הדפסה

בית משפט השלום באשדוד ת"א 45576-01-17

בפני
כבוד ה שופטת עדי אייזדורפר

תובע
שאול כהן

נגד

נתבעת
עיריית אשדוד
ע"י ב"כ עוה"ד ספצ'ק וברמן

פסק דין

התובע הגיש כנגד מר חגי זיני ( להלן: "הפקח") תביעה קטנה לפיצוי בסך 33,400 ₪ בגין לשון הרע. ביסוד התביעה - תלונה שהגיש הפקח כנגד התובע, ביום 20.12.2016 , בגין הסגת גבול פלילית והיזק לרכוש במזיד לפי חוק העונשין.

התובע, בעל חברה קבלנית העוסקת בענף הבניה והפיתוח, התקשר עם עיריית אשדוד ( להלן: "העיריה") בהסכם, במסגרת מכרז, לביצוע עבודות בבית ספר " חורב" (להלן: "האתר"). לטענתו, לאחר ביצוע החלק הארי של העבודות, בסוף חודש דצמבר 2015 נמסרה לו הודעה ממחלקת התכנון והבניה של העיריה כי עליו להפסיק את העבודות, בהעדר היתר בניה.

על פי כתב התביעה, ביום 24.11.2016 התקיימה פגישה בין התובע לבין נציגי העיריה, בקשר לחשבון סופי מספר 13 שהוגש על ידי התובע בשם החברה, ביחס לעבודות שבוצעו באתר, תוך שטענותיו של התובע התקבלו ונמסר לו כי מגיעים לו התשלומים הנטענים.

התובע טוען כי על רקע מסכת האירועים הנ"ל, ביום 20.12.2016 הגיע הפקח לאתר, והתובע עוכב במקום ונלקח לתחנת המשטרה. לטענתו, הגיש הפקח כנגדו, בהוראת העיריה, תלונת שווא, אשר פגעה בשמו הטוב של התובע, כאשר בסיום חקירתו שוחרר התובע ולאחר מכן נשלחה לו הודעה כי הוחלט שלא להעמידו לדין ( ת/4). משכך, ומאחר ומדובר בתלונה שיקרית, אשר פגעה בשמו הטוב של התובע, יש לחייב את הפקח בפיצוי התובע מכח הוראות חוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965.

התובע טען עוד בכתב תביעתו כי העיריה פעלה כנגדו שלא בתום לב, על מנת להדיחו מביצוע הפרויקט, ובמסגרת זו אף חולטה ערבות שהוצגה על ידי החברה שבבעלותו.

לאחר שהוגש כתב הגנה אליו צורפה הודעת חסינות לפי סעיף 7 ג(א) לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש], צורפה העיריה כנתבעת.

בדיון שהתקיים ביום 24.7.2017 הועבר הדיון בתביעה ל בית משפט השלום, לאור מהותה והשאלות שהיא מעוררת. כמו כן, לאחר שהתקיים דיון בעניין החסינות, ניתנה החלטה לפיה מתקיימים תנאי החסינות בהתאם לסעיף 7 א לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש], כך שנדחתה התביעה כנגד הפקח והתובענה המשיכה להתברר כנגד העיריה.

לאחר שמיעת העדים והסיכומים, באתי לכלל מסקנה חד משמעית לפיה, התובע לא הוכיח את תביעתו כלל ועיקר, ועל כן יש לדחותה.

כאמור לעיל, הגיש התובע את תביעתו כנגד הנתבעת בעילת לשון הרע, מכוח חוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 ( להלן: "החוק"), על יסוד התלונה שהוגשה כנגדו ביום 20.12.2016, בגין הסגת גבול פלילית והיזק לרכוש במזיד.

מעדויות הצדדים עלה כי במועד הנ"ל הגיע התובע לאתר, לאחר שכבר בחודש יולי קודם לכן קיבל הודעות מן העיריה בדבר ביטול ההתקשרות עמו ביחס לאתר ודרישה כי יפנה את האתר. למעשה, התובע עצמו היה זה שביטל את ההתקשרות עם העיריה, וכתוצאה מכך דרשה ממנו העיריה לפנות את האתר ( עמ' 16 שורה 20 – עמ' 17 שורה 4).
לטענת התובע, הגיע לאתר במועד הנ"ל על מנת להגן על שטח שלו ועל הציוד שבבעלותו, אשר היה במקום. עוד טען התובע כי היתה לו זכות עכבון ביחס לאתר, על רקע חובות שחבה לו העיריה בגין העבודות שביצע במקום.

