הדפסה

בית משפט השלום באשקלון ת"א 64068-05-16

לפני כב' השופטת הבכירה סבין כהן

תובעים

יורם דהאן

נגד

נתבעים

חיים שלי
ע"י ב"כ עוה"ד שאול אל-עמי

פסק דין
מבוא
1. תביעה כספית אשר הוגשה בראשיתה כתובענה בסדר דין מקוצר, התביעה הוגשה ביום 20/4/04, כתביעה בסדר דין מקוצר, בת.א. מספר 911/04 ונסמכה על כתב התחייבות מיום 20.3.96, חתום בידי ה נתבע, לפיו התחייב לשלם לתובע סכום של 75,000 $, במועד שהוסכם בין הצדדים, אשר חל 10 חודשים מיום שהומצא שובר לתשלום בקשר עם נכס שהצדדים התקשרו בעסקה לגביו ושהתובע ויתר עליה, בהתאם למוסכם.

ביום ה- 8/9/04, ניתן פסק דין בהעדר הגנה , על ידי הח"מ (בתפקידה כרשמת), לאחר שהנתבע לא התגונן מפני התביעה.

2. ביום ה- 31/5/16 , הוגשה לבית המשפט בקשת הנתבע לשחזור התיק, ביטול פסק הדין ועיכוב ביצועו. לטענת הנתבע, הוא מעולם לא קיבל את התביעה ולא ידע על קיומה עד ליום ה- 30/5/16, לאחר שנפתח ביום 3/2/16 תיק הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין.
הנתבע טען בבקשתו, כי הוא מעולם לא התגורר בכתובת בה לכאורה נמסר לו כתב התביעה, וכי החתימה הנחזית להיות חתימתו על אישור המסירה איננה חתימתו. עוד לטענתו, תמוה כיצד ניתן פסק דין בהסתמך על אישור מסירה עליו חתום התובע עצמו, כמי שביצע את המסירה, בלא תצהיר מסירה ואף לא בקשה פורמאלית למתן פסק דין בהעדר הגנה.

3. התיק אשר בוער, שוחזר בהסכמת התובע, והצדדים טענו בפני בית המשפט לעניין ביטול פסק הדין.
לאחר שנערך דיון בעניין, ביום ה- 26/12/16 ניתנה החלטת כבוד הרשמת הבכירה עידית כלפה אשר ביטלה את פסק הדין ופסקה כלהלן:
"...הריני מורה על ביטולו של פסק הדין שניתן כנגד המבקש במסגרת תובענה זו (ת"א 911/04) ביום 8.9.04, בהעדר הגנה. נוכח ביטול פסק הדין והזמן הרב שחלף, ימשיך תיק בית המשפט לשאת את מספר תיק השחזור 64068-05-16...".

כן, קבעה כבוד הרשמת:
"...מכוח סמכותי בהתאם להוראות תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הרי שלנוכח הדיון שהתקיים בבקשה וקביעתי במסגרת ההחלטה כי עומדות למבקש טענות הגנה הראויות ומחייבות בירור עובדתי וקביעת ממצאים, לא מצאתי טעם להותיר את ההליך במסגרת סדר הדין המקוצר וליתן למבקש רשות להתגונן. זאת, גם לאחר ששוכנעתי כי הימנעות מכך יהא בה כדי להאריך ולסרבל את הדיון שלא לצורך...".

מכאן, וכפועל יוצא, ובהמשך להחלטה זו של כבוד הרשמת הבכירה , הועבר תיק זה לטיפולי כתביעה בסדר דין רגיל, ומכאן ואילך התנהל ההליך לפניי.

מיהות הצדדים
4. התובע הינו איש עסקים ועורך דין במקצועו, המנהל את משרדו בעיר אשקלון. הנתבע הינו תושב אשקלון, איש עסקים ומי שעסק במועדים הרלוונטיים גם כמתווך .

טיעוני הצדדים
5. כעולה מכתב התביעה, במהלך שנת 1996, יזמו הצדדים במשותף הקמת פרויקט בנייה בבית עסק המכונה "מזנון צמרת" במדרחוב אשקלון, המצוי בגוש 1249, חלקה 39 ( להלן: "החלקה" או "הנכס" ), ולשם כך התקשרו בהסכם עם ה"ה שמעון ויצחק מירילאשוילי, מי שהיו דיירים מוגנים בנכס, שהיה בבעלות מנהל מקרקעי ישראל (כשמו אז, להלן:- "ממ"י" ) ונוהל על ידי חברת "אפרידר", על מנת שירכשו את הזכויות בנכס . התובע צרף לתביעתו את העתק ההסכם , כנספח א' לתביעתו.
לטענת התובע, בהסכם הצהירו המוכרים, אשר היו בעלי זכות דייר "מוגן" בחלקה , כי פנו לחברת אפרידר ול מנהל מקרקעי ישראל בבק שה לרכוש את זכויות החכירה בחלקה ולאחר רכישת החלקה, התחייבו למכור אותה בעלי הדין, בתמורה שסוכמה בין הצדדים, כאשר בתשלום לממ"י ולחברת אפרידר היו אמורים לשאת הרוכשים.
עוד לטענת התובע, ביום ה- 20/3/96 חתם הנתבע על כתב "התחייבות בלתי חוזרת" (להלן:- "כתב ההתחייבות"), לפיה התחייב לשלם לתובע סך של 75,000 ד ולר בתוך 12 חודשים , או לחילופין, בתוך 10 חודשים מהמועד בו יקבלו המוכרים מחברת אפרידר או ממ"י את השובר לתשלום עבור רכיש ת הזכויות בחלקה- לפי המאוחר ביניהם (כתב ההתחייבות הבלתי חוזרת צורף לתביעה כנספח ב' ). מנגד, כעולה מכתב ההתחייבות, וויתר התובע לטובת הנתבע על כל זכויותיו על פי ההסכם עם מירילאשוילי.
על פי הנטען, ביום ה- 7/7/96 התקבל אצל המוכרים מחברת אפרידר או ממ"י שובר הרכישה של הזכויות, אלא שהנתבע לא קיים את התחייבותו ולא שילם לתובע את הסכום הנקוב בכתב ההתחייבות הבלתי חוזרת, בחלוף 10 חודשים מיום הנפקת האישור, 6/5/97 ולמעשה עד ליום הגשת התביעה.
לטענת התובע, חובו של הנתבע לתובע , בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מ המועד שנקבע לתשלום, יום ה- 6/5/97 ועד למועד הגשת התביעה עומד על הסך של 408,129 ₪.

