הדפסה

בית משפט השלום באשדוד ת"א 40968-06-14

לפני
כבוד ה שופט יהודה ליבליין

התובע
באמצעות ב"כ עו"ד דן אל אגליק

מיכאל טר קזריאן

נגד

הנתבעים
באצעות ב"כ עו"ד ע' כהן ועו"ד ג' דגן

1.קיבוץ יהל-אגודה שיתופית
2.הלל טוביאס

פסק דין

מבוא

1. לפני תביעה בגין עוולת לשון הרע, אותה הגיש מר מיכאל טר קזריאן , נגד מרכז המשק בקיבוץ יהל מר הילל טוביאס , ונגד הקיבוץ עצמו.

2. על פי הנטען בתביעה, מר טוביאס, במסגרת תפקידו כמרכז המשק בקיבוץ , שלח דוא"ל למספר מכותבים , ובו התייחס לשני עניינים הקשורים במר קזריאן , האחד – מצבו הנפשי; והשני – אירוע שבו על פי הטענה תקף אותו מר קזריאן , בעת פגישה במשרדו של מר טוביאס.

3. בישיבה שהתקיימה בבית המשפט ביום 21.12.2015, הודיע מר קזריאן, כי בשל אי רצונו לחשוף את המידע הרפואי בעניינו, הוא מוותר על תביעתו בגין האמירות של מר טוביאס המתייחסות למצבו הנפשי, ומכאן שהתביעה עניינה באירוע תקיפה נטען, אשר לכאורה התרחש במשרדו של מר טוביאס.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

4. מר מיכאל טר קזריאן (להלן – "קזריאן") עלה לישראל מארמניה יחד עם משפחתו בשנות ה- 90 של המאה הקודמת , והמשפחה התיישבה בקיבוץ יהל שבערבה (להלן – "הקיבוץ").

5. במהלך שנות חייו בקיבוץ ועד שנת 2009, ניהל קזריאן את מעבדת המחשבים והאלקטרוניקה שפעלה בקיבוץ.

6. מר הלל טוביאס (להלן – "טוביאס") הינו מרכז המשק בקיבוץ החל משנת 2006.

7. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בין קזריאן לטוביאס נתגלעו מחלוקות, באשר לאופן ניהול מעבדת המחשבים והאלקטרוניקה. יחד עם זאת, קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לתוכן המחלוקות ביניהם ביחס לניהול המעבדה.

אין כל רלוונטיות למחלוקת זו לצורך הכרעה בתביעה זו, וזאת על אף העובדה שהפגישה, שבמהלכה טו ען טוביאס כי הותקף על ידי קזריאן, נערכה סביב אופן ניהול המעבדה. בין אם ישיבה זו נערכה כטענת קזריאן בשל העובדה שלא הסכים עם ניסיונו של מר טוביאס להכתיב לו נהלי עבודה שלהשקפתו לא היו תקינים; ובין אם כגירסת טוביאס הפגישה נערכה לצורך פגישת משוב ביחס להערות שניתנו למר קזריאן, באשר לאופן ניהול המעבדה, ההכרעה בשאלה אם אכן מר טוביאס הותקף על ידי מר קזריאן, איננה מושתתת על הכרעה מי מגרסאות אלה נכונה, ולכן איננה רלוונטית ל תביעה זו.

8. ביום 3.2.2008, שלח טוביאס דוא"ל, למספר מכותבים, אליו צרף מכתב שבו נכתבו הדברים הבאים שלגביהם טוען קזריאן כי הם מהווים לשון הרע:
"הוא לקח אותי בצוורון, הרים אותי ולחץ אותי נגד הקיר וצעק בפנים שלי 'הלל אל תצעק עליי'. פנים היו מעוקמות. הוא גרם להוצאת החולצה שלי מהמכנסיים שלי. הטלפון התנתק כי אני התישבתי עליו מאחר והוא לחץ אותי נגד הקיר ודחף אותי עליו. לורי סטרק שבא למשרד שמה לב שהבגדים שלי היו הפוכים והחולצה נמשכה החוצה".
(להלן – " המכתב").