ייאמר כבר כאן, כי אין כל צורך להכריע בשאלת זכות העכבון שהיתה אם לאו לתובע ביחס לאתר, וזאת מטעם כפול:

ראשית, העניין הוכרע על ידי בית המשפט המחוזי, אשר נדרש לסכסוך החוזי בין הצדדים.

שנית, התביעה שבפני עניינה התלונה שהוגשה על ידי הפקח כנגד התובע. גם אם היתה בידי התובע זכות עכבון בעת ההיא, אין בכך כדי ללמד על כשרותה של התלונה או כדי להביא לקביעה כי מדובר בתלונת שווא, העולה לכדי עבירה על החוק. על מנת להכריע בתביעת התובע, כפי שבחר הוא עצמו להביאה בפני ביהמ"ש - דהיינו, תביעה במסגרת חוק איסור לשון הרע, אין משמעות, ולמצער קיימת משמעות שולית ביותר לשאלה האם הייתה לתובע זכות עכבון ביחס לאתר אם לאו, ויש לבחון קריטריונים אחרים ושונים , כדוגמת תום ליבו של המתלונן וכיוצ"ב, כפי שיפורט להלן.

בחזרה לענייננו. ממסכת העדויות כפי שהובאה בפני עלה כי ביום 18.12.2016, יומיים לפני מועד האירוע נשוא כתב התביעה, הגיע התובע לאתר. במקום שהו עובדים ערבים מטעמו של הקבלן החלופי, מר שמואל בן חמו, שנשכר לבצע את הפרויקט תחת התובע והחברה שבבעלותו ( להלן: "בן חמו"). התובע דרש מהעובדים לצאת מהאתר, טען כי פרצו למבנה שבבעלותו ואף הגיש בעניין זה תלונה במשטרה.
התובע אישר כי לאחר מכן החליף את המנעולים באתר.
יומיים לאחר מכן, ביום האירוע נשוא כתב התביעה, 20.12.2016, שוב הגיע התובע לאתר. לטענתו לא פגש שם איש, אולם כעבור זמן מה הגיעה לאתר ניידת משטרה, אשר לטענת התובע הוזמנה על ידי העיריה. בכתב התביעה טען התובע כי הוא זה שהזמין את המשטרה, אולם בחקירתו עלה כי למעשה באותו היום היו במקום שתי ניידות משטרה, האחת הוזמנה על ידי התובע לאחר שלטענתו נוכח לראות כי האתר שוב פרוץ, והאחרת על ידי העיריה.

יצויין, כי תמונה עובדתית זו הובהרה רק במסגרת חקירת התובע, והיא אינה עולה מכתב התביעה שהגיש. כך גם פרטים רבים שעלו בעדותו של התובע במסגרת הדיון שהתקיים כלל לא מצאו ביטוי בכתב תביעתו, ולמקרא כתב התביעה לא ניתן היה להבין מה הייתה השתלשלות העניינים שהובילה לתביעה, ומבססת לטענת התובע את עילת תביעתו.

במסגרת חקירתו בדיון, מסר התובע פרטים נוספים, אולם גם לאחר שנמסרו פרטים אלה, קשה היה להסיק מהי המסכת העובדתית המבססת לשיטת התובע את עילת לשון הרע הנטענת כלפי העיריה, תוך שחלק משמעותי מטענותיו היה מופנה להתנהלות המשטרה בחקירתו, ועניינים אלה אין כל נגיעה לעירייה.

מכל מקום, באותו המועד עוכב התובע על ידי שוטר שהגיע למקום, ונלקח לתחנת משטרה מן האתר. לטענתו, במהלך שהותו בתחנת המשטרה וחקירתו שם, לא סופק לו מזון ואף לא שתיה. כמו כן נמנע ממנו להתייעץ עם עורך דין.

עוד טען התובע כי הפקח התעכב בהגשת תלונתו, וזו הוגשה בשעה מאוחרת יותר, בכוונה תחילה, על מנת לעכבו פרק זמן ממושך בתחנת המשטרה.