6. לטענת הנתבע, התביעה התיישנה או לחילופין הוגשה בשיהוי כבד, היות ולטענתו, הופק שובר התשלום הראשון קודם ליום ה- 19/6/96 ולפיכך כבר במועד הגשת התביעה חלפו למעלה משבע שנים מקבלתו, או לחילופין, המועד לקיום ההתחייבות, כעולה מכתב התביעה חלף כבר ביום ה- 6/5/97, ואילו התביעה הוגשה רק ביום ה- 20/4/04, סמוך למועד התיישנותה.
לטענת הנתבע, על אף שפסק הדין כנגדו ניתן כבר ביום ה- 8/9/04, הגיש התובע את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, רק ביום ה- 3/2/16, 12 שנה מאוחר יותר.
בנסיבות אלו, טוען הנתבע, חלוף הזמן הסב לו, כך לטענתו, נזק ראייתי , ומצבו השתנה בנסיבות אלו לרעה, ואין באפשרותו להתגונן כראוי מפני התביעה, הן מבחינת איתור עדים, הן באיתור מסמכים ו הן בזיכרון פרטים.
זאת ועוד, לטענת הנתבע, חלוף הזמן הסב לו נזק כלכלי עצום , בעוד סכום ההתחייבות המקורי עמד על הסך של 75,000 דולר, אשר ביום ה- 6/5/97 , מועד החיוב כעולה מהתביעה, עמד על הסך של 255,750 ₪ סה"כ, הרי שההפרש בין סכום זה לסכום ה נתבע בכתב התביעה מקורו בהפרשי הצמדה וריבית, עקב חלוף הזמן והשיהוי.
הנתבע טוען כי לא ניתן להבין מדוע לקח לתובע כל כך הרבה זמן להגיש תביעה או לפתוח את תיק ההוצל"פ, בפרט כאשר התובע הינו עו"ד במקצועו, מה גם שהשניים הינם מכרים , אשר נפגשו בעבר לא פעם, ועל אף זאת, התובע לא פנה לנתבע בעניין כלל וכלל. בנסיבות אלו, טוען הוא, אין עסקינן במחדל אלא בהסתרה מכוונת.
בנוסף, הנתבע מציין, כי בשנים 1996-2010 הוא היה במצוקה כספית ופתח בהליכי פשיטת רגל, וביום ה- 2/3/10 ניתן צו כינוס ביחס לנכסיו. בבקשתו במסגרת ההליך, פירט הנתבע את כל חובותיו, וכמובן, מטבע הדברים, לא כלל הוא את החוב הנטען. לו היה מודע הנתבע לתביעה ולפסק הדין, או לעצם החוב, היה כולל הוא את החוב הנטען בבקשתו (הנתבע צרף על הליכים אלו אסמכתא כנספח א' ו- ב'). הנתבע הצליח, בסופו של יום, לגבור על הקושי הכלכלי בסיוע מש פחה וחברים וביטל את בקשתו לפשיטת הרגל , הליך פשיטת הרגל בוטל ו כך אף צו הכינוס, כאשר הנתבע מגיע להסדר עם כל אחד מנושיו בנפרד. לטענת הנתבע, לו היה מודע לפסק הדין שניתן ולטענות התובע , הרי שהיה כולל את החוב בבקשתו והיה שוקל האם לבטל את הליכי הכינוס או להמשיך בהם ואף היה שוקל להגיע להבנות כספיות עם התובע. העובדה שלא עשה כן, מעידה על כך שהנתבע כלל לא ידע שלתובע טענות כספיות כלשהן כלפיו.
אם סבר הנתבע, כי לתובע טענות כספיות כלפיו, הרי שמדובר לכל היותר בעסקה למכירת רכבו של הנתבע לתובע, עסקה שאף היא נערכה בשנת 1996, שהתובע טען לגביה, כי התגלו ליקויים ברכב שהנתבע אחראי להם, טענה שהנתבע כפר בה בזמנו.