יש לציין, כי במכתב גם אמירות נוספות, המתייחסות למצבו הנפשי של מר קזריאן , אלא שבעניינן של אמירות אלה כאמור לעיל, חזר בו מר קזריאן מתביעתו.

9. על פי הנטען בתצהירו של מר קזריאן, בראשית חודש נובמבר 2013 הוא מצא מתחת לדלת ביתו בקיבוץ עותק מן המכתב, וזאת לאחר שבמשך שנים ניסה לשים את ידיו עליו.

על אף אמירה זו, נטען לאורך התצהיר ללא מועדים ברורים, כי למר קזריאן היתה ידיעה על דבר קיומו של המכתב עוד קודם למציאתו תחת דלת ביתו, ומר קזריאן אף הצהיר כי המכתב הוקרא לו בשלמותו על ידי מר דודו סיינר (ראה סעיפים 48 – 64 לתצהירו).

רק בחקירתו הנגדית אישר קזריאן, כי ידע אודות תוכנו המלא של המכתב כבר למחרת משלוח הדוא"ל, כאשר תוכנו הוקרא לו על-ידי מר דוד סיינר (שהוא עצמו מכותב למכתב) (ראו עמ' 11 לפרוט' ש' 11 – 17 ).
10. לטענת קזריאן , כשהונח על סף ביתו עותק של המכתב, אזי הוא הגיש תביעה זו ובה הוא עותר לתשלום פיצויים בסך של 50,000 ₪ , וכן סעד של התנצלות בפניו ובפני פורום קהילת הקיבוץ.

11. הנתבעים אינם חולקים על עצם כתיבת הדוא"ל על-ידי טוביאס , צירוף המכתב אליו, ושליחתו למספר חברי קיבוץ.

המחלוקת

12. הנתבעים, בכתב הגנתם , העלו טענת הגנה , ולפיה, תוכן הדברים המפורטים במכתב הם אמת , ולכן עומדת ל הם ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק לשון הרע , תשכ"ה-1965 (להלן – " החוק").

יש לציין בהקשר זה כי הנתבעים העלו אף הגנת תום לב (סעיף 15 לחוק) , אלא שהגנה זו גם היא נשענת על הטענה בדבר אמיתות התרחשות האירוע, שבו תקף לכאורה מר קזריאן את מר טוביאס.

13. בהתאם לאמור לעיל, המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא עובדתית - באם התרחש האירוע הנטען במכתב, ולפיו מר קזריאן תקף את מר טוביאס במשרדו.

14. מחלוקת נוספת שקיימת בין הצדדים, מתייחסת להיקף האנשים אשר נחשפו לדוא"ל ולמכתב. בהקשר זה טוען מר קזריאן, כי בהיות הקיבוץ קהילה סגורה, נפוץ המכתב בין החברים כולם, ועובדה היא שעל דבר קיומו הוא קיבל מידע מחברי קיבוץ שאינם מכותבים לדוא"ל.

מנגד טוענים טוביאס והקיבוץ, כי הדוא"ל הופץ לחוג מצומצם של המכותבים לדוא"ל.

במחלוקת זו, יהיה מקום להכריע רק ככל שאקבל את גרסתו של מר קזריאן, כי לא היו דברים מעולם, וכי הדברים שנרשמו במכתב אינם אמת.

15. ככל שהגרסה תידחה, אזי אין רלוונטיות למספר האנשים שנחשפו למכתב, היות ואין עסקינן בתביעה של הפרת הפרטיות, אלא בתביעת לשון הרע שבה נטען "אמת דיברתי".

