הדפסה

בית משפט השלום באשדוד ת"א 472-02-15

בפני
כבוד ה שופטת עדי אייזדורפר

תובעים
1.גלית שמואל ת"ז XXXXXX115
2.שמעון שמואל ת"ז XXXXXX224
ע"י ב"כ עו"ד בן עזרא

נגד

נתבע
חיים מור יוסף ת"ז XXXXXX840
ע"י ב"כ עו"ד סער

פסק דין

מונחת בפני תביעה כספית לתשלום 370,802 ₪ בהתאם לכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 20.2.18 (להלן: "כתב התביעה").

טענות הצדדים
על פי כתב התביעה, היו התובעים בעלים חוקיים של מגרש במושב בית שקמה, עליו בנה התובע 1 שלד של בית מגורים (להלן: "הנכס"). לטענת התובעים, בסוף שנת 2007 פנה אליהם הנתבע, בהיותו חבר קרוב, בבקשה לרכוש את הנכס במצבו כפי שהוא, ובין הצדדים סוכם כך:

הנתבע ירכוש את הנכס בתמורה לסך של 165,000 דולר בערכם אז, לפי שער דולר יציג של 3.696 ₪ לדולר, דהיינו: 609,840 ₪.
סך של 60,000 דולר, השווה ל – 238,140 ₪, ישולם באמצעות העברת זכויות בדירה שהייתה בבעלות הנתבע באשקלון, על שם התובעים (להלן: "הדירה").
הנתבע הוא שישלים את בנית הנכס, אשר כאמור היה שלד בלבד, ויישא בכל העלויות הכרוכות בכך.

ואכן בהתאם, באותו המועד נמסרה החזקה בנכס לידי הנתבע, בעוד שהחזקה בדירה באשקלון נמסרה לידי התובעים. לתמיכה, הציגו התובעים הסכמי שכירות שערכו הם עצמם עם שוכרים ביחס לדירה באשקלון (נספח 5 לתצהיר התובע), במועדים הרלבנטיים, ללמדך כי הם נהגו בדירה מנהג בעלים, והשכירו אותה לצדדים שלישיים.
בכתב התביעה נטען כי מעבר לסך של 238,140 ₪ ששולם לתובעים על ידי הדירה באשקלון, שילם הנתבע לידיהם סך של 126,472 ₪, בשיק בנקאי ביום 2.11.2007. בנוסף שילם סך של 20,000 ₪ ביום 4.8.2008, בשיק לפקודת התובעת 2, וסוכם כי היתרה לתשלום, בסך 225,228 ₪, תשולם עם השלמת עבודות הבניה בנכס, אז תתאפשר העברת הזכויות בנכס על שם הנתבע, וקבלת משכנתא מהבנק.
התובעים טוענים אם כן, כי שולם לידיהם סך של 384,612 ₪ בלבד, עוד בשנים 2007-2008. לטענתם, הנתבע לא שילם לידיהם יתרת תמורת המכר המוסכמת , ומכאן התביעה.
לטענת התובעים, ההסכם בין הצדדים נערך בעל פה, על רקע ההיכרות ארוכת השנים והאמון ששרר ביניהם. לכן פעלו והעבירו את החזקה בנכס לידי הנתבע, והסתמכו בתום ליבם על הבטחות הנתבע לשלם את מלוא התמורה המוסכמת עם השלמת הבניה על ידו .

אלא שבחודש מאי 2010, לאחר שהנתבע השלים את בניית הנכס, ואמור היה לשלם את יתרת התמורה, טען הנתבע בפניהם, כך לטענת התובעים, כי הוא נזקק למשכנתא לצורך תשלום יתרת התמורה, ולצורך כך יש לערוך הסכם בכתב, למראית עין, לפיו נמכר הנכס רק לאחר השלמתו , והתמורה שולמה לידיהם. הנתבע טען כי עליו להציג הסכם שכזה לבנק, ורק כך יוכל לקבל משכנתא ולשלם את יתרת התמורה.

