הדפסה

בית משפט השלום באשקלון ת"א 59193-11-14

בפני
כבוד ה שופט עידו כפכפי

תובעת

שילה אוריאלי
ע"י ב"כ עו"ד אורן גולן

נגד

נתבע

רפאל מימון
ע"י ב"כ עו"ד זיו מילר

פסק דין

1. האם חייב הנתבע להשיב הלוואה שנתנה לו התובעת או שמא ויתרה התובעת על החזר ההלוואה בתמורה לשהותה במרכז גמילה בו עבד הנתבע. בנוסף יש לדון בטענות להעברות כספים נוספות וחובת ההשבה בגינם.

רקע וטענות הצדדים
2. התובעת שהתה בחלק מהמועדים הרלוונטיים לכתב התביעה כמטופלת במרכז גמילה לסמים ואלכוהול בשם " טוהר, מרכז החלמה מסמים ואלכוהול, טיפול באמצעות בעלי חיים" שהיה קיים בעבר בשד' התעשייה באשקלון ( להלן" מרכז הגמילה / אשפוזית). הנתבע היה מנהל ומתנדב במרכז הגמילה ובנסיבות אלו נוצר קשר בין הצדדים.

בהתאם לאמור בכתב התביעה, התובעת הגיעה בפעם הראשונה למרכז הגמילה בשנת 2010, על רקע התמכרות קשה לאלכוהול, (בהתאם לעדותה, הגיעה למרכז ביום 13.09.09). בעת שהותה במרכז נוצר בין הצדדים קשר שטיבו שנוי במחלוקת. לטענת התובעת, התאהבה קשות בנתבע וכל עולמה סב סביבו. לשיטתה, הנתבע ניצל את אהבתה אליו והתקרב אליה עד שפיתחה תלות אובססיבית כלפיו.

מנגד טוען הנתבע כי היה זה קשר ידידותי בלבד על רקע היותו מנהל ומתנדב במקום שביקש לסייע למטופלים ששהו במצב דומה למצב בו היה בעברו, בהיותו מכור לסמים. על מנת לסבר את האוזן יוער כי, בהתאם לגרסת הנתבע, הטיפול הראשוני בהתמכרות במרכז הגמילה אורך חמישה חודשים ולאחר מכן עוברים המטופלים מהאשפוזית לחווה לצורך המשך שיקומם.
במסגרת סיכומי הנתבע צוין כי המכורים היו מקבלים טיפול במסגרת האשפוזית אשר היה כרוך בתשלום סמלי. בנוסף, ניתן היה לשכור חדר במקום על בסיס תשלום יומי של 100 ₪.

2. בהתאם לעדותה של התובעת, התקופה הראשונה בה שהתה במרכז הייתה מיום 13.09.09 ועד ליום 24.06.10. התקופה השנייה הייתה בין התאריכים 16.12.10 ועד לחודש יוני או יולי 2011.

במועד שאינו ידוע במדויק, פנה הנתבע לתובעת וביקש ממנה כי תלווה לו סכום כסף שהיה דרוש לו באותה עת עבור בניית ביתו החדש. התובעת נענתה לבקשתו וביום 31.05.10 נערך הסכם הלוואה בין הצדדים (נספח ב ' לתצהירי התובעת) במסגרתו סוכם כי התובעת תלווה לנתבע סך של 40,000 ₪ אשר עליו להשיב לה תוך שמונה חודשים מיום החתימה על ההסכם (1.2.11). הצדדים חלוקים ביחס לשאלה היכן שהתה התובעת באותה עת, במרכז הגמילה או שמא בבית ששכרה במרינה באשקלון לאחר שסיימה את הטיפול ועזבה את המרכז.

3. מעבר לסכום ההלוואה המגובה בהסכם, טוענת התובעת כי הנתבע ביקש ממנה שתלווה לו סכומים נוספים תוך ניצול מצוקתה הנפשית והרגשית. הכספים שניתנו לנתבע כהלוואה, בהתאם לגרסת התובעת, הם:
20,000 ₪ שניתנו לנתבע במזומן ביום 28.06.10.
5000 ₪ שניתנו לנתבע במזומן ביום 06.09.10.
בתאריך 23.08.10 רכשה התובעת עבור הנתבע אריחי קרמיקה בסך 9 ,778 ₪.
בתאריך 12.09.10 רכשה התובעת עבור הנתבע חומרי בניין בסך 580 ₪.
בתאריך 02.09.10 רכשה התובעת עבור הנתבע חומרי בניין בסך 162 ₪.

