הדפסה

בית משפט השלום באשקלון ת"א 48325-02-15

בפני
כבוד ה שופט עידו כפכפי

תובעים

  1. דרור לב
  2. עינת לב

ע"י ב"כ עו"ד יוסף אוריין

נגד

נתבעת

שרית פלג
ע"י ב"כ עו"ד ג'ילבר אוחיון

פסק דין

1. הנתבעת רכשה עסק פעיל של גן ילדים והתחייבה להיכנס לנעלי המוכר כלפי בעל הנכס בו פעל הגן. העברת ההתחייבות כלפי המשכיר לנתבעת לא צלחה והנתבעת עזבה את המושכר. האם בנסיבות אלו חייבת הנתבעת לפצות את התובעים בגין נזקים ישירים ועקיפים?

רקע וטענות הצדדים
2. התובעים עוסקים בניהול גני ילדים וחינוך לגיל הרך. בתקופה הרלוונטית לאירועים מושא תביעה זו, ניהלו גן ילדים ברחוב סיני 5 באשקלון בשם " גן דרור" בדירה ששכרו ממשפחת כהן ( להלן: המשכיר) לתקופה בת 40 חודשים, החל מיום 05.04.12 עד ליום 14.08.15. דמי השכירות החודשיים נקבעו לסך של 7 ,365 ₪. התובע עסק בהפעלת הגן והיה מנהלו בפועל. הנתבעת עבדה כסייעת בגן עד לסוף שנת 2013 .

ביום 21.12.13 נחתם הסכם בין התובעים לנתבעת במסגרתו רכשה הנתבעת את הגן על תכולתו. הוסכם כי הנתבעת תיכנס בנעלי התובעים בכל הנוגע לניהול הגן ואף תיקח על עצמה את הזכויות והחובות הנובעות מפעילותו. תמורת רכישת הפעילות וציוד הגן נקבעה תמורה בסך של 37,000 ₪ בצירוף מע"מ ונקבע כי מסירת הגן תבוצע ביום 1.2.14 תוך שהנתבעת התחייבה להחזיר לתובע תשלום עבור מחצית דמי שכירות לחודש פברואר 2014 .

החל מיום 01.02.14 החלה הנתבעת לנהל את הגן. בהסכם התחייבה הנתבעת להעביר את הסכם השכירות על שמה. עם זאת, מאחר ולא עמדה בתנאי הבטוחה להסכם השכירות שהציב בעל הדירה , לא הועבר הסכם השכירות על שמה.

בסוף מאי 2014 לערך , לאחר מחלוקות בין הצדדים ותלונ ות הדדיות למשטרה , עזבה הנתבעת את הדירה יחד עם כל תכולת הגן, מיטלטלין נוספים שנטען שנעקרו מהמושכר בניגוד להסכם, והילדים.
טענות התובעים
3. התובעים טענו כי היה על הנתבעת להסב את הסכם השכירות מול בעלי הדירה על שמה. עם זאת, חרף פניות התובע, לא פעלה הנתבעת בהתאם להתחייבותה ולא העבירה את הסכם השכירות על שמה ואף לא את החיובים השוטפים, למעט חשבון החשמל שאף אותו לבסוף, לא שילמה.

לאחר שהנתבעת קיבלה לידה את ניהול הגן, החל התובע לקבל חיובים שונים עבור הוצאות הגן ובהם חיוב עבור דמי השכירות, אותם לא שילמה הנתבעת. ביום 10.06.14, מועד בו קבעו הצדדים להיפגש ולהידבר, הגיעה בתה של הנתבעת ומסרה לתובע את מפתחות הגן. משהגיע התובע לגן, הופתע לגלות כי הנתבעת הפסיקה את פעילותו, רוקנה אותו מתכולתו ואף גרמה נזק לדירה.

מאחר והתובעים היו קשורים בהסכם שכירות עד ליום 14.08.15 ועל מנת להקטין את נזקם, החליטו להפעיל את הגן מחדש לאחר שיפוץ ותיקון הנזקים בדירה בעלות של 22,360 ₪. ביום 01.09.14 חזרו התובעים להפעיל את הגן, בתחילה עם חמישה חניכים בלבד.

לטענת התובעים, הנתבעת הפרה את ההסכם בכוונת זדון וגזלה את ציוד הגן מתוך מטרה להונות אותם. הנתבעת אף עשתה שימוש במוניטין שצבר " גן דרור" והעבירה את פעילות הגן לכתובת אחרת תחת השם " גן שרית".

התובעים דורשים פיצוי בגין תשלום דמי השכירות ששילמו במקום הנתבעת ממרץ 2014 ועד למועד בו הפעילו מחדש את הגן בספטמבר ( שישה חודשים בסכום של 44,190 ₪) . עבור תקופה זו דורשים פיצוי גם על תשלומים הנלווים לשימוש מכוח הסכם השכירות לרבות תשלומים למשכיר עבור הציוד שהועמד לרשות הגן.

לצורך החזר הפעילות בגן תובעים את עלות שיקום הנזקים בסך של 22,360 ₪ כמו כן, דורשים פיצוי בסך 38,500 ₪ בגין הפעלת הגן בגירעון במשך 11 חודשים ובנוסף פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון, עגמת נפש, אבדן זמן ואבדן הנאה, בסך 10,000 ₪. התביעה הועמדה על סכום כולל של 131,039 ₪.