על רקע זה, טוענים התובעים כי הנתבע דרש מהם להגיע לעורך דינו, ולחתום על הסכם למראית עין, זאת בחלוף מספר שנים לאחר שלמעשה התבצעה העסקה בפועל. במסגרת זו חתמו על סעיף לפיו לכאורה שולמה להם התמורה בעד הנכס במלואה בסך 726,000 ₪ (סעיף 15 לכתב התביעה), למרות ששולמה לידיהם תמורה חלקית בלבד.

לטענתם, הסכם זה, שנחתם בין הצדדים בחודש מאי 2010 (להלן: " ההסכם" או "ת/1") הינו הסכם למראית עין בלבד, ש תכלית חתימתו היתה לאפשר לנתבע לקבל מימון מן הבנק לצורך השלמת תמורת המכר, הסכם שנחתם תוך ניצול מצוקתם של התובעים ומצבם הכלכלי הרעוע באותה העת, והתובעים חתמו עליו בלית ברירה, ומבלי שהיו מיוצגים על ידי עורך דין מטעמם.

בכתב התביעה מוסיפים התובעים ומפרטים כי בחודש אפריל 2011, כאשר דרשו מן הנתבע את יתרת התשלום, העלה הנתבע דרישת סרק לפיה עליהם להמציא לו טופס 4 מטעמם בהתאם לת/1, ואף הגיש תביעה בעניין זה לבית המשפט באשקלון. תביעה זו נמחקה, והתובעים הסכימו לכך שתימחק ללא צו להוצאות, לפנים משורת הדין.

לטענתם, הנתבע התעכב בביצוע התשלום של יתרת תמורת המכר, דבר אשר אילץ אותם למכור את הדירה באשקלון, ובכל מקרה לא שילם את היתרה כנדרש עד למועד הגשת התביעה.

בסופו של יום עותרים התובעים לחייב את הנתבע בתשלום יתרת התמורה בסך 225,228 ₪ נכון לחודש מאי 2007, אשר ערכם היום בצירוף ריבית והפרשי הצמדה עומד על סך של 320,802 ₪.

בנוסף עותרים התובעים לחייב את הנתבע בגין הנזק הכלכלי ועגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מעיכוב בתשלום והפרת ההסכם בסך 50,000 ₪.

מנגד, טוען הנתבע, כי הצדדים התקשרו בהסכם מכר מחייב ביום 17.5.2010, ת/1, לפיו ישלם הנתבע לתובעים עבור רכישת הנכס סך של 700,000 ₪. מהלך זה היה יוזמה של התובעים דווקא, אשר לא הצליחו למכור את המגרש והשלד, לאחר שהוטלו על המקרקעין עיקולים שמנעו את מכירתו.
גם הפניה לעורך הדין שי אופיר, אשר ערך את ת/1, הייתה לבקשת התובעים, כאשר עו"ד אופיר היה עורך דין מטעמם, והנתבע מצידו לא התנגד לכך.

לטענת הנתבע , התמורה שולמה באמצעות מקדמה על סך 145,000 ₪, והיתרה, בסך 555,000 ₪ נפרעה באמצעות מכירת הדירה באשקלון , אשר מלוא תמורתה הועברה לידי התובעים.

הנתבע מודה כי איפשר לתובעים להשכיר את הדירה עוד קודם לשנת 2010, דהיינו קודם למועד החתימה על ת/1, אולם טוען כי היה זה על רקע החברות בין הצדדים, כמחווה של רצון טוב, נוכח מצוקתם הכלכלית של התובעים. לשיטת הנתבע, ת/1 וההסכם למכירת הדירה באשקלון הינם הסכמים ברי-תוקף, ודווקא התובעים הם אלה שניצלו את יחסי האמון והקרבה בין הצדדים, בעצם הגשת תביעה זו.

הנתבע מאשר כי ת/1 כולל הוראה המחייבת את התובעים להמציא לידיו טופס 4, ואכן כתוצאה מפניות ומכתבי התראה שיזם הנתבע אל התובעים, פעלו התובעים להגיש בקשה לקבלת טופס 4. מנגד, התובעים אינם מציגים כל פניה מצידם אל הנתבע בדרישה לשלם את יתרת התמורה במהלך השנים שחלפו מאז 2010 , ולא בכדי, שכן גם הם יודעים שהתמורה שולמה במלואה.

