הדפסה

בית משפט השלום באשקלון ת"א 7016-10-17

בפני
כבוד ה שופט עידו כפכפי

תובעים

  1. ידעי רן
  2. ידעי ניתאי

נגד

נתבעת
חברת מוסדות חינוך תרבות והתחדשות שכונות באשקלון בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דרור טיירו

פסק דין

סביב חשד כי תלמיד פגע ברכב המורה הושעה הוא ליום לימודים אחד עד לשיחה עם המנהלת. הורה התלמיד סרב בשיחה לברר את פרטי המקרה בטענה כי יש חקירה משטרתית ולאחר מכן הגיע התלמיד לסירוגין לבית הספר. השאלה היא האם מדובר בהתנהגות פוגענית של בית הספר המצדיקה פסיקת פיצויים משמעותיים, או שמא ההורה גרם למהומה רבה, על לא מאומה, ואין מקום למתן סעד.

רקע וטענות הצדדים
1. התובע 1 הגישו תביעה בסך 440,000 ₪ בגין אירוע שאירע ביום 19.05.16 בעת שהתובע 2 (להלן: ניתאי) היה תלמיד כיתה י"א בבית הספר מקיף עירוני א' באשקלון (להלן: בית הספר) . התובע 1 הוא אביו של ניתאי (להלן: רן). תחילה הוגשה התביעה רק על ידי רן, מבלי שניתאי צורף כתובע, ובהתאם להחלטה בבקשה לסילוק על הסף הוגש כתב תביעה מתוקן הכולל את ניתאי. הנתבעת היא חברה למטרות ציבוריות המנהלת את בית הספר ומוסדות חינוך נוספים באשקלון.

האירוע
2. בתאריך 19.05.16 הבחינה תיקי גמליאל - מורה למתמטיקה בבית הספר (להלן: המורה) בשני תלמידי בית הספר, ניתאי ותלמיד נוסף, מתקרבים לרכבה באופן שעורר בה חשד. הדבר אירע לאחר שעות הלימודים בשעה שהרכב חנה בחניית מקום מגוריה. המורה, אשר עמדה במבואת הבניין וצפתה בתלמידים, חשדה כי הם מתכוונים לפגוע ברכבה ולפיכך פנתה לצאת מהבניין. לפי טענת המורה, עם יציאתה הסתלקו התלמידים מהמקום ו לאחר מכן איתרה שריטה בדלת רכבה.

המורה דיווחה על האירוע למנהלת בית הספר, אורית בלאו פנחס (להלן: המנהלת) ולמחנכת הכיתה וכן יצרה קשר עם רן וסיפרה לו כי הבחינה בניתאי וחברו רוכבים על אופניים בסמוך למקום מגוריה כאשר בשלב מסוים ירד התלמיד הנוסף מאו פניו, ניגש לרכבה ושרט אותו . בהמשך פנתה המורה לתחנת המשטרה אולם בסופו של דבר החליטה שלא להגיש תלונה באותו יום. תלונה הוגשה בכל זאת למשטרה, דווקא על ידי רן.
בשל האירוע הוחלט על ידי בית הספר כי ניתאי לא יגיע לבית הספר ביום שלמחרת האירוע (שהיה יום שישי) והוא הוזמן לפגישה עם המנהלת ביום ראשון שלאחר האירוע, יחד עם הוריו. הפגישה, אשר התקיימה ללא נוכחותו של ניתאי (בשל הת נגדות הוריו כי ייכנס לפגישה) הסתיימה ללא תוצאה ברורה. בימים שלאחר הפגישה, אשר היו ימי סוף שנה, לא הגיע ניתאי באופן סדיר לבית הספר אולם הגיע על מנת להיבחן בבחינות הבגרות וכן המשיך לשנת הלימודים האחרונה בבית הספר.

טענות התובעים
3. בהתאם לאמור בכתב התביעה, ביום האירוע יצרה המורה למתמטיקה קשר עם רן וטענה בפניו כי הבחינה ב ניתאי וחברו רוכבים על אופניהם בסמוך לבניין מגוריה. בשלב מסוים ירד חברו של ניתאי מאופניו וניגש לרכבה של המורה. לאחר שהסתלק מהמקום הבחינה המורה בשריטה בדלת הרכב.

מאחר וניתאי הכחיש את טענות המורה, החליט רן לערוך בירור מעמיק של העניין. לשם כך ביקש מהמורה כי תגיע עם רכבה לתחנת המשטרה בעיר, שם בחן את השריטה המדוברת וגילה כי מדובר בקילוף קטן שלא נגרם כתוצאה ממעשה ידי אדם. רן ביקש מהמורה להגיש תלונה במשטרה אולם זו סירבה ונסעה מהמקום. בשל כך החליט רן להגיש תלונה בעצמו.

בסמוך למתואר לעיל, התקשרה מחנכת הכיתה לרעייתו של רן (להלן: גלית) והודיעה לה כי ניתאי מושעה מלימודיו וכי היא דורשת שלא יגיע לבית הספר למחרת היום שהיה יום שישי בשבוע. ההורים אף זומנו לשיחת בירור אצל מנהלת בית הספר ליום א' שלאחר מכן, בתאריך 22.05.16.

בתחילת הפגישה שהתקיימה ביום א' הודיעה המנהלת להורים כי היא מייצגת את המורה וביקשה לחקור את ניתאי. רן וגלית התנגדו לכך בתוקף בטענה כי הדבר עלול לשבש הליכי חקירה משטרתית. המנהלת מצידה הודיעה להורים כי עד שניתאי לא ישוחח עמה, אין הוא מורשה לשוב ללימודיו בבית הספר וכן הוסיפה כי מבחינתה, יש באפשרותו של רן להעבירו לבית ספר אחר.

באותו יום (22.05.16) הגישה המורה תלונה במשטרה נגד ניתאי וחברו והם זומנו לחקירה. החקירה עצמה בוצעה שלא על ידי חוקר נוער כנדרש על פי הדין. בסופו של יום נסגר ההליך מחוסר אשמה. בעקבות האירוע והשעייתו של ניתאי פנו ההורים לגורמים שונים בעיריית אשקלון הממונים על מערכת החינוך בעיר אולם זכו להתעלמות מצדם.

רק ביום 29.05.16 ולאחר פניה נוספת בדרישה להשיב את ניתאי ללימודים, שלחה המנהלת להורים מכתב שעניינו זימון ניתאי לשיחה עמה ביום 30.05.16 לאור אי הגעתו לבית הספר מיום 25.05.16. נטען כי האמור במכתב אינו נכון עובדתית שכן ניתאי הושעה מלימודיו עוד מיום 19.05.16 וכי הדבר נועד להסתיר את העובדה שימי השעייתו חורגים מנהלי משרד החינוך.
כמו כן, מן האמור במכתב עולה כי ניתאי בחר שלא להגיע לבית הספר בעוד שלמעשה, הייתה זו החלטת המנהלת אשר הורתה לו שלא לשוב. נוסף על כן נטען כי דרישתה החוזרת של המנהלת לשוחח עם ניתאי, פסולה ועומדת בניגוד להוראות חוזר מנכ"ל.

4. יום לאחר שליחת המכתב הנ"ל שלחה יועצת בית הספר הודעת מסרון (SMS) לניתאי ובה שאלה לשלומו. ניתאי השיב כי "הכל בסדר" וזו מצידה לא שאלה שאלות נוספות. זאת לאחר שאיש מצוות בית הספר, לרבות מחנכת הכיתה, לא יצר עמו קשר במשך תשעה ימי לימודים ולא שאל לשלומו. לאור התנהלות בית הספר שלחו רן וגלית מכתב, באמצעות עורך דין מטעמם, לגורמים שונים בעיריית אשקלון ומשרד החינוך ודרשו להשיב את בנם לבית הספר.

