הדפסה

בית משפט השלום באשקלון ת"א 39007-11-18

התובעת:
המכללה האקדמית ספיר (ע"ר)

ע"י ב"כ עו"ד אדיר לשם

נ ג ד

הנתבעת:
רשות מקרקעי ישראל - מחוז דרום

ע"י פרקליטות מחוז דרום באמצעות עו"ד תהילה שמשון

פסק דין

התביעה ותמצית המחלוקת
תביעה זו היא תביעה כספית על סך 119,228 שקלים ועניינה החזר דמי שימוש שנגבו על ידי הנתבעת (רמ"י) מאת התובעת בשנת 2016 בזיקה לעסקת הקצאתו של מגרש 115.

מגרש 115, הידוע גם כגוש 2836 חלקות 6 ,10 ו 12 (בחלק), הוא מגרש ששטחו כ – 9,844 מ"ר בישוב גבים והוא מהווה חלק מחטיבת קרקע ששטחה כ- 123 דונם שהוחכרה למועצה האזורית שער הנגב (להלן: "המועצה") במסגרת חוזה חכירה מיום 21.6.81 (נספח 1).
בשנת 2016 ובהסכמת המועצה, שוויתרה למעשה על זכותה במגרש זה, הוקצה מגרש 115 לתובעת בחוזה חכירה מיום 17.2.16 (נספח 24). עסקה זו, היא שהביאה להטלת חיוב דמי שימוש בגין 15 שנות שימוש וכדי סך של 206,601 שקלים + מע"מ שאין חולק כי שולם.

המחלוקת המצריכה הכרעה בפסק דין זה נוגעת לשאלה האם הנתבעת זכאית היתה לגבות דמי שימוש אף לגבי תקופה שהחיוב עבורה התיישן לכאורה (להלן: "החיוב שהתיישן") בהינתן המגבלה הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), לפיה תביעה כספית מתיישנת בחלוף 7 שנים מקום העילה.

ניתן לחדד ולומר כי בענייננו ובהינתן הסתמכותה של הנתבעת בעיקר על הוראת ההחרגה הנתונה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, מתמקדת המחלוקת בשאלה האם הנתבעת ידעה ו/או היתה אמורה לדעת אודות החזקתה ושימושה של התובעת במגרש 115 בזמן החזקתו בפועל, קרי - בתקופה שראשיתה בחודש ינואר 1980 לערך.

לשיטת התובעת – הנתבעת לא היתה רשאית לגבות את החיוב שהתיישן ולמעשה התניית הסכמתה של זו לחתום על חוזה חכירה אל מול התובעת לגבי מגרש 115, בפירעון מלוא דמי השימוש, לרבות החיוב שהתיישן, היא בבחינת גבייה פאסיבית אסורה בהינתן הרציונל העומד בבסיס ההלכות שנפסקו בפרשות נסייר וסלומון [ רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215 (20.6.10); עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (15.4.15 )] ובהינתן הנחיית היועץ המשפטי לממשלה שמספרה 7.1002 התוחמת את שיקול דעת הרשות בהפעלת פעולות גביית חובות מנהליים לפי פקודת המיסים (גביה) (להלן: "הנחיית היועמ"ש").
לאור האמור, דורשת התובעת החזר של החיוב שהתיישן וזאת מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט – 1979.

לשיטת הנתבעת – יש להתמקד בדיני ההתיישנות ולא בפקודת המיסים (גביה) שכן ענין לנו בגביית חובות מכח החלטת הנהלת הנתבעת מספר 1243 ולא מכח הסמכות הנתונה על פי פקודת המיסים (גביה) ומשעה שכך, אין כל רלבנטיות להפנייה לפרשות נסייר וסלומון שעניינן גבייה על פי פקודה זו. כך גם אין רלבנטית להנחיית היועמ"ש שאף היא נוגעת לגביה מכח הפקודה הנזכרת.
כך או כך, בנסיבות דכאן לא מדובר בגביה פאסיבית.

למעשה, הנתבעת טוענת כי נודע לה לראשונה אודות שימוש הנתבעת במגרש 115 רק ביום 9.7.15 שאז נערך פיקוח במקום, ובמצב דברים זה, חלה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות שעניינה התיישנות שלא מדעת ואשר מכוחה הוארכה תקופת ההתיישנות הרלבנטית, כך שלא ניתן לומר שהנתבעת גבתה סכום שהתיישנה עילת תביעתו.

מיקוד חזית המריבה והעדויות שהוגשו
במסגרת קדם המשפט המסכם שהתקיים ביום 21.7.20, נדונה שאלת הרחבת החזית מצד התובעת בתצהיריה וזאת משעה שהתובעת טענה בא לו לגבי שאלת זכותה העקרונית של הנתבעת לגבות ממנה דמי שימוש.
הנתבעת מצידה נערכה בהתאמה, לרבות בהגשת עדויותיה, אולם עמדה על כך שמדובר בהרחבת חזית אסורה ו בסופו של דבר ובהוראת בית המשפט הואיל ב"כ התובעת להודות כי עילת התביעה מוגבלת למעשה לנתון בכתב התביעה תוך שהוא מבהיר כי התובעת מצמצמת טענותיה אך לשאלת הזכות לגבות את החיוב שהתיישן ומחמת עצם ההתיישנות. בהתאמה לכך קבע בית המשפט בהחלטתו כי עילת התביעה מוצאת ביטוי מסכם בסעיף 20 לכתב התביעה ולא מעבר לכך. (ראה בעמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 21.7.20).

