הדפסה

בית משפט השלום באשקלון ת"א 57722-09-16

בפני
כבוד ה שופט עידו כפכפי

התובע
משה לבר
ע"י ב"כ עו"ד שלמה איבגי

נ ג ד

הנתבעת
מנורה מבטחים ב יטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אמיתי סביון

פסק דין

מהו שיעור הנזק שנגרם לתובע ש ציוד תאורה והגברה שלו נפגע ממשאית שנסעה לאחור, והאם יש לייחס לתובע אשם תו רם באופן התקנת גשר התאורה שנפגע?

רקע וטענות הצדדים
1. התובע סיפק שירותי הגברה ותאורה במסיבת סיום בתיכון ע"ש דה שליט ברחובות והתקין את הציוד גם על גשר תאורה באורך של כ-12 מטר ים, עליו הותקן ציוד תאורה , ואביזרים ומערכות שמע הותקנו בסמוך.

ביום 16.6.15, מבוטח הנתבעת נכנס עם משאית לשטח בית הספר לצורך פריקת כסאות ובמהלך נסיעה לאחור גרם לנפילת גשר התאורה ולנזק לציוד שהותקן עליו וסביבותיו. לטענת התובע, הנהג נכנס לשטח בית הספר בנסיעה לאחור ללא מכוון וגרם לנזק למרבית הציוד שהותקן.

למקום האירוע הגיע השמאי קוזי מטעם התובע ולאחר בדיקות משלימות מצא כי חלק מהציוד ניזוק באופן מוחלט ללא אפשרות לתקנו וחלק אחר יש צורך בתיקון והחלפת רכיבים. התובע דרש פיצוי בסך של כ- 160,000 ₪ כולל מע"מ עבור הציוד ולטענתו נאלץ לשכור ציוד חלופי ביום האירוע ובתקופה הסמוכה לו ונשא בהוצאות נוספות בסך של כ -70,000 ₪ בגין השכירות. בנוסף נתבעו הוצאות בדיקת הציוד ועלות השמאי וכן אובדן הכנסה בשיעור של כ- 89,000 ₪. התביעה הועמדה על סכום כולל של כ- 345,000 ₪.

2. הנתבעת התגוננה בטענה כי אין לנהג אחריות לנזק מאחר וגשר התאורה הותקן בצורה לקויה, בגובה נמוך, כאשר כבל משוך בצורה אלכסונית ומסוכנת לכיוון הגדר ללא סימון. נטען כי פעולה זו היא הפרה של הוראות הדין הנוגעות להתקנת כבלי חשמל.

מעבר לשאלת האחריות, נטען לניפוח הנזק ולהעדר ניסיון להקטנת הנזק מצדו של התובע.
הנתבעת שלחה הודעה לצדדים שלישיים וטענה כי יש להטיל אחריות גם על בית הספר, בין אם על משרד החינוך ובין אם על העיריה אשר משלמת את משכורות המורים, אולם בסופו של יום ויתרה על צדדים השלישיים וההודעה כנגדם נדחתה בהסכמה .

דיון והכרעה
אופן התרחשות התאונה והאחראים לה
3. בבחינת אופן התרחשות התאונה, התובע נסמך על עדות מפי השמועה שלו, ושל עובד מטעמו , מאחר שלא נכחו במקום בעת התאונה. עוד נסמך הוא על שיחה עם נהג המשאית סמוך לאחר התאונה, אשר צולמה, וממנה ניתן להבין כי הנהג מודה באחריותו לתאונה. עוד הציג התובע תמונות של זירת התאונה.

מעיון בתמונות ובסרטונים המתעדים שיחה בין הנהג לבין התובע, מנהל בית הספר והשמאי קוזי, עולה כי הנהג הודה כי במהלך נסיעה לאחור גרם להפלת גשר התאורה, אולם סרב לחתום על מסמך הודאה שניסח התובע והעביר לחתימתו.

במסמך זה, שצורף כנספח למוצגי התובע, נרשם כי הנהג נסע לאחור ולא הבחין בגשר תאורה ובכבל שאבטח את הגשר ובעקבות נסיעתו, קרס הגשר וכל הציוד שהיה תלוי לרבות הגשר עצמו נפגע וחלקו נהרס. מהשיחות שצולמו עולה כי הנהג הכיר באחריותו לאירוע, אולם הסתייג מאחריות כלכלית להיקף הנזק, תוך שחזר ואמר כי יש לו חברת ביטוח.