דיון והכרעה

16. קודם לפירוט הראיות שהונחו לפני, יש להתייחס לשאלת נטל השכנוע, שכן התובע הוא אשר נושא על דרך הכלל בנטל לשכנע שיש לקבל את תביעתו, אלא שבענייננו, נטל השכנוע עובר לכתפי טוביאס והקיבוץ.
כמפורט לעיל, טוביאס והקיבוץ אינם מכחשים את האמירה המפורטת במכתב, שעל פני הדברים מהווה לשון הרע. היות שכך, בין משום שמדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה", ובין משום שמדובר ב"טענת הגנה" שעל פי הפסיקה הנטל להוכיח אותה מוטל על הנתבע (ראו א' שנהר "דיני לשון הרע" (נבו הוצאה לאור, תשנ"ז-1997), בעמ' 465), אזי נטל השכנוע שיש אמת בדברים שנרשמו במכתב, נמצא כל כולו על כתפי הקיבוץ וטוביאס.

17. עוד, טרם דיון בראיות , יש להתייחס לטענת הקיבוץ וטוביאס, ולפיה האמירה לעצמה, גם אם אין בה אמת , איננה מהווה לשון הרע , אשר מוגדרת בסעיף 1 לחוק , כך:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(תיקון
(תיקון
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

בהקשר זה נטען, כי הקביעה באם פרסום מסויים מהווה לשון הרע , נשענת על מבחן אובייקטיבי , ולפיו האמירה תבחן במשקפיים של האדם הסביר , ולא בתחושה הסובייקטיבית של התובע אשר מרגיש את עצמו נפגע מן האמירה.

בהקשר זה הוסף, כי מדובר בתיעוד ענייני ואמין של פגישה שנערכה בין קזריאן לטוביאס.

18. אינני מקבל טענה זו של הקיבוץ וטוביאס. ככל שמדובר באמירה שאין בה אמת, אזי יש בדברים שנרשמו במכתב, במובהק כדי לפגוע ולהשפיל אדם בעיני הבריות, שכן כאשר מייחסים לאדם תקיפה של אחר תוך עיוות פניו, יש בכך כדי ליצור תדמית שלילית לאדם, גם במשקפיו של האדם הסביר, ולא רק בהיבט הסובייקטיבי.

19. להשקפתי הקיבוץ וטוביאס עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם.

20. מר טוביאס העיד בתצהיר עדותו הראשית ביחס לאירוע התקיפה, כך (סעיפים 17 – 21 לתצהירו ):
"מאחר שמישה הודיע כי הוא אינו מקבל עליו את סיכום הפגישה הנ"ל, זומן הוא, חודש לאחר מכן, ביום 3.2.2008 לשיחת משוב אישית במשרדי. הגעתי לפגישה עם גישה חיובית ומתוך רצון כן לסייע ולתמוך במישה, כמו תמיד. הפגישה החלה במשוב חיובי שנתתי למישה על דברים מסוימים, כמו הערכה ליכולתו המקצועית בתחום המחשוב.
מישה סרב בתוקף לקבל את הנחיותיי לגבי אופן ניהול המעבדה והודיע באופן חד-משמעי ובהתרסה כלפיי כי לא יבצע את ההנחיות. מתוך רצון לגלות איפוק ואמפתיה כלפיו, הצעתי למישה להביא את העניין לדיון בהנהלת הקיבוץ או אצל יועץ אירגוני, אך מישה דחה את ההצעה הזו.
לאחר שהבנתי כי לא ניתן להגיע עם מישה להסכמות, קמתי מכסאי כדי לסיים את הפגישה. מישה המשיך עם האמירות המתריסות כלפיי, תוך שהוא מתנהג בצורה מוזרה (מוציא הלשון ועושה תנועות מוזרות עם הידיים כמו 'ניקוי שולחן') ובשלב מסויים כשפקעה סבלנותי נאלצתי לעצור אותו ושאלתי את מישה בקול רם ותקיף: 'איך אתה רוצה לפתור את חילוקי הדעות אם אתה לא מקבל את הפתרונות שמציעים לך?'. אדגיש – לא הייתה כל אלימות או התגרות מצדי בשאלה זו או בכלל, כי אם להפך.
אלא שבשלב זה, מישה עבר מכסאו מהצד השני של החדר טל מאחורי השולחן שלי היכן שאני יושב והתנפל עליי תוך הפעלת אלימות פיזית רבה, תפס אותי בצווארון החולצה, הטיח אותי בחוזקה אל קיר המשרד ואח"כ הושיב אותי בכוח על השולחן הצדדי תוך כדי צעקות ואיומים. מעוצמת האלימות של התובע כלפיי נשלפה חולצתי מתוך מכנסיי. בשלב זה שהינו במשרד רק התובע ואני.
לאחר שהסתיימה התקיפה יצא מישה מהמשרד כשהוא מותיר אותי המום במקומי. באותן דקות ממש הגיעה למשרדי לורי סטרק, מזכירת הקיבוץ דאז (להלן:'לורי') שמשרדה שוכן קרוב למשרדי. לורי נכנסה למשרד ומצאה אותי במצב של סערת רגשות, המום מהתקיפה שזה עתה עברתי מצד מישה חברי לקיבוץ, כשחצי מחולצתי עדיין מחוץ למכנסיים. "

