכל ברור ומובן לו השיב שרון: "הוא אף פעם לא מבין. אלקודסי יש לו אינטרס אישי נגד אנשים במושב. נגד משפחה מסוימת ולא משנה מה יהיה הוא ימשיך לתבוע... זה סוג של תענוג בשבילו והוא פוגע בכל המושב... הוא הורס את האחדות במושב..." (עמ' 57, שורה 13) .

ביחס למכתב ששלח חיים כהן, חבר ועדת הביקורת, למזכירות מושב רנן ובו נאמר כי וועדת הביקורת דוחה את הכתוב במכתב בנוגע לתוצאות הבדיקה לאי סדרים בוועד ההנהלה ( נ/26) טען שרון כי חיים כהן לא היה בוועד ולא היה שותף להחלטה להוציא את המכתב לפיו הכל נמצא תקין בוועד ההנהלה(נ/4).

23. בניגוד לאמור לעיל טען לישע מרדכי בעדותו כי לא קיבל את כל המסמכים בהם ביקש לעיין. לדבריו, גזבר האגודה אמר שלא נותנים לכל אחד את הקוד לצפייה באינטרנט בשעונים של התושבים אותו ביקש לקבל וכי מדובר בהחלטה של יו"ר הועד. אשר למסמך נ/4 טען מרדכי כי לא אישר שהכל נמצא תקין כפי שנכתב אלא אמר שאם מה שאומר צפרירי נכון " אז הכל בסדר" (עמ' 73, שורה 5) במענה לשאלת ביהמ"ש מדוע לא מחה נגד ניסוח הפרוטוקול השיב מרדכי: "האמת שאין עם מי לדבר" (עמ' 73, שורה 8)

בתגובה לשאלת ב"כ התובע מדוע לא ביקש מבעלה של הנתבעת לעיין במסמכים שלטענתו, לא קיבל, השיב מרדכי כי הוא מופתע מכך שאלקודסי מחזיק בידיו את המסמכים.

למרות שהובא להעיד כעד הגנה לא ידע מרדכי להסביר את הנתונים המופיעים בפרסומה של הנתבעת בנוגע לנושא המים. העד הסכים בנוסף כי מעולם לא בדק את הנתונים המופיעים בטבלה בעמוד השני לפרסום.

בעדותו, אישר בעלה של הנתבעת שקיבל מסמכים לעיונו במסגרת תביעה כספית שהגיש נגד מושב רנן ומימי הנגב. עם זאת טען כי מסמכים רבים לא הועברו אליו ("הרבה מסמכים לא קיבלתי" עמ' 114, שורה 34). במענה לשאלה איזה מסמך ביקש ולא קיבל השיב כי חסרים מסמכים הנוגעים לצריכת המים של מושב רנן ("איפה כל מים שרנן נצרכו..." עמ' 115, שורה 1) וכן ביקש לדעת מי חרג מהמכסה ("הוא לא רצה לתת את זה. איך אדע מי חרג ?..." עמ' 116 שורה 19) עם זאת, אישר שקיבל את הגרמושקה שבה מפורטים כל נתוני הצריכה במושב אולם טען כי חסרים נתונים ביחס לחוב ע"ס 860,000 ₪ שרנן חייבת למקורות המעיד, לטענתו, על כך שלא כל החקלאים שילמו את מלוא התשלום עבור הצריכה.

בתגובה לכך שעניין החוב למקורות אינו מופיע בפרסומה של הנתבעת השיב: "זה לא כתוב. אתה טענת שכולם שילמו. אני אומר שאם יש דרישה , זה אומר שמישהו לא שילם. תן לי הסבר למה יש 860,000 ₪ מישהו לא שילם פה נכון?" (עמ' 117, שורה 11) בהמשך טען כי יתכן שהחוב "סמוי בתוך הגרמושקה" (שורה 19).

24. מעיון במכתב ששלח מנהל תחום ועוזר רשם האגודות השיתופיות לוועדת הביקורת של מושב רנן ביום 18.02.16, בנוגע לתלונה שהגישה וועדת הביקורת על חוסר שיתוף פעולה מצד הוועד ( נספח 9 לתצהירי התובע), עולה כי וועדת הביקורת פעלה בניגוד להסכמות שהושגו ביחס לעיון במסמכי האגודה הקשורים לנושא משק המים. עוד עולה כי בעלה של הנתבעת, יוסי אלקודסי שהינו חבר בוועדת ביקורת, ביקש לעיין בחומר הקשור לשדרוג משק המים והדבר ניתן לו.

