הדפסה

בית משפט השלום באשקלון ת"א 21002-01-17

התובעים:
1.אלחנן אלמקייס
2.רבקה רבקה

שניהם ע"י ב"כ עו"ד ירון יטיב

נ ג ד

הנתבע:
ירון מלכה, עו"ד

פסק דין
מבוא - ההליך
עניינו של הליך זה תביעת רשלנות מקצועית במסגרת ה עתרו התובעים להשבת 150,000 שקלים אשר, ע"פ הנטען, הועברו בנאמנות לידי הנתבע, עו"ד במקצועו, וכן - לחיובו בתשלום בן 60,000 שקלים בגין עלות ה הלוואות שנטלו לצורך מימון פרויקט שנמסר לטיפולו (להלן: "הפרויקט").

ביום 2.7.18 ניתן פסק דין נגד הנתבע מחמת אי התייצבותו לדיון קדם המשפט שנקבע, אולם לבקשתו בוטל פסק הדין בהחלטה מיום 25.10.18 תוך חיובו בהוצאות .

במהלכו של ההליך ולאחר שלל ניסיונות להביא לפתרון המחלוקות והאשמות הדדיות שהיו על רקע זה, הוחזר לידי התובעים סך של 93,000 שקלים, כך ביום 17.11.19 ואין חולק כי יש להפחיתם מהסך הנתבע (ראה הודעת התובעים מיום 15.11.19 ומצד הנתבע - מיום 17.11.19).

עדויות התובעים כללו תצהירים שלהם בלבד.
עדויות הנתבע כללו את תצהירו של מר בן עמי ישראל – מארגן קבוצת הרכישה בפרויקט (שתצהירו מעורר קשיים ולו לגבי לוח הזמנים הנתון בו וכלליות התאורים בו) וכן את עדות הנתבע עצמו לאחר שהוסכם כי כתב הגנתו הוא שישמש כתצהירו, שעה שנמנע מהגשת תצהיר במועד. הנתבע צרף אמנם תצהיר נוסף של גב' מיכל עמרם, אולם תצהירה אינו משמשו משזו לא התייצבה להעיד ולאחר שהנתבע לא עמד על איתורה וכפייתה לכך .
הצדדים שניהם הגישו מספר לא רב של מוצגים ולאלו אדרש בהמשך, כמידת הצורך.

הנתבע לא התייצב לשניים מבין דיוני קדם המשפט ובסופו של דבר נמנע אף מהגשת סיכומיו במועד הנדרש ע"פ הוראות ההחלטה שניתנה בתום שמיעת הראיות, ביום 3.12.19, וכך גם לאחר ארכה שניתנה לו למעשה, לפנים משורת הדין, ביום 29.3.20. משכך , ובהתאם להוראות החלטה אחרונה זו, הועלה התיק למתן פסק דין.
עיקרי העובדות ברקע הגשת התביעה
הנתבעים ביקשו למעשה לרכוש דירת מגורים ע"י הצטרפות לקבוצת רכישה. לצורך כך נחתם ביום 31.10.13 בין הנתבעים מצד אחד לבין חברי הקבוצה מצד שני לבין "צוות הניהול של פרוייקט "נווה הילה" מצד שלישי, הסכם הנושא כותרת "הסכם שיתוף" ומטרתו, ע"פ נוסחו, רכישה משותפת של מגרש 734 גוש 100279 (בחלק) לפי תב"ע 172/02 /22 בשכונת נתיבות מערב ובניה עצמית במגרש זה ( מוצג ב' במוצגי התובעים ) (להלן: "הסכם השיתוף"; "המגרש").

סעיפיו העיקריים של הסכם השיתוף הנוגעים לענייננו הם כדלקמן:

סעיף 6א רישא : "מקובל ומוסכם על כל הצדדים כי משרד עו"ד ירון מלכה (להלן: "עורך הדין") יהא רשאי ומוסמך לייצג ולפעול בשם הקבוצה ובשם כ"א מן הצדדים ולחתום ולהתחייב בשם כל אחד ואחד מחברי הקבוצה על כל מסמך ו/או כתב ו/או שטר הנחוצים והדרושים לשם מימוש התחייבויותיהם ומחויבויותיהם של הצדדים. בגין טרחתו של עורך הדין יהא זכאי עורך הדין לשכ"ט של 1.5% (אחוז וחצי) בתוספת מע"מ כדין משווי... "

סעיף 6ב: "עורך הדין יפתח חשבון נאמנות בבנק (להלן: "הבנק המלווה") בו יפקיד את התשלומים והכספים המשולמים ע"י כל צד מהצדדים"

סעיף 12ח: "עוה"ד ירון מלכה אינו מייצג את השותפים וכל שותף רשאי לפנות לעו"ד מטעמו"

בעקבות הסכם השיתוף , הפקידו התובעים ביום 5.11.13 בנאמנות בידי הנתבע סך של 150,000 שקלים עבור רכישת הקרקע , הגשת תכניות ואגרה לעיריה (הקבלה - מוצג ג' במוצגי התובעים). הנתבע מצידו חתם ביום 18.12.13 על הסכם לרכישת המגרש והוא מוגדר בהסכם זה כרוכש "בנאמנות עבור קבוצת רכישה נווה הילה" (נספח א' לכתב ההגנה, להלן:"הסכם הרכישה").