מטעם העיריה העיד הפקח, כי הגיע למקום האירוע ביום 20.12.2016 בשעות הבוקר ולא הזמין שום ניידת. הפקח לא יכול היה לאשר או להכחיש כי הוזמנה איזושהי ניידת מטעם העירייה, אולם ציין כי הוא עצמו לא הזמין ניידת.

הפקח פירט בעדותו כי אכן יומיים קודם לכן, ביום 18.12.2016 הגיע התובע לאתר ודרש מבן חמו ועובדיו שהיו במקום, להפסיק את העבודה. משכך, הזמין בן חמו את הפקח לאתר וזו הייתה הפעם הראשונה שהפקח פגש בתובע. באותו מועד - 18.12.16 - הוחלט לעצור את העבודות.

יומיים לאחר מכן, ביום 20.12.2016, בהוראת העירייה ובתיאום עם היועץ המשפטי של העיריה, הגיע בן חמו לאתר לצורך המשך ביצוע העבודות. אז נוכח בן חמו לראות כי המנעולים הוחלפו. באישור העירייה ובהנחייתה, החליף בן חמו את המנעולים. הפקח אישר כי כשהגיע לאתר כבר הייתה במקום ניידת משטרה, אולם חזר על טענתו כי הוא לא הזמין ניידת.

הפקח ציין כי בזמן שהותו באתר, נכח במקום שוטר שניהל את האירוע, והפקח הציג לו מסמכים מהלשכה המשפטית של העיריה ביחס להשתלשלות העניינים בין הצדדים. הפקח העיד כי התובע התלהם יתר על המידה, וכתוצאה מכך החליט השוטר לעכבו להמשך חקירה. זה היה הרקע לכך שהתובע עוכב ונלקח לתחנת המשטרה.

במקביל, ולאחר ששוחח הפקח עם הלשכה המשפטית, סר הפקח מהאתר לתחנת המשטרה, במטרה להגיש תלונה כנגד התובע, על רקע ההפרעה שהפריע התובע להמשך ביצוע העבודות באתר.

הפקח ציין כי על פי המסמך שהציג התובע עצמו, הוגשה התלונה מטעמו בשעה 12:19 בצהריים, כך שלא היה כל עיכוב בהגשתה, כנטען על ידי התובע.

הפקח העיד עוד כי במסגרת הגשת התלונה, סיפר לשוטר את כל מהלך הדברים בעניינו של התובע עד אז, ביחס לאתר. עוד ציין הפקח כי ההחלטה לגבי עבירות החיקוק הרלוונטיות המצויינות בטופס התלונה: הסגת גבול פלילית והיזק לרכוש במזיד - הינה החלטת השוטר, תוך שהפקח עצמו הסתפק בכך שפירט בפני השוטר את השתלשלות העניינים העובדתית בלבד, וודאי שלא טען דבר ביחס לעבירות על סעיפי חוק מסויימים, בהעדר כל ידיעה בעניין זה ( עמ' 22 שורות 20 – 28).

הפקח אישר כי לא ראה במו עיניו את התובע מחליף את המנעולים במקום או מזיק לרכוש, אולם הדגיש כי כל שעשה היה לפרוס בפני השוטר את מסכת העניינים העובדתית כפי שאירעה בעניינו של התובע באתר.

גם הקבלן החלופי, מר שמואל בן חמו, העיד בפני בית המשפט ואישר כי ביום 20.12.16, התובע הוא זה שהזמין ניידת משטרה למקום ( עמ' 32 שורות 33 – 35, עמ' 34 שורות 16 – 18), וכן אישר כי באישור העירייה נכנסו עובדיו לשטח האתר.

על רקע עדויות אלה, נפנה לבחון את תביעת התובע, המושתתת כאמור, על חוק איסור לשון הרע. סעיף 15 (8) לחוק קובע כדלקמן:
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".
בע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח רייבר ( פסק דין מיום 23.7.1981) קבע בית המשפט העליון כי הגנה זו, המוענקת במסגרת סעיף 15(8), מטרתה לאזן בין הצורך להגן על שמו הטוב של האדם לבין האינטרס לאפשר ולעודד הגשת תלונות במשטרה והבאת עבריינים לדין, מבלי שהמתלונן ייחשף לסיכון של תביעה בגין לשון הרע. על כך כב' השופט ( כתוארו אז) ברק בסעיף 2 ( עמ' 149 לפסק הדין):
"נראה לי, כי עלינו לפרש את " תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו".