21. בתמיכה לעדותו הציגו הקיבוץ וטוביאס, גם את עדותה של הגב' לורי סטרק , אשר בתקופה הרלוונטית שימשה כמזכירת קיבוץ, ובתצהיר עדותה הראשית העידה את אשר חוותה בסמוך לאחר האירוע ( סעיפים 5 – 8 לתצהיר עדותה הראשית ):
"ביום 3.2.2008 בשעות אחר הצהריים התקשר אליי הלל בבהילות, הוא נשמע מאוד מבוהל וקרא לי לבוא למשרדו דחוף. באתי מיד למשרדו (משרדי צמוד למשרדו של הלל), וכשהגעתי ראיתי את מישה יוצא מהמשרד והולך על השביל המוביל צפונה מהמשרדים, בכיוון מעבדת המחשוב.
כאשר נכנסתי למשרד של הלל, מצאתי את הלל במצב לחוץ מאוד. בגדיו לא היו מסודרים וחולצתו היתה חצי מחוץ למכנסיים (הלל לבש חולצה מכופתרת והוא מקפיד תמיד שחולצתו תהיה בתוך המכנסיים – זה מה שמאפיין אותו). שאלתי את הלל לשלומו, והוא סיפר לי על האירוע שאירע בדיוק לפני שנכנסתי למשרדים.
שמעתי את קרות המקרה מיד לאחר שהתרחש, בעוד הלל נסער והמום, דקות ספורות לכל היותר לאחר סהתיימה התקרית. כאמור, הספקתי לראות את מישה יוצא מהמשרד וצועד על השביל."
....
הלל נראה היה לי מבוהל מאוד מהתקרית...."

22. מר טוביאס והגב' סטרק עמדו על עדותם זו, גם בחקירתם הנגדית (ראו עמ' 15 – 16 לפרוט' ועמ' 19 לפרוט'), ולא עלה בידי ב"כ התובע למצוא פירכות בעדויותיהם.

אמנם עדותה של הגב' סטרק היא עדות מפי השמועה, לגבי האירועים שהתרחשו בחדר עובר לכניסתה, וזאת מבלי שאדרש להוראת סעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – " פקודת הראיות"). אך לא כך ביחס למצבו הנפשי של טוביאס, כפי שהשתקף בעיניה בסמוך לאחר האירוע, וביחס לאופן בו היתה מונחת חולצתו. עדותה בהקשרם שלא אלה, מהווה סיוע לעדותו.