הניסיון לקדם את פעילות קבוצת הרכישה ולממש את הסכם הרכישה לא צלח, זאת מחמת אי גיוס כספים כדי הנדרש מחמת חסר ברוכשים ומשעה שכך, הודיע בעל המגרש על ביטול הסכם הרכישה ובהמשך לכך השיב ביום 4.5.16 לידי הנתבע את המקדמה ששולמה – 1,160,000 שקלים, אלא שאת זאת עשה בניכוי הפיצוי המוסכם (ששיעורו הנקוב 350,000 +מע"מ ).

מציאות מתוארת זו הביאה לכך שמצד אחד פרויקט בניית הדירות ע"י קבוצת הרכישה לא צלח ומצד שני – לא ניתן היה להשיב לתובעים וליתר הרוכשים את כספם המלא כדי תשלומו בפועל, מה גם שהנתבע, כך לשיטתו, שילם תשלומים נוספים עבור קידום הפרויקט מתוך חשבון הנאמנות שפתח עבור הפרוייקט . מכאן ההליך שלפני.
המחלוקת וטענות הצדדים
טענות התובעים
התובעים טענו בתביעתם כי התחוור להם שרכישת המגרש אינה עומדת עוד על הפרק, אולם בהמשך הבהירו כי רק לאחר פתיחת ההליך התברר להם כי נחתם הסכם רכישה שכשל כאמור. מכל מקום, לשיטתם, במציאות שנוצרה ומשעה שהנתבע לא השיב לפניותיהם לשם קבלת מידע לגבי הכספים ששולמו בנאמנות, הסכם השיתוף בטל ומבוטל וקמה להם הזכות להשבה.

כן טענו כי התקשרו בהסכם השיתוף רק משום שידעו שכספי הרכישה מועברים בנאמנות לעו"ד אשר רשאי להשתמש ב הם אך ורק לצורך רכישת המגרש. הנתבע שימש למעשה כנאמן לפי חוק הנאמנות, תשל"ט - 1979, ובנוסף שימש כעו"ד החב חובת נאמנות מיוחדת ללקוחו.
לטענתם, הנתבע התרשל והפר חובותיו הן כנאמן והן כעו"ד, נהג בחוסר תום לב ובחוסר הגינות שעה שעשה שימוש בכספי הנאמנות שלא כדין ולא מסר דיווח אודות הנעשה באלו. עוד טענו התובעים, כי התנהלותו של הנתבע, הינה בגדר הטעיה ו/או מרמה ואף בגדר עשיית עושר ולא במשפט, ולכן חלה עליו חובת ההשבה.

התובעים מציינים כי נגרמה להם עוגמת נפש רבה, שעה שמצאו עצמם ללא דירה ועם התחייבויות כספיות בשל ההלוואות שנאלצו ליטול ולצידן ריביות המסתכמות ב – 60,000 שקלים . הנתבע בהתנהגותו אילץ אותם למעשה לנקוט בהליך משפטי זה ועליו לשאת בתוצאות.

טענות הנתבע
מנגד טען הנתבע כי בטרם החתימה על הסכם הרכישה הובהרו לתובעים תנאיו. אלו שקלו זאת בכובד ראש ורק לאחר מכן חתמו על הסכם השיתוף.

הנתבע מדגיש כי שימש כעורך הדין של קבוצת הרכישה בלבד וכי כל פועלו, לרבות מול הגורמים השונים - משרד אדריכלות, ועדות התכנון, הרשות המקומית, וחתימתו על הסכם הרכישה, נעשו בתוקף מעמדו זה (ראה נספחים א' – ו' לכתב ההגנה שצורפו להמחשת פועלו).

כשלונו של הסכם הרכישה נבע מכך שהתמורה ששיעורה 3,475,000 שקלים לא גויס ה כאמור, שעה שמארגני הקבוצה גייסו אך 9 רוכשי ם מתוך 36 מיועדים וזאת מחמת מבצע "צוק איתן", תכנית האוצר "מע"מ אפס" וכשלון קבוצת רכישה אחרת בנתיבות. הנתבע נרתם לנסות למצוא פתרונות שונים מעבר למחויבותו, אך לשווא והסכם הרכישה בוטל כאמור ו בחוסר תום לב.

לטענתו, בפרק הזמן שחלף נפגש עם חברי הקבוצה והיה עימם בקשר בכל עת שהדבר נדרש . מכל מקום לאחר השבת יתרת כספי המקדמה, 750,000 שקלים, פנה הנתבע לחברי הקבוצה והודיע כי ברצונו להשיב להם באופן שווה את כספי הנאמנות שנותרו בחשבון, אלא שהדבר חייב את הסכמת כלל חברי הקבוצה ע"פ דרישת הבנק . התובעים סירבו לאשר השבת הכספים, בעודם דורשים השבת מלוא הסכום ששולם על ידם בתוספת ריבית והצמדה. בכך למעשה מנעו התובעים השבת הכספים לכלל חברי הקבוצה והחזיקו בהם כבני ערובה .

הנתבע טען להיעדר יריבות. לטענתו , אין הוא צד בעניין זה שבין התובעים לבין מארגני הקבוצה וחרף הניסיון להציגו כנוכל ושרלטן, הרי שבפועל פעל נאמנה כעורך דינה של הקבוצה, תוך שקיפות מול חבריה, והעביר כספים כדין לכל הגורמים המעורבים ברכישת הקרקע, התכנון והיתרי הבניה. מנגד, הוא עצמו לא זכה לקבל את שכרו.
התובעים עודכנו אף הם בזמן אמת לגבי התקדמות הפרויקט וכל קושי שנתגלע במפגשים אישיים ואף במפגשים קבוצתיים, שלחלקם בחרו הם שלא להגיע.