כמו כן מסביר הנתבע כי הסכמתו למחוק התביעה שהגיש בבית המשפט באשקלון בעניין הוצאת טופס 4, נבעה אך ורק מהבנתו, שהתובע מצוי בהליך של פש"ר, ומשיקולי יעילות גרידא, תוך שהנתבע שמר על זכותו לפנות בהליך מתאים במועד מאוחר יותר.

סיכומם של דברים, הנתבע טוען כי שילם את מלוא התמורה עבור הנכס, בהתאם ל - ת/1, ועל כן דין התביעה להידחות.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי במכלול החומר שהונח בפני, ושמעתי עדויות הצדדים וסיכומי באי כוחם, באתי לכלל מסקנה חד משמעית לפיה גרסת התובעים באשר לקיומו של חוב מצידו של הנתבע, כמו גם באשר להתנהלות הצדדים בין השנים 2007 – 2010 דינה להידחות מכל וכל, בהיותה בלתי מהימנה, וכפועל יוצא מכך יש לקבוע כי הנתבע שילם לידיהם את מלוא התמורה עבור הנכס, ולדחות את התביעה, וזאת מכל הנימוקים שיפורטו להלן.

מהו סכום התביעה?
ראשית, נפנה לבחון מהו סכום התביעה (ללא רכיב עוגמת הנפש הנתבע) – דהיינו, מהי, לשיטת התובעים, יתרת התמורה שלא שולמה לידיהם, ושאותה יש להורות לנתבע לשלם.

בכתב התביעה המקורי טען התובע כי הוסכם שהתמורה עבור הנכס תהא סך של 165,000 דולר לפי שער של 4.4 ₪ לדולר, דהיינו, 726,000 ₪. עוד נטען בכתב התביעה המקורי כי שולמה מקדמה של 50,000 ₪ במועד ההסכם, וכן שולם סך של 264,000 ₪ באמצעות העברת הזכויות בדירה באשקלון על שם התובעים. משכך, על פי כתב התביעה המקורי, עומדת יתרת החוב לתשלום על סך של 412,000 ₪.

בכתב התביעה המתוקן נטען כי הוסכם שהתמורה תעמוד על סך של 165,000 דולר, לפי שער של 3.696 ₪ לדולר, דהיינו 609,840 ₪. עוד נטען בכתב התביעה המתוקן כי על ידי העברת הזכויות בדירה, שולם לתובעים סך של 238,140 ₪, ולא צויין דבר בדבר ביצוע תשלומים אחרים/נוספים לידי התובעים. משכך, על פי כתב התביעה המתוקן עומדת יתרת החוב לתשלום על סך של 371,700 ₪.

בתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעם התובע נטען כי הוסכם שהתמורה תעמוד על סך 165,000 דולר לפי שער של 4.006 ₪ לדולר, דהיינו 660,990 ₪, וכן כי שולם על ידי העברת הזכויות בדירה סך של 240,360 ₪. משכך, על פי האמור בתצהיר העדות הראשית, נותרה לתשלום יתרת חוב בסך 420,630 ₪.

עד עתה וחרף העובדה שנשמעו הראיות בתיק, לא ברור מה היא יתרת החוב, תוך שהתובע העיד במפורש כי איננו יודע מה היא יתרת החוב (כך לדוגמא בעמ' 7 שורה 36, עמ' 12 שורות 15 – 16).

יתרה מכך, התובע לא ידע לומר מתי הגיע להסכמה עם הנתבע לפיה התמורה תעמוד על 165,000 דולר, וממילא לא יכול היה לומר, מה היה שער הדולר אשר לפיו יש לחשב את התמורה (שכן הדבר תלוי במועד), וכך אף עולה משלוש הגרסאות שהעלו התובעים, כפי שפורטו לעיל.