כתימוכין לטענותיה ביחס להלוואות נוספות הגישה התובעת מסמך המעיד על משיכת סך של 20,000 ש"ח מחשבונה ביום 28.06.10. על גבי המסמך נרשם בכתב יד: "הלוואה לרפי מימון..."(נספח ד'). מסמך נוסף המעיד על משיכת סך של 5000 ₪ במזומן מחשבון הבנק של התובעת ביום 06.09.10 ועליו רשום בכתב יד: "לרפי"(נספח ז').

התשלומים בגין חומרי בנייה ששימשו לביתו של הנתבע נסמכים על חשבוניות שהציגה התובעת, אשר לא הובאו ראיות להוכחת אופן תשלומן:
חשבונית ע"ש " טרבלסי קרמיקה" שהוצאה לנתבע ביום 23.08.10 ע"ס 9778 ₪ (נספח ה') .
חשבונית ע"ס 593 ₪ ע"ש " ח.י עשוש שיווק בע"מ" עבור כלים לשיפוץ ועבודה (נספח ח') .
חשבונית ע"ס 162 ₪ ע"ש " כל מתכת מדן" שהוצאה לנתבע ביום 02.09.10 עבור מילוי גז (נספח ו') .

סך כל הכספים שהלוותה התובעת, לטענתה, לנתבע מסתכמים בסכום של 75,520 ₪ (יוער כי נפלה טעות בחישוב שנערך בכתב התביעה לפיו סכום החוב הנו 75,820 ₪) . התובעת עותרת להשבת כל הסכומים שהעבירה לטענתה לנתבע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומם.

4. בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת כי התאהבה קשות בנתבע וכי כל עולמה סב סביבו. לטענתה, אהבתה כלפיו שהייתה אובססיבית, תלותית וחולנית, הביאה אותה לקיים את כל מבוקשו ולתת בו אמון מלא.

הנתבע הכחיש את טענות התובעת ברובן. לטענתו, בינו לבין התובעת שררה מערכת יחסים של ידידות בלבד ולא קשר אינטימי. הנתבע הודה כי לווה מהתובעת סך של 40,000 ₪. עם זאת טען כי החזיר את ההלוואה לתובעת במלואה באמצעות הסדרת התשלום עבור שהייתה במוסד הגמילה במשך 18 חודשים. טענה זו נשענת על מסמך בכתב ידה של הנתבעת מ יום 18.04.13 בו אישרה התובעת, על חלקו האח ורי של העתק הסכם ההלוואה, כי החוב בינה לבין הנתבע הוסדר וכי אינו חב לה כספים.

למעט הסכום המגובה בהסכם ההלוואה הכחיש הנתבע כי קיבל מידי התובעת הלוואות או כספים נוספים. ביחס לסכומים שנמשכו במזומן מחשבונה של התובעת, נטען כי אין כל ראיה לכך שהנתבע קיבל את הכספים לידו. בנוגע לחשבוניות שהוצאו על שמו, הנתבע טען כי איננו יודע כיצד הגיעו לידי התובעת אם כי הוא מעריך כי נטלה את החשבוניות משולחן העבודה שלו, ללא רשותו. מכל מקום נטען כי אין כל ראיה התומכת בטענת התובעת לפיה שילמה את סכום החשבוניות ולא הנתבע.

ביחס לחשבוניות ע"ס 580 ₪ ו-162 ₪, הנתבע הודה בתצהירו כי היו מקרים בהם עבד מחוץ לעיר וביקש מהתובעת כי תסדיר תשלום מסוים לספק כלשהו באשקלון, עם זאת מיד עם הגיעו לאשקלון, דאג להשיב לתובעת את הסכום ששילמה.

5. הנתבע טען בנוסף כי פעל רבות מתוך רצון לסייע לתובעת ולבסוף החליט לנתק את הקשר בינו לבינה על רקע האובססיה שגילתה כלפיו. להבנתו, התובעת הגישה את התביעה מאחר והחליט לנתק את הקשר ביניהם ולא בשל חוב כספי כפי הנטען .