משמע, ובהתאמה לנוסחו של סעיף 20 האמור - עסקינן בתביעה מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט להשבת דמי השימוש שנגבו בגין התקופה החורגת משבע השנים שקדמו לגביה, קרי, החיוב שהתיישן, ובלווית הפרשי הצמדה וריבית.
הניסיון מצד התובעת בסיכומיה לחזור ולהרחיב את חזית המחלוקת, אין לו מקום ובצדק מביעה הנתבעת התנגדותה לכך בסיכומיה היא.
מטעם התובעת הוגשו תצהיר ים אלו: של הגברת אורנה גיגי – מנכ"לית התובעת מאז שנת 201 4 וכן של צבי חזן – מי שכהן כראש המועצה בין השנים 1987 עד 1974 וכחבר הנהלה ויו"ר הועד המנהל של מכללת הנגב בהמשך, אלא שתצהירו "נמשך" בפתח דיון ההוכחות.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של אלו: נורית פלד – המשמשת כמקדמת עסקאות במרחב עסקי במחוז דרום ברמ"י , איתי אבני - מפקח בכיר במרחב השמירה במחוז דרום ברמ"י וכן אילונה פייגין – ראש תחום בכיר כספים במרחב עסקי דרום ברמ"י.
(מוצגי התובעת סומנו וצוינו בפסק הדין במספרים ומוצגי הנתבעת – באותיות).

דיון והכרעה
סקירת הרקע ההיסטורי והשתלשלות הדברים .
לשם הכרעה במחלוקת ראוי להקדים ולפרוס את השתלשלות האירועים שקדמה לביצוע התשלום של דמי השימוש מצד הנתבעת ואביא את הדברים בתמצית כפי שעלו בעיקר מתוך כתב התביעה ומתצהירה של הגב' גיגי. אציין כי העובדות הבסיסיות אינן שנויות במחלוקת.

התובעת היא עמותה רשומה המפעילה ומנהלת את המכללה האקדמית ספיר אשר פועלת בקמפוס הבנוי על חטיבת מקרקעין המצויה בתחום המועצה. לצד זו פועלת בקמפוס עמותה נוספת - מכללת הנגב ע"ש פנחס ספיר (להלן: "מכללת ספיר", "מכללת הנגב" - בהתאמה).
מגרש 115 מצוי בתחומי הקמפוס ועל שטחו בנוי "מבנה 5" המהווה מבנה מנהלתי המשמש את שתי המכללות הנזכרות. (להלן: "מבנה 5")

המועצה החזיקה בחטיבת הקרקע הנ"ל מאז שנות החמישים של המאה הקודמת ובמהלך השנים נבנו בו מוסדות חינוך של המועצה – בית ספר יסודי ובית ספר תיכו ן אזוריים וכן הקמפוס, אולם זכויות המועצה עוגנו בחוזה חכירה רק בשנת 1981 כאמור.

מבנה 5 הוקם בשנת 1977 על ידי מכללת הנגב, שהיא הגוף המייסד של התובעת וזאת ברשות המועצה ובידיעת הנתבעת ע"פ הנטען .
התובעת הוקמה מאוחר יותר והיא שהיתה מספקת שרותי ניהול למכללת הנגב.
לטענת התובעת, מכללת הנגב החזיקה למעשה במגרש 115 ו במבנה 5 שבתחומו מאז הקמתו של זה, כאשר התובעת מצטרפת למעשה להחזקה זו עם היווסדה ובמעמד של "בנות רשות".

בחלוף השנים ועל רקע רצונה של התובעת לקבל תקציב פיתוח לצורך חידוש מבנה 5 מאת הוועדה לתכנון ותקצוב הפועלת לצד המועצה להשכלה גבוהה, מצאה היא עצמה נדרשת לשם כך וכתנאי לקבלת התקציב, לפעול להעברת הזכויות במגרש 115 על שמה היא ותוך זמן קצוב. אי לכך, הודיעה המועצה לנתבעת אודות הסכמתה להחזרת זכויותיה במגרש 115 לצורך העברתן לתובעת להמשך שימושה של האחרונה וכך הוקצה המגרש לת ובעת.

בתצהירה של הגב' פלד מפורט תהליך הוצאת חיוב דמי השימוש ואלו עיקרי הדברים:
ע"פ תאורה, התהליך החל עם קבלת מכתבה מיום 28.6.15 של מכללת ספיר ובגדרו בקשה לרישום זכויותיה במגרש 115 באישור המועצה (נספח 13). לצורך כך נשלח הפיקוח לאזור המגרש והפקח שנשלח – מר א בני – מצא כי במגרש קיים מבנה ההנהלה (מבנה 5), מקלט ציבורי וכן 3 מבנים יבילים המשמשים את המכללה (דו"ח הפיקוח צורף כנספח 2 לתצהירו).
כיוון שכך, שלחה הגב' פלד מכתב לגב' גיגי ובו דרישה ליתן תצהיר לגבי תחילת השימוש במגרש 115 על מנת "להזמין שומה ולהתקדם עם עריכת העסקה" (נספחים 14, 15). בתגובה שלחה הגב' גיגי ביום 9.8.15 מסמך רשמי בגדרו פרטה כנדרש את השימושים שעשתה מכללת ספיר במגרש 115 מאז שנת 1987 (נספח 16 , להלן: "מכתב פירוט השימושים". השלמה לו נעשתה ביום 21.10.15 - נספח 17). לאחר תכתובת נוספת, הוציאה הנתבעת ביום 7.2.16 מפרט כספי לגבי דמי השימוש וזאת על בסיס שמאות ומכתב פירוט השימושים. התובעת חתמה על מסמך זה תוך סימון החלופה המציינת "אני מאשר כי אני מסכים לביצוע העסקה במחירים שצוינו במפרט כספי זה" ( החלופות האחרות מאפשרות לדרוש עיון חוזר) (נספח 20).

הגב' פלד מציינת כי אך מחמת טעות בוצע תחשיב לשנים 2000 עד 2015 במקום משנת 1987.
ביום 10.2.16 הוציאה התובעת מכתב מסתייג בו הודיעה כי היא חוזרת בה מהסכמתה לתשלום מלו א דמי השימוש שנדרשו הימנה, שעה שאלו כוללים את החיוב שהתיישן, וביום 15.2.16 הוציאה בשנית את מסמך המפרט הכספי הנ"ל, אלא שהפעם סימנה בו את החלופה הדורשת עיון חוזר במקביל לביצוע העסקה (נספחים 21-22).
ביום 17.2.16 הופק מסמך אישור עסקה מצד הנתבעת ונחתם חוזה חכירה (נספחים 23-24).
דמי השימוש שולמו במלואם ביום 29.2.16 (נספח 25).

