הדפסה

בית משפט השלום באשקלון ת"א 7979-10-14

לפני כב' השופטת הבכירה סבין כהן

תובעים

ניסים לוי
ע"י ב"כ עוה"ד מירי כרמל ורסנו

נגד

נתבעים

רבקה אשקלוני
ע"י ב"כ עוה" ש. נוביק

פסק דין

תביעה זו עניינה פיצוי בסכום של 300,000 ₪, שעילתו בתקיפה, לשון הרע, רשלנות ונגישה עקב תלונת שווא. הנתבעת ובעלה (להלן:- " הזוג אשקלוני") הגישו תביעה שכנגד בסכום של 76,000 ₪ בעילת לשון הרע, תקיפה, רשלנות ומטרד.

רקע עובדתי:
1. הצדדים להליך הינם תושבי מושב גיאה. במושב הוקם מגרש ספורט סמוך לביתם של הזוג אשקלוני (להלן:- "המגרש"). בני הזוג אשקלוני, יחד עם שכניהם, המתגוררים אף הם בסמוך למגרש חששו מפני מטרד ש הרעש מהמגרש עלול לגרום להם ולכן פעלו למניעת פתיחת והשימוש במגרש. בין היתר, הגישו תביעה למניעת השימוש במגרש. התביעה לצו מניעה התבררה לפניי ובמקביל התנהל בבית המשפט המחוזי הליך נוסף נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה.

2. בהתאם לנטען, ביום 21.1.14 ניתנה החלטה האוסרת את השימוש במגרש.
בו ביום, ככל הנראה, על רקע החלטת בית המשפט, בשעה 20: 00 לערך החלה בסמוך למגרש, דהיינו בסמוך לביתם של הזוג אשקלוני, התקהלות מחאה שהתקיימה, כמחאה על התנגדותם של בני הזוג אשקלוני ושכיניהם לפתיחת המגרש שהוקם סמוך לביתם. התובע השתתף אף הוא באסיפת המחאה. בני הזוג אשקלוני יצאו מביתם לשוחח עם האנשים שהשתתפו בהתקהלות.

3. התובע טוען, כי במהלך הערב, הנתבעת הכתה בו בפניו באמצעות אגרופה. כתוצאה מהתקיפה, סבל מ פגיעה בשיניים ושטפי דם סמוך לפיו, ונפגע שמו הטוב.
התובע הגיש תלונה במשטרה בגין אירוע התקיפה הנתבעת אף היא הגישה תלונה כנגד התובע.
לטענת התובע, כתוצאה מהמכה, נגרם שבר בכתר המונח על אחת משיניו וכן גשר שהיה מותקן בפיו זז ממקומו.
בתביעתו שלפניי, עותר התובע לפיצוי בגין הנזק שנגרם לשיניו, הפגיעה בשמו הטוב והנזק שנגרם לו כתוצאה מעצם הגשת התלונה.
התובע הגיש חוות דעת רפואית שנערכה על-ידי ד"ר ניסים לוי, בדבר טיפולי השיניים להם יזקק כתוצאה מהאירוע. ד"ר לוי העריך עלות הטיפולים בסך 46,500 ₪ . התובע עותר לפיצוי בגין עלות טיפול השיניים בסכום של 30,000 ₪, בהתאם להצעת מחיר ראשונית שניתנה לו . כן טוען התובע לנזק שנגרם לו עקב כאבי השיניים והפנים ושטפי הדם שנגרמו לו כתוצאה מהפגיעה בסכום של 20,000 ₪. התובע עותר גם לפיצוי עקב עגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהצורך לצאת מביתו כשהוא חבול וזאת בסכום של 50,000 ₪.
עוד טען התובע, כי תלונתה של הנתבעת נעשתה בזדון, אך ורק על מנת לפגוע בתובע, כאשר התובע לא פגע בנתבעת בכהוא זה. לטענת התובע, כתוצאה מאותה תלונה, נלקח נשקו והוחזר רק כעבור חודשים רבים. מעשיה אלה של התובעת מקיימים את יסודות עוולת הרשלנות והנגישה ובגינם עותר התובע לחיוב הנתבעת בפיצוי בסכום של 100,000 ₪.
התובע טוען, כי הנתבעת ביישה אותו לפני כל אנשי המושב ובני הנוער שהיו במקום, כאשר הטיחה בו אישומים וטענה, כי הרס את חייה. האשמות אלו לעיני כל פגעו במעמדו הציבורי של התובע ומהוות לשון הרע, שבגינו עותר התובע לפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של
100,000 ₪.

4. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי הליך זה נועד להפעיל עליה לחץ לסגת מהתביעה לצו מניעה.
לגופו של עניין טענה הנתבעת, כי במועד האירוע הנטען, יצאה מביתה בכדי לדבר עם האנשים בנחת ולהסביר עמדתה. בשעה ששוחחה הנתבעת עם הגב' יפית ברקוביץ , מתושבי הישוב שהתקהלו במקום, ובכדי לחבל בניסיונה זה, צעד אחריה התובע, התקרב אליה ונצמד אל גופה, צעק "אישה רעה" ושרק במשרוקית לתוך אוזנה,. התובעת לא זיהתה שמדובר בתובע ובשל הרעש החזק באוזניה, חשה מאוימת ותחת סכנה פיזית, בתנועה רפלקסיבית, על מנת להגן על עצמה, הניפה את ידה לאחור לכיוון אזניה. בדיעבד התברר לה ש ידה פגעה בפניו של התובע . המכה הייתה חלשה ולא גרמה לנזק כלשהו. במיוחד נוכח ההבדלים הפיזיים, שבינה לבין התובע שהוא גבוה וחסון בעוד שהיא נמוכה.

הנתבעת הגישה חוות דעת מטעמה שנערכה על-ידי ד"ר שלמה ברק, לפיה טיפולי השיניים להם נזקק התובע אינם כתוצאה מאירוע חבלתי ושיניו של התובע ככל הנראה לא נפגעו כתוצאה מפגיעת התובעת בפניו, שהיתה פגיעה קלה.

5. הזוג אשקלוני הגישו כתב תביעה שכנגד (לאחר שבית המשפט התיר למר אשקלוני להצטרף להליך כתובע שכנגד) . לטענתם, התובע תקף אותם, גרם למטרד בעצם השתתפותו בהתקהלות הבלתי חוקית מול חצר ביתם של הזוג אשקלוני, אמר אמירות שכוונו כנגדם במהלך ההפגנה וכתב ופרסם בהודעת מייל אשר נשלחה לכל חברי המושב על הנתבעת דברי לשון הרע .

6. התובע- הנתבע שכנד, בתשובה לטענות התובעים שכנגד טוען, כי אין כל בסיס לתביעה, שהנה תביעה קנטרנית וטורדנית. התביעה הוגשה אך ורק מתוך רצון לנגף את תביעתו. דבריו של התובע בהודעת המייל אינם מהוו ים לשון הרע . מעשיו של התובע, כאחד מתוך רבים שהתקהלו, אינם מהווים מטרד והתובע לא תקף את הזוג אשקלוני, כאשר בפועל, בגין אירועי יום ה- 21.11.14 הוגש כתב אישום כנגד הגב' אשקלוני ולא כנגדו.

ראיות:
7. מטעם התובע העידו, התובע, תושבי המושב, מבין המשתתפים שנכחו במקום האירוע במועד הנטען: איתי דוד, יונסיאן יעקב ושפירא סיגל אשר הקדימו והגישו תצהירים . כמו כן העיד , המומחה לוי ניסים ורס"מ פבל זסלבסקי, חוקר בתחנת משטרת שדרות.
מטעם הנתבעת והתובעים שכנגד העידו בני הזוג אשקלוני שהקדימו והגישו תצהירים, כמו כן, העיד המומחה ד"ר שלמה ברק.
הנתבעת צרפה לתצהירה תמלול שיחה שהקליטה בתחנת המשטרה- שיחה שנוהלה בין קצין משטרה לצד ג' באמצעות הטלפון. התובע ביקש שבית המשפט יורה על הוצאת ראייה זו היות וההקלטה בוצעה בניגוד להוראות חוק האזנת סתר, תשל"ט 1979 ולכן איננה קבילה כראיה בתיק. בהחלטתי מיום 27.11.16 נעתרתי לבקשת התובע והור יתי על הוצאת הראייה ומחיקת כל הטענות בנוגע להאזנה זו.
כן צורפו הודעות חלק מהעדים, כפי שניתנו בחקירתם במשטרה, הוגשו תמונות מאירוע ההתקהלות ומסמכים הנוגעים להקמת המגרש.

דיון :
8. כבר בפתח דבריי מצאתי מקום לציין, כי על פניו, תביעות הצדדים שניהם גדלו מעבר למימדים האמתיים של הסכסוך, כאשר ראוי היה שתביעת התובעים שכנגד לא היתה מוגשת ואלו תביעת התובע היתה מצטמצמת במימדיה, לסוגיית הנזק שנגרם כתוצאה פגיעת התובע מידה של הנתבעת, פגיעה שאין חולק כי היתה והמחלוקת בעניינה נוגעת לנסיבות שהביאו לאותה מכה ותוצאותיה.
דומה, כי המחלוקת שבין הצדדים בסוגיית המגרש הוציאה את הסכסוך מהפרופורציות הנכונות. אין ספק כי המתח בין הצדדים החל הרבה לפני המפגש במועד האירוע, התובע מצד אחד, מי שיזם את הקמת המגרש כחבר וועד אגודת מושב גיאה, ואשר ליווה את הליכי בניית המגרש משך כשש שנים , התייסר לראות את המגרש בנוי, עומד כפיל לבן ו תושבי המושב מנועים מלהשתמש בו כתוצאה מהליכים שננקטו על ידי בני הזוג אשקלוני ושכניהם . ומצד שני, בני הזוג אשקלוני המתגוררים סמוך למגרש, החוששים כי השימוש במגרש יהווה מפגע ומטרד עבורם, פעלו באמצעים החוקיים העומדים לרשותם, בין היתר, פנייה לערכאות משפטיות, כאשר הם עומדים לבדם אל מול אנשי המושב אשר אינם רגישים למצוקתם.
כפי שהדבר עלה מתוך העדויות, השיח בין השניים שיקף את דיעותיהם. לאורך כל האירוע נשוא התובענה, בהתאם לעדויות התובע מטיח לעבר הנתבעת את המלים "אשה רעה" ואילו הנתבעת מצדה, אמנם באה לקיים שיח עם אנשי המושב, אך ככל שהדבר נוגע לתובע הבהירה, גם לבעלה, כי עם התובע אין לדבר כיוון שהוא "נוגע בדבר".

אירוע התקיפה:
9. האירוע המרכזי עליו מבוססת התביעה הינו מכה אותה קיבל התובע מהנתבעת. בעוד שהתובע טוען, כי הנתבעת הכתה אותו במכוון ובמודע, הרי שהנתבעת טוענת, כי חשה מאויימת, שעה שמאן דהוא שרק לתוך אזנה, מאחורי גבה והיא הפנתה את ידה על מנת להסיר את מקור הר עש, על מנת להגן על עצמה וככל הנראה, בשל התנועה שביצעה וללא כל כוונה מוקדמת, פגע מרפקה בשפתו של התובע.