לגופה של תביעה, טוען ה נתבע, כי אמנם התובע סיפק לו שירותים משפטיים והשניים היו שותפים לעסקאות שונות ואף היו ידידים לאורך שנים, והתובע אף סייע לו כספית.
לטענתו, במסגרת יחסי הידידות ביניהם , לא פעם לא תיעדו הצדדים את ההלוואות ביניהם, והן נפרעו במזומן וללא ת יעוד.
בכתב הגנתו, הנתבע אינו כופר בחתימתו על כתב ההתחייבות, נספח ב' לכתב התביעה , אולם טוען , כי מיד בסמוך לכך הגיע הוא עם התובע להסכמה אחרת, והחוב סולק .
הנתבע טוען, כי בעת שחתם על כתב ההתחייבות , תכנן הנתבע לבצע את הפרויקט בשיתוף עם אנשים בשם סמיון צ'רנובילסקי ואליה כץ (שהיו בעליה של חברה בשם כאצ'ר והם יכונו להלן:- "כאצ'ר"), עימם הקים את חברת "מגדלי צמרת בע"מ", כך לטענתו, כאשר הוא עצמו היה זכאי לשליש מהפרוייקט והתחייב לחלק מההשקעות . דה עקא , היות ונוכח לדעת , כי לא יוכל לממן את הסכום הנדרש הציע לתובע , כי הוא זה שירכוש את חלקו של הנתבע בפרוייקט, כנגד תשלום אותה תמורה ואף נמוכה ממנה וכשהתובע סירב, הציע, כי במקום התחייבותו ימכור את חלקו בפרויקט, והתמורה תתחלק בין התובע לנתבע, והתובע הסכים לכך. לטענתו, מכר הנתבע את חלקו בפרויקט למר אריה יצחק, תמורת סך של 150,000 ₪, ומהם מסר מחצית לתובע, ובכך פרע הוא את חובו עבורו. התשלומים בוצעו במזומן נוכח היות העסקאות עסקאות במקרקעין שטרם נרשמו.
הנתבע מציין כי הן הסכם הרכישה והן כתב ההתחייבות הינם עסקאות במקרקעין, לצד זאת הן לא דווחו לרשויות המס ולפיכך הדרך היחידה לביצוע התשלום היתה במזומן, ולנוכח החברות בין התובע לנתבע, לא חשש הנתבע כי התובע ינצל זאת כנגדו.

7. התובע הגיש לתיק כתב תשובה, אשר בו טען , כי לא היו דברים מעולם וכי ההסדר החדש לו טוען כעת הנתבע לא התקיים בין הצדדים לעולם, הוא לא קיבל כל הצעה כזו ובוודאי שלא הסכים לה, ו החוב לא נפרע.
התובע מפנה לכך שהנתבע טען טענותיו אלו בעלמא, ולא הוסיף להוכחת טיעוניו כל אסמכתא ראויה. לטענתו ככל שהיה בכך אמת, היה הדבר מוצא ביטוי בדברים אשר רשם הנתבע בכתב ידו על גב ההתחייבות, כשמונה שנים לאחר שניתנה ההלוואה ולאחר שהומצא לנתבע כתב התביעה. כך כתב הנתבע:
"...אני חיים שלי אכנס למשרד עו"ד דהן עד לתאריך 15.8.04 על מנת להגיע עימו לפשרה ו/או הסדר...".
לטענת התובע, טענת הנתבע הינה טענת "הודאה והדחה", ומשכך רובץ כעת נטל ההוכחה על שכם הנתבע.

מסכת הראיות:
8. אין חולק, כי ביום ה- 7/7/96, התקשרו ביניהם הצדדים, יחד עם צדדים נוספים, בפרויקט משותף, כאשר התובע ביקש להשתחרר ממנו ובמסגרת הסכמות אשר הושגו באשר לתנאי פרישתו של התובע מההסכם, ניתנה התחייבות מטעם הנתבע לתובע, לפיה התחייב להעביר לתובע סך של 75,000 דולר תוך 10 חודשים מיום המצאת השובר .
בשל טענת הנתבע בהגנתו, שהינן טענות פרעון, ללא כפירה בקיומו של כתב ההתחייבות, הרי שאין חולק כי עסקינן בטענת "הודאה והדחה", ומשום כך ובהסכמת הצדדים, הועבר הנטל לשכמי הנתבע, ונשמעו לפני ראיות הנתבע תחילה .