במסגרת ראיותיו של הנתבע הוגש תצהיר מטעם כפיר אלהרר אשר, לטענתו, מכיר את הצדדים לאורך שנים. בהתאם לדבריו, התובעת סיפרה לו כי היא והנתבע הגיעו להסכמה לפיה הנתבע יפעל להסדרת התשלום עבור שהותה במרכז הגמילה וסכום זה יהווה לכיסוי ההלוואה. התובעת אף הראתה לו מכתב ובו כתוב בכתב ידה כי היא מאשרת שלנתבע אין חוב כלפיה.
לטענת כפיר, הנתבע עשה הכל על מנת לסייע לתובעת ולביתה מתוך רצון טוב אולם התובעת פרשה את יחסו אליה כרגש אחר ופיתחה כלפיו אובססיה. בנוסף נטען כי למיטב ידיעתו, הנתבע דאג להשיב לתובעת כספים כאשר ביקש ממנה לשלם עבורו לספק זה או אחר וכי הוא בעצמו השיב לתובעת כספים שנתן לו הנתבע בכדי שיעבירם לתובעת.

דיון והכרעה
הוויתור מיום 18.04.13
6. התובעת לא מכחישה שכתבה את הדברים הבאים על גבו של הסכם ההלוואה בעותק של הנתבע, וחתמה בתחתית המסמך:
"אני שילה אוריאלי...הייתי בטיפול באישפוזית טוהר תקופה של 18 חודשים במקום והזדכנו בינינו את כל החוב הכספי בינינו ולכן אין חוב בינינו כלל".

כלפי הוויתור הגלום במסמך האמור טוענת התובעת כי לא הייתה מודעת לתוכן המסמך עליו חתמה מאחר ונעשה שעה שהייתה תחת השפעת סמים ותוך ניצול מצוקתה. על טיבן של טענות כאמור עמד כב' השופט י' עמית בת"א (מח' חי') 284/05 רות סימון שרפ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , 16.4.06, פסקאות 22-23:
"טענה נוסח "לא נעשה דבר" משמעה היעדר מפגש רצונות לצורך כריתת חוזה, והיא הוכרה בפסיקה במקרים בהם נחתם חוזה על ידי קשיש אנלפבית או קשיש חולה - ע"א 413/79 אדלר נ. מנצור, פ"ד לד (4) 29; ע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב נ. בוחבוט פ"ד מז (1) 357. עוד על העדר מפגש רצונות וביקורת על הלכת אדלר ראה במאמרה של ג. שלו "טעות בחתימה – האמנם לא נעשה דבר ?" משפטים יא (תשמ"א) 501.
בנוסף לנטל ההוכחה הרגיל המוטל על התובעת, מוטל עליה עול הוכחה מוגבר לסתירת החזקה שבעובדה שאדם יודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם - ראה, לדוגמה, ע"א 685/88 קוטרמן נ קרן תורה ועבודה, פ"ד מז (2) 598, 602 שם נדחתה טענת המוכר כי לא הבין שהוא חותם על חוזה מכר וכי סבר שמדובר בחוזה ל'חילופי שכירות'. עוד לנטל ההוכחה המוגבר לסתירת החזקה ראה ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מד(1) 497, עמ' 503, שם נדחתה טענתה של התובעת כי לא הבינה מה המשמעות של יפוי כח עליו חתמה.
...
מי שחתם על מסמך, מבלי שהופעל עליו לחץ, וניתנה לו שהות לעיין ולבדוק את המסמך, מנוע מלהעלות את הטענה. כך, לדוגמה, נאמר על ידי השופט ביין בת.א. (חיפה) 865/92 אלפא צפון נ. אלטשולר חברה לבניין, דינים מחוזי כרך כו (3) 373:
"...אמנם ב"כ התובעים טוען, כי חותמי המסמך שלא שלטו בשפה העברית, לא עמדו כלל על משמעותו המשפטית, אך סבורני שכשנחתם מסמך על ידי אדם בר דעת ובוגר, וניתנה לו שהות מבחינת הזמן לבדוק את המסמך בצורה מעמיקה יותר ולהוועץ באנשים יודעי דבר ואין כל סימן להפעלת לחץ על החותם, אין הוא יכול להשמע בטענה שלא ידע את תוכנו של המסמך עליו הוא חתם (השוה גם ע.א. 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני-ברק פד"י מ"ד (1) 341 בעמ' 843 בין ב' ל-ג' )".