10. התובע תאר את נסיבות התרחשות אירוע התקיפה בתצהירו כך:
"בשלב מסוים חלק מהילדים הלכו וחלק מהקהל התפזר, ונוצרה סיטואציה בה הנתבעת נעמדה מולי, (כפי שניתן לראות היטב בתמונה שצירפה הנתבעת לכתב הגנתה- התמונה הרלוונטית מצ"ב ומסומנת כנספח א') האשימה אותי בהאשמות קשות ביניהם שאני אשם והרסתי לה את החיים והרסתי את המושב, אני השבתי לה שרק אישה רעה יכולה לחשוב ככה והנתבעת חבטה בי בפתאומיות, באמצעות ידה הימינית, ישירות בפרצופי, ללא כל התגרות מצידי.
20. לאחר החבטה הנתבעים ברחו מהמקום".

בעדותו תיאר התובע את השתלשלות העניינים:
"צריך להסביר, במהלך הארוע היא ניגשה אלי מספר פעמים צעקה עלי ואמרה לי אתה אשם, ככה, אתה עשית קנוניה, האשימה אותי בזה שאני התחלתי לבנות את המגרש וכו', אני מספר פעמים אמרתי לה ריקי את יודעת שזה לא נכון ואני לא קובע שום דבר, בואי נדבר כמו אנשים הגיונים, בשלב מסויים היא נעלמה, הארוע לכשעצמו שכך, ואז היא נעמדה מולי רואים זאת בתמונה, אני מחבק את איתי והיא עומדת מולי עם ידיים בכיסים, רובם של הילדים היה יחסית שקט, היתה המוסיקה ברקע היא חזרה על הדברים שהיא אמרה חייכתי ואמרתי לה את יודעת שהדבר לא מדוייק, את היית בוועדת ביקורת ויכולת לעצור את העסק הזה מזמן, אז היא הסתובבה הלכה ממני התרחקה חצי צעד, הכל היה שם צפוף כפי שניתן לראות בתמונה, היא צעקה איזה משהו בקול רם, אני עם הנגוע הזה לא מוכנה לדבר, אז היא הסתובבה ובמהירות היא חבטה לי בפנים."

וכן:
"ש: במהלך השעה הזאת אתה אומר לה ב- 4-3 הזדמנויות את אישה רעה.
ת: כן.
ש: אתה עם הפנים אליה כשהיא באה לתת לך את המכה.
ת: מן הסתם, כשהיא מכה אותי....
ת: כשהיא היכתה בי, ברגע היא עמדה מולי. במרחק כזה קרוב, (מדגים מול ב"כ הנתבעת כ- 40 ס"מ) היא מכניסה לי את האגרוף בלסת. (מדגים) בהפתעה מוחלטת." (עמ' 39 לפרוטוקול)

11. מר יוניסיאן יעקב אשר השתתף בהתקהלות, הצהיר שראה את אירוע ה תקיפה ותאר בתצהירו את אירוע התקיפה כך:
"7.אני עמדתי בערך 5 מטרים מאחור, ראיתי במו עיני את ריקי עומדת מול צידו של ניסים, מרימה יד ימין קפוצה לאגרוף, בתנועה רחבה ופוגעת בלחיו השמאלית של ניסים לוי."

הגב' סיגל שפירא השתתפה בהתקהלות, מפאת חבלה ברגלה נאלצה לעמוד ולהישען על רכב שחנה בשולי הכביש, לדבריה ראתה את אירוע התקיפה ותארה את שראתה בתצהירה כך:
"5. הייתה התקהלות של אנשי המושב, ילדים, נוער ומבוגרים.
6. היה רעש, בלאגן, ילדים שרו ותופפו שרקו במשרוקיות.
7. ניסים לוי אמר לריקי פעמיים שלוש : "את אישה רעה".
8. התנהלה שיחה בין ריקי אשקלוני לבין ניסים לוי, דורון אשקלוני עמד בסמוך, פתאום היד של ריקי התעופפה ופגשה את הפרצוף של ניסים.
9. ניסים נפגע בפנים וריקי ודורון אשקלוני מיהרו לעזוב את המקום."

בהודעה שמסרה הגב' שפירא במשטרה נרשם:
"פתאום ראיתי שריקי אשקלוני מתקרבת לנסים לוי. שמתי לב שבעלי היה מאחור ופתאום משום מקום תוך כדי שריקי מדברת איתו ראיתי את ידה של ריקי מונפת מאזור בית החזה לפרצוף של ניסים הייתי בשוק וראיתי את נסים הולך אחורנית והחזיק את הפנים."

מר איתי דוד, יוזם אירוע המחאה (לדבריו), אף הוא התייחס בתצהירו לאירוע התקיפה . מר דוד מציין כי במועד אירוע התקיפה נכח סמוך לצדדים להליך, אך לא ראה את אקט התקיפה ממש אלא את שקדם לתקיפה ולאחר התקיפה, כך נכתב בתצהיר:
"8. אמרתי לריקי שהיא הייתה צריכה להפסיק את העבודה כשהטרקטור הראשון עלה על השטח ולא כשהסתיימו עבודות הבנייה.
9. ריקי ניסתה להתגונן ולהסביר את עמדתה, ניסים לוי ענה לה "את אישה רעה" ובשלב זה היא איבדה את העשתונות, אני הסתובבתי לרגע אחורה, לא ראיתי את רגע החבטה של ריקי בניסים, ראיתי את ניסים עם הידיים על הפה, כולם התגודדו סביב ניסים וריקי ודורון נעלמו מהמקום, אף אחד לא מנע מהם ללכת, אף אחד לא רדף אחריהם ולא נכנס לשטח החצר שלהם, כולם נשארו בשטח הציבורי."

12. כאמור הנתבעת בעדותה לא מכחישה את אקט המכה אלא את נסיבותיו, בתצהירה תארה הנתבעת נסיבות האירוע כך:
"5. ... תוך כדי שיחה הרגשתי רעש מחריד בתוך האוזן השמאלית שלי. שמעתי צעקה ממש בתוך האוזן ורעש צורם עד כדי כאב באוזני השמאלית, כאילו שמשהו פוצע לי את האוזן. הנפתי את ידי לאחור כדי להגן על אוזני. לא הסתובבתי כשהנפתי את ידי. בדיעבד התברר לי שהתובע הוא זה שגרם לרעש המחריד באזני והבנתי, שהתנועה החדה שעשיתי עם ידי לכיוון האוזן השמאלית שלי פגעה בשפתו. אני מדגישה, שהתנועה שלי הייתה אינסטינקטיבית במטרה להגן על עצמי, כי אני חשבתי שאני מותקפת ושהאוזן שלי נקרעת מבפנים לא הייתה כל כוונה מצדי לפגוע בתובע או באדם אחר. ..."

הנתבעת נשאלה , מדוע יצא ה מביתה פעם אחר פעם כאשר היא יודעת מה מצפה לה בחוץ ועל אף חששותיה מהתובע, והשיבה כך:
" ת: אבקש כי תפרידו בין 2 הסיטואציות. האחת מידור שזה מה שגרם לי לצאת החוצה לאנשים ולהסביר להם. והשני השלב שבו אני אויימת. ברגע שניסים הגיע אלי מאחור ועשה את מה שעשה זה איום, ולא רק שזה איום זו פגיעה.
ש: בפעם הראשונה והשנייה לא הרגשת מאויימת
ת: התרחקתי ממנו
ש: בשלישית
ת: הלכתי ממנו.
ש: בפעם הרביעית כשניסים הלך אחרייך לא הרגשת מאויימת.
ת: התרחקתי .
ש: שאלתי האם הרגשת מאויימת.
ת: לא. אני הרגשתי מאויימת כשהוא צעק ושרק לי באוזן, להסיט אותו ממני."

13. הנתבעת טוענת כי המכה ניתנה לצורך הגנתה היות וחשה מאוימת מהתובע שהתהלך אחריה ושרק לאוזנה , במיוחד בלהט הדברים וברגשות הכבדים שליוו אותה. הנתבעת הסבירה כי לא פעלה בכוונה או במודע להזיק לתובע.
בהתקהלות השתתפו בין 15 ל-30 אנשים, כך לדברי הצדדים, מהתמונות שצורפו ניתן להתרשם כי היה מרווח בין האנשים ולא הייתה צפיפות ודוחק . כאשר התייחסו הצדדים לאווירה שהיתה במקום, הרי שלא ניתן להתרשם, כי היתה אווירה טעונה. הן התובע והן הנתבע ת תיארו את האחר כמי שפנה בקום רם אל עבר האחר במלים תוקפניות, התובע פנה אל הנתבעת במלים "אשה רעה" ואילו הנתבעת פנ תה אל התובעת במלים "אתה אשם", "אתה הרסת לי את החיים". העדים תיארו את הנתבעת כמי שאמנם היתה בלחץ, תחושה מובנת בשים לב לסיטואציה לפיה אנשים רבים מוחים נגדה, כשאין מדובר בדמות ציבורית הרגילה למחאה כלפיה, אלא בחברת מושב, ששכניה הם שמוחים נגדה, אלא שלמרות תיאורם של אלה, העידו כולם, לרבות התובע, כי הנתבעת ביקשה להסביר בשיח מתורבת את עמדתה ולא ביקשה להתעמת עם המוחים.
העדים אף העידו, כפי שהעידה אף הנתבעת, כי הנתבעת ביקשה להזמין את חלקם לביתה. הנתבעת אף לא טענה, לפי גרסתה ולפי גרסת העדים, כי העדים פולשים לשטחה או חוסמים את דרך הכניסה לבית (טענות שטענה בהליך כאן) ולשיטת העדים כולם, לא היתה אלימות, הנתבעת אף טענה, כי לא חשה מאויימת עד הרגע עובר למכה ולמעשה, דומה, כי לשיטת העדים כולם, המכה שנתנה הנתבעת לתובע היתה הפתעה לכולם.

14. על רקע הדברים האמורים, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא הוכח, כי התובעת ביקשה באופן מכוון להכות את התובע בדרך של מתן מכת אגרוף המופנית אל פניו של התובע.
כאמור, הנתבעת ביקשה לנהל שיח מתורבת עם תושבי המקום. על פניו, יחסה כלפי התובע עצמו היה שונה, הזוג אשקלוני אישר, כי ככל שהדבר נוגע לתובע עצמו, הרי שהזוג אשקלוני אף סירב לשוחח עם התובע, כך העידה הנתבעת:
"בשלב הראשון שאני אמרתי שאני לא מדברת עם הנוגעים בדבר, צעקתי גם לעבר דורון שאין עם מי לדבר עם אנשים הנוגעים בדבר." (עמ' 65 לפרוטוקול).
15. ואולם, למרות היחס השונה שלו זכה התובע, איני סבורה, כי הנתבעת אמנם ביקשה לעורר מהומה בדרך של נקיטה באלימות, על מנת להלהיט את היוצרות, גם אם היתה בלחץ או במצוקה.