העד ארז שרון מסר בתצהירו כי בזמן הפרסום לא ידעה הנתבעת האם נכונות טענותיה אם לאו. כמו כן לטענתו, מידע אודות צריכת המים לחקלאות הועבר לבעלה של הנתבעת, בהתאם לבקשתו, מוועד המושב ובהמשך אף הופנה לקבלת מידע מחברת " מימי הנגב" והנהלת החשבונות של הוועד ואף מהם זכה למענה. לנתבעת הייתה אפשרות לברר את טענותיה באמצעות המידע שקיבל בעלה או באמצעות פניה ישירה לוועד המושב.

כמו כן נטען כי טענותיה של הנתבעת מתבססות על מאזן שנת 2011 אשר לא נערך ע"י הועד ונתוניו מתבססים על החלטות שמתקבלות באסיפה הכללית ובוועד ולא על החלטות אישיות של התובע ולכן לא היה מקום להפנות את הטענות כלפי התובע. כך ביחס לכל החלטות ועד המושב אשר מתקבלות על פי רוב ולא ע"י יו"ר הוועד לבדו. בנושאים מסוימים אף נדרש אישור האגודה להחלטת הועד.

25. בתחילת הדף השני לפרסומה, הכולל את הטבלה עם הנתונים המספריים, כתבה הנתבעת כי "בהמשך למכתב מתאריך 03.03.15 של וועד ההנהלה שלא נמצא כל חשש לאי סדרים ההפך נמצאו ממצאים חמורים מאוד."

אחת מהטענות העיקריות שעלו במכלול טענותיה של הנתבעת וכן בתצהיר עדותה הראשית הייתה כי לא יתכן שבשנת 2011 שילם המושב סכום גבוה יותר מהסכום שהכניס עבור מכירת מים. לשם הוכחת טענתה צירפה הנתבעת את דוחות המושב לשנת 2011 ( נספח ט' לתצהירי הנתבעת). בהתאם לנתוני הדו"ח, בשנת 2011 היו הכנסות בסך 1,232,000 ₪ כתוצאה ממכירת מים ואילו הוצאות בגין קניית מים ממקורות היו בסך 1,378,000 ₪.

מנגד, טען התובע בתצהירו ( ס' 20ט לתצהיר) כי בשנת 2011 לא היה גרעון עקב גביית יתר או פחת, כפי שטענה הנתבעת, אלא עקב החלטה של נציבות המים לגבות באופן רטרואקטיבי את הפרש עלות מי השתייה אשר נמכרו במחיר מים לחקלאות, כאשר כתוצאה מכך נאלץ המושב לשלם באותה שנה סך הקרוב ל-140,000 ₪ ולפיכך נוצר גירעון.

דברים דומים צוינו בתצהירו של העד ארז שרון המתגורר במושב ואשר שימש בשנים האחרונות כחבר ועד המושב וכיום משמש כיו"ר הועד.

26. מר דוד צפרירי, מנכ"ל חברת " מימי הנגב", הסביר בעדותו כי עד לשנת 2011 היה מתבצע חישוב מי השתייה במושבים באופן גלובלי. כל מושב היה מקבל הקצאה של מי שתיה בהתאם למספר הנפשות שיש במושב. החל משנת 2011 הוחלט כי החיוב יעשה לפי צריכת המים בפועל ובמידה ותהיה חריגה מההקצאה, יגבה החיוב בשנה שלאחר מכן.

לדברי צפרירי, בשנת 2011 נוצר גירעון בחיובי מי השתייה עקב פער בין חיוב " מקורות" לבין חיוב מימי הנגב. נטען כי חברת מקורות חייבה את מושב רנן בתשלום 90,000 קוב מי שתיה בעוד שבפועל, גבתה מימי הנגב תשלום עבור 52,000 קוב מי שתיה והיתר (38,000 קוב) חויב בתעריף מים לחקלאות הנמוך מתעריף מי השתייה. בשל כך נוצר גרעון אותו גבתה מימי הנגב מהמושב- "את הצרכנים חייבנו במים לחקלאות והמושב חויב בתעריף מי שתיה." (עמ' 13, שורה 29) .