אשר לשאלה האם היה מלווה לנהג בעת הנסיעה לאחור, בשיחות שצולמו הנהג לא נשאל לעניין זה ולא מתייחס כלל לשאלת המלווה. מנגד, ניתן לשמוע את התובע מנסה להכניס מילים לפיו של הנהג או הנוכחים במקום בטענה כי תחילה הודה הנ הג כי לא היה מלווה ולאחר מכן שינה גרסתו. לא מצאתי כי התיעוד המצולם תומך בטענה כי הנהג הודה בכך שנסע לאחור ללא מלווה. ממילא לשאלה זו אין משקל ראייתי רב לאור העובדה כי גם עם מלווה פגע הנהג בכבל שתמך בגשר התאורה.

עולה כי למעט עדויות מטעם הנתבעת וראשית ההודיה של הנהג המתועדת, אין לתובע ראיות כיצד קרתה התאונה או מה היו ההוראות שניתנו לנהג טרם הגעתו לפריקת הכיסאות. אכן הוגשו תצהירים מטעם בית הספר אשר תיארו פגישת תיאום יום לפני הגעת הנהג לפריקת הכיסאות, אולם שעה שההודעה כנגד העיריה, האחראית על בית הספר, נדחתה והעדים מטעמה לא התייצבו, לא ניתן להסתמך על ראיות אלה.

4. מתצהיר הנהג עולה כי הגיע לבית הספר עם עוזר, בחור צעיר בשם אביאל, אשר כיוון אותו בנסיעה לאחור. לטענתו תוך כדי נסיעה איטית וזהירה לאחור, פגעה המשאית בכבל לא מסומן שהיה קשה לזהותו ואת גובהו המדויק.
בחקירתו הנגדית אישר כי הגיע במועד קודם למועד הפריקה, אולם לא זכור לו שראה גשר או כי נתנו לו הוראות ביחס לאותו גשר. ביחס לאירוע תיאר כיצד נכנס בנסיעה קדימה עם המשאית לתוך הרחבה אשר נמצאת מאחורי גשר התאורה והחל בנסיעה לאחור תוך שחלק האחורי של המשאית פונה שמאלה כדי להגיע קרוב למדרגות מהן היה עליו לפרוק את הכיסאות למסיבת הסיום.

את האזור של גשר התאורה והרחבה הנדונה, ניתן לראות בבירור מהתמונות שהגיש התובע לרבות הכבלים הצהובים (ראצ'ט - כפי שכונו על ידי העדים). התובע לא צירף תמונה של גשר התאורה כאשר היה מותקן, לפני שנפל , ואף לא הסביר באופן מלא כיצד עוגן הגשר בכבלים ולהיכן נקשרו בכל הכיוונים .

הנהג הכחיש את הטענה כי פגע בעמוד שהחזיק את הגשר, וטען כי היה כבל שמתחו מראש התורן באלכסון לכיוון הגדר, אשר לא הבחין בו, והפגיעה בו גרמה לקריסת הגשר. עדות התו בע, אשר לא נכח בעת האירו ע, וטען לרא שונה בעדותו כי הנהג פגע בעמוד גשר התאורה, היא גרסה כבושה אשר סותרת אף את פתק ההודאה שביקש התובע מהנהג שיחתום. לכן אין לתת משקל לטענה זו.

5. מעבר לנהג, העיד אביאל כשציין כי באותה תקופה עבד לסירוגין עם הנהג כעוזר בפריקת כיסאות וזאת עת היה תלמיד. בניגוד לטענת התובע כי לא היה מכוון אשר סייע לנהג בנסיעה לאחור, התרשמתי מעדותו המפורטת של אביאל כי נכח במקום וסייע לנהג כפי שהעיד הנהג. את הסתירה בין עדותו לעדות הנהג באשר להיקף עבודתו עמו, ניתן לייחס לעובדה כי ככל הנראה לא מדובר בעובד רשמי אלא הועסק על בסיס "יומיות". סתירות אלו לא פוגמות במהימנות עדותו של אביאל.