9. כל אחד מבעלי הדין העיד לעצמו. כן צרפו הצדדים חוות דעת של מומחים להשוואת כתבי יד, על מנת לבחון חתימתו של הנתבע על המצאת כתב התביעה לידיו וכן באשר לאישורו, כי יגיע אם התובע לפשרה. המומחית מטעם הנתבע, הגב' חגג רוקח טל, לא התייצבה לישיבת ההוכחות על מנת להיחקר על חוות דעתה ולכן נמשכה חוות דעתה מתיק בית המשפט ונותרה חוות הדעת של המומחה מטעם התובע מ ר ניצן ניב, אשר נחקר על חוות דעתו.
מטעם הנתבע הוגש גם תצהירו של אביו, על מנת להעיד על כך שהתובע לא פנה אליו בנוגע לחוב הנטען, לאורך השנים הארוכות מאז שנחתם כתב ההתחייבות, זאת למרות היכרות רבת שנים בין השניים, אלא שגם האב לא התייצב לעדות ואף תצהירו נמשך.
העיד מטעם הנתבע מר אריה יצחק, לעניין רכישת חלקו של הנתבע בפרוייקט וכן העיד מר שלום קאפח, שהיה מנהל מחלקת נכסים במועדים הרלוונטיים בחברת אפרידר, זאת על מנת לתמוך בטענת הנתבע להתיישנות התביעה.
מטעם התובע, העידו הוא וכאמור המומחה מטעמו.
גדר המחלוקת
10. הטענה הראשונה שהועלתה על ידי הנתבע הינה טענת ההתיישנות. הנתבע טען, כי הגם ששובר התשלום שהונפק על ידי חברת אפרידר שולם ביום 5.8.96, וצויין עליו, כי הונפק ביום 9.7.96, הרי שהונפק על ידי חברת אפרידר שובר קודם, שלא שולם ולכן התביעה התיישנה במועד הגשתה. לאחר שמיעת הראיות ושמיעת עדותו של מר שלום קאפח, אשר העיד באשר לעיתוי הוצאת השובר, עדות המתיישבת עם מסמכים שהוצגו על ידי ממ"י וביניהם מסמך שנערך על ידי שלום קאפח ביום 9.7.96, בו מצויין, כי העסקה אושרה ובהעדר שובר נוסף ממועד מוקדם יותר להציג, וכן לאור עדותו של הנתבע עצמו, כי לשיטתו היה שובר קודם, אך הוא לא סיפר על כך לתובע, על מנת למשוך זמן (ראה עדותו בעמ' 32, שורות 24- 25) וכן עדותו, כי אמר לתובע ואף כתב בכתב ידו, בדיו אדומה (ראה ת/1, פתק המתוייק בציד ימין למטה) כי השובר צפוי להגיע ביום 7.7.96 (ראה עמ' 29-30 לפרוטוקול) , המלצתי לנתבע לחזור בו מטענת ההתיישנות והנתבע אמנם חזר בו מטענה זו, אם כי לא ויתר על טענתו לשיהוי, שבגינו לטענתו, לא עלה בידו להציג את מלוא הראיות להוכיח, כי החוב לתובע סולק.
נותרה לדיון בנוסף, המחלוקת לגופו של עניין , האם חובו של הנתבע סולק באמצעות תשלום שנמסר לתובע בעת שמכר הנתבע את חלקו לאריה יצחק, כאשר באותו שלב הושגה הסכמה אחרת, חלף זו שבכתב ההתחייבות.

דיון והכרעה
11. לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים, שמעתי את הצדדים אשר העידו בפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבע לא הרים הנטל להוכיח, כי פרע חובו לתובע.

12. הנתבע טוען לשיהוי, שבגינו לא עלה בידו להביא את מלוא ראיותיו.
לעומת הנתבע, הציג התובע מסמכים אותם שמר מאז שנת 2004, חלק מהמסמכים נוגעים לתיק דנן וחלקם אינם רלוונטיים, כאשר התובע העיד על עצמו, כי הוא אינו נוהג להשמיד מסמכים.
בין היתר, הגם שעסקינן בתביעה שהוגשה בשנת 2004 והיא מתייחסת לאירועים שהתרחשו בשנת 1996, הציג התובע מסמכים מקוריים הכוללים את אישור המסירה עליו חתם הנתבע בשנת 2004 בעת שקיבל את כתב התביעה לידיו (ת/15). התובע הציג את המעטפה שבה היו כתבי בי הדין שנמסרו לנתבע ושעליה נערכו תרשומות על ידי הצדדים (ת/3), התובע שמר את כתב ההתחייבות המקורי, עליו חתם הנתבע (ת/14), את צילום כתב ההתחייבות שצורף לכתב התביעה ושעל גבו נרשם בכתב ידו של הנתבע, בשנת 2004, כי יכנס למשרד התובע על מנת להגיע להסדר(ת/16) וכן מסמכים שונים, לרבות פתקים שנערכו בכתב ידו של הנתבע, בשנת 1996 ובמועדים סמוכים, בהם התחייב בהתחייבויות שונות כלפי התובע, כגון פתק שעליו נכתב "אם לא אשלם אפקיד בידיו את הטלפון הנייד שלי", או "סופ שבוע זוגי באילת 2 ילדים" (ת/1) וכן מסמכים הנוגעים למכירת רכבו של הנתבע לתובע בשנת 1996 והתכתבויות בעניין מכירת הרכב (ת/2, ת/4, ת/5).
הנתבע אמנם כפר בחתימתו או בכתב ידו בנוגע לחלק מן מהמסכים ועל כך הוגשו חוות דעת, אך על פניו, ככל שהדבר נוגע לתובע עצמו, הרי שחלוף הזמן לא שינה באשר לראיות אותן הציג, כאשר על אותנטיות המסמכים ניתן ללמוד בין היתר מכך שהתובע הציג את אישור המסירה המקורי שהוצג לבית המשפט במסגרת התביעה, לשם הוכחת מסירה לנתבע טרם קבלת פסק דין, זאת הגם שחלפו למעלה מ- 12 שנה מאז ניתן פסק הדין וביחס לחלק מהמסמכים, שכולם נערכו במועדים הרלוונטיים, דהיינו שנות ה- 90, ניתן אישורו של הנתבע, כי אמנם מדובר במסמכים אותנטיים.