נראה, מתוך עדותו של התובע עצמו, כי הגם שמלכתחילה נראה היה על פי גרסתו, כי בעת שהנתבעת הניפה את זרועה לעברו, היו השניים בעיצומו של שיח ביניהם, כי הנתבעת בזמן המכה כלל לא שוחחה עם התובע, אלא עם אשה אחרת.
הנתבעת ציינה באופן מפורש מיהי אותה אישה, הגב' יפית ברקוביץ. העד יוניסיאן יעקב אישר, כי בזמן המכה שוחחה הנתבעת במוקד שיחה נוסף, לאחר שקודם לכן שוחחה עם התובע .
הגב' שפירא העידה, כי נתבעת הכתה את התובע בזמן שיחה עמו, אלא שהנני סבורה, לאחר שהתובע עצמו אישר, כי המכה לא היתה בעיצומו של שיח בין השניים, כי סביר להניח, כי הגב' שפירא אמנם ראתה את המכה והניחה, כי השניים היו בעיצומה של אותה שיחה שראתה אותם משוחחים קודם לכן, אלא שעל פניו, נוכח גרסת הנתבעת, הנתמכת בעדות התובע עצמו ועד ראיה נוסף, המכה היתה לאחר סיום השיחה בין השניים.

16. הנתבעת אמנם לא העידה את אותה אשה, שעמה שוחחה, על מנת לתמוך בגרסתה, אך איני סבורה, כי ניתן לזקוף עובדה זו לחובתה של הנתבעת במקרה דנן.
בגין האירוע נשוא התובענה התנהל גם הליך פלילי במקביל להליך כאן, זאת לאחר שהוגש כתב אישום כנגד הנתבעת בגין האירועים. כעולה מעדות הנתבעת, אותה אשה, הגב' יפית ברקוביץ, הנה מי שאמורה היתה להעיד בתיק הפלילי כעדת תביעה מטעם המאשימה, בהתאם למצויין בכתב האשום. מכאן, הניחה הנתבעת, כי עדה זו מתעתדת להעיד נגדה. בהיותה עדת תביעה בהליך הפלילי, אף לא יכלה ה נתבעת לשוחח עמה לפני עדותה ומכאן, כצעד טקטי בניהול ההליך, סברה הנתבעת, כי אין זה נכון לזמן את אותה אישה לעדות בהליך כאן, מבלי לדעת את תוכן עדותה.
הדברים בוודאי שונים ביחס לתובע עצמו, אשר זימן מספר עדים מטעמו, כמי שהיו עדי ראיה ובוודאי, אם סבר שהגב' ברקוביץ לא שוחחה עם הנתבעת בזמן המכה, יכול היה לזמן אותה לעדות על מנת לסתור את טענת הנתבעת.
מכל מקום, שעה שהתובע אישר בעדותו, כי הנתבעת פנתה ממנו עובר למכה, הרי שיש מקום לקבל את עמדת הנתבעת, כי לא שוחחה עם התובע בזמן המכה.

17. הנני סבורה, כי יש הגיון רב בגרסת הנתבעת, לפיה גורם כלשהו שהפריע לה הוא זה שגרם לה להניף את ידה לעבר התובע , שאם לא כן, לא סביר, מדוע הנתבעת באופן פתאומי, תוך כדי שיח עם אחר, תניף ידה למי שנמצא מאחוריה, או אף לצדה לפי גישת התובע.
התובע עצמו אישר, כי עובר למכה כינה את הנתבעת "אשה רעה" ואף שרק לכיוונה. סביר בעיניי, כי לאור העובדה שהצדדים עמדו בסמיכות זה לזה, אמנם הרעש מצדו של התובע היה מחריש אזניים והנתבעת הפנתה את ידה על מנת להדוף את הרעש.
אמנם, הנתבעת העידה בתחילה, כי כל מטרתה בהרמת היד היתה להגן על אזנה מפני הרעש וייתכן, כי בעת שהרימה את ידה על מנת להגן על האוזן, פגעה במי שעמד בסמוך אליה, אך נראית לי סבירה יותר הגרסה כפי שנשמעה על ידי עדי הראיה ולמעשה גם על ידי הנתבעת, אשר העידה:
"ש:היו עוד אנשים שהלכו אחרייך ושרקו לכיוונך.
ת:לא רק ניסים עם משרוקית.
ש: יכולת להניח כי ניסים הוא זה מאחורייך כי רק הוא עם משרוקית.
ת:כאשר אני הנפתי את היד נסים צעק לי באוזן ואני הנפתי את היד כדי להסיט אותי (צריך להיות:- "אותו"- ס.כ.) מכיווני.
ש: אבקש כי תדגימי ביחד עם מר נסים.
ת: העדה מדגימה.
ש: את אפילו לא מגיעה לראש שלו.
ת: תלוי עד כמה הוריד את הראש כדי לצעוק. אני מדברת על יד ימין ועשיתי תנועה כדי להדוף אותו ממני."

סביר בעיניי, כי הנתבעת ידעה היטב כי התובע הוא זה שבסמוך לה, הנתבעת הסבירה, כי התובע צעק אל תוך אזנה, וכי ביקשה להדוף אותו. הדברים מתיישבים כאמור עם עדותם של העדים, שלא התרשמו מהנפת יד על מנת להגן על האוזן, אלא מהנפת יד על מנת להכות.
על פניו, ייתכן והנתבעת לא ביקשה להכות בנתבע, אך בהחלט נראה, גם על פי עדותה, כי בעת שהניפה את היד, ביקשה להדוף את התובע, כשהיא יודעת שאת מי שהיא מבקשת להדוף הוא התובע ולא אחר, גם אם היתה בגבה אליו.

18. התשתית הנורמטיבית:
עוולת התקיפה:
ממכלול החומר הקיים בתיק דומה כי העוולה הנזיקית הרלבנטית לצורך הדיון היא עוולת התקיפה המוסדרת ב סעיף 23 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להל ן: "הפקודה"), וזו לשונו:
23. "(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

עוולת התקיפה כוללת שלושה יסודות מצטברים:
1.שימוש בכוח נגד גופו של אדם, הפסיקה מלמדת כי די בנגיעה בגופו של אדם ואף באיום
של ממש כדי לקיים את היסוד הראשון
2. השימוש בכוח נעשה במתכוון - כבר נפסק, כשאין כוונה, אין אחריות בנזיקין.
3. ללא הסכמתו של אותו אדם.

המלומד ד' קרצ'מר, "דיני הנזיקין - העוולות השונות - תקיפה וכליאת שווא", 1981 עמוד 8; כתב כך :
"...יש להבחין הבחן היטב בין יסוד הכוונה ובין יסוד הזדון. כוונה פירושה, שאדם צופה תוצאה ידועה מפעולתו וחפץ בהתרחשותה. לעומת זאת, זדון פירושו, שהמניע מאחורי המעשה של הפועל הוא פסול. סעיף 23 לפקודה קובע במפורש, כי בעוולת התקיפה דרוש יסוד הכוונה. פירוש הדבר, שתהיה אחריות אם התוקף צפה שמעשהו יביא למגע פיסי בגופו של הנתקף ושרצה בתוצאה זו"

19. על פניו מתקיימים יסודות העוולה, כאמור, התובעת בתצהירה מודה כי הניפה את ידה ופגעה בשפתו של התובע, מדבריה עולה כי הייתה נגיעה, בכוונה ובמטרה להגן על עצמה ו זאת שלא בהסכמת התובע.
אמנם, איני סבורה, כי הנתבעת ביקשה לפגוע בתובע, לכל היותר להדוף אותו ממנה, אך סביר בעיניי, כי ידעה שבמעשיה היא עלולה לפגוע בתובע, כך על פי תיאורה וכך על פי תיאור העדים האחרים.

20. סעיף 24 לפקודה מונה את ההגנות העומדות לנתבע כדלקמן:
"24. בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם -
(1) עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר;...."

די באיום בשימוש בכח על מנת לבסס את סעד ההגנה העצמית, ואין צורך בהפעלת כח בפועל (ור' לעניין זה ספרם של ג' טדסקי, י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, תשל"ז, ע' 285, ה"ש 9).

בעניינינו, הנתבעת טוענת כי פעלה במטרה להגן על עצמה, היא חשה מאוימת ולא ידעה מהו מקור הרעש ולכן הניפה את ידה אל מקור הרעש. כפי שציינתי מעלה, הנתבעת על פניו ידעה את מי היא עומדת להדוף. הנתבעת ידעה, כי מקור הרעש הוא התובע. הנתבעת העידה, כי לא היתה זו הפעם הראשונה שהתובע צעק או שרק לעברה, אך רק זו הפעם חשה מאויימת. הסברה זה של הנתבעת אינו משכנע, לפחות ככל שהדבר נוגע לאיום פיזי מצדו של התובע. כפי שציינתי מעלה, האווירה במקום לא היתה אווירה של אלימות, הנתבעת בוודאי מכירה את התובע היטב ולא נראה, כי חששה מפניו.
נראה, כי הנתבעת מבחינתה חשה, כי הנתבע חצה את הגבול, או הגדיש את הסאה, לאחר שלטענתה לאורך כל הערב רדף אחריה ולא אפשר לה להסביר את עמדתה בנועם. ולכן ביקשה להרחיק אותו ממנה. אין ספק בלבי, כי כוונת הנתבעת לא היתה להכות את התובע אלא אך ורק להדוף אותו מכיוונה, ייתכן ומדובר היה בפעולה אינסטינקטיבית בתגובה לרעש שהפעיל התובע באותו רגע, כאשר כאמור, באותה שעה הנתבעת כלל לא שוחחה עם התובע וכל העדים העידו, כי מדובר בפעולה שלא היתה צפויה. נראה, כי בפעולה זו, שעה שהנתבעת ביקשה להדוף את התובע, עומדת לה ההגנה שבסעיף 24 לפ קודה, אמנם לא חשה מאויימת פיזית, אך חשה כי התובע אינו מניח לה ומוסיף לרדוף אותה לאורך כל הערב, כשל מטרתה היא להדוף את התובע אשר התקרב מעבר לנדרש לכיוונה וצעק אל תוך אזנה .
מניתוח הדברים נראה כי עומדת לנתבעת ההגנה בסעיף 24 לפקודה, אם כי איני סבורה, כי הגנה זו עומדת לתובעת ככל שהדבר נוגע לעוול הרשלנות.

21. עוולת הרשלנות:
לשם חיוב בעוולת רשלנות יש צורך בקיום שלושת היסודות הבאים : חובת זהירות מושגית וקונקרטית; הפרת אותה חובת זהירות; גרימת נזק וכן קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם.