טענות הנתבעת
4. הנתבעת טענה כי הצעתו המקורית של התובע לא הייתה בדבר מכירת הגן אלא בתחילה הוצע לה להיות הגננת " המובילה" בגן תחת אחת הגננות אותה ביקש התובע לפטר. סוכם כי הנתבעת תיכנס לתפקיד ז ה לאחר שתשוב מנסיעה לחו"ל. ביום חזרתה ארצה, הפתיע אותה התובע עם הצעה אחרת במסגרתה ביקש למכור לה את הגן על זכויותיו והציוד שהיה בו בטענה כי אין הוא יכול לשאת יותר בניהול הגן. הנתבעת הסכימה להצעת התובע אולם טוענת כי התנתה את העסקה (טענה בעל פה) בכך שהצעת המכר תהיה מוסדרת וכי תנאי השכירות יועברו אליה באותם התנאים שהיו בין התובע למשכיר הנכס, לרבות הערבויות שהמציא התובע להבטחת תשלום דמי השכירות. נטען כי סוכם שבנה של הנתבעת ישמש כערב להסכם השכירות בדומה להסכם שהיה עם התובע שגם הוא הביא ערב להבטחת ההסכם.

הנתבעת טענה כי שילמה לתובע סכום של 43,000 ₪, סכום הגדול בהרבה מהתמורה שקיבלה וכן שילמה דמי שכירות לחודשיים ואת ההוצאות השוטפות עבור אחזקת הגן. מאחר והסתבר לנתבעת כי בעל הדירה דורש בטחונות שונים מאלו שדרש מהתובע, ובין היתר דרש ערבות בנקאית בסך 45,000 ₪, ומאחר והנתבעת לא יכלה לעמוד בדרישותיו, היא נאלצה לעזוב את הגן ולעבור למבנה חלופי ששכרה. הנתבעת העלתה טענות לא ברורות בנוגע להצעות שהעלה התובע כדי שתישאר במושכר, נטען כי התובע לא הסכים שהנתבעת תשלם את ההוצאות בהתאם לאסמכתאות תשלום שיעביר לה אלא דרש שתשלם לו מידי חודש סך של 3000 ₪. עוד נטען כי התובע אף הציע לנתבעת להשאיר את שכירות הגן על שמו ולשלם לו בתמורה 2000 שקלים מידי חודש.

לטענת הנתבעת, התובע השתמש בכל אמצעי לפגוע בה ובין היתר, הגיש נגדה תלונה במשטרה בטענת סרק שגנבה לו את הגן. התובע אף הגיע לגן בשעת לילה ונטל ללא רשות את הציוד שהיה בו. רק לאחר התערבות המשטרה בעקבות תלונה שהגישה, החזיר התובע את הציוד.

5. הנתבעת העלתה בנוסף טענות הנוגעות לאופן ניהול הגן על ידי התובע. נטען כי הייתה עדה לתלונות הורים על מצבו הפיסי של הגן ( מראהו, ניקיונו) וכן על התובעים ועל הגננת המובילה בגן וכן כי ההורים התלוננו על תופעת אלימות ששררה בגן. לדבריה, בתקופת עבודתה בגן, זכתה לאהדה והערכה מהורי הילדים בשל מסירותה לילדים ואופן טיפולה בהם. עם קבלת הגן לניהולה, השקיעה את מלוא מרצה בתיקון המחדלים ועיצוב הגן ובנתה את מוניטין הגן מחדש. על רקע המחלוקת שנוצרה מול התובעים ועל אף ההוצאות הכלכליות שהיו כרוכות בכך, נאלצה התובעת לעזוב את הדירה ולעבור למבנה חלופי.

עוד טענה הנתבעת כי הסכם השכירות הוא בין התובעים לבין בעל הדירה וכי אין לה כל מחויבות להסכם זה. כמו כן נטען כי התובעים הם אשר הפרו את ההסכם בניהם בכך שלא דאגו לכך שהסכם השכירות יועבר על שמה באותם התנאים בהם שכרו את הדירה מבעליה.

ביחס לטענות הנוגעות למספר הילדים שהתחנכו בגן והפגיעה בפעילותו, הנתבעת טענה כי בשנת 2013 היו רשומים לגן עשרה ילדים ולא עשרים כפי שטען התובע וכי הסיבה לכך שביקש למכור את פעילות הגן נעוצה בכישלון החרוץ בניהול הגן על ידו ובתלונות הרבות שהגיעו מצד ההורים.

הנתבעת טענה בנוסף כי עמדה לה הזכות לשנות את שם הגן, נוכח רכישתו על כל זכויותיו והתמורה המלאה ששילמה וכי התובעים מנסים להכפיש את שמה על לא עוול בכפה. כמו כן טענה כי היה ואכן קיים חוב בגין דמי שכירות הרי שהוא עבור חודש עד חודש וחצי בלבד מאחר וכבר בסוף חודש מאי 2014 עברה למבנה החלופי.

דיון והכרעה
האם הפרה הנתבעת את ההסכם עם התובעים בכך שלא נטלה על עצמה את ההתחייבויות כלפי המשכיר ?
6. הצדדים חתמו על הסכם פשוט וקצר על הודעת דואר אלקטרוני ששלחה הנתבעת לתובע. סוכם כי מכירת הגן תתבצע תמורת 37,000 שקלים + מע"מ שישולמו בשני תשלומים. מסירת הנכס תהיה ב-01.02.14. הנתבעת התחייבה להחזיר לתובע סכום של 15 ימי שכר דירה בגין חודש פברואר. חוזה השכירות יעבור על שמה וכן כל התשלומים הנלווים להפעל הנכס. עוד נקבע כי כל הציוד בגן יהא שייך לנתבעת למעט שתי עגלות עץ לבובות, מתקן מי עדן והריחנים.

כאמור, הנתבעת טענה כי סוכם בינה לבין התובע שהסכם השכירות יועבר על שמה ויכלול את אותם התנאים שכלל ההסכם עם התובע כולל הערבויות שנתן התובע לבעל הדירה, לטענה זו אין ביטוי בהסכם.