לכך יש להוסיף עוד שני כללים של מניעות היפים לענייננו.
הכלל הראשון הוא, שמי שלא קרא כלל את המסמך עליו הוא חתום, מנוע מלטעון טענה נוסח "לא נעשה דבר" - ע"א 467/64 שוויץ נ. סנדור, פ"ד יט(2) 113; ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נד(3), 591, 594; וע"א 6645/00 ערד נ. אבן, פ"ד נו(5) 365, 376-375, גם שם היה מדובר בחתימה על שטר משכנתא.

הכלל השני הוא, שמי שחתם על מסמך תוך הסתמכות עיוורת על יועץ המהימן עליו, מנוע מלהעלות את הטענה שלא הבין על מה הוא חותם. כך, בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. לופו, פ"ד נד(2) 559, נדונה טענת אשה שחתמה בפני בעלה על שטר משכנתא להבטחת חובותיו. האשה טענה כי בעלה החתים אותה על שטר המשכנתא מבלי להסביר לה את תוכנו. בית המשפט דחה טענת "לא נעשה דבר" . .."

7. על רקע נטל ההוכחה הכבד להוכחת טענות מסוג זה אבחן את גרסת התובעת. ביחס למסמך זה טענה התובעת בתצהירה כי במועד החתימה "נפלה" לסמים קשים והייתה שרויה תחת השפעתם. את נסיבות עריכת המסמך מתארת כך:
"מישהו נכנס לחדרי אני לא זוכרת בדיוק מי הוא היה, הכל היה מעורפל סביבי, ואותו קול אמר לי שאם אחתום על המסמך שהציג בפניי אזי רפאל יכנס לחדר ויסדיר את כל חובותיו כלפיי." ( ס' 27 לתצהיר).

בהמשך, לטענת התובעת, חתמה על המסמך ללא הבנת תוכנו ובהיותה נתונה תחת השפעת חומרים קשים, מתוך ציפייה לראות שוב את הנתבע אשר בניגוד לנאמר לה, לא נכנס לחדרה לאחר חתימתה על המסמך.

בעדותה טענה התובעת כי כתבה את המסמך בעת היותה נתונה תחת השפעת סמים ולא הייתה מודעת למעשיה: "הדבר היחיד שאני זוכרת שלא יכולתי להחזיק את העיפרון או העט... כנראה שכתב היד זה שלי וזו החתימה שלי, אני רואה שכתבתי את זה אבל לא הייתי שפויה אני לא זוכרת את זה." ( עמ' 12, שורה 11)

במאמר מוסגר יצוין כי בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 17.09.15 אישרה התובעת במפורש כי המסמך כתוב בכתב ידה- "זה כתב ידי על המסמך ומאשרת שכתבתי את זה." ( עמ' 1, שורה 20) .

עדותה של התובעת לפיה המסמך כתוב בכתב ידה איננה עולה בקנה אחד עם טענתה לפיה בעת החתימה הייתה נתונה תחת השפעת חומרים קשים, לא הייתה בקו השפיות וחושיה היו מעורפלים. אדם הנתון במצב המתואר לעיל יתקשה לנסח ולכתוב מכתב. בהמשך עדותה טענה התובעת כי אינה זוכרת אם כתבה את המסמך או רק חתמה עליו- "אני זוכרת רק
שחתמתי באי שפיות. אני לא אשנה את הגרסה." ( עמ' 13, שורה 5)

ממכלול הדברים שמסרה התובעת ביחס לנסיבות כתיבת המסמך קשה לגבש גרסה ברורה ועל כן, קיים קושי לקבל את הטענה לפיה כתבה את המכתב וחתמה עליו בהיותה נתונה תחת השפעת סמים ובמצב של טשטוש וחוסר מודעות למעשיה.

8. טענת "אי השפיות הזמנית" מחמת שימוש בסמים לה טוענת התובעת לא הוכחה. לא הוצגו ראיות חיצוניות באשר למועדים בהם הייתה התובעת תחת השפעת סמים. עדה שחתמה על תצהיר בו נטען כי שמעה את השיחה בה חתמה התובעת על המסמך, לא התייצבה להעיד, והעדרה פועל לחובת התובעת.