הזכות העקרונית לגבות חוב שהתיישן.
כידוע וכעולה מסעיף 2 לחוק ההתיישנות , ההתיישנות מכוחו הינה דיונית בלבד ולא מהותית. ההתיישנות הדיונית מכוונת כנגד זכות התביעה ומהווה לפיכך טענת הגנה בלבד , במובחן מההתיישנות המהותית המכוונת כנגד הזכות שאת מימושה תובעים ומביאה לאובדנה [ראו ע"א 132/85 אמרופא א. ג. נ' ה. ש. י. המגדר – תעשיות פלדה בע"מ, פ"ד מא(4) 477 (1987); ע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח(2) 309 (1974)].

בהינתן זאת, חיוב כספי, כדוגמת חיוב דמי השימוש דכאן, אינו אבד או פוקע עם חלוף תקופת ההתיישנות, כך שגבייתו מהווה משום מימוש זכות קיימת.

התובעת ביקשה בכל זאת לתקוף אפשרות זו וחרף העובדה שהחיוב שהתיישן לא נדרש הימנה במסגרת תביעה כספית מצד הנתבעת, וזאת על בסיס הטענה לפיה ענין לנו ב"גבייה פאסיבית" אסורה ע"פ הלכת נסייר וסלומון הנ"ל, כך בכתב תביעתה לפחות.
עם זאת, בהמשך ולאחר שהנתבעת הבהירה בכתב הגנתה מדוע אין להלכה זו תחולה בענייננו אנו, הודתה התובעת כי כך הם פני הדברים משעה שלא בדמי חכירה עסקינן, אולם ביקשה לעשות שימוש בהגיונה של הלכה זו לצורך דמי שימוש (עמ' 1 שורות 18-19 לפרוטוקול).

הגם שלמעשה אין הכרח בכך אומר ולבהירות התמונה כי "הלכת נסייר" קבעה למעשה כי הליך הגבייה המינהלי על ידי הרשות הינו בבחינת "תביעה לקיים זכות" כמובנה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות ולפיכך ניתן להעלות בגדרו טענת התיישנות, קרי – דיני ההתיישנות חולשים על הליכי "גבייה אקטיביים" מכח פקודת המיסים (גביה) . בהמשך לה הרחיבה "הלכת סלומון" עקרון זה וקבעה כי דיני ההתיישנות חולשים גם על הליכי "גבייה פאסיביים", קרי – על סמכות הרשות המקומית לסרב להנפיק תעודה בדבר העדר חוב ארנונה (סעיף 324(א) לפקודת העיריות). תעודה כזו חייבת להינתן אם חלפה תקופת ההתיישנות.

בענייננו אנו, וכטענת הנתבעת, אין עסקינן כלל בסיטואציה של גביה מינהלית מכח פקודת המיסים (גביה) ( בהלכות נסייר וסלומון דנו אך בגבייה מנהלית של ארנונה). ענין לנו בגביית חוב דמי שימוש מכוח החלטת הנהלת רמ"י מס' 1243 המתייחסת לגבייה בגין שימוש במקרקעי רמ"י ללא הסדר חוזי מתאים (צורף כנספח 12 לכתב ההגנה).
למעשה וכפי שחידדה הנתבעת, אין עסקינן בנסיבות בהן הנתבעת נוקטת בשאננות ובגישה פאסיבית לגבי חוב אשר הולך ומצטבר וממתינה לשעת כושר לגבות אותו כאשר שעת כושר זו הינה פניית התובעת לקבלת שירות או אישור תוך התנייתו של זה בתשלום החוב, כפי המאפיין גבייה פאסיבית. כפי שיובהר בהמשך, אכן נחה דעתו של בית המשפט כי הנתבעת כטענתה, לא היתה מודעת ולא היתה אמורה לדעת אודות השימוש הנעשה מצד התובעת לאורך השנים וכך עד לפנייתה של האחרונה לצורך הקצאת מגרש 115.

בהשלמה אציין כי מוצאת אני כנכונה אף את עמדת הנתבעת לגבי הנחיית היועמ"ש מספר 7.1002 שאליה מפנה התובעת. הנחיה זו מחודש פברואר 2012 אכן מנחה את רשויות המדינה בכל הנוגע לגביית חובות, כי אין להשתהות בגבייתם וכי יש לנקוט בהליכי גבייה אקטיבית טרם הסתייעות בהליכי גבייה פאסיבית. עם זאת, וכפי שטענה הנתבעת, הנחייה זו, כמצוין בכותרתה, עניינה הפעלת הליכי גבייה מינהליים מכח פקודת המיסים (גביה)" ( וכך למעשה מציינת התובעת עצמה בסעיף 18.1 לכתב התביעה). בסעיף 1.1 להנחייה מוגדר מהו "מס" לצורך הנחייה זו. חוב דמי שימוש כגון דא, אינו מצוין בהגדרה זו .
כך או כך, ראוי לציין כי ההנחייה כוללת הוראה (סעיף 7.1) לפיה אין בתוכנה כדי לגרוע מההחרגות הרלבנטיות על פי דיני ההתיישנות כדוגמת תרמית והתיישנות שלא מדעת.
נמצא אם כן, כי אין כל מניעה עקרונית – חוקית לגבות ח וב דמי שימוש שהתיישן על פי דיני ההתיישנות הבסיסיים, אלא שראוי לחדד ולומר, כי הנתבעת בסופו של דבר מבקשת להדוף דבר קיומה של התיישנות בכלל בהינתן קיומו של אחד החריגים לפחות המשעים את מרוץ ההתיישנות, קרי – הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולגבי תחולתו בעניננו, תינתן הדעת עתה .