עולה מכך, כי התובעים אינם יכולים לציין את סכום התביעה לו עותרים, והדבר הינו בעל משמעות נרחבת, מעבר לשאלת הסכום כשלעצמו. שכן, שאלת הסכום מושפעת ממועד ההסכמה על התמורה, שיעורו של שער הדולר, ותשלומים שבוצעו לידי התובעים על חשבון התמורה. התובע מסר גרסאות שונות ומשתנות ביחס לכל אחד מן הפרמטרים הללו, כך שמתעורר קושי ממשי ליתן אמון בתביעתו, ועל כך עוד יורחב להלן.

מעבר לשלושת הגרסאות הנ"ל באשר ליתרת התמורה הנטענת, נטען בכתב התביעה המתוקן כי מחיר הנכס שהוסכם בעת החתימה על ההסכם, ת/1 , היה 726,000 ₪ אולם גם טענה זו עומדת בסתירה לאמור ב – ת/1 שם צוין כי התמורה הינה 700,000 ₪.

מה הם הסכומים ששולמו לידי התובעים?
בסעיף 4 לכתב התביעה המקורי טענו התובעים כי שולמה לידיהם מקדמה בסך 50,000 ₪ וכן שולם סך של 264,000 ₪ באמצעות העברת הזכויות בדירה.

לאחר ישיבת קדם משפט, פנו הצדדים להליך של גישור, במסגרתו הוחלפו בין הצדדים מסמכים. או אז עתרו התובעים לתקן כתב תביעתם. בכתב התביעה המתוקן לא צוין דבר בעניין תשלום מקדמה, כפי שנטען בכתב התביעה המקורי, ונטען כי שולם לידי התובעים סך של 126,472 ₪ ביום 2.11.2007 בשיק בנקאי, וכן סך של 20,000 ₪ ביום 4.8.2008 לפקודת התובעת. בעניין זה הוצגו נספחים ב'1 ו ב'2 לתצהיר הנתבע, והתובע אישר מסמכים אלה בחקירתו (עמ' 8 שורות 26 – 31).

בנוסף הוצג מכתבו של עורך דין יצחק בן רוחי, שטיפל מטעם הצדדים במכירת הדירה באשקלון, מיום 4.8.2010, לפיו קיבל התובע 20,000 ₪ במזומן על חשבון עסקת מכירת הדירה, והתובע אישר זאת (עמ' 8 שורות 32 – 33).

עוד הוצג מכתבו של עו"ד בן רוחי מיום 15.11.2010 בו מאשר התובע כי קיבל לידיו סך של 23,100 ₪ במזומן, על חשבון עסקת המכר של הדירה. התובע אישר שמדובר בחתימה הדומה לחתימתו על גבי המסמך, אולם טען שהדבר אינו זכור לו (עמ' 9 שורות 9-10).

מעבר לכך, אישר התובע כי בוצעה העברה בנקאית לחשבון הבנק שבבעלות אשתו על סך 440,000 ₪, סכום שהתקבל ממכירת הדירה.

עיננו הרואות, כי התובע אישר שלכל הפחות התקבל לידיו סכום של 629,572 ₪(!).

לתצהירו של הנתבע צורף צילום שיק על סך 55,000 ₪, מיום 15.4.2010, שניתן לפקודת הנתבע, חתום על ידי הלנה - רוכשת של הדירה באשקלון (עמ' 3 לתיק המוצגים מטעם הנתבע).

התובע טען בחקירתו כי לא קיבל את הסכום, וכשנשאל אם קיבל סכום אחר באותו יום טען "לא זכור לי" (עמ' 9 שורות 13-16).

מנגד, צורף תצהיר מטעמו של עו"ד יצחק בן רוחי, אשר הצהיר כי המחאה זו, על סך 55,000 ₪, נמסרה לידי התובע, אשר היה זה שהביא את הקונים לדירה, נכח במעמד חתימת ההסכם במשרדו של עו"ד בן רוחי וקיבל את ההמחאה לידיו. עו"ד בן רוחי חזר על דברים אלה בחקירתו בפני בית המשפט (עמ' 23 שורות 15 – 21).