דיון והכרעה
לאורך כל ההליך הטיחו התובעים בנתבע אמירות קשות וכעס רב. הוא מצידו הטיח בהם כי הם, בסרובם העיקש לשתף פעולה ולאפשר שחרורם של כספי הנאמנות, הביאו על עצמם ועל חברי הקבוצה מציאות עגומה זו תוך שהוא חוזר ומדגיש את תום ליבו לאורך כל הדרך ומנסה להציג הצעות לפתרונות שונים שלא הסתייעו, עד שלבסוף, כאמור, חולקו כספי הנאמנות כדי הנותר, כפי הנראה, ובשיעור שאינו מכסה את דרישת התובעים כאמור.

אקדים את המאוחר ואומר – מוצאת אני אמנם כי דין התביעה בעיקרה להתקבל, אולם חרף המצוקה לה נקלעו התובעים, כאבם המובן ואמירותיהם הקשות, רחוקה הייתי מלהתרשם כי ענין לנו בנתבע שהוא נוכל ורמאי כפי שמתיימרים התובעים להציגו. התרשמותי היא שהנתבע אכן וכטענתו כיוון ועמל רבות למתן סיוע מקצועי שיאפשר קידומו של הפרויקט, אלא שבפועל כשל הוא בהתנהלותו ובמילוי חובותיו המקצועיות ולא סיפק לתובעים את ההגנה והבטחון, להם יש לצפות שעה שהדיוטות מפקידים את מיטב כספם ואמונם בידי עו"ד ו/או נאמן לכך.

השאלות הטעונות הכרעה בנסיבות הענין הן אלו: ראשית, מה טומנת חובת הזהירות מצד עו"ד. שנית, האם קיימת חובת זהירות מצד הנתבע כלפי התובעים . שלישית וככל שקיימת חובה כזו, האם הופרה החובה והאם קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק שנגרם. אדון באלו כסדרם.

מהו היקף וטיב חובת הזהירות שחב עורך דין?
סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 קובע כי עו"ד יפעל לטובות שולחו "בנאמנות ובמסירות" ו סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) מכיל הוראה דומה.
הוראות אלה הן מנישמת אפו של מקצוע עריכת הדין. בבסיס החובה הנזכרת בהן ניצבת מערכת היחסים המיוחדת שקיימת בין עו"ד ללקוחו, שעה שלרוב, הלקוח הפונה לעו"ד אינו מבין בעניינים המשפטיים ולכן סומך ידו עליו כי זה יפעיל את מיטב כישוריו ויכולותיו המקצועיים וייצגו בתבונה ובמקצועיות.

בית המשפט העליון בפסיקתו בע"א 37/86 משה לוי נ' יצחק יחזקאל שרמן, פ"ד מ"ד(4) 446 מפרט בהרחבה את חובותיו של עורך הדין במישור החוזי והנזיקי ובהתייחס לזה האחרון מציין הוא כי סטנדרט המיומנות והזהירות המצופה מעו"ד שואב חיותו הן מהדין כפי שהתגבש בהלכה באשר לרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב חובה כלפיו והן מהדין הספציפי הקובע את נורמות ההתנהגות הראויות לעו"ד בתור שכזה (כמובא לעיל) .

אצטט ממקצת דבריו של בית המשפט הרלבנטיים לענייננו (בעמ' 462-464) :
" עורך-דין, המקבל על עצמו טיפול בענייניו של לקוח - אם בייעוץ, אם בהופעה בערכאות, אם בעריכת חוזים, רישום תאגידים וכיוצא באלה - רואים אותו כמי שמציג לפניו מצג מכללא "לפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעיה המוצגת בפניו וכי הוא מתעתד להפעיל מידה של אחריות סבירה שבה היה נוהג עורך דין רגיל בנסיבות דומות" (שנהב ולויתן, במאמרם הנ"ל, בעמ' 181; וראה האסמכתאות שם ובעמ' 182)....

בית המשפט מונה שם מגוון סיטואציות ותחומי פעילות בהן נדרש עורך הדין לגלות בקיאות ומיומנות והוא מסכם את אלו בציינו:
"עורך-דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בענייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא".

אחד מתחומי הפעילות הנזכרים בפסק הדין הנ"ל והרלבנטי לענייננו, הוא תחום עריכת החוזים, אשר על פניו מחייב זהירות רבה, מיומנות וניסיון שיאפשרו הגנה מירבית על הלקוח וכספו ובענין זה מצטט בית המשפט מתוך על"ע 2/80 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל, תל-אביב- יפו, פ"ד לד(4) 707:
"חייב עורך-הדין להכין ללקוחות שלו חוזה אשר יבטיח את זכויותיהם על הצד המועיל ביותר..."

כב' השופט א.רובינשטיין אף מחדד ומציין ברע"א 2786/07 בתיה לופטיג נ' עו"ד הדסה בן יעקב (11.11.07) כי מ עצם הגדרת תפקידו של עורך הדין , סטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו גבוה יותר בכל הנוגע למיומנות, לנאמנות ולזהירות הנדרשים. להמחשת עוצמת החובה הוא אף מצטט פסיקה המדברת על: "אמון בלי מצרים" וכן: "הנאמנות ללקוח היא הדיברה הראשונה מן הדיברות שניתנו לעורכי-הדין".