מעבר לכך, מעיון בהסכם השכירות של התובע עם בעלת הדירה, הגב' זיוה כהן ז"ל, עולה כי התובעים התחייבו להפקיד שטר חוב ע"ס 50,000 ₪ חתום על ידם ועל ידי ערב נוסף " טוב ומהימן לשביעות רצונה המלאה של המשכירה" (ס' 9.1 להסכם). עולה מכך כי אף התובעים נדרשו להביא בטוחות כל שהן להבטחת תשלום דמי השכירות וכי בעל הדירה לא הסתפק בערב בלבד, כפי שטענה הנתבעת.

בהתאם לעדותו של יצחק כהן, בעל הדירה בה פעל הגן, פנו אליו התובעים בבקשה להכניס למקום שוכרת אחרת, היא הנתבעת. לדבריו, הציב תנאי של בטוחה לשכירות בדמות ערב טוב או ערבות בנקאית. הנתבעת לא הצליחה לעמוד בתנאי זה ולפיכך לא נחתם הסכם בינו לבינה. במענה לשאלת בית המשפט השיב מר כהן, שהינו עורך דין במקצועו, כי דרש ערב אחד טוב שעובד במקום מסודר לאורך זמן או לחילופין, ערבות בנקאית בשיעור של 40,000 - 50,000 ₪. לדבריו, הבהיר לנתבעת כי ללא בטוחות לא יסכים להתקשרות עמה ולהעברת הסכם השכירות על שמה. הנתבעת אף לא העבירה לו כספים, במישרין או בעקיפין.

בהמשך עדותו אישר מר כהן כי יתכן ועמד על כך שהבטוחה שדרש מהנתבעת תהיה ערבות בנקאית בסך 50,000 ₪ ולא ערב. במענה לשאלה כיצד דחה את ההצעה לבטוחה בדמות ערב טוב השיב כהן כי גילה שהנתבעת הייתה פושטת רגל בעברה ולפיכך החליט להציב תנאי לפיו תחתום הנתבעת על ערבות בנקאית בסך 50,000 ₪. בהמשך אישר שוב כי לא היה מעוניין בערב כלל, " רציתי בטוחה של כסף" (עמ' 12, שורה 9) .

7. התובע העיד בעניין זה כי עובר לחתימת ההסכם עם הנתבעת, לא סוכם דבר בעניין סוגיית הערבות. לטענתו, בפגישה בה נכחו הוא, הנתבעת ובתה ובעל הדירה יצחק כהן, הציג האחרון את התנאים להעברת ההסכם על שמה במסגרתם דרש " ערב טוב", ( עמ' 16, שורה 6) . לדעת התובע, מר כהן התכוון לערב שמרוויח 10,000 ₪ ולא 5000 ₪. לדבריו, טרם החתימה על ההסכם, הנתבעת אמרה שהיא מסוגלת להתמודד עם התנאים שהציב כהן.

במענה לשאלה, האם הנתבעת אמרה לו שהיא מוכנה להתקשר בהסכם באותם התנאים בהם התקשר הוא, השיב התובע: "לא דיברנו על אותם תנאים שלי, אמרתי לה שאני לא קובע תנאים, זה לפי התנאים של איציק." ( עמ' 16, שורה 26) כמו כן טען התובע כי הנתבעת שאלה אותו מה היו התנאים שלו עם בעל הדירה והוא השיב לה שהביא ערב טוב.

בהמשך העיד התובע כי על רקע דרישות בעל הדירה, שאל את הנתבעת האם יש באפשרותה לארגן ערבות בנקאית בסכום של 40,000 ₪ ואילו היא ענתה בחיוב " אמרה לי כן, אין בעיה" ( עמ' 16, שורה 30). הנתבע הכחיש מכל וכל שהבטיח לנתבעת כי בעל הדירה יסכים לכך שבנה יהא ערב עבורה. לטענתו, ניסה לשכנע את איציק כהן להסכים לכך ואף הסכים לקחת על עצמו 20,000 ₪ מסכום הערבות הבנקאית.

בהתאם לגרסת התובע, הפגישה בין הנתבעת לבעל הדירה התקיימה בסמוך לחתימת ההסכם ביניהם. (אם כי לא זכר האם הפגישה התקיימה לפני או אחרי ההתקשרות עם הנתבעת). לטענתו, היה באפשרות הנתבעת לסגת מההסכם כאשר שמעה את תנאי השכירות ומאחר ולא ביקשה לבטל את ההסכם, עולה שקיבלה על עצמה לעמוד בתנאים.

8. מבחינת טענות הצדדים התרשמתי כי יש לקבל את גרסת התובע לפיה הנתבעת הפרה את ההסכם שנחתם ביניהם. התחייבות זו בהסכם כי החוזה יעבור על שמה של הנתבעת לא מטילה על התובע מעשה שעליו לבצע, אלא מדובר בהתחייבות של הנתבעת לגרום לכך כי הסכם השכירות יעבור על שמה. תנאי זה לא נקבע כתנאי מתלה בהסכם ומשתמע מהתנהגות הצדדים וניסוח ההסכם כי מדובר בהתחייבות של הנתבעת לעשות כל שנדרש כדי שהשכירות תעבור על שמה.

הנתבעת נפגשה עם בעל הדירה, שמעה את הדרישות שהציב כתנאי להעברת החוזה והסכימה להן. הדברים עולים במפורש מעדותם של התובע ושל בעל הדירה, יצחק כהן. על אף שלא היה באפשרותה לעמוד בתנאי הערבות הבנקאית, לא ביקשה הנתבעת לחזור בה מן ההסכם אלא המשיכה להפעיל את הגן תוך הצגת מצגי שווא בפני התובע אשר האמין שעניין העברת הסכם השכירות על שמה, יוסדר.