עוד הצהיר עו"ד בן רוחי, כי יתרת התמורה בגין הדירה באשקלון, בסך 23,100 ₪, הועברה לידי התובע במזומן ביום 15.11.2010, והפנה לאישור שצורף כמסמך 7 לתיק המוצגים של הנתבע.

חקירתו של עו"ד בן רוחי הותירה רושם מהימן, והשתלבה היטב במכלול המסמכים שהוצגו בקשר לעסקת המכר של הדירה בבאר שבע. גרסתו של עו"ד בן רוחי תומכת ועולה בקנה אחד עם טענת הנתבע, לפיה השיק על סך 55,000 ₪ מיום 15.4.10, נמסר לידיו, ולא הוגבלה סחרותו. הנתבע חתם על גב השיק ומסר אותו לתובע, על חשבון התמורה.

משאלה הם פני דברים, יש להעדיף את גרסתו של הנתבע, הנתמכת במסמכים ובעדותו של עו"ד בן רוחי, ולקבוע כי התובע קיבל לידיו סך נוסף של 55,000 ₪ אשר שולם לידו באמצעות המחאת השיק שניתן לפקודת הנתבע מרוכשת הדירה, ביום 15.4.2010 , מן הנתבע אל התובע, בהתאם למסמך 3 לתיק המוצגים מטעם הנתבע.

ובנקודה זו ניתן לסכם ולקבוע, כי עלה בידי הנתבע להציג גרסה עקבית, הנתמכת במסמכים, לפיה שילם לידי התובעים סך כולל של 684,572 ₪.

לתצהירו של עו"ד בן רוחי צורף מסמך בכתב ידו של האחרון לפיו, קוזז סך של 16,900 ₪ עבור הוצאות, תשלומים שונים וטיפול שביצע עבור התובעים, כפי שעולה ממסמך 8 שצורף לתיק המוצגים מטעם הנתבע, שהוא מסמך שנערך בכתב ידו של עו"ד בן רוחי.

בחקירתו, לא נשאל עו"ד בן רוחי דבר על כך, ועל כן הצהרתו בעניין זה בעינה עומדת.

צירוף סכום זה לסכום שהתקבל אצל התובעים, כפי שפורט בסעיף 11 לעיל, מביא למסקנה כי בסך הכל שולם על ידי הנתבע סך של 701,472 ₪.

דהיינו, מלוא התמורה בהתאם ל – ת/1 שולמה לידי התובעים, וגם אם תמצי לומר כי כשיטת התובעים, ת/1 הינו הסכם למראית עין בלבד (ועל כך יורחב בהמשך), עדיין עולה כי התמורה כפי שנטענה על ידי התובעים בשלל גרסאותיהם: בכתב התביעה המקורי, בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר העדות הראשית מטעם התובעים, שולמה במלואה.

מנגד, גרסת של התובע נותרה מבולבלת, השתנתה מעת לעת, ועל כן הותירה רושם בלתי מהימן.

ראשית יוזכר כי מלכתחילה, בכתב התביעה המקורי, התובע כלל לא ציין שקיבל לידיו סכומים כאלה ואחרים, ונאלץ לעשות כן במסגרת כתב התביעה המתוקן, רק לאחר שהנתבע הציג בפניו את האסמכתאות השונות במסגרת הליך הגישור. אז נאלץ התובע לתקן את כתב תביעתו ולהודות בתשלום סכומים מסוימים, בלתי מבוטלים, אשר זכרם כלל לא בא בכתב התביעה המקורי.

מעבר לכך, תשובותיו של התובע באשר לסכומים שהתקבלו לידיו נמסרו באופן מתחמק (לדוגמא בעמ' 8 שורות 22-24), וכאמור התובע בחר שלא לגלות סכומים שהועברו לידיו מלכתחילה, אלא רק בדיעבד , לאחר שעומת עם מסמכים שונים, חלקם נושאים את חתימתו.

כשנשאל התובע לגבי החתימה על גבי מסמך 7 לתיק המוצגים של הנתבע – אישור מיום 15.11.10, לפיו הועבר לידיו סך של 23,100 ₪ במזומן טען באופן סתמי "החתימה דומה אבל לא זכור לי" (עמ' 9 שורה 10).