ביום 06.06.16 התקיימה שיחה במשרד ראש מנהל החינוך בעיריית אשקלון, אבי קמינסקי, ובה הודו הנוכחים כי השעייתו המידית של ניתאי הייתה טעות וכי המערכת צריכה לקיים חשיבה יסודית על מנת שהמקרה לא ישנה. המנהלת מצידה הודתה כי לא ביררה את מלוא העובדות לגבי האירוע ופעלה בהתאם לתחושת המורה כי מרחבה הפרטי נפגע. מפקחת המחוז, הגב' עדה נגר טענה כי חלה חובה ללמוד מהאירוע ולחשוב ברצינות בטרם תגובה וכן אמרה כי האירוע יצא מכלל פרופורציה ולא היה צריך להגיע למצב אליו הגיע.

בחלוף מספר ימים נוספים שב ניתאי ללימודים במתכונת מצומצמת לפיה הותר לו להגיע לשיעורי תגבור והכנה לבחינות הבגרות. לאחר שובו חש ניתאי תחושות ניכור והתנכלות מצד צוות בית הספר. התובעים עותרים לפיצוי בסך 440,000 ₪ בשל פגיעה בזכותו של ניתאי לחינוך ולכבוד. נטען כי השעייתו של ניתאי נעשתה שלא בהתאם להוראות חוזר מנכ"ל והסבה לו נזק משמעותי בתחום לימודיו, שמו הטוב ומצבו הנפשי.

טענות הנתבעת
5. נטען כי מדובר בפרשה אשר הועצמה על ידי רן ויצאה מכל פרופורציות בשל התנהלותו. בהתאם לגרסת הנתבעת, ביום האירוע שהיה יום חמישי בשבוע, הבחינה המורה למתמטיקה בניתאי וחברו נעצרים בסמוך לרכבה. המורה ראתה כי חברו של ניתאי נצמד לדלת האחורית של רכבה והתעורר בה חשד כי השניים מנסים לגרום נזק לרכב. או אז יצאה המורה ממבואת הבניין והשניים מיהרו להסתלק מהמקום. המורה דיווחה למחנכת הכיתה ולמנהלת בית הספר על האירוע וכן יצרה קשר טלפוני עם רן ועדכנה אותו בנוגע לאירוע. בהמשך פנתה לתחנת המשטרה שם פגשה ברן אשר שוחח עמה ביחס למקרה בצורה מתלהמת. בסופו של יום החליטה המורה שלא להגיש תלונה באותו יום.

הנתבעת לא הכחישה כי ניתאי התבקש שלא להגיע לכיתה ביום שלמחרת (יום ו'). נטען כי הדבר נעשה לבקשת מחנכת הכיתה וכי במקביל הוזמן רן להגיע לפגישה אצל מנהלת בית הספר ביום א' שלאחר מכן, 22.05.17, בנוכחות ניתאי.

הנתבעת הסכימה עם טענותיהם של התובעי ם בדבר קיומה של חובת בירור טרם קבלת החלטה בדבר השעיית תלמיד. עם זאת, נטען כי רן החליט להעצים את הפרשה שלא לצורך. כך סירב רן לאפשר לניתאי להיות נוכח בפגישה שהתקיימה במשרד מנהלת בית הספר ולשוחח עמה על מנת לברר את הטענות.

נטען כי בית הספר רואה מחובתו לטפל בעניינים חינוכיים וערכיים הקשורים לתלמידיו , גם אם אירעו מחוץ לשעות בית הספר אלא שהדבר לא היה מקובל על רן והוא סירב לאפשר למנהלת לשוחח עם ניתאי. לפיכך הודיעה המנהלת כי ניתאי לא יוכל להגיע לבית הספר, כל עוד אינו משוחח עמה.

בניגוד לטענת התובעים, לאחר הפגישה עם המנהלת הגיע ניתאי לשיעורי תגבור ולבחינות, אם כי לא באופן סדיר, בהתאם לבחירתו. ניתאי אף הוזמן לשיעורי תגבור ע"י מורי בית הספר. צוין כי מתחילת חודש מאי לומדים כיתות יא', יב' במתכונת מיוחדת ומגיעים לבית הספר רק לשיעורי תגבור ומבחנים. מאחר וניתאי הגיע באופן לא סדיר לבית הספר, שלחה המנהלת לרן מכתב ובו ביקשה לזמן את ניתאי לפגישה עמה. בתגובה פנה רן באמצעות בא כוחו למשרד החינוך ולעירייה ובכך העצים את הפרשה עוד יותר.

אכן, כפי שטענו התובעים, בפגישה שהתקיימה ביום 06.06.16 במשרדי ראש מנהל החינוך בעירייה, אישרו גורמי בית הספר כי ההשעיה הראשונית נעשתה שלא בהתאם להוראות חוזר מנכ"ל עם זאת טענו כי האירוע יצא מכלל פרופורציה בשל התנהלותו של רן. בסופו של יום סיים ניתאי את לימודיו בבית הספר בהצלחה ולא עבר לתיכון אחר. בניגוד לנטען, ניתאי לא סבל מהתנכלות מטעם צוות בית הספר וטענות התובעים אינן נכונות, ולראיה לא ביקש ניתאי לעבור למוסד חינוכי אחר.

דיון והכרעה
האירוע בקרבת רכבה של המורה
6. כפי שיובהר להלן, השאלה האם אמנם גרם ניתאי נזק לרכבה של המורה או התקרב אליו בנסיבות מחשידות, אינה השאלה המרכזית בהליך זה. עם זאת, יש להבהיר את התשתית העובדתית ביחס לאירוע עצמו. המורה לא העידה בהליך זה ועל כן לא ניתן לקבוע ממצאים ביחס לאירוע. נוסף על כן, האירוע נחקר במשטרה והוחלט לסגור את התיק מחוסר אשמה, אם כי ממצא זה אינו מחייב בהליך אזרחי.

ניתאי מסר בעדותו בפני כי ביום האירוע עברו הוא וחברו בכביש בעוד שרכבה של המורה חונה בצד ימין והם במרחק של חמישה מטרים מהרכב. בהתאם לגרסתו, המורה טענה כי חברו ירד מאופניו, ניגש בסמוך לרכבה של המורה ושרט את הרכב. לא נטען כי המורה ייחסה את השריטה גם לו.
בהתאם לעדותה של המנהלת, המורה התלוננה בפניה כי הרגישה מאוימת מאחר וראתה את התלמידים בסמוך לרכבה. בשל כך בלבד ראתה צורך לקיים בירור עם התלמידים: " אם שרטו לא יודעת. היא הרגישה מאוימת. אני כמנהלת לא יכולה להתעלם מתחושה כזו", (עמ' 19, שורה 12) . בהמשך, במענה לשאלת רן האם בדקה את הנזק ברכב, השיבה: " אני לא אמורה לבדוק רכב אלא לשמוע את המורה שהיא אמינה עלי שבאה נסערת ומתארת והתלמיד השני לא הכחיש. הם היו ליד הרכב שלה. למזלי כנראה הם לא הצליחו. אני לא אמורה לבדוק נזקים. הרגשתי שפגעו במרחב הפרטי של המורה לכן בית הספר צריך להיכנס לתמונה", (עמ' 23, שורה 30) . המנהלת הסבירה כי באומרה שהתלמידים פגעו במרחב הפרטי של המורה, התכוונה לכך שבהתאם לדברי המורה, הרגישה שהם עומדים לפגוע ברכב. " אני לא באתי בקטע של שרט או לא שרט, מה המורה הרגישה ואת זה יש לברר", (עמ' 24, שורה 18) .

בהמשך עדותה הסבירה כי מחובתה כמנהלת להתייחס גם לדברי התלמיד וגם לדברי המורה. המורה טענה בפניה כי ניתאי וחברו הביעו חוסר שביעות רצון מציוני ה"מגן" שהעניקה להם ועל כן, היה לה בסיס לחשוד שהתכוונו לחבל ברכבה: " אילו היה אפשר להתייחס לכל המקרה ששניהם לא הצליחו לגעת ברכב שלה בכלל, גם זה מספיק לי. ברגע שהיא מדווחת שראתה אותם עומדים קרוב בצורה מחשידה הם לא הספיקו היא יצאה הם ברחו זה כל העניין", (עמ' 27, שורה 26) .

