הדפסה

בית משפט השלום באשדוד ת"א 50170-12-12

בפני
כבוד ה שופטת אורנה סנדלר-איתן

ת.א. 50170-12-12:

תובע ונתבע שכנגד

איגור חודק ת.ז. XXXXXX318

נגד

נתבעת ותובעת שכנגד

מאפיית "דואט" בע"מ ח.פ. 514069970

ת.א. 52407-05-13:

מאפיית "דואט" בע"מ ח.פ. 514069970

נגד

1. איגור חודק ת.ז. XXXXXX318

2. חברת מאפיית טעמי הכפר 2011 בע"מ ח.פ. 514580588

בשם התובע בת.א. 50170-12-12 והנתבעים בת.א. 52407-05-13: עוה"ד סבטלנה ממן ואבי טויזר

בשם הנתבעת בת.א. 50170-12-12 והתובעת בת.א. 52407-05-13: עו"ד פיטר מלניק

פסק דין

לפניי שני תיקים שהדיון בהם אוחד, העוסקים במסכת העסקית שהתנהלה בין הצדדים ובמה שאירע לאחר שזו הסתיימה .

1. התובע, מר איגור חודק (להלן – 'איגור') והנתבעת (להלן – 'דואט') התקשרו ביניהם במחצית שנת 2010 בהסכם בעל פה ולפיו איגור ישווק ימכור עבור דואט את הלח מים הנאפים על ידה.

תביעתו של איגור (ת.א. 50170-12-12) מתייחסת לאי תשלום מלוא עמלות המכירה על פי ההסכם. במסגרת תביעה זו הגישה דואט תביעה שכנגד במסגרת ה טענה כי איגור הוא זה שחייב לה כספים בגין חריגה מכמות ההחזרות של דברי המאפה שסוכמה ביניהם, בגין נזק שגרם איגור בעזיבתו המידית את קווי החלוקה נשוא ההסכם , ובגין הפסד לקוח (סניף טיב טעם רעננה) שנגרם בשל התנהלותו של איגור.

תביעתה של דואט (ת.א. 52407-05-13) היא בגין גניבת עין שביצע לטענתה איגור, בכך ששיווק באמצעות החברה שבבעלותו, הנתבעת 2 (להלן – 'טעמי הכפר'), לחם שיפון תחת השם "נבסקי", שהיה לחם באיכות גרועה אמנם – כך לטענת דואט – אך שמו ואריזתו היו דומים ללחם שיפון ששווק על ידי דואט.

2. תחילה הגישה דואט את תביעתה ב בית המשפט המחוזי, אשר דן בבקשתה למתן צו מניעה זמני.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט שלמה פרידלנדר) דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני, תוך שקבע כי לא מצא בעיצוב העטיפה של הלחם ששווק על ידי טעמי הכפר משום חשש להטעיית הלקוחות כאילו הם קונים לחם שיוצר על ידי דואט, וזאת בשים לב לציון הבולט של שמה של מאפיית דואט על גבי עטיפת הלחם המשווק על ידה, אשר אינו מופיע על גבי העטיפה של הלחם נשוא התביעה .

בהסכמת הצדדים, בתום הדיון שנערך בבקשה לסעד זמני הועבר הדיון בתביעתה של דואט לבית משפט השלום באשדוד, תוך שהדיון בה אוחד עם תביעתו של איגור ( במסגרתה הגישה, כאמור, דואט, תביעה שכנגד).

ת.א. 50170-12-12

3. אפתח תחילה בתביעתו של איגור.

לטענתו של איגור, על פי ההסכם בעל פה שנערך בין הצדדים בחודש יוני 2010, אשר קדם להקמתה של טעמי הכפר על ידי איגור , שיווק איגור ומכר לחם ולחמניות שנאפו על ידי דואט לחנויות שונות. חנויות אלה שילמו את תמורתם ישירות לדואט, תוך שדואט התחייבה לשלם לאיגור עמלה בסך 1.2 ₪ בצירוף מע"מ בגין כל דבר מאפה שנמכר על ידו לאותן חנויות. לדברי איגור, תשלום העמלה היה אמור להתבצע בכל חודש בגין דברי המאפה שנמכרו על ידי איגור במהלך החודש הקודם.

לטענת איגור, עוד סוכם בין הצדדים כי איגור יהא רשאי לרכוש בעצמו מדואט דברי מאפה שונים, על פי מחירון שסוכם בין הצדדים, בהתאם לצרכיו של איגור, וכי איגור יהא רשאי להחזיר לדואט חלק מהמוצרים תוך פרק זמן מוגדר, בהתאם להחזרות הסחורה שיקבל מהחנויות לה ן ימכור את אותם מוצרים.

4. לדברי איגור, במהלך חודש יולי 2010 החלו הצדדים להתנהל על פי ההסכם, תוך שאיגור רכש מדואט לחם מסוג שיפון חם לא פרוס בעלות של 4.20 ₪ כולל מע"מ ליחידה, אותו הוא מכר לחברה אחרת, בשם קשת טעמים בע"מ.

דא עקא, כעבור זמן קצר החלה דואט להפר את ההסכם, ומיאנה לשלם לאיגור את העמלה שהגיעה לו כתוצאה משיווק דברי המאפה על ידו לחנויות השונות. חשבוניות המס שהנפיק איגור לדואט וכרטסת הנהלת החשבונות שניהל צורפו על ידו כנספח ב' לכתב התביעה.

בתחילת שנת 2011 התריע איגור לפני דואט כי ככל שלא תסדיר את חובה כלפיו ייאלץ להפסיק לשווק את דברי המאפה שלה בחנויות השונות. דואט מסרה לאיגור שני שיקים דחויים על סך 7,500 ₪ כל אחד, שזמן פירעונם לחודש פברואר 2011, ושני שיקים דחויים נוספים על סך 10,000 ₪ כל אחד, שזמן פירעונם לחודש יוני 2011 (ספחי השיקים צורפו כנספחי ג' לכתב התביעה). במקביל הפצירה דואט באיגור שימשיך לשווק את מוצריה, תוך שהבטיחה להסדיר את יתרת החוב בהמשך.