חוסר המהימנות עלה גם ביחס לסוגיית הייצוג על ידי עו"ד שי אופיר, שערך לבקשת הצדדים את ת/1. מחקירת האחרון עלה כי אין כל ממש בטענת התובעים לפיה הנתבע הוא שהכיר את עו"ד אופיר, והוא שהיפנה את הצדדים אליו לצורך חתימה על הסכם המכר. התברר, כי ההיפך הוא הנכון, שכן עו"ד אופיר העיד כי טרם החתימה במשרדו על ת/1 הכיר דווקא את התובעים ולא את הנתבע (עמ' 22, שורות 5-13).

תמורת מכר הדירה באשקלון
טוען התובע, כי הוסכם שהתמורה בגין הדירה תעמוד על סך של 60,000 דולר בלבד.
לשיטתו, אם נמכרה הדירה בסכום גבוה יותר, כפי שאכן קרה בפועל עת נמכרה הדירה בתמורה ל -555,000 ₪, הרי שאין לזקוף על חשבון תמורת הנכס את ההפרש, והיתרה מעבר לסכום המוסכם צריכה להשתלם לידו ללא קשר להסכם עם הנתבע.

אלא שגרסה זו של התובעים מוקשית על פניה מכמה סיבות:
ראשית, מצידו של הנתבע אין היגיון כלכלי להסכים לתניה כזו, ודאי כאשר הנתבע מודע לכך שהדירה באשקלון נמכרה ב – 555,000 ₪.

מעבר לכך, התובעים לא יודעים לומר מה הוא שער הדולר לפיו יש לחשב את שווים של 60,000 הדולרים באו תה העת, כפי שהדברים פורטו לעיל. ודוק, מועד מכירת הדירה באשקלון ידוע וברור, שכן הסכם המכר צורף ואינו מוכחש. מכאן כי ניתן היה לחשב את שוויים של אותם 60,000 דולרים נטענים באופן מדויק, ולמרות זאת מצויות מספר גרסאות מטעם התובעים באשר לשווי של הסך הנ"ל אותו יש לקחת בחשבון על חשבון תמורת הנכס (כפי שפורט לעיל, תחת הכותרת "מהו סכום התביעה?"), וגם מכך עולה חוסר המהימנות בגרסת התובעים.

ובניגוד לגרסתם המתפתלת של התובעים באשר לחישוב התמורה בגין הדירה, ת/1 עולה בקנה אחד באופן מושלם עם מצב הדברים כפי שהוא משתקף מן המסמכים המעידים על הסכומים שעברו לידי התובעים, ומלמד שלא היתה הסכמה באשר לשווי מסויים שילקח בחשבון בגין הדירה באשקלון, אלא שהוסכם כי הדירה באשקלון תעבור לידי התובעים, על חשבון התמורה וכחלק ממנה, הא ותו לא, מבלי ששוויה הוגבל לצורך החישוב ל – 60,000 דולר בלבד. לטענה זו, לפיה הוגבל שוויה של הדירה שיילקח בחשבון לסך של 60,000 דולר, אין כל זכר במסמכים , ונדמה כי היא צצה לצורך ההליך המשפטי דנן.

גם כרונולוגיית ההתקשרויות מלמדת על כך שלא היה סיכום להגביל את התמורה בגין הדירה על סך של 60,000 דולר בלבד . שכן, הסכם מכר הדירה באשקלון נחתם בחודש אפריל 2010, ולפיו נמכרה הדירה לצד ג' תמורת 555,000 ₪. מיד לאחר מכן, ב – 17.5.2010 חותמים הצדדים בהתאמה על ת/1, כאשר התמורה נקבעת בו על סך של 700,000 ₪, תוך שצוין בו כי סך של 555,000 ₪ ישולם באמצעות מכירת הדירה.