בניגוד לטענתה לפיה איננה זוכרת דבר "אני לא זוכרת מה עשיתי בכלל. זה סמים שאת לא זוכרת בכלל, זה קלונקס" ( עמ' 12, שורה 23) ] טענה התובעת כי היא זוכרת שלא יכלה להחזיק את העיפרון או העט. בנוסף זכרה כי מישהו נכנס לחדרה ואמר שהנתבע בחוץ ויכנס בהמשך מאחר ואינו רוצה להרגיש " מאוים". בהמשך טענה בעדותה שהנתבע אמר לה שאינו יכול לקרוא מה שכתבה והיא השיבה לו שאינה יכולה להחזיק את העט וכן זכרה שהנתבע היה במרפסת ואח"כ " ברח".

סתירה נוספת העולה מגרסת התובעת נוגעת לעניין מהותי לכתב התביעה והוא נוכחות הנתבע בעת כתיבת המסמך. בניגוד לגרסתה בתצהיר לפיה הנתבע לא נכנס לחדר בעת החתימה על המסמך או לאחריה, טענה התובעת בעדותה כי היא זוכרת שהנתבע טען שאינו יכול לקרוא את מה שכתוב במסמך "אני זוכרת שרפי אמר אני לא יכול לקרוא מה שכתבת ואני אמרתי אני לא יכולה להחזיק את העט, והוא אמר שהוא כבר בא והוא הלך." ( עמ' 12, שורה 24)
משהתבקשה התובעת ליישב את הסתירה הנ"ל ונשאלה מה באמת אירע, השיבה: "אמרתי הוא ברח, הלך מה זה משנה. הוא לא נכנס אלי לחדר אמרתי שהוא ברח, הוא היה במרפסת את זה אני זוכרת." ( עמ' 12, שורה 30) .

אדם שטוען כי שמע קולות ופעל על פי ההוראות ששמע, במעין התגלות אלוהית, בית המשפט יתקשה לקבל גרסתו כעדות יחידה של בעל דין.

9. הנתבע לעומת זאת, הציג גרסה שונה לחלוטין. לטענתו, התובעת רשמה את המסמך שלא בנוכחותו ושלחה אותו אליו באמצעות אחר- "את המסמך שהיא ויתרה רשמה על הדף של החוזה, אני לא הייתי שם בכלל. היא שלחה לי את זה לבית עם אחד המטופלים." ( עמ' 5, שורה 29) .

בעדותו מסר הנתבע כי יום אחד הגיע אליו אדם בשם רחמים ביטון והביא לו את מסמך הוויתור. במענה לשאלה מדוע לא טען זאת בתצהירו אלא טען כי ביום 18.04.13 כתבה וחתמה התובעת על גבו של עותק מהסכם ההלוואה שהיה בידו כי היא מאשרת שאין לו חוב כלפיה, השיב הנתבע: "לא יודע. בנאדם בא והביא לי את המסמך הזה." ( עמ' 20, שורה 4)

למרות שגם גרסתו של הנתבע אינה חפה מאי בהירות , גרסה זו נתמכת בידי עדותו של כפיר אלהרר לפיה אחד מחבריה של התובעת בשם רחמים ביטון, הביא לנתבע את המכתב.
כפיר טען בנוסף כי התובעת הראתה לו את המסמך ורחמים ביטון אמר לו שהוא נותן את המכתב לנתבע.

התובעת לא ביקשה להביא עדות הזמה לגרסה זו ובמכלול הנסיבות עולה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי חתמה על המסמך מבלי שהבינה את טיבו. על כן יש לתת תוקף מחייב לוויתור התובעת על החזר ההלוואה. בוויתור בכתב ידה הסכימה התובעת לקזז את ההלוואה שנתנה לנתבע עם עלות מגוריה באשפוזית ולא הוכח כי וויתור זה נעשה שלא על דעתה של התובעת. גם טענת העושק המשתמעת מנסיבות עריכת המסמך לא הוכחה.