13. אשר לנתבע עצמו, טענתו נותרה בגדר סיסמה, שאין בצדה הסבר מהם אותם מסמכים שבהעדרם השיהוי בהגשת התביעה גרם לו לנזק.
הנתבע לא ציין מהם אותם מסמכים שהיה בהם כדי לסייע בידו להוכיח את טענותיו. לבד ממסכים שהיו בחברת אפרידר, שמשרדיה עלו באש, דומה, כי לא היתה כל מניעה מצדו של הנתבע להציג מסמכים. וביחס לשריפה שפרצה בחברת אפרידר, העיד מר שלום קאפח, כי הוא עצמו דאג להעברת תיק הנכס למשרדי חברת עמידר.
כפי שהסתבר, חברת אפריד העביר ה את כלל התיקים מהארכיון אצלה למשרדי חברת עמידר. הוגשה תעודת עובד ציבור מטעם ממ"י, שאליה צורפו מסמכים הנוגעים לתיק הנכס. לטענת הנתבע, מר שלום קאפח אמר לו, כי יסייע לו בהוצאת התיק מחברת עמידר, אך בפועל, לא הוגשה לבית המשפט בקשה למתן צו להמצאת התיק ו לא הוצגה ראיה מצד הנתבע, כי תיק הנכס אינו בנמצא במשרדי חברת עמידר ואף לא זומן נציג חברת עמידר על מנת להעיד בעניין.
המסמכים שהוצגו מממ"י הינם מסמכים הנוגעים לעיתוי ביצוע העסקה ואישורה ויש בהם כדי לתמוך בטענת התובע, כי שובר התשלום הוצא בחודש יולי 1996 (השובר הוצא בפועל ביום 9.7.96)..
מר שלום קאפח העיד באשר לתהליך הוצאת השוברים, ובשים לב למסמכים שהוצגו ולעדותו באשר למועד האפשרי להנפקת השובר, דומה, כי העובדות בסוגיה זו הובררו וממילא, כאמור, לאור עדותו של מר קאפח, חזר בו הנתבע מטענת ההתיישנות, שהמסמכים רלוונטיים בעיקר אליה.

14. אשר לעסקה עצמה, טען הנתבע, כי שילם לתובע את התשלום על פי כתב ההתחייבות במזומן. ממילא, אין בידי הנתבע להוכיח טענתו זו, לבד מאשר באמרת הצדדים, כאשר לשיטתו, לא ניתנה קבלה בנוגע לתשלום.
15. הנתבע הביא לעדות את מר יצחק, אשר העיד על העסקה שנכרתה בינו ובין הנתבע. מר יצחק זכר לומר את העובדות בכללותן, כאשר ציין בעדותו, כי יוכל לאתר במשרדיו את תיק העסקה. הנתבע העיד , כי כל מסמך שהשיג, השיג ממר יצחק.
על פניו, לו רצה הנתבע, יכול היה להציג את תיק העסקה של מר יצחק, ככל שהיה בו כדי לשפוך אור על העסקה שנכרתה בינו ובין מר יצחק.
הנתבע נקשר בנוסף בהסכם עם חברת כאצ'ר, אשר נכנסה, על פניו, בנעליו של התובע, שעה שזה בחר לפרוש מהעסקה.
הנתבע נשאל היכן המסמכים עם חברת כאצ'ר והעיד, כי המסמכים מצויים בידי עו"ד וקנין. בדיון בבקשה לביטול פסק הדין טען הנתבע, כי עו"ד וקנין סירב להציג את המסמכים.
עו"ד וקנין או מי מטעם חברת כאצ'ר לא הוזמן לעדות ולכן גם לא הוצגו המסמכים הנוגעים לנכס נשוא העסקה, כאשר יכול וכלל המסמכים מצויים בידי אלה, לרבות המסמכים הנוגעים לעסקה עם מירילאשוילי, כאשר אין חולק, כי הנתבע נאלץ לבצע את עסקת הרכישה ממירילאשוילי יחד עם שותפים והם אלה שנשאו בתשלומים ששילמו מירילאשוילי, כך שסביר להניח, כי מלוא המסמכים מצויים בידיהם.

כך העיד הנתבע:
"ש:אמרת בחקירות כי תציג את ההסכם שלך עם כאצ'ר
ת: לא מצאתי אותו ביקשתי מוקנין.
הסכם שלי עם כאצ'ר אין לאריה, אולי יש לו את ההסכם שלי איתו.
השותפים של כאצ'ר אמרו שאין להם את ההסכם, עברו יומיים.
ש: מדוע לא הזמנת אותם להעיד.
ת: למה להזמין אותם להעיד? יש לי עו"ד שהוא יחליט את מי להזמין להעיד." (עמ' 26-27).

ובהמשך:
"ש:איפה ההסכם שעשית עם כאצר
ת: לא יודע, אני לא יודע אם הוא ישנו."(עמ' 29 שורות 25-26)

על פניו, גם לו אין בידי השותפים את המסמכים, ניתן היה להעיד אותם על פרטי העסקה, אלא שהנתבע נמנע מלהעידם, כך שבלא לדעת האם העדים הרלוונטיים יכולים היו לתרום מידע כלשהו בעדותם, אין מקום לקבל את הטענה, כי התביעה הוגשה ב שיהוי, שבגינה נמנעה מהנתבע האפשרות להביא את כלל הראיות.
16. משכך, מצאתי מקום לקבוע, כי אין מקום לדחות את התביעה בגין שיהוי. התובע אמנם נקט בהליכי הוצאה לפועל שנים רבות לאחר מתן פסק הדין, אלא שלא הוכח, שאותו עיכוב, עיכב את בירור ההליך על ידי הנתבע.

17. מכאן, יש לדון בטענות הצדדים לגופו של עניין.
טענת הנתבע הינה, כי שילם את חובו לתובע, כאשר מכר את חלקו בפרוייקט לאריה יצחק ותמך טענותיו אלה בעדותו של מר יצחק. בהתאם לטענת הנתבע, שילם יצחק עבור רכישת חלקו של הנתבע בפרוייקט את הסכום של 150,000 ₪.
הנתבע מבקש להראות, כי זוהי התמורה שקיבל עבור מכירת חלקו בפרוייקט מכאן, זוהי התמורה שהסכים התובע לקבל, חלף תשלום של 75,000 $.