במקרה דנן התקיימו יסודות העוולה, הנתבעת חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית שלא לפגוע בשלו מם וגופם של הציבור. הנתבעת הפרה חובה זו כאשר פגעה בשלומו של התובע באגרופה וגרמה לו לחבלה.
הנתבעת ידעה שהאנשים המפגינים מחוץ לביתה אינם מאנשי שלומה ומטרת בואם היא למחות כנגד מעשי הנתבעת ולא מחכה לה חיבוק אוהב. הנתבעת גם ידעה, טרם צאתה מביתה שנעשה שימוש במגפונים, בוקסות ומשרוקיות ובכל זאת בחרה הנתבעת לצאת אל ל וע הארי ולהסביר את עמדתה. הנתבעת בנסיבות כאמור הייתה צריכה להיזהר ולהימנע מפעולות המסכנות את סביבתה, מר אשקלוני בתצהירו מציין כי הוא נדרש לשמור על איפוק נוכח התנהגות הקהל וכך היה מצופה אף מהנתבעת .
על פניו, פעולתה של הנתבעת הפתיעה את כל הנוכחים במקום, מכאן, יש להניח, כי אדם סביר אמור להימנע מסיטואציה בה הודף הוא את חברו תוך שימוש בכוח. הנתבעת יכולה היתה להחליט, כי היא עוזבת את המקום, חלף הדיפתו של התובע. אמנם, סביר להניח, כי הנתבעת לא ציפתה, כי פעולתה תפגע בתובע, בוודאי לא תגרום לו חבלה, לכל היותר תרחיק אותו ממנה, אלא ששעה שאדם מפנה זרועותיו לעבר אחר, עליו לצפות גם אפשרות לגרימת נזק, גם כאשר האפשרות לנזק פיזי משמעותי היא רחוקה יותר . לפיכך, הנני סבורה, בהינתן הנזק שנגרם, כי הנתבעת התרשלה בעת שניסתה להדוף את התובע באמצעות שימוש בזרועותיה, בדרך של הדיפתו.

22. אשם תורם:
מסקנתי הינה, כאמור, כי אין לפטור את הנתבעת מאחריות בשים לב לאותה התגרות שהתגרה בה התובע, אך מנגד, הנני סבורה, כי במקרה דנן, אין להתעלם מאותה התגרות ומשמעותה של זו היא, כי יש מקום להטיל על התובע אשם תורם משמעותי.
התובע העיד, כי לא ידע על כינוסה של אסיפת המחאה מול המגרש, הדבר נודע לו בעת שהלך עם זוגתו בשעות הערב וחברי המושב שהיו בדרכם להתקהלות עדכנו אותו בדבר קיומה של ההתקהלות.
התובע העיד, כי ביקש להגיע למקום, גם לשם הזדהות עם חברי המושב, אך גם כדי לוודא, כי העניינים לא יצאו מכלל שליטה.
בהתאם לעדותם של הצדדים, המקום היה רועש, היתה מוזיקה במקום והיו משרוקיות שבני הנוער שרקו בהן, אך למרות זאת, העניינים לא יצאו מכלל שליטה.
דומה, כי ככל שהדבר נוגע לנתבעת עצמה, היה זה התובע אשר בחר ללכת אחריה. בעוד שאחרים התקהלו חבורות חבורות, שביניהם עברו הזוג אשקלוני, הרי שהתובע הלך אחרי הנתבעת, שלא היתה מוכנה לשוחח עמו, לבה את היצרים, בעת שכינה אותה אשה רעה וניסה להפריע לה להסביר את עמדתה. הנתבעת עצמה אמנם לא היתה טלית שכולה תכלת, בוודאי ככל שהדבר נוגע לתובע, אלא ששעה שהתובע רודף אחר הנתבעת, מגיע עד לאזנה וצועק, אינו יכול שלא לצפות שהנתבעת תנסה להדוף אותו מפניה.
כאמור, בזמן האירוע הנתבעת לא היתה כשפניה אל מול התובע והיא הסתובבה לעברו בפתאומיות, כשהוא סמוך אליה, כך שעל פניו, יש ממש בגרסתה, כי התובע התגרה בה, וגרם לכך שתבקש להדפו מפניה בעת שהתקרב אליה.
מצאתי מקום לפיכך לקבוע, כי לתובע אשם תורם, בשיעור של 25%.

התלונה במשטרה- עוולת הנגישה:
23. לעילת התביעה בגין עוולת הנגישה אתייחס, הגם שנראה, כי בסיכומיו זנח התובע טענתו זו.
התובע טוען, כי מייד לאחר אירוע התקיפה הנטען, הגישה הנתבעת נגדו תלונה במשטרת ישראל, בה טענה, כי התובע ארגן הפגנה מול ביתה, כי השמיע לה מוזיקה בערבית וכי חשה מאויימת מפני התובע בטענה, כי צעק אליה בקרבה פיסית. כשבועיים לאחר מכן הגיש מר אשקלוני תלונה בטענה שהתובע קילל אותו ודחף אותו.
התובע טוען, כי שתי התלונות נחקרו ונמצאו תלונות שווא, כאשר בעקבות תלונה אותה הגיש התובע כנגד הנתבעת הוגש נגד הנתבעת כתב אישום.
בעקבות תלונתה של הנתבעת, נלקח נשקו האישי של התובע והוא בוש ונכלם. נשקו האישי של התובע הושב לו רק ביום 16.8.14, לאחר שהוגש בעניין ערעור למשטרת ישראל.
לטענת התובע, הגשת התלונה היתה שקרית ונעשתה בזדון, על מנת להפחיד אותו, על מנת שלא יתלונן על האלימות בה נקטה כלפיו וכצעד טקטי על מנת להדוף את תלונתו של התובע. תלונתה זו של הנתבעת אף נעשתה ברשלנות כלפי התובע.

24. עוולת הגישה מוגדרת בסעיף 60 לפקודת הנזיקין:
60". נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים."

כב' השופט מצא בבג"צ 64/91 סלים חליף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז (5) 653, 659 קבע כך:
"מהוראת סעיף 60 סיפא לפקודה נובע, כי מסירת מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים איננה עשויה להעמיד לנפגע עילה לתבוע את נזקיו ממוסר המידע על-פי עוולת נגישה. ואילו הוראת סעיף 15(8) לחוק מעמידה הגנה מפני תביעה (וכן אישום) בשל פירסום לשון הרע למי שבתום לב, ובהתקיים אחת הנסיבות אותן מונה הסעיף, מסר תלונה לרשות מוסמכת. בצדק מציינת חברתי, כי הרעיון שביסוד הוראות חיקוק אלו הינו, שמסירת מידע לרשות מוסמכת מנתקת (כך, ברוב המקרים) את הקשר הסיבתי בין מקור המידע לבין הרשות, שעליה מוטלת החובה לבדוק את אמינותו של המידע בטרם תנקוט פעולה על-פיו. נמצא שבדוגמה הנזכרת לא תעמוד לנפגע עילת נגישה כנגד מוסר המידע (אפילו אם פעל האחרון בזדון)..."
בת"א (ראשל"צ)3488/05 צהור (צוער) עמיחי נ' מדמוני דניאל, (פורסם בנבו , ניתן ביום  30.5.17 ע"י כב' הש' דליה גנות) התייחס בית המשפט לדברי כב' הש' מצא בבג"ץ חליף וציין, כי אמנם נכתבו באמרת אגב אך מכיוון שלא נקבעה הלכה אחרת בעניין, יש לראותם כאמירות המנחות את הערכאות הדיוניות ובנוסף לחיזוק הגישה ציטטה מן הספרות בעניין סוגיה זו:
"לגישה זו מצטרף כב' השופט ש. לוין בספרו "תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד" (ירושלים, תשנ"ט-1999) בעמ' 47 בהבהירו:
"מקובל לחשוב שאין קיימת בישראל תרופה נזיקית כנגד מי שיוזם או מנהל נגד יריבו mala fide הליך סרק, אלא לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין; דא עקא שהיקפו של סעיף זה מצומצם להגשת קובלנה פלילית, הליכי פשיטת רגל והליכי פירוק שלא כדין ואין הוא מתפרש על הגשת הליכים בדרך כלל".

על תחולתה הצרה של עוולת הנגישה עמד גם פרופ' גנוסר במאמרו:
"למראית עין עילת נגישה תופסת לגבי הליכים פליליים, אך בסייגים  כה חמורים שאינם משאירים לה מקום בו תהיה לה תחולה למעשה. (א) ראשית, מי הנושא באחריות בנזיקין? לפי לשון הפקודה, הוא האדם הפותח (או הממשיך) בהליך. דין זה היה תואם את המצב  באנגליה, כשהיוזמה נתונה בידי מאשים פרטי, אך כיום, בישראל, המאשים הוא המדינה המיוצגת... על פי רוב על ידי עובד צבור הנהנה מחסינות רחבה למדיי... אשר לאזרח, אין בכוחו לפתוח בהליכים פליליים אלא לגבי עבירות מועטות... על כל פנים נדמה שבארצנו לא ישא המתלונן בשום אחריות בשל נגישה, הרי להלכה, אף אם נקרא להעיד כעד הקטגוריה, המתלונן אינו אלא אדם "שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים" (כלשון ס' 60) ופטור משום כך מכל אחריות...    פרוש צר נתמך במילה "למעשה" (במקור: actually) המופיעה בס' 60 והמצמצמת כנראה... את האחריות בשל נגישה לאדם שבעצמו פתח (או המשיך) את ההליך..."
(ש. גנוסר, "מטרד ליריב" משפטים ב (תשל"א-1970) 221 עמ' 245).

בת"א (ב"ש) 7214-06 נרקיס רואימי נ' סברינה דרמון [פורסם בנבו] קבעה כב' הש' קוייפמן בהסתמך על דברי כב' הש' מצא כך:
"הוראה זו פורשה בפסיקה כמעמידה הגנה גם למי שמסר מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים מתוך הנחה כי עצם מסירת המידע לרשות המוסמכת והמשך נקיטת הליכים של אותה רשות מנתקת את הקשר בין התלונה לבין הנזק שנגרם לתובע (בג"צ 64/91 סלים חליף נ' משטרת ישראל פ"ד מז (5) 653). לאור הפירוש הצר שניתן בפסיקה לעוולת הנגישה, אי ן לקבל את התביעה בגין עוולה זו."
25. כאמור בפסיקה נקבע כי מסירת מידע למשטרה – הגשת תלונה במשטרה אינה עונה בדרך כלל להגדרת סעיף 60- עוולת הנגישה, בשים לב לכך שאין די בהגשת התלונה כחלק נפרד מניהול ההליך הפלילי על מנת שיתקיימו יסודות הסעיף. והגשת התלונה נכנסת לסיפת סעיף 60, מסירת הודעה לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים.
במקרה דנן, בהתאם לעדותה של הנתבעת, לאחר שנכנסה לביתה בסמוך לאחר המכה שניתנה לתובע, היתה זו הנתבעת אשר הזמינה את משטרת ישראל אשר הגיעה למקום. תלונתה של הנתבעת נגעה לעצם ניהול האירוע ולתוכן האירוע עצמו. הנתבעת העידה, כי הגישה את תלונתה כנגד התובע, כיוון שאת התובע הכירה, כאשר יתר האנשים היו תושבי ההרחבה במושב, המוכרים לנתבעת פחות ומתוך שידעה, כי התובע היה זה שקידם את הליכי הקמת המגרש.