למרות שהמורה לא העידה, די בראיות שהוגשו כדי לבסס את הצורך של המנהלת לברר מול ניתאי את נסיבות הגעתו לסביבת המגורים של המורה. אמנם אין הוכחה כי ניתאי או חברו אכן שרטו או התכוונו לשרוט את הרכב, אולם היה חשד סביר שהצריך בירור על ידי המנהלת.

היקף ההשעיה ונסיבות ההחלטה
7. אין מחלוקת כי ניתאי התבקש שלא להגיע לבית הספר ביום שלאחר האירוע. ביחס לכך לקחה הנתבעת אחריות והסכימה לטענה כי ההשעיה הייתה בניגוד לחוזר מנכ"ל מאחר ולא התקיים בירור עם התלמיד קודם להשעיה.

ביחס לימים שלאחר מועד הפגישה עם המנהלת התמונה אינה ברורה, הן בנוגע להחלטת ההשעיה , האם הייתה החלטה להשעות אם לאו, ו כן בנוגע לסוגיית הגעתו של ניתאי לבית הספר שכן עולה כי הגיע לפחות באופן חלקי.

בעדותה אישרה המנהלת כי ההחלטה בדבר השעיה הייתה צריכה להתקבל לאחר בירור ראשוני עם התלמיד. עם זאת טענה כי במקרה דנן הדבר לא נעשה מאחר והאירוע התרחש ביום חמישי אחה"צ. לטענתה, למרות שהחליטה בתחילה שניתאי לא יגיע לבית הספר ביום שלמחרת האירוע, לאחר שיחה שקיימה עם הממונה על החינוך בעיריית אשקלון, אבי קמינסקי (בעקבות פניה של רן אליו) החליטה לחזור בה ולאפשר לניתאי להגיע לבית הספר ביום שישי ולאפשר לו להשמיע את גרסתו בפני מנהלת החטיבה העליונה מאחר ולא היה באפשרותה להגיע לבית הספר ביום זה. בהתאם לגרסתה, הודיעה למחנכת הכיתה בדבר החלטתה הנ"ל אם כי אין אינדיקציה לכך שההחלטה נמסרה לתובעים. "לא זוכרת אם אמרתי למישהו שיתקשר להורים ולומר שהשעיה בוטלה." (עמ' 21, שורה 20) עולה כי, לפחות מבחינתם של התובעים, ניתאי הושעה למשך יום אחד עד לשיחת הבירור שנקבעה ליום א'.

פגישת הבירור שסוכלה על ידי רן
8. בשיחה שהתקיימה במשרד המנהלת לקחו חלק, מלבד המנהלת וההורים, גם יועצת בית הספר (שרית מטלון), מחנכת הכיתה (מירלה), הרכזת (סמדר) ויועצת נוספת (רחלי). המורה שהתלוננה לא השתתפה בפגישה. בעדותה טענה בלאו כי המורה ביקשה שלא להשתתף בשיחה מאחר וחשה כי היא מאוימת ע"י רן, (עמ' 28, שורה 14) השיחה עצמה הוקלטה ותמלילה הוגש לבית המשפט.

כאמור לעיל, במעמד הפגישה הודיע רן כי הוא מסרב שניתאי ישתתף בה. מעדותה של המנהלת עולה כי לא התקבלה החלטה פורמלית להשעות את ניתאי גם ל תקופה שלאחר הפגישה, אם כי הודיעה להורים שניתאי לא יוכל לשוב לבית הספר עד שישוחח עמה. בהתייחס לפרוטוקול הפגישה (נספח 1 לתצהירי הנתבעת שהוא מעין תרשומת של עיקרי הדברים בשיחה ולא תיעוד מלא שלה ) בו נרשם כי השיחה הסתיימה ללא תוצאות, טענה המנהלת בעדותה כי לא ידעו כיצד להמשיך הלאה נוכח סירובו של רן לאפשר בירור עם ניתאי. " לא ידענו איך להמשיך הלאה. לאחר שהתייעצנו עם הפיקוח והבנו שיש כבר משטרה וכולם התערבו בתמונה אז החלטנו שכרגע לילד בעיננו נגרם עוול גדול..." (עמ' 23, שורה 5)
בהמשך מסרה: "השיחה הסתיימה לא טוב באי וודאות, בצורה לא נעימה ... למחרת הוא הגיע לבגרויות ומתכונות כרגיל." (שורה 12)
המנהלת אישרה כי ההחלטה להשעות את ניתאי אינה מופיעה בפרוטוקול : " המילה השעיה לא מופיעה... אמרתי כל עוד הילד שלך מסרב לדבר איתי לא יוכל לחזור ללימודים." (שורה 26)

מקריאת תמליל השיחה עולה כי בתחילת הפגישה הודיע רן כי אינו מוכן שישוחחו עם ניתאי בנוגע לאירוע פלילי שאירע מחוץ למסגרת בית הספר מאחר וזו עבירה על החוק . כמו כן אמר למנהלת כי היא אינה חוקרת נוער וכי עליה ללמוד את החוק. בתגובה אמרה לו היועצת כי אין בכוונת בלאו לחקור את ניתאי והמנהלת אמרה לו: " אנחנו לא משטרה" (עמ' 5, שורה 9). בתגובה השיב רן כי עליה להפנות את הטיפול למשטרת ישראל מאחר ומדובר בקטין.
מאחר שהמורה שהתלוננה לא הייתה בפגישה, הקריאה המנהלת בפני רן את סיכום האירוע שכתבה המורה. המנהלת הבהירה כי המורה הרגישה שהתלמידים נכנסו למרחב הפרטי שלה וכי לא עצם השריטה היא הבעיה אלא הכוונה : " אנחנו לא משטרה אוקי? המשטרה היא זאתי שתזמן אותם ותחקור מה היה... זה לא אנחנו. אנחנו מדברים פה על ערכים ועל חינוך..." (עמ' 8, שורה 23 ואילך לתמליל ) בהמשך הסבירה כי בהנחה וגרסת המורה נכונה, הרי שמדובר בחציית קו אדום מבחינת בית הספר ולכן עליה לשוחח עם ניתאי ולהבהיר את הדברים. בתגובה השיב רן כי אינו מוכן לכך וכי העניין נתון להחלטתם. במענה לכך השיבה המנהלת כי בית הספר יצטרך לקבל החלטות לאור עמדת ההורים – " אם באתם להתנגח אני לא חושבת שזה טובת הילד.." (עמ' 11 , שורה 22 לתמלול ).

בהמשך הפגישה ביקש רן כי תוגש תלונה במשטרת ישראל בגין האירוע. בתגובה לדברי המנהלת כי בי קשה מהמורה לעכב את הגשת התלונה טען רן : "מחובתך היה להגיד לה עכשיו תלכי למשטרה." (עמ' 24, שורה 10). כאשר עלה עניין האירוע עצמו והחל ויכוח בנוגע לאחריות התלמידים לשריטה, שוב טען רן כי יש להביא את העניין לבירור המשטרה .

דברי המנהלת לפיהם רן הלך למקום אחר ממחישים את התנהלותו של רן אשר התעקש שהבירור לא יעשה בין כותלי בית הספר, במישור המשמעתי/ חינוכי אלא דווקא באמצעות המשטרה במישור הפלילי שהינו, ללא ספק, קיצוני יותר .

בתום השיחה אשר לא התנהלה על מי מנוחות, הודיעה המנהלת כי עליה לשקול לאן פניה מועדות בעניינו של ניתאי. בתגובה הודיע רן כי אינו מוכן שתעניש אותו וכי יעביר את ניתאי לבית ספר אחר וכן האשים את המנהלת כי היא רוצה "להפיל" על ניתאי תיק פלילי (עמ' 33, שורה 15) .