23. מנגד, מר קזריאן, ניסה בעדותו הראשית להרחיק את עצמו מעצם התרחשות הפגישה, שכן בשום מקום הוא לא מוסר את גירסתו ביחס לאירועם שהתרחשו באותה פגישה שבינו לבין טוביאס, וזאת אף שבשום מקום הוא איננו מכחיש את עצם התרחשותה. מנגד, בתצהירו הוא מכחיש אך ורק את עצם התקיפה. כך ביחס לדברים שנכתבו בעניין התקיפה במכתב, הוא העיד בתצהירו כך (סעיף 81) :
"אדגיש בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי זה תיאור שקרי אותו אני מכחיש"

24. אינני נותן אמון בעדותו של מר קזריאן מן הטעמים שיפורטו להלן.

25. עדותו של קזריאן היא בבחינת "עדות יחידה", עליה מורה סעיף 54 ל פקודת הראיות, כך:
"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו".

עדותו של קזריאן לא נתמכה בראיה כלשהיא, שיהיה בה כדי לאמת את גירסתו ביחס לאירועים שהתרחשו בחדרו של טוביאס, ומנגד עדותו של טוביאס, כמפורט לעיל זכתה לסיוע בדמות עדותה של הגב' סטרק.
26. לא רק שלא מצאתי טעם להסתמך על עדותו היחידה של קזריאן, אלא להפך, מצאתי טעמים שלא להסתמך על עדותו, וזאת בין היתר בשל הפג מים באמינותו שעלו מעדותו.

27. לאורך תצהירו ובכתב התביעה ניסה קזריאן לצייר תמונה, לפיה הנהלת הקיבוץ ובפרט טוביאס שמו להם ליעד לפגוע בו, ועל-כן מנהלים נגדו מאבקים.

קזריאן לא רק שלא הראה, מה הם אותם "מאבקים" שניהלה נגדו הנהלת הקיבוץ, פרט לאותו ויכוח מקצועי בינו לבין טוביאס ביחס לאופן ניהול המעבדה, אלא שהוא נאלץ להודות בחקירתו הנגדית, כי הקיבוץ לא נקט כנגדו בכל תביעה, תלונה, קובלנה או סנקציה כלשהיא (ראו עמ' 5 לפרוט').

28. קזריאן העיד, כי הוא איננו עובד מאז חודש 2/2010, שאז נפגע ב תאונת עבודה בקיבוץ (ראו עמ' 6 לפרוט' ש' 20 -21).

בניגוד לעדותו זו, הרי שבתביעות "ספאם" אותן הגיש בחודש 11/2015 הוא כתב את הדברים הבאים (ראו מוצגים נ/1 ו- נ/2):
"יש לציין כי מכשיר הטלפון שאליו נשלחו הודעות אלה משמש אותי בעבודתי השוטפת, והדבר מהווה מטרד גדול שכן בתור איש שירות אני נאלץ להתייחס לכל הודעה והודעה." (ההדגשות שלי – י.ל)

בחקירתו הנגדית נדרש קזריאן להסביר את הסתירה בין הדברים, ותשובתו היתה (ראו עמ' 10 לפרוט' ש' 9 – 14):
"ש. תסביר לי איך זה מסתדר עם זה שאמרת שאתה לא עובד משנת 2010?
ת. אתה רוצה שאסביר עבודה . רשמתי שזה יותר חזק שזה מטריד. עבודה שאני מתפרנס, כשאני מכין בשבילי אוכל, זה בשבילי גם עבודה כי זה מאוד קשה לי לעשות ולארגן, אני לא התכוונתי, לא רושם בשום מקום עבודה שאני מתפרנס, אם אתה מתכוון לזה.
ש. הדברים כתובים.
ת. עבודתי התכוונתי כל העבודה בבית."