דומה, לאחר שמיעת הראיות, כי לא צריך להיות חולק, כי התובע לא היה בין אלה שארגנו את ההתארגנות אל מול ביתה של הנתבעת.
מר איתי לוי אישר, כי הוא זה שיזם את האירוע. בהתאם לעדותו, הודעה בדבר ההתכנסות נמסרה בקבוצת וואצאפ שהוקמה לצורך העניין, כאשר התובע כלל לא היה חבר בה.
התובע עצמו העיד, כי הגיע למקום לאחר שנודע לו מחברי המושב, כי מתארגנת התכנסות ובשתי התכנסויות נוספות מול המגרש שהיו מספר ימים לאחר מכן, אף לא נכח התובע.
מכל מקום, בוודאי לא הוכח בראיה כלשהי, לבד מסברה של הנתבעת, כי התובע היה ממארגני האירוע.
הנתבעת עצמה, בוודאי לא ידעה מי ארגן את האירוע, אך איני סבורה, כי הנחת המוצא שלה, כי התובע היה ממארגניו היתה תלושה מהמציאות. ברקע הדברים המאבק בנוגע להקמת המגרש, שהנתבעת יודעת, כי התובע הינו מפעיליו. התובע עצמו היה פעיל עד מאוד באירוע אל מול ביתם של הזוג אשקלוני, כאשר נראה, כי מבין כלל התושבים, התובע היה הקולני שבהם, או מבין הקולניים.
הנתבעת מצדה, בעת שנכנסה לביתה היתה נסערת. העובדה שהתובע הוכה על ידה, בוודאי אף היא תרמה לסערת הרגשות שהיתה נתונה בה הנתבעת.
איני סבורה, כי פנייתה של הנתבעת למשטרה באותה עת היתה פנייה זדונית. הנתבעת בראש בראשונה ביקשה להרגיע את המצב, אשר יצא מכלל שליטה, גם אם מצדה. העובדה שהנתבעת נקטה דווקא בשמו של התובע, ייתכן והיא קשורה למכה שניתנה אך קשורה היא בראש ובראשונה להתקהלות שהיתה במקום והנתבעת ביקשה להשתיק.
משטרת ישראל נכחה במקום, התובע לא נעצר או הוזמן לחקירה בו במקום, התובע אף הוא הגיע לתחנת המשטרה מיוזמתו על מנת להגיש תלונה, כך שעל פניו, לו היתה מבקשת הנתבעת בשלב הראשון להזיק לתובע, סביר להניח, כי היתה מנסחת את פנייתה הראשונית למשטרה, תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי התובע, באופן שהיה מצדיק עיכובו לחקירה, מה שלא נעשה בפועל.
בוודאי מתוך הקשר הדברים לא ניתן ללמוד, כי הנתבעת פעלה מתוך זדון וממילא לא מתקיימים יסודות עוולת הנגישה.

26. איני סבורה, כי יש מקום להכניס בדרך האחורית לעצם הגשת תלונה את עוולת הרשלנות. המחוקק מצא מקום לייחד פרק לעוולת נגישה, כאשר העוולה מתקיימת שעה שנדרשת יותר מרשלנות על מנת להקימה. לפיכך, לא בכל מקרה בו לא מתקיימת עוולת הנגישה, נאמר, כי בעת הגשת התלונה, על המתלונן לבדוק היטב את תלונתו, שאם לא כן יחוב עליה ברשלנות.
במקרה דנן, התלונה הוגשה בעקבות הזעקת המשטרה למקום. מי שמתקשר למשטרה, בוודאי אינו עושה עבודת מחקר טרם הפנייה ושעה שהוא נתון במצוקה. גם העובדה שהנתבעת ייחסה דווקא לתובע את ארגון ההפגנה, ושגתה בהנחה זו, אינה מקימה עילה מכוח עוולת הרשלנות, שאם לא כן, נמצא עצמנו מסכלים הגשת תלונות רק עקב חששם של המתלוננים מפני תוצאות הגשת התלונה, גם אם סביר היה מבחינתם להגישה, כשהם יודעים, שגם אם לא דייקו בעובדות, משטרת ישראל תחקור את המקרה.
ייתכן ויימצאו המקרים, בהם ייקבע, כי תלונה הוגשה עקב רשלנות, בוודאי אין מדובר במקרה דנן, כאשר מרבית התיאור העובדתי בתלונה נכון, התובע היה במקום, שרק לעבר הנתבעת, נשמעה במקום מוזיקה מזרחית והתובע צעק לעברה של התובעת. תוצאותיה של התלונה, נטילת נשקו של התובע, בוודאי אינם בשליטת הנתבעת.

27. מצאתי מקום לקבוע לפיכך, כי אין מקום לחייב את הנתבעת בגין הגשת התלונה, לא בעוולת הרשלנות ולא בעוולת הנגישה וממילא אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין כך.

תביעת התובע התייחסה גם לתלונת מר אשקלוני. מר אשקלוני לא נתבע בהליך ולכן אין כלל מקום לדון בסוגיית הנגישה ביחס לתלונתו של מר אשקלוני.

לשון הרע:
28. התובע טוען, כי על הנתבעת לפצותו בגין לשון הרע שהוציאה נגדו, כאשר טענה במהלך האירוע, כי התובע הרס את חייה. בגין עילת תביעה זו, תובע התובע נזק בסכום של 100,000 ₪, ללא הוכחת נזק.
אין ספק, כי במהלך האירוע הועלו טענות הן על ידי התובע והן על ידי הנתבעת. העדים כולם הסכימו, כי התובע פנה אל הנתבעת מספר פעמים במהלך האירוע והטיח בה, כי היא אשה רעה. הנתבעת מטבע הדברים לא נותרה חייבת.
מבלי להיכנס לשאלה האם הנתבעת אמנם אמרה לתובע כי הרס את חייה, אם לאו, איני סבורה, כי יש באמירה זו משום לשון הרע כלפי התובע.
אמירה זו, ככל שנאמרו, נאמרה על רקע טענת הנתבעת, כי מגרש הספורט יסב נזק לזוג אשקלוני ולשכניהם, שכן הרעש שיצא מהמגרש יפגע באיכות חייהם של אלו שמתגוררים בסמוך למגרש.
שעה שאמירה זו נאמרה, לעיני קהל המתקהלים במקום, הקונוטציה של הדברים היתה ברורה, אף לא אחד סבור, כי התובע אמנם הרס את חייה של התובעת במובנים רבים לבד מהמובן האמור. מדובר באמירה לגיטימת, אשר באה לשקף את תחושותיה של הנתבעת באשר לתוצאות בניית המגרש, שהתובע היה שותף להקמתו. בוודאי הדברים אינם פוגעים בשמו הטוב של התובע, ממילא דומה, כי קהל המפגינים דווקא הסכים עם עמדתו של התובע ושעה שאין באמירה יותר מהבעת דיעה לגבי סברתה של הנתבעת באשר לתוצאות המעשים, ממילא אין באמירה זו כל לשון הרע, שיש בו כדי לגבור על חופש הביטוי של הנתבעת והבעת עמדתה באשר לתוצאות המעשים.
יצויין, כי הנתבעת אמנם הפנתה אצבע מאשימה לתובע ולא לאחרים, אך גם בעניין זה ההקשר ברור, שכן התובע היה מיוזמי המגרש ולכן הופנתה כלפיו, כאשר ברור לכולם והתובע טרח להסביר זאת, כי מי שהקים בפועל את המגרש הוא המועצה האזורית ולא התובע במו ידיו.
לעניין הפגיעה בשמו הטוב של התובע אוסיף ואומר, כי לאחר האירוע, לבד מהתכנסות נוספת אל מול ביתה של הנתבעת, מה שמלמד, כי הנוכחים לא התרשמו מדברי הנתבעת, הרי שנתלו שלטים ביישוב, המגנים מעשי אלימות, שכביכול נעשו מצדה של הנתבעת, כך שנראה, כי מי שהיה במקום, אומנם לא סבר, כי בהתנהגות התובע נפל פגם כלשהו, רק משום שהנתבעת הפנתה כלפיו אצבע מאשימה.
אוסיף ואומר, כי גם התלונה במשטרה אינה מהווה בנסיבות העניין לשון הרע, כאמור, הנתבעת דיווחה על האירועים כהווייתם ככל שהיא חשה אותם ומכל מקום, ככל שהדבר נוגע לתובע עצמו, התלונה נגנזה ומשטרת ישאל אימצה למעשה את גרסת התובע, בעת שבחרה להגיש את כתב האישום דווקא כנגד הנתבעת ולא כנגד התובע.
אשר על תביעת התובע בעילת לשון הרע נדחית אף היא.

נזק:
29. לאור האמור, יש לדון בנזקי התובע כתוצאה מאותה מכה שהכתה אותו הנתבעת.
התובע טוען שכתוצאה מהתקיפה נגרמו נזקים כגון: שבר בשן , שטפי דם חיצוניים הנראים לעין סמוך לשפה התחתונה, כאב וסבל פיזי ו פגיעה בשמו הטוב. בתביעתו עותר התובע לפיצוי בגין עלות טיפולי השיניים בסכום של 30,000 ₪ , כאב וסבל בסכום של 20,000 ₪ ופיצוי בגין בושה ועגמת הנפש בסכום של 50,000 ₪.
30. עלות טיפולי השיניים להם נזקק התובע הוערכו ע"י המומחה מטעמו, ד"ר ניסים לוי, בסך של כ- 46,500 ₪.

ביום 22.1.14 הגיע התובע למרפאת השיניים של קופת חולים מאוחדת, שם נבדק על ידי ד"ר ישראל אלשוילי.
לכתב התביעה צורף אישור מטעם ד"ר אלשוילי שם צויין:
"עפ"י טענת המטופל קיבל מכה באיזור של השיניים 35, 34, 33, 32 בלסת התחתונה. עפ"י ממצאים קליניים קיים שטף דם נרחב ברירית באיזור. אפשר לאבחן שגשר 33-37 ניידת. הומלץ למטופל לעקור את הגשר ובמקומו לבצע 5 שתלים ושיקום על גבי השתלים. הומלץ גם טיפול אנטיביוטי. "

בכרטיס הטיפולים של התובע מקופת חולים מאוחדת, באותו יום צויין על ידי הרופא:
"הפנייה לצילום פנורמי. בשן 33 יש פגיעה ממכה ושן נייד מומלץ לעקור מטופל מתלונן על כאבים בשן 33-37. מצורף מכתב לפי בקשתו של המטופל למשטרה. יש שטף דם ממכה באזור שיניים 33-34 . קיים גשר 33-37 גשר נייד נא לחזור לרופא מטפל. מומלץ לבצע השתלות 33 34 35 36 37. "

אציין כבר עתה, כי לתובע טענות ביחס למומחה הנתבעת, אשר לא התייחס בחוות דעתו לכרטיס הטיפולים של הרופא מקופת החולים מאוחדת, כשלטענתם, התייחס לרישום שאינו קיים. ואולם, על פניו, ד"ר ברק התייחס לרישום של הרופא שניתן לבקשת התובע ושצורף לכתב התביעה וכל הטענות המופנות בעניין זה ביחס לאמינותו של ד"ר ברק אינן במקומן.