9. מקובלת עליי טענת הנתבעת כי התנהגותו של רן בפגישה מנעה בירור נינוח לגופו של עניין ביחס לנסיבות הגעתו של ניתאי לסביבת מגוריה של המורה, בירור שלו היה משכיל לאפשר אותו, בכך היה מסתיים העניין. התנהגותו של רן בפגישה הייתה כוחנית, תוך הטחת האשמות ואיומים בדבר הליכים משפטיים. כהורה הציב למנהלת תנאים ואיסורים ביחס למגע שלה עם התלמיד ובמקום לאפשר בירור במישור החינוכי, גרר את העניין לאחריות משטרת ישראל. לאור התנהלותו והאיסור שהטיל על המנהלת, מובנת עמדתה המתגוננת של המנהלת באותה פגישה שהבהירה כי כל עוד הילד לא מדבר איתה, אין מקום שיגיע לבית הספר.

למרות התנהגותו שלרן, נראה כי המנהלת ס ירבה להיגרר לפרובוקציות שעורר והודיעה שניתאי יוכל להיבחן בבחינת הבגרות שתיערך למחרת אולם ביום שלישי שלאחר מכן, לא יוכל להגיע. מדבריה לא ניתן להסיק כי החליטה להשעותו: " אנחנו נצטרך הלאה להמשיך לחשוב, אני אתייעץ עם כל מי שצריך." (עמ' 34, שורה 8 לתמלול). בהמשך הודיעה כי בפעם הבאה שניתאי יגיע לבית הספר היא תקרא לו לשיחה עמה ובאם לא ישתף פעולה, היא איננה המנהלת שלו יותר. " אם אני לא המנהלת שלו שלא יבוא לפה" (עמ' 34, שורה 23 לתמליל ) במענה לכך אמר רן כי הוא מודיע שאינו מרשה לה לשוחח עם ניתאי. בתגובה השיבה בלאו כי אם זהו מצב הדברים, שלא ישלח את ניתאי לבית הספר. השיחה לא הסתיימה בסיכום או תוצאה כלשהי.
מעורבות משטרת ישראל
10. מבחינת התנהלותו של רן לאחר האי רוע ובמעמד הפגישה במשרד המנהלת, קשה להבין את האופן שבו בחר להתייחס לאירוע ואת העובדה שהתעקש על הגשת תלונה במשטרה, חרף סירובה של המורה להתלונן, עד כדי כך שהגיש את התלונה בעצמו. לא בכדי נשאל רן ע"י מפקחת בית הספר, עדה נגר, האם לא מן הראוי היה שימתין עם הגשת התלונה. (במסגרת הפגישה במשרדו של אבי קמינסקי, הקלטה ותמליל צורפו לתצהירי התובעים, עמ' 3 לתמלול)

בהתייחס לכך טען רן בתצהירו כי לאחר המפגש "ההזוי" עם המורה מאחורי תחנת המשטרה, הבין כי יש לאפשר למשטרה לקחת טביעות אצבע מהרכב על מנת לנקות את האשמה מבנו. לשם כך ניגש לחוקר משטרתי וביקש לציין בפניו כי ניתאי וחברו מתייצבים לחקירה כשהסיפור "חם וטרי" וכי הוא מבקש שהמשטרה תזמן את המורה ויעשה איסוף ממצאים מרכבה בטרם יהיה הדבר בלתי אפשרי. לטענתו, המורה לא התייצבה ובכך "מנעה חקירת האמת ..." (ס' 9 לתצהיר).

לא ברור מדוע התעקש רן על לקיחת טביעות אצבע, גם לאחר שהמורה הודתה בפניו (לשיטתו) כי אין היא מייחסת לניתאי את השריטה. העובדה שהתעקש על הגשת תלונה, גם לאחר שהמורה הודיעה כי אין בכוונתה להגיש תלונה, מעידה על נטייתו להעצים את הדברים ולהוציאם מכלל פרופורציה, כפי שטענה הנתבעת.

בעדותו, התבקש רן להתייחס לטענתו לפיה המורה לא האשימה את ניתאי בגרימת השריטה אלא את החבר הנוסף שניגש בסמוך לרכב, כפי שטענה. בתגובה אמר רן כי רק לאחר ששוחח עם המורה והוכיח אותה, הבהירה כי אין היא מייחסת את השריטה לניתאי. מהמשך עדותו עולה כי לאחר ששוחח עם המורה וראה את השריטה המדוברת החליט כי מדובר בעלילת שווא ולכן יש להעביר את הנושא לטיפול המשטרה : " כשראיתי את ההתנהגות אמרתי לה גברת בואי נעצור... ותיזהרו לפנות אל הילד, יש משטרה... כשראיתי שהולכים על הראש של הבן שלי בכל הכוח, אמרתי תעצרו עכשיו..." (עמ' 13, שורה 7).

בהמשך העיד כי החליט להגיש תלונה בעצמו נגד המנהלת והמורה וביקש מהחוקר לקחת טביעות אצבע מהרכב ואף מניתאי במידה והדבר יידרש. "אמרתי יש תחנת משטרה, שזיהוי פלילי יקחו טביעות אצבעות... הייתי מוכן שיקחו טביעות אצבע מהבן שלי, כי ידעתי שאין כלום" (עמ' 13, שורה 15).

ניתאי מסר בתצהירו כי אביו ביקש מהמורה להגיש תלונה "כי הוא הבין שזה מוזר כל הסיפור של המורה וגם כדי שהנושא הזה לא יעבור על סדר היום, כי יש גבול כמה אפשר לעשות צחוק מתלמידים." בהמשך מסר כי אביו לקח אותו ואת חברו למשטרה וביקש מהם לברר את העניין לרבות לקיחת טביעות אצבע וחקירת התלמידים.

רן צירף לתצהירו אישור בדבר הגשת תלונה שהגיש ביום 19.5.16 בשעה 18:01 אולם לא הוגש תוכן התלונה שמסר לחוקר. במכתבו מיום 22.5.16 למשרד החינוך מתאר כיצד הגיש תלונה כנגד המורה, לאחר שהבין לשיטתו כי בנו לא גרם נזק לרכבה. מהנסיבות עולה כי רן, מיד לאחר שנודע לו משיחה עם המורה על טענתה, הסלים את המקרה ובמקום לברר בנחת את העניין בחר לגרור את המקרה לבירור משטרתי. גם לו היה מוכח נזק לרכב של שריטה קטנה, ספק רב אם המורה או בית הספר היו בוחרים להגיש תלונה במשטרה כנגד התלמיד. רן הוא זה שהתעקש על הגשת תלונה, וככל שיש לו טענות למשטרה על אופן התנהלותה, יש לזכור כי הוא זה שלמעשה כפה על בנו לתת טביעות אצבע, ללא כל צורך.

מעדותה של המנהלת עולה כי בעוד צוות בית הספר העדיף להתייחס למקרה כאל אירוע משמעתי הדורש בירור ואולי גם עונש חינוכי תואם, התעקש רן לברר את הדברים דווקא בדרך אחרת, קיצונית הרבה יותר הכוללת אף בירור משטרתי: " אני לא מטפלת בצד הפלילי אלא החינוכי. פלילי פחות רלוונטי. אם אני מרגישה שזה פלילי זכותי לפנות למשטרה ואת זה לא עשיתי." (עמ' 27, שורה 1) בהמשך עדותה טענה כי לא פעם מתקבלת החלטה שלא לערב משטרה כאשר מדובר בתלמיד בית הספר. נטען כי זכותה להפעיל שיקול דעת ולא להגיש תלונה במשטרה אלא לטפל בנושא במישור החינוכי ולא הפלילי.