העד ידע לתאר במדויק את זירת התאונה, כיצד נכנסה המשאית בנסיעה קדימה לאזור וכיצד נסעה לאחור במהלך ההכוונה ופגעה בכבל שהיה מחובר בצד אחד לראש התורן ומצדו האחר לגדר. מהעדות עולה כי לא נפגעו הכבלים המתוארים בתמונה 6 למוצגי התובע ואשר עוגנו מראש התורן לעץ מצדו השמאלי של שער הכניסה לבית הספר (כאשר נכנסים לבית הספר). מעדויות הנהג ואביאל עולה כי היה כבל נוסף שירד באלכסון מראש התורן לכיוון הגדר או העץ שהיו מימין לשער הכניסה. כבל זה למעשה חסם את אפשרות המשאית לנסוע לאחור למקום הסמוך למדרגות, שם ביקשה לפרוק את הכיסאות.

יוער כי גם בתצהירי בית הספר, למרות שלא מהווים ראייה בהליך זה, לא צוין במפורש כי הנהג הוזהר בדבר הכבלים שתמכו בגשר או כי הונחה לפרוק את כיסאות במקום מסוים בלבד.

מעדות אביאל, אשר העיד כי כיוון את המשאית בנסיעה לאחור וכן מעדות הנהג, עולה כי הכיוון לאחור נועד בעיקר כדי שלא יפגעו ילדים שהיו בשטח בית הספר ועולה כי לא הבחינו שניהם בכבל שהיה בצידה הימני אחורי של המשאית בעת הנסיעה לאחור.
6. מכל האמור לעיל, עולה כי יש לקבל את גרסת הנהג באשר לאופן התרחשות התאונה. מבחינת מכלול הראיות והתמונות שהוגשו, עולה כי המשאית נכנסה בנסיעה קדימה לתוך שטח בית ספר, עברה מתחת לכבלים שעוגנו בעץ משמאל לשער והחלה בנסיעה לאחור עם מכוון. במהלך הנסיעה לאחור, תוך פניית החלק האחורי לצד שמאל , פגעה המשאית בכבל שירד מראש הרגל שהחזיקה את הגשר באלכסון לכיוון הגדר או העץ מצד ימין של השער. פגיעה בכבל זה משכה את גשר התאורה וגרמה לקריסתו.

בנסיבות אלו, אין לקבוע העדר אחריות לנהג המשאית כפי שטענה הנתבעת, ומהתנהגותו לאחר האירוע ונסיבות העניין עולה כי הוא האשם העיקרי בקרות התאונה.

אדם שנוסע לאחור חייב לנקוט משנה זהירות ולהבחין במכשולים בדרך לא רק על פני הקרקע אלא גם חייב להבחין במכשולים בגובה המונעים מהמשאית, אשר גובהה כ- 3.5 מטרים לפי גרסת הנתבעת , לעבור תחתם. נהג משאית צריך לוודא כי המשאית יכולה לעבור מתחת להגבלות גובה, כפי שנדרש הוא לוודא שגובה המשאית מאפשר לו מעבר בטוח מתחת לגשרים ומעברים. הנהג העיד על עצמו כי נהג משאית אינו המקצוע העיקרי שלו ולמעשה מדובר בעסק של אספקת ציוד שבעל העסק הוא גם הנהג.

מהנסיבות עולה כי נהג המשאית לא פעל במיומנות סבירה עת לא בחן את השטח אליו רצה לחזור לאחור. למרות שנעזר במכוון, עלה כי מדובר בנער צעיר ולא מיומן שלא מנע את התאונה. משנה זהירות היה מחויב לאור התמרון בשטח בית הספר ועל כן, עיקר האחריות לקרות התאונה רובצת על נהג המשאית.

שאלת האשם התורם
7. למרות מסקנתי כי עיקר האם רובץ לפתחו של הנהג, יש לבחון האם בנסיבות העניין יש לייחס אשם תורם לתובע באשר לאופן התקנת גשר התאורה. בראיות התובע טען באופן סתמי כי ביום 14.6.15 התקין ביחד עם צוותו את גשר התאורה ואביזרים נוספים.