הנה כי כן, קזריאן לא אמר אמת במהלך עדותו. הדברים שנרשמו בכתבי התביעה הם ברורים, שכן קזריאן טען, כי הודעות הספאם מפריעות לו כאיש שירות הנדרש להשיב לכל הודעה הודעה. דברים אלה אינם מתיישבים עם הטענה, לפיה מדובר ב"עבודות בית". בגין עבודות מסוג זה אין נהוג לקבל הודעות ולהשיב להן.
29. יתרה מכך, קזריאן ניסה להסתיר את עצם הגשת תביעות אלה. במהלך חקירתו הנגדית הוא נשאל בשתי הזדמנויות, באם הוגשו על-ידו תביעות נוספות, והוא השיב ב"לא זכור לי" (ראו עמ' עמ' 5 לפרוט' ש' 35 וכן עמ' 8 לפרוט' ש' 18). רק כאשר ב"כ הנתבעים הציג בפנין את התביעות, נזכר בהן לפתע קזריאן (ראו עמ' 8 לפרוט' ש' 22).
לכך יש להוסיף, כי באופן תמוה ביקש קזריאן מבית משפט השלום בראשל"צ (אליו הוגשו תביעות ה"ספאם"), כי יטיל חסיון על ההליך (ראו מוצגים נ/3 ו- נ/4). הסברו של קזריאן לצעד זה ש"יש לי ילדים" (עמ' 9 לפרוט' ש' 12) איננו אמין בעיני, שכן אין בתביעות שהוגשו פרטים אישיים שיש להסתיר.

30. אין מחלוקת שהמכתב צורף לדוא"ל שנכתב ביום 3.2.2008, ורק במועד זה הוא הפך לפומבי, ולכן בסיס לתביעת לשון הרע. מנגד התביעה הוגשה רק ביום 22.6.2014, דהיינו בחלוף למעלה משש וחצי שנים.

כפי שצויין לעיל, התובע בחקירתו הנגדית אישר, כי היה מודע לתוכנו המלא של המכתב ביום ה- 4.2.2008, שכן הוא הוקרא לו על-ידי מר דוד סיינר.

31. היות שכך, נדרש הסבר מדוע השהה קזריאן את תביעתו, שכן לדבריו בעקבות הפרסום דבקה בו תדמית של "הבריון השכונתי" (סעיף 95 לתצהירו), וכי המכתב נועד "להשפיל ולעשות אותי ללעג" (סעיף 108 לתצהיר).

במצב עניינים שכזה, מצופה מן הנפגע ובענייננו התובע, כי ימהר ויקדים את תביעתו על מנת שהדברים יועמדו על דיוקם.

בע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ, פ"ד מו(3) 827 (1992), נפסק (עמ' 833):
"הגשת תביעה לפיצויים היא התגובה הטבעית על פירסום לשון הרע נגד אדם, במיוחד כאשר היא מוגשת סמוך לאחר פירסום הדברים....

בת"א (חי') 636/71 שרף נ' שרותי ייעוץ כלכלי בע"מ (9.6.1977) נפסק :
"ואולם מאידך, יתכן שאיחור כה ניכר בהגשת תביעת פיצויים על פרסום לשון הרע יכול להשפיע על סכום הפיצויים שבית-המשפט יפסוק לתובע, מן הטעם שהאיחור עלול להצביע על כך, שהפגיעה ברגשותיו של התובע לא היתה חמורה עד כדי כך, שכן אם היתה חמורה, סביר הוא כי התובע לא יתמהמה בהגשת תביעתו.

32. להשקפתי, השיהוי בהגשת התביעה, ובפרט שיהוי כה ניכר יכול גם להצביע על כך שלא היו דברים מעולם, שכן אם אכן כטענת התובע שמו יצא לרעה ברחבי הקיבוץ, שהוא " יחידת מידע סגורה שכל אמירה בה דולפת ו מאכלסת את 'טורי הרכילות' והופכת מהר מאוד לשיחת היום/השבוע החודש/השנה", אזי היה מצופה שהתביעה תוגש בסמוך לאחר שהתובע גילה את דבר קיומו של המכתב, וזאת על מנת שחברי הקיבוץ יקבלו את המידע האמיתי והנכון אודות האירוע שהתרחש בחדרו של מר טוביאס, ותוסר העננה מעל ראשו. הגשת התביעה בחלוף למעלה מ- 6 שנים איננה מתיישבת עם טענת קזריאן בדבר הפגיעה שחווה.

