הדפסה

בית משפט השלום באשקלון ת"א 2556-09

התובעת:
רשות מקרקעי ישראל - מחוז ירושלים

ע"י ב"כ עו"ד אל עמי שאול

נ ג ד

הנתבעים:
1.דוד בן חיים
2.עדנה בן חיים

ע"י ב"כ עו"ד בן חיים

פסק דין

מבוא – התביעה והמחלוקת :
זוהי תביעה לסילוק יד ממקרקעי רשות הפיתוח הידועים כגוש 1906, חלקה 67 (83 כיום) , המצויים בשכונת החורש בקרית גת ו אשר התובעת מופקדת על ניהולם ( להלן: "הקרקע").

אין חולק כי בשנת 1989 רכשו הנתבעים מאת ה"ה סולטן משה ומטילדה, זכויותיהם של אלו בדירת מגורים המצויה במבנה דו משפחתי בגוש 1906, חלקה 37/1, בקרית גת וזאת ע"פ הסכם מיום 24.5.89 - מוצג נ/1 (להלן: "הדירה", "סולטן", "הסכם הרכישה" - בהתאמה).

אין חולק כי בשנות ה – 50 הקימה המדינה בשכונת החורש דירות קרקע דו משפחתיות לשם שיכונם של עולים ואלו נמסרו לניהולה של חב' עמידר אשר בראשית הדרך השכירה אותן ובהמשך, מכרה אותן לאותם עולים . סולטן נימנו על אותם רוכשים ומאוחר יותר - בשנת 1980 – אושרו לרישום בלשכת רישום המקרקעין זכויותיהם בדירה כהגדרתה לעיל בהתאם לחוזה חכירה הנחזה שנחתם בשלהי שנות ה - 70 - מוצג ת/1. (להלן: "חוזה סולטן").

הקרקע מושא המחלוקת גובלת עם שטח החלקה של הדירה אותה רכשו הנתבעים כאמור והמחלוקת נוגעת לשאלת זכותם של הנתבעים בקרקע זו, כאשר יסוד המחלוקת הוא בשאלה האם חב ' עמידר מכרה לסולטן אף את הזכויות בקרקע זו כטענת הנתבעים, אם לאו.

להשלמת התמונה יצוין, כי מחלוקת זו נתעוררה אף בעניינם של תושבים אחרים המתגוררים בשכונת החורש (ובשכונות עולים נוספות ברחבי הארץ בהן מכרה חב' עמידר דירות לעולים).
למעשה, במקביל לתביעה זו הוגשו עשרות תביעות בבית משפט זה נגד תושבים נוספים משכונת החורש, אלא ש ברורן עוכב בעיקרן לאור הליך נגדי שנפתח ביוזמת ם בבית המשפט המחוזי בבאר ש בע (ת.א. 20855-01-10 להלן: " תביעת התושבים"), הליך שבגדרו עתרו התושבים להצה יר על זכויותיהם במקרקעין השנויים במחלוקת, איש איש בהתייחס למקרקעין הסמוכים לדירתו.

ביום 13.10.16, ניתן פסק הדין המחוזי בתביעת התושבים (מוצג ת/2) ותוצאתו היתה דחיית תביעתם, אלא שבעקבות הגשת ערעור על פסק דין זה לבית המשפט העליון, עוכב בירורן של התביעות דכאן נגד אותם תושבים בהתאם להסדר דיוני שנתגבש (כך בהתייחס לעיקרם).
בינתיים ניתן כבר ביום 17.3.19, פסק דינו של בית המשפט העליון המורה למעשה על דחיית הערעור הנ"ל ובעקבות פסק דין זה וע "פ ההסדר הדיוני האמור, ניתן ע "י מותב זה, ביום 23.8.19, פסק דין (בהתייחס לעיקר התביעות) המקבל את תביעות הפינוי תוך חיוב בהוצאות.

הנתבעים יש לציין, מודעים היו להליכים המשפטיים הנ"ל, אולם בחרו שלא ליטול חלק בתביעת התושבים על גלגוליה כאמור .הגם שכך, תביעה זו הושהתה בהסכמת הצדדים מספר שנים, עד לקבלת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעת התושבים, שאז נדרשו הנתבעים לגבש עמדתם לגבי ניהול הליך זה . הנתבעים בחרו לנהל הליך זה תוך שהם מדגישים ואף בסיכומיהם, כי יש לברר הליך זה בנפרד ולהכריע במחלוקת ובסוגיות הנתונות בו, שכן אין הם כפופים לקביעות בהתייחס לתביעת התושבים על גלגוליה.

תמצית טענות הצדדים:
טוענת התובעת כי בשעתו, עת נמכרה הדירה ע"י חב' עמידר, טרם נעשו תכנון או חלוקה סטטוטורית באזור שכונת החורש , כך שלא היתה בכלל חלוקה למגרשים מוגדרים בני מכירה .
כל שנמכר בפועל לסולטן, הוא המשתקף מחוזה סולטן (ת/1), קרי – זכויות חכירה בדירה בבית משותף בחלקה מס' 37/1, כאשר שטח החלקה הוא רכוש ם המשותף של שתי הדירות בבית זה (הנתבעים ומשפחת יפרח) . לדידה – הקרקע מעולם לא נמכרה במסגרת עסקה זו.

טוענים הנתבעים מנגד, כי במסגרת העסקה עם סולטן נמכרה אף הקרקע מושא התביעה, אלא שהתובעת מעלימה במכוון מסמכים ונתונים שעשויים להעיד על כך ובכלל אלו הסכם עם חב' עמידר משנות ה- 50 (להלן: "הסכם עמידר"), כדוגמת ההסכם של משפחת אמזלג ( מוצג נ/2-א), שנילווה לו תרשים המשקף לשיטתם חלוקה למגרשים שנעשתה בשכונת החורש, כשבקצהו של כל מגרש מסומן מיקום המבנה הדו משפחתי לו הוא מסופח (מוצג נ/6). הנתבעים מניחים שאף לסולטן היה הסכם כהסכם עמידר על נספחיו. לדידם, התובעת ביצעה הליך תכנוני בגדרו גרעה באופן שרירותי ובלתי חוקי את הקרקע משטח המגרש שנמכר ל תושבי שכונת החורש שבכללם סולטן. מכל מקום, ככל שבית המשפט ימצא כי על הנתבעים לסלק ידם מהקרקע, הרי שיש להתנות זאת בפיצויים על השקעותיהם במקום .

דיון והכרעה
מטעם התובעת הוגשו שלושה תצהירים: תצהירו של שלומי כהן – עובד התובעת המצהיר אודות דוח פיקוח שהוציא בשנת 2007 בגין חריגה מצד הנתבעים מגבול שטחם לחלקה 83 ולחלק מחלקה 96 בגוש 1906 (הנחזים בנספח א') , באמצעות גידור, גינון והצבת מחסן (מוצג ט').
תצהירו של אשר ביטון – עובד התובעת אשר הצהיר לגבי השתלשלות המכירה לסולטן וממנו לנתבעים ולגבי חרי גת הנתבעים משטחם כאמור וזאת מתוך עיונו בתיק התובעת.
תצהירה של ענת ישראלי – עובדת התובעת, שתפקידה סגנית מתכננת מרחב ירושלים, הסוקרת את ההתפתחות התכנונית הנוגעת לגושים 1905 ,1906 בשכונת החורש.

מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע עצמו וכן צורפה חוות דעת שמאי מקרקעין (אלי סידאוי) בגדרה בוצע אומדן הפגיעה במקרקעי הנתבעים, בגין גריעת הקרקע שבמחלוקת והמטרדים הכרוכים בכך ובישום תוכנית מתאר מספר 41/101/02/9 בשכונת החורש.

בדיון מיום 15.1.19 שנועד לשמיעת הראיות נחקרו העדים כולם, למעט שמאי הנתבעים ולנתוני החקירות אתייחס להלן כמידת הצורך.

סוגיית המצאתם ואפשרות חסרונם של מסמכים :
מראשית בירור ההליך ואף בשלב הסיכומים, עמדו הנתבעים על טענה מרכזית ממנה ביקשו להיבנות ולפיה התובע ת אינה חושפת בפניהם את מלוא המסמכים ה רלבנטיים לבירור המחלוקת ובאופן מכוון המונע מהם מסמכים המבססים את עמדתם הם בכל הנוגע למחלוקת האמורה.
בעניין זה וכמצופה התנהלו הליכים מקדמיים בגידרם הפנו הנתבעים דרישות שונות והתובעת מצדה נתנה אמנם לאלו מענה, אלא שזה ל א הניח דעתם, ולאחר שהצדדים טענו בעניין, נתנה ביום 18.04.18 החלטה המתייחסים לדרישות הפרטניות שהופנו לתובעת ובגידרה נידחו עיקר הדרישות, אולם התובעת נדרשה בכל זאת להגיש תצהיר משלים המתייחס למעשה לנסיבות חסרונם של מסמכים מסויימים וכן לאופן החזקת המסמכים בידי התובעת וזאת על מנת ליתן תמונה ברורה ומלאה יותר בסוגייה זו. בהחלטה זו אף נקבע כי שמורה לנתבעים האפשרות לחקור את המצהיר מטעם התובעת לגבי הצהרותיו, ככל שהם מפקפקים באלו.

התובעת המציאה בעניין זה את תצהירו של אשר ביטון (תצהיר מיום 23.05.18 – מוצג נ/16) אשר הצהיר כי כל המסמכים המצויים בתיק התובעת פורטו וגולו בתצהיר ו הקודם (נ/17) .
באופן פרטני מתייחס ביטון לתכניות מתאר רלבנטיות ומציין כי אלו נפרשות עפ"נ 40 שנה, אינן מקובצות ולא ניתן כמעט לאתרן. עוד התייחס ביטון ספציפית למסמכים הנוגעים לדמי החכירה שנ יגבו בציינו כי אלו גולו כולם כדי המצוי בתיק וזאת תוך שהוא מציין את נתוני המסמכים.

תצהירו של ביטון לא הניח דעתם של הנתבעים אשר לאורך כל ההליך גילו חשדנות ואי השלמה עם עמדת התובעת בהקשר זה , ומשעה שכך נחקרו ממושכות עדי התובעת בסוגייה זו.
בית המשפט שמע בקשב רב חקירות אלה בהן, יש לציין, חזר ושנה ב"כ הנתבעים שאלותיו, אולם ניתן לסכם ולומר כי תשובות העדים הרלבנטיים בעניין זה –ביטון וישראלי הניחו דעתי בהחלט באשר לאמינות הדברים ורחוקה הייתי מלהתרשם כי התובעת, באמצעות עובדיה , רוקמת קנוניה ו/או מסתירה באופן מכוון ובלתי חוקי מסמכים המבססים את עמדת הנתבעים.
יתרה מכך, אביע מורת רוח מאופן ציטוטם החלקי של העדים בסיכומי הנתבעים, המעוות את התמונה הכוללת בכל הנוגע לבקיאותם ולאמינות הצהרותיהם בסוגיה זו.

בחקירתו של ביטון מבהיר העד את אופן א יחסון וקיבוץ המסמכים הנוגעים לנכס מסוים אצל התובעת. לדבריו, לרוב הנכסים ישנם תיקים אצל התובעת ואלו סרוקים למערכת הנקראת "הדמייה" מזה מספר שנים (עמ' 15 לפרוטוקול). כן הצהיר כי הוא מכיר את תיק הנכס הנוגע לדירה דנן וכי נתן את תצהיר גילוי המסמכים על סמך עיון באותו תיק (עמ' 22, שורה 7).
יתרה מכך, העד השיב באופן מפורש, ענייני והגיוני כי לא כל מסמך הקשור בזיקה כלשהי לדירה או לקרקע דנן ימצא בתיק הנכס, וכי יש לפעמים ועל המעונין לפנות לגורמים רל בנטיים נוספים כדוגמת וועדות מקומיות לתכנון ובנייה (שם, שורות 26-27). בהתייחס לניסיון הנתבעים לטעון כי תרשים/תשריט כדוגמת זה הנתון בעניין אמזלג (נ/6) נתון היה אף לגבי סולטן, מצהיר ביטון באופן חד משמעי: "אני טוען שהרשות לא מנסה להסתיר ממך שום מסמך ושום תשריט ואם כתבו לך שאין, כנראה שלא נמצא אותו תשריט שאתה מבקש... יש הרבה מקרים שלא נמצאים תשריטים. בתיק הזה לא נמצא." (עמ' 23, שורות 4-9 וכן ראה דבריו בשורות 15-17).
בסיום חקירתו הנגדית מוסיף אף העד כי הוא נכון לקבל את הנתבע במשרדו ולהציג בפניו את תיק ההדמייה לפי סדר כרונולוגי על מנת להניח דעתו כי דבר לא הוסתר ממנו.
יצוין כי אף בית המשפט עצמו העיר בעניין זה כבר בהחלטתו מיום 18.4.18 בציינו בסיפא כי לא ברור מדוע הנתבעים אינם טורחים פשוט לסור למשרדי התובעת לבחינת תיק הנכס. חקירתו הנגדית של הנתבע (בעמ' 25 סיפא - 26 רישא) אף חידדה והמחישה מגמה זו להימנע מפניה לגורמים רלבנטיים נוספים ותחת זאת לבכר להטיח בתובעת כי היא מסתירה מסמכים.

בחקירתה של ישראלי נדרשה אף היא לעניין זה והבהירה, בדומה לעדותו של ביטון , כי לכל נכס ישנו תיק המתנהל אצל התובעת, אולם טרחה לציין כי היא עצמה אינה מתעסקת ברובד הנוגע לתיק זה, כי אם ברובד התכנוני בלבד שאינו עוסק בזכויות הקנייניות ותוך שהיא מבהירה לאן ניתן לפנות על מנת לבחון רובד תכנוני זה שלגביו בלבד מוסרת היא את עדותה ולאחר עיון במסמכים הרלבנטיים ( עמ' 10 שורה 22 - עמ' 11 שורה 10).