לא תואר כיצד עוגן הגשר ואלו אישורים ניתנו לתובע כי הגשר הותקן באופן בטיחותי. התובע הפנה לאישור שיש ברשותו בדבר תקינות הגשר ועמידתו בתקן, אולם מסמך זה, אשר לא מצאתי אותו בתיק המוצגים, אין לו קשר לאופן עיגון הגשר.

התובע אף טען בעדותו כי לפי ההסכם עם בית הספר, שגם העתקו לא צורף, האחריות לבטיחות מוטלת על בית הספר, אולם הסכמה חוזית מעין זו אינה פוטרת את התובע מאחריות לבטיחות הגשר שהציב הוא. התובע טען כי היה אישור מהנדס לבטיחות הגשר, אולם גם אישור מעין זה לא הוצג כראייה.

יתכן כי מבחינה הנדסית הגשר היה יציב באופן העיגון האמור של כבלים שנמתחו לכיוונים שונים ועוגנו בין אם במבנים סמוכים ובין אם על עצים או גדרות, אולם התובע לא נתן דעתו לאפשרות כי הכבלים יפריעו לתנועה ועלולים להיפגע מרכב שנכנס לשטח הבמה לצרכי פריקה וטעינה.

אכן לא מדובר באזור שנועד לנסיעת כלי רכב, אולם היה על התובע לצפות כי יתכן ויכנס רכב לשטח האמור ולדאוג לעיגון הגשר בדרך חלופית או לוודא כי כל הגורמים מיודעים לגובה הכבל ולאפשרות הפגיעה בו או לדרוש כי השטח בו הכבל נמוך יותר ייחסם לתנועת כלי רכב או יסומן באופן ברור .

על טיבו של האם התורם (שם מול אשם יוצר אחריות) עמד לאחרונה בית המשפט העליון ברע"א 2809/18 קסברי נ' רוזן, 26.11.18, פסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית:
"אשמו התורם של הניזוק נשען על שני יסודות:
האחד פיזי-סיבתי, ועיקרו בשאלה אם בפועל הוסיפה התנהגותו של הניזוק על הנזק שהסב המזיק. לדוגמה, הכנסת יד למכונה שלא גודרה כהלכה. לכן, בהיעדר קשר סיבתי בין האשם לבין הנזק, הרי שלא נוצר אשם שבגינו ראוי להפחית מסך הפיצוי בו חב המזיק. לדוגמה, נהיגה ללא רישיון או ביטוח אינה מנביעה, כשלעצמה, אשם תורם לתאונה (וראו פסק דיני ב ע"א 8684/11 אלקיים נ' עזבון המנוח ניר יבור, [פורסם בנבו] פסקה 44 והאסמכתאות שם (25.6.2014) (להלן: עניין אלקיים )).

השני הוא יסוד נורמטיבי, ועיקרו בבחינת ממד האשם בהתנהגות הניזוק ( ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 46 לפסק דינו של השופט א' לוי (19.3.2007)).
האשם העצמי של הניזוק נבחן על פי התנהגותו כלפי עצמו ולא ביחס למזיק: "בעוד התרשלות 'יוצרת אחריות' של המזיק נבחנת על פי חובת המתרשל כלפי הזולת, 'האשם העצמי' בוחן את מידת הזהירות בה צריך אדם לנהוג כלפי עצמו וכלפי רכושו"
(ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה-שומרון נ' מעונה חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 51 (11.11.2010); עניין דפרון פסקה ל"א). הקשר הסיבתי הפיזי שנבחן הוא בין מעשיו של הניזוק לבין הנזק שנגרם לו-עצמו, בעוד שבאשם יוצר-אחריות ייבחן קשר סיבתי בין מעשיו של המזיק לבין נזקיו של הניזוק".

עוד הובהר שם כי נבחן האשם התורם על פי מידת האשם המוסרי של המזיק מול הניזוק, ובהתאם, אם יש להפחית את הפיצויים שעל המזיק לשלם וכי מבחן האשם המוסרי איננו מתיימר להיות מבחן מדויק, והוא מושתת על "שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית-המשפט, לאור נסיבותיו של כל מקרה".

8. יישום מבחנים אלו על נסיבות העניין מוביל למסקנה כי יש לייחס לתובע אשר תורם, אם כי בשיעור נמוך. אמנם הנטל על הנתבעת להביא ראיות לשאלת האשם התורם, אולם לצורך בחינתו ניתן לבחון את מכלול הראיות שהוצגו. ניתן לייחס משקל גם למחדלו של התובע להוכיח את אופן עיגון הגשר.