סעיף 8 לחוק ההתיישנות
כך קובע לשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

בהתייחס לתנאי החלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתמצת בית המשפט פסיקה ענפה קודמת בדבריו ברע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' אריאל דוננפלד (7.11.12) בציינו:
"כיוון שכלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 הוא חריג לכלל ההתיישנות, הנטל להוכיח כי התקיים כלל הגילוי המאוחר מוטל על הטוען לו. עליו להראות כי קיימות עובדות שלא היו ידועות לו; כי עובדות אלו הן עובדות מהותיות לעילת התביעה; כי עובדות אלו נעלמו מעיניו מסיבות שאינן תלויות בו; וכי הוא לא יכול היה למנוע אותן סיבות "בזהירות סבירה" (ראו: פרשת גיא-ליפל, בפסקאות 42-41, והאסמכתאות שם). נוסח הסעיף עושה שימוש באמת מידה של "זהירות סבירה", ומכאן שהמבחן ליישום הסעיף, כלומר להשעיית תחילתו של מירוץ ההתיישנות, הוא אובייקטיבי.... ומהו היקף הגילוי שצריך להיות בידי התובע כדי להתחיל את מירוץ ההתיישנות? בכל הקשור ליסוד הקשר הסיבתי, הרף הנדרש הוא קיומו של "קצה חוט" בידי התובע, כפי שקבע השופט א' גולדברג ב-ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 866-865 (1998)..."

כן ראה בע"א 1960/11 דוד אלמוג נ' שירותי בריאות כללית (6.5.13) בסעיפים 7-10 .

האם ידעה או אמורה היתה הנתבעת לדעת אודות השימוש
אקדים ואומר, כי הצהרותיהם המפורשות של עדי הנתבעת בעניין זה היו עקביות ולא נסתרו בחקירה הנגדית ומאלו עולה כי לא ידעו בפועל כלל וכלל אודות השימוש שעושה מכללת הנגב במגרש 115 בכלל ו במבנה 5 בפרט.
לא מצאתי כל סיבה לפקפק בעמדתם המוצהרת של העדים בעניין זה ונחה דעתי בהחלט מאמינות הדברים מהם ניתן ללמוד כי מבחינת הנתבעת בוצע טיפול שגרתי כמקובל לקראת ביצוע עסקאות כגון דא, קרי – נשלח פיקוח לבחינת מצב השטח על מנת לשקף את הדברים בפני המרחב העיסקי ואז ורק אז ובהקשר זה נודע דבר השימוש במגרש 115 כאשר מכתב פירוט השימושים השלים את התמונה החסרה בכל הנוגע לטיב המבנים ולמשך השימוש. (ראה בענין זה: סעיף 3 לתצהירו של מר אבני ועדותו בעמ' 27).

התובעת מצידה טוענת כי יש בידיה עדויות שמהן ניתן להסיק דבר קיומה בכל זאת של ידיעה בפועל מצד הנתבעת ולמצער – דבר קיומו של צורך והיגיון בקיומה של ידיעה, קרי – כי הנתבעת "היתה צריכה לדעת" אודות השימוש מצידה.
לצורך בחינת טענה זו, אתייחס עתה באופן פרטני לעדויות ולנסיבות בהן נתלית התובעת.

טענה ראשונה: מיקומו הבולט של מבנה 5
על פי תצהירה של הגב' גיגי, הקמפוס בו מדובר חובק כ- 16 מבנים, חלקם מתנשא לגובה של 4 קומות ובין אלו שטחי שירות ושטחים ירוקים, כך שהוא בולט בסביבתו.
לזאת היא מוסיפה, כי לוגו של מכללת ספיר מוטבע על מבנה בן 4 קומות הנראה בבירור ע"י משתמשי הכביש הבינעירוני 34 וכ ביש 232, כאשר לביסוס הנטען צורפו תמונ ות – נספח א'.

חקירתה הנגדית של הגב' גיגי לימדה על קושי ממשי בטענה זו. הנתבעת אמנם אינה מתיימרת לטעון כי החולף לצד הקמפוס יווכח בשיממון, אולם אין משמעות הדבר כי החולף יבין ויתרשם באופן מובהק כי מדובר במבנים ובשימושה של מכללת ספיר. אף "קצה חוט" אין.

בחינת שתי התמונות בנספח א', מלמדת כי מדובר למעשה בצילום אווירי (הראשון – נחזה כצילום אווירי מרום לכיוון מטה, והשני – בזוית אווירית מסוימת) ולא בצילום המשקף את נקודת וזווית מבטו של החולף באותם כבישים, כך שאינני מוצאת ממש בהיתלות התובעת בתמונות אלו לביסוס עמדתה. הדבר אף הוטח בגב' גיגי בחקירתה והיא מצידה לא שללה את הטענה שמדובר בצילום רחפן כנחזה בפועל (עמ' 20, שורות 22- 28).

יתרה מכך, להשלמת התמונה, הציגה ב"כ הנתבעת לגב' גיגי תמונה המשקפת צילום מכביש 232 (מוצג נ/1) וביקשה את זו לזהות על גביה את מבנה 5. על פניו, מדובר בתמונה הולמת יותר לצורך המחלוקת, ובכל זאת הגב' גיגי נוכחה כי לא ניתן לזהות את מבנה 5 בתמונה זו, שכן לא הצביעה על דבר ותחת ז את השיבה כי הצילום הוא מגמתי, שכן עצי הדקל שבתמונה מסתירים את מבנה 5. היא מצידה הפנתה לתמונה השניה הכלולה בנספח א', אולם כאמור אף כאן עסקינן בצילום אווירי ואוסיף כי בדומה לתמונה האחרת, הצילום הוא בצבעי שחור לבן ואינו חד מספיק להמחשת הטענה ולו במקצת .