במהלך חודש אפריל 2011, משלא פעלה דואט להסדיר את החוב, הודיע איגור לדואט כי הוא מפסיק לשווק את מוצריה לחנויות השונות, תוך שדרש כי תסדיר את חובו כלפיה. בין הצדדים התקיימו פגישות שונות, במהלכן הבטיחה דואט כי תסדיר את החוב לכשיחול שיפור במצבה הכלכלי, ודואט אף הציעה לאיגור באחת ההזדמנויות לפרוע את חובה באמצעות דברי מאפה.

בינתיים התחוור לאיגור כי דואט מסרה לרבנות הראשית מידע כוזב לדבריו ולפיו המוצרים המשווקים על ידו אינם כשרים , בניגוד למצג המוצג על ידו לקהל לקוחותיו. עקב כך נאלץ איגור לשלם קנס מנהלי בסך 1,550 ₪ על מנת להימנע מהליך משפטי בעניין, וזאת מבלי שהודה בטענות כלפיו.

5. איגור שלח מכתב התראה לדואט באמצעות באת כוחו , במסגרתו דרש כי דואט תסדיר את החוב. בתגובה נשלח מכתבו של בא כוחה של דואט, במסגרת ו נטען כלפי איגור, לראשונה, כי איגור הוא זה שחב לה בגין סחורה שלא שילם עבורה, ובגין נזקים שגרם לדואט עקב הפסקת עבודתו המידית בשיווק דברי המאפה, כמו גם עקב רשלנותו שהובילה לאבדן שני לקוחות לדואט. במכתב התשובה שנשלח מטעם דואט לאיגור צוינו גם עוולות נגישה ולשון הרע (ראו נספחים ה' ו – ו' לכתב התביעה).

בתגובה שלחה באת כוחו של איגור לדואט מכתב נוסף בו פורט סכום החוב של איגור לדואט, על פי חישוביו של איגור, ובו נדרשה דואט לשלם לאיגור את יתרת החוב כלפיו בהפחתת סכום החוב האמור , ובתוספת סכום הקנס המנהלי שנאלץ לספוג בגין מסירת המידע ה כוזב על ידה. כן הוכחשו על ידי איגור כל טענותיה האחרות של דואט.

מכתב תגובה מטעם דואט לא בושש להגיע , ובמסגרתו נדרש איגור לשלם סכום כפול משזה שנדרש לשלם במכתב הראשון מטעמה, וזאת "לצרכי פשרה", ומבלי שפורט ה דרך החישוב או ההסבר לפער בין הסכום שנדרש תחילה לסכום שנדרש כעת (ראו נספחים ז' ו – ח' לכתב התביעה).

6. במסגרת כתב ההגנה טענה דואט לראשונה כי על פי ההסכם שנערך בין הצדדים, שיעור ההחזרות המרבי של הסחורה שנרכשה על ידי איגור ונמכרה על ידו צריך היה לעמוד על עשרה אחוז ים, וכי במקרה של חריגה מעבר לשיעור החזרות זה , היה על איגור לשפות את דואט בסך של 5.5 ₪ לכל דבר מאפה שהוחזר על ידו מעבר לשיעור האמור .

איגור מצדו הכחיש מכל וכל טענה זו, וטען כי לא סוכם על שיעור החזרות מוגדר כלשהו, וממילא לא סוכם שיהא על איגור לשאת בתשלום כלשהו בגין סחורה שיחזיר, אלא להפך – היה עליו לקבל החזר בגינה . עוד טען איגור כי שיעור ההחזרות בפועל לא חרג מגדר הסביר, וכי ההחזרות עצמן נבעו אך ורק מטיבם הירוד של דברי המאפה שנאפו על ידי דואט, עניין עליו התריע איגור לפני דואט פעמים רבות.

איגור אף הכחיש כי רכש את הלחם מדואט במחיר שצוין על ידה, וחזר על טענתו ולפיה תמורת הלחם שילם סך של 4.20 ₪ כולל מע"מ ליחידה.

כן הכחיש איגור את כל טענותיה האחרות של דואט בעניין נזקים שגרם לה, כביכול, או אבדן לקוחות שנגרם בעטיו. לעניין סניף טיב טעם רעננה טען איגור שמוצריה של דואט שווקו לחנות זו לראשונה על יד י איגור עצמו, וכי הוא חדל לעשות כן, כמו גם ממתן שירותי שיווק לדואט לחנויות אחרות, בעקבות הפרת ההסכם על ידי דואט.

מה סוכם בין הצדדים?

7. מר איגור לסנובסקי העיד מטעמה של דואט, ומסר בעדותו כי להקלת ההתחשבנות בין הצדדים סוכם שאיגור ישלם עבור כל סוגי הלחמים במשקל של כ – 600 גר' סך של 5.5 ₪ לכל לחם שנמכר ( פרוטוקול מיום 16.11.15 עמ' 16 ש' 10, 26 – 27).

בהמשך הסתבך מר לסנובסקי בעדותו משעומת עם האמור בסעיף 9 לתצהירו, בו העיד כי לאיגור לא הייתה כל זכות להזדכות עבור מחירם של לחמים שרכש והחזיר לדואט, לא בהיקף של מעל עשרה אחוז ולא בכלל. מר לסנובסקי התקשה להסביר בעדותו מדוע טרח אפוא איגור מלכתחילה להחזיר את הלחמים לדואט , אם ממילא לא היה זכאי להחזר כלשהו בגינם.

מר לסנובסקי ניסה להסביר כי התכוון בדבריו ללח מים ששווק על ידי איגור לטיב טעם, לחמים אשר בגינם לא שילם איגור כלל אלא היה זכאי אך לעמלה בגין כיכרות הלחם שנמכר ו בפועל ( שם, עמ' 18 ש' 21 –28 וכן עמ' 19 ש' 3 – 19).