העובדה שרן התעקש שהעניין יתברר דווקא על ידי משטרת ישראל ולא באמצעות גורמי בית הספר, אינה עולה בקנה אחד עם טענתו לפיה בית הספר אחראי ל"לתיוג" בנו כעבריין. מקובלת עליי עמדת המנהלת כי השאלה שדרשה בירור בפגישה הייתה האם הפר ניתאי את המרחב הפרטי של המורה, ולא ראתה חשיבות לבירור השאלה האם אמנם שרט את רכבה. רן מנע מבית הספר לבצע את תפקידו החינוכי, התעקש לערב את משטרת ישראל מיד לאחר המקרה, משל היה מדובר בפשע חמור המחייב גביית ראיות בטרם שיבוש חקירה. התנהלותו, המחויבת לכאורה לברור העובדות, מתעלמת ממכלול נסיבות העניין ומטובת הקטין כי הבירור ייערך באופן הדרגתי, תחילה על ידי המוסד החינוכי.

האמנם הפרה הנתבעת את הנהלים עת ביקשה המנהלת לברר המקרה עם התלמיד
11. מעיון בהוראות "חוזר המנהלת הכללית – אקלים חינוכי מיטבי והתמודדות מוסדות חינוך עם אירועי אלימות וסיכון " שצרפה הנתבעת לסיכומיה עולה כי במקרה של אלימות כלפי הצוות החינוכי הכוללת, בין היתר, חבלה חמורה ברכוש העובד, איום והטרדה הדיווח למשטרה נתון לשיקול דעתו של מנהל בית הספר (ס' 3.4, חלק ב) צוין כי "מנהל המוסד החינ וכי יקיים שיחת בירור עם התלמיד הפוגע לשמיעת גרסתו". אשר לטיפול באירועים חריגים המתרחשים מחוץ למוסד החינוכי צוין כי "כאשר מגיע מידע על אירוע חריג שהתרחש מחוץ לתחומי המוסד החינוכי או מחוץ לשעות הפעילות של המוסד החינוכי, על מנהל בית הספר וצוותו לדון גם בו" (ס' 3.5 רישא) . בהמשך צוין כי יש לבדוק את פרטי האירוע ולערוך בירור חינוכי באמצעות שיחה עם התלמידים המעורבים. כאשר מתקיימת חקירת משטרה חובה לפעול בתיאום ובהתייעצות עם גורמי המשטרה ויש להימנע מחקירת המעורבים מחשש לשיבוש הליכי חקירה. עולה כי גם בהתאם להוראות חוזר מנכ"ל עליהם נסמכים התובעים בטיעונם, ראוי ואף חובה לקיים שיחת בירור ולבדוק את פרטי האירוע ואין הדבר מהווה "חקירה" כפי שטענו התובעים.

בתצהירה טענה המנהלת באופן מפורש כי לא היה בכוונתה לבצע חקירה משטרתית אלא לערוך בירור ראשוני בלבד , (ס' 6 לתצהיר) . בעדותה טענה כי ייתכן ובמסגרת הבירור יהיו שאלות ותשובות אולם עדיין לא מדובר בחקירה – " המילה חקירה לא מתחום החינוך" (עמ' 20, שורה 23) " אני רציתי לשמוע תשובות מה היה איך היה איך אפשר להמשיך הלאה זו חובתי לפי כל הסעיפים בחוזר מנכ"ל" (שורה 25).

הוראות חוזר מנכ"ל עולות בקנה אחד עם עמדתה העקרונית של הנתבעת לפיה במקרה של חשד לאירוע אלימות כלפי עובד הוראה , מתפקידו של בית הספר לברר את מעורבותם של תלמידים גם באירועים שאירעו מחוץ למסגרת הלימודית וזאת מכוח תפקידו של בית הספר כמחנך ומורה דרך. אני מסכים עם גישת המנהלת לפיה חשה כי מתפקידה לערוך בירור בשל תלונת המורה וכי מן הראוי היה שהבירור יערך בנוכחות התלמיד ותשמע עמדתו בעניין.

ראוי להדגיש כי בעת בה התקיימה הפגישה עדיין לא הוגשה תלונה מצד המורה וכי המשטרה הייתה מעורבת בשלב זה אך בשל התעקשותו של רן להגיש תלונה נגד המורה , על אף שהיא עצמה סירבה להתלונן. תלונה אכן הוגשה ע"י המורה בתום הפגישה עם זאת, וזאת עקב התעקשותו של רן כי הנושא יתברר רק על ידי משטרת ישראל, וסביר להניח כי ניתן היה להימנע מכך אילו היו התובעים משתפים פעולה עם בית הספר (כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה) .

מעבר לניתוח הוראות החוזר, יש להעניק למנהל מוסד חינוכי גמישות ניהולית בסיסית ושיקול דעת בדבר אופן הבירור מול תלמיד ביחס לא ירוע שקרה ביחסים מול מורה. לכל הפחות במועד הפגישה מעורבות משטרת ישראל לא הייתה ברורה, המורה לא נחקרה באותה עת ולא ברור מהראיות האם נגבו עדויות מניתאי. בנסיבות מעין אלו, לא היה מקום לגישה הכוחנית והמתלהמת של רן אשר אסר על המנהלת לקיים כל שיחה עם בנו. אין חולק כי כאשר יש חקירת משטרה יש להימנע משיבושה, אולם המנהלת ביקשה לברר את הנסיבות שהביאו את ניתאי להגיע לקרבת מגוריה של המורה, ולא לנהל חקירה במקום המשטרה. המנהלת ניסתה להסביר לרן כי שאלת השריטה אינה מהותית ורצתה לעשות בירור במישור החינוכי, אולם רן סרב בתוקף ומנע כל אפשרות לעצור את כדור השלג בתחילתו. לא מצאתי כי בקשת המנהלת לערוך בירור מעין זה מנוגדת לחוזר המנכ"ל, וניתן היה לכל הפחות להתחיל בבירור ואם היו נשאלות שאלות ביחס לשריטה ניתן היה לבקש להימנע ממענה על שאלות אלו.
על כן העמדה הבסיסית של רן, אשר סירב לכל פגישה בין המנהלת לניתאי, אשר אינה מחויבת מהוראות חוזר המנכ"ל , היא זו שמנעה את הבירור בנוכחות ניתאי והובילה להיעדרותו החלקית לאחר אותה פגישה .

היעדרות התלמיד ממועד השיחה ועד לפגישה באגף החינוך
12. אמנם הפגישה הסתימה באמירה של המנהלת כי עד שניתאי ידבר איתה על המקרה אין מקום שיחזור לבית הספר, אולם בפועל לא הוצאה הודעת השעיה ובית הספר לא מנע ממנו להגיע, לו היה בוחר לעשות כן. על כן הטענה לפיה ההשעיה נמשכה גם בימים שלאחר הפגישה ולמעשה הושעה ניתאי לצמיתות, אינה נכונה.

בניגוד לטענת התובעים לפיה ניתאי לא הגיע לבית ה ספר בגין השע יה, עולה כי הגיע לבית הספר אולם לא באופן סדיר. כאמור, בהתאם לגרסת הנתבעת, בתקופה בה אירע המקרה , לקראת סוף שנת הלימודים, הגיעו תלמידי כיתות י"א, י"ב לבית הספר שלא בהתאם למערכת הקבועה אלא על מנת להשתתף בשיעורי תגבור יזומים ולהיבחן בבחינות הבגרות .

בתצהיר עדותה הראשית טענה המנהלת כי לאחר הפגישה הגיע ניתאי לשיעורי תגבור ולבחינות, אם כי לא באופן סדיר, מבחירתו שלו. כמו כן, הוזמן לשיעורי תגבור ע"י מורי בית הספר , (ס' 8) . בתצהיר התייחסה לימים שלאחר הפגישה (עד ה-30.05) באופן פרטני ופירטה את נסיבות אי הגעתו של ניתאי (חופשה, לא התקיימו לימודים וכיוצ"ב). מהפירוט הנ"ל עולה כי ניתאי לא הגיע לבית הספר במשך יומיים בלבד. ביום 30.05.16 הגיע ניתאי על מנת להיבחן בבחינת בגרות ומיום זה המשיך כרגיל.