אמנם לא מצאתי כי יש לקבל את טענות הנתבעת שביקשה ליישם על התקנת הגשר את תקנות החשמל (התקנת רשתות חשמל עיליות במתח עד 1000 וולט), וזאת מאחר ולא הוכח שבכבל שנפגע עברו כבלי חשמל.
עם זאת, מעדות התובע והעובד מטעמו, מאור לוי, עולה כי לא עברו כל הכשרה בהתקנת גשרי תאורה ולשיטתם אין הסמכה נדרשת לעניין זה. גם אם נכונה טענה זו, היה ניתן לצפות מהתובע להציג את אישורי הבטיחות שניתנו לו. התובע יכול היה לדאוג לרכושו בצורה טובה יותר לו היה מוודא כי הגשר מעוגן באופן שרכב הנכנס לאזור לפריקה וטעינה לא יוכל להיתקל בכבלי העיגון.

עם זאת, מאחר ולא מדובר באזור המיועד לנסיעת כלי רכב והמשאית הייתה יכולה להימנע מהתמרון לאחור תוך פנייה שמאלה, לו ה ייתה פורקת את הכיסאות במרחק של כ- 10 מטרים מהמקום אלי ורצתה להיכנס בנסיעה לאחור, עולה כי האשם המוסרי של התובע נמוך בהרבה מאשמו של הנהג וראוי להטיל אשם תורם בשיעור נמוך. בנסיבות העניין מצאתי כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 20%.

גובה הנזק
9. בחוות דעתו של השמאי קוזי מטעם התובע פורטו 10 סוגים שונים של ציוד שניזוק והוערך הנזק הישיר לציוד בסך של 137,574 ₪ ל פני מע"מ. השמאי פירט ביחס לציוד המקורי מתי נרכש וביאר חוות דעתו באשר להערכת הנזק. בנוסף הער יך עלות פירוק הציוד שניזוק והרכבת ציוד חלופי ביום האירוע, בסך נוסף של 6,000 ₪ , סכום כולל של 143,574 ₪.

מנגד נסמכה הנתבעת על מהנדס חשמל מטעמה שבחן את הציוד שניזוק והעביר הערותיו לשמאי מטעמה שמצא כי יש לנכות מהציוד בלאי, ולכן אמד את הנזק בסך של 109,555 ₪ בערכי שיפוי, מאחר ולא הוכח כי התובע רכש ציוד חדש תמורת הישן. יוער כי מומחה הנתבעת לא חלק על השמאי קוזי באשר למצב הרכוש והצורך בהחלפת רובו.

לאור הפער המצומצם בין הערכות המומחה הגיעו הצדדים להסכמה למיצוע סכומי הנזק, כמפורט בפערים המפורטים בסעיף 1 למסקנות שמאי הנתבעת. הוסכם בפתח דיון ההוכחות כי סכום הנזק הישיר עומד על סך של 125,000 ₪ נכון למועד הדיון. סכום זה כולל את הדרישה לפיצוי בגין פירוק והרכבת הציוד ביום התאונה. לאור הסכמה זו ומאחר ושמאי הנתבעת לא חלק על כך כי הציוד ניזוק, אין לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה כי לא הוכח גם נזק זה בהעדר הוכחה כי נרכש ציוד חדש. גם אם לא נרכש ציוד זכאי התובע לפיצוי בגין ציוד שניזוק ולכן אין להידרש לטענות להבדל בין שיפוי לכינון, שלא נדרשו הכרעה בהליך זה.

10. מעבר לנזק לציוד העריך השמאי קוזי את הדרישה לפיצוי בגין בדיקות הציוד והשכרת ציוד חלופי.
אשר לעלות הבדיקות, השמאי קוזי אישר 3,600 ₪ על בסיס שתי חשבוניות ואילו שמאי הנתבעת אישר סכום כללי של 1,500 ₪. בעדויות השמאים עלה כי שמאי הנתבעת לא עיין כלל בנספחים עליהם נסמך השמאי קוזי ולא התייחס לחשבוניות. השמאי קוזי הסביר כי אישר שתי חשבוניות למרות שהוצאו במועד מאוחר לנזק מאחר וסביר כי הוצאו סמוך לתשלום.