בתאריך 25.1.19 התובע הגיע למרפאת שיניים של ד"ר ריידר, ברישומיו נכתב כך:
"המטופל ניסים לוי הגיע למרפאתי לאחר חבלה בשפה השמאלית תחתונה לאחר ביצוע צילום פנורמי ניראה שבר בשן 33 וניידות.
יש לבצע שיקום ע"י שתלים בשן 33 ועד 37.
*לא ניתן להחזיר את הגשר הקיים לקדמותו ישנה גם ניידות בשן 23, מומלץ עקירה +שתל."
ד"ר ריידר צירף גם הצעת מחיר, שבה הוערכה עלות הטיפולים בסכום של 32,300 ₪.

31. בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובע, קבע המומחה ממצאים קליניים אלו באשר לשן 33:
"... 4. בשן 33 טיפול שורש לקוי עם תהליך פריאפיקלי בחוד השורש.
5. הכותרת של הגשר מנותקת לגמרי מהשורש. עקב כך הגשר כולו נייד, ניידות דרגה 2.
6. בשוליים של שורש שן 33 סימני עששת בצד הלינגואלי. ..."

מסקנות המומחה, בין היתר , היו אלו :
"3. קיימת סבירות גבוהה להניח שעקב החבלה נגרם שבר לכותרת של שן 33 שניתק אותה מהשורש.
4. שיניים שעוברות טיפול שורש מאבדות מהאלסטיות של החיבור לעצם והופכות להיות שבירות ולכן בד"כ מתקינים מבנה בשן עם טיפול שורש. היעדר מבנה, במקרה הנוכחי, גרם לשבר ולניתוק הכותרת מהשורש.

32. הנתבעת טוענת כי מדובר במכה קלה בלבד, אשר פגע ה בשפתו של התובע ולא מעבר לכך. בתמיכה לטענה זו, צורפה חוות דעתו של ד"ר שלמה ברק, אשר ק בע בחוות דעתו כי טיפולי השיניים להם נדרש התובע אינם כתוצאה מהמכה הנטענת אלא מתחלואה, כאמור:

"6. דיון ומסקנות:
א. מר לוי טוען כי הותקף באגרוף לפנים וכתוצאה מכך נפגע בכתרים בלסת התחתונה האחורית משמאל.
הכתרים 37XXX33 בוצעו ע"י ד"ר ניסים לוי בשנת 1998.
ב. מהניסיון הקליני ידוע כי יש להחליף כתרי חרסינה כל 10 שנים בממוצע, הכתרים 37-33 נמצאים בפיו של מר לוי כבר 18 שנים, ולכן ממילא היה צריך להחליף כתרים אלה.
ג. בצילום הפנורמי שהוצג בפני ואשר בוצע ע"י ד"ר ריידר בסמוך לאחר החבלה הנטענת אין כל ממצא חריג בשיניים 37 33 ו/או בכתרים 33-37.
ד. ברשומה הרפואית של קופת חולים לאומית אין כל רמז להיווצרות שבר בשן 33 כמו כן הנבדק לא התלונן בפני על שבר בשן 33.
ה. בבדיקתי הקלינית והרנטגנית ב- 26.1.16 נמצא מרווח בין כתר 33 לשן 33 התומכת אותו. מרווח זה נגרם כתוצאה מעששת משנית מתחת לכתר מצב שאינו נובע כלל מחבלה כלשהי.
ו. יש צורך להסיר את הגשר 33-37, לעקור את שן 33, להחדיר שתלים 33,34,36 ולבצע עליהם מבנים ולאחר מכן לבצע 5 כתרים 33-37....
הטיפול הנדרש אינו נובע מחבלה כלשהי לשיניים.
7. התייחסותי לחוות דעתו של דר' ניסים לוי מיום 21.12.15:
דר' לוי אבחן, בדומה לאבחון שלי, כי בשן 33 טיפול שורש לקוי ועקב כך קיים תהליך דלקתי בעצם סביב חוד שורש השן. חוסר מבנה בשן 33, כמו כן ד"ר לוי מצא עששת בשוליים של שורש שן 33 וניתוק של הכתר מהשורש.
במסקנותיו כותב דר' לוי: כי העדר מבנה במקרה הנוכחי גרם לשבר ולניתוק הכותרת מהשורש, מאידך גיסא דר' לוי כותב כי קיימת סבירות גבוהה שהנתק בין הכתר לשורש שן 33 נגרם עקב חבלה.
דר' לוי סותר את עצמו.
שן שעברה טיפול שורש ולא בוצע בה מבנה הינה פריכה ונוטה להתפורר וכתוצאה מכתר ישן ולא מותאם התפתחה העששת בשן 33.
לכן עקירת שן 33 והשיקום של אזור תחתון משמאל נובע אך ורק כתוצאה מתחלואה דנטלית ולא נובע מחבלה כלשהי."

33. המומחה מטעם התובע אישר בעדותו, ש תאורטית יתכן והשבר בשן לא נגרם כתוצאה מחבלה:
"ש: אתה איבחנת בשן 33 טיפול שורש לקוי.
ת: כן.
ש: עקב כך נוצר שם תהליך דלקתי, סביב חוד השורש של השן.
ת: כן. הוא נראה לקוי ביום הבדיקה, יכול להיות שביום העשייה היה בסדר, ואז חיידקים התאספו והיתה דלקת. בזמן הבדיקה היה ליקוי בחוד השורש.
שורש שקוע בתוך העצם, בקצה השורש שנמצא בתוך העצם, כאשר יש דלקת רואים סימן כהה שזה סימן לתהליך דלקתי. זה לא עששת. זה זיהום של חחיידקים בחוד השורש. זה אומר או שצריך לעשות חידוש של טיפול שורש על מנת להגיע למקום ולהוציא את טיפול השורש הקיים ולעשות חדש, ולאחר 6 חודשים לצלם ולראות אם זה נרפא אם זה נרפא בזה בסדר, ואם לא אז צריך לעקור את השן.
ש: חידוש טיפול שורש, מחייב החלפת כתרים.
ת: כן, לא תמיד, במקרה הזה כן.
ש: אתה איבחנת במקרה הזה חוסר מבנה בן 33.
ת: כן.
ש: תסביר לי איך אין סתירה בין העובדה שהעדר המבנה גרם לשבר, לבין הקביעה שלך שהשבר הוא תוצאה של חבלה כאשר הבדיקה הקלינית שלך היתה שנתיים אחרי המקרה.
ת: אנחנו עושים מבנים לטיפולי שורש בשביל לחזק את השורש. כפי שהסברתי קודם, ברגע ששן עוברת טיפול שורש, היא הופכת להיות פריכה ויש לה נטייה להשבר. אז יכול להיות שחבלה יכולה לשבור את השן ביתר קלות מאשר אם היה מבנה.
מאחר והיתה גם עששת בשולייים יכול להיות שגם עששת היא חלק מהסיבה, אני לא יודע כמה זמן העששת היתה שם קודם, אני ראיתי את זה ביום מסויים. אפשרי שזה שילוב של שני הדברים.
ש: אפשרי גם שזה לא תוצאה של חבלה.
ת: תאורתית כן." (עמ' 52 לפרוטוקול).

המומחה מטעם הנתבעת הסביר בעדותו כיצד הגיע למסקנתו כי לא יתכן שהשבר בשן הוא כתוצאה מהחבלה:
"הניתוק זה של עששת בלבד, חד משמעית.
בגלל הפריכות לא יכולה להיות ניתוק כתוצאה מחבלה כיוון שהשן מוגנת על ידי כתר.
זה כתר בן 12. היה צריך להחליף אותו בין כה וכה. הוא עדיין מגן.
ש: כמו שאתה מתאר כתר על השן היה כבר 13 שנה בהנתן הנתונים הספצייפיים שהיה בוקס באותו יום, האם הבוקס הזה זרז את תהליך הניתוק
ת: לא.
ת: אם היה נגרם שבר, אי אפשר לתפקד עם השן הזאת, שנתיים עד לבדיקתי, זה כאבי תופת.
התמונה רנטגנית היא חד משמעית של עששת.
ברגנטן שביצעו עשו צילום רנטגן פנורמי של כל השיניים הוא לא צילום ייעדו לבדיקת עששת בכלל. לבדיקת עששת עושים את הצילומים הקטנים.
אני עשיתי לו צילום פרי אפיקלי, והתמונה הרנטגנית היא חד משמעית עששת, וגם ד"ר לוי כותב זאת.
ש: אם היתה עששת האם החבלה לא יכולה לזרז את הניתוק.
ת: קשה לדעת. אם היתה עששת כבר בשנת 2014? לא יכול לענות על זה. צריך לדעת מה עומק העששת.
ש: כמו שראית בשנת 2016.
ת: השן היתה כבר אבודה. אין מכה לשן, המכה היא חיצונית.
ש: כשאתה מתאר שן כמוש ראית בשנת 2016 עם עששת, האם הפעלת חיצוני, בעניינו בוקס לאזור השן, יכול להיותשמכה כזאת בלסת באזור השן, תגרום לאותו ממצא שמצא ד"ר ניסים לוי, ד"ר ריידר
ת: מכת אגרוף בכירוכגיה פה ולסת, אנחנו מטפלים בכאלה 5 כאלה בכל יום, ספורט חבלות הרבה אגרופים הולכים ללסת. בשביל ששיניים תשברנה צריך להיות מלווה גם ברוב מהקרים בשבר של הלסת, מה שלא היה פה. מכתב אגרוף שניתנת מבחוץ היא ללסת לעצם, זה לא מכה ישירה לשן. בכדי שתגרם ניתוק כזה בין השן ובין השורש צריכה להיות חבלה ישירה לשן, שהיא לא יכולה להגרם ממכת אגרוף, אלא אם הלסת היתה נשברת באותו אזור, זה סיפור אחר.
ש: מבחינתך אין שום אפשרת
ת: לתובע בשן 33 היתה עששת, היתה דלקת סביב, טיפול שורש לקוי, אי ביצוע מבנה לקוי, ואכן התפתחה העששת והניתוק וזה מה שגורם לצורך לטיפול בשן 33.
לא החבלה הזאת ולא חבלה אחרת." (עמ' 55-56 לפרוטוקול).