נתון זה מסביר, לטענת צפרירי, את הפער הקיים בין רכיב ההכנסות ממכירת מים לשנת 2011 (1,232,000 ₪ ) לבין רכיב קניית מים ממקורות (1,378,000 ₪ ) יוער כי בהתאם לעדותו של צפרירי שנת 2011 הייתה יוצאת דופן ביחס ליתרת החובה וכי בדרך כלל קיימת יתרת זכות בסוף השנה.

27. כאמור, בדף השני שפורסם כתבה הנתבעת כי בשנת 2011 נמצא כי קיים גרעון בסך של חצי מיליון שקלים.
הנתבעת טענה בתצהירה כי בהתאם לנתוני הדוחות של " מימי הנגב" סכום הגביה הכולל ממושב רנן בשנת 2011 היה 2,029,968 ₪ ( נספח יא' לתצהיר). לטענתה, לא ניתן להסביר את הפער שבין סכום זה לסך ההכנסות של המושב ממכירת מים (1,230,000 ₪)

במסגרת עדותה טענה הנתבעת כי הגיעה לסכום הנ"ל לאחר בדיקה שעשתה. לדבריה, רואה החשבון שלה הגיע למסקנה לפיה קיימים אי סדרים בשיעור של 800,000 ₪. במענה לשאלה מדוע לא צירפה לתצהירה את חוות דעתו של רואה החשבון השיבה הנתבעת כי בדיקת רואה החשבון נעשתה לאחר הגשת התצהיר " עשיתי זאת ממש לא מזמן כי רציתי לבדוק את עצמי..." (עמ' 97, שורה 1) .

הנתבעת טענה כי הגיעה למסקנות בנוגע לגירעון בכוחות עצמה (" אני יודעת לקרוא את המאזנים ועשיתי עבודה" עמ' 96, שורה 29) עם זאת, לא ידעה להסביר מדוע מסקנותיה אינן עולות בקנה אחד עם נתוני המאזן לשנת 2011 ( נספח 7 לתצהירי התובע / נספח ט לתצהיר הנתבעת) וטענה כי אינה " אמורה לזכור את כל המספרים" (עמ' 96, שורה 32) וכי אין בכוונתה להתייחס לנתוני המאזן.

במענה לשאלה האם נכון כי אין ברשותה את המסמכים המפרטים ממה נובע הפער בין 2,000,000 ל-1,320,000 השיבה הנתבעת: "אני לא קיבלתי שום הבנה מאיפה בא ההפרש הזה. לגבי המסמכים היו לי נתונים ועתה אין לי אותם. ביקשתי אותם מהמושב ולא קיבלנו." (עמ' 97, שורה 30) בהמשך אמרה שוב כי אין באפשרותה להסביר ממה נובע ההפרש בין הסכומים.

בתגובה לשאלת ב"כ התובע איזה סכום יתקבל אם תפחית מסך 2 המיליון את עמלות מימי הנגב וסכום של 269,000 ₪ המופיע בסעיף " הכנסות מאחרים" (עמ' 13 למאזן) טענה הנתבעת כי סכום ההכנסות אינו קשור לנושא המים. עם זאת, בעמ' השני לפרסומה כללה הנתבעת בחישוביה את הסכום הנ"ל ( שורה חמישית בטבלה " עודף ממימי הנגב לפי מאזן"). במענה לשאלה האם הסכום קשור למים או לא השיבה: "אני חושבת כי זה לא קשור למים אך עשיתי את הבדיקה לפי שלוש שנים... זה מדע מדויק וצריך לשבת מול המחשב ולהבין את זה. עתה אני פשוט לא זוכרת ואני לא ביטוח לאומי ולא אמורה לזכור כל פרט ופרט." (עמ' 98, שורה 9) .

טענת הנתבעת לפיה איננה מבינה כתוצאה ממה נובע ההפרש בין סכום ההכנסות ממכירת המים לבין סכום הגביה הכולל מעידה על כך שלא בדקה את הנתונים לאשורם בטרם פרסום הדברים, אלא הגיעה למסקנותיה על סמך ספקולציות שאין להן אחיזה בנתונים עובדתיים. בנוסף, העובדה שהנתבעת לא יכלה להסביר בעדותה כיצד הגיעה למסקנות שמצאו ביטוי בפרסומה, מערערת את אמינותה ומחזקת את גרסת התובע לפיה לדברים שפורסמו לא היה בסיס של אמת.
28. לשם הוכחת טענתו לפיה לא היה אמת בפרסום צירף התובע טבלת ריכוז הנתונים של מימי הנגב לשנת 2011 ( ת/2). בניגוד לטענת הנתבעת, לא נפגמה מהימנות מסמך זה וגם אם לא צורף מראש לראיות התובע, לא נסתרה עדותו של צפרירי ביחס למסמך זה. ממילא חוסר הבהירות שיצר ב"כ הנתבעת בכל הנוגע לגילוי המסמכים ועדותו המתחמקת של בעלה של הנתבעת מטילים ספק בטענה כי מסמך זה לא היה ממילא ברשות הנתבעת ובעלה.

