הדפסה

בית משפט השלום באשדוד ת"א 36599-09-16

בפני
כבוד ה שופט יהודה ליבליין

התובעת
ע"י ב"כ עו"ד ט' ירון – אלדר,
ר' שוורץ, ל' פריימן

לוטוס יבוא ויצוא בע"מ

נגד

הנתבעת
ע"י ב"כ עו"ד י' פנש מפרקליטות מחוז דרום (אזרחי)
מדינת ישראל - בית המכס אשדוד

פסק דין

מבוא
1. בפניי 12 תביעות מאוחדות, אותן הגישה חב' לוטוס יבוא ויצוא בע"מ, כנגד מדינת ישראל – בית המכס אשדוד, ובגדרן נטען, כי שגה בית המכס בקובעו, כי הצהרות שמסרה החברה, ביחס לערך טובין שיובאו על-ידה (ארטישוק, במיה, פול ושעועית ירוקה) הינן נמוכות, שכן בפועל הטובין נרכשו על-ידה בסכום גבוה בהרבה.
על בסיס קביעתו של גובה המכס אשדוד, ביחס לערך הטובין, נדרשה חב' לוטוס יבוא ויצוא בע"מ להפקיד בידי גובה המכס ערבות בנקאית בסך של 100,000 ₪, וכן לשלם תוספת מיסי יבוא בסכום כולל של 1,105,733 ₪. החברה מבקשת את השבת הערבות הבנקאית ותביעתה זו היא נשוא ת"א 36599-09-16, וכן את השבת תוספת מיסי היבוא ששולמו על-ידה ביתר על-פי הטענה (בגין כך הוגשו על-ידה 11 תביעות נוספות).
העובדות שאינן שנויות במחלוקת
2. חב' לוטוס יבוא ויצוא בע"מ (להלן – "התובעת") עוסקת ביבוא ושיווק של ירקות קפואים.
3. עיקר פעילות היבוא של התובעת, בשנים הרלוונטיות להליכים אלה, מתבצעת ממצרים.
4. במהלך שנת 2016 החלה מדינת ישראל - בית המכס אשדוד (להלן – "הנתבעת") בחקירה פלילית בעניינה של הנתבעת, שבמהלכה, בין היתר, ביום 13.4.2016 נתפסה מכולה שיובאה על-ידי הנתבעת, ובה ארטישוק קפוא.
5. הנתבעת התנתה את שחרור המכולה בהפקדת ערבות בנקאית בסך של 100,000 ₪ על-ידי התובעת. ערבות זו אכן הופקדה על-ידי התובעת, בעקבות הסכמה אליה הגיעו הצדדים, לאחר שהתובעת הגישה תביעה להשבת תפוס (ראו תא"מ 28397-04-16).
לאחר שהופקדה הערבות הוגשה התביעה בת"א 36599-09-16, במסגרתה עותרת התובעת להשבת הערבות.
6. ביום 19.5.2016 הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, ולפיה לצורך שחרור משלוחי יבוא של ארטישוק ולצורך קביעת החבות במיסי יבוא, ממועד זה ואילך, יועמד ערכו של ארטישוק על סך של $2,200 לטון, מבלי שיראו בכך הסכמה של מי מהצדדים כי זהו הערך הנכון של הארטישוק לצורך החבות במיסי היבוא.
7. במועדים שונים (ב- 11 הזדמנויות), לאחר חודש 4/2016, ייבאה התובעת ארטישוק, במיה, פול ושעועית ירוקה, וגובה המכס דחה את הצהרותיה, בכל הקשור לערך הטובין המיובאים.
בכל הקשור לארטישוק, בהתאם להסכם בין הצדדים הועמד ערכו על סך של $2,200 לטון. לגבי יתר הירקות המיובאים קבע גובה המכס, שערכו של טון פול הינו $1,180, ערכו של טון במיה הינו $800, וערכו של טון שעועית ירוקה הינו $800.
בהתאם, חייב גובה המכס את התובעת בתוספת מיסי יבוא בסכום כולל של 1,105,733 ₪ (להלן – "מיסי היבוא הנוספים").
המחלוקת בין הצדדים
8. המחלוקת בין הצדדים סבה על השאלה, באם יש לקבל את הצהרת התובעת, ביחס לערך הטובין שיובאו על-ידה; או שמא יש לדחות את הצהרת התובעת, ולאשר את קביעותיו של גובה המכס אשדוד, בדבר ערך הטובין המיובאים.
ככל שיקבע, שיש לקבל את הצהרת התובעת, אזי על-פני הדברים יש להורות על השבת מיסי היבוא הנוספים והערבות הבנקאית בסך של 100,000 ₪. אלא שבמקרה כזה מתעוררת מחלוקת נוספת, שכן לגישת הנתבעת, התובעת לא תהא זכאית במקרה שכזה להשבה, היות ולא הוכח על-ידה, כי היא עומדת בתנאי חוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968 (להלן – "חוק מסים עקיפים"). מנגד, לגישת התובעת היא עומדת בתנאי החוק, ועל-כן יש להורות על השבה מלאה.
9. לחילופין, טוענת התובעת, שככל שתדחה הצהרתה ביחס לערך הטובין, יש מקום להתערב בקביעתו של גובה המכס אשדוד, בכל הנוגע לערך הארטישוק המיובא, שכן על-פי מסמכים שהוצגו על-ידי גובה המכס, הערך הנמוך ביותר של ארטישוק שנמצא על-ידו עומד על $1,450 לטון, ובהתאם להוראת סעיף 133ג(1) לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן – "פקודת המכס") יש לקבוע את ערך הטובין, בהתאם לערך הנמוך ביותר שנמצא.
גם במקרה זה, ככל שאכן תתקבל טענת התובעת, שיש להעמיד את ערך הארטישוק על סך של $1,450 לטון, תתעורר סוגיית עמידתה של התובעת בתנאי חוק מסים עקיפים.
דיון והכרעה
המסגרת הדיונית ונטל הראיה
10. דיני המס בישראל מבוססים על מתן אפשרות לחייב במס להקדים ולהגיש הצהרה והערכה על חבותו במס (הלכה למעשה יש לומר, כי זוהי חובה המוטלת על החייבים במס). בצד חובת ההצהרה, השזורה כחוט השני, בדיני המס השונים, קיימות הוראות המקנות סמכויות לרשות המס לבחון את הצהרת החייב במס, ולתקנה במקרים בהם הרשות סבורה, שההצהרה איננה נכונה או איננה מלאה (ראו סעיפים 130 – 133ט' לפקודת המכס; סעיפים 145 ו- 147 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א-1961; סעיפים 77 ו- 79 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975; סעיפים 78 ו- 85 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963; סעיפים 5ב' – 5ה' לחוק מס קניה (טובין ושירותים), תשי"ב-1952).
11. תכליתן של הוראות אלה, היא להביא לכך שבסופו של יום ישולם מס אמת, על-ידי החייב במס (ראו ע"א 9412/03 חזן נ' פקיד שומה נתניה, פ"ד נט(5) 538 (2005).
בע"א 495/63 מלכוב נ' פקיד שומה תל-אביב, פ"ד יח(2) 683 (1964):
"אפשר לומר שסמכות זו אף מטילה על בית המשפט חובה להגדיל את השומה, אם על פי הנתונים שהוכחו לפניו בערעור מתגלה שמן הצדק הוא לעשות כן; כי הרי בדונו בערעור מס הכנסה יושב בית המשפט לא רק כפוסק בין שני בעלי הדין כמו בערעור אזרחי, אלא על ידי הגשת הערעור נפתח פתח לעיון נוסף בשומה שנעשתה על ידי פקיד השומה, ומוטלת חובה על בית המשפט לא רק כלפי הנישום המערער, אלא גם כלפי הציבור כולו, שלו ענין בכך שהשומה תהיה שומת אמת ... . הצורך לתקן את השומה לחובת הנישום יכול להתגלות עקב הגשת חומר ראיות חדש בפני בית המשפט, שלא היה בפני פקיד השומה, או מפני שמתברר שפקיד השומה טעה בשיקוליו. בסמכותו להגדיל את השומה יכול בית המשפט להשתמש גם אם לא נתבקש על ידי פקיד השומה לעשות כן."
12. דברים אלה אמנם נאמרו בעניין הגדלת שומת מס הכנסה, בשלב בו היה תלוי ועומד ערעור של הנישום בבית המשפט, אך הדברים יפים לכל דיני המס. בהתאם, ההלכה שנפסקה בפרשת "מלכוב" צוטטה פעם אחר פעם בפסיקת בתי המשפט, כמתווה את מטרתו של ההליך לבירור החבות במס, בקביעת מס אמת כאינטרס של הציבור כולו.
13. כאמור, הליך בירור החבות במס מתחיל ככלל עם הצהרתו של החייב במס, כאשר ברוב רובם של המקרים, כאן גם מסתיים ההליך, לאחר שהחייב במס שילם את המס בהתאם להצהרתו.
יחד עם זאת, לפקידי המס נתונה הסמכות לדחות את הצהרתו של החייב במס, בין היתר במקרים שבהם ישנן ראיות, כי ההצהרה איננה מלאה או איננה נכונה, ובמקרים שבהם לגישתם ההצהרה איננה סבירה. במקרים אלה, שבו פקיד המס דחה את המוצהר וקבע את החבות במס עפ"י שיקול דעתו, נתונה האפשרות לחייב במס לפנות לבית המשפט, ולהעמיד למבחן את קביעתו של פקיד המס.
14. בענייננו, משדחה גובה המכס אשדוד את הצהרות התובעת, בדבר מחיר הטובין שיובאו על-ידה, הרי שהיא רשאית לחלוק על מסקנתו של גובה המכס, וזאת באמצעות הגשת תביעה כקבוע בסעיף 154 לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן – "פקודת המכס"), שזו לשונו:
"א) התגלע סכסוך בנוגע לסכום המכס או לשיעור המכס המשתלם על טובין מסויימים, או בנוגע לחבות הטובין במכס לפי דיני המכס, רשאי בעל הטובין לשלם אגב מחאה את הסכום הנדרש על ידי גובה המכס, וסכום ששולם בדרך זו ייחשב לגבי בעל הטובין כשיעור המכס הנכון המשתלם על הטובין, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת בתובענה שהוגשה לפי סעיף זה.
(ב) בעל הטובין רשאי, תוך שלושה חדשים מיום התשלום, להגיש תובענה נגד הממשלה להחזרת הסכום ששילם כאמור, כולו או מקצתו.
(ג) אין להגיש תובענה להחזרת כל סכום לפי סעיף זה, אלא אם לפני התשלום נכתבו ברשמון הטובין המלים 'שולם אגב מחאה' ונחתמו בידי בעל הטובין או בידי סוכנו."
15. סעיף זה עניינו במקרה שבו, בעת שחרור הטובין מפיקוח המכס, מתגלית מחלוקת ביחס לסכום מיסי היבוא שעל היבואן לשלם, שאז הוא נדרש לשלם את המס השנוי במחלוקת תחת מחאה (או ליתן ערובה מתאימה להבטחת תשלום מיסי היבוא), ובסמוך לאחר מכן (תוך 3 חודשים), להגיש תובענה בעניין המחלוקת.
16. קודם לבירור העובדתי בתביעות אלה, מן הראוי לציין, כי התובעת היא שנושאת בנטל הראיה (נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע) מעצם היותה מי שמבקשת "להוציא מחברו". כך מכוח העקרון המשפטי הכללי.
בענייננו, בצד העקרון הכללי, בא סעיף 239א' לפקודת המכס, ומטיל באופן ספציפי את נטל הראיה על מי שמבקש לטעון, כי איננו חייב בתשלום מכס נוסף. הסעיף קובע כך:
"בהליכים שסעיף 229 לא חל עליהם, הטוען ששילם את המכס המגיע או שהגיש רשמון כדין או שהותרו טובין כדין, עליו הראיה."

למען הסר כל ספק יובהר, כי סעיף 229 לפקודת המכס עוסק באישום על פקודת המכס ובהליך של חילוט, שאז נטל הראיה הוא על המדינה.
בת"א (מחוזי חי') 960/02 קליאופטרה בע"מ נ' מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ (פורסם ב"נבו" 2.8.2007) קבע בית המשפט, בעניין נטל הראיה, כך:
"על התובעת נטל השכנוע ונטל הראיה להראות כי הודעת הגירעון הוצאה שלא כדין ויש לבטלה. ראשית, מכוח הכלל הבסיסי שחל על כל תובע 'המוציא מחברו עליו הראיה'. שנית, בסעיף 239א' לפקודת המכס נקבע כי 'בהליכים שסעיף 229 לא חל עליהם, הטוען ששילם את המכס המגיע או שהגיש רשימון כדין או שהותרו טובין כדין, עליו הראיה'. בנוסף, ענייננו בפעולה מינהלית הנהנית מחזקת התקינות, ונטל הראיה על המבקש להתנגד או לתקוף את פעולתה של הרשות..."
17. עוד יש להקדים ולומר, בכל הקשור לראיות שהוצגו על-ידי הנתבעת בהליך זה, כי ההחלטה על החיוב בתוספת מיסי יבוא, הינה החלטה מינהלית, אותה מחוייבת הנתבעת לבסס על "ראיות מנהליות" נאותות.
בת"א (חי') 634/02 כרמל תעשיות נ' מדינת ישראל , (פורסם ב"נבו" 6.7.2006) נקבע בעניין הראיות המוגשות בהליכים מסוג זה על-ידי רשות המכס, כך:
"דיני הראיות אינם מחייבים את הרשות המנהלית בבואה להכריע בעניין מסוים. רשות מנהלית רשאית להסתמך גם על ראיה שאינה קבילה בהליך משפטי רגיל, ובכלל זה גם על עדות שמיעה. זו הראיה מנהלית: ראיה אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה במידה זו או אחרת (בג"צ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337, 357). כדברי פרופ' יצחק זמיר בספרו הסמכות המנהלית, כרך ב' (1996) עמ' 753:
'(כלל הראיה המנהלית) בעיקרו אין הוא אלא מבחן של סבירות. הוא אומר כי הרשות המנהלית רשאית להסתמך לצורך קבלת החלטה מסוימת על כל ראיה שאדם סביר היה מסתמך עליה לצורך קבלת אותה החלטה. ראיה שאדם סביר לא היה מייחס לה שום משקל ... אף הרשות המנהלית חייבת להתעלם ממנה.'
מבחן הראיה המנהלית אינו מסתיים בשאלה האם אדם סביר היה מסתמך על ראיה זו. הוא ממשיך ושואל איזה משקל היה נותן האדם הסביר לאותה ראיה, והאם משקל זה הינו מספיק לשם קבלת ההחלטה. אם הרשות נתנה לראיה משקל שאינו עומד במבחן הסבירות, הרי שבית המשפט יתערב בהחלטתה, אשר התבססה על אותה ראיה (בג"צ 3615/98 נימושין נ' משרד הפנים - מנהל האוכלוסין, פ"ד נד(5) 784). המשקל הנדרש מהראיות תלוי במהות הזכות שעשויה להיפגע מההחלטה המנהלית ובעוצמת הפגיעה בה (י' זמיר, שם, 755). בסופו של דבר, כלל הראיה המנהלית הינו עניין שבשיקול דעת. ואולם, שיקול הדעת אינו מוחלט והרשות חייבת להפעילו באופן סביר.
בית המשפט יתערב בהחלטה המנהלית רק במקרים בהם חוסר הסבירות הינו בולט וצורם, ובכל מקרה לא ימיר בית המשפט את שיקול דעת הרשות המנהלית בשיקול דעתו שלו...." (פסקאות 41, 42 לפסק הדין. ראה גם עמ"נ (ת"א) 159/09 ביקל נ' מנהל הארנונה [פורסם בנבו] (27.9.05))." (ההדגשה שלי – י.ל)
18. לגישתי, היות והנתבעת חולקת על הרישום בפנקסי החשבונות של התובעת, דהיינו על האמור ברשימוני היבוא, אזי על הנתבעת מוטל נטל ראשוני, שאיננו עולה כדי נטל הבאת הראיות או נטל השכנוע בהליך זה, כי ישנה הצדקה שלא לקבל את הצהרותיה של התובעת. ככל שהנתבעת עומדת בנטל זה, אזי נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע מוטל במלוא כובדו על התובעת, להוכיח, כי חרף הראיות המנהליות, שהוצגו על-ידי הנתבעת, הצהרותיה הן הצהרות אמת (ראו רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול השקעות ושירותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101 (1992)).
כפי שיובהר להלן, הנתבעת עמדה בנטל הראשוני, להראות שאין לקבל את הצהרות התובעת. מנגד, התובעת לא עמדה, ולו במקצת, בנטל להוכיח, כי הצהרותיה הן אמת.
ראיות הנתבעת כי הצהרות התובעת אינן אמת
19. מתוך ראיות הנתבעת עולות ארבע חטיבות של ראיות, שיש בכל אחת מהן כדי לבסס קיומה של הצדקה שלא לקבל את ההצהרות של התובעת ביחס לערך הטובין שיובאו על ידה, ובוודאי שכך בשל עצמתן המצטברת.
חשבון הפרופורמה
20. במהלך החקירה הפלילית, שנערכה בעניינה של התובעת, הוחלט על ביצוע חיפוש בביתו של מנהל התובעת מר דין שבת.
על-פי האמור בתצהיר שהגישה הגב' קארן זהרור, חוקרת בבית המכס אשדוד בתקופה הרלבנטית, במסגרת החיפוש שבוצע נמצא, בתיק שהוחזק על ידי מר שבת, חשבון פרופורמה, אשר מתאים לחשבונית שנערכה לתובעת (ראו את שני המסמכים בנספח א' לתצהיר של הגב' זהרור). מן החשבונית וחשבון הפרופורמה, שנערכו בגין אותו משלוח, עולה, כי בעוד בחשבון שצורף לרשימון היבוא נרשם, שעלות ארטישוק הינה $520 לטון, הרי שבחשבון הפרופורמה שנערך בגין רכישה זו נרשם, כי מחירו של טון ארטישוק הינו $2,850.
21. יודגש, כעולה מנספח א' לתצהירה של הגב' זהרור, מדובר בשני חשבונות שנערכו בגין אותו משלוח יבוא. האחד חשבון "פרופורמה" דהיינו חשבון מקדים (או הצעת מחיר), והשני החשבון הסופי. ניתן לראות, כי מפורטות כמויות זהות של שני הטובין המיובאים, מס' החשבון 5/2016 הוא זהה, והתאריכים סמוכים.
כפי שיובהר מיד, מר שבת ניסה לתת "הסבר" לחשבון הפרופורמה, ולשוני במחירים. "הסבר" זה לא התקבל על-ידי בשל חוסר ההגיון שבו, ובשל נסיבות מציאתו של החשבון.
22. על פי עדותה של הגב' זהרור (ראו סעיף 4 לתצהיר עדותה הראשית), שלא נסתרה על ידי התובעת, טרם כניסת החוקרים לביתו של מר שבת לצורך ביצוע החיפוש, הוא ביקש מהם להמתין מספר דקות, וזאת על מנת שיוכל לקשור את כלבתו מסוג דוברמן (למיטב זכרון העדה), כך שלא תפגע בחוקרים. הגברת זהרור העידה, כי חשדה בטענה זו של מר שבת, ולכן כעבור מספר שניות פתחה את הדלת, שאז הבחינה כי מר שבת כלל איננו מטפל בכלבתו, אלא מחפש בתוך תיק שחור, שבו בסופו של דבר במהלך החיפוש נמצא חשבון הפרופורמה הנדון.
הגב' זהרור הוסיפה, כי להתרשמותה במהלך החיפוש, הכלבה היתה ידידותית (ראו סעיף 5 לתצהירה).
23. מר שבת, בחקירתו הנגדית, לא הכחיש את התיאור שנמסר על ידי הגברת זהרור. זאת ועוד, על אף ניסיונותיו של ב"כ התובעת לנסות ולקעקע את עדותה של הגברת זהרור בעניין זה, הרי שהדבר לא עלה בידו, ועדותה לא נסתרה.
24. מר שבת לא נתן כל הסבר להתנהגותו. כך, לא ניתן כל הסבר מדוע שעה שהחוקרים עומדים לבצע חיפוש בביתו, הוא נזעק לפשפש בתיק, שבו נמצא חשבון הפרופורמה. במקום זאת, ניסה מר שבת לתת הסבר לקיומו של חשבון הפרופורמה בידיו, בכך שהוא לומד בקורס של "יבוא, יצוא וסחר בינלאומי", במסגרתו התבקש לערוך תרגיל, ועל כן ביקש מהספק שיערוך לו חשבון מדומה (ראו עמ' 9 לפרוט').
25. אינני נותן כל אמון בעדות זו, משום היותה בלתי הגיונית, שכן בידי מר שבת היו חשבונות שלטענתנו הם חשבונות אמת, והסברו כי המתרגל ביקש דווקא לראות חשבון שאיננו חשבון אמיתי נטול כל היגיון או פשר. ראו בעניין זה שאלת בית המשפט, וחזרתו של מר שבת על הסבר מעורפל וחסר כל פשר (עמ' 10 לפרוט' ש' 12 - 14).
26. לכך אוסיף, כי מר שבת לא תמך את עדותו זו, שהיא עדות יחידה של בעל דין, בכל עדות תומכת, בין מטעם המוסד הלימודי בו על פי הטענה למד, כי זו אכן הייתה הדרישה הלימודית, ובין בעדות מטעמו של הספק, כי נדרש לערוך עבור מר שבת חשבון, שאיננו קשור כל קשר שהוא למציאות רק לצורך לימודיו של מר שבת.
27. חוסר האמינות של גרסתו עולה, גם מנסיבות מציאת החשבון. כאמור, מר שבת ביקש מן החוקרים להימנע מלהיכנס לדירתו על מנת לטפל בכלבתו, בעוד בפועל הוא ניגש לתיק בו היה מצוי חשבון הפרופורמה, ולא ניתן כל הסבר להתנהגות זו, שעולה כדי נסיון לשבש את החקירה.
28. להשקפתי, משקיימת ראיה, שבה נמצא, כי חשבון שצרפה התובעת לרשימון היבוא איננו תואם חשבון זהה שנשלח לתובעת, וחשבון זה הוצפן בתיקו של מר שבת, אזי די בראיה זו, כדי להוות הצדקה לבחינה של כל הצהרות התובעת. כפי שיובהר להלן, המחיר שנרשם בחשבון הפרופורמה תואם את המחירים המוצהרים על-ידי יבואנים אחרים בגין יבוא ארטישוק.
המחיר של יבואנים אחרים
29. לתצהירו של מר אנדריי רפפורט, ממונה מקצועי מכס אשדוד, מטעמה של הנתבעת, צורפו ביחס לכל אחד מן הירקות שיובאו על ידי התובעת, רשימונים של משלוחי יבוא, שבוצעו על ידי יבואנים אחרים בתקופות מקבילות. מן הרשימונים שצורפו עולים מחירים גבוהים בהרבה של הטובין המיובאים על ידי התובעת, מאלה שהוצהרו על-ידי התובעת.
30. בכל הקשור לארטישוק, צורפו רשימוני יבוא (ראו נספחים ב', ח' ו- ט' לתצהירו של מר רפפורט), שבוצעו ממצרים בשנים 2016 ו- 2017, שבהם דווחו מחירי רכישה של ארטישוק במחירים שנעים בין $2,300 ל- $2,900, בעוד התובעת מדווחת על מחירים שנעים בין $500 ל- $520 (ראו בסעיפים 7, 9 ו- 13 לתצהירו של מר רפפורט).
31. בכל הקשור לבמיה, צורפו רשימוני יבוא (ראו נספחים ד' ו- ה' לתצהירו של מר רפפורט), שבוצעו ממצרים, שבהם דווח על מחירים שבין $850 ל- $1,900 לטון, בעוד התובעת מדווחת על מחיר של $500 לטון (ראו בסעיפים 12 ו- 13 לתצהירו של מר רפפורט).
32. בכל הקשור לפול, צורפו רשימוני יבוא (ראו נספחים ו' ו- ז' לתצהירו של מר רפפורט), שבוצעו ממצרים, שבהם דווח על מחירים שבין $1,200 ל- $1,650 לטון, בעוד התובעת מדווחת על מחיר של $500 לטון (ראו בסעיפים 12 ו- 13 לתצהירו של מר רפפורט).
33. יצויין עוד, כי ברשימונים שבנספח ו' לתצהירו של מר רפפורט (השייכים ליבואנים מתחרים), נרשמו מחירי קנייה של ארטישוק ב- 2,300 $ לטון, ואילו לגבי במיה נעשתה אבחנה בין שני גדלים, כאשר הגודל הקטן יותר (עד 2.5 ס"מ) נרכש תמורת $2,750 לטון ואילו הבמיה הגדולה יותר (2.5 ס"מ עד 4.5 ס"מ) נרכשה תמורת $916 לטון.
מחירים אלה גבוהים, מן המחירים שהצהירה עליהם התובעת בגין אותם ירקות, ואף גבוהים מן המחיר שקבע גובה המכס, במסגרת קביעות המחיר שביצע לתובעת.
יש לומר, כי באופן דומה, ניתן למצוא בכל אחד מן הרשימונים שצורפו על-ידי הנתבעת, מחירים של הירקות הרלבנטיים, הגבוהים באופן משמעותי מן המחירים שהוצהרו על-ידי התובעת.
34. התובעת, בתצהירו של מר שבת, ולאחר מכן גם במהלך חקירתו הנגדית, ניסתה לתת הסברים מדוע המחירים של הטובין המיובאים על ידה נמוכים בהרבה מאלה של יבואנים אחרים, ובכלל זה איכות הירקות, היותם לא ממויינים, קיומם של קשרים הדוקים עם הספקים שמאפשרים הורדת מחירים ועוד.
35. יאמר כבר עתה, ואתייחס לכך בפירוט בהמשך בניתוח הראיות שהוצגו על ידי התובעת, כי אינני מקבל את טענותיה בעניין זה, שכן מדובר בטענות בעלמא שהעלה מר שבת, שלא הוצגה להן כל תשתית ראייתית מסייעת. יתרה מכך, במקרים מסויימים טענה אחת סותרת את האחרת. כך לשם ההמחשה, הטענה כי התובעת מייבאת סחורה לא ממויינת ובאיכות נמוכה, איננה מתיישבת עם הטענה בדבר קיומו של מוניטין. יובהר שוב, כי לשתי הטענות אין תשתית ראייתית.
המחיר האחיד
36. כעולה מן הרשימונים שהגישה התובעת לצורך שחרור הטובין מן המכס (ראו בנספחים לכל אחת מן התביעות שהוגשו), וכעולה מעדותו של מר רפפורט, אף שמדובר בירקות שהם עונתיים מטבעם ואיכותם תלויה גם בגורמי אקלים משתנים, וכך אף נטען על ידי התובעת (ראו סעיף 13 לתצהירו של מר שבת), המחירים המצויינים ברשימונים הם כמעט ואחידים. כך לגבי ארטישוק המחירים הם בין $500 לבין $520 לטון, ולגבי במיה ופול המחיר הוא אחיד $500 לטון.
וראו עוד בעדותו של מר רפפורט בעמ' 40 – 41 לפרוט'.
37. בעניין זה ניתן לראות ברשימונים שהוגשו על-ידי יבואנים אחרים, כי המחיר שדווח על-ידם איננו אחיד, וקיים מנעד רחב של מחירים.
38. לעניין זה לא מצאתי הסבר בטיעוני התובעת, וכיצד אחידות מפתיעה זו, כאשר מדובר במוצר שאיננו יכול להיות אחיד מעצם טבעו, מתיישבת עם האמור בסעיף 13 לתצהירו של מר שבת.
החשבונות הכפולים
39. במהלך עדותו של מר רפפורט התברר, כאמור בסעיף 4 לעיל, כי בעניינה של התובעת התנהלה חקירה פלילית.
40. יצויין, כי הנתבעת בחרה שלא להגיש לבית המשפט תוצרים של החקירה הפלילית, ככל הנראה משום שחקירה זו טרם מוצתה עד תום, וממילא לא הוגש כתב אישום, ובהתאם גם חומר החקירה לא נמסר לידי התובעת. לפיכך, ככל הנראה, על מנת שלא ליצור התנגשות עם החובה למסור חומרי חקירה, החליטה הנתבעת שלא לחשוף ראיות אלה במסגרת הליך זה.
41. יחד עם זאת, בכל הקשור לתוצרים של אותה חקירה העיד מר רפפורט כך (ראו עמ' 44 – 45 לפרוט'):
" ש. אבל תמוה זה לא מספיק, אנחנו מסכימים על כך ?
ת. אני מבקש להזכיר לבית המשפט שיש לנו חשבונות כפולים משנים 2013 – 2016 שמתייחסים לאותה סחורה באותם תנאים.
ש. אבל אין לך שום חשבון כפול על היבואים שאנו מדברים כאן ?
ת. במילים אחרות אתה אומר, ב - 2013 המחיר היה איקס והיום הוא וואי ? כי אחרת אי אפשר להסביר את התופעה. אתה אומר אין לי חשבון, הרי שום דבר לא השתנה, המחיר שדין שבת השיג, הוא אותו מחיר, התנאים הם אותם תנאים, אז נכון שאחרי שיצאנו בחקירה גלויה לא נשאר לנו אלא רק להשוות אבל אני תמיד יכול לבסס את המחיר הזה על ידי המסמכים שהבאתי. פשוט השיטה מאפשרת לך להפריד את המשפט הפלילי מהאזרחי אבל זה הכל.
ש. בשורה התחתונה אתה חוזר ואומר לי חשבונות כפולים ויבואים קודמים ועוד פעם חשבונות כפולים אבל לא צירפת שום דבר מזה לתצהירך?
ת. כי זה התיק הפלילי... אם דין שבת שחרר רשימון שכלול במסגרת התיק הפליל, לדוגמא בחודש ינואר 2016, ובמרץ יש רשימון שכלול בתיק האזרחי, אותם תנאים, אותה רמת מחירים, לא להשתמש בזה ? משהו ..."
42. הנה כי כן, מר רפפורט העיד, בתשובה לשאלות ב"כ התובעת וללא כל התנגדות של ב"כ התובעת, כי במהלך החקירה הפלילית בעניינה של התובעת, נמצאו חשבונות כפולים, אשר כאמור לא נמסרו לבית המשפט, היות וקיימת הפרדה בין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי.
הגם שלא הוגשו החשבונות הכפולים, יש בעדות זו כדי לחזק באופן ממשי, את העובדה שחשבון הפרופורמה שנמצא בחיפוש בביתו של מר שבת, הוא חשבון שמשקף מחירי אמת, בניגוד למחירים הנמוכים המוצהרים על-ידי התובעת.
43. להשקפתי, די בקיומו של חשבון הפרופורמה, שנתפס במהלך החיפוש בביתו של מר שבת, כאשר אין לקיומו כל הסבר סביר, כדי להקים חשד ביחס לאמיתות ההצהרות שנמסרו על ידי התובעת, וזאת על אף שחשבון פרופורמה זה מתייחס אך ורק למחירו של ארטישוק מיובא.
כאשר מצרפים לכך את חטיבת הראיות בדבר המחירים הגבוהים בהרבה של אותם טובין, כפי שנרשמו ברשימונים של יבואנים אחרים , אזי יש בכך הצדקה מלאה לדחות את כל הצהרותיה של התובעת, ולאפשר לגובה המכס לקבוע את ערך הטובין בהתאם להוראות פקודת המכס. קל וחומר שכך כאשר מוסיפים לכך את שתי החטיבות הנוספות.
התובעת לא תמכה את הצהרותיה בראיות מהימנות ונמנעה מהבאת עדויות מהותיות
44. בטרם אדרש לראיות שהוצגו על ידי התובעת, יש לומר כבר עתה, וארחיב בעניין זה בהמשך, כי לא רק שהראיות שהציגה התובעת הן דלות ולא מהימנות, אלא שלכך מצטרף חסר בראיות, שכן התובעת נמנעה מלהציג ראיות ועדויות מהותיות.
45. תחילה יש לומר, כי עיון בראיות שצורפו על-ידי התובעת, מעלה תמיהה, שכן אף שנטל הראיה מוטל עליה, הרי שלתצהירו של מר שבת צורפו ראיות דלות, דלות מאוד, בכל הקשור למשלוחי היבוא שבוצעו על-ידי התובעת.
לתצהיר צורף מסמך בודד, שנערך לכאורה על-ידי לקוח, ובו נטען שקיבל סחורה באיכות ירודה (ראו נספח ב' לתצהירו של מר שבת). יצויין