34. ניתוח העדויות שלפניי, כאשר העידו שני המומחים, אך לא העידו הרופאים אשר בדקו את התובע בזמן אמת ויכולים היו להתייחס לשאלה האם בשן היתה עששת אם לאו, מלמד, כי ככל הנראה, חרף טענתו של ד"ר ברק, כי לא יכול להיות שהמכה גרמה לאיזה שהוא שינוי בשיניים, ככל הנראה, היתה למכה השפעה כלשהי על הנזק שנגרם לשיניו של התובע.
המומחים שניהם העידו על מצב הכתר שהיה לתובע, שהיה ללא מבנה ולכן, גם לשיטתו של ד"ר לוי, העדר המבנה גרם לשבר, אם כי לא עולה באופן חד משמעי מעדותו, כי לא היתה לעששת השפעה על השבר (שאינו למעשה שבר במובנו הרגיל, אלא ניתוק בין הכתר ובין השן).
על פניו, התובע התלונן לראשונה על בעייה בשיניים מייד בסמוך לאירוע. הרופאים אצלם ביקר התובע ציינו, כי התובע נפגע ממכה, אך איני סבורה, בשים לב לכך שהרופאים לא העידו, כי ניתן לסמוך על האמירה שלהם לצורך קביעת ממצא באשר לגורם לתזוזת השיניים. הרופא מקופת החולים ציין בתיק הרפואי, כי לבקשת התובע, הוא עורך מכתב המיועד למשטרה. דווקא באותו מכתב, נזהר הרופא יותר בדבריו ולא ציין כי הפגיעה בשן היא ממכה, אלא ציין את תלונות התובע ואת הממצאים. גם ד"ר ריידר אינו מציין את הקשר הסיבתי שבין החבלה ובין המצב הרפואי, אלא מתאר את סיבת הגעתו של המטופל למרפאה ואת המצב הקליני. התובע אף צירף תעודת רופא מטעמו של ד"ר ריידר. גם בתעודה זו מצא ד"ר ריידר שלא לציין קשר סיבתי בין החבלה ובין הטיפולים, כאשר הוא מציין: "ומצאתי בו את הממצאים הבאים: עפ"י תכנית הטיפול המצורפים וסימנים של חבלה בפה." איני סבורה לפיכך, כי ניתן מתוך התיעוד שנערך בסמוך לאירוע לקבוע קשר סיבתי שבין המצב הקליני ובין האירוע.

הן ד"ר לוי והן ד"ר ברק, אשר בדקו את התובע כשנתיים לאחר האירוע ושניהם ראו עששת בשן 33, שלכל הדיעות יכולה לגרום לשבר בשן ומחייבת החלפת הכתר והטיפול שלו נדרש התובע בעקבות זאת. המומחים שניהם לא בדקו את התובע ביום האירוע, אין גם תיעוד מיום האירוע לגבי עששת, אשר יכולה לגרום לשבר, גם לא בדרך של צילומים, מהם ניתן לדעת האם היתה ביום האירוע עששת.
ד"ר לוי אישר בעדותו, כי יכול להיות שביום האירוע כבר היתה עששת בשיניו של התובע, כאשר לא שלל אפשרות ששילוב של העששת עם הפריכות של השן כתוצאה מהעדר מבנה גרמו לשבר.

לעומת ד"ר לוי, הרי שד"ר ברק שלל כליל את האפשרות לפיה השבר נגרם כתוצאה מהחבלה, לטענתו, אם אמנם השבר נגרם כתוצאה מחבלה, סביר היה להניח, כי היינו מוצאים גם פגיעה חמורה בלסת, עד כדי שבר.
ד"ר ברק בעדותו עמד על כך ששבר לשן לא יכול להגרם כתוצאה מהחבלה. מקובלת עליי בעניין זה עמדתו של ד"ר ברק, כאשר הוא מתייחס למלה שבר במובנה הרגיל. ד"ר ברק הסביר, כי הכתר מגן על השן, גם אם היא פריכה ולכן מכה חיצונית תכה ממילא בכתר ולא יהא בה כדי להשפיע על השן שנמצאת מתחת לשבר, גם אם היא פריכה. לכן, ככל שהדבר נוגע לשבר ממש, דבר שגם ממילא לא היה אצל התובע (עובדה שמאשר גם ד"ר לוי (עמ' 53 לפרוטוקל שורות 8-9), יש להסכים עם ד"ר ברק.
מנגד, הנני סבורה, כי לא מן הנמנע, כי ככל שהיתה עששת בפיו של התובע, הרי שגם אם הכותרת לא התנתקה קודם לכן, היא עשתה זאת בעקבות החבלה. סביר בעיניי להניח, לאור תמימות הדיעים בעניין בין המומחים, כי עששת הינה גורם משמעותי וחד משמעי לאותו שבר, אשר לא נגרם לרוב בהעדר עששת, כי בהעדר הוכחה פוזטיבית מצד התובע, לפיה לא היתה עששת במועד האירוע, להניח כי אמנם היתה ולכל היותר המכה האיצה תהליך שממילא היה מתרחש מאוחר יותר, שכן על פניו, העששת היתה גורמת לאותו ניתוק בין הכותרת לשן גם אלמלא היתה מכה.

35. בהקשר זה, העיד ד"ר ברק בנוסף, כי גם אלמלא השבר, היה צריך להחליף את הכתר במוקדם או במאוחר, בשים לב לתוחלת חייו של כתר. עסיקנן בכתרים אשר הותקנו בפיו של התובע בסוף שנות התשעים וממילא בתוך מספר שנים סביר היה להניח, כי יוחל פו. ערה אני לכך שהתובע עבר טיפולי שיניים בשנת 2013, טיפולים אשר כללו גם כתרים בשיניים נוספות. סביר להניח, כי התובע לא תכנן באותו שלב להחליף את הכתרים כאן, אלא שבסופו של דבר, הכתרים הוחלפו רק בסמוך למועד שמיעת הראיות, לאחר שהתובע נבדק על ידי שני המומחים. סביר להניח, כי בחלוף כארבע שנים ממועד האירוע, התובע ממילא היה נדרש להחליף את הכתרים ולבצע את הטיפול, בשים לב להתפתחות הטבעית של העעשת שבכל מקרה היתה גורמת לניתוק ומשכך, לא נגרם לתובע נזק, גם לו הואץ תהליך טבעי של אותו שבר בכותרת.

36. אוסיף לעניין הנזק, כי התובע לא הציג כל אסמכתא לעניין עלות הטיפולים בפועל, הגם שהוצאה הוצאה בעניין זה על ידו, כנטען. בהתאם לעדותו של התובע, הכתרים המקוריים בוצעו על חשבון משרד הביטחון, בשל פגיעה בצבא. התובע אמנם העיד, כי הפעם לא שולמה לו העלות, אך לא הציג אסמכתא לכך. תובע המבקש להוכיח נזק שנגרם, עליו להוכיחו שעה שהוצאה הוצאה בפועל. כך לדוגמא, בהתאם להצעת המחיר שניתנה על ידי ד"ר ריידר, עלות טיפולי השינים עומדת על כ- 32,300 ₪ ואילו בהתאם לחוות דעתו של ד"ר לוי, עלות הטיפולים עומדת על כ- 46,000 ₪. עיון בתיקו הרפואי של התובע מלמד, כי עלות טיפולים קודמים מומנה בדרך זו או אחרת על ידי חברת ביטוח. משכך, היה על התובע להוכיח את שיעור נזקו בפועל, על מנת שייפסק פיצוי בעניין, גם לו הוכח הנזק.

37. התובע טוען לפגיעה בשמו הטוב, שעה שעל פניו נראו סימני חבלה אשר בשלם נמנע מלהראות בציבור, ובגין העלבון והבושה נוכח היותו מעורב במקרה אלימות שהתרחש לפני ילדים ונוער שהתחנכו על-ידו בבית הספר, בגין נזק זה דורש התובע פיצויי בסך של 50,000 ₪ וכן לפיצוי בגין הכאב בפועל כתוצאה מהמכה, בסכום של 20,000 ₪.
הנני סבורה, כי התובע זכאי לפיצוי בגין הכאב והסבל שנגרמו לו כתוצאה מהפגיעה בשיניו וכתוצאה מאי הנוחות שנגרמה כתוצאה מפגיעה זו, גם ככל שמדובר בהאצה של נזק, כאשר בפועל, סביר להניח, כי התובע חש באי נוחות כתוצאה מתזוזת הגשר.
מצאתי מקום, להעמיד הפיצוי בגין נזק זה, פיצוי הכולל את הכאב והסבל וכן עוגמת הנפש והבושה על סכום של 18,000 ₪.

38. בשים לב לשיעור האשם התורם שנקבע, על הנתבעת לפצות את התובע בתביעה העיקרית בסכום של 13,500 ₪.

התביעה שכנגד:
39. בני הזוג אשקלוני טענו בכתב תביעתם, כי הנתבע שכנגד גרם למטרד, תקף את הזוג אשקלוני ופרסם לשון הרע. בשל עוולות אלו דורשים בני הזוג אשקלוני פיצויי בסך 76,000 ₪. יצויין, כי הזוג אשקלוני אינם מפרטים בתביעתם מהו סכום הנזק הנתבע עבור כל אחד מהתובעים שכנגד בנפרד ומהו סכם הנזק הנתבע בגין כל אחת מהעילות בנפרד.
הנתבע שכנגד טוען כי לא הפר העוולות הנטענות ותביעה זו נולדה על מנת להדוף תביעתו.

תקיפה:
40. הגב' אשקלוני טוענת שמר לוי נצמד אל גופה צעק עליה ושרק במשרוקית לתוך אוזנה כדי לפגוע בה פגיעה פיזית ולהבהילה. מר לוי יזם התנגדות בקרבה מאיימת סביב מר אשקלוני, והסית את תושבי המושב.
באשר למר אשקלוני, על פי הנטען, התובע התקרב אליו בצורה מאיימת, צעק לעברו וכינה אותו בכינויים.
בעוד שבכתב התביעה ציין התובע שכנגד, כי התובע רק התקרב אליו, הרי שבתלונתו במשטרה ובתצהיר העדות הראשית מטעמו, טען מר אשקלוני, כי התובע גם דחף אותו.

41. כפי שציינתי באשר לגב' אשקלוני, אין ספק, כי התובע התקרב אל הנתבעת, שרק בסמוך אליה וכינה אותה בכינויי גנאי. למען הסר ספק, התובע לא תקף את הנתבעת פיזית בכל דרך שהיא ולא הוכח כי נגע בנתבעת, מעבר לטענתה, כי התקרב אליה באופן מאיים ושרק באזניה.
איני סבורה, כי יש לראות בהתנהגותו של התובע משום תקיפה.
כפי שציינתי, התובע אמנם הלך אחרי הגב' אשקלוני וככל הנראה הפריע לה לשוחח עם מי שהיה סביבה, אך לא נראה, כי התנהגותו של התובע עולה כדי תקיפה. התובע ביקש להציק, כחלק מפעולות המחאה, אך בוודאי התנהגותו לא היתה אלימה או מאיימת.
נראה, כי התובע העלה את חמתה של הגב' אשקלוני, לפי עדותה של הגב' שפירא במשטרה, גם אחרי המכה, בעת שעזבה הגב' אשקלוני את המקום הוסיפה הגב' אשקלוני לצעוק. הטענות ההדדיות מצד שני הצדדים, אינן עולות כדי תקיפה, כפי שהיא מוגדרת בפקודה.