למרות שחשבוניות הבדיקות הן מהימים 16.8.15 ו- 25.11.15, לא נחקר התובע על מועד הוצאתן ואף השמאי מטעמו לא עומת במישרין איתן. על כן אני מאשר פיצוי בסך 3,600 ₪ עבור בדיקות לציוד שנפגע. ניתן להסתפק בחשבוניות ו לא מצאתי כי נסתרה הטענה כי הסכום שולם.

שכירות ציוד חלופי וחובת הקטנת הנזק
11. התובע דורש סך של 60,600 ₪ על בסיס חשבוניות להשכרת ציוד חלופי. שמאי הנתבעת אישר פיצוי בסך של 3,000 ₪ על בסיס השכרת ציוד ביום האירוע בלבד.

ברכיב זה של התביעה מצאתי כי דרישת התובע מופרזת ובנוסף מנוגדת לחובתו של ניזוק להקטנת הנזק. הדרישה מבוססת על שש חשבוניות, כאשר בתצהיר התובע אין כל תשתית ראייתית ביחס אליהן זולת טענה כללית כי נועדו לספק ציוד לאירועים שהוזמנו מראש. התובע לא צירף יומן אירועים, לא ערך פירוט של כל אירוע ואירוע בו השכיר ציוד, לרבות רשימה מפורטת המסבירה כי הציוד שהושכר זהה לציוד שניזוק בתאונה וכי לא היה ברשות התובע ציוד חלופי. בהעדר פירוט מעין זה, לא ניתן להסתפק בחשבוניות שהוצגו להוכחת שיעור הנזק שנתבע. יוער כי השכרת ציוד חלופי ליום התאונה והרכבתו עלתה רק 3,000 ₪ , כך שהסכומים בחשבוניות שאינן מפורטות מופרזים ולא עולים בקנה אחד עם הנזק שנגרם לציוד.

יתרה מכך, בעדות העובד של התובע אישר בהגינותו כי מעת לעת נדרש התובע להשכיר ציוד כאשר מקיימים יותר מאירוע אחד באותו יום, וזאת לפי הצורך. התובע עצמו ניסה להציג באופן מצומצם את הצורך שלו בהשכרת ציוד חלופי, ללא קשר לנזק שנגרם, ולכן לא ניתן לשלול הטענה כי חלק מהציוד שהושכר נבע מהצורך של התובע להשכיר ציוד לאירועים, ללא קשר לנזק שנגרם לציוד בתאונה.

מעבר לכך, חלה על התובע חובת הקטנת הנזק. התובע הגיש תביעתו לחברת הביטוח רק ביום 18.1.16 דרך סוכן הביטוח ולבקשת הנתבעת מילא הצהרות ומסמכים שונים, לרבות תצהיר בו נטען כי הציוד שנפגע אינו מבוטח. בעדות התובע עלה כי היה לו ביטוח לציוד, אולם משיקוליו הוא בחר שלא להפעיל את הביטוח האישי שלו. התובע לא נתן כל הסבר להימנעותו מלפנות לביטוח הרכוש שלו, ועובדה זו מחזקת את מחדלו להקטין את הנזק.

כמו כן, טענת השמאי קוזי שעלתה לראשונה רק בדיון כי לא ניתן לרכוש תוך מספר ימים את הציוד שנפגע, לא הוכחה. מדובר בטענה כללית שלא פורטה כנדרש, וגם אם יש בסיס לטענה, משך הזמן שנדרש לרכישת ציוד חלופי לא הוכח. מסיבותיו היא התובע לא ה וכיח כלל כי רכש ציוד חלופי ומתי. יוער כי לא נטען כי לתובע לא הייתה יכולת כלכלית לרכוש ציוד חלופי. אין זה סביר כי בגין נזק של כ- 120,000 ₪ יושכר ציוד למשך חודשיים במחיר של מחצית עלות ציוד חדש.