ויודגש, כעולה מחקירתו הנגדית, התובע ידע היטב לעמוד על זכויותיו המשפטיות ולהגיש הליכים מקום בו הוא ביקש "תרופה" בגין עוולה שנעשתה לו על-ידי מי מן הקיבוץ. כך הוגשו על-ידו תלונות נגד הקיבוץ לתנועה הקיבוצית, למבקר המדינה ואף הוגשה על-ידו תביעה לבית הדין האיזורי לעבודה (ראו בעדותו עמ' 6 לפרוט').
לכן, הטענה לפיה המתין עד אשר המכתב נמסר לו לאו טענה היא, שכן קזריאן יכול היה להגיש את התביעה ולדרוש את המכתב במסגרת גילוי המסמכים. לחילופין, היה על קזריאן להראות שקיבל ייעוץ משפטי ולפיו לא ניתן להגיש את התביעה ללא המסמך עצמו.

לא זו אף זו. אין בתצהיר עדותו הראשית של התובע או בעדותו בחקירה הנגדית, ולו איזכור של מקרה בודד שבו, בעקבות הפצת המכתב בקיבוץ, הוא היה מושא ל"שנאה, בוג או לעג".

43. מנגד, אני מוצא תמיכה בעדות של מר טוביאס וגב' סטרק, מתוך בחינה של המכתב כולו, וכן בחינה של הודעות דוא"ל נוספות.

44. לא יכולה להיות מחלוקת כי טוביאס והקיבוץ, לא יכלו לצפות את שרשרת האירועים שבעקבותיה הגיש קזריאן תביעה זו, ו לכן יש חשיבות לקריאת תוכנו המלא של המכתב.

המכתב נפתח בדברים הבאים (נספח א' לתצהיר עדותו הראשית של התובע) :
"ראיינתי את מישה כל חודשיים מאז 6/2007. הוא הסתדר, על פניו, יפה מבחינה כלכלית והענף לא הפסיד כסף. אני הייתי שבע רצון מהשינוי למעט אי הקשר בין עבודותיו לבין החיובים בניהן לבין מה שמחוייב הענף. מעבר לכך מישה פנה אלי לקבל תוספת התייחסות בגין פרויקטים. מאחר ושכרו הוא קבוע ב – 7,200 ₪ ברוטו לחודש לא משנה מה. אין כל תועלת לשינוי ההתייחסות. קיבלתי אזהרות מחבריםש הזהירו אותי פעמים מספר שמשהו במעבדה נראה "לא בסדר" מבחינת מינהל תקין. השיחות שלי עם מישה הסתיימו שנימה חיובי ........ עד לתקרית של היום!

ראיינתי את מישה היום בשיחת משוב. פתחת את השיחה בהישגים של מישה כפי שאני מבין אותם".
בהמשך המכתב, ועוד קודם לתיאור האירוע שהתרחש, שהוא מושא תביעה זו, מפרט מר טוביאס באריכות את המחלוקת , שהיתה בזמנו בינו לבין מר קזריאן , באשר לאופן ניהול המעבדה.

45. אילו רצה מר טוביאס להעליל על מר קזריאן, עלילה שלא היתה, אזי אין זה סביר בעיני שהיה מאריך כל כך בדברים , לפרטי פרטים , ביחס לשיחות שהתקיימו ב יניהם, ולדברים שהוחלפו במהלך שיחות אלה, ואף משבח את מר קזריאן בפתח מכתבו.
מנגד, אירוע התקיפה מתואר באופן מינורי, אף שטוביאס יכול היה לתאר אותו ב"צבעים עזים" יותר אילו ביקש להעליל על קזריאן.
האופן שבו נכתבו הדברים, מהווים להשקפתי חיזוק לכך שיש בדברים אמת.