הסכמים אלה משתלבים היטב זה בזה ומציגים גרסה ברורה ופשוטה בתכלית, וזאת בניגוד מוחלט לגרסתם המתפתלת של התובעים באשר לסיכום על סך של 60,000 דולר, ללא כל מסירת נתון באשר למועד של ההסכמה ו/או לשער הדולר הרלוונטי.
יתרה מכך, התובע כאמור, אישר כי קיבל לידיו, באמצעות העברה בנקאית, סך 440,000 ₪ מתמורת המכר של הדירה באשקלון על חשבון תמורת הנכס (עמ' 9 שורות 1-2). סכום זה כשלעצמו, אשר אושר על ידי התובע, סותר את טענת התובע לפיה הוסכם ששווי הדירה באשקלון יעמוד על סך של 60,000 דולר בלבד, שכן לפי סכום זה יוצא ששער הדולר באותו המועד עמד על סך של 7.33 ₪ לדולר, ואידך זיל גמור...

התנהלות התובעים במהלך השנים
אין בנמצא כל מסמך במסגרתו נעשתה פניה התובעים אל הנתבע, לאחר החתימה על הסכם המכר של הדירה והחתימה על ת/1, בטענה כי עליו לשלם סכום נוסף לידיהם ו/או לשלם את יתרת התמורה, מעבר לסכו מים שהעביר הנתבע לתובעים עד אז.

לא רק זאת, אלא שעו"ד אופיר העיד, כי התובעים חתמו במשרדו על בקשה להעברת זכויות, ומכאן יש להסיק כי לא הייתה בפיהם כל טרוניה ביחס להעדר תשלום מלוא התמורה לידיהם, שאם לא כן, וודאי לא היו חותמים על הבקשה להעברת הזכויות על שם הנתבע.

ודוק, גם במועד מאוחר יותר, בו פנה עו"ד אופיר לתובעים לפעול להמצאת טופס 4, לא העלו התובעים כל טענה ביחס לחוב קיים מצידו של הנתבע (עמ' 19 שורות 9 – 11 ועמ' 21 שורות 31 – 34).

למעשה, מאשר התובע את הסכומים שהתקבלו לידיו כפי שפורט לעיל בסך של כ – 680,000 ₪, אלא שבדיעבד, לטענתו, יש להפחית מהסכום שהתקבל לידיו על חשבון המכר , כל סכום שהוא מעבר לשווי של 60,000 דולר. כפי שכבר הובהר לעיל, אין כל ממש בטענה זו, אשר כנראה צצה לצורך התביעה דנן בלבד, וזאת מכמה נימוקים:

ראשית, יש לתמוה על המועד שבו בחר התובע לטעון טענה זו, כאשר במהלך השנים שקדמו להגשת התביעה לא טען מעולם כי קיימת יתרה לתשלום. יתרה מכך, טענת התובע לפיה הוסכם שהתמורה תעמוד על סך 165,000 דולר, ומתוכם ישולם סך של 60,000 דולר בלבד באמצעות מכירת הדירה באשקלון, הינה טענה בעל-פה, שלא הוצגה לה כל אסמכתא והיא מנוגדת לאמור ולמוסכם ב – ת/1.

בנוסף, התובע אינו יודע לומר מה הוא השווי של אותם 60,000 דולרים ואף לא יודע לומר מה התמורה המוסכמת.

מעבר לכך, כפי שצויין לעיל, קבלת גרסתו של התובע, אפילו בדיעבד, משוללת הגיון כלכלי מצידו של הנתבע , שכן משמעותה המעשית היא שהנתבע אינו יודע בוודאות מהי התמורה שעליו לשלם בגין הנכס, שכן הדבר תלוי במכירת הדירה באשקלון ובשער הדולר הרלבנטי עליו יסכים התובע עם רוכש הדירה באשקלון. ויושם אל לב, כי התמורה בגין הדירה באשקלון, כפי שהיא מופיעה בהסכם שנחתם למכירתה, נקובה בשקלים, ותואמת את האמור בת/1.
ושוב. מנגד לטענה משוללת הגיון זו, קיים ת/1, העולה בקנה אחד באופן מושלם עם מצב הדברים כפי שהוא מתקבל מעיון במסמכים שהוחלפו בין הצדדים, באישורי התשלום שניתנו על ידי התובע עצמו, במסמך המעיד על העברה בנקאית שבוצעה לתובעים, כשכל אלה עולים בקנה אחד ומשתלבים היטב גם עם הסכם מכר הדירה לצד ג'.