דא עקא, איגור מעולם לא טען כי היה זכאי לזיכוי כלשהו בגין לחם שהוחזר על ידי טיב טעם ואשר לא נרכש על ידו מלכתחילה.

8. בהמשך עדותו "חזר בו" מר לסנובסקי מהטענה ולפיה לא היה זכאי איגור להזדכות עבור החזרות כלל, אך במקביל, התקשה להסביר מדוע לשיטתו "נקנס" איגור בגין כיכרות לחם שהוחזר ו בשל פגם כלשהו בייצור ם על ידי דואט, ועוד בסכום של 5.5 ₪, העולה במאות אחוזים על סכום העמלה לו היה זכאי אילו נמכר ו כיכרות הלחם על ידי אותה חנות (עמ' 24 ש' 31 – עמ' 25 ש' 20).

יוער, כי גם העד הנוסף מטעמה של דואט, מר אדוארד בולדין, המשמש כסוכן שיווק של מאפיות, העיד כי לא היה מסכים כסוכן שיווק לקבל עמלה של 1.20 ₪ בצירוף מע"מ על כל כיכר לחם שימכור, ומנגד לשלם 5.5 ₪ עבור כל כיכר לחם שיוחזר על ידי החנות, ו כלשונו של העד עצמו: "בשביל מה? זה טיפשי" (עמ' 25 ש' 11 – 13).

9. מר לסנובסקי הודה בעדותו כי הרשתות אליהן שיווק איגור את לחמיה של דואט היו רשאיות, על פי ההסכם של דואט עמן, להחזיר לדואט כיכרות לחם ללא מגבלה מספרית או אחרת כלשהי. לשאלה המתבקשת, אם כן, מדוע הסכים איגור לשיטתו של מר לסנובסקי להגביל עצמו לשיעור החזרות של עשרה אחוזים השיב מר לסנובסקי –

"כי לחודק [אגור] אין התחייבויות אחרות לפי החוזה הזה... אני משלם לטיב טעם 10% עבור מדפים ועבור סדרנות, ועוד... הוא [איגור] לקח 300 לחמים במרחק של 300 מטר מהמאפיה וקיבל 360 ₪ עבור חצי שעה עבודה וכמובן שזה ממש משתלם לו ואם הוא עושה את העבודה כנדרש ובודק את מה שצריך לבדוק הוא מרוויח מאד יפה וזה האינטרס שלו" (עמ' 25 ש' 29 – עמ' 26 ש' 7).

בדברים אלה של מר לסנובסקי אין כמובן הסבר כלשהו לשאלה שנשאל העד, שאלה המתחדדת נוכח תנאי ההסכם שנטענו על ידי דואט בדבר שיעור "הקנס" אותו נדרש איגור כביכול לשלם עבור כל כיכר לחם שהוחזרה, לעומת שיעור העמלה שהיה זכאי עבור כל כיכר שלא הוחזרה כאמור.

10. בהמשך הסתבך מר לסנובסקי עוד בעדותו משניסה להסביר מניין "צצה" תקרת שיעור ההחזרות של עשרה אחוזים, כפי שטענה דואט בכתב ההגנה מטעמה, והעיד כי איגור קיבל הנחה בשיעור של עשרה אחוזים ממחיר הלחם אותו שילמו סוכנים אחרים מאחר שהתחייב להעלות את שיעור המכירות של לחמי דואט ברשת טיב טעם (עמ' 23 ש' 23 – 32 ).

מר לסנובסקי התקשה להסביר את הקשר בין "ההנחה" שקיבל איגור על לחמים שרכש לבין שיעור ההחזרות מרשת טיב טעם, אליה שיווק את לחמיה של דואט תמורת עמלה (עמ' 24 ש' 8 – 19).

למותר לציין כי גרסה זו של מר לסנובסקי על כל חלקיה נולדה לראשונה על גבי דוכן העדים.

11. בנוסף, למר לסנובסקי לא היה כל הסבר מדוע לא הציגה דואט נתוני החזרות של לחמים בעבודתה עם סוכני שיווק אחרים, מהם ניתן היה ללמוד לכאורה אודות סבירות טענתה של דואט בדבר הגבלת שעור ההחזרות "המותר" לעשרה אחוזים (עמ' 32 ש' 28 – 32).

12. להשלמת התמונה יצויין כי מר לסנובסקי אישר בעדותו שדואט התחייבה לשלם לאיגור עמלה בסך 1.20 ₪ בצירוף מע"מ עבור כל דבר מאפה שיימכר בפועל על ידי החנויות אליהן שיווק את הסחורה שיוצרה על ידה (עמ' 22 ש' 24 – 25), והסביר כי החישוב הסופי של העמלות להן היה זכאי איגור יכול היה להתבצע רק לאחר שהתקבלה ה נתונים מהחנויות בדבר החזרות דברי המאפה שבוצעו על ידן (עמ' 19 ש' 17 – 19 ועמ' 20 ש' 7 – 9).

בכך אישר למעשה מר לסנובסקי כי היה לאיגור עניין רב לצמצם את שיעור ההחזרות ככל הניתן, שהרי סכום העמלה לה היה זכאי נקבע רק לאחר שהסתבר מהי כמות הלחמים שנמכרו בפועל ולא הוחזרו על ידי החנות.

ואכן, איגור עצמו הסביר בעדותו כי בכל הנוגע לשיעורי העמלה לה היה זכאי, הסתמך איגור על תעודות המשלוח של דואט, וכי היה לו עניין רב שלא להכשיל את מכירת מוצריה של דואט , שהרי קיבל עמלה אך בגין מוצרים שנמכרו בפועל על ידי החנויות אליהן שווקו מוצרים אלה (עמ' 62 ש' 13 – 14 וכן ש' 30 - 32, ראו גם סעיף 11 לתצהירו של העד).