18. הנני סבורה, כי הנתבע החסיר בעדותו באשר לשווי הפרוייקט ולחלקו בו, את העסקה הקודמת שביצע הנתבע ביחס לפרוייקט.
הנתבע העיד, כי במקום התובע, נכנס הנתבע לשותפות יחד עם חברת כאצ'ר, כאשר אריה יצחק רכש מהנתבע את מניותיו בחברת מגדלי צמרת בע"מ, אשר הוקמה על ידי הנתבע ועל ידי כאצ'ר. אריה יצחק העיד, כי החלק אותו רכש מהנתבע הינו 15% ממניות מגדלי צמרת בע"מ, כאשר הוסכם, כי חלקו אינו כולל מניות הנהלה בחברה, אלא רק השתתפות ברווחים. הנתבע העיד, כי מלכתחילה בעסקה עם כאצ'ר, עמד חלקו על 30%.

הגם שאריה יצחק העיד בנוגע לעסקה שבינו ובין הנתבע, הרי שככל שהדבר נוגע לעדותו של הנתבע באשר לפרעון החוב לידי התובע, נותרה עדותו של הנתבע עדות יחידה של בעל דין. הנתבע מבקש מבית המשפט לאמץ עדותו זו, בשים לב לעסקה שערך בנוגע למכירת חלקו בפרוייקט למר אריה יצחק וכן בשים לב לכך שהתובע הגיש תביעתו באיחור ניכר, עובדה המלמדת על כך שלא היתה לתובע עילת תביעה כנגד הנתבע וכל תביעתו חסרת בסיס.

19. אשר למכירת חלקו של הנתבע לאריה יצחק, הנתבע עצמו העיד, כי לו לא היו כספים על מנת להשקיע בפרוייקט וראה, כי העסקה אל מול התובע אינה מתקדמת ולכן נכרתה העסקה המאוחרת עם התובע, כשבעסקה המקורית בין השניים, אמורים היו השניים להשקיע בפרוייקט ועל פניו, פנה הנתבע לשותפים אחרים ומכר להם את חלקו של התובע בפרוייקט.
עצם העובדה שהנתבע היה מוכן לשלם לתובע כספים תמורת צאתו מהפרוייקט מעידה על כך שעצם הזכות להתקשר עם מירילאשוילי בעסקה, הינה בעלת שווי כספי. על פניו, הצדדים העריכו בעסקה על פי כתב ההתחייבות את שווי חלקו של התובע ב- 75,000 % ובהתאם לעדותו של הנתבע, שווי חלקו עמד על 150,000 ₪ בעסקה עם אריה יצחק.
כך מעיד התובע על שוויה של העסקה:
"אני קיבלתי 150,000 ₪ בלי לשלם כלום. זה עבור חלקי שאני מוכר את המניות" (עמ' 29 שורות 19-20).

צא ולמד, כי לעצם הזכות יש שווי כספי.

20. כאמור, לאחר שיצא התובע מהתמונה, נערכה התקשרות בין הנתבע ובין כאצ'ר. הנתבע העיד, כי ההתקשרות עם כאצ'ר נעשתה למעשה בד בבד עם החתימה על כתב ההתחייבות, שנחתם ביום 20.3.96. כך העיד:
"בתאריך הזה הייתי עוד אתו בתוך העסקה. כאצר לא ברקע. הם נולדו ב- 20.3 בכל זאת עבר כל כך הרבה זמן וזה לא פשוט."

הנתבע לא הציג את ההסכם עם כאצר ולא חשף מהי התמורה שקיבל מכאצ'ר, כאשר על פניו, אין כל היגיון כלכלי בהתקשרות עם כאצ'ר ללא כל תמורה, כשעל פניו, כאשר מתחייב הנתבע ביום 20.3.96 לשלם לתובע סכום של כסף, ברקע נמצא משקיע חדש, שמטבע הדברים הוא זה שישלם לנתבע תמורת חלקו של התובע.

אם אלך לשיטת הנתבע במכירת החלק לאריה יצחק אותו חשף, כאשר ידוע שעבור 15% מהפרוייקט קיבל הנתבע סכום של 150,000 ₪, הרי שלפי אותו יחס, עבור 85% נוספים, שמכר לכאצ'ר קיבל הנתבע תמורה של 850,000 ₪ ולו נצא מתוך נקודת הנחה שנמכר לכאצ'ר רק 70% מהפרוייקט, כשבידי הנתבע נותרו 30% מהפרוייקט, הרי שהנתבע קיבל מכאצ 'ר סכום של 700,000 ₪, כל זאת בנוסף לסכום של 150,000 ₪ שקיבל מהתובע.

21. חישוב זה, מעמיד בספק רב את כדאיות העסקה על פי גרסתו של הנתבע עבור התובע. התובע אשר אוחז בי דו כתב התחייבות לתשלום סכום של 75,000 $ ומצופה ממנו, לשיטת הנתבע, להסכים לויתור על זכותו זו, בתוך שבועות ספורים, כאשר ידוע שיצחק רכש את חלקו של הנתבע בשלבים מוקדמים של העסקה, זמן לא ארוך לאחר החתימה על כתב ההתחייבות.
גם לא סביר בעיניי, לו שווי העסקה הוא אמנם 150,000 ₪, כי הנתבע יסכים לבצע מלכתחילה עסקה עם התובע במחיר של 75,000 $ִ. על פניו, התמורה אותה קיבל הנתבע בגין מכירת חלקו בפרוייקט גבוהה לעין ערוך מהסכום של 150,000 ₪ ולכן אין בידי לקבוע, על סמך הצגת מכירת חלק קטן בלבד של הפרוייקט , כי סביר שהתובע יסכים לעסקה החורגת משמעותית מהעסקה המקורית.
בהינתן האמור, בהעדר כל היגיון כלכלי בעסקה המאוחרת אותה מציע הנתבע, מבחינת סבירות, אין לקבל אותה, כאשר היא נית נת על סמך עדותו היחידה של הנתבע, ללא כל תימוכין, כאשר על פניו, גם אם אני מקבלת כלשונה את העסקה עם אריה יצחק, הצגתה של עסקה זו, מבלי להציג את מכלול העסקה, אין בה כדי לתמוך באופן כלשהו בגרסת הנתבע וממילא נותרה גרסתו של הנתבע גרסה יחידה של בעל דין.