התובעים טענו כי לא ניתן לסמוך על הנתונים שהציג בית הספר, אולם לא הציגו כל גרסה עובדתית אחרת שיהיה בה לסתור את הנתונים הנ"ל. לא מצאתי כי נסתר הפירוט בתצהיר המנהלת אשר לפי עדותה המועדים הרשומים בו נסמכים על תרשומת של מחנכת הכיתה. בהתאם לעדותו של ניתאי הגיע לבית הספר כאשר התקיימה מתכונת וכן הגיע לשיעורי פילוסופיה, (עמ' 16, שורה 8) . די בעדות זו כדי לסתור את הטענה כי לאחר השיחה המשיכה ההשעיה, והתובעים לא הציגו ולו מקרה אחד בו ביקש ניתאי לחזור ללימודים ונאמר לו כי הוא מושעה ולא יכול להתייצב בבית הספר.

מעיון בדו"ח החיסורים של ניתאי (נספח 2 לתצהיר הנתבעת) עולה כי המועדים בהם מופיע חיסור (לאחר מועד האירוע) הם 25.05.16 ו-17.06.16. עובדה זו מחזקת את גרסת הנתבעת לפיה ניתאי לא הושעה באופן פורמלי שכן, מתקבל על הדעת, שאילו היה מושעה, לא היה מופיע בדוח כי החסיר מלימודיו. עם זאת, בהתאם לעדותה של המנהלת, לא ניתן להסתמך על הנתונים בדוח באופן מוחלט שכן לדבריה, המורים לא מקפידים לנהל רישום בתקופת סוף השנה אולם הדבר מהווה אינדיקציה לכך שניתאי לא היה מנוע מלהגיע לבית הספר (בשל השעיה) וכי הגיע בהתאם לרצונו, כאמור בעדות המנהלת לפיה ניתאי הגיע לפי בחירתו לבית הספר (עמ' 25, שורה 17) "מבחינתנו לא הייתה הוראה שהוא לא יגיע" (שורה 20).

חיזוק נוסף לגרסת הנתבעת הינו מכתב ששלחה המנהלת להוריו של ניתאי ביום 29.05.16 (נספח 4 לתצהיר הנתבעת) ובו ביקשה לזמן את ניתאי לשיחה ביום 30.05.16 לאור אי הגעתו לבית הספר מיום 25.05.16. כאמור, השיחה בין הורי התלמיד למנהלת התקיימה ביום א', בתאריך 22.05.16. במהלך השיחה הודיעה המנהלת כי ניתאי יוכל להגיע לבית הספר למחרת על מנת להיבחן בבחינת בגרות אולם לא יוכל להגיע ביום שלאחר מכן (24.05.16) וזאת בשל סירובו של רן שניתאי ישוחח עמה. העובדה כי המנהלת ראתה צורך לברר את סיבת חיסורו של ניתאי רק מהתקופה שלאחר המועד הנ"ל, מעידה על כך שלא ניתנה החלטת השעיה גורפת אלא, בשל חוסר שיתוף הפעולה של ההורים, החליטה המנהלת שניתאי לא יגיע לבית הספר ביום שלאחר בחינת הבגרות ובהתאם לדבריה בפגישה, היה עליה להחליט כיצד לפעול בנוגע לתקופה שלאחר מכן.

13. בעדותה מסרה כי בימים שלאחר מכן הוחלט לאפשר לניתאי לשוב לשגרה על מנת למנוע פגיעה בו. מדברי המנהלת עלה כי הנזק נגרם דווקא מהתנהלותו של רן אשר החליט להרחיב את מעגל הנוגעים בדבר ושלח תכתובות דואר אלקטרוני בתפוצה רחבה לגורמים ברשות המקומית ובמשרד החינוך. על מנת למזער את הנזק שנגרם, החליטה בלאו לאפשר לניתאי לשוב לשגרה- " ההחלטה הייתה שהמקרה הזה הופך להיות גדול מידי בואו לא נפגע בילד וזה מה שעשינו. המשכנו בלי שום קשר שהאבא עושה, הילד הוזמן לכל הדברים", ( עמ' 25, שורה 23). במענה לשאלה האם הודיעה לתובעים כי ההשעיה מבוטלת השיבה בלאו כי היא עצמה לא התקשרה להודיע להורים אלא הודיעה למחנכת הכיתה. " מבחינתי ברגע שהשיחה הסתיימה ללא תוצאות ביומיים שלושה הקרובים היו חילופי מיילים בין רן ידעי לרשות המקומית והמחוז, בימים האלה הבנו כי עדיף לתת לילד לחזור לשגרה ללא קשר להתנהגות הוריו... וכולם אמרו שהוא הגיע, ניתאי הכול כרגיל אנחנו ממשיכים", (עמ' 25, שורה 31) .

בהתאם לעדותה של המנהלת , המחנכת אמרה לה כי הודיעה לתובעים על ביטול ההשעיה. לדבריה, בימים שלאחר ההשעיה הייתה תחושת אי וודאות לאור התנהלותו של רן : " בהחלט יכול להיות שאנשים לא ידעו איך לנהוג לאור מה שרן עשה... ניסו ליצור קשר עם ניתאי. תלמידים בכיתה יא' יב' אנחנו משתדלים לעמוד מול התלמיד עצמו. בוודאי לא לאחר שיחה מאוד מאוד לא מכבדת ומכובדת שהם היו עדים לה יחד עם ההורים", (עמ' 26, שורה 10) .

במענה שוב לשאלתו של רן מדוע לא התקשרה אליו ואל אשתו והודיעה להם שניתאי יכול לחזור ללימודיו, השיבה בלאו כי לא הייתה השעיה בכתב כפי שצריך להיות.

14. מן האמור לעיל עולה כי לא התקבלה החלטה להשעות את ניתאי עם זאת, מבחינת הצוות החינוכי , לא ניתן היה לעבור לסדר היום מבלי לקיים עמו שיחה, דבר שלא התאפשר בשל התנגדותו של רן. "בשיחה עצמה מכיוון שלא אפשרו לי לדבר עם התלמיד כל הזמן אמרתי כל עוד לא תתנו לי לדבר אי אפשר להחזיר אותו. ככה השיחה הסתיימה", (עמ' 6, שורה 18) .

טוב היה עושה בית הספר אם היה מבהיר את מצבו המשפטי של התלמיד ממועד הפגישה ביום 22.5.16 ועד למכתב המנהלת מיום 29.5.16 בו ביקשה כי יגיע לשיחה לאור אי הגעתו לבית הספר מיום 25.5.16. ממכתב זה ואילך ברור כי מבחינת המנהלת התלמיד אינו מושעה, ועל כן לכל היותר משך ההשעיה בפועל היה שבעה ימים, מתוכם נבחן ניתאי בגרות במתמטיקה, נעדר בגין חופשת ל "ג בעומר ולא נדרש להתייצב ביום 27.5.19 כמו כל תלמידי המתמטיקה שנבחנו כבר.

במכתבו של רן מיום 30.5.16, שהועבר לראש העיר, מנכ"ל הנתבעת וגורמי החינוך בעירייה, ממשיך להתנגד לזימון בנו לשיחה ומבקש כי תצא הנחיה לאפשר לניתאי לחזור ללימודים מבלי שהצוות יפנה אליו. כבר בשלב ראשוני זה מאיים בתביעה וטוען כי מדובר בהתעללות שמזכה בפיצוי של מיליוני שקלים. לאחר שנקבעה פגישה ליום 6.6.16 שלח רן דוא"ל ובו טען כי ממשיכים להשעות את בנו: "יש נזק, יש נפגעים. תפעלו מייד כעת להקטין את הנזקים שנאמדים ביותר ממיליון וחצי שקלים".