13. לבסוף, משנשאל מר לסנובסקי מדוע נאותה דואט לשלם לאיגור סך של 35,000 ₪ חרף הטענות שהועלו על ידה בשלב מאוחר יותר, הסביר מר לסנובסקי כי דואט התכוונה לקזז בהמשך את חובו של איגור כלפיה (עמ' 23 ש' 9 – 12).

כל הסבר לא ניתן לכך שהטענה בדבר שיעור ההחזרות נולדה רק לאחר הגשת התביעה על ידי איגור, ואף לא צוינה כלל בתכתובת בין באי כוח הצדדים שקדמה להגשת התביעה.

סיכום ביניים -

14. כנרמז מהאמור מעלה, אני דוחה מכל וכל את גרסתה של דואט בדבר הסיכום כביכול שנעשה בינה לבין איגור, ולפיו ישלם איגור בגין כל כיכר לחם שהוחזרה מעבר לשיעור החזר ה של עשרה אחוזים סך של 5.5 ₪ .

כמו כן, אני קובעת כי עלה ביד איגור להוכיח כי ההסכם בין הצדדים היה כפי שנטען על ידו, היינו: איגור היה זכאי לעמלה בשיעור של 1.20 ₪ בגין כל כיכר לחם ששווקה על ידו ואשר לא הוחזרה בפועל, ללא תקרה כלשהי לשיעור ההחזרות. במקביל היה איגור רשאי להזדכות על כיכרות הלחם שרכש, ואשר לא נמכרו בפועל, ללא תקרה כלשהי.

סכום התביעה

15. איגור הציג בראיות שהוגשו מטעמו את האופן בו חושב הסכום שנתבע על ידו (ראו נ/2 על שני חלקיו) . איגור העיד כי סכום החוב בגין העמלה חושב על יד ו בהתאם לנתונים שקיבל באופן שוטף מדואט (עמ' 46 ש' 29 – 30). עדותו של איגור לא נסתרה.

במאמר מוסגר יצוין כי החשבונית האחרונה מטעמו של איגור הוצאה על ידי טעמי כפר, וזאת מאחר שהנתונים הרלבנטיים נמסרו לאיגור על ידי דואט באיחור. טעמי הכפר, שהיא חברה בבעלותו של איגור, המחתה את זכותה לכספים האמורים לאיגור (עמ' 48 ש' 25 – 31, נ/4 עמ' 26, סעיף 19 לתצהירו של איגור), ובכ ך אין פסול.

על פי חישוביו של איגור, סכום החוב בגין העמלה עומד על 16,710 ₪ כולל מע"מ, נכון לחודש אוגוסט 2011, וזאת לאחר הפחתת סכום חובו של איגור עצמו לדואט בגין רכישת הלחמים על ידו. חישובים אלה לא נסתר ו בראיות מטעמה של דואט.

בהקשר האחרון יצוין, כי דואט צירפה אמנם לראיות מטעמה הררי מסמכים, אך חלקם תוקנו בכתב יד, ודואט לא טרחה להעיד מנהל חשבונות או גורם מקצועי אחר מטעמה אשר יכול היה להסביר את פשרם של התיקונים האמורים, או את הקשר בין הנתונים שהופיעו במסמכים לבין החישובים שנערכו על ידה (ראו למשל פרוטוקול מיום 16.11.15 בעמ' 20 ש' 28 – 29 ו בעמ' 22 ש' 12 – 15).

בנסיבות אלה אני סבורה כי עלה ביד איגור להוכיח את תביעתו בגין הפרש העמלה, במלואה.

16. עם זאת איני רואה מקום להורות לדואט לשפות את איגור בגין הקנס המנהלי שהושת עליו או על החברה שבבעלותו, לטענתו, בגין מידע כוזב שמסרה דואט לרבנות הראשית, באשר טענה זו של איגור כנגד דואט , על כל ראשיה (למעט עצם תשלום הקנס) לא הוכחה על ידו.

התביעה שכנגד

17. כזכור, דואט טענה במסגרת התביעה שכנגד כי איגור גרם לה נזקים שונים. כך, טענה דואט כי איגור גרם לה נזק בכך שעזב באופן מידי את קווי החלוקה של דואט.

סיום ההתקשרות

18. לא מצאתי כל סיבה לפקפק בעדותו של איגור בסעיף 17 לתצהיר מטעמו, עלי ה כלל לא נחקר, ולפיה נאלץ להפסיק את ההתקשרות עם דואט לאחר התראות חוזרות ונשנות בדבר אי תשלום החוב כלפיו . דברים אלה מצאו ביטוי גם בתכתובת שנוהלה בין הצדדים בזמן אמת, עובר להגשת התביעה על ידי איגור (ראו נספח ז' לכתב התביעה, בסעיף 6).

יוער, כי חרף טענותיו של מר לסנובסקי בעדותו, וליתר דיוק בחלק ממנה, כאילו התגלו בעיות בהתנהלותו של איגור כבר "מהדקה הראשונה", בעיות אשר הועלו לדבריו בפני איגור במהלך חודש דצמבר (פרוטוקול 16.11.15 עמ' 30 ש' 4), משנשאל מר לסנובסקי מדוע , אם כן, סמוך לאחר הטענות האמורות לפני איגור, כנטען, שילמה דואט לאיגור בשי קים דחויים סך של 35,000 ₪, השיב –

"אנחנו עשינו לו טובה, כנראה, כשסגרתי לו חוב שהייתי חייב לו, אני לא שמתי לב שהוא חייב לי כי חשבתי שאנחנו עוד נמשיך לעבוד, ורציתי לעשות לו תנאים טובים יותר" (עמ' 30 ש' 11 – 12).

ברי כי הרצון "לעשות" לאיגור "תנאים טובים יותר" אינו מתיישב כלל עם הגרסה ולפיה נתגלו בעיות עם איגור "מהדקה הראשונה".

גרסתו של מר לסנובסקי הייתה אפוא רוויית סתירות גם בנקודה זו, בעוד גרסתו של איגור לא נסתרה כלל והתיישבה עם המסמכים השונים שהוצגו לי, לרבות בנוגע למועד בו בוצעו התשלומים על ידי דואט.