10. מעבר לתוכן המסמך ניתן לבחון את התנהגות הצדדים לפני ולאחר עריכתו כדי לבחון האם האמור במסמך משקף עסקה אמיתית. בעדותה טענה התובעת כי הגיעה לראשונה למרכז הגמילה, על רקע התמכרות לאלכוהול, ביום 13.9.09 ושהתה במקום עד ליום 24.06.10 לערך.
בפעם השנייה הגיעה על רקע התמכרות לסמים ושהתה במרכז מיום 16.12.10 ועד לחודש יוני או יולי 2011.
הנתבע טוען כי התובעת שהתה במרכז הגמילה כ- 18 חודשים בסך הכל. מעדויות הנתבע ועד ההגנה כפיר אלהרר עולה כי עלות שכר הדירה ליום במרכז הייתה 100 ₪.

בעדותה, טענה התובעת כי שילמה עבור תקופת השהות שלה באשפוזית באמצעות שקים. עם זאת, בסמוך לאחר מכן טענה כי איננה זוכרת מאחר והגיעה לאשפוזית " מסטולית" עם בקבוק ביד. התובעת לא ידעה לציין כמה שילמה ועל מה חתמה בעת כניסתה למקום: "אני זוכרת שהייתי במשרד וחותמת על משהו..." (עמ' 15, שורה 13) . לטענת התובעת, התבקשה לשלם עבור שלושה שבועות מראש סך של כ- 2000 ₪. לאחר מכן שילמה מידי חודש. בהמשך החלה להתנדב במקום וקיבלה הנחה בתשלום בגין ההתנדבות. התובעת לא ידעה לציין כמה היה עליה לשלם מידי חודש ואף לא ציינה מה היה גובה ההנחה שניתנה לה עבור התנדבותה.

ביחס לפעם השנייה בה נקלטה במרכז הגמילה, מתצהיר התובעת עולה כי בתקופה זו התגוררה בדירה שכורה במרינה ובמקביל התנדבה במרכז הגמילה. לטענת התובעת, מעולם לא הוסכם כי התשלום עבור המגורים באשפוזית יקוזז מסכום ההלוואה וכי אילו היו הצדדים מסכימים על כך, היה הדבר בא לידי ביטוי בהסכם.

11. במסגרת חקירתה הנגדית, נשאלה התובעת ביחס לקרוואן בו התגוררה כאשר שהתה במרכז הגמילה. בעניין זה טענה התובעת כי היא והנתבע הקימו את הקרוואן " מאפס". במענה לשאלה, האם יתכן כי הרכישות שביצעה נועדו לצורך שיפוץ הקרוואן, השיבה התובעת כי הקרוואן הוקם בשנת 2012 בעת שהנתבע כבר התגורר בבית שבנה. עדות זו איננה עולה בקנה אחד עם גרסת התובעת לפיה תקופת האשפוז השנייה במרכז הייתה מה- 16.12.10 ועד לחודש יוני או יולי 2011. ( עמ' 10, שורה 5)

בעניין הקרוואן טען כפיר בעדותו כי הנתבע בנה לתובעת בית במתחם מרכז הגמילה על חשבונו ואף שילם את תשלומי החשמל מכיסו. כמו כן, בזמנים מסוימים כאשר הייתה התובעת "בנפילות" , דהיינו כאשר חזרה להשתמש באלכוהול או סמים, התגוררה במרכז עצמו ללא תשלום. לדבריו, הוויתור על כספי ההלוואה היה בתמורה לכל אלו.

ניתן לראות כי עדות התובעת לוקה באי דיוקים ביחס למועדים בהם שהתה במרכז וביחס לתשלומים ששילמה, לטענתה, עבור השהות.

12. גרסת הנתבע, אף היא לוקה בכשלים. הנתבע טען כי שילם את הכסף עבור השהות של התובעת במזומן לזכריה דומרני, שניהל את המקום יחד עמו. לדבריו, התובעת נדרשה לשלם שכר דירה יומי בסך של 100 ₪ ליום ו-2000 ₪ לחודש לאחר הנחה שניתנה לה.
בניגוד לעדותו לפיה על המטופלים היה לשלם סכום סמלי עבור האשפוזית ו- 100 שקלים ליום עבור שכר דירה במרכז, מדבריו בדיון מיום 17.09.15 עולה כי רוב המטופלים לא שילמו עבור השהות באשפוזית וכי עיקר המימון נבע מתרומות.