בשלב הבא, הציגה ב"כ הנתבעת לגב' גיגי תמונה נוספת בה נחזה מבנה 5 בצילום צידי (מוצג נ/2). הגב' גיגי נאלצה להודות כי לא ניתן לראות את הכיתוב הנושא את שם המכללה על מבנה זה, אולם לטענתה הכיתוב קיים מחזית אחרת כאשר מי שנכנס למבנה חייב לראותו.
דא עקא, לשאלה העיקרית הנוגעת לשאלת האפשרות להיווכח בכיתוב זה מהכביש, השיבה הגב' גיגי בהגינותה בשלילה. (עמ' 20, שורה 29 עד עמ' 21, שורה 10).
לא רק שכך, הגב' גיגי מבהירה כי מתחם הקמפוס בו עסקינן, מקיף שלל גורמים ומבנים שבכללם מכללת ספיר, מכללת הנגב, בית ספר שער הנגב, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון, מרכז הידרותרפי, שירות פסיכולוגי, מועדון ועוד (עמ' 21, שורות 11-14).
מציאות זו בשטח מקשה, מן הסתם , עוד יותר על הצופה מן הצד שאינו בקיא בדקויות החלוקה בין הגורמים, להיווכח ולהתרשם כי מבנה כזה או אחר משמש את מכללת ספיר דווקא. ברוח זו השיב למעשה מר אבני בציינו "כשאתה עובר בכביש אתה רואה בליל של מבנים, יש שם עשרות מבנים בקרית החינוך הזו". (עמ' 30, שורות 13-14).

לאמור יש להוסיף, את טענת הנתבעת בסיכומיה, טענה שיש בה ממש ולפיה אף אם אכן קיים בחזית מבנה 5 כיתוב הנושא את שם התובעת, עדיין אין בכך כדי לחייב את מסקנת הצופה לפיה המבנים המתפרשים על פני 122 דונם הם מבנים שבשימוש התובעת.

מוצאת אני מקום לומר כי יש בגישתה של התובעת בסוגיה זו כדי לעורר אי נוחות, בלשון המעטה, שעה שהיא מבקשת להסיט את הזרקור ממחדלה שלה למחדל המיוחס לנתבעת מתוך מגמה ברורה להיחלץ מאותם דמי שימוש אשר כאמור - השתתם על התובעת חוקית היא. אינני מוצאת כי בפנינו נסיבות המצדיקות לזעוק כנגד הנתבעת מדוע/הכיצד לא עלה בידה לאתר קודם לכן את השימוש הנעשה מצד התובעת.
סבורתני, כי הנסיבות דכאן מצדיקות יישומה בהחלט של הפסיקה שנתנה דעתה לא אחת לקשיים באכיפה ראויה ומלאה מצד הנתבעת בתוקף תפקידה כמנהלת קרקעות המדינה, ולצד זאת לתפקידו של בית המשפט לסייע באכיפה זו.
אין סביר הדבר כי התייחסות בית המשפט לדברים תעשה ככלל באופן המחמיר עם הנתבעת ומעמיד בעוכריה הצלחתם של מחזיקים לא מורשים להימלט משיני האכיפה, אף אם הצלחה זו נעשתה שלא בעורמה ולא מתוך כוונה להתחמק. אף בענייננו, בית המשפט נכון לצאת מנקודת הנחה שהתובעת לא ביקשה להכשיל את הנתבעת ובכל זאת, יהא בכך משום מד יניות שיפוטית שאינה ראויה להחמיר כאמור עם הנתבעת ע"י הצבת דרישות ובדיקות שלא תוכל להן. החמרה זו ת יטיב אמנם עם התובעת אולם יש בה כדי להשפיע על קופת הציבור.

יפים לעניננו דברי כב' השופט מ. מזוז בע"א 3846/13 מדינת ישראל נ' היפר חלף (21.7.15) :
"כידוע מקרקעי הציבור הם רבים ומפוזרים, וקיים קושי מעשי רב בפיקוח קרוב ובגילוי של כל החזקה או שימוש בקרקע ציבורית ללא רשות. לא פעם הרשות אינה מודעת כלל לפלישה למקרקעין שבניהולה, ובמקרה כזה אין בוודאי מקום לייחס לה הרשאה מכללא. גם מקום שדבר הפלישה מגיע לידיעת הרשות, לעתים היא אינה משכילה לטפל בפלישה באופן יעיל, או בכלל. גם כאן מעצם מחדלה זה של הרשות אין להסיק על קיומה של הסכמה של הרשות להחזקה ולשימוש במקרקעי הציבור..."
כן ראה בהקשר זה ברע"א 10346/06 לילי ארז נגד מדינת ישראל-משרד הביטחון (12.6.07) ; רע"א 6156/05 הרצל אדאדי נ' מדינת ישראל (20.7.05) ע"א 5333/05 חיים גבריאלי נ' מינהל מקרקעי ישראל (31.10.05).

אשר לפסק הדין שניתן בע"א 1630/18 ביג-גיבורי ישראל בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל (19.1.20) ושאליו מפנים הצדדים שניהם , כל אחד לטוב עניינו, אומר כי בית המשפט אכן מביע ביקורת על רמ"י על כי לא פעלה משך תקופה ממושכת להפסקת השימוש החורג דשם ולגביית התשלום בגין שימוש בציינו כי חובותיה של רשות שלטונית בהפעלת סמכויותיה כוללת גם את החובה לפעול בשקידה ובמהירות הראויה ובכל זאת מוצא בית המשפט כי בנסיבות דשם המערערת אינה יכולה להיוושע מהתנהלות רמ" י.
אדרבא, תוך שימת דגש על האינטרס הציבורי מוסיף בית המשפט וקובע כי ככלל אין מקום ובסיס לייחס לרמ"י הסכמה מכללא להתיר למחכיר לעשות שימוש במקרקעי ציבור באופן החורג מייעודם התכנוני או ההסכמי, אך בשל העובדה שהרשות לא פעלה מידית או בכלל כנגד אותה החריגה. בית המשפט חוזר על כך שרמ"י מנהלת את כלל מקרקעי הציבור, הכוללים את מרבית הקרקעות שבשטח מדינת ישראל. מקרקעין אלה פזורים בכל רחבי הארץ, וקיים קושי מעשי רב בפיקוח קרוב ובגילוי של כל שימוש חורג בקרקע ציבורית. על כן, "בהעדר אינדיקציה קונקרטית אין לייחס לרשות ידיעה על שימוש חורג שנעשה במקרקעין, וכל שכן הסכמה מכללא לשימוש החורג, או ויתור על זכותה לגבות תשלום בגין שימוש כזה" (ראה פסקה 16 והציטוט המובא שם באותו ענין ושוב – מפי כב' השופט מ. מזוז) .