9. מעבר לכך, אף אם אקבל את הטענה שלא היה באפשרות הנתבעת להעביר את הסכם השכירות על שמה הרי שאין ספק כי היה עליה להעביר את דמי השכירות לתובע אשר נאלץ להמשיך לעמוד בתשלומי השכירות מול בעל הדירה. אני נותן אמון בגרסת התובע לפיה ניסה בכל דרך לקיים את ההסכם ולהעביר את חוזה השכירות על שמה של הנתבעת, אף במחיר לקיחת חלק מהערבות הבנקאית על עצמו.

יוער כי עוד בכתב הגנתה הציגה הנתבעת טענות סותרות ביחס לסיבה בגינה לא התקשרה בהסכם עם בעל הדירה ועזבה את הדירה למקום חלופי : בסעיף 20 לכתב ההגנה טענה כי נאלצה לעבור למבנה חלופי בשל הבטוחה שדרש ממנה בעל הדירה ומאחר ולא יכלה לעמוד בדרישותיו ואילו בסעיף 25 טענה כי נאלצה לעזוב את הגן " לאור מחלוקת והמרירות הקשה שבאה מצד התובעים".

בעדותה טענה הנתבעת כי לא הצליחה להגיע להסכם עם בעל הדירה על רקע חילוקי דעות הנוגעים לאופי הבטוחה: "דרור אמר לי שההסכם יוכל להיות על ידי ערב אחד שעובד ומשתכר ולי אין אף אחד אחר פה, הוא לא הסכים לקבל את זה, הוא רצה משהו אחר... " ( עמ' 28, שורה 3) . בהמשך עדותה טענה כי הציעה את בנה שהיה אז בן 32 , כערב. בתקופה הרלוונטית עבד בתחנת דלק והרוויח 6 ,000 ₪ לחודש. לדבריה, לא ניסתה להביא ערובה חלופית תחת בנה.

בהקשר לכך, אני נותן אמון בעדותו של התובע לפיה לא הבטיח לנתבעת שהסכם השכירות יועבר אליה בתנאים שהיו בינו לבין בעל הדירה . מסקנה זו נובעת מהעובדה כי אין לכך ביטוי בהסכם בין הצדדים ומאחר ולא היה בכוחו של התובע להבטיח שבעל הדירה יסכים לאותם התנאים . על הנתבעת היה לברר מראש את יכולתה לקחת על עצמה את ההתחייבויות בהסכם השכירות. בביצוע ההסכם פעלה בחוסר תום לב בכך שלא הודיעה בהזדמנות הראשונה כי אין באפשרותה לעמוד בתנאי חוזה השכירות ולבקש לסגת מההסכם. אף הנסיבות בהן חתמה על הסכם שכירות לנכס חלופי מצביעות על חוסר תום הלב שעה שכבר ביום 7.5.14 התקשרה בהסכם שכירות לנכס אחר בדמי שכירות נמוכים יותר בסך של 6,429 ₪ (מוצג ג'1).

במענה לשאלה מדוע לא ויתרה על ההסכם משנוכחה לדעת כי אין לה אפשרות לעמוד בו השיבה הנתבעת שריחמה על הילדים ולפיכך, בדעה אחת עם הוריהם החליטה לעבור משם. "ההורים במצח נחושה לא רצו לשמוע על דבר כזה" (עמ' 29, שורה 28). עם זאת, בתגובה לשאלה מדוע לא הביאה אחת אחד ההורים או יותר שיעיד על אמי נות דבריה טענה הנתבעת כי הם "לא יכלו לבוא", (שורה 32) .

לא ניתן להתייחס לשני התצהירים שביקשה הנתבעת להגיש בשלב ההוכחות מאחר והמצהירים, הורי ילדים בגן, לא התייצבו בבית המשפט על מנת להיחקר על תצהירם וכן לאור השלב הדיוני בו התבקש להגישם. ב"כ הנתבעת, ללא היתר, צירף לסיכומיו ראיות אלו ומדובר בפעולה שאסור לעשותה ויש להתעלם מכל מסמך שצורף בדרך זו.

טענת הנתבעת כי ההורים בחרו בה להמשיך לנהל את הגן, לא רק שלא הוכחה אלא שאף היא איננה רלוונטית ואין היא מהווה הצדקה למעשיה של הנתבעת. הנתבעת הייתה מחויבת לעמוד בתנאי ההסכם עליו חתמה. גם אם ההורים ביקשו שתמשיך לנהל את הגן, כטענתה שלא הוכחה , אין הדבר מהווה עילה לאי עמידתה בתנאי ההסכם.

10. הנתבעת טענה בנוסף כי רצתה לשלם לתובע את דמי השכירות חודש בחודשו, אולם הוא דרש עוד 3000 ₪. טענה זו לא הוזכרה בתצהירה של הנתבעת. בהתאם לאמור בסעיף 15 לתצהירה, דרישת התובע שתשלם לו 3000 ₪ מידי חודש הייתה בתגובה לבקשת הנתבעת לקבל את הוראות תשלום החיובים השוטפים. בנוסף נטען בתצהיר כי התובע הציע להשאיר את הסכם השכירות על שמו ובתמורה תשלם לו הנתבעת סך של 2000 שקלים מידי חודש.