אני דוחה אפוא את טענת דואט בנוגע לנזקים הנטענים בשל אופן סיום ההתקשרות בין הצדדים.

הפסד לקוח?

19. עוד טענה דואט כי איגור גרם בהתנהלותו להפסד הלקוח סניף טיב טעם רעננה.

גם טענות אלה של דואט לא הוכחו כלל.

בפועל הודה מר לסנובסקי בעדותו כי דואט החלה לשווק את מוצריה לסניף זה רק בזכות קשריו של איגור עמו, וכי לא הייתה כל התקשרות ישירה בין דואט לבין אותו סניף (פרוטוקול מיום 16.11.15 עמ' 34 ש' 15 – 18 ; ראו לעניין זה תצהירו של איגור בסעיף 36).

מטבע הדברים, משחדל איגור לעבוד כמשווק של דואט עקב הפרת ההסכם מצידה של דואט , פסק הקשר המסחרי בין דואט לבין סניף טיב טעם רעננה, וככל שלא עמלה דואט על חידוש הקשר האמור באמצעות משווק אחר, אין לה להלין אלא על עצמה בלבד.

עד כמה משוללת יסוד תביעתה של דואט כנגד איגור בעניין סניף טיב טעם רעננה ניתן ללמוד גם מעצם דרישתה של דואט כי איגור יפצה אותה בגין הפסד מכירות של שנתיים – לא פחות – וזאת בעקבות עבודה של כחצי שנה; זאת, אף מבלי שדואט טרחה לנסות ולהוכיח מה הרווח נטו שהיה צפוי לה כתוצאה ממכירה דו שנתית של לחמים כאמור (ראו פרוטוקול מיום 16.11.15 עמ' 34 ש' 19 – 31, שם נטען לפתע כי הכוונה הייתה לאבדן רווחים של חודשיים בלבד, ועמ' 35 ש' 1 – 7, לעניין אי הבאה בחשבון של עלויותיה של דואט בגין הפקת ההכנסות האמורות).

אני דוחה אפוא את תביעתה שכנגד של דואט גם בכל הנוגע לסניף טיב טעם רעננה.

ת.א. 52407-05-13

20. עתה נעבור לבחינתה של התביעה שהגישה דואט כנגד איגור וכנגד החברה שבבעלותו, טעמי הכפר.
כזכור, המדובר בתביעה בגין ביצוע עוולה של גניבת עין במכירתו של לחם בשם "לחם נבסקי" באמצעותה של חברת טעמי הכפר שבבעלותו של איגור.

טענות הצדדים

לטענת דואט, לחם השיפון המכונה על ידה "נבסקי" הוא מוצר מוביל שלה מאז שנת 2007 , המיוצר על ידה כבר משנת 2002. לטענת דואט, החל משנת 2005 היא החלה למכור את הלחם תחת השם "נבסקי".

על פי גרסה אחת של מר לסנובסקי , החלה דואט לכנות את הלחם כך לאחר שהחלה לשווק לחמים בחנות "מעדני מניה", שבעליה הציע תחילה לשווק את הלחם האמור תחת השם "מנייבסקי" (ראו סעיף 17 לכתב התביעה וסעיף 18 לתצהירו של מר לסנובסקי ).

על פי גרסה אחרת, שנשמעה על ידי מר לסנובסקי לראשונה במהלך עדותו בבית המשפט, מדובר בשם שהוא גרסה של שם משפחתו, בצירוף שם בנו ניב (פרוטוקול מיום 4.2.14, עמ' 7 ש' 9 – 10).

לטענת דואט, לאחר שהחלו המאבקים המשפטיים בינה לבין איגור, החל האחרון, שהיה מודע לביקוש הרב ל "לחם נבסקי", למכור לחם שיפון באותו השם באמצעות טעמי הכפר, לאותן החנויות אליהן שיווקה דואט לחם זה. לטענת דואט, "לחם נבסקי" של טעמי הכפר היה באיכות ירודה. עם זאת, לטענתה של דואט העתיקו איגור וטעמי הכפר גם את האריזה בה שווק הלחם, וזאת על מנת להטעות את לקוחותיה של דואט הרוכשים "לחם נבסקי" המיוצר על ידה , כך שירכשו את הלחם של טעמי הכפר , תוך שיסברו כי המדובר ב"לחם נבסקי" של דואט .

21. לטענת איגור, אין כל יריבות בינו לבין דואט בהקשר ה של תביעה זו, באשר שיווקו של לחם נבסקי מבוצע על ידי חברת טעמי הכפר, שהיא אישיות משפטית נפרדת. כמו כן, מכחישים איגור וטעמי הכפר מכל וכל את טענותיה של דואט לגופן.

22. לטענת איגור וטעמי הכפר, "לחם נבסקי" הוא שם גנרי ללחם שיפון רוסי, מוכר וידוע, שמקורו בעיר סנט פטרסבורג, בה קיים רובע נייבסקי. לטענתם, ללחם נבסקי מתכונים שונים אותם ניתן לאתר בנקל ברשת האינטרנט בדפים בשפה הרוסית.

ואכן, לכתב ההגנה ולראיות מטעמם צרפו איגור וטעמי הכפר העתק של דפי אינטרנט שונים בשפה הרוסית, מתורגמים לעברית, בהם נזכרים סוגים שונים של לחם נבסקי, ובכלל זה מתכונים להכנתו (נספח ג' לכתב ההגנה ומוצגים נ/1 – נ/8 ).

23. בתצהיר מטעם דואט הצהיר מר לסנובסקי כי לדואט אין נגיעה לחברות זרות "אם וכאשר קיימות" העושות שימוש בשם "נבסקי" למכירת מוצריהן (ראו סעיף 22.7.א לתצהיר).