בהתאם לדו"ח זה בשנת 2011 שולמו למימי הנגב 1,428,102 ₪ עבור צריכת מים ( מי שתיה, שפירים ושפדן). מעבר לכך שולמו 22,189 ₪ עבור רכיבים שונים הכוללים ריבית, עיקולים וכדומה. 104,426 ₪ מהווים עמלות שמטילה מימי הנגב וכן נדרש לשלם 207,263 ₪ עבור גביה ( בהתאם לעדותו של צפרירי, בשנת 2011 גבתה " מימי הנגב" סך של 207,000 ₪ בגין " החזקת רשת" במושב רנן) ובנוסף עבור מע"מ ופחת. בדו"ח החיוב מופיע בנוסף סעיף שהוגדר " תיקון חשבון" ( 198,186-). סה"כ 1,825,815 ₪ .

התובע טען בנוסף בתצהירו כי בסוף כל שנה עורך רו"ח מוסמך בדיקה בנוגע להוצאות והכנסות של המושב וכן בנוגע לנושא לצריכת המים ומסכם את ממצאיו במסגרת מאזן המקבל את אישור חברי האגודה. מאזן שנת 2011 עליו מסתמכת הנתבעת בטיעוניה אושר אף הוא כאמור לעיל. לשיטתו המסקנה היא כי טענותיה של הנתבעת בנוגע לאי סדרים בנושא המים אינן יכולות להיות נכונות שכן החלטות התובע נדרשות לאישור הוועד, חברי האגודה ורואה החשבון המבקר. הדברים מצוינים אף בתצהירו של ארז שרון.

בדומה לגרסת התובע, העיד דוד צפרירי כי נתון הכנסות המושב ממכירת מים מתייחס למחיר ששולם לחברת מקורות עבור קניית המים. מעבר לכך נדרש לשלם עבור אחזקת רשת, עמלות, ריביות ורכיבים נוספים. "2.29 מיליון זה עלות המים של תושבי רנן שכוללים את כל הרכיבים. כל מה שחייבנו" (עמ' 12, שורה 20) . צפרירי אישר בעדותו כי דוח הנתונים ( ת/2) מפרט את כל רכיבי החיובים של מושב רנן לשנת 2011.

עוד עלה מעדותו של צפרירי, כי במושב רנן מתבצעת " קריאה מרחוק" (עמ' 11, שורה 27) מימי הנגב " מושכים" את הקריאות באמצעות האינטרנט, מנפיקים חשבונות מים ושולחים את החשבונות לצרכנים. התשלום לחברת מקורות מועבר באמצעות מימי הנגב. בהמשך הדגיש צפרירי כי לאף אחד אין אפשרות לשנות את נתוני הנהלת החשבונות – " המכירות הם לפי הוצאת חשבונות מים שאנו מנפיקים אין לאף אחד נגיעה בנושא הזה. ועד יכול לשנות מכסות. מעבר לזה לא. במספרים לא יכולים לגעת." (עמ' 14, שורה 28)

עדותו של צפרירי נותנת הסברים, באופן פשוט למדי, לפער עליו הצביעה הנתבעת בפרסומה. העובדה כי אין המדובר בחישוב סבוך ומורכב וכן הצהרת הנתבעת לפיה היא עוסקת בהנהלת חשבונות וכי יש ברשותה כלים על מנת לבדוק הנתונים (" יש לי ידע כדי לבדוק אם המחירים שאני משלמת יש אי סדרים" עמ' 92, שורה 14) מעידה על כך שהנתבעת יכלה להגיע למסקנות אלו בכוחות עצמה ולפיכך לא היה מקום לפרסום הדברים. ראיות התובע נותנות הסבר סביר לפערים ומבהירות כי סכום הגביה של מימי הנגב גבוה מטיבו וטבעו מעלות רכישת המים ממקורות לאור מרכיבים רבים נוספים שגובה מימי הנגד. בהליך זה בו לא נתבעה השבה של תשלומים מים ששולמו ביתר, אין הכרח להגיע לנתונים מדויקים, ודי שהשתכנעתי כי התובע הבהיר כי טענות הנתבעת אינן אמת, וזאת מעבר לנטל החל על הנתבעת להוכיח את אמיתות הפרסום, נטל בו לא עמדה.