בעדותה אישרה הנתבעת כי לא השיבה למכתב ההתראה שקיבלה מעורך דינו של התובע (נספח ג' לתצהירי התובעים) ואף ל"שתיקה" זו יש השלכות על מהימנות טענותיה. לטענתה, הצעתה לתשלום דמי השכירות ישירות אליו, הועברה לתובע בעת שהגיע לביקור אצלה. עולה כי אין בסיס לטענת הנתבעת לפיה הציעה לתובע להעביר את התשלום ישירות אליו והוא סירב לכך. ביחס לטענתה כי דרש ממנה תשלום של 3000 ₪ עבור הוצאות שוטפות, התובע הכחיש טענה זו.
איני מקבל את טענת הנתבעת כי ניסתה לפתור את הקושי בעמידה בדרישות המשכיר וכי התובע סיכל ניסיונות אלו. נהפוך הוא, מהימנה עליי עדות התובע כי ניסה לחפש פתרונות למצב שנוצר ואף הציע שותפות עם הנתבעת, אולם הצעותיו לא עניינו את הנתבעת והיא פסלה אותן על הסף.

כאשר הבין שהנתבעת לא מתכוונת לעמוד בהסכם ביניהם ואף לא העבירה לו את תשלומי השכירות והמיסים, ביקש ממנה לצאת מהגן. לטענתו, ביקש מהנתבעת " עשרות פעמים" לצאת עד אשר איימה עליו שאם יתקשר אליה שוב, תגיד נגדו תלונה בגין הטרדה. טענות התובע נתמכות במכתב שכתב בזמן אמת להורי ילדי הגן (נספח ד' לתצהירו מיום 7.5.14, שנרשם בו בטעות 5.7.17) .

אכן התובע נקט בצד חד צדדי של נטילת המיטלטלין מהגן, פעולה בגינה הגישה הנתבעת תלונה ביום 23.5.14, בעקבותיה השיב התובע את הציוד שנטל. אולם פעולה נואשת זו של התובע, אינה מעידה על כך כי הוא זה שהפר את ההסכם בין הצדדים. לאחר שהושב הציוד התברר לתובע כי סמוך לאחר מכן, עזבה הנתבעת את הגן ביום 10.06.14 ועברה למקום אחר יחד עם הילדים שהיו רשומים לגן.

כאמור לעיל, יש בסיס לטענת התובע לפיה המעבר לגן אחר היטיב עם הנתבעת מבחינה כלכלית שכן נדרשה לשלם שכר דירה נמוך יותר בהשוואה לדירה שעזבה. מהסכם השכירות שנחתם בין הנתבעת לבעלי הנכס ברח' גבעתי 50 אשקלון (נספח ג'1 לתצהירי התובעים) עולה כי דמי השכירות היו 6429 ₪ לחודש, סכום הנמוך ב-936 ₪ משכר הדירה שהיה עליה לשלם בדירה ששכר התובע. עובדה זו משליכה על מהימנות גרסתה של הנתבעת ומהווה ראיה לכך שככל הנראה, לא התאמצה הנתבעת לקיים את ההסכם עם התובע מאחר ועמדה לה חלופה כדאית יותר מבחינה כלכלית.

11. אשר לטענות הנתבעת ביחס לליקויים שהיו בגן בעת שהיה בבעלות התובע, מדובר בטענות שאינן רלוונטיות לסוגיה שבמחלוקת, שאלת הפרת החוזה ותוצאות ההפרה, ונועדו ככל הנראה להציג את התובעים באור שלילי . מעבר לכך, מדובר בטענות שלא נתמכו בראיות כלשהן ולפיכך, יש לדחותן . בעניין זה מסר התובע בעדותו כי אירע מקרה בו אחד הילדים יצא מן הגן וכן מקרה נוסף בו התבקש על ידי משרד הבריאות לתקן מספר ליקויים בגן והוא פעל בהתאם להנחיות.

ביחס לטענות הנתבעת בדבר אלימות בגן, גם אלו לא הוכחו. הנתבע טען כי לא ידוע לו על אלימות שהייתה בגן. לטענתו, המצב היה טוב מאוד והגן תפקד לשביעות רצונו ולא ידוע לו על טענות של הורים כלפי הצוות או הגננת.

מהאמור לעיל עולה כי הנתבעת הפרה את ההסכם עם התובעים בכך שלא העבירה את הסכם השכירות על שמה ולא שילמה את תשלומי השכירות והתשלומים הנלווים. התובע הודה למעשה כי קיבל את התמורה הנקובה בהסכם (37,000 ₪ בצירוף מע"מ ואכן לא נתבע כל סעד בגין רכיב זה). מעבר לסכום זה לא הוכיחה הנתבעת כי שילמה סכומים נוספים, ואין די בטענתה הסתמית כי שילמה עבור חודשיים, שלא נתמכה בכל מסמך ואך לא פורט עבור אילו חודשים שילמה. חרף העובדה שהתובעים קיימו את חלקם בהסכם והעבירו לנתבעת את הגן על תכולתו וכן העבירו לה את תשלומי ההורים , נותרו הם ללא מקורות הכנסה ומול חיובים שוטפים שהלכו והצטברו. בנסיבות אלו הפרה הנתבעת הפרה יסודית את התנאי המרכזי בהסכם, מאחר וכל תכלית ההסכם הייתה התנתקות של התובע מהפעלת הגן והעלות הכלכלית הכרוכה בניהולו, וזאת על רקע נסיבותיו האישיות שמנעו ממנו להמשיך ולנהל את הגן.

כל המסקנות המפורטות לעיל מבוססות גם על ההתרשמות מעדות התובע אל מול הנתבעת. התרשמתי כי התובע אדם הגון שניסה להקטין את נזקו לאחר שהתקשרות פשוטה שערך סוכלה על ידי התעלמות הנתבעת מחובתה להעביר את השכירות על שמה. עדות התובעת הייתה במישור הטכני מאחר ולא הייתה בקשר ישיר עם הנתבעת. אל מול עדות התובע והעדים מטעמו, לרבות בעל הדירה שהבהיר את הדרישות שהעמיד, העידה הנתבעת באופן מתחמק ומתחכם, ועדותה לא הותירה רושם טוב. התרשמות זו מחזקת את המסקנות העובדתיות להעדיף את גרסת התובע.