22. התובע הציג בנוסף, מסמכים אשר נחתמו בין הצדדים בנוגע לעסקאות אלו ואחרות.
סבורתני, כי אם אמנם שינו הצדדים מההסכמה המקורית, סביר היה לראות הסכמה זו כשהיא עולה על הכתב.
אמנם, הצדדים לא נהגו לתעד ביניהם תשלומים ששולמו על חשבון הלוואות או כספים אחרים שחב הנתבע לתובע, אלא שכאשר עסקינן בשינוי מתוכן ההסכם המקורי, מצופה היה, כי הסכמה זו תועלה על הכתב.

23. ערה אני לכך שתביעת התובע הוגשה בחלוף זמן רב מאז החתימה על כתב ההתחייבות. התובע בוודאי ידע, כי פרוייקט הבניה רוקם עור וגידים והנתבע אף ניסה לשווק לתובע נכס בפרוייקט. התובע גם ידע, כי עיתוי תשלום השובר הינו בחודש יולי 1996.
למרות האמור, התובע לא הגיש תביעתו ובשלב מאוחר יותר, לאחר מתן פסק הדין, התובע אף לא נקט בהליכי הוצאה לפועל לגביית סכום החוב.

על אף שהדבר מעלה תמיהה, הרי שהתובע הס ביר, כי לא מיהר וידע, כי יש בידיו פסק דין כלפי הנתבע(עמ' 42 לפרוטוקול).

24. איני מוצאת מקום לקבוע, כי התובע המתין במכוון עד אשר העניין יישכח מהנתבע.
בהתאם לחוות הדעת שהוגשה על ידי מומחה התובע, יש לקבוע, כי הנתבע אמנם חתם על אישור המסירה בדבר המצאת כתבי בי הדין לידי הנתבע וכן חתם על ההתחייבות להיכנס למשרדו של התובע, על מנת להגיע להסדר.
המומחה קבע, כי מצא התאמה בין הגרסאות השונות וקבע כי מכלול ההתאמות הייחודיות, במגוון תכונות כתיבה, ותנאי הבדיקה (רישומי המחלוקת בדיו מקורית, דוגמאות כתב יד וחתימה מקוריות), מאפשרים לו לקבוע דרגת וודאות 3 (בטווח דרגות וודאות מ- 1 ועד 8, כאשר 1 מהווה מציאת התאמה, ו- 8 העדר התאמה), לפיה – "נמצאה התאמה בתכונות הכתיבה בין הכתב שבמחלוקת לבין דוגמאות כתב ידו של הכותב , במידה שאינה מתירה בידי המומחה ספק של ממש שהכתב במחלוקת נכתב על ידו, והכוונה היא כי המומחה מצא נקודות מתאימות וקשר בתכונות הכתיבה בין הכתב שבמחלוקת לבין כתב הדוגמאות, אך לא באיכות או בכמות שיהוו בסיס לקביעת דעה החלטית יותר".
המומחה הוסיף וציין כי נמצאה התאמה בתכונות הכתיבה בין כתב היד והחתימה המסומנים שבמחלוקת לבין דוגמאות כתב יד וחתימה בשם חיים שלי, ולדעתו סביר מאוד שרישומי כ תב היד והחתימה הנ"ל נכתבו על ידי הנתבע.
כמו כן, קבע המומחה כי קיימת אפשרות ( דרגת וודאות 4) שחתימת המקבל המסומנת ב, על גבי טופס מסירת הדואר נכתבה ע ל ידי הנתבע.

הגם שמידת הוודאות לגבי החתימה על אישור המסירה אינה גבוהה, כמו באשר לכתב היד חתימתו הנוספת של הנתבע, הרי שמומחה בית המשפט קבע בעדותו, כי משמעות מסקנתו היא, כי יש לקבוע, כי מדובר בחתימה של הנתבע.