סיכום הגנת אמת הפרסום
29. כאמור לעיל, מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום. ממכלול פרסומי הנתבעת, שלאור ניסוח התביעה וסכומה יש לראות בהם פרסום אחד, עולה כי התובע הוצג כמי שעושה בחיובי המים כבתוך שלו, ללא פיקוח ובהעדפת חלק מהחברים, מחליט מי ישלם כמה ומעדיף מקורבים. תמונה זו שעולה מהפרסומים מחייבת מידת הוכחה משמעותית של אמיתות טענות אלה. התובעת לא הסתפקה בהבעת ספק בדבר אמיתות הנתונים ולא טענה כי לא מבינה את הנתונים במאזן , אלא פרסמה אמירות נוקבות כנגד התובע אשר מחייבות מידת הוכחה משמעותית להוכחתן.

הנתבעת לא הוכיחה כי הדברים שפרסמה בגנות התובע הם נכונים . יש בסיס לטענת התובע לפיה הנתבעת עצמה לא הבינה את הנתונים שפרסמה ולפיכך לא היה מקום לפרסם את מסקנותיה, בפרט לאור טענותיה להעדר מסמכים רלוונטיים שנדרשו לצורך הבדיקות שערכה. מכל האמור לעיל עולה כי לא עומדת לנתבעת הגנת "אמת בפרסום" ואינה זכאית להגנת סעיף 14 לחוק .

הגנת " תום הלב"
30. הנתבעת טענה כי עומדת לה הגנת " תום הלב" בהתאם לסעיף 15 לחוק מאחר וכל כוונתה הייתה להעביר ביקורת לגיטימית על תפקודו הלקוי של התובע ועל כך שעבודת הוועד, בראשו עמד התובע, איננה נעשית בצורה ראויה בעניינים מסוימים ובשקיפות הנדרשת. בסיכומיה הארוכים שעסקו בעיקר בנושאים שאינם נוגעים לעילת התביעה או להגנות לפי חוק איסור לשון הרע, הפנתה בסיפא לסעיפים 15(2), 15(4), 15(9) לחוק.

הבסיס העובדתי להגנת תום הלב היה דל ונסמך על הטענה בתצהיר כי: "כל מה שאני ביקשתי זה להביא לידיעת החברים כי ישנם עניינים מסוימים שלא נעשים בשקיפות מלאה וכי ישנם " עניינים" שעולים מהדוחות שהם לא ברורים וכי לא ניתן לדברים פתרון." ( ס' 8 לתצהיר הנתבעת). הניסיון בסיכומים לשוות לפרסומים עניין עקרוני של מלחמת בני האור בבני החושך אינו משנה את הצורך לערוך איזון בין תוכן הפרסום לערכים של שם טוב, בהתאם למנגנונים הקבועים בחוק.
הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק מקנה הגנה בגין פרסום שנעשה בתום לב באחת ( או יותר) מהנסיבות המפורטות בסעיף. אם לא התקיים יסוד תום הלב, לא ניתן להיכנס בשערי ההגנות. (ראה ע"א ( מחוזי י-ם) 13661-10-12 משה באדר עו"ד נ' דוד בנימין, 27.12.13 שם קבע כב' השופט מ' דרורי כי בבחינת נטל ההוכחה לתום הלב לא יזכה להגנה נתבע שלא נקט כל פעולה ראויה לבדוק אם יש אמת בפרסום ונתבע שנמצא בסכסוך עם תובע לא היה תם לב בשליחת מכתב תלונה כנגדו).

מקובלת עליי טענת התובע כי חלה על הנתבעת החזקה בסעיף 16 (ב)(2) לחוק קובע כי:
"חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים ; בפרסום אחת מאלה:
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא".