בדיון שנערך ביום 4.2.14 אמר בא כוחה של דואט: "אנחנו מקבלים את הטענה שבעיר סן פטרסבורג אפשרי שקיימים לחמים נוספים של לחם 'נבסקי' ויש תופעה כזאת ברוסיה" (עמ' 5 ש' 23 – 24).

ואכן, איגור אישר בעדותו כי כינה את הלחם "נבסקי" מאחר שהמדובר בשם המוכר ליוצאי ברית המועצות לשעבר. איגור אף העיד כי הוא עצמו ראה "לחם נבסקי" בעיר סנט פטרסבורג שברוסיה (פרוטוקול מיום 14.6.16 עמ' 55 ש' 1 – 4).

מר לסנובסקי מצדו אישר גם כן בחקירתו הנגדית כי במקומות שונים בעולם, ובייחוד באזורים דוברי השפה הרוסית, נמכר "לחם נבסקי", על שמו של המצביא הרוסי הנודע אלכסנדר נבסקי, אשר ברחבי ברית המועצות לשעבר קרויים אתרים שונים על שמו (עמ' 31 לפרוטוקול מיום 15.5.2016, ש' 13 – 32 ; ראו גם עדותו של מר ורניקוב בעמ' 19 ש' 1 – 23 , וכן נ/8 בתיק המוצגים מטעם הנתבעים ועדותו של המתורגמן מר ליבק בעמ' 52 החל משורה 8; הקורא מוזמן לעיין גם בערך וויקיפדיה, ממנו עולה כי המדובר בנסיך רפובליקת נובגורוד וולדימיר שעלה לכס בשנת 1236 לספירה, וניצח את השוודים בקרב שהת רחש בשנת 1240 בקרב נייבה, וכתוצאה מכך שונה שמו לנייבסקי. יוער, כי גם ברובע הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים קיימת כנסייה הקרויה על שמו של המצביא הנודע).

אין חולק אפוא שקיימים בעולם הצרכנים דוברי הרוסית מחוץ לישראל כיכרות לחם הנמכר ות תחת השם "נבסקי".

המסגרת הנורמטיבית

24. עוולת גניבת העין שולבה בחוק עוולת מסחריות, תשנ"ט-1999, בסעיף 1(א) שבו, תוך שנקבע בסעיף 11 לחוק האמור כי המדובר בעוולה לפי פקודת הנזיקין. על פי האמור שם –

לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

כדי להוכיח קיומו של עוולת גניבת עין בהקשר של מוצר מסוים יש להוכיח כי קיים מוניטין לאותו מוצר, כי המוניטין במוצר זה שייך לתובע, וכי הנתבע יצר מצג ולפיו המוצר שלו קשור למוצר של התובע (ראו ע"א 945/06 General Mills Inc. נ' משובח תעשיות מזון בע"מ (ניתן ביום 1.10.2009), (להלן - 'עניין ג'נרל מילס') בפסקה 7 לפסק דינו של כבוד השופט א' ריבלין).

כמו כן, על התובע להוכיח קיומו של חשש סביר שהמצג של הנתבע יגרום להטעיה של הצרכן, באופן שהצרכן עשוי להתבלבל ולרכוש מוצר של הנתבע בעוד הוא סובר שהמדובר במוצר של התובע או במוצר הקשור אליו (ראו ע"א 5066/10 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ (ניתן ביום 30.5.2013) (להלן – ' עניין אנג'ל', בפסקה 24 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית).

מוניטין

25. מקובל להבחין בין שני סוגי מוניטין: מוניטין של היצרן (או עם שם היצרן תחתיו נמכר המוצר, אף אם אין המדובר בשמו של היצרן), ומוניטין של המוצר (ראו עניין ג'נרל מילס, בפיסקה 9).

בענייננו טוענת דואט לקיומו של מוניטין מהסוג השני, היינו, לקיומו של מו ניטין למוצר "לחם נבסקי".

אין חולק כי המדובר במוצר עממי המשמש ציבור נרחב של צרכנים.

בנסיבות אלה, נטל ההוכחה הרובץ על כתפיה של דואט להוכיח קיומו של מוניטין במוצר זה אינו קל, באשר לעתים הצרכן בוחר במוצר לא מפני שהוא מיוצר דווקא על ידי יצרן מסוים, אלא משום שהוא מעדיף את צורתו או את מחירו וכיו"ב (ראו עניין אנג'ל, בפיסקה 10, וכן ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מח(3) 224, בעמ' 241; להלן – 'עניין פניציה').

ככל שהייחודיות העובדתית של המוצר קטנה יותר, כך דרוש שימוש ממושך נרחב יותר על מנת להוכיח קיומו של מוניטין בו, אף כי לא די בהוכחת שימוש ממושך ונרחב על מנת להוכיח קיומו של מוניטין למוצר, ועל התובע להוכיח כי השימוש הממושך שנעשה הוא כזה המוביל לזיהוי המוצר עמו (ראו עניין פניציה, בעמ' 242).

26. נראה כי הייחודיות העובדתית של המוצר "לחם נבסקי" אינה רבה, וזאת בין היתר נוכח קיומה של "תופעה" של לחמי "נבסקי" בעולם דוברי הרוסית מחוץ לישראל, "תופעה" אשר בקיומה הודתה גם דואט.

סופו של דבר, המדובר בכיכר לחם שיפון, ודואט לא טענה כי המתכון ללחם זה כולל רכיבים מיוחדים כלשהם.

27. הראיה היחידה שהביאה דואט לקיומו של מוניטין למוצר "לחם נבסקי" היא תצהירו של מר לסנובסקי, ולפיו המדובר במוצר מוביל של דואט , שמכירתו מהווה קרוב למחצית מהכנסותיה. במסגרת התצהיר נאמר עוד שאיגור שיווק לחנויות השונות בעיקר כיכרות לחם נבסקי (ראו סעיף 22 לתצהיר על תתי סעיפיו). לתצהיר צורפו מסמכים שונים, המעידים, לכאורה, על שיעור מכירות "לחם נבסקי" מבין כלל המוצרים של דואט.