האם נטלה הנתבעת ציוד שלא נמכר לה וגרמה לנזקים במושכר בו פעל הגן?
12. בתצהירו טען התובע כי הנתבעת "גילחה" את תכולת הגן והשאירה במקום הרס וחורבן: עקרה אסלות ממקומן , נטלה מקרר שהיה שייך לבעל הנכס ופירקה את הפרגולה שהייתה מותקנת במקום. תימוכין לטענותיו צירף התובע תמונות המעידות על ההרס שהותירה הנתבעת בדירה.

בהתאם לעדותו של בעל הדירה, בעת יציאתה מהמקום " זרעה" הנתבעת הגן הרס מוחלט. "מדבר על עקירת אסלות... זה היה חדר שירותים אחד שהוסב לשתי אסלות מיוחדות לגן בהזמנה. כל זה נעקר מהקירות. בקומה למעלה היה חדר ארונות ששימש לאחסון של צעצועים ומשחקים, הכל נעקר ופורק מהמקום. מזגנים שנעקרו, פרגולת אלומיניום שהייתה מותקנת בחצר..." ( עמ' 9, שורה 18) .
לטענתו, התובע פנה אליו וסיפר לו שביקש להגיש תלונה במשטרה בגין מעשי הנתבעת אולם נאמר לו שרק בעל הציוד שנלקח רשאי להגיש תלונה. בשל כך ניגש הוא למשטרה והגיש תלונה. במענה לשאלה האם גבה מהתובעים תשלום בגין הנזקים השיב כהן כי אינו זוכר.

ביחס לציוד שנלקח מהגן, אמנם נקבע בהסכם כי כל הציוד שנמצא בגן יהא בבעלות הנתבעת. עם זאת ההסכם לא פירט את הציוד שנמכר לנתבע ת למעט שני פריטים שברור ששימשו את הגן. לא נסתרה הטענה כי הנתבעת קיבלה לידיה את הסכם השכירות המציין אילו פריטים מהווים רכוש המשכיר. פרשנות סבירה ונוהג מקובל הוא כי ישנם מחוברים לדירה כי לא מקובל לקחתם עם סיום יחסי שכירות, אלא אם נקבע במפורש אחרת. אדם סביר לא ייקח עמו אסלות, ארונות מחוברים לקיר, מזגנים ופרגולה. הכוונה בהסכם הייתה כי נמכר לנתבעת ה ציוד בו משתמשים בגן ילדים כגון שולחנות, כסאות, מתקני משחקים וכיוצא באלה. העובדה שבהסכם מצוין במפורש כי שתי עגלות עץ לבובות, מתקן מי עדן והריחנים לא יועברו לנתבעת, מחזקים לטעמי מסקנה זו שכן מפריטים אלו ניתן ללמוד על אופי הציוד אותו התכוון התובע להעביר לנתבעת.

ואכן, בעדותו טען התובע כי התכוון למכור את הגן על המיטלטלין שלו כגון כסאות ושולחנות. לטענתו, הפירוט ביחס למהות הציוד שיימסר לנתבעת נעשה בעל פה. בתגובה לטענה שמכר את הגן יחד עם המיטלטלין, הילדים והמוניטין שלו, השיב התובע: "מכרתי את הכל. את כל מה שהיה שלי", ( עמ' 14, שורה 1) . תשובה זו עולה בקנה אחד עם עדותו של מר כהן לפיה גם ציוד שהיה שייך לו, נלקח. תשובת התובע אף מתיישבת עם ההיגיון הסביר לפיו לא יתכן שהתובע יעביר לנתבעת ציוד שאינו שייך לו.

עיון בחוזה השכירות שנחתם בין התובע לבעלי הדירה (נספח א' לתצהיר התובעים) מלמד כי התובעים התחייבו להחזיר למשכיר את הדירה יחד עם המזגנים שהותקנו בהם, כיריים חשמליות, תנור חשמלי, מקרר ושאר המחוברים (ס' 6.5 להסכם) התחייבות זו מלמדת כי לא יתכן שהתובע הסכים להעביר פריטים אלו לנתבעת. (יוער כי בלשון הסעיף טעות סופר אולם ברור מהאמור בו, ומסעיף 6.3, כי הכוונה כי היא כי השוכר משלם תשלומים שמגולמים בהסכם השכירות, בסופם המיטלטלין בגן עוברים לבעלות השוכר, למעט הפרי טים הנ"ל המפרטים בסעיף.
בנוגע לפרגולה, עלה כי הנתבעת אף פירקה פרגולה שהייתה מותקנת בחצר הנכס. בהתאם לעדותו של מר כהן, הפרגולה הוחזרה למקום לאחר הגשת התלונה במשטרה. עם זאת לטענתו, נגרמו לה נזקים רבים והיא לא הייתה באותו מצב בו נלקחה.
עולה כי הנתבעת הפרה את ההסכם גם בכך שנטלה מיטלטלין אשר לא נכללו בתמורת המכר וגרמה נזקים למושכר.

שיעור הנזק
13. ככלל לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), נפגע מהפרת הסכם זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה, שהינם תוצאה מסתברת של ההפרה. בנוסף, לפי סעיף 14 (ב) על המפר לשפות את הנפגע מההפרה על הוצאות סבירות למניעת הנזק או הקטנתו. מהאמור לעיל עולה כי התובע הוכיח שהנתבעת גרמה לנזקים בדירה וכן נטלה ציוד שהיה שייך לבעל הדירה. התובע טען כי מאחר ונותר כבול בהסכם השכירות ועל מנת לצמצם את נזקיו, החליט לשפץ את הדירה על מנת להפעיל בה שוב מחדש גן ילדים. מהראיות עולה כי משך התקופה שנותרה לחוזה השכירות הייתה כ- 14 חודשים בהם היו צפויים התובע להוצאות שוטפות. לפי עדותו של התובע מדובר בסכום של כ- 12,000 ש" ח לחודש, קרי חוב אפשרי של כ- 170,000 ₪. נדמה כי הערכה זו של התובע קצת מוגזמת מאחר ולא הוכח הוצאות חודשיות שוטפות של כ- 4,600 ₪ לחודש מעבר לשכירות. נדמה כי סך הנזק הצפוי היה כ- 120,000 ₪ ולא מעבר לכך, ובהתאם לכך יש לבחון את סבירות פעולות התובע להקטנת הנזק.