על סגנונו של רן והאדרת האירוע, ניתן ללמוד ממכתביו הסוערים בימים שלאחר הפגישה, שפנה לשלל גורמים בפניות בימים: 22.5.16, 23.5.16, 29.5.16, 7.6.17, 4.7.16. מתוכן המכתבים עולה כי לשיטתו של רן יש כשל ניהולי יסודי בבית הספר ויש צורך בהחלפת המנהלת. עם זאת, למרות הבהילות במכתביו לא הוצגה תשובה מאף גורם מוסמך אליו פנה, ממנה ניתן ללמוד כי לא היה יסוד לבקשת המנהלת לשוחח עם התלמיד.

על כן, ככל שנעדר ניתאי מבית הספר לאחר 30.5.16, מקבל אני את טענת הנתבעת כי הימנעות זו הייתה על דעתו בלבד ולאור האיסור של רן לחזור למוסד הלימודים לאור דרישת המנהלת לקיים שיחה.

הפגישה ביום 6.6.16 במנהל החינוך בעיריית אשקלון
15. פגישה זו התקיימה בחלוף מעל כשבועיים מהשיחה עם המנהלת וסמוך לסוף שנת הלימודים הרשמית לחינוך העל יסודי, המסתיימת לכל המאוחר ביום 20.6 בכל שנה. כמפורט לעיל, עד למועד הפגישה כבר התייצב ניתאי מעת לעת ללימודים, ולא הוכח כי ביקש לחזור והמנהלת התנתה חזרתו בשיחה איתה.

גם שיחה זו מסתיימת ללא אמירה ברורה ביחס לשאלה אם ניתאי הושעה או בוטלה השעייתו, וברור לכל המשתתפים בשיחה כי במועד עריכתה התלמיד אינו מושעה בפועל. בניגוד לטענת רן, לא ניתן להתרשם מחילופי הדברים כי מנהל החינוך או מפקחת משרד החינוך נזפו במנהלת על תפקודה. מדובר בשיחה שמטרתה לתת מענה לפניות ההורה, שהפך ניסיון של המנהלת לברר עם התלמיד את תלונת המורה, לאירוע דרמטי של התעללות בקטין החורג בכל קנה מידה ממדיו האמיתיים . הגורמים המוסמכים היו מודעים באותה שיחה לכוונתו של רן להגיש תביעה, לטענותיו המוגזמות לנזק שנגרם, וניסו להרגיע אותו ולהפיס דעתו כי אין צורך בהליך מעין זה.

המפקחת מבקשת להירגע, לחשב מסלול מחדש, ואומרת יש כשל מסוים, צריך לתקן אותו ולהתקדם. למעשה מבקשת מכל הצדדים לעשות חשיבה מחדש, בדק בית, כדי שניתאי יסיים את בית הספר ולא יעבור שוב מוסד חינוכי.

אין בדברי המפקחת שם ומר קמינסקי כל קביעה כי לא היה מקום שהמנהלת תשוחח עם התלמיד, שכן ממילא ה מנהלת הודתה כי לא היה מקום להשעות את ניתאי בתחילה ולהורות לו לא להגיע לבית הספר למחרת יום האירוע מבלי לברר איתו את גרסתו .

כמו כן, אין לתת משקל מהותי להמשך השיחה שהוקלטה על ידי המנהלת והתקיימה בהעדרו של רן. רן הפנה לשיחה זו כמוצא שלל רב, אולם לא מצאתי כי ניתן לתת משקל לאמור בה. העובדה כי קמינסקי אומר כי היו תלונות על בית הספר, ללא כל תשתית עובדתית נוספת, אינה מעידה כי ככל שהיו תלונות הן היו מוצדקות. כמו כן, העובדה כי המפק חת סברה כי תגובת בית הספר הייתה מיידית מידי ופעולת המורה לא מידתית, אין בה כדי לבסס אחריות בתביעת הנזיקין שהוגשה. מעיון בכל התמלול עולה כי הנוכחים מכירים את רן, מודעים לסגנונו הבוטה, וכולם תמימי דעים כי טענותיו לוקות בחוסר מידתיות ניכר.

מסקנות לגבי החבות
16. מבחינת מכלול הראיות, לרבות העובדה כי התביעה תחילה הוגשה ללא "הנפגע", עולה כי התביעה הוגשה ממניעים הזרים לתביעת נזיקין. מטרת דיני הנזיקין לפצות את הנפגע על עוולה שנגרמה לו ולהשיב ככל הניתן את המצב לקדמותו, בפסיקת פיצוי מתאים. אמנם פסיקת בית המשפט גם מכווינה התנהגות, אולם אין מקום להיעזר בתביעה כדי להשיג מטרות אישיות הזרות להליך הנזיקי. מהתנהלות רן בהליך ולמקרא סיכומיו הרצופים בטענות ביחס ל"תקלה ניהולית" בבית הספר, ניתן להסיק כי המטרה הדומיננטית של התביעה היא החלפת המנהלת. לא לצורך מעין זה מוגשת תביעה נזיקית בטענה לנזקים לא ממוניים בהיקף ניכר.

אמנם הייתה השעיה ליום אחד בניגוד לחוזר מנכ"ל, אולם המשך היעדרותו של ניתאי מהלימודים נבעה מסירובו של רן לאפשר למנהלת לדבר עם התלמיד. מקובלת עליי עמדת הנתבעת כי לאור עמדתו של רן, גם לו הייתה נקבעת פגישה למחרת בנוכחות ניתאי, לא היה מסכים כי המנהלת תדבר איתו. כפי שהבהרתי לעיל, לא היה מקום להתנגדות הנחרצת לבירור במישור החינוכי. על כן התנהגותו של רן ניתקה את הקשר הסיבתי בין ההשעיה לבין המשך היעדרותו של ניתאי מבית הספר. לחילופין, יש בהתנהגותו של רן משום אשם תורם מכריע המצדיקה לשלול כל אחריות של הנתבעת לנזק הנטען.

כאמור לעיל, דווקא רן הוא זה שהתעקש כי המורה תגיש תלונה, והתלונן בעצמו במשטרה. על כן לא ברור מדוע מלין על בית הספר כי תייג את בנו כעבריין. טענותיו כנגד אופן חקירתה של המשטרה אינן רלוונטיות להליך זה, ורק יוער כי גם כאן הגה תיאוריה לקשר פסול בין המשטרה לבית הספר.
אין די בטענה הפורמלית להפרת חוזר מנכ"ל כדי להוכיח חבות בגין רשלנות או הפרת חובה חקוקה. יש להוכיח כי עקב ההפרה נגרם נזק. התובעים כשלו הן בהוכחת הקשר הסיבתי, והן בהוכחת הנזק, כפי שיובהר להלן.

אשר לטענות ביחס לאפליה ויחס לא ראוי מצד הצוות החינוכי- התובעים לא הביאו ראיות קונקרטיות בעניין זה. בעדותו טען ניתאי כי הופלה בציונים שניתנו לו. על מנת להפריך טענות אלו הגישה הנתבעת את תוצאות מבחן המתכונת אליו התייחס בעדותו ואת גיליון הציונים (נ'1, נ'2) מהם עולה כי אין בסיס לטענותיו. כמו כן, אין לסמוך על תלונות שונות של תלמידים שסיימו את בית הספר, שכן תמיד יימצא מי שלא היה מרוצה מהאקלים החינוכי בבית הספר. ממילא, שאלת טיבו וטבעו של הניהול בבית הספר אינה עומדת למבחן בהליך זה, אלא רק ההתנהלות סביב השעייתו של ניתאי.

לאחר בחינת מכלול הנסיבות, לא מצאתי כי נסיבות העניין מצדיקות הטלת אחריות בנזיקין על הנתבעת.