דא עקא, ספק אם יש מקום להשתית ממצא עובדתי כלשהו על הנתונים שסיפקה דואט במסמכים שהגישה ואשר נערכו על ידה , ולו מהטעם הפשוט הבא:

עיון באותם המסמכים מעלה כי מספר הפריט 7290011142, המופיע בעמודה הימנית לצד פריטים המכונים באותם מסמכים "לחם נבסקי", מופיע גם לצד פריטים המכונים בשמות אחרים, כגון "לחם קטן 320 גר'", " צנימים שיפון 400 גר'", "עוגות שמרים במשקל" ו"לחם אוקראינסקי" (ראו למשל עמ' 506 – 507 ו – 578 למסמך הסרוק של תצהיריה של דואט).

גם על פי עדותו של איגור, הקוד בכר טסת הלחמים ששווקו על ידו שמספרו 018 התייחס בפועל לסוגים שונים של לחמים ולא רק ל"לחם שיפון נבסקי חם" (ראו פרוטוקול מיום 14.6.2016, עמ' 61 ש' 4 – 27).

ואכן, חיזוק מסוים לחולשת האבחנה אותה מציגה דואט בין נתוני מוצריה השונים מתוך מסמכיה-שלה, בהתאמה לעדותו של איגור, נמצא גם במוצגים אותם הציגו איגור וטעמי הכפר, נ/12 (1) – (5), מהם עולה כי לכאורה, לחמים בשמות שונים המיוצרים על ידי דואט נמכרים בחנות תחת אותו קוד.

28. כאמור, דואט לא הציגה סקר צרכנים כלשהו בנוגע למוניטין "לחם נבסקי" בקרב הקהל הרחב או הקהל יוצא ברית המועצות לשעבר. אמנם, אין חובה להציג סקר צרכנים על מנת לבסס קיומו של מוניטין במוצר (ראו עניין פניציה), אך נראה כי לא די בהצגת מסמכים הנערכים על ידי התובע עצמו והכוללים נתונים שאינם ברורים דיים על מנת להראות קיומו של "שימוש נרחב" באופן המלמד על קיומו של מוניטין למוצר, בייחוד משהמדובר במוצר פשוט ועממי כגון לחם.

למותר לציין כי דואט לא הציגה גם נתונים כלשהם בנוגע לנתח השוק של "לחם נבסקי" המיוצר על ידה, מבין כלל הלחמים המשווקים על ידי מאפיות שונות ברשתות השונות, בין אלו הפונות לקהל הצרכנים הכללי ובין אלו הפונות לקהל הצרכנים יוצאי ברית המועצות לשעבר (השוו לעניין אנג'ל, בפיסקה 22).

איגור מצדו אף הכחיש מכל וכל את טענת דואט כאילו עסק בעיקר בשיווק לחם נבסקי (ראו סעיף 50 לתצהירו), ולא עלה ביד דואט לסתור את עדותו באמצעות המסמכים שהגישה, לאור אי הבהירות שעלתה מהם, אותה פירטתי לעיל .

29. דואט אף לא הציגה נתונים כלשהם בדבר השקעה שביצעה בפרסום המוצר "לחם נבסקי", להבדיל מפרסום כללי של דואט עצמה, ואף לא הציגה פרסום כלשהו שנעשה בפועל למוצר האמור, למעט עדותו של מר ורניקוב בדבר כיתוב השם "נבסקי" על גבי מכוניות החלוקה (עמ' 20 ש' 8 – 9), ו כתבה אחת משנת 2008 באתר "גלובס" (נספח ז1 לתצהירו של מר לסנובסקי, עמ' 415 למסמך הסרוק), בו נזכר "לחם נבסקי" מתוצרתה של דואט בשתיים וחצי שורות, ואשר מר לסנובסקי העיד כי לא שילם עבורה דבר (פרוטוקול מיום 15.5.16, עמ' 41 ש' 1 – 21 ).

גם בכך יש כדי להחליש את טענתה של דואט בדבר קיומו של מוניטין למוצר "לחם נבסקי" מתוצרתה.

חשש סביר להטעיה

30. אך גם אם אניח, ולו בדוחק, כי קיים מוניטין ל"לחם נבסקי" מתוצרתה של דואט, ולו בקרב יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר , סבורני כי לא עלה ביד דואט להוכיח חשש סביר להטעיה כנטען על ידה.

כידוע, קביעת קיומו של חשש סביר להטעיה נעשית באמצעות "המבחן המשולש" (המשמש גם בדיני סימני מסחר), שיסודותיו הם: א. החזות והצליל ב. סוג הסחורה וחוג הלקוחות ג. שאר נסיבות העניין (עניין אנג'ל, בפסקה 25).

בעוד שלעניין דיני סימני המסחר נבחן אך הדמיון בין הסימנים השונים, לעניין גניבת העין נבחן המוצר בכללותו, והאם מכלול מעשי העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר ( שם, שם).

עם זאת, היסוד העיקרי במבחן המשולש אותו קבעה הפסיקה הוא יסוד החזות והצליל. ללא מבחן זה לא יצלח התובע את רף ההוכחה של גניבת העין. במלים אחרות, מקום בו המוצרים אינם דומים האחד לשני במראה או בצליל, ממילא אין בהשתייכותם לאותו סוג סחורה או שהם פונים לאותו חוג לקוחות כדי להטעות (עניין אנג'ל, בפסקה 26).

זאת ועוד. היחס בין ההיבט החזותי לבין ההיבט הצלילי עשוי להשתנות בהתאם לסוג הסחורה המדוברת ולאופן בו היא משווקת לקהל הצרכנים. כך, מקום בו מדובר במוצרים המונחים על המדף ואשר מקובל כי הצרכן נוטל מהם כאוות נפשו, ניתן דגש לדמיון החזותי בין המוצרים, ואילו מקום בו מדובר במוצרים אותם נהוג לבקש מהמוכר בשיח בעל-פה, ניתן דגש לצליל (שם, בפסקה 27, וכן ע"א 4410/06 אנ. אר. ג'י. אנרג'י אינטרנשיונל בע"מ נ' Texaco Inc (ניתן ביום 31.8.2010), בפסקה 7).