ראוי לציין כי הנתבעים החלו במלאכת איסוף המסמכים עוד טרם הגשת תביעה זו, כפי העולה מתכתובת מהשנים 1994-1995 שצורפ ה כמוצגים נ/8-נ/13.
בהקשר זה לא ניתן שלא להזכיר את ההליך הממושך שהתקיים במסגרת תביעת התושבים בו התקבצו תושבים רבים שמצבם דומה, לרבות כאלו אשר רכשו את דירתם מהרוכש המקורי כדוגמת הנתבעים דכאן. חזקה על הנתבעים, אשר עקבו לאורך השנים אחר תביעת התושבים על גילגליה מתוך עניין אישי בזו , כי היו מחלצים מתוך זו מסמכים רלבנטיים או מראים שישנם כאלו. יתרה מכך, באופן ספציפי ובאשר לשני מסמכים מרכזיים בהם נאחזים הנתבעים , קרי: הסכם עמידר (כדוגמת מוצג נ/2-א) והתרשים נ/6, הרי שלא עלה בידי הנתבעים להמחיש הנחתם וסברתם כי כאלו היו אי פעם אף בעניינם של סולטן. יושם לב כי בתביע ת התושבים מציין בית המשפט מפורשות כי רק למקצת ההסכמים של הרוכשים המקוריים צורף תרשים מעין זה (סעיף 9 סיפא לפסק הדין).

נראה כי בסופו של יום נוח היה לנתבעים להאחז במציאות זו של חסר נטען על מנת לנסות ליצור יש מאין, אולם קובעת אני כי אין מקום להניח קיומם של מסמכים שלא הוצגו בענייננו.

עד כאן באשר לשאינו מצוי, ובאשר למצוי, אסקור להלן את המסמכים העיקריים:
א. חוזה סולטן (מוצג ת/1) המציין כאמור כי סולטן מקבלים זכויות חכירה שראשיתה ביום 1.4.60 וסיומ ה ביום 31.3.2009 . במבוא לחוזה זה מצוין, בין השאר: "והואיל ו... והמחכיר הסכים להחכיר לו דירה בבית המשותף הנ"ל המתוארת בפרוטרוט ברשימה דלקמן, ביחד עם החלק הבלתי מסויים ברכוש המשותף של אותו בית הצמוד לדירה".
ברשימה המצויה בהמשך העמוד, מוגדרים המקרקעין מושא החוזה, כגוש 1906, חלקה 37/1, בשטח של 46.6 מ"ר, כאשר בעמודת תיאור הנכסים מצוין כי מדובר ב-"דירה בקומה ראשונה המסומנת בתשריט במספר 1". כן מצוין ברשימה, כי לדירה צמודות זכויות במחצית הרכוש המשותף. על פי החותמת המתנוססת בעמוד הרביעי, העסקה אושרה לרישום בלשכת רישום המקרקעין באר שבע, ביום 18.6.80.

ב. תרשים (מוצג נ/6) הנושא כותרת "שיכון עמידר קרית גת תרשים הסביבה ק:מ 1:1250".
תרשים זה שמקורו במשפחת אמזלג, נושא את חותמת חב' עמידר וניתן לראות בו כאמור חלוקה למגרשים בעלי מספר סידורי. דירת הנתבעים מצויה במסגרת המגרש המסומן 31.
ג. הסכם הרכישה (מוצג נ/1) מציין במבוא כי המוכרים – סולטן, מעבירים לרוכשים – הנתבעים, את כל זכויותיהם במקרקעין מושא הסכם הרכישה, המוגדרים בפסקה הראשונה בלשון זו: "הואיל: והמוכרים הינם המחזיקים ובעלי הזכויות החכירה לדורות על שמם, מטעם מינהל מקרקעין ישראל, להלן "המינהל", בבית מגורים בו 2 חדרים, מטבח ושירותים הנמצא ברח' הברוש 24 בקרית-גת, בשטח של 46.6 מ"ר, הידוע כגוש 1906 חלקה 37/1, וצמודים לו חצי חלקים ברכוש המשותף מס' משנה 37/3 להלן: "הדירה" ".

ובסעיף 10.1: "מוצהר ומוסכם בזה, כי המחסן הבנוי על החלקה הצמודה לדירה, אינו נכלל במחיר הדירה ואולם, המוכרים מצהירים, שבמידה והרוכשים יתחייבו כלפי רשויות התכנון והבניה להגיש בגינו את תוכנ יות הבניה, ולשאת בתשלום האגרות וההיטלים השונים, כך שלא תחול עליהם כל הוצאה כספית בגינו, לא יהרסו את המחסן ויעבירוהו לרוכשים ביחד עם העברת החזקה בדירה, כאמור לעיל".

בהשלמה לכך, יצוין סעיף 15 הקובע: "מוצהר ומוסכם בזה, כי המוכרים מקנים לרוכשים ללא כל תמורה, כל זכות אם קיימת להם כלפי מינהל מקרקעי ישראל ו/או כל גוף אחר, לגבי חלקת הקרקע הנלווית לדירה הנ"ל, מעבר לרכוש המשותף הנ"ל, וזאת בתנאי דלהלן..." (התנאים המפורטים נועדו למעשה לשחרר את המוכרים מכל אחריות וחבות כספית בעניין זה).

ד. שטר העברת זכות שכירות החתום ע"י סולטן והנתבעים והנושא אישור מיום 5.4.90 לרישום העסקה בלשכת רישום המקרקעין (נספח ה' במוצגי התובע). סעיף הרשימה המגדיר את המקרקעין מושא השטר, מעתיק למעשה את נתוני הרשימה שבחוזה סולטן הנ"ל.

ה. מסמכי ההיוון (נספח ח' במוצגי התובעת) – אלו משקפים את היוון זכויות החכירה של הנתבעים בשנת 2005 ובכללם, בין השאר, תעודת היוון מיום 23.9.2005, המציינת כי זכות החכירה בגין יחידת דיור הידועה כגוש 1906, חלקה 37/1, ברחוב הברוש 21 בקרית גת, מהוונת עד ליום 31.3.58 וכי זכות זו נרשמה בלשכת רישום המקרקעין.