25. התחייבותו של הנתבע להיכנס למשרדו של התובע, על מנת להסדיר פרעון החוב נערכה על גב צילום כתב ההתחייבות, כאשר התובע טוען, כי מדובר היה בעותק כתב ההתחייבות, אשר היווה נספח של כתב התביעה שהומצא לנתבע, כשגם המעטפה בדבר המצאת כתבי הטענות הומצאה לבית המשפט.
לטענת הנתבע, מדובר במקריות, כאשר כתב על גב המסמך האמור והוא סבר, כי הוא חותם ביחס לעסקת מכירת הרכב לתובע.
איני סבורה, כי יש מקום לקבל גרסה זו.
ראשית, הנתבע העיד לגבי עסקת הרכב, כי לא סבר שהוא חייב סכום כסף כלשהו לתובע בגין אותן תקלות שהיו ברכב ולכן סירב לשלם לתובע את הסכומים שדרש בעניין.
שנית, מדובר בהתרחשות שהתרחשה בשנת 2004, כשבע שנים לאחר עסקת הרכב וגם העסקה דנן.
עסקת הרכב התיישנה בוודאות באותה עת והכיצד ייתכן שבאופן מקרי, ישלוף התובע מסמך שנערך שבע שנים קודם לכן ויחתים את הנתבע בערמה על גבי מסמך זה.
יש לזכור, כי בהתאם לגרסת התובע, המפגש בינו ובין הנתבע היה אקראי והתובע עלה למשרדו על מנת להביא את כתבי בי הדין על מנת למוסרם לנתבע. איזה אינטרס יש לתובע להסתיר את כתב התביעה מאת הנתבע ולהחתים אותו בעורמה על גב המסמך, ביחס לעסקה אחרת. הלוא, התובע בשלב מסויים התעתד לחשוף את דבר הגשת התביעה, האם יש היגיון בכך שיתכנן באותו שלב, כי 12 שנה לאחר מכן יחשוף את תביעתו מתוך תקווה שהשיהוי ימנע מהנתבע להציג ראיות?
מדובר בהתרחשות בלתי סבירה, לנתבע עצמו אין הסבר סביר לחתימתו על התחייבות להגיע לפשרה, בוודאי לא התרחשות סבירה יותר מזו של התובע ולכן יש לקבוע, כי הגם שהתובע השתהה בהגשת התביעה או בפתיחת תיק ההוצאה לפועל, אין מכאן להסיק, כי החוב אינו קיים, כיוון שנפרע קודם לכן, תוך שהתובע במכוון שומר באמתחתו את פסק הדין.

26. גם העובדה שהנתבע פנה להליכי כינוס נכסים ולא ציין את חובו של התובע, אינה מועילה לנתבע.
הנתבע ציין במסגרת תיק פשיטת הרגל את מצבת חובותיו, כפי שזו מצויינת בלשכת ההוצאה לפועל. בעדותו במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין, ציין הנתבע, כי חובותיו עמדו באותה עת על כ- 17, 000,000 ₪, בעוד שעיון בבקשתו לכינוס נכסים מציין הנתבע אך ורק חובות שבגינם מתנהל תיק הוצאה לפועל, בהיקף של כ- 2,800,000 ₪, עולה אם כן, כי לבד מאותם חובות שצויינו בבקשה, חב הנתבע כ- 14,000,000 ₪ נוספים שלא פורטו, כשסכום החוב כאן הוא חלק מאותו סכום, או נוסף לו.

התובע ממילא לא נשף בעורפו של הנתבע באותה העת. בין אם שכח הנתבע מחובו זה ובין אם לא ציין אותו, כי סבר שיישכח מהתובע, שבאותה עת לא דחק בנתבע, הרי שעצם העובדה שהחוב לא צויין במסגרת הבקשה לפשיטת רגל, אין בה כדי להעיד על כך שלא היה קיים חוב, כשיכולות להיות סיבות רבות לכך שהחוב לא צויין, כפי שלא צויינו חובות רבים נוספים.

27. לאור האמור, יש לקבוע, כי הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח פרעון החוב לתובע ודין התביעה להתקבל.
הנתבע טוען, כי אין הצדקה לחיוב הריבית הגבוה, עקב הגשת התביעה ו פתיחתו המאוחרת של תיק ההוצאה לפועל.
איני סבורה, כי יש מקום להתערב בשיעור הריבית עד למתן פסק הדין.
התובע רשאי בהתאם לחוק, להגיש תביעתו בתוך שבע שנים, מבלי שהתביעה תתיישן ופסיקת הריבית אינה קנס שנקנס בו הנתבע.
אולם, מסכימה אני כי שעה שתובע עומד על זכויותיו, הרי שאי פתיחת תיק הוצאה לפועל מביאה לצבירת ריבית פיגורים , שאין לה הצדקה. לפיכך, גם אם יש לקבוע, כי הנתבע חתם על אישור המסירה והיה מקום מלכתחילה להעמיד את פסק הדין על שיעורי הריבית שנקבעו בפסק הדין המקוריים (כשהפער נוגע לחיוב הריבית לאחר פסק הדין), לא מצאתי מקום לעשות כן (וראה בהקשר זה הוראות סעיף 6(ב2)(1) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, שאמנם תוקן לאחר מתן פסק הדין המקורי).
משבוטל פסק הדין, ובנסיבות העניין, מצאתי להורות, כי יחול ממילא חיוב הריבית בשיעורו הנמוך יותר עד למתן פסק הדין כאן ויופחת שיעור הריבית שנקבע במסגרת תיק ההוצאה לפועל שנפתח ביחס לחיוב הריבית שמיום פסק הדין שבוטל ואילך (ככל שביצוע פסק הדין כאן יעשה במסגרת תיק ההוצאה לפועל שנפתח , כאשר מועד הפרעון הוא מועד מתן פסק הדין כאן וממנו יש לחייב את ריבית הפיגורים ).

28. אני מחייבת אפוא את הנתבע לשלם לתובע את הסכום של 408,129 ₪.
סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה (20.4.04) ועד התשלום בפועל.
כן אני מחייבת את הנתבע בהוצאות התובע (אגרות, כדי שיעור הוצאתן) ובשכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ₪.
הוצאות המשפט ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק, הוצאות המשפט מיום הוצאתן ושכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י' אייר תשע"ט, 15 מאי 2019, בהעדר הצדדים.