יישום חובותיו המוגברות של עורך הדין מחייב קביעה לפיה בבואו לערוך הסכם חייב הוא לעשות את המיטב על מנת להגן על זכויות וכספי מרשו ולצמצם את סיכוניו, כמו גם להעמיד את לקוחו בפני הסיכונים שהוא בכל זאת נוטל על עצמו לפי ההסכם. בהקשר זה מציין כב' השופט י.עמית בע"א 7633/12 קבוצת גאות נ' גולדפרב ואח' (16.9.14) (להלן: "עניין גאות"), כי אף אם עסקינן בלקוח המביע עניין בעסקה הטומנת סיכונים, על עורך הדין מוטל הנטל להוכיח כי בעשיית העיסקה או ההתקשרות בהסכם נטל על עצמו הלקוח סיכון הטמון בו, מרצון מתוך מודעות פוזיטיבית והבנה מלאה של אותו הסיכון.

אשר לשאלה מהו היקפה של חובת עורך הדין להזהיר את הלקוח מפני סיכונים אפשריים מציין בית המשפט בעניין גאות שלוש אמות מידה מרכזיות: הראשונה - מיהות הלקוח ומעורבותו - מידת כישוריו, ידיעותיו ומומחיותו בתחום. נקודות שיש בהן לשקף למעשה את מידת פערי הידע בין הלקוח לעורך הדין ואת יכולת הלקוח להבין מהי ההחלטה הטובה ביותר עבורו. יש אף להבחין בין לקוח אשר מנהל בעצמו את המגעים מול הצד השני, ותפקיד עורך דינו מתמצה בייעוץ בלבד, לבין זה " המפקיד את גורלו" בידי עורך הדין. השניה - תוחלת הסיכון הנלקח והשלישית - מורכבות הסוגיה הנדונה. (ראה סעיפים 53 עד 55).

זאת ועוד, חובותיו של עורך הדין אינן מתמצות בחובת זהירות כלפי לקוחו וכבר נפסק כי הוא חב חובות מסוימות גם כלפי יריבו וגם כלפי הציבור. (ראה עמ"מ 4/56 עו״ד פלוני נ' יושב ראש וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י 831 ). בהקשר זה מציין בית המשפט בע"א 37/86 הנ"ל ( בעמ' 470-472) כי במקרה למשל בו עורך-דין מייצג לקוח בעוד הצד האחר לעיסקה אינו מיוצג כלל, עליו לנקוט בזהירות רבה יותר בהצגת העניין, לבל יכשיל במודע או בהיסח דעת את הצד האחר, כשהוא יכול להניח שזה סומך על אמינותו, יושרו ומיומנותו.

האם הנתבע כעורך דין, חב חובת זהירות כלפי התובעים?
המסכת הראייתית הנתונה אינה כוללת הסכם ייצוג מפורש בו ניתן להיאחז (ולו לצורך עילה חוזית) ו/או ייפוי כח בנוסח כמקובל לטובת הנתבע, אולם ראוי לציין כי ניכר היה כי מעדויות העדים, לרבות הנתבע עצמו, כי הנתון בפועל בתיק משקף אך חלק מהניירת הרלבנטית.
מכל מקום, אף במעט הנדון די לטעמי על מנת לבסס קיומה של מערכת יחסים המקימה חובת זהירות מושגית וקונקרטית מצד הנתבע כלפי התובעים כמבואר להלן.

התובעים אינם אלא חלק מקבוצת אנשים, הדיוטות, אשר ביקשו לקדם פרויקט משותף כפי המעוגן בהסכם השיתוף. הסכם השיתוף מייחד סעיפים לשלושה גורמים מקצועיים המלווים את הקבוצה: צוות הניהול (חב' לב נתיבות) , רואה החשבון שייבחר ועורך הדין ירון מלכה – הנתבע (סעיפים 3-6). כן הוא מציין את הצורך בבחירת נציגות לקבוצה תוך 30 ימים, על מנת שזו תקשר בין חברי הקבוצה לבין צוות הניהול ועורך הדין (סעיף 8).
נוסף על אלו מוזכר בסעיף 2 שמם של דוד אלחדד וישראל בן עמי כמארגני ההתקשרות.
בפועל, לא הומחש ולא הובהר מיהו אותו צוות ניהול (זהות החברה ששמה נקוב אינה ברורה), לא ידוע על בחירתה של נציגות וכך גם לגבי יתר הגורמים הנזכרים לעיל, למעט הנתבע עצמו ובן עמי, כך שנראה שבפועל התובעים מצאו עצמם עומדים מול בן עמי בתחילת ההליך לפחות, אז גם ש ילמו דמי רישום ( קבלה מיום 16.10.13 צורפה כ מוצג א'), ובעיקר מול הנתבע בכל הנוגע לקבלת מידע, חתימה על מסמכים וביצוע תשלומים.

בסופו של דבר, במישור העובדתי - הגורם המשמעותי היחיד שניצב בחזית הפרויקט הוא הנתבע עצמו כאמור והדבר ניכר אף מעדותו של בן עמי שנראה כי הותיר רבות בידיו (עמ' 56 בעיקר).
אף במישור המשפטי – עיון בסעיפי הסכם השיתוף המובאים לעיל מלמד כי הנתבע הוסמך לייצג ולפעול בשם הקבוצה ובשם כל אחד מיחידיה, לרבות לחתום על מסמכים משפטיים, ותוך שהוא זכאי אף לשכרו ישירות מהתובעים עצמם ומכל חבר בקבוצה .
במצב דברים זה, הנתבע אינו יכול להתייחס לתובעים כגורם מרוחק שאין הוא חב לו דבר ולהיתלות בסעיף 12ח להסכם השיתוף כמי שמוציאו פטור מכל חובה. (יוער במאמר מוסגר כי סעיף זה מדבר על "השותפים" שזהותם אינה מוגדרת בהסכם השיתוף כלל).
אף אם תאמר כי הנתבע מייצג את "הקבוצה" כלשונו, הרי שבסופו של דבר, אין מדובר באישיות משפטית עצמאית כי אם באוסף של פרטים ובכל הנוגע לפחות לפועלו בשם הקבוצה ועבורה, הרי שמעשית, הוא עושה כן עבור יחידי הקבוצה.
כפי שאבהיר בהמשך, הרשלנות המיוחסת לנתבע נעוצה באופן ייצוגה של הקבוצה מול בעל המגרש ובשימוש שעשה בכספי ה נאמנות, ומכאן שממילא אין רלבנטיות לדגש בטיעוניו לגבי מעמדו. ברור, אם כן, כי מידת מיומנותו וזהירותו של הנתבע כעו"ד תשליך על התובעים באופן אישי ודי בכך על רקע הפסיקה הנ"ל כדי לבסס חובת זהירות קונקרטית בענ ייננו.