הנתבעת לא סתרה חזקה זו ודי בטעם זה כדי לדחות את הסתמכותה על הגנות תום הלב. שבה וטענה הנתבעת בעדותה כי לא קיבלה הסברים ומסמכים בנוגע להתנהלות הוועד בעניין משק המים במושב ולפיכך אין באפשרותה להבין כיצד מתנהלים עניינים שונים . מעדותה עולה כי לא ביססה את פרסומה על תשתית עובדתית ראויה וכי לא ערכה בירור ענייני של העובדות המפורטות בפרסום טרם הפצתו. מאחר והנתבעת לא עמדה בנטל הוכחת אמת הפרסום איננה יכולה לחסות בצילה של הגנת תום הלב.

יוער כי מן הראיות שהובאו בפני עולה כי הפרסום מושא התובענה נעשה בעת שהתנהל הליך משפטי בין בעלה של הנתבעת לבין וועד המושב בעניין הפקעת חלקות. עובדה זו יכולה להעיד על כך שהנתבעת פעלה ממניעים זרים בעת הפצת המכתב. הנתבעת אף לא התנצלה בגין הפרסום ואף טרחה להחריג את התובע מההתנצלות לשאר חברי הוועד. בעדותה טענה כי יתכן ובדיעבד הייתה מסגננת את המכתב אחרת , והודאה זו מלמדת כי חרגה מהאיזון הנדרש לביקורת כנגד נבחר ציבור. שעה שהפרסום חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, בניגוד לסעיף 16(א) לחוק, ממילא לא זכאית הנתבעת להגנת תום הלב.

אשר לסעיפים הספציפיים עליהם נסמכה, לא מצאתי כי חל סעיף 15(4) מאחר והדברים לא נוסחו כהבעת דעה על התובע אלא כעובדות. אשר לסעיף 15(9) אין בפרסומים כל דיווח על אסיפות הוועד ולכן הגנה זו אינה רלוונטית. אשר לסעיף 15(2), חובה מוסרית בפרסום, מהטעמים שפורטו לעיל אין הנתבעת זכאית להגנת תום הלב.

על כן עולה כי הנתבעת לא הוכיחה כי עומדת לה אחת ההגנות בחוק כנגד הפרסומים של לשון הרע ולכן עליה לפצות את התובע.
גובה הנזק
31. בבחינת גובה הנזק יש להתחשב בתוכן הפרסומים, היקף תפוצתם ומכלול נסיבות העניין. הפרסומים אמנם כוללים האשמות קשות כלפי התובע בנוגע ל ניהול משק המים במושב. אולם העובדה כי פורסמו על לוח המ ודעות בלבד, לקראת אסיפה כללית, תוך שעלו טענות מצד בעלה של הנתבעת וחברים נוספים בנוגע לחיובי המים, מלמדות כי תושב סביר במושב היה רואה בכך התנצחות בין שתי מחנות ולאו דווקא מייחס אמינות רבה לפרסומים. למרות הסערה שניסתה להציג הנתבעת סביב משק המים, נתוני ההצבעה באסיפה הכללית מלמדים כי מדובר ב"סערה בכוס תה" ולא הובאו ראיות כי הפרסומים יצרו דיון סוער במושב בנוגע לתובע ומעמדו.

ביחס למכתבה השני של הנתבעת במסגרתו הביעה התנצלות בפני כל חברי הוועד למעט התובע, הנתבעת טענה בעדותה כי התנצלה בפני כל חברי הועד מאחר ולדעתה, התובע היה אחראי לאי הסדרים במושב וכן מאחר והתובע שימש כיו"ר הועד וכן החזיק בתפקיד במימי הנגב ושימש כפקח מים. במענה לשאלה האם רצתה שכל חברי המושב ידעו שהתובע אחראי למחדלים, השיבה הנתבעת: "נכון", ( עמ' 99, שורה 29) .

עמדה זו של הנתבעת מחזקת את טענת התובע לפיה מטרת הפרסום השני הייתה להטיל עליו את מלוא האחריות למחדלים המפורטים במכתבה הראשון. במסגרת עדותו נשאל התובע מדוע הוא מייחס לנתבעת הוצאת לשון הרע כנגדו בשל מכתב ההתנצלות שפרסמה הנתבעת. בתגובה לכך טען התובע כי באמצעות המכתב הטילה הנתבעת את מלוא האשמה למחדלים הנטענים, על כתפיו: " אחרי שקיבלה התראה היא התנצלה חוץ ממני. השאירה את האשמה עלי. כאילו העלמתי 500,000 ₪ לבד" (עמ' 32, שורה 23) .