משמעות המסמכים הנ"ל ועדויות העדים לגביהם
ביטון בתצהירו מציין כי כל שרכשו סולטן מחברת עמידר הוא דירה וכי זכויותיהם בדירה זו המצויה בגוש 1906 חלקה 37/1 נרשמו בלשכת רישום המקרקעין והועברו בהמשך לנתבעים. העד מפנה למסמכים המעגנים השתלשלות זו ובכלל זאת מציג למעשה מספר נתונים רלבנטיים להמחשת עמדת התובעת: ראשית, טופס הבקשה להעברת זכויות משנת 1989 משמם של סולטן לשמם של הנתבעים מציין מפורשות את תת החלקה הנ"ל בלבד. שטר העברת הזכויות המוגש ללשכת רישום המקרקעין ערוך בהתאמה (מוצגים ת/1, ד, ה).
שנית, סולטן הגישו בשעתו השגה על סכום דמי ההסכמה בו חויבו בעקבות המכירה לנתבעים והם עצמם מציינים בהשגה זו כי שטח המקרקעין הוא כ-344 מ"ר בלבד (מוצג ו).
שלישית, כבר בסמוך לאחר רכישת הדירה על ידי הנתבעים החלה תכתובת לגבי השטח הנמכר וכבר אז מציינת התובעת כי מדובר אך ורק בשטח מושא חלקת משנה 37/1 ולא מעבר לכך, כשבהתאם מחושב היוון המתבצע לדירה זו בשנת 2005 (מוצגים ז, ח).

בחקירתו הנגדית מציין ביטון כי הוא עובד מזה כ-18 שנה אצל התובעת ומטפל בתיקים רבים ומתוקף זאת מבהיר הוא את נסיבות ומשמעות הקניית הזכויות בדירה לסולטן וממנו לנתבעים. לדבריו (עמ' 17 שורה 29 – עמ' 18 שורה 4): "בקום המדינה עמידר ניהלה נכסים ונתנה לאנשים בתים לגור בהם, היו בתים מאוד קטנים, של 46 מ"ר של 50 מ"ר, והחוזים שנחתמו עם עמידר נתנו למבונה בלבד, לבתים בנויים בלבד בין 30 ל-50 מ"ר. אותו דבר אצלנו, נחתם חוזה של 46.6 מ"ר ושם לא מצוין בחוזה הזה שצורף שטח או קרקע. מניח שגם ענת אמרה את זה, שבן אדם קנה את הבית עם מה שמתחתיו. בתקופות מאוחרות יותר אושרו תב"ע ושם צורף שטח. במקרה שלנו בשנת 89 עודכן שטח של 361 מ"ר זה שטח העסקה למעשה..."

עת נשאל ביטון לגבי טיבו של "הרכוש המשותף" המוזכר בחוזה סולטן, השיב העד שהכוונה היא להקנות לחוכר זכויות במחצית מהחלקה בה עסקינן ולא בכדי הוא חוזר ומבקש לראות את נסח הטאבו על מנת לציין את גודל השטח הרלבנטי. העד אף מבהיר, על סמך ניסיונו , כי משעה שחוזה סולטן נחזה כמי שנחתם בשנת 1978, הרי שיש להסיק מכך שקדמו למועד זה פרצלציה שיצרה חלקות וכן רישום בית משותף היוצר תתי חלקות ומאפשר בדרך זו (ורק אז) רישומו של כל חוכר כבעל זכויות בתת החלקה ה רלבנטית לו, ולענייננו – תת חלקה 1 והצמוד לה (ראה עדותו בעמ' 18 שורה 6 – עמ' 20 רישא וכן בעמ' 21 רישא. כן ראה התייחסות לכך בסעיף 11 בפסק הדין ת/2).

העד נשאל ולא מעט אף בסוגיית דמי החכירה השנתיים הנוגעים לדירה שנמכרה, שכן ומתוך הנחה שאלו נגזרים כמקובל מהשטח המוקנה לחוכר, יכול היה הדבר לשפוך אור על המחלוקת.
אף בנקודה זו לא עלה בידי הנתבעים להסתייע בתשובות העד אשר הבהיר כי חרף עיון בתיק הנכס הנדון לא מצא מסמכים בענין זה מלפני שנת 1989 . העד מציין כי לא בהכרח ימצאו בתיק הנכס תחשיבים היסטוריים בהקשר זה, והוא אף מסביר כי התובעת נוסדה רק בשנת 1960 בעוד רק בשנת 1985 הוכנסה מערכת ממוחשבת. למעשה, מציאות זו הביאה , לדבריו, למצב בו חוכרים רבים נהנו מכך שלא חויבו כלל בדמי חכירה באופן שוטף ונראה כי כך היה המצב אף לגבי הדירה דנן, שעיון בתיק הנכס שלה מלמד כי לא נראו חיובים או תקבולים של דמי חכירה שנתיים משנת 1956 ואילך. החיוב הראשון הוא משנת 1989 ומהווה ד מי חכירה ראשוניים שאחריו ישנו תשלום מצטבר נוסף בשנת 1996 לצד דמי היוון ששולמו (ראה תצהירו נ/16 ועדותו בעמ' 16 משורה 12).
אי לכך, לא ניתן להאחז בדמי החכירה השנתיים על מנת להמחיש את עמדת הנתבעים בתיק זה ומוצאת אני לנכון לציין כי עדותו של ביטון מתיישבת היטב עם מכתב מיום 24.12.92 (המצוי במוצג ז') שנשלח לנתבע ובו מציינת התובעת מפורשות כי חיוב דמי החכירה השנתיים החל אך ביום 1.4.90 וכי שטח מגרש הדירה הוא 361 מ"ר (בעוד הנתבעים טוענים לכפל מכך לערך).

אף עדותה של ישראלי יש בה כדי לבסס כראוי את עמדת התובעת ובאופן העולה בקנה אחד עם המסמכים הנתונים: בתצהירה סוקרת ישראלי בהרחבה את ההתפתחות התכנונית לאורך השנים 1964-2009 בהתייחס לגושים 1905, 1906 ברובע החורש בקריית גת. על סמך סקירה מפורטת זו הנתמכת במסמכים שצורפו, מסכמת העדה מסקנותיה אלו:
א. כבר בתכנית רישום שיכונים ציבוריים (תרש"צ) הראשונה משנת 1966 ניתן להיווכח ברובע החורש כי ישנה הפרדה בין השטחים בהם בנויות דירות המגורים לבין השטחים הבלתי מבונים המיועדים לתכנון עתידי (וזאת טרם החלוקה למגרשים).
ב. רובע החורש בו עסקינן חולק לראשונה למגרשים רק בשנת 1987 בתכנית שחלה על חלקו הצפוני, ובשנת 2009 – בתכנית שחלה על הרובע כולו. תכניות אלו יצרו לראשונה מגרשים מהשטחים הבלתי מבונים שהוגדרו כשטח לתכנון עתידי.
ג. כל עוד עסקינן בקרקע מתוכננת שאינה מחולקת למגרשים המהווים יחידה תכנונית הנוצרת מחלוקת הקרקע באמצעות תכנית, הרי שגבולותיה אינם ידועים ולא ניתן כלל להקצותה.