מעבר לכך, הנתבע לא הציג כל אסמכתא לתשלום ששילם, לטענתו, עבור שכר הדירה של התובעת. בנוסף, עדותו של הנתבע לפיה הוא אשר שכנע את התובעת לערוך הסכם הלוואה אצל עו"ד מעלה תמיהה מדוע לא התעקש על עריכת הסכם דומה שיסדיר את הסכמתם לקיזוז סכום ההלוואה מדמי השכירות.

בעניין זה נשאל הנתבע בעדותו, מדוע לא ציין בהסכם ההלוואה כי, בהתאם לדבריו, סוכם עם התובעת שתוכל להתגורר במרכז תמורת הכסף שלווה ממנה. במענה לכך השיב הנתבע כי באותה תקופה הייתה לתובעת דירה במרינה וכי היא לא חשבה לגור במרכז הגמילה.

עיון בגרסאות הצדדים וניתוחן כאמור לעיל מלמד כי אינן מהימנות ומתקשה אנוכי להעדיף גרסה אחת על פני האחרת. עם זאת, הראיות סביב התשלום לאשפוזית מאפשרות קבלת הגרסה כי התובעת לא שילמה לאשפוזית והסכימה לקזז עלות זו מול ההלוואה שנתנה לנתבע.

התובעת לא הוכיחה כי דרשה מהנתבע את השבת ההלוואה והמכתבים שהציגה בראיותיה עולה כי נכתבו למחברת ואין תיעוד כי נמסרו לנתבע. העובדה כי מיום מסמך הוויתור, 18.4.13, עד להגשת התביעה חלפה כשנה וחצי מחזקת אף היא את הטענה כי התובעת ויתרה מרצון על החזר ההלוואה והמניע להגשת התביעה הוא אחר, ניתוק המגע של הנתבע.

על כן לא זכאית התובעת להחזר ההלוואה בסך 40,000 ₪.

הכספים הנוספים
13. בעדותה טענה התובעת כי בתקופה בה חתמה על הסכם ההלוואה עם הנתבע הייתה נקיה מסמים ואלכוהול והתעקשה על כך שיערך הסכם כתוב על ידי עו"ד. במענה לשאלה מדוע לא עמדה על הסכם בכתב בעת שהלוותה לנתבע 20,000 ₪ כפי שטענה, השיבה התובעת כי האמינה לנתבע ולכן לא החתימה אותו. כך גם בנוגע להלוואה בסך 5000 ₪.

בהתאם לטענות התובעת, בתאריך 06.09.10 משכה סכום זה במזומן מחשבון הבנק שלה והעבירה לנתבע. בעדותה טענה התובעת כי הנתבע הציע לה שיק דחוי תמורת הסכום במזומן אולם בסופו של יום לא קיבלה שיק. כמו כן טענה כי הנתבע ביקש סכום כפול אולם בשל חשש שהתעורר בה ותחושה כי " משהו פה לא בסדר זה יותר מידי כסף" ( עמ' 16, שורה 2) החליטה התובעת לתת לו רק מחצית מהסכום שביקש.

במענה לשאלה, מדוע לא פנתה בכתב לנתבע בצורה מסודרת כאשר עזבה את מרכז הגמילה, בבקשה כי ישיב לה את הכספים, השיבה התובעת כי הנתבע היה בורח ממנה ולא התייחס אליה וכן כי אולי נמאס לה כבר לכתוב.

עולה כי לבד מעדות התובעת, אין כל הוכחה לכך שהעניקה לנתבע כספים נוספים במזומן. סמיכות הזמנים בין ההלוואה בכתב בסך של 40,000 ₪ ל"הלוואה" ללא כל מסמך בסך של 20,000 ₪, מקשה לתת אמון בגרסת התובעת. ככלל, אין די בעדות יחידה של בעל דין הנתמכת במשיכת מזומנים כדי להעיד כי אותם מזומנים נמסרו כהלוואה לאדם אחר. לא מצאתי כי די בראיות התובעת כדי לעמוד בנטל להוכיח כי העבירה כספים נוספים בסך של 25,000 ₪ לנתבע כהלוואות נוספות.