46. יתרה מכך, עיון בדוא"ל, שאליו צורף המכתב, ובהודעות דוא"ל נוספות (נספח ה' לתצהיר עדותו הראשית של קזריאן), מעלה, כי טוביאס מודע למחלוקות שעמדו בינו לבין קזריאן, והוא ביקש עזרתם של אחרים על מנת לנסות ולגשר בין הצדדים, ולסייע לקזריאן במה שנחזה אצלו כמצוקה.

היות ואין טענה שהודעות דוא"ל אלה יוצרו לצורך הליך זה, אזי נדרש הסבר מדוע לפתע יחליט טוביאס להעליל על קזריאן.

47. תשובתו של קזריאן בעניין זה (ראו סעיף 97 לתצהיר עדותו הראשית), כי המניע הוא על מנת לנסות ולהשפיע על ההנהלה הכלכלית של הקיבוץ, איננה משכנעת.

קזריאן העיד, כי בחר שלא לפנות להנהלה הכלכלית של הקיבוץ היות וחש ש"אין עם מי לדבר" (ראו עמ' 10 – 11 לפרוט') , וכי "לא האמין עוד לאנשים", אלא שבין מועד האירוע לבין מועד סיום העסקתו במעבדה חלפה שנה (ראו מכתב סיום ההעסקה – נספח ב' לתצהירו של קזריאן). מכאן ברור שלמרות ש"אין עם מי לדבר" לקזריאן ניתנה תקופה של כשנה להסדיר את ענייני המעבדה בהתאם להנחיות שניתנו לו, והוא אף יכול היה לפנות למוסדות הקיבוץ על מנת לנסות ולהשפיע על ההחלטה שתתקבל, אך הוא לא עשה כן.

בעניין זה לא יהיה זה מיותר לשוב ולציין, שקזריאן העיד, כי פעל מול הקיבוץ והנהלתו במישורים שונים – התנועה הקיבוצית, מבקר המדינה ואף בהגשת תביעה לבית הדין האיזורי לעבודה , ולאחר מכן בערעור לבית הדין הארצי (ראו עמ' 6 לפרוט') . מכאן, שקזריאן ידע לפנות בתלונות ו/או בתביעות , מקום בו סבר שנעשה לו עוול. לכן, העובדה שלא פנה להנהלה הכלכלית של הקיבוץ איננה נעוצה בדברים שנכתבו במכתב, אלא בסיבות עלומות אחרות.

48. לסיכום, הדיון במחלוקת זו, יש לומר כי במאזן הסתברויות אני מעדיף באופן משמעותי את גירסת הנתבעים על-פני גירסתו של התובע.
עדותו של קזריאן היא עדות יחידה, לא אמינה , שלוקה בשיהוי ניכר שעוד יותר מפחית מאמינותה. זאת ועוד, לא נמצאה לה ראיה מסייעת, כדרישת סעיף 54 לפקודת הראיות, ולא מצאתי טעם אשר יצדיק לבסס את ההכרעה בתביעה זו אך על עדותו של קזריאן.
מנגד, עדותו של טוביאס נתמכת בעדותה של הגב' סטרק, ותמיכה נוספת מצוייה באופן ניסוח המכתב ובהודעות הדוא"ל הנוספות ששלח טוביאס בעניינו של קזריאן.

49. משזו מסקנתי, אינני נדרש למחלוקת הנוספת, ביחס למספר האנשים שנחשפו למכתב.

יחד עם זאת יש לומר, כי אילו הייתי מגיעה למסקנה שמדובר באמירה שהיא בגדר "לשון הרע" שכן היא איננה אמת, אזי די היה בהפצת המכתב לגורמים המכותבים, כדי להוות בסיס לתביעה.

סוף דבר

50. התביעה נדחית.

התובע ישלם לכל אחד מן הנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחה בסכום כולל של 6,000 ₪. התשלומים לנתבעים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום, ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק בחלוף מועד זה.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ' תשרי תשע"ח, 10 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.

יהודה ליבליין, שופט