מסקנותיה הנ"ל של ישראלי נותרו בעינן אף לאחר חקירתה הנגדית בה השיבה באופן ענייני, ישיר וברור לגבי ההיבטים המקצועיים הנוגעים לתחומה. בחקירתה זו מדגישה העדה כי בשנת 1956 כל שנמכר במישור הקנייני הוא דירה על הקרקע שמתחתיה וכי בשעתו לא ניתנה הדעת עדיין לשטח הקרקע שיוקצה לכל דירה (עמ' 9 שורות 1- 12). לשאלת בית המשפט בעניין זה משיבה העדה כי השטח סביב הדירה נותר בבעלות המדינה לעת ההיא (עמ' 14 סיפא). בכל הנוגע לתכניות שקדמו לזו משנת 1987 מציינת העדה: "התכניות האלה לא מבוססות על מדידה. במסגרת תכניות אלה לא חולק השטח למגרשים ולכן לא ניתן ללמוד על גבולות מגרשים לאותה העת". בהתייחס לסימוני הקווים באותן תכניות ישנות מבהירה העדה: "בתכניות סומנו קווים, אלה לא קווים שיש לבם אמירה סטטוטורית ולא מדדו ואמרו כי זה המקום, סימנו חלוקה כלשהי ועדיין לא באופן מפורט שיגדיר גבולות מגרש סטטוטוריים ברמה שניתן להקצות את המגרש" (עמ' 9, שורות 5-7). מכל מקום, העדה מדגישה כי חוזה החכירה הנעשה עם רוכש ( חוזה סולטן בענייננו) הוא ורק הוא שקובע בסופו של דבר את הזכויות הקנייניות (עמ' 12 שורה 19).

עניין נוסף שעלה בחקירתה הנגדית של ישראלי הוא השיקולים התכנוניים הנשקלים בקביעת גבולות המגרשים וזאת מתוך שהנתבעים מבקשים לתקוף למעשה את הבחירה התכנונית בענייננו לחצות את המגרש הנחזה בתרשים נ/6. העדה משיבה למעשה כי העיקרון המרכזי הוא ניצול מיטבי של השטח . כאשר היא נשאלת לגבי מידת ההתחשבות הנעשית במבנים המצויים בפועל בשטח, משיבה ה עדה כי הדבר תלוי נסיבות ובכלל זאת האם מדובר במבנה בעל היתר כחוק, האם בעל המבנה הוא בעל זכויות בקרקע עצמה וכד' (עמ' 12-13). בהקשר זה נדרשת העדה בחקירה החוזרת להתייחס לאפשרות התכנונית לה חותרים הנתבעים, קרי – הגדלת חלקה 37 על חשבון חלקה 83, כך שחלקה 37 תכיל את כל מחסן הנתבעים הפולש בחלקו לחלקה 83 ששטחה 688 מ"ר (כמשתקף ממוצגים א', ב'). בעניין זה משיבה העדה כי הדבר היה פוגע באפשרות לייעד את חלקה 83 כמגרש הולם לבניית בית מגורים נוסף וזאת לאור השטח הנותר בו וצורתו שאינם עומדים בסטנדרטיים ה רלבנטיים ע"פ התכנית הנתונה (עמ' 14 שורות 10-22).

בסיכומיהם מתייחסים הנתבעים להיבט נוסף שיש בו לטעמם כדי לבסס את עמדתם וזאת בהינתן הדעת לאחוזי הבנייה שאושרו והנגזרים מטבע הדברים מהשטח המוקצה ל כל חוכר. בעניין זה מפנים הנתבעים למוצג נ/7 המ הווה נספח לבקשת ההיתר שהגישה בשנת 1969 משפחת אמזלג המתגורר ת ב שכונת החורש. הנתבעים מנתחים את הנתונים המספריים ומסכמים אותם, אולם הדבר אינו הכרחי, שכן הנספח נוקב מפורשות בשטח כולל של 926.6 מ"ר (ראה שורת "הקרקע" ושורת "סך הכל" בסעיף ב').
אקדים ואומר שלא ניתן שלא לתהות מדוע לא הופנו שאלות ולו לעדה ישראלי לגבי נתוני המוצג נ/7 אם סבורים הנתבעים כי חשיבות ישנה למסמך תכנוני זה כנטען בסיכומים. מכל מקום, נראה כי התשובה טמונה בעיקרון העולה מעדותה של ישראלי ומסיכומי התובעת ולפיו יש להבחין בין ההיבט התכנוני להיבט הקנייני ולא ניתן להסיק ממסמך כגון זה שייעודו תכנוני, מהו השטח שהוקצה במישור הקנייני, אם לאמזלג ואם לסולטן. הנתבעים אינם יכולים לחמוק מכך שישנם מסמכים ייעודיים ספציפיים שבאמצעותם מוסדר ההיבט הקנייני. לא ניתן אף שלא להפנות לחותמת התובעת הנתונה בתחתית העמ' השני של נ/7. זו אמנם מחוקה בחלקה, אולם ניכר מהנתון כי היא מסייגת את האישור הניתן ויש מקום להניח כי היא מסייגת את ההיבט הקנייני בדומה לחותמת שנמצאה במסמך מקביל שהוגש במסגרת תביעת התושבים שבגידרה הועלתה טענה מקבילה אשר נדחתה כאמור בסעיף 17 לפסק הדין.

הנתבע בתצהירו מתאר למעשה את סיפור המעשה מזווית ראייתו שלו תוך ציון השימוש שנעשה בפועל בקרקע לאורך השנים , אולם זאת הוא עושה תוך שילוב נתונים עובדתיים שאינם מוכחים כלל (כך למשל, בסעיף 11 לגבי גודל חלקות שהוקצו לכלל התושבים ונסיבות ההבדלים בין אלו ובסעיף 16 לגבי תיחום המגרשים מושא נ/6 ע"י עמידר בשנות החמישים).
ע"פ תאורו, רכש סולטן בשנת 1956 את הזכויות במלוא שטח המגרש המלבני שעליו ניצבת הדירה והנחזה בתרשים נ/6. הנתבע מודה אמנם שלא נוכח בתרשים ספציפי כזה לגבי סולטן, אולם הוא מניח כי ההסכמים היו זהים בהתייחס לתושבים כולם (עמ' 24-25 בעדותו). הנתבע מגדיל וטוען כי הוא עצמו ראה שבתביעת התושבים היה לכל אחד מהם תרשים כזה (בעמ' 24 סיפא לחקירתו), אלא שהדבר לא הוכח כלל ואינו מתיישב עם קביעת פסק הדין לפיה רק למקצת התושבים היה תרשים כזה (ת/2). מכל מקום, כפי העולה מעדותה של ישראלי, תרשים זה מטיבו ולאור ייעודו, אינו יכול לשרת ולבסס כדבעי את ההיבט הקנייני השנוי במחלוקת ולא בכדי קבע בית המשפט בתביעת התושבים (בסעיף 12) כי "תרשים זה נועד רק לזיהוי מיקום הדירה, ביחס לשכונה... אין בתרשים כדי להקנות זכויות בקרקע או לקבוע את גבולות השטח המוחכר- מעבר לקבוע בהסכם". בית המשפט אף מצטט שם מקביעת בית המשפט העליון ב ע"א 8526/11 ‏‏ קרן קיימת לישראל נ' עיזבון גוזלן ז"ל (6.8.13) העוסק במחלוקת דומה לגבי דירה שנרכשה בשנות ה – 50 ע"פ הסכם שנשא תרשים מעין זה ובהתייחסו לתרשימים אלו מציין הוא שם (בסעיף 19):
"ניתן להתרשם כי בפועל הם שימשו אך כ"מנחה מקום", היינו כדרך להבהיר לדיירים את המיקום היחסי של דירתם בתוך שיכון עמידר. הא – ותו לא."