מעיון בחשבוניות עליהן נסמך התובע עולה כי יש רק חשבונית אחת לשכירת ציוד ביוני 2015 בסך של 7,400 ₪ וזאת מעבר לחשבונית בסך של 3,000 ₪ ליום התאונה, בה הכיר שמאי הנתבעת. יש חשבונית אחת ליולי 2015 בסך של 4,700 ₪ ויתר החשבוניות לאוגוסט 2015.

אין זה סביר בעיני כי התובע לא יכול היה למצוא חלופות זולות יותר בחלוף חודש וחצי לאחר התאונה ולאחר שהבין כי הנתבעת לא משלמת את הנזק היה עליו לפעול לרכישת ציוד חלופי. על כן לא מצאתי מקום לאשר חשבוניות לחודש אוגוסט 2015.

מעבר לכך, החשבוניות של אוגוסט כלליות, באופן שלא מאפשר הענקת פיצוי על בסיסן. כך חשבונית מיום 13.8.15 עבור שלושה אירועים בסך של 10,400 ₪ ומיום 2.8.15 בסך של 23,000 ₪ עבור שלושה מופעים. סכומים גבוהים אלו מחייבים פירוט של רכיבי החשבונית ולא ניתן לאשר הסכום ללא פירוט. יתרה מכך בשתי חשבוניות נוספות נכללו גם רכיבים של כוח אדם ששכר התובע, וניסה לגלגל על הנתבעת שלא כדין.

מכל האמור לעיל עולה כי אני מאשר פיצוי עד לסוף יולי 2018 בסכום כולל של 15,100 ₪.

אבדן הכנסות
12. גם רכיב זה של כתב התביעה נועד לניפוח התביעה ולא הוכח. התובע בתצהירו טען באופן סתמי כי מהתאונה הפסיד אירועים בסך של 89,090 ₪ ולהוכחת טענה זו נסמך על מכתב רואה חשבון של העסק בו נטען כי ההכנסה מהעסק בשנת 2015 הייתה הפסד של 89,080 ₪.

מעבר לעובדה כי רואה החשבון לא התייצב להעיד ולא ניתן לתת משקל למכתבו, לא מדובר כלל בחוות דעת המציגה הפסד הכנסות בקשר לתאונה. גם אם נכון הנתון במכתב רואה החשבון, מדובר בנתון חשבונאי לשנת המס 2015 ולא הוכח כל קשר סיבתי בין התאונה להפסד הנטען בשנה זו. על כן התובע לא הוכיח כי זכאי לפיצוי בגין אבדן הכנסות.

סוף דבר
13. מתביעה בסך של 344,935 ₪ עולה כי הנזק שהוכח כי נגרם לתובע עומד על סך של 143,700 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור של 20%, כך שהתובע זכאי לפיצוי בסך של 114,960 ₪.

ככלל, היה מקום לצרף הפרשי הצמדה וריבית ממועד קרות הנזק, אולם שעה שהוסכם גובה הנזק הישיר למועד הדיון, מצאתי כי כל הסכומים יישארו בערכי הקרן למועד פסק הדין. מסקנה זו נובעת גם מניפוח התביעה על ידי התובע.

מנגד, הנתבעת אשר המבוטח במטעמה פגע ברכוש התובע עת נסע לאחור, סירבה לשלם כל תשלום על חשבון החוב, ולו חלקי, ואף סרבלה את ההליך בשליחת הודעות לצדדים שלישיים, אשר חזרה בה מהן רק כדי לחסוך בהוצאות כלפיהם. בנסיבות אלו, למרות שהיה ראוי לשפות את התובע רק על חלק מהוצאותיו, מצאתי כי על הנתבעת לשאת במלוא הוצאות התובע, למעט ביחס לאגרה שהתובע יזכה לשיפוי חלקי לאור ניפוח סכוך התביעה.

שכר השמאי קוזי אמנם שולם על הצד הגבוה, אולם השמאי נדרש לעבודה באיתור עלות הציוד המקורי ובחינת הנזקים, אפשרויות תיקון והצעות מחיר לרכוש חלופי. על כן יש לשפות התובע במלוא שכרו בסך 10,000 ₪ וכן בעלות עדותו בסך של 1,000 ₪.

14. על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע 114,960 ₪.
בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובע עבור השמאי בסך של 11,000 ₪, באגרה בסך של 4,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪.

ניתן היום, ט"ז אדר א' תשע"ט, 21 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.