42. אשר למר אשקלוני, בכתב התביעה לא טען מר אשקלוני כי הותקף פיזית על ידי התובע. טענה זו הועלתה במשטרה רק כשבועיים ימים לאחר האירוע ונטענה בתצהירו.
טענתו של מר אשקלוני בעניין הינה עדות יחידה של בעל דין. גם זוגתו לא ראתה את הדברים וגם לא אף לא אחד מהאנשים שהיו במקום, שכולם אישרו, כי ביחס לנתבעת אמר התובע כי היא אישה רעה, אף ביחס למר אשקלוני, אף אחד לא שמע את התובע פונה אליו בדברים, כאשר העדים תיארו את מר אשקלוני כפסיבי באירוע.
מכאן, לא מצאתי מקום ליתן כל משקל לעדותו של מר אשקלוני ולכן דין תביעתו להידחות.
אציין, כי גם לו הייתי מקבלת את טענת מר אשקלוני, כי התובע פנה אליו בדברים, הרי שכפי שקבעתי באשר לנתבעת, איני מוצאת בהתנהגותו זו של התובע משום תקיפה.

43. עוולת המטרד:
התובעים שכנגד טענו כי השתתפות ה נתבע שכנגד בהתקהלות בתאריך 21.1.14 היוותה מטרד , כאמור בסעיף 44 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הקובע כך :
"44. (א) מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק."

לטענת הזוג אשקלוני, ההתקהלות היתה הפגנה בלתי חוקית, המתקהלים פלשו לשטח חצר ביתם , חסמו את שביל הגישה לביתם ולבד מהרעש ומהטרדה, אף הותירו את המקום מלוכלך.
הנני סבורה, כי התובעים שכנגד לא הוכיחו את יסודות עוולת המטרד.
התובעים לא הוכיחו כי השתתפות הנתבע שכנגד הפריעה הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין שלהם, ההתקהלות הייתה סמוך לביתם של בני הזוג אשקלוני ולא בחצרם.
התובעים שכנגד יכל ו להפסיק את ה 'מטרד' בפנייה למשטרה ולא עשו כן משקולים שלה ם.
התובעים שכנגד ציינו בכתבי טענותיהם כי יצאו מביתם על מנת לשוחח עם האנשים וזו הייתה הזדמנות עבורם לשוחח ובכך לקרב בין העמדות.
גם הטענה כאילו האנשים פלשו לעבר דירתם, או חסמו את שביל הגישה לביתם של הזוג אשקלוני לא הוכחה.
הזוג אשקלוני בראש ובראשונה לא הראו מהם גבולות ביתם. ככל שהדבר נוגע לחצר ביתם של הזוג אשקלוני, נראה, כי אותו ציבור מתקהלים עמד בדרך הציבורית ולא עמד בתוך חצר ביתם של התובעים שכנגד. מר אשקלוני צילם תמונות במקום, אך באף לא אחת מהתמונות ניתן לראות, כי קהל המתקהלים עומד על דשא חצר ביתם של הזוג אשקלוני.

אשר לחסימת הדרך בכניסה לבית, יש לומר בראש ובראשונה, כי התובע הגיע למקום ללא כלי רכב מטעמו.
אך גם בנוגע ליתר כלי הרכב, הנני סבורה, כי טענתם של הזוג אשקלוני מוטב היה כי לא היתה נטענת. בהתאם לעדותם של הזוג אשקלוני, הם יצאו על מנת לשוחח עם המתקהלים ואף הזמינו אותם לביתם. בהתאם לעדויות, הזוג אשקלוני הגיע לביתו באמצעות הרכב. הזוג אשקלוני לא העלה במהלך האירוע ולו פעם אחת, כי מאן דהוא חוסם את שביל הכניסה לביתו ועל פניו, נוכח הלך הרוח במקום, לו באמת חסם מישהו את הדרך, ניתן היה לפנות אליו והוא היה מזיז את הרכב.
נראה, כי בני הזוג אשקלוני ממילא לא ביקשו לצאת מהבית. לו היו חפצים לעשות כן ומישהו חסם את הדרך, היו יכולים לבקש ממנו לפנות את הדרך וסביר בעיניי להניח, כי הדבר היה נעשה.
לטעמי, הדבר לא הפריע, הזוג אשקלוני לא הוטרדו ממיקום עמידת האנשים ולכל היותר הוטרדו מעצם עמידתם במקום.

44. האם התקלות זו מהווה מטרד? הנני סבורה שהתשובה לשאלה שלילית. מדובר בהתכנסות חד פעמית (לפחות ככל שהיא נוגעת לתובע, שכן הקהל התכנס עוד פעמיים לאחר מכן, אך התובע לא נכח). הזוג אשקלוני כאמור לא הוטרדו מהאירוע באופן שלא אפשר להם מגורים סבירים בביתם. אמנם, מדובר בחוסר נוחות, אך כאשר מדובר בהתקהלות, שיש בצדה אמירה, דומה, כי הזכות לחופש הביטוי גוברת על חוסר הנוחות שנגרמת לאדם שכלפיו מוחים, כל עוד המחאה אינה חורגת מגבולות הזמן והמקום הסבירים.
עסקינן בהתקהלות שנמשכה כשעתיים, הזוג אשקלוני לא ביקש לפנותה ולא פעם אחת ואינה מהווה מטרד, כדי הגדרתו בפקודה.
גם לו אמנם נגרם מטרד, הרי שכאמור, לא היה כל נזק בצדו, שכן הזוג אשקלוני ממילא לא ביקשו לצאת מביתם עם רכבם וחסימת השביל לא גרמה כל נזק ולכן אין מקום לפיצוי.

45. לשון הרע:
התובעים שכנגד טוענים כי מר לוי הפיץ הודעות שקריות וכינה אותם – "אנשים רעים", אנשים הפוגעים בתרבות ילדי המושב ו-"שיעופו מהמושב", עוד נטען כי הנתבע שכנגד שלח מייל לכל תושבי המושב, המכתב מוען למר ברקאי (שכן של בני הזוג אשקלוני), בתחילת המייל צין התובע שכנגד, "אני מניח שמכתבך מדבר גם בקולם של משפחת אשקלוני ולכן אני מרשה לעצמי להעלות את השאלות גם אליהם." בהמשך התובע שכנגד שטח את טענותיו אשר לפעילות במגרש, בין השאר, ציין אף אמירות ביחס לגב' אשקלוני- "הגב' אשקלוני טרחה במשך השנים להיות בוועדת ביקורת של הוועד- אני מדגיש בוועדת ביקורת כי יש לזה משמעות- ובאופן תמוה לא עלתה על העניין שמתגלגל כבר 4 שנים ! ! !" ובהמשך- "וגברת אשקלוני אנא ממך אל תגידי להם" ...ממילא אין לי ילדים בגיל הזה לא אכפת לי..." זאת הייתה התשובה שהשבת לי".

מר לוי טען בכתב הגנתו כי מדובר בזוטי דברים התבטאות והבעת דעה ואין בכדי להוות לשון הרע.

46. מסכימה אני עם דעתו של התובע בעניין.
כפי שציינתי ביחס לאמירות שאמרה הגב' אשקלוני, איני סבורה, כי גם המלים 'אשה רעה' או 'אנשים רעים' מהווים לשון הרע. הדברים נאמרו בקונטקסט מסויים, על רקע המחלוקת בין הצדדים. הסתבר, כי גם לאחר ההתקהלות האמורה וללא כל קשר אליה היו אמירות אלו ואחרות מצד חברי המושב ביחס להתנהלות הזוג אשקלוני. מדובר לכל היותר בהבעת דיעה ביחס לאירועים ולמעשיהם של הזוג אשקלוני ואף לא אחד סבור, כי בשל העובדה שהתובע כינה כך את הגב' אשקלוני , התכוון הוא להיותה אשר רעה בכל תחומי החיים, אלא ברור, כי התכוון לכך, שמניעת האפשרות לעשות שימוש במגרש היא מעשה פסול בעיניו ולכן כינה את הנתבעת "אשה רעה"
הדברים נכונים במיוחד באשר לדברים שנכתבו בהודעת המייל. מדובר בחילופי דיעות. דעתו של התובע ביחס לגב' אשקלוני היא הבעת דעה לגיטימית ואף אין בה כל אמירה פוגעת. גם המחלוקת שבין התובע לבין הנתבעת באשר לוועדת הביקורת ולפיה טוענת הגב' אשקלוני, כי היתה בוועדת הביקורת של האגודה השיתופית ולא של הוועד ולכן לא ידעה על הקמת המגרש, אינה יוצרת אמירה שיש בה לשון הרע, מ דובר כאמור בהבעת דיעה, לגיטימית, הא ותו לא.

לאור האמור, מצאתי מקום לקבוע, כיאין בדברים משום לשון הרע

47. רשלנות:
עוד נטען על ידי הזוג אשקלוני, בכך שמר לוי הקים רעש סמוך לביתם, חסם דרכים והשתתף בהפגנה לא חוקית, התרשל כלפי התובעים שכנגד.
מר לוי טוען כי אין מדובר בהפגנה לא חוקית בהפגנה לא השתתפו 50 אנשים כך שלא נדרש אישור ממשטרת ישראל לקיום ההפגנה מכל מקום וכראייה אף כשהגיעה המשטרה היא לא פיזרה את הנוכחים. עוד טוען מר לוי כי לא הצית אש וכו' וכל טענות התובעים שכנגד מופרכות לחלוטין.

48. לא מצאתי כי התובע התרשל באופן כלשהו כלפי הזוג אשקלוני. מדובר היה בהתקהלות של מספר חברי המושב שלא הצריכה קבלת רישיון. חברי המושב אמנם הקימו רעש, השמיעו מוזיקה ושרקו במשרוקיות, אך לא גרמו כל נזק ואין בהתקהלות זו משום רשלנות.

סוף דבר:
49. לאור מסקנתי מעלה, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 13,500 ₪.
התביעה שכנגד נדחית.
בשים לב למסקנתי, הן בנוגע לעיקרה של התביעה העיקרית והן בנוגע לתביעה שכנגד, מצאתי מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות התובע בסכום כולל של 6,000 ₪ (הלוקח בחשבון חיוב חלקי של ההוצאות, נוכח תוצאת ההליך). מתוך סכום זה, יהיה החיוב בשכר העדים כפי שנפסק, הדדי לנתבעת ולתובע שכנגד.
כמו כן, מצאתי מקום לחייב את הנתבעת והתובעים שכנגד בשכ"ט בב"כ התובע בסכום של 7,000 ₪. 50% משיעורו של סכום זה תחוב בו הנתבעת ויתרת הסכום יחובו בה הדדית התובעים שכנגד.
ניתן היום, י"ב אלול תשע"ט, 12 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.