כשלעצמי, מוצאת אני מסקנה זו כהגיונית ומתיישבת היטב עם יתר הראיות והנסיבות.

יושם לב – לא רק שהנתבע אינו ממחיש כי תרשים כדוגמת נ/6 לא היה בידו לגבי סולטן, הוא אף מודה בראשית חקירתו הנגדית כי מעולם לא קיבל מסולטן ובכלל את הסכם הרכישה המקורי שלו. עוד הוא מודה כי ברכישה מסולטן נאמר לו מפורשות שרק כמחצית משטח המגרש (הנחזה במסמך נ/6) רשום בטאבו, כפי העולה למעשה מהסכם הרכישה עצמו , אולם הגם שכך הוא עומד על כך שחרף נתון זה והוראת סעיף 10.1 לפיה המחסן הבנוי על הקרקע אינו כלול בתמורה החוזית, הוקנו לו זכויות אף בקרקע השנויה במחלוקת. לשיטתו, סולטן עמד על נוסח זה רק על מנת שלא לשאת באחריות לאור מצב הרישום ולא מחמת שהקרקע אינה מוקנית לו (עמ' 26-27).

לסיכום נקודה זו אומר כי אין לבית המשפט אלא את שעיניו רואות מתוך המצוי בפועל בתיק בכל הנוגע לזכויות שהוקנו לסולטן ובפרט מתוך חוזה סולטן הנתון מסדיר תקופת חכירה בת 49 שנה בהתייחס לדירה בבית משותף כתאורה ברשימה שם: חלקה 37/1 בגוש 1906 בשטח של 46.6 מ"ר בצרוף חלק יחסי ברכוש המשותף, אשר כפי שהובהר – לעת ההיא, טרם הוקצה והוגדר.

רק מאוחר יותר, עם החלתן של תכניות מתאר מתאימות שראשיתן אך בשנת 1987, בוצעה חלוקה למגרשים מדודים בעלי גבולות סטטוטוריים ורישום זכויותיו של סולטן בלשכת רישום המקרקעין לאחר פרצלציה ורישום בית משותף נעשה כדי המוקצה לו בפועל וזכויות אלה אינן כוללות את הקרקע מושא המחלוקת. באין סולטן יכול להקנות יותר משהוקנה לו, נמצא כי לנתבעים אין ולא היו זכויות חכירה בקרקע וזו שבבעלות רשות הפיתוח.

מעמד הנתבעים בקרקע
חרף האמור, אין חולק כי הנתבעים מחזיקים בקרקע מזה שנים. שלומי כהן מתאר בתצהירו פלישה באמצעות גינון, גידור והצבת מחסן). אין בנמצא תיעוד ממשי לגבי מועד תחילת ההחזקה, אולם כהן מבהיר בחקירתו כי נוכח בזו בחודש אפריל 2008 ורק אז הוחל במעש מצד התובעת בענין זה. מכל מקום, המחסן לפחות ניצב היה במקום עובר למכירת הדירה לנתבעים, כפי העולה מנוסח הסכם הרכישה.

הנתבעים מבקשים לטעון כי מעמדם בקרקע הוא כשל בר רשות בלתי הדירה, אולם סבורה אני כי אין מקום לטענתם זו.
אין כל עדות להרשאה מפורשת מצד התובעת ו/או המדינה עצמה להחזקת הקרקע ושימוש בה, אולם אף אם תאמר כי ראשית החזקתו של סולטן בקרקע, מקורה ברשות מכללא משעה שלעת ההיא לא הוקפד עם תושבי שכונת החורש בכל הנוגע להתפרשותם על פני השטחים הסמוכים לדירות שהוקצו להם (ואין הכרח בקביעה בעניין זה), הרי שעדיין אין בכך די. כידוע, לא בנקל תוסק מסקנה בדבר קיומה של זכות כאמור ובפרט, שעה שעסקינן כבענייננו במקרקעי ציבור (נסח הרישום צורף במוצג ב') ובעניין זה אצטט את דברי כב' השופט צ. זילברטל בע"א 6757/13 – מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח (19.8.15) וכך הוא אומר:
"לגישתי, ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי-הדירה, וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן. בצד זאת, כאשר עסקינן ברשות מכללא במקרקעי ציבור, שנוצרה עקב מחדלן של הרשויות מלפעול לסילוקו של מסיג גבול במקרקעין, אין מקום לקביעה כי זכותו של בר-הרשות התגבשה לכדי רשות בלתי הדירה. עמדה דומה הובעה על-ידי המלומדת זלצמן במאמרה:

" ... 'רשות מכללא', הינה לעולם הדירה, דהיינו, בעל המקרקעין רשאי לבטלה לפי רצונו בכל עת, ואין בכוחה להקנות למסיג הגבול – אפילו פעל בתום לב – טענת זכות כלשהי בנכס. עם זאת, אפשר שבנסיבות המקרה יתחשב בית המשפט בעובדה שפלוני השקיע מכספו בנכס בהסתמך על 'הסכמה שבשתיקה' של בעל המקרקעין, ועל-כן יקבע מועד עתידי לפינוי המקרקעין. נוסף על כך, בנסיבות מסוימות ייתכן שהוא אף יתנה את הפינוי בתשלום הוצאותיו של פלוני, ולעיתים גם בתשלום פיצויים" (זלצמן, עמ' 267).

אכן, פעולות האכיפה של הרשויות נגד פולשים למקרקעי ציבור אורכות זמן רב לעיתים, וכפי שנלמד מן המקרה שלפנינו – לעיתים אף זמן רב מידי. במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. ואולם, רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס. ".
(כן ראה לגבי חריגותה של רשות בלתי ה דירה ושלילתה במקרקעי ציבור : רע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות ואח' (17.5.06); רע"א 1156/02 חיר נ' ליטאי, פ"ד נ"ז(3)949 ולגבי ההתחשבות הנדרשת בקשיי הרשות הציבורית לפעול במהירות לסילוק ידם של מסיגי גבול – ראה רע"א 10346/06 לילי ארז נגד מדינת ישראל-משרד הביטחון (2007) ).

בת.א (רח') 4150-06 מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב נ' ברוך שפדוב (6.1.14) סוקר בית המשפט את הפסיקה ומסכם את תנאי קיומה של רשות בלתי הדירה בציינו שלושה תנאים: האחד, שמדובר ברשות מפורשת ולא מכללא; השני, כי ישנה השקעה ניכרת במקרקעין; והשלישי, כי ההשקעה נעשתה ברשותו המפורשת של הבעלים.