מן הכלל אל הפרט.
מן המסכת העובדתית שהובאה בפני, בעיקר כפי שהיא נלמדת מעדויות התובע, הפקח ומר בן חמו עולה, כי התנהלות התובע עד ליום 20.12.2016 יכולה הייתה בהחלט לבסס חשד מספק בלב הפקח, כי התובע מונע את כניסת הקבלן החלופי בן חמו ועובדיו לשטח, בין היתר באמצעות החלפת המנעולים באתר, וזאת גם מבלי שראה זאת במו עיניו. למעשה, התובע איננו מכחיש כי פעל כך, אלא שלשיטתו, הייתה קיימת לו הצדקה משפטית לאופן פעולה זה, מכוח זכות העכבון.

הפקח, בפנותו למשטרה, ידע והאמין כי חרף דרישת העירייה מן התובע לפנות את האתר, שב התובע ופוקד את האתר, ואף מונע מעובדי הקבלן החלופי לבצע את עבודתם כנדרש. הפקח אף פנה למשטרה לאחר שהתייעץ עם המחלקה המשפטית בעירייה, על רקע כל מסכת האירועים שקדמה לאותו הבוקר.

גם עיון בת/3, אישור הגשת התלונה, מעלה כי תלונת הפקח מתייחסת למצב דברים זה, ולא דבר מעבר לכך. וכך צוין בת/3 תחת הרובריקה " דברי המתלונן":
"מתלונן מנהל מחלקת בניה ציבורית מהעיריית אשדוד (כך במקור, ע.א.) מדווח על קבלן שהעסיקו בעבר שאינו מוכן לצאת משטח העבודה בבית ספר חורב ומפריע לפועלים".
משאלה הם פני הדברים, יש לקבוע כי הפקח פנה להגשת תלונה למשטרה בתום לב תוך אמונה באמיתות תלונתו, ועל כן התלונה אינה מהווה לשון הרע, בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע.

גם אם היה מתברר בסופו של דבר, כי לא התובע הוא זה שהחליף את המנעולים, או כי לא נגרם נזק לרכוש ( ושוב יוזכר כי התובע לא מכחיש שהחליף את המנעולים באתר, דבר אשר הצריך מהנתבעת לפעול להחלפתם שוב, כדי לאפשר את הגישה לאתר וביצוע עבודות במקום), יש לבחון את הדברים על רקע הנתונים שהיו בידי הפקח במועד שבו פנה להגיש את התלונה.

במועד זה, כפי שהתברר, שב התובע לאתר שוב ושוב, חרף ביטול ההסכם על ידו כמה חודשים קודם לכן, ולמרות דרישות העירייה ממנו כי יפנה את האתר.

כך היה לדוגמא רק יומיים קודם לכן - ביום 18.12.2016 – עת הגיע התובע לשטח, דרש מעובדיו של בן חמו לצאת מהמקום, ואף הגיש תלונה במשטרת ישראל בגין פריצה, זאת כאמור בידיעה שהסכם ההתקשרות בינו לבין הנתבעת בוטל והעיריה דורשת את פינויו מהמקום.

אשר לתוכן התלונה, הפקח העיד כאמור, כי פירט בפני השוטר את התנהלות התובע עד אז. לא מצאתי בסיס לקביעה כי הפקח הביא בפני המשטרה נתונים שלא היו בידיעתו או נתונים כוזבים, אשר יש בהם כדי להביא לקביעה כי התלונה הוגשה בזדון ומתוך כוונה לפגוע בתובע. הפקח העיד כי מטרת התלונה הייתה להביא לפינויו של התובע מן האתר ( עמ' 23 שורות 25 – 26), כאשר יש להזכיר כי העיריה דרשה מהתובע להתפנות מהמקום חמישה חודשים קודם לכן במכתביה אליו והתובע סירב לעשות כן, תוך שהוא אינו מכחיש כי נקט פעולות אקטיביות למניעת פינויו מן האתר.

לסיכום, מדובר בתלונה המשקפת את מצב הדברים בשטח באותו מועד, תמציתית, עניינית, שהוגשה בתום לב, לאחר התייעצות עם המחלקה המשפטית, ומשכך אין כל יסוד לטענת התובע כי יש לראות בתלונה זו כלשון הרע, בניגוד להוראות החוק. התלונה הוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות מעין אלה, ולחקור בעניינן, ועל כן באה בשערי הוראות סעיף 15(8) לחוק, וחוסה תחת כנפי הגנה זו.