14. התובעת לא הניחה תשתית עובדתית מספקת להוכיח כי הנתבע ניצל את יחסה כלפיו לצורך מתן כספים. גרסה מעין זו גם לא עולה בקנה אחד עם מתן הלוואות אלא יותר עם מתן מתנה. הצדדים לא טענו במישור זה אולם באמרת אגב יצוין כי יחסי הקרבה שהיו בין הצדדים ורגשותיה של התובעת כלפי הנתבע, בהתאם לגרסתה, יכולים להעיד על נכונות מצידה להעניק לנתבע כספים במתנה על מנת לסייע לו כלכלית.

התובעת פירטה בתצהירה בגילוי לב את תחושותיה כלפי הנתבע בתקופה בה היו בקשר. לטענתה, הנתבע היה כל עולמה ואהבתה כלפיו היה עזה, אובססיבית ותלותית עד כדי כך שהייתה מוכנה לעשות למענו כל שיבקש כדי שיישארו יחד. לדבריה, הנתבע קנה את נפשה, ליבה וכיסה באמצעות השלייתה בדבר אהבתו כלפיה. מקריאת מכתבי האהבה שכתבה לנתבע אשר צורפו לכתב התביעה עולה כי עיקר פגיעתה מהנתבע נבע מניתוק הקשר ביניהם. למעשה, למעט מכתב אחד מיום 11.09.11 (נספח א' לכתב התביעה), לא הוזכר עניין הכספים במכתביה.

בהקשר למכתב הנ"ל יצוין כי אין בו כדי לחזק את גרסת התובעת בדבר הכספים שהנתבע היה חייב לה שכן נכתב טרם מסמך הוויתור. כמו כן, לא ברור כיצד נשארו המכתבים בידיה של התובעת למרות שנכתבו עבור הנתבע. במענה לשאלה, מדוע המכתבים המקוריים נשארו בידה, השיבה התובעת בעדותה: "לא יודעת. כתבתי מיליון מכתבים ... אולי כמה מהם לא נשלחו מאיפה אני יודעת את שואלת שאלות שאין לי עליהם תשובות." (עמ' 11, שורה 23) .
המכתבים עצמם מעידים על אובססיה קיצונית של התובעת כלפי הנתבע ומחזקים את טענת הנתבע לפיה הרקע לתביעה נבע מהחלטתו לנתק את הקשר בינו לבין התובעת ולא בשל הכספים שניתנו לו כפי שטוענת התובעת.

15. ביחס לנטען לפיו התובעת רכשה חומרי בניה עבור הנתבע לא הוכח שהמוצרים אכן נרכשו ע ל ידי התובעת. עם זאת, לא ברור כיצד הגיעו הקבלות לידי התובעת, אף על רקע גרסתו של הנתבע לפיה יתכן והתובעת גנבה ממנו את החשבוניות. בהקשר זה יצוין כי מהתאריכים המצוינים על גבי החשבוניות עולה כי במועדי הרכישות לא שהתה התובעת במרכז הגמילה.
טענתו של הנתבע לפיה ביקש מהתובעת בהזדמנויות שונות כי תרכוש עבורו חומרים מספקים שונים ולאחר מכן דאג להשיב לה את הכספים ששילמה נתמכת בידי עדותו של כפי ר אלהרר.

התובעת לא הציגה ראיות כי שילמה מכספיה את החשבוניות ואין די בכך שהחשבוניות הגיעו לידיה. על כן גם ביחס לטענה כי רכשה מוצרים עבור הנתבע, לא עמדה התובעת בנטל ההוכחה.

סוף דבר
16. בין התובעת לנתבע התפתחו קשרי ידידות על רקע שהותה באשפוזית. התובעת וויתרה על השבת הלוואה שנתנה לנתבע כנגד עלות שהותה באשפוזית. התובעת לא הוכיחה כי נתנה לנתבע הלוואות נוספות או שילמה עבור חומרי בנייה לביתו.

על כן התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, מאחר והתרשמתי כי שני הצדדים לא הציגו את התמונה המלאה ולאור הנסיבות בהן נוצר הקשר וניתנה ההלוואה ורגשות התובעת כלפי הנתבע, החלטתי כי אין מקום להטיל הוצאות על התובעת. כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ו, 25 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.