על פניו לא הניחו הנתבעים תשתית המלמדת על נסיבות חריגות כאמור, לרבות לגבי ההשקעות בקרקע כמבואר בהמשך, ובאופן המצדיק לגרוע מהציבור משאב זה. ההפניה מצידם בסיכומים לפסק הדין שניתן בה"פ (חי') 307/00 מדינת ישראל נ' סורייה אבו קמיר (14.10.01), אין בה כדי לבסס כראוי את הטענה ואין לי א לא להפנות לנסיבות הקונקרטיות דשם (כמפורט בסעיף 7 לפסק הדין) ולציין שלא בכדי אין מוצגת פסיקה עניפה הממחישה הכרה ברשות בלתי הדירה.

אף אם תאמר כי לנתבעים (ו/או לסולטן) זכויות כבר רשות בקרקע מחמת שתיקת הרשויות (ואף זאת אינני קובעת), הרי ש הלכה היא כי רשות חינם לתקופה בלתי מוגבלת ניתנת לביטול בכל עת על ידי מתן הודעה מתאימה לבעל הרישיון וללא זכות לפיצוי בגין עצם ביטול הרישיון (ראה ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים , פ"ד לא(3) 210; ע"א 602/84 ריבוא נ' גל פ"ד לט (3) 693; ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא(3) 433; ע"א 346/62 רכטר נ' מס עיזבון ירושלים, פ"ד יז(2) 701; בר"ע 7924/06 אביטן נ' באום (3.10.06) ) ואין ספק כי התובעת הבהירה היטב עמדתה בענין כבר בשנת 2008 עת ביקשה את פינוי הקרקע (ראה מכתבה לנתבע - מוצג י').
יוזכר מכל מקום כי מאז כניסת חוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 לתוקף, זכויות במקרקעין יכול ויהיו אך ע"פ חוק זה (ראה סעיף 161 לחוק ובספרו של מוטי בניאן, דיני מקרקעין עקרונות והלכות, מהד' שניה, בעמ' 47-54).

שאלת הזכות לפיצוי בגין ההשקעות בקרקע
אפשרות זו להכפיף צו פינוי לפיצוי בגין השקעות שנעשו מקורה בגישת הפסיקה לפיה יש להכפיף ביטולו של רישיון במקרקעין לעקרונות של צדק המיושמים בהתאם לנסיבות כל מקרה (ראה בע"א 6757/13 הנ"ל). ברע"א 2701/95 תחסין מוחי אלאדין קנעאן ו- 11 אח' נ' אחמד עבאד יטיף גזאוי, פ"ד נ"ג(3) 151 מציין בית המשפט כי עת נשקלת שאלת התניית הפינוי בפיצוי, יש לשקול, בין היתר, את כוונת הצדדים לרישיון, תנאיו, הציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, מידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן והנזק שנגרם לו עקב כך.
בעניין זה טוענים הנתבעים, כי השקעות רבות נעשו בקרקע לאורך השנים, כשבכלל זאת נטיעת עצים ובניית חומה מקיפה בעלויות של עשרות אלפי שקלים וכן בניית המחסן ושיפוצו. כל שמצורף לביסוס הנטען בהקשר זה הוא חוות דעתו של שמאי מקרקעין – אלי סידאוי (נ/15).

חוות דעתו של סידאוי ניתנה למעשה זמן רב טרם פתיחת תביעה זו וע"פ כותרתה נועדה היא לאמוד את הפגיעה הצפויה למקרקעי התובע במסגרת סעיפים 190 ,197 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה – 1965 שעניינם (בהתאמה) הפקעת מקרקעין ותביעת פיצויים מהוועדה המקומית בגין פגיעה במקרקעין על רקע אישורה של תכנית ובענייננו - תכנית מתאר מס' 41/101/02/9 . (ראה סעיף 1 המגדיר את מטרת חוות הדעת וכן סעיף 10 לתצהירה של ישראלי המתייחס לאישורה של תכנית זו בשנת 2009). קובע המומחה כי יישום התוכנית הנ"ל ע"י נטילת החלק האחורי (הקרקע) והוספת יחידת דיור נוספת בעורף הנכס בצרוף המטרדים הכרוכים בתכנית זו, מביא לפגיעה ששוויה הכספי 34,000 דולר.

כאמור, חוות דעת זו ייעודה אחר והיה על הנתבעים להפנותה ולבררה בפני הגורמים הרלבנטיים במסגרת הקבועה בחוק התכנון והבנייה הנ"ל (וראה בענין זה רע "א 6483/15 נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ' רות קטן ו- 56 אח'‏ (2.8.16)). אין כל משמעות לחוות דעת זו במתכונתה בהליך הנושא מחלוקת כגון דא. נראה כי הנתבע עצמו היה ער לכך ואין לי אלא להפנות בעניין זה לתשובתו האחרונה בעמ' 28 לפרוטוקול.
אף אם מעבר לצורך אומר, כי עסקינן בחוות דעת שניתנה לפני 12 שנים, כך שלא ברור כיצד ניתן להתייחס לזו כרלבנטית אף בימים אלה.

בכל הנוגע למחסן טוענים הנתבעים בכתב הגנתם כי רובו ממוקם בחלקה 37/3 (חלקה 67 ע "פ הגדרתה בכתב התביעה). לטענתם ואף בתצהיר, הריסת המחסן תסב להם נזק העולה על 80,000 שקלים , אולם ראוי לציין ולהדגיש כי לא הוגשה כל תשתית ראייתית מינימלית ראויה המבססת את עצם ההשקעות במחסן (שבנה סולטן) וטיבן ואת שווין הנקוב והדברים יפים אף לגבי יתר ההשקעות הנטענות . די בכך על מנת לדחות טענה זו ובכל זאת מצאתי מקום להוסיף בהערת אגב כי ממילא הנסיבות דכאן אינן מצדיקות פיצוי ואבהיר: כבר ברכישה ידעו הנתבעים על בעיית הזכויות בקרקע ונראה שאף לא טרחו לוודא כלל האם המחסן נבנה בהיתר כדין (ראה עדות הנתבע לגביו בעמ' 26, שורו ת 3-7 וכן בעמ' 27 שורות 12-23), כך שציפייתם והסתמכותם אינן ממשיות. יתרה מכך, הנתבעים נהנו במשך שנים משימוש בקרקע ללא תמורה ומשבאה העת לסלק ידם מזו, לא ניתן להתעלם מערך ההנאה שהפיקו משימוש ללא תמורה בקרקע ואפנה להערות בית המשפט ברוח זו במקרים שנידונו בע"א (ת"א) 1766/00 אברגיל נ' מנהל מקרקעי ישראל (26.6.05) ו בע"א (ת"א) 1013/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' שלמה (29.3.06).
מספר הערות טרם סיום:
ככלל, בית המשפט פותח בפסק דינו בבירורן של טענות כדוגמת התיישנות ושיהוי, אולם במקרה זה לא מצאתי מקום לכך וזאת מן הטעם שטענות אלו לא הועלו כלל במקום המיועד להן לכתחילה, קרי – כתב ההגנה ומשכך דינן סילוק על הסף. אין אלא להביע מורת רוח על תוספת מאוחרת זאת במסגרת "מסע דייג" "רב זרועות" להדוף תביעה זו מצד הנתבעים .
אף אם מעבר לצורך אומר, כי כפי שטענה התובעת בסיכומיה (מעבר לחובתה), עסקינן במקרקעי ציבור במקרקעין שעברו הסדר ונרשמו ע"ש רשות הפיתוח בשנת 1981 ומשכך, הדינים החלים לגביהם אינם מאפשרים את טענת ההתיישנות והוא הדין לגבי טענת השיהוי וראה בהקשר זה שוב, את הגישה המתחשבת בקשיי הרשות לפקח ולהקדים לפעול לסילוק פלישות ברע"א 10346/06 לילי ארז נגד מדינת ישראל-משרד הביטחון (12.6.07) וכן עמדתו של כב' השופט מ.מזוז בע"א 3846/13 מדינת ישראל נ' היפר חלף (21.7.15) לפיה עת מדובר בפלישה למקרקעי ציבור, אין בסיס ענייני או צידוק חוקי להכיר בכלל בקיומו של "רישיון מכללא" המבוסס אך על כך שהרשות לא נקטה בהליכי פינוי נגד הפולש, או אף לא מחתה בידו.

ראוי להקדיש סעיף זה לסוגיית ההוצאות טרם סיום, שכן הנתבעים בסיכומיהם חותרים כמובן לקבלת התביעה ולחיוב התובעת בהוצאות, אולם מבהירים כי בכל מקרה אין להלין כלפיהם ולחייבם בשל בחירתם לנהל הליך זה שעניינו קרקע שהוחזקה שנים בידיהם. בעניין זה אומר כי הגם שאינטרס הנתבעים לנהל הליך זה מובן, עדיין נסיבות העניין לא רק שלא מובילות לשכנעני לפטור אותם מתשלום ההוצאות, כי אם הפוך מכך - ראוי לשקול חיוב מוגבר ואבהיר:
הנתבעים למעשה בחרו לנהל את מאבקם בכמה ערוצים תוך שהם נהנים למעשה מעמדה הוגנת שהפגינה התובעת משעה שהסכימה לעכב הליך זה עד להכרעת בית המשפט בתביעת התושבים, זאת למרות שהנתבעים מצידם לא הצטרפו לתביעה זו. הנתבעים למעשה "ישבו על הגדר" וחיכו לתוצאת ההליכים, אלא שבניגוד לאחרים, הנתבעים לא הודיעו כי יקבלו עליהם את תוצאת תביעת התושבים באשר היא ולא תרמו דבר לקצור הליך זה. אדרבא, עם דחיית תביעת התושבים וחידוש ברורו של הליך זה, עוררו הם בחלוף כשמונה שנים מהגשת כתב הגנתם, בקשה בעניין ההליכים המקדמיים, שבדוחק נדרש לה בית המשפט ונתן להם את יומם (ראה הערה בהחלטה מיום 18.4.19). יתרה מכך, הנתבעים בחרו להתעלם מה הכרעות בתביעת התושבים בשלל סוגיות חופפות תוך שהם טוענים כי לא נתקיימו שם חקירות נגדיות, נתון שנסתר מפורשות מעיון בסעיף 7 לפסק הדין (ישראלי וביטון העידו אף שם) . משעה שכך בחרו לאחר שפסק הדין דש, בחן והכריע בכל הטענות שהועלו בפניו ואף מעבר למחלוקות בתיק זה, הרי שהיה מקום לצפות כי הבחירה לנהל הליך זה, תסתמך על ייחודיות כלשהי בעניינם של הנתבעים או על ראיות וטיעונים שלא בא זכרם קודם לכן ושהיה בהם כדי להצדיק תוצאה אחרת, או שהנתבעים יצמצמו טענותיהם להכרחי שלא נתברר כראוי לדידם, אלא שלא כך היו פני הדברים.
הדברים הגיעו לכדי אבסורד ממש, שכן הנתבעים ניתלו בהליך זה במסמכים של משפחת אמזלג ש לקחה חלק בתביעת התושבים שנדחתה. יתרה מכך, על פניו מצבם של הנתבעים בעייתי היה לעומת תושבים אחרים שהיו רוכשים מקוריים והגם שהנתבעים ידעו היטב כבר במעמד רכישת הדירה כי לסולטן אין זכות רשומה ומוכרת בקרקע, בית המשפט מצא עצמו נדרש לסוגיות רבות שכבר הו כרעו בתביעת התושבים כאמור ואף ב פסיקה ענפה קודמת המתייחסת למקרים דומים כמפורט בסיכומי התובעת (כדוגמת ע"א 2135/91 גיל וישראל דוד נ' מינהל מקרקעי ישראל (19.4.94) ; ה"פ (ב"ש) 8023/06 אריעם מרים ז"ל נ' עמידר-החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (17.11.10). הנתבעים אף הגדילו לעשות שעה שהוסיפו טענות בסיכומיהם ובמצב דברים זה, ראוי לכל הפחות להחיל את הכלל לפיו בעל דין שזכה ראוי שלא יצא בחסרון כיס (ראה ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, נצרת עילית, פ"ד ס(1) 600, 615).

סוף דבר
תביעה זו מתקבלת ומורה אני כמבוקש בה על סילוק ידם של הנתבעים מהקרקע כהגדרתה לעיל וכפועל יוצא מכך, מאושרים הסעדים הנלווים המפורטים בסעיף 18.1 עד 18.4 לכתב התביעה.

בכל הנוגע לזיהוי הקרקע מושא התביעה, הרי שאינני מוצאת מקום להתנגדות שהעלו הנתבעים ורק בסיכומים לגבי עדכון הנתונים המספריים הרלבנטיים. ראוי היה שהיו נמנעים ולו מטענה זו שעה שעסקינן בהליך שנותר תלוי ועומד זמן כה רב שבמהלכו נוצר צורך זה בשל אישור תכנית (ראה סעיף 10 לתצהיר ישראלי). לאורך כל ההליך נהיר היה לכל מהי הקרקע מושא המחלוקת.

בהינתן, בין השאר, תוצאת ההליך והערות בית המשפט לגבי התנהלות הנתבעים , ישלמו הם לתובעת הוצאות ושכר טרחה בגין הליך זה, בשיעור כולל , ו עדיין מידתי, של 22,000 שקלים.

התובעת תגיש פסיקתא לחתימת בית המשפט תוך 21 יום ובכפוף לקיום הוראת סעיף 198 (א1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984.
עמידר-החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
ניתן היום, ה' חשוון תש"פ, 03 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.