צירוף דברים אלה עם שתיקת התובע במהלך השנים, וחתימתו על הבקשה להעביר את הזכויות בנכס על שם הנתבע ללא כל טענה או מחאה, מביאים למסקנה שהטענה באשר לשווי הדירה העומד על סך 60,000 דולר בלבד, נטענה בדיעבד, ללא כל ביסוס או אחיזה במציאות ובמסמכים, ויתכן ונולדה לצורך הליך משפטי זה בלבד.

מעמדו של ת/1
על פי כתב התביעה המתוקן, החתימה על ת/1 היתה ביוזמת הנתבע, על רקע רצונו ליטול משכנתא, לצורך תשלום יתרת התמורה לתובעים.

הנתבע העיד מנגד, כי הצורך בחתימה על ת/1 עלה במועד שעלה, משום שמלכתחילה הוסכם שחלק מן התמורה ישולם באמצעות מכירת הדירה באשקלון, ולאחר שאכן נמכרה הדירה באשקלון, בחודש אפריל 2010, פנו הצדדים להסדיר את ההסכמה ביניהם, להעביר את הזכויות בדירה כנדרש, וכך נחתם ת/1.
ואכן, ת/1 ועדות עו"ד אופיר עולים בקנה אחד עם כל ה נתונים הללו, ומשקפים אותם במלואם :
על פי עדותו של עו"ד שי אופיר, הגיעו אליו הצדדים במאי 2010 בבקשה להעלות על הכתב את ההסכמות אליהן הגיעו, ביחס למכירת הנכס, וזאת לאחר שכבר פעלו על פיהן (עמ' 15 שורה 25 ואילך, עמ' 18 שורות 15 - 16), ובין היתר פעלו למכירת הדירה באשקלון חודש קודם לכן, באפריל 2010, וסכומים שונים הועברו לתובעים, מתמורת הדירה באשקלון, על ידי ובאמצעות עו"ד בן רוחי, החל מחודש אפריל 2010.

בנוסף לכך שגרסת הנתבע תואמת במלואה את השתלשלות העניינים בין הצדדים ואת המסמכים המעידים על סמיכות הזמנים בין מכירת הדירה באשקלון לבין החתימה על ת/1, וכן נתמכת בעדותו של עו"ד אופיר, עומדת בעינה עדותו של הנתבע שכלל לא נזקק למשכנתא לצורך מימון רכישת הנכס על ידו, ולמעשה לא נטל משכנתא עד עצם היום הזה, חרף העובדה שהעביר לתובעים סך של כ- 700,000 ₪ עד כה, ומכאן כי אין כל אחיזה במציאות לטענת התובעים באשר לדרישת הנתבע לחתום על ת/1 לצורך נטילת משכנתא.

מכל אלה מתבקשת המסקנה כי גרסת התובעים באשר ליוזמה ולמניע לחתום על ת/1, במועד שבו נחתם, איננה מהימנה כלל ועיקר, ויש להעדיף את גרסת הנתבע להשתלשלות העניינים בין הצדדים בכל הנוגע לחתימה על ת/1. לכן, יש לדחות את טענת התובעים כי מדובר בהסכם למראית עין בלבד, והלכה למעשה הצדדים אף פעלו בדיוק בהתאם להוראותיו ולהסכמות שמצאו בו ביטוי.
סוף דבר, נוכח על המפורט לעיל, התביעה נדחית.

התובעים ישאו בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד, בסך כולל של 30,000 ש"ח.
המזכירות תעביר לידי ב"כ הנתבע את הסכום שהופקד בקופת ביהמ"ש על ידי התובעים, בצירוף פירותיו, בהתאם להחלטה מיום 21.6.15 (סכום שהופקד כערובה להבטחת הוצאות הנתבע), וזאת על חשבון הסך הנ"ל, שנפסק כהוצאות ושכ"ט עו"ד.
ניתן היום, ל' חשוון תש"פ, 28 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.