למען שלמות התמונה, אתייחס למספר נקודות נוספות שעלו במסגרת ניהול ההליך:

מ - ת/4 עולה כי התלונה כנגד התובע נסגרה מהסיבה שנסיבות העניין אינן מצדיקות המשך חקירת התובע או העמדתו לדין. אין בכך כדי לסייע לתובע בהוכחת טענותיו באשר למניעים העומדים בבסיס התלונה ואמונת הפקח באמיתותה בעת הגשתה.

כפי שפורט לעיל, השאלה האם הייתה בידי התובע זכות עכבון אם לאו, איננה רלוונטית לעצם אמונתו של הפקח בתלונתו בעת פנייתו להגשת התלונה. לכך יש להוסיף את העובדה כי העניין נידון בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, תוך שהפקח ציין כי הגיש תצהיר ונחקר במסגרת ההליך הנ"ל, וציטט מהחלטת בית המשפט המחוזי כדלקמן:
"על כן התובעת (חברת ש. כהן אשר בבעלות התובע, ע.א) אינה רשאית להפעיל את זכות העכבון או למנוע את המשך העבודות בבית הספר... ".
עדותו של התובע בפני בית המשפט העלתה פרטים וטענות נוספות אשר לא באו לידי ביטוי בכתב התביעה ויש בכך כדי להשליך על שאלת מהימנות עדותו. כמו כן התברר כי בניגוד לטענת התובע בכתב התביעה לפיה הפקח התעכב במסירת תלונתו, הפקח סר לתחנת המשטרה מיד לאחר תום האירוע באתר ומסר את תלונתו כבר בשעה 12:19, מיד לאחר שעזב את האתר.

כל טענות התובע ביחס להליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, חובות כספיים של העיריה כלפיו וטענות בעניין קיומו או העדרו של היתר בניה לאתר, אינן ממן העניין במסגרת התביעה דנן, בשים לב לעילת התביעה בגינה בחר התובע להגיש את תביעתו, מכוח חוק איסור לשון הרע.

העובדה שהעירייה יכולה הייתה לנקוט בהליך משפטי אזרחי כזה או אחר כנגד התובע, איננה מלמדת על חוסר תום לב בהגשת תלונה למשטרה באשר להתנהלות התובע באתר, ואף אינה מאיינת את יכולתה של העירייה להגיש תלונה ביחס להתנהלות התובע. כמפורט לעיל, הגשת התלונה צריכה להיבחן על רקע ידיעתו ואמונתו של המתלונן במועד האירוע, כפי שפורט לעיל.

באירוע מיום 18.12.16 אמנם הופסקו העבודות על רקע הצורך שהתעורר לבחון את קיומו של היתר בניה תקף, אולם גם בהעדרו של היתר בניה שכזה, אין לדברים כל קשר להתנהלותו הקלוקלת של התובע, ולכל היותר מצויים הם במישור שבין העירייה לבן חמו בלבד, מבלי שלתובע יש עניין בכך, ויוזכר ויודגש כי מדובר באתר בניה בבעלות העירייה.

הפקח כעובד העיריה, מוסמך היה להגיש את התלונה, הן מכוח תפקידו והן מכוח מעורבותו באירוע ביום 20.12.2016 וכן באירוע הקודם מיום 18.12.2016. לכן, אין כל ממש בטענות התובע כי היה על בן חמו או על מנהל האתר להגיש את התלונה.

סוף דבר, אין כל יסוד לתביעת התובע ועל כן יש לדחותה.
התובע לא הוכיח כי התלונה שהוגשה כנגדו בגין התנהלותו באתר, שקרית, או שהוגשה בחוסר תום לב. נהפוך הוא, הוכח כי הפקח הגיש את התלונה על רקע התנהלות התובע שמנע מהקבלן החלופי לבצע עבודות באתר אשר בבעלות העיריה, התנהלות שהתובע עצמו איננו מכחיש. אשר על כן, התביעה נדחית.

התובע ישא בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,000 ₪.
זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ז' כסלו תשע"ט, 15 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.