31. ומה בענייננו?

אין חולק כי כיכרות הלחם נשוא המחלוקת מונחות זו בצד זו על המדפים, וניטלות על ידי הצרכן באופן חופשי ( וראו גם נ/17 בתיק המוצגים של הנתבעים) . על כן, בבואנו לבחון האם קיים חשש סביר להטעיית הצרכן על פי יסוד החזות והצליל עלינו ליתן את הדגש לדמיון החזותי.

מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה, עליה אין חולק, כי כיכרות לחם בשם "לחם נבסקי" נמכרות בקרב הצרכנים דוברי הרוסית במדינות ברית המועצות לשעבר, נתון המחליש במידה מסוימת את החשש להטעיית הצרכנים אך בשל שמו של המוצר, היינו בשל הדמיון בצליל, וזאת לכל הפחות בקרב הצרכנים דוברי הרוסית.

32. בבואנו לבחון את הדמיון החזותי בין האריזות, תחילה יש להעיר, כי במהלך הדיון הסתבר ש דואט החליפה מעת לעת את האריזה של "לחם נבסקי", באופן המעמיד בספק את טענתה בדבר השימוש שנעשה באריזה הנטענת במהלך התקופה שלפני המועד בו החלה טעמי הכפר לשווק "לחם נבסקי" מתוצרתה (ראו נ/10 (1), (2), (3), נ/11, נ/12 (1), (2), (3) ו – (4) וכן נ/15 ונ/16(1), (2), (3), (4), (5) (6) למוצגי הנתבעים; יוער כי מנ/11 עולה כי ככל הנראה כינתה דואט בעבר את הלחם בשם "לחם שיפון כפרי", וכי ככל הנראה אף שינתה דואט בשלב כלשהו את המתכון לאפיית הלחם – השוו בין נ/16(1), שם לא צוין 'סוכר' ברשימת הרכיבים, לבין נ/16(5) – עניין החותר תחת קיומו של מוניטין למוצר , שהרי הגדרתו אינה אחידה; כן ראו עדותו של איגור בפרוטוקול מיום 14.6.2016 עמ' 55 ש' 19 – 22, שלא נסתרה על ידי דואט).

33. מכל מקום, בהנחה כי האריזה המדוברת היא אכן האריזה בה עשתה דואט שימוש לפני שטעמי הכפר החלה למכור "לחם נבסקי" מתוצרתה, ומאחר שאין טוב ממראה עיניים, הבה נבחן את האריזות המדוברות:

מבט קל באריזות אלה מגלה כי אין הן מקימות חשש סביר להטעיה:

כך, באריזת טעמי הכפר מופיע באותיות גדולות הכיתוב "לחם שיפון", ואילו במקום המקביל באריזת דואט נרשם באותיות גדולות "מאפית 'דואט'";

שמה של טעמי הכפר בצירוף הלוגו שלה מופיע בצד שמאל של האריזה, בחלקה התחתון, בעוד באריזה של דואט לא מופיע כלל לוגו כאמור;

ברשימת הרכיבים של לחם דואט נרשם "סוכר", בעוד שתחת המלים "לחם שיפון באריזת טעמי הכפר מצויין בהבלטה "ללא סוכר, ללא שמרים, ללא שמן";

תחת המלים "מאפיית דואט" מופיע כיתוב ברוסית שאינו מופיע כלל באריזת טעמי הכפר ;

הכיתוב "לחם טרי בריא" מופיע באריזת טעמי הכפר ללא כל כיתוב ברוסית לצדו, מה שאין כן באריזתה של דואט.

אכן, לא בכדי ציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, במסגרתה דחה את הבקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי דואט, כי לא מצא בעיצוב העטיפה על פני הדברים משום חשש להטעיה.

בנוסף, צורת כיכר הלחם עצמה שונה מעט, באופן המשפיע על הצגתם במדפי המרכול. כך, צפייה בסרטון שהציגה דואט בהם נראו כיכרות הלחם מוצגות על גבי המדפים במרכול העלתה, כי בעוד לחמי ה של טעמי הכפר מוצגים על המדף באופן אנכי, מוצגים לחמיה של דואט באופן אופקי (עמ' 58 ש' 21 – 22 ; ראו גם עדותו של איגור בעמ' 55 ש' 28 – עמ' 56 ש' 2) .

34. דואט טענה, בין היתר, כי מספר תא הדואר שהופיע על גבי אריזת טעמי הכפר היה זהה למספר תא הדואר שהופיע על גבי האריזה של הלחם מתוצרתה, אלא שלא יכול להיות חולק כי נתון זה, כשלעצמו, אינו מקים חשש סביר להטעיה. לעצם העניין, ההסבר שניתן על ידי איגור ולפיו המדובר כפי הנראה בשגגה של בית הדפוס בו הודפסו האריזות מניח את דעתי, ואיני רואה בכך ראיה כלשהי להתנהלות פסולה של טעמי הכפר (ראו סעיף 69 לתצהירו של איגור ועמ' 57 ש' 11 – 12) .

35. סיכומו של דבר, לא עלה ביד דואט להוכיח כי התקיים חשש סביר להטעיה, וזאת אפילו אניח לטובתה כי "לחם נבסקי" מתוצרתה צבר מוניטין בקרב הצרכנים.

36. סוף דבר

תביעתו של איגור בת.א. 50170-12-12 מתקבלת, באופן שדואט תשלם לאיגור סך של 16,710 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה החל מחודש אוגוסט 2011. התביעה שכנגד – נדחית.

תביעתה של דואט בת.א. 52407-05-13 – נדחית.

בנוסף, תישא דואט בהוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת איגור וטעמי הכפר בגין שני ההליכים בסך כולל של 45,000 ₪.

המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

ניתן היום, כ' אדר תשע"ח, 07 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.