מסכימה אני עם טענת הנתבעת לפיה דווקא בנסיבות דכאן בהן אין מדובר במקרקעין שאמורים להיות פנויים, כי אם בכאלו אשר נמסרו בצורה סדורה וחוקית לגורם נכבד - גוף ציבורי , הוא המועצה, כשעל זאת אוסיף, כי אין נחזים מבנים חריגים באופיים, לא היה מקום לחשדנות יתרה מצד הנתבעת ולנבירה בסוגיית זהות המשתמשים במקרקעין אלו.
לאור האמור, טענה זו של התובעת נדחית.

טענה שניה: חתימת הנתבעת על בקשה להיתר בנייה
התובעת הפנתה למוצג ת/1, המשקף היתר בנייה מיום 14.1.80 שניתן למועצה ולצידו מפרט מיום 7.1.79 בתיק מס' שנ/573 (להלן: "היתר הבנייה", "המפרט" – בהתאמה) .
אין חולק כי על פי נוסח היתרהבניה אישרה הוועדה המקומית בישיבתה מיום 29.4.79 "לבנות מכללה איזורית בשער הנגב".
עיון במפרט מלמד על נתונים אלה:
בפרק א' שעניינו "תאור הבניין" נתון סעיף 9 שטיבו "מהות הבניין ותכליתו", נרשם "מכללה איזורית". בסעיף 11 מצוין כי הבנייה היא עבור "הרשות המקומית".
בפרק ג' שעניינו "השימוש בבניין", מצוין בסעיף 3 כי השימוש המיועד הוא מכללה איזורית.
בתחתית המפרט ובמקום המיועד לכך, ישנה חותמת הנחזית כחותמת רמ"י החתומה על ידי מאן דהוא ולצדה ציון תאריך – 12.1.79, ולשונה: "אין התנגדות מצידנו לביצוע התכנית המוצעת, אולם חתימתנו עליה אינה באה במקום הסכמת יתר בעלי זכויות בנכס לפי כל חוזה או במקום הסכמת כל רשות מוסמכת לפי כל דין".

התובעת תולה יהבה בהיתר בנייה זה ובמפרט המצורף לו על מנת להמחיש כי הנתבעת ידעה גם ידעה אודות הכוונה להקים במקום מכללה כאשר מכאן נגזרת ידיעתה על פי הנטען, לשימוש שעשתה התובעת במגרש 115.

הנתבעת טוענת כי לא מצאה כלל באמתחתה היתר זה שנחזה כמי שנחתם על ידה כשנתיים וחצי טרם הק צאת מגרש 115 למועצה בשנת 1981, וכי נחשפה לקיומו רק במסגרת ההליך דנן (ראה: הסברה של הגב' פלד בעמ' 32, שורות 15-17) .
הגם שכך, ידעה הגב' פלד להשיב על שאלות שהופנו אליה לגבי ההיתר והמפרט.
לדבריה, בשעתו ועל מנת לחסוך בזמן, מקובל היה להקדים לאשר בקשה להיתר כגון דא, ובהמשך לכך לבצע את עסקת ההקצאה לגבי הקרקע הרלבנטית. הגב' פלד מפנה לכך שהיתר הבנייה ניתן למועצה ולא לתובעת וכי לא הוא שחתום על ידי הנתבעת כי אם התשריט בלבד וכי מבחינת הנתבעת, ההבנה היא שהיא מאשרת בנייה שייעודה בית ספר איזורי, מה גם שעיון בתוכנית המצורפת מלמד כי נושאת מרכיבים המאפיינים בית ספר כדוגמת כיתות לימוד, חדר מורים, אודיטוריום, חטיבה וכדומה. (ראה עדותה בעמ' 32).

בנקודה זו אדגיש, כי בשנת 1979, התובעת עצמה טרם נוסדה. יתרה מכך, אין כל אזכור בהיתר הבנייה או במפרט ולו לשמה של מכללת הנגב, כך שקיים היגיון בכך שהנתבעת אין לה מה שתניח לעת ההיא כי אישורה האמור נועד לשרת את שימושה העתידי של התובעת במגרש 115. אמנם, המילה "מכללה" מוזכרת ומכך לא ניתן להתעלם, אולם אין להלין על כי הנתבעת קוראת את הדברים בהקשר הרלבנטי לעת ההיא ומתוך הנחה כי היא נדרשת לאשר באופן טבעי את המותר והמתיישב עם הקצאתו הצפויה של מגרש 115 למועצה ו עם השימושים המותרים על פי חוזה החכירה הצפוי.

האמנם מבקשת התובעת לטעון כי על הנתבעת היה לנבא ולצפות אפשרות בדבר סטיית המועצה מתנאי ההקצאה המיועדת? כך גם אשאל האם אמורה הנתבעת ככלל להידרש לבקשות למתן היתר כגון דא, לרבות כאלו הבאות בשם רשות מקומית, באופן חשדני תוך יציאה מנקודת הנחה שהשימוש במונח זה או אחר נועד להכשילה ולמצער - לאפשר מרחב תמרון וסטייה מתנאי ההקצאה המיועדת?
אף בהקשר זה אומר, כי ההקפדה המבוקשת עם הנתבעת, אין מקום לה, שאם לא כן, נמצאנו מעודדים התנהלות שלא בתום לב, דבר המזמין מנגד חשדנות מיותרת והכבדה במתן אישורים כגון דא. כך או כך, כפי שטענה הנתבעת היתר בנייה אינו מקים זכות קניינית. זכות זו ניתנת ומעוגנת, אך בחוזי חכירה הנחתמים אל מול הנתבעת ואשר בגדרם מפורש אף טיב השימוש המותר, ובענייננו, "בית ספר איזורי" (ראה חוזה החכירה המציין כן בסעיף 3, שעניינו מטרת החכירה – נספח 1).