האמירות המיוחסות לתובע ב מסגרת הפרסום וסירובה של הנתבעת להתנצל בפניו מתיישבים עם הטענה כי כוונתה של הנתבעת לא הייתה "העברת ביקורת לגיטימית" אלא מטרתה הייתה לפגוע בתובע ישירות, יתכן שאף בשל סכסוך אישי שהיה באותה עת בין בעלה לבין התובע.

יש מקום לטענת הנתבעת לפיה זכותה "לשאול שאלות" ולבקש הסברים בנוגע לעניינים שונים במושב הקשורים לחברי המושב אולם פרסומה אינו מעלה תמיהות אלא מעביר ביקורת פוגענית של ממש על התובע.

התובע טען כי לאחר פרסום הנתבעת לא נבחר לכהונת חבר וועד וכל שכן, לא נבחר לכהן כיו"ר ועד וזאת לאחר שכיהן כיו"ר הועד במשך שבע שנים והיה ידוע כאדם אמין וישר אשר רואה את טובת הציבור לנגד עיניו. נטען כי התובע מתגורר בקהילה קטנה בה כל עניין קטן הופך ל"שיחת היום" , על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בפרסום שהופץ ברבים הנוגע ליו"ר ועד המושב. הנזק שנגרם לתובע חמור שבעתיים מאחר והפרסום מייחס לו מעשים פליליים. התובע נדרש להצטדק בפני אנשים רבים שפנו אליו ודרשו לדעת האם הפרסום נכון. כמו כן, תושבי המושב החלו לנדות את התובע ובשל כך נמנע מללכת לבית הכנסת אותו היה פוקד מידי שבת.

למרות טענות אלו, לא הובאו ראיות כי הפרסומים גרמו לנזק הנטען ולא העידו עדים נוספים להמחיש את הפגיעה בתובע או נידויו ודרישה כי ייתן הסברים. גם הקשר הסיבתי לאי בחירתו ליו"ר ועד לא הוכח, לאור פער הזמנים בין הפרסומים לבחירות לוועד (ככל שאי בחירה לראשות הוועד אכן מהווה נזק).

32. סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 50,000 ₪ וכפל פיצוי כאשר הפרסום היה בכוונה לפגוע. סכומים אלה צמודים למדד ממועד תיקון החוק. אמות המידה לפיצוי והשיקולים שיש להביא בחשבון הובהרו בפסיקה:
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי. " (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 525 (2001) ).

התובע גם הפנה לע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, 4.8.08 שם נקבע כי פגיעה באיש ציבור מעצימה את פוטנציאל הנזק הגלום בלשון הרע כלפיו.

התובע לא הגיש ראיות בנוגע לנזק שנגרם לו ועותר לכפל פיצוי בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק. נטען כי הנתבעת פעלה במכוון להשפיל ולבזות את התובע אשר היה איש ציבור ולפיכך מהווים דבריה פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע. לא מצאתי בסיס לטענה כי המקרה מצדיק פסיקת כפל פיצוי. אין המדובר בפרסום בוטה במיוחד שיש בו לגרום לתחושות עלבון והשפלה קשים. כמו כן, האמירות הפוגעניות כנגד התובע מופיעות בעמוד אחד במכתב הראשון שפורסם ואילו בעמוד השני אין אזכור של התובע ומדובר על אי סדרים של וועד הנהלת המושב. העובדה כי התובע לא נבחר פעם נוספת לתפקיד יו"ר המושב לא הוכחה בקשר ישיר למכתב שפורסם, אם כי ניתן לקבל את הטענה לפיה הפרסום פגע בתדמיתו ובמעמדו כאיש ציבור וערער את אמינותו בעיני חברי המושב, אשר הנו מקום קטן בעיקרו שבו כמעט "כולם מכירים את כולם" ומטבע הדברים שלא דומה פרסום דברים שליליים על אדם בעיר גדולה לפרסום אותם דברים ממש בסביבה קטנה.