האם הופרה חובת הזהירות כלפי התובעים?
אקדים ואומר – הכשל בייצוגה של הקבוצה וחבריה נעוץ היה בעצם ההתקשרות על בעל המגרש במועד ו באופן בו נחתם הסכם הרכישה.
מעדותו של הנתבע עולה כי הסכם הרכישה נחתם ביום 18.12.13 - בנקודת זמן בה הצטרפו בפועל לקבוצה תשעה רוכשים בלבד ששילמו 150,000 שקלים כל אחד (עמ' 45, וכן עדותו של בן עמי בעמ' 58). חשבון פשוט מלמד כי לא היה בידי הנתבע / הקבוצה הסך הנדרש לתשלום התמורה אשר ע"פ הסכם הרכישה ובתנאיו, אמורה היתה להיות משולמת במלואה תוך 90 ימים. למעשה, אף לצורך התשלום השני שצריך היה לשלמו תוך 45 ימים לא היה די.
בהשלמה למציאות זו נתון היה בהסכם הרכישה סעיף בדבר פיצוי מוסכם המאפשר חילוטו מתוך התמורה המשולמת במקרה של הפרה יסודית ובכלל זאת – פיגור בתשלומים (סעיף 14).
הסעיף אינו מסויג באופן הנותן מענה לסכנת ההפרה שכבר אז נחזתה ממשית וקרבה.

הנתבע שעומת עם מציאות זו טען (בעמ' 44 שורות 18-19): "אני הסברתי איפה יכולות להיות הבעיות, אמרו לי יש מספיק אנשים בקבוצה, המארגן אמר וגם הרוכשים ישבו כל הזמן".
בעקבות תשובה זו נדרש הוא לבהיר "ברחל בתך הקטנה" האם הסביר לתובעים שהוא חותם על הסכם הרכישה למרות חסר ברוכשים. לזאת השיב (שם בשורות 23-31): "הרוכשים ביניהם גם התובעים שאלו אותי איפה יכולות להיות בעיות, אמרתי שיכולות להיות 2 בעיות, זה עוד לפני שרכשנו, אחת אם לא יהיו מספיק רוכשים ושתיים אם העלויות של הבנייה יתייקרו יותר מהצפי של הצעות המחיר. כשהגענו לשלב הרכישה, קודם כל הם ידעו לפני כן ודבר שני המשכתי ואמרתי שוב, חידדתי את זה גם בפגישות שהיו לנו, בשלב מסוים אלחנן הפסיק להגיע לפגישות, הוא זומן להגיע ולא הגיע, הקבוצה הייתה אמורה לעשות מנגנון של 3 נציגים ולא עשו... יש פה קרקע שעומדת לעוף מהמדף, אני שמתי לרוכשים ולמארגן את הסיטואציה והם החליטו שהם כן רוצים להיכנס לזה, אני לא עו"ד שלהם הם ילדים גדולים ומקבלים החלטות שלהם, שמתי בפניהם את המצב כמו שהוא, על הפלוסים ועל המינוסים".

בהמשך לדבריו אלו מבהיר הנתבע (בעמ' 45) כי מבחינתו היו מספיק רוכשים, אלא שחלקם חזרו בהם למרות ששילמו דמי רישום. " נוצר כדור שלג שאף אחד לא חשב שלשם זה ילך".

הסברו האמור של הנתבע נמצא בלתי מספק מכמה היבטים:
ראשית, חקירתו של הנתבע בהמשך (בעמ' 45) מלמדת כי אין ממש בטענה לפיה היו בשעתו מספיק רוכשים. לנתבע בוודאי נהיר כי לא הרי מי ששילם דמי רישום, חתם על הסכם שיתוף מחייב ושילם מקדמה ע"ס 150,000 שקלים כמי שהסתפק בתשלום דמי רישום וכי לא ניתן להיבנות ממש ממתעניינים אף אם רבים הם. על פניו אף בן עמי היה ער לכך (ראה עדות הנתבע בעמ' 58 ועדות בן עמי בעמ' 56 שורות 4-6).

שנית, הגם שלאורך ההליך טענו הנתבע ובן עמי כי היו מפגשים של הקבוצה וכי ניתנו הסברים, הרי שדברים אלו נאמרו ללא ראיה ממשית לגבי מועד המפגשים, תוכנם וזהות הנוכחים בהם ובכך אינני מוצאת די בהינתן הכחשת התובעים לגבי יידועם ושעה שאין חולק כי הם לא נטלו חלק במפגשים כולם. יושם לב ויוזכר – התובעים הגישו תביעתם זו בעודם טוענים בה כי המגרש המיועד לא נרכש כלל. עוד יושם לב – נציגות לא נבחרה בפועל, כך שלא היה מי שיקשר בין חברי הקבוצה לבין צוות הניהול והנתבע כאמור בהסכם השיתוף. משמע, היה מקום לוודא יידועם היש יר של התובעים וזאת לגבי הנקודות המהותיות כולן, קרי: מספר הרוכשים הנתון, הסכום הקיים בקופת הנאמנות, סכום הרכישה הנדרש, ועיקר – הסיכון הכספי הספציפי הטמון באי גיוסו במועד של הסך הנדרש לתשלום תמורת המגרש.