בהינתן האמור, הרי שאף טענתה זו של התובעת, דינה להידחות, אולם לא אסיים בכך סוגיה זו. שעה שבית המשפט נדרש לבחון את סבירות אי ידיעתה של הנתבעת לצורך סעיף 8 הנ"ל, ראוי להשלים את התמונה ולהתייחס למספר נקודות שהזכירה הנתבעת לחיזוק עמדתה זו.

כך למשל, הנתבעת מפנה לכך שהתובעת ערה והיטב לפרוצדורה המקובלת אצל הנתבעת לשם הקצאת מקרקעין במתכונת דכאן. בעניין זה מפנה הנתבעת להתקשרויות שנעשו עם התובעת לגבי מגרש 102 (תהליך שהחל בשנת 2002) ולגבי מגרש 2A (תהליך שהחל בשנת 2012) שאף לגביהם ויתרה המועצה על שטחים שהוחכרו לה לצורך ייעוד של "בית ספר איזורי" באותה חטיבת מקרקעין ולטובת התובעת (ראה: נספחים 2-12 וכן פרק ג' בתצהירה של הגב' פלד).

לא רק שכך, בהתייחס למגרש 2A ובמתכונת הדומה לענייננו, נשלח למקום פיקוח טרם ביצוע העיסקה והוצאה דרישת תשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש שאינו מורשה על פי חוזה החכירה. תשלום זה שולם ובעקבות זאת אף נחתם חוזה חכירה אל מול התובעת.

הגב' גיגי נשאלה לגבי נתונים אלו ונדרשה למעשה להבהיר מדוע היא מוצאת כי יש מקום לאבחן את ענייננו אנו מהנוהל שהיה ידוע לה ושעל פיו פעלה , לרבות שילמה מכוחו.
בעניין זה השיבה הגב' גיגי כי היא מוצאת שוני רב שכן בעסקה הנוגעת למגרש 2A מדובר היה במקרקעין ששימשו את בית ספר שער הנגב בעיקר בעוד התובעת עשתה שימוש רק בחלק מכיתות הלימוד וביקשה את העסקה רק לאחר שבית הספר עבר לשטח אחר. לשיטתה, יש להבחין בין מציאות זו לבין זו הנוגעת למבנה 5 אשר מלכתחילה הוקם עבור התובעת.

הסבר זה בהחלט אינו משום הסבר והגב' גיגי נדרשה להסביר מדוע נדרשה בכלל עסקה ישירה מול הנתבעת שעה שלשיטתה הגדרת ייעוד השימוש ל"בית ספר אזורי" כוללת "מכללה".
לזאת השיבה גב' גיגי כי שטח המגרש נועד מלכתחילה להתרחבותן של התובעת ומכללת הנגב ובכל זאת משעה שהגורמים המממנים דרשו חכירה ישירה כתנאי למימון, פעלה התובעת להסדרת הדברים ואכן נבנה במקום בניין חדש בעקבות זאת. (עמ' 23, שורות 1-16).

התנהלות התובעת בעבר מלמדת אם כך, כי ידעה והיטב כי בנסיבות כגון דא נדרשת הסדרה ישירה של הזכויות מול הנתבעת לצד תשלום דמי שימוש, דבר המעיב על תום ליבה בטענותיה.
אולם לא רק בכך נמצא קושי, שכן קו הטיעון המגמתי שמוצאת אני כמאולץ למדי, יש לציין, נמשך אף בסוגיית משמעות מטרת החכירה על פי חוזה החכירה עם המועצה.
הגב' גיגי טענה בחקירתה הנגדית כי הוראת סעיף 3 לחוזה החכירה עם המועצה , היא המאפשרת את שימוש התובעת במגרש 115 והיא המקנה לתובעת זכויות. לשיטתה, התובעת מהווה "זרוע" של המועצה והיא משמשת למעשה כבת רשות, כך שכל עוד אין דרישה מפורשת של תורם או גוף מממן לבצע חכירה ישירה מול הנתבעת, הרי שאין מקום לכך. (עמ' 19, שורה 9 עד עמ' 20, שורה 8).
דא עקא, עיון בסעיף 3 האמור שכותרתו "מטרת החכירה", מלמד, כי הוא נוקט בלשון זו: "הרשות המקומית תשתמש במוחכר אך ורק למטרת בי"ס איזורי שהיא אחת המטרות הנזכרות בסעיף 190 (א)(1) של החוק (להלן: "המטרה")".

לשון זו היא מפורשת ומדברת בעד עצמה והגם שכך, בוחרת התובעת ובאופן מגמתי כאמור , להגמישה ולפרשה כראות עיניה כשבהקשר זה ראוי לציין כי הוראות הדין קובעות ברירת מחדל לפיו אין מקום לשכירות משנה/ להעברת חזקה במושכר ללא היתר מפורש של המשכיר מראש ובכתב (ראה: סעיף 22 לחוק השכירות והשאיל ה התשל"א -1971 ).

חיזוק נוסף לעמדת הנתבעת המבחינה בין בי"ס איזורי לבין מכללה, כמו גם לידיעתה של התובעת אודות אבחנה זו, ניתן למצוא בחוזה החכירה שנערך בשנת 2012 בין המועצה לתובעת לגבי מגרש 2A כאשר במבוא לו מצוין מפורשות כי המקרקעין מושא החוזה הוחכרו למועצה "אך ורק למטרת בי"ס איזורי, בהתאם לחוזה חכירה מיום 21.6.1981...".
בהמשך לכך מצוין: "והואיל ועם המעבר לביה"ס החדש יפסיקו המקרקעין לשמש למטרת בי"ס איזורי ולכן, בהתאם לסעיף 4 לחוזה החכירה, רשאית ממ"י, באופן חד צדדי, לסיים את תקופת החכירה, ולדרוש את השבת המקרקעין..." (ראה:"הואיל" שני ואחרון בעמ' הראשון בנספח 7 ).