היקף הנזק
17. ניתאי הושעה ליום אחד והמשך האירועים היו על רקע סירובו של רן לאפשר למנהלת לשוחח איתו ומנגד, עמידתה של המנהלת על זכותה לקיים עמו שיחת בירור. נוסף על כן, עלה כי ניתאי הגיע לבית הספר, לפחות בחלק מן הימים, כך שלמעשה לא הושעה באופן פורמלי. לכל היותר היו עוד מספר ימים בודדים, שאינם חופש או בחינות, בהם לא היה ברור אם רשאי ניתאי להגיע ללימודים. בפועל לא הוכיחו התובעים את היקף היעדרותו או כי ביקש להתייצב לשיעור מסוים ונמנעה ממנו האפשרות לעשות כן.

לא מצאתי כי הנתבעת גרמה לתיוגו של ניתאי כעבריין ואם הרגיש כי הוא מתויג כך, הרי שהדבר נגרם בשל גישתו הקיצונית של רן אשר עמד על כך שהאירוע יתברר על ידי המשטרה.

על כן בחינת מכלול נסיבות העניין, גם לו הייתה נקבעת חבות, מלמדת כי הנזק הוא כמעט "נזק של מה בכך" כהגדרתו בפקודת הנזיקין, שאין מקום לפסיקת פיצויים בגינו. מבחינת מדיניות משפטית ראויה, אין מקום כי כל השעיה של תלמיד מבית הספר, גם אם למספר ימים, תגרור חיוב בנזיקין ופיצויים של מאות אלפי שקלים.

על חוסר המידתיות בטיעוניו של רן ניתן ללמוד משלל תיאוריו אודות התנהלות בית הספר והנזק שנגרם לבנו: התעמרות, חבורת אנשי חינוך שמובילה המנהלת אשר החליטו לרמוס, לדרוס, להשפיל, דיקטטורה, רודנות, אטימות, האשמות שווא.

כפי שהובהר להלן, כל רצונו של בית הספר היה לדבר עם ניתאי ולברר את נסיבות הגעתו לסביבת מגורי המורה. לא מצאתי כי חרצו דין, אלא נוצר מעגל שוטה בגלל התנהגותו של רן אשר מנע את השיחה עם הילד ומנע אפשרות לחזרתו ללימודים. ודאי שהתנהלות מעין זו אינה מצדיקה את חוסר המידתיות בטיעוניו של רן.

18. בסיכומים נטען כי התביעה נועדה להציל את התלמידים הבאים, וכי נגרמו לניתאי צלקות נפשיות ונותר הוא "מדמם דימום כואב פנימי". עיון בתצהירו של ניתאי מלמד כי אין כלל תיאור של הנזק שנותר ומאמץ את הטרמינוליגיה של אביו, שיש להניח כי הוכתבה לו, כי בית הספר ניסה "לדרוס אותו" ואביו הגן עליו. לא מצאתי כי יש בתצהירו תשתית עובדתית לקביעה כי נגרם לו נזק והתרשמתי כי אביו, רן, עשה שימוש בטענת הנזק כקרדום לחפור בו לצורך מימוש מאבקו כנגד המנהלת.

להוכחת הנזק הגישו התובעים חוות דעת מטעם ד"ר גבריאל וייל- פסיכולוג קליני וחינוכי, אליו הזדרזו ופנו עוד בטרם שקע האבק. חוות הדעת נערכה כבר ביום 29.7.16 ודי בטעם זה כדי לקבוע כי משקלה נמוך מאוד. במסגרת חוות הדעת התייחס הפסיכולוג, בין היתר, לאירועים שחווה ניתאי בתחנת המשטרה. בהתאם לקביעתו האירועים הטראומתיים שחווה ניתאי (השעיה פתאומית וחקירה שלא בהתאם לנהלים) פגעו בתפיסה הערכית והחברתית שלו ורק בזכות כוחותיו הנפשיים לא נכנס הנער למשבר נפשי. עוד נכתב כי ניתאי חש דחוי ומנודה ע"י צוות בית הספר וכי ישנה פגיעה חמורה בדימויו העצמי. "בהנחה שהוא חף מפשע... ניתאי היה קורבן להתנהלות חמורה מצד מערכת החינוך והמשטרה ויש בכך פגיעה לא קטנה בו."

עולה כי, גם לשיטת המומחה מטעם התובעים, לא נגרם לניתאי כל נזק. אין מקום לפסוק פיצוי על סמך הערכת המומחה כי יתכן ובעתיד יסבול ניתאי מפגיעה נפשית כתוצאה מהאירועים. כמו כן, הרקע המתואר בחוות הדעת שעל בסיסו גיבש המומחה את מסקנותיו, היה בהתאם לנקודת מבטם של התובעים ולא בהכרח תאם למציאות העובדתית.

בסופו של יום לא הוכח כי נגרם לניתאי נזק. הוא המשיך ללמוד בבית הספר גם בשנה שלאחר האירוע, השלים את מבחני תעודת הבגרות והתגייס לצבא בפרופיל 97 והשלים שירות ב צנחנים. גם אם נפגע לתקופה קצרה הדימוי העצמי שלו, לא מ דובר בנזק בר פיצוי בבחינת מכלול נסיבות העניין.

19. להמחשת חוסר המידתיות של דרישת הפיצוי הפנה ב"כ הנתבעת לפסק הדין בת"א(שלום נצ') 28241-02-11 ק' א' נ' אורנה פישר, 12.11.13 שם הורחק תלמיד למשך 25 ימים (מתוכם שמונה ימי לימודים). ההרחקה הייתה שלא כדין, בניגוד להוראות חוזר מנכ"ל ושימשה כאמצעי להענשה וכן הטיפול בתובע בתקופת ההרחקה היה שלא כדין. בגין כך נפסקו לטובת התובע שם פיצויים בסך 15,000 ₪.

במקרה דנן לא הייתה הרחקה פורמלית, התלמיד התבקש שלא להגיע לבית הספר ביום שלאחר האירוע ולאחר מכן, חזרה בה ההנהלה והוחלט כי יתאפשר לתלמיד להגיע, אם כי יתכן שלא ידע על כך. בניגוד למקרה בפסק הדין הנ"ל, כאן התלמיד והוריו לא שיתפו פעולה עם צוות בית הספר ולא אפשרו לשמוע את עמדת התלמיד ולשוחח עמו. בכך נמנע מגורמי בית הספר לטפל בנושא במישור החינוכי והם הגיעו למבוי סתום. בסופו של דבר ועל מנת למזער את הפגיעה בתלמיד, הוחלט להניח לעניין ולהמשיך הלאה. על כן, לו הייתי מיישם אמות מידה אלו על המקרה הנוכחי היה מקום לפסוק לכל היותר פיצוי סמלי לתובעים.

לאור כל האמור לעיל לא הוכיחו התובעים כי ראוי לפסוק להם פיצויים.

סוף דבר
20. לאור כל האמור לעיל עולה כי התביעה הוגשה ממניעים זרים במטרה להביא לפיטורי המנהלת. אמנם ניתאי הושעה ליום אחד בניגוד לחוזר מנכ"ל, אולם התנהגותו של רן הובילה למחול שדים שמנע חזרתו לספסל הלימודים. לא היה בסיס להתנהגות זו וככל שהושעה בפועל ניתאי למספר ימים נוסף, היה זה באשמת אביו.

אמנם רן פעל ממניעים טובים לכאורה, בניסיון לברר את האמת ולגבות את בנו, אולם כל התנהלותו הייתה כוחנית ומתלהמת, אשר מנעה בירור חינוכי של העניין, אשר היה מצוי בסמכות המוסד החינוכי. מעבר לכך, לא נגרם נזק בר פיצוי וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה.

אשר על כן, התביעה נדחית.

ביחס להוצאות ההליך, לאור העובדה כי הנהלת בית הספר השעתה את התלמיד בניגוד לחוזר מנכ"ל ולא טרחה להבהיר לו כי רשאי לחזור ללימודים, ומאחר והיקף הטיעון של הנתבעת בהליך זה היה מצומצם, מצאתי לפנים משורת הדין להימנע מפסיקת הוצאות.

על כן, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ה אלול תש"פ, 14 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.