התובע העיד כי ניסה להשכיר את הנכס לדייר אחר ואף שילם דמי תיווך לאיתור דייר חלופי, אולם הסתבר כי הדרך היחידה לצמצום הנזקים היא שיקומו של הגן והפעלתו בשנית. טענות אלו לא נסתרו ועל כן הבסיס לחישוב הנזקים של התובעים לא נסתר. מאחר והתובעים החלו להפעיל את הגן רק בספטמבר 2014, נותרו הם עם מלוא החיובים ממועד בו לא שילמה הנתבעת את החיובים עד למועד בו הפעילו את הגן. על כן זכאים התובעים לשיפוי מלוא הוצאותיהם בתקופה זו.

הנזקים שנתבעו בסעיף 36 לכתב התביעה (מופעים גם בסעיף 40 ב')
14. לא נסתרה הטענה כי מחודש מרץ לא שילמה הנתבעת וכי התובעים שילמו את מלוא דמי השכירות לבעל הנכס. על כן על הנתבעת לשלם 44,190 ₪ בגין שישה חודשי שכירות, כמבוקש בסעיף 36 א' לכתב התביעה. בסיכומיו דרש התובע לראשונה תשלום עבור מחצית חודש פברואר 2014 שלטענתו לא שולמה בניגוד להתחייבות בהסכם. סעד זה לא התבקש בכתב התביעה ולא התמלאו התנאים המיוחדים המצדיקים מתן סעד שלא נתבע.
התובע צרף לתצהירו מסמכים אודות חיובי ארנונה, מים ודמי אחזקה לנכס ופירט בתצהירו את הסכום שדורש בגין כל רכיב. נתונים אלו לא נסתרו ועל כן על הנתבעת לשלם בגין רכיבים אלה סכום נוסף של 6,046 ₪, כמבוקש בסעיפים 36 ב' – ד' לכתב התביעה.
הסכום שנתבע בסעיף 36 ו' לכתב התביעה מגולם ממילא בדמי השכירות, כאמור בסעיף 6.3 להסכם השכירות. מאחר ונתבעו דמי שכירות עד לספטמבר 2014 ומאחר וממילא מכר התובע את הציוד לנתבעת וקיבל תמורה בגין מכירה זו, אינו זכאי לסעד ברכיב זה.

על כן על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 50,236 ₪ בגין דמי השכירות וההוצאות הנלוות להחזקת הנכס. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, 1.6.2014.

הנזקים שנתבעו בסעיף 40 לכתב התביעה
15. לטענת התובע שילם סך של 22,360 ₪ לצורך סיוד ותיקון הנזקים בדירה ואיתור גננת שתפעיל את הגן, כמפורט בסעיף 31 לכתב התביעה. כאמור לעיל, הוצאות התובעים להפעלת הגן הינן הוצאות סבירות לצורך הקטנת הנזק. כמו כן, לאור חובתם כלפי בעל הנכס, היה עליהם לתקן כל פגם או נזק שגרמה התובעת ולהשיב ציוד שנלקח.

תימוכין לטענותיו צירף התובע קבלות המעידות על התשלומים ששילם:
קבלה ע"ס 4000 ₪ מיום 22.06.14 עבור צביעת בית + תיקונים, עליה רישום בכתב יד: "נשאר עוד 3650" (נספח ה2 לתצהיר התובע) .
קבלה ע"ס 4000 ₪ מיום 26.06.14 עבור שיפוץ בית, צביעה ותיקונים (נספח ה3).
קבלה ע"ס 1180 ₪ מיום 05.07.14 עבור הרכבת פרגולה (נספח ה4)
חשבונית מס ע"ס 1100 ₪ מיום 16.09.14 עבור החלפת מנגנון, צלינדר ואינסרט לפלדלת (נספח ה7).

התובע צירף בנוסף חשבונית מס המעידה על מזגן שרכש בסך 5450 ₪ ביום 06.08.13 (נספח ה5). כמו כן צירף קבלה ע"ס 2360 ₪ בגין דמי תיווך. לטענת התובע ניסה להביא שוכר אחר תחת הנתבעת ולפיכך שכר שירותי תיווך. ואכן בסופו של יום התקשר בהסכם עם זוג בשם אבי וכנרת כהן. לטענתו, כנרת נכנסה לגן כגננת ובהמשך רכשו ממנו בני הזוג את הגן.

16. המסמכים שצרף התובע מסתכמים לסך של 18,090 ₪. עצם הצורך בביצוע שיפוצים לאור הרס שהותירה הנתבעת במושכר, לא נסתר. כמו כן, לא נסתרו ההוצאות שנתמכו במסמכים. עם זאת, התובע לא פירט בתצהירו כיצד ומתי שילם את יתרת התשלום לקבלן השיפוצים ולא מצאתי מקום לאשר תשלום שלא גובה בחשבונית, גם אם שולם בפועל (מאחר ותשלום נוסף לא הוכח). גם הצורך בתשלום דמי תיווך לא נסתר. אשר למזגנים, מדובר בחשבונית מיום 6.8.13 ממנה עולה כי מיועדת לכתובת בה פעל הגן. אמנם חשבונית זו קודמת למועד נטישת המושכר, אולם עולה ממנה כי התובעים התקינו מזגנים אלה במושכר. לא נסתרה הטענה כי הנתבעת נטלה ללא רשות שני מזגנים, ולכן גם אם לא רכשו התובעים מזגנים חדשים, זכאים הם לשיפוי בגין הוצאה זו.