33. לאחר ששקלתי את נסיבות הפרסום, מהותו והיקפו, מצאתי כי ראוי לפסוק לתובע פיצוי ללא הוכחת נזק בשיעור של 30,000 ₪. קביעת הסכום טומנת בחובה תמיד מידת מה של חוסר בהירות מאחר ואין אמות מידה אחידות , אולם בקביעת הסכום לקחתי בחשבון כי מחד גיסא יש לאפשר ביקורת כלפי בעלי תפקידים באגודה שיתופית, מאידך גיסא על הביקורת להיות הוגנת ולא משתלחת ללא ביסוס עובדתי. עם זאת ההיקף המצומצם של הפרסום ומשכו וההקשר לקראת האסיפה הכללית, מצדיקים למתן את שיעור הפיצוי הראוי.

בחינת פסיקת הערכאות הדיוניות מלמדת כי סכסוכים בתוך מושבים בכלל וביחס לבעלי תפקידים בוועד האגודה בפרט, הינם כר פורה לתביעות לשון הרע. פסיקות אלו יכולות לשמשש כאמת מידה לשיעור הפיצוי הראוי. כך בת"א (שלום חי') 6795-03-09 פורטנוי נ' צ'מני, 24.12.16 נפסק פיצוי בסך 10,000 ₪ לכל תובע מתוך חמישה תובעים בגין טענות לנטילת כספי ציבור לכיסם הפרטי (בערעור הגיעו הצדים להסדר כולל לאור תביעה נגדית).

בת"א (שלום ב"ש) 2881/03 סריזאדה נ' חביב, 5.8.09 נפסק פיצוי של 70,000 ₪ בגין פרסומים סביב בחירות למועצה בהם ייחסו ליו"ר ועד אי סדרים וחשד לקניית קולות בכספי האגודה לרבות טענות לניצול מכסת מים לקידום עניינים אישיים. בערעור הופחת הסכום בפסק דין על דרך הפשרה לסך של 50,000 ₪.

בת"א (קריות) 6269/01 פרץ נ' אביטן, 17.2.04, נפסק פיצוי של 100,000 ₪ בגין האשמות חוזרות ונשנות על פני כשנה לאי סדרים בניהול האגודה ומעשים לא כשרים.

בת"א (שלום ק"ג) 48524-08-11 עמרמי נ' ברק, 3.11.15 אוחדו שלוש תביעות בנוגע למכתב תלונה אחד של הנתבע לגופים שונים אשר כלל הכפשות רבות, לרבות בנוגע לקבלת מכסות מים. נפסקו פיצויים בסך 35,000 ₪ ליו"ר הוועד וסכומים נמוכים במקצת ליתר התובעים.

מהפסיקה עולה כי פרסום שאינו חוזר על עצמו כנגד בעל תפקיד באגודה, גם במקרים חמורים, אינו עולה על 50,000 ₪. בנסיבות העניין פיצוי בסך של 30,000 ₪ הוא ראוי לפרסומי הנתבעת, במיוחד לאור אופן ניהול ההליך על ידה והמשך הטענות כנגד התובע שלא מבוססות על תשתית עובדתית.

סוף דבר
34. על רקע חשד הנתבעת לאי סדרים במשק המים במושב רנן פרסמה היא כנגד התובע פרסומים המהווים לשון הרע, תוך הסקת מסקנות חסרת אחריות מבלי שבדקה את העובדות. הנתבעת לא הוכיחה כי עומדת לה אחת ההגנות בחוק ועל כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 30,000 ₪.

אשר להוצאות ההליך, בסיכומי התובע נטען כי בשולי הדברים לא ניתן להתעלם מאופן ניהול ההליך באנדרלמוסיה מוחלטת. אכן לא ניתן להתעלם מאופן ניהול ההליך על ידי ב"כ הנתבעת, והדבר כלל אינו בשולי הדברים.

בתיקון לתקנות סדר הדין האזרחי נקבעו עקרונות יסוד באשר למטרת סדר הדין האזרחי, וביניהן קיומו של הליך בעל ודאות דיונית המתנהל תוך פרק זמן סביר. אופן ניהול ההליך סרבל שלא לצורך את הדיון, תוך שהוגשו כ- 30 מוצגים מטעם הנתבעת והפרוטוקול נפרש על 124 עמודים, במהלך הדיונים החלטות רבות הנוגעות לב"כ הנתבע ואופן ניהול הדיון.

על כן יש לחייב את הנתבעת במלוא הוצאות התובע וכן בשכר טרחת עו"ד שישקף את אופן ניהול ההליך.

אני מחייב את הנתבעת בהוצאות התובע בגין האגרה וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪.

ניתן היום, י"ח טבת תשע"ט, 26 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.