שלישית, ערה אני לטענה שזמנם של חברי הקבוצה היה דחוק מחמת הצורך להספיק להיכלל במקבלי מענק שהיה בשעתו כמבואר בתצהירו של בן עמי. עם זאת ועדיין , לא ברור מדוע לא נקבע מנגנון בטחון כדוגמת תנאי מתלה בהסכם הרכישה או הוראה מסייגת בסעיף הפיצוי המוסכם, באופן שימנע את מימוש סנקציית הפיצוי המוסכם במקרה בו לא ימצאו רוכשים במידה מספקת. קביעת מנגנון כאמור היא חלק בלתי נפרד ונכבד מהמיומנות הנדרשת מעורך דין בדומה לקביעת מנגנונים שנועדו להבטיח תשלומי מיסים ואפשרות מעשית להעברת זכויות.

אציין כי בן עמי העיד (בעמ' 53) כי הוא שהסמיך את הנתבע לחתום על הסכם הרכישה בתוקף מעמדו כמארגן הקבוצה ואף הוצג מסמך מיום 15.12.13 המופנה לנתבע בהקשר זה (מוצג נ/1), כמו גם הסכם מיום 29.10.13 בינו לבין התובעים לגבי מינויו (מוצג נ/2), אולם אין באלו משום מענה לקשיים הנ"ל ואינני מוצאת כי ההסכם עם בן עמי מסמיכו לקבל החלטות, להתחייב או לחתום בשם התובעים ובמקומם . השירות לו התחייב מוגדר בסעיף 2 כ"שירותי הנחיה וניהול אדמיניסטרטיבי" והוא מפורט בסעיפי המשנה דשם.

היתלות הנתבע בבן עמי אינה מספקת אם כך. יתרה מכך, ע"פ עדותו של בן עמי לפחות (בעמ' 56) , פרטי הסכם הרכישה בהתייחס ללוח התשלומים הוסדרו בין הנתבע לבין בעל המגרש והוא עודכן בענין זה אך לאחר מעשה. אמנם הוא משרבב לעדותו אמירות לגבי העובדה שהכל נעשה בהסכמה, אך אינני מתרשמת כי כזו היתה מצד הגורם הרלבנטי – התובעים. העובדה שבן עמי סמך על הנתבע, שהנתבע פעל בהסכמתו, ככל שניתנה מראש או בדיעבד, ושעודכן לפני שהנתבע הלך לפגישות עם בעל המגרש, אינה מחליפה את חיוניות הסכמת התובעים.

בסופו של דבר, הגם שנראה כי הנתבע ביקש לממש ולקדם אמנם את רכישת המגרש לטובת חברי הקבוצה ושאף לעשות כן על דעתם , לא ברור אם בפועל עשה כן על דעת כל אחד מיחידי הקבוצה, אולם ובכל הנוגע לתובעים עצמם,שבהם אתמקד, אין כל אינדיקציה לכך שהסביר להם כראוי את הסיכון הספציפי המשמעותי בהתקשרות בשלב בו טרם גויסה התמורה החוזית. לא אועל לומר כי הומחשה הצבת מערך הסיכונים והסיכויים לפני התובעים ובאופן שאיפשר להם לשקול באופן מושכל אם לבכר התקשרות מידית על סיכוניה על פני אבדן המענק.

כאן המקום לחזור ולהפנות לדברי בית המשפט בעניין גאות לגבי חובתו של עורך דין בכל הנוגע לטיבה ולעוצמתה של האזהרה ה נדרשת כלפי לקוח המבקש להיכנס לעסקה או מהלך משפטי הטומנים סיכון ( סעיף 23 לעיל). לגבי נסיבות ינו אנו יפים דבריו בסעיף 53 לפסק הדין :
"במקרים שבהם מדובר בלקוח שאינו מיומן או בקיא בתחום יש להעדיף חובה אזהרה מוגברת. במקרים כאלה, הלקוח תולה יהבו בעורך הדין ושוכר את שירותיו לאור כך שהוא בעל הידע בתחום ובהתאם יידע מהי ההחלטה הטובה יותר עבורו. על כן, על עורך הדין ליטול במקרים אלה תפקיד אקטיבי יותר ולנסות להגן על לקוחו, ובמידת הצורך גם מפני החלטות שגויות שיקבל הוא עצמו".