על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים בגין ההוצאות בסעיף 40 א לכתב התביעה, סך של 18,090 ₪. סכום זה יישאה הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.14, מועד תחילת הפעלת הגן על ידם.

נזקים בגין הפסד תפעולי מהפעלת הגן - פגיעה בהכנסות
17. התובעים טוענים כי נאלצו לשוב ולהפעיל את הגן ובחודשים הראשונים, עד לצבירת חניכים נוספים בגן, נגרמו להם הפסדים תפעוליים מהפעלת הגן. נתבע בסך של 3,500 ₪ לחודש בגין הפעלה בגירעון וזאת למשך 11 חודשים, סכום כולל של 38,500 ש"ח. בתצהיר נטען באופן כללי כי מדובר בפגיעה של ממש בהכנסות ולפי הערכת התובע מדובר בפגיעה של 3,500 ₪ לחודש.

בהתאם לעדותו של התובע, שב להפעיל את הגן ב- 01.09.14. בתחילה עם 4 חניכים בלבד ולקראת מכירתו לגב' כהן כנרת, חודש טרם סיום החוזה, היו בגן עשרה חניכים. מצאתי קושי עיוני לאשר פיצוי ברכיב זה. עצם הקטנת הנזק היא החזרה להפעיל את הגן כדי לממן את תשלומי השכירות. כדי לזכות בפיצוי, יש להוכיח כי הגן הפסיד כסף בחודשי פעולה אלו.

בהתאם לגרסת התובע, בשנת 2013, בעת שהנתבעת לקחה את ניהול הגן לידה, היו רשומים לגן עשרים ילדים. בניגוד לכך טענה הנתבעת כי היו רשומים לגן עשרה ילדים בלבד. על רקע התרשמותי מהנתבעת ומהעדר מהימנות טענותיה, הנני נותן אמו ן בגרסתו של התובע בעניין זה וכן בטענתו לפיה חזר להפעיל את הגן עם ארבעה חניכים בלבד עד אשר מכרו לצד שלישי, כשהוא מונה עשרה ילדים. גם אם אישרה הנתבעת כי הפעלת גן עם חמישה ילדים היא הפעלה גרעונית, התובע לא הוכיח כי אכן נגרמו לו הפסדים ומתי הצליח הגן להתאזן כלכלית. נסיבות העניין אינן מצדיקות מתן פיצוי בגין אבדן הרווחים שנתבע.

מעבר לכך, לא מצאתי כי די בטענותיו הלקוניות של התובע כדי להוכיח את שיעור הנזק. לא מדובר במקרה בו הובאו מספיק נתונים המאפשרים לבית המשפט להעריך את גובה הפיצוי הראוי. לא הונח כל תחשיב אפשרי או נתונים בבסיסו ולכן לא הוכח הנזק בראש נזק זה. (השווה, ע"א 4232/13 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נ' בלום, 29.1.15).

נזק לא ממוני
18. התובעים דורשים פיצוי בסך 10,000 ₪ עקב המתח הנפשי אליו נקלעו עת נשארו ללא מקור הכנסה ונאלצו לשאת בהוצאות כדי לשוב ולהפעיל את הגן. התובע תיאר את תחושותיו בעמ' 19 לפר', ש' 23:
"קודם כל נזק הכי גדול נפשי שנגרם לי, לא תובע על זה. זה באמת תקופה שלא מאחל לשונאים שלי, התחושה שלי שבן אדם יושב לי על הצוואר ולוחץ ואתה לא יודע מתי יגמר לך האוויר ובמקום שהנתבעת תקל עליי קצת שהיא תעזוב, לא עוזבת ושומרת את הקלפים והבנקים לוחצים עליי ומגיע לחדל פרעון."

ככלל, הפרת התקשרות עסקית אינה מזכה בפיצוי בגין נזק לא ממוני. אולם ביחסי אמון, במצבים של זדון, או התנהגות פוגענית או מעליבה במיוחד, ניתן לפסוק פיצוי מעין זה (ראה ע"א 4232/13 הנ"ל, בפסקה 38 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית).

מהממצאים לעיל עולה כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב בקיום החוזה ואף פעלה בזדון עת נטלה עמה ציוד שלא נמכר לה. פעולות הנתבעת גרמו לתובע לחץ נפשי ואילצו אותו לחרוג מתכניותיו לא לנהל את הגן. נסיבות אלו מצדיקות פיצוי בגין נזק לא ממוני והסכום שנתבע בראש נזק זה הינו מידתי לנזק שנגרם.
על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים 10,000 ₪ (נכון למועד פסק הדין) בגין נזק לא ממוני.

סוף דבר
19. הנתבעת רכשה את פעילות הגן, אולם הפרה את תנאי ההסכם בכך שלא פעלה להעברת ההתחייבויות כלפי המשכיר על שמה, וכן נטשה את המושכר תוך גרימת נזקים.
אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים הבאים:
א. סך של 50,236 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1 .6.2014 - בגין דמי השכירות וההוצאות הנלוות להחזקת הנכס.
ב. סך של 18,090 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.14 – בגין נזקים למושכר והוצאות להפעלת הגן.
ג. סך של 10,000 ₪ בגין נזק לא ממוני.

הנתבעת תישא בהוצאות התובעים וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ז, 20 יולי 2017, בהעדר הצדדים.