בהשלמה לכך, מפנה הנתבעת לפניית ב"כ התובעת מיום 8.12.13 בשמה (נספח ה') שם ובמסגרת טופס הבקשה לאישור עשייה במקרקעין של המועצה - מגרש 115 - שצורף, מצויין מפורשות ובהדגשה בסעיף ו' כי "בהתאם לסעיף 3 לחוזה החכירה הוקצו / הוחכרו המקרקעין על ידי ממ"י למועצה אך ורק למטרת בי"ס איזורי. בהתחשב בכך שהמועצה אינה משתמשת (ולמעשה מעולם לא השתמשה) במקרקעין למטרה זו, בהתאם לסעיף 4 לחוזה החכירה, מחובתה של המ ועצה להשיב לממ"י את הזכויות בהם... בנוסף, בהשבת הזכויות במקרקעין לממ"י מבצעת המועצה בקירוב את התחייבותה להעביר את הזכויות במקרקעין למכללת הנגב, שכן בהתאם לתנאי חוזה החכירה המועצה אינה רשאית להעביר לצד שלישי כלשהו את זכויותיה לפיו".
משמע, התובעת ערה והיטב לכך שעל פי מדיניות הנתבעת, לגבי חטיבת המקרקעין בה עסקינן, השימוש שהותר הותר למועצה בלבד ואך ורק לייעוד של בית ספר איזורי.
הניסיון לטעון כיום אחרת וליצוק פרשנות אישית שנועדה לשרת את עמדת התובעת בתיק זה, אין לו מקום.

אציין במאמר מוסגר, כי בניגוד לטענת הנתבעת בסיכומיה, כבר בכתב התביעה הועלתה טענה להיותה של התובעת משום בת רשות (סעיף 5 סיפא).

סעיף 9 לחוק ההתיישנות – הודאה בקיום זכות
סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע:
"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל לתקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה".

למעשה, הדיון בתחולתו של סעיף זה מתייתר משעה שבית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי ממילא נתקיים החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות כאמור, אולם ועדיין אתייחס, אם כי בתמצית, לטענה זו שבאה אף היא מפי הנתבעת .

הנתבעת מפנה לכך שכבר במכתביה מיום 29.7.15 ומיום 2.8.15, הבהירה הגב' פלד, כי מכתב פירוט השימושים נדרש על מנת להזמין שומה לעריכת עסקה. (נספחים 14,15).
בתשובה לכך הוצא מכתב פירוט השימושים כאמור וללא כל הסתייגות או טענה לגבי זכותה של הנתבעת לבצע שומה ולגבות דמי שימוש ואין זה מופרך להתייחס בנסיבות העניין למצב דברים זה כ"הודאה מפורשת ומלאה" בקיום הזכות. (ראה לגבי סוגיה זו וטיב ההודאה - ע"א 854/06 עזבון המנוח שמלומיאן ז"ל נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור (24.3.10) ובהרחבה בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 635).
אף בעניין זה נחקרה הגב' גיגי, אולם לא נשמע מפיה הסבר שיש בו כדי לגרוע ממשמעות מכתבה שלה, שכן היא הסתפקה באמירה כללית לפיה עשתה כן בשל קוצר הזמן מחשש להפסד המימון . (עמ' 24 רישא).
בהשלמה לכך ובהתאמה, מפנה הנתבעת אף למפרט הכספי (נספח 20) אשר וכמצוין לעיל נושא אמירה מפורשת לפיה התובעת מסכימה לביצוע העסקה במחירים שצוינו בו.

העובדה שהתובעת ביקשה לחזור בה מהסכמתה לביצוע התשלום תוך זמן קצר יחסית, אין בה כדי לגרוע מעצם ההודאה בזכות ואף כאן יש לקרוא את הדברים על רקע העיקרון הנזכר ולפיו הזכות עצמה אינה פוקעת בחלוף תקופת ההתיישנות.
בסופו של דבר וחרף הצהרת כוונות בעניין זה (ראה מכתבה של הגב' גיגי, נספח 21) , לא הגישה התובעת בקשה לעיון חוזר ובפועל חתמה על חוזה חכירה הנושא בין תנאיו את חובת תשלום דמי השימוש ששולמו בפועל. (עמ' 2 סיפא לחוזה החכירה שצורף כנספח 24).

במצב דברים זה, ולו בהינתן המשקל המצטבר של הדברים, ניתן לומר כי אכן חלה בענייננו הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות ואף מטעם זה אין מקום לטעון כי עניין לנו בחוב שהתיישן.

סוף דבר
בהינתן כל האמור, מוצאת אני כי דין התביעה להידחות וכך מורה אני.

הצדדים התייחסו לנקודות נוספות כדוגמת משמעותה של תביעה ייצוגית שהוגשה בשנת 2017 , משמעות פועלם הנטען של מפקחים מטעם הנתבעת בסמוך בעבר והסתמכות התובעת על חזקת התקינות, אולם לא מצאתי הכרח להוסיף ולהידרש לאלה באין בהם ממילא כדי להצדיק שינוי מהתוצאה הנ"ל.

אציין בשולי פסק דין זה כי אין הדעת נוחה מהניסיון המגמתי לאורך ההליך ומצד מוסד כגון דא לפרש את הכתובים באופן מאולץ למדי ומגמתי, כמו גם מכך שהתובעת למעשה אצה, ופעלה ליישום הנדרש ממנה מצד הנתבעת על מנת לוודא קבלת מבוקשה (קרקע ותקציב) ורק לאחר מכן וללא כל הסתייגות מקדימה וחרף ניסיון קודם מול הנתבעת כאמור, נתעוררה לטעון טענותיה ולהבהיר פרשנותה תוך הותרת חוזה החכירה שנחתם מולה בעינו.

לאור תוצאת ההליך, היקפו והערות בית המשפט, כמו גם הטרחתה של הנתבעת להגיש עדויות מעבר למתחייב, מורה אני על חיוב התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בשיעור של 16,000 שקלים.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ו' כסלו תשפ"ב, 10 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.