במקרה דנן, עסקינן בעסקה הנושאת מורכבות רבה יותר מעסקת מקרקעין שגרתית, שאף לגביה מצופה הסבר הולם ומקל וחומר שכך לגבי עסקה כגון דא. התובעים אינם אנשי עסקים, כי אם הדיוטות שנדרשו למאמץ כפי לשם רכישת דירה לצורך מגורים בה. אין הם מומחים לא בתחום המשפט ו/או ה נדל"ן ועל פניו נחוצה היתה אזהרה ברורה וממשית לגבי הסיכון הממשי שנתממש בסופו של דבר, דבר שלא נעשה, כך שאין מקום להיתלות בטענה לפיה מומש רצונם.
במהלך שמיעת העדויות התעוררה מחלוקת לגבי מידת וטיב ההיכרות המוקדמת בין התובעים לבין הנתבע (סעיף 14 לתצהירי התובעים). אין חולק כי היכרות היתה, אולם הנתבע, בחקירתם הנגדית של התובעים, ביקש למתן את תיאורם לגבי עוצמת ההיכרות והסתמכותם עליו ובענין זה אומר, כי התרשמתי שאכן היתה היכרות מסויימת בהיות הצדדים בני אותה עיר ומתוקף מקום עבודת התובעים בשעתו, אולם לא הרבה מעבר לכך ולא במידה המצדיקה שימוש במונח חברות (ראה עדות התובע בעמ' 29-30 ועדות התובעת בעמ' 36-37).
מכל מקום, נראה כי היכרות זו, לצד היות הנתבע עו"ד במקצועו, הספיקה לתובעים על מנת להשקיט חששותיהם ולחבור לקבוצה ובחקירתו הנגדית מביע התובע זאת במילותיו (בעמ' 29 שורות 14-15): "מבחינתי "האיש הרציני" בקבוצה הזאת כמו שאתה אמרת, זה אתה היית".
הדברים נאמרו תוך שהתובע מסתייג מבן עמי ומהאפשרות לסמוך עליו בהצטרפות לקבוצת הרכישה בציינו לגביו (שם בשורות 17-19): "לא אישיות רצינית ... לא הייתי משלם לו לא הייתי יודע שאתה בקבוצה הזו". (וראה דברי התובעת בעמ' 38 שורות 5-10).

התובעים אף מתארים בתצהיר את המפגש הראשון עם הנתבע לבדו במשרדו עם הפנייתם אליו ע"י בן עמי, את ההסברים שקיבלו ממנו ישירות לגבי הפרויקט ואת הבטחותיו שבעטיין הבינו שאינם נוטלים מעבר לסיכון קטן ונוכח כל זאת והתרשמותם כי ניצבת בפניהם הזדמנות עסקית טובה, בחרו את שבחרו.

לאור האמור, הגם שאחריותו של עו"ד אינה מוחלטת ודי לו שיפעיל שיקול דעת סביר (כאמור בעניין גאות), הרי שבזה המקרה, באלו הנסיבות ובהתייחס לתובעים הספציפיים, מוצאת אני כי הנתבע כשל והפר את חובת הזהירות ומשכך עליו לשאת בנזקיהם.

נזקי התובעים
התובעים זכאים על פניו לכספם אשר ירד לטימיון כדי השיעור ששולם לידיו הנאמנות של הנתבע, קרי – 150,000 שקלים.
ראוי לחדד ולומר - הכספים ששילמו התובעים לידי הנתבע אמורים היו לשמש כמקדמה עבור צרכים כספיים שונים הכרוכים בפרויקט, כפי העולה מהסכם השיתוף, כדוגמת תשלום עבור ערבויות, שירותי אדריכלים (נספחים ב' , ה' לכתב ההגנה) , רו"ח, לאגרות בניה והיתרים וכד'.
הנתבע מצידו הצהיר כי אכן עשה שימוש בחלק מהכספים לשם כך, ונחה דעתי כי כך עשה, אולם בפועל לא הוצגה והומחשה תמונה מלאה וסדורה בענין זה וזהו חלק מהחסר הראייתי הנכבד בתיק זה. לו היה הנתבע מציג הוצאות אלה, אפשר והיה מקום לשקול להפחית מההחזר הנתבע בגין חלקן לאחר בחינת שאלת השלכותיה של עילת התביעה על כל הוצאה .
אציין עוד בהקשר זה כי התובעים נקטו בעדותם עמדה, שלא שוכנעתי דיו לגבי צדקתה ואמינותה, ולפיה הובטח להם מצד הנתבע כחבר, כי לא יגבה מהם את שכר טירחתו וכי אף אם הפרויקט לא יצא לפועל, לא יידרשו הם לשלם דמי ביטול ששיעורם הצפוי הוא 11,000 שקלים (סעיף 12 לתצהיריהם וכן עמ' 29 שורה 20 – עמ' 30 שורה 11 בעדות התובע ).

הפסד נוסף לו טענו התובעים הוא עלות ההלוואות שנטלו לשם מימון הפרויקט:60,000 שקלים.
לטענתם, יידעו את הנתבע מפורשות לגבי כוונתם לעשות כן באין להם הון עצמי, והוא מצידו אף הפנה אותם ליועץ משכנתאות בשם "שגיא זוזט".
לביסוס טענתם צרפו התובעים אסמכתא מהבנק הבינלאומי (מוצג ד'). התובעים מציינים אמנם כי הם מצרפים את לוח הסילוקין של שתי ההלוואות שנטלו (ע" ס 150,000 ו – 30,000 שקלים) , אולם בפועל כל שצורף הוא שני מסמכים: האחד – מציין את יתרת הקרן ויתרת ההלוואות שתיהן ליום 14.12.16 (כ - 135,000 שקלים) וכן את פרטי כל הלוואה: תאריך נטילתה וסיומה, שיעורה, יתרתה העדכנית, אחוז הריבית ושיעור התשלום הקרוב. השני – מסמך "פירוט הלוואות בשקלים" ליום 11.7.16 הנושא, פחות או יותר, את אותם פרטים.

הגם שעל פניו נטילת הלוואה כרוכה בעלויות, דרישה זו דינה להידחות משלושה טעמים:
ראשית, התובעים אינם מוכיחים כי ההלוואה הנוספת – ע"ס 30,000 שקלים , שניטלה ביום 4.2.14 ע"פ רישומי המסמכים, אכן נועדה לצורך מימון הפרויקט. אין ולו אמירה לגבי נסיבות וצרכי נטילתה במועד זה ולגבי השימוש שנעשה בה בפועל.
שנית, התובעים אינם מוכיחים כראוי את עלות ההלוואות בפועל או למצער את עלותן עד כה ואף אינם מסבירים את החישוב שנעשה על ידם. נראה כי הסכום בו נקבו הוא אמדן משוער הנסמך על הכפלת "סכום התשלום הקרוב" הנקוב במספר התשלומים המיועד.
שלישית, נראה כי נוצרת כפילות מסוימת בדרישת התובעים לקבל הן ה"ה וריבית כחוק על סכום המקדמה הנתבע חזרה (150,000 שקלים) והן את עלות ההלוואה. שעה שהתובעים תובעים נזקיהם, קרי – השבת המצב לקדמותו, היו אמורים הם להציג ולדרוש, לכל היותר, חישוב המשקף את ההפרש, ככל הקיים, בין עלויות ההלוואה לבין פסיקת הפרשים כחוק.

אשר לדרישה לתשלום עבור מרכיב עגמת הנפש, הרי שמשזה לא כומת ולא שולמה אגרה בגינ ו, אין התובעים זכאים לפסיקתו. מכל מקום ומבלי להכריע בדבר אוסיף, כי לא כל כשלון עסקי, על האכזבה המובנת הכרוכה בו, יצדיק פיצוי בגין מרכיב עגמת נפש.

הערות לסיום וסיכום
טרם סיום מוצאת אני מקום לציין כי במהלך ההליך העיר בית המשפט לא אחת על התנהלותו של הנתבע משעה שזה לא הקפיד בקיומן במועד וכראוי של החלטות, דבר שהקשה על קידום ההליך. בית המשפט אף חייב את הנתבע פעמיים בהוצאות בשל כך (3,300 שקלים סה"כ).
מנגד – מוצאת אני הכרח לחזור ול חדד כי חרף התנהלותו הראויה לביקורת לאורך ההליך ובמסגרת פועלו כעו"ד בפרויקט, וחרף מצוקתם המובנת של התובעים, לא באיש מרמה עסקינן. נראה כי הנתבע נכנס מוקדם ומהר מדי לזירת עסקאות המקרקעין המורכבות, שעה ששימש שנתיים בלבד כעו"ד (עמ' 40 רישא לפרוטוקול) וספק אם היה מנוסה. לנתבע, כך נראה, היו כוונות טובות, ואמינה בעיני עדותו לגבי עמלו הרב כנחזה מהפירוט בכתב הגנתו (שהוא עדותו כאמור) ומ נספחיו, אלא שעמל זה ירד לטמיון. כישלון עסקת הרכישה בשנת 2016 חיסל כנראה כל סיכוי לפרויקט שממילא כשל. נראה כי לא בכדי לא אצו כל אנשי הקבוצה להתעמת איתו.

עוד מצאתי מקום לציין כי נראה היה במהלך הדיונים כי עשוי להסתמן פתרון לתובעים באמצעות הסכמת יתר חברי הקבוצה כי יופרש לטובתם מתוך יתרת כספי הנאמנות, מעבר לחלקו היחסי של כל חבר. דא עקא, מבלי להיכנס לפרטי ההצעות אומר כי התובעים מצידם הפגינו עמדה נוקשה למדי לאורך ההליך וזאת בהמשך לבחירתם לנתק קשר עם הנתבע סמוך לפנייתם לקבלת ייצוג במחצית שנת 2016 (ראה עמ' 32 בעדות התובע ומכתב בא כוחו – מוצג ד' ), אולם - לא רק בהם יש לתלות את האשם שכן הנתבע מצידו נמנע מלהציג בפני בית המשפט הסכמה סדורה וכתובה של חברי הקבוצה, שתשכנע בדבר רצינותה של אפשרות זו. אף בשלב החקירות הנגדיות הטיחו הצדדים בהקשר זה האשמות הדדיות רבות.
הנתבע הגיש כאמור תצהיר של אחת מחברות הקבוצה הנוגע אף לסוגיה זו ומביע תרעומת על הדרישות שהציבו התובעים ו על אי שיתוף הפעולה מצידם, ע"פ הנטען, אולם בפועל תצהיר זה לא שימש אותו כאמור וניכר היה חסרונ ה הראייתי של עדות מטעם חברי הקבוצה במחלוקות השונות שנתעוררו, כמו גם חסרונם של מסמכים רלבנטיים לגבי שלל המחלוקות.
אין אלא להצטער כי אפשרות זו לפתרון הוחמצה, שכן בינתיים חולקו כספי הנאמנות.

סוף דבר, התביעה מתקבלת בחלקה, אולם מוצאת אני מקום לחדד ולומר כי אין בקביעותיי כדי להתיימר להכריע כיצד נהג הנתבע בהתייחס ליתר חברי הקבוצה.
כפועל יוצא מהמובא לעיל מורה אני על חיובו של הנתבע לשלם לתובעים שיעורים אלה:
סך של 150,000 שקלים בלווית הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם – 5.11.13 ו בניכוי 93,000 שקלים נכון ליום 17.11.19 (הניכוי אף הוא ישא הפרשים כאמור).
סך של 5,000 שקלים בגין אגרות המשפט (מהם הוחסר מעט בשל תוצאת ההליך).
סך של 14,000 שקלים בגין שכ"ט עו"ד (זאת בנוסף על החיובים שהושתו בהליך).

ניתן היום, ד' סיוון תש"פ, 27 מאי 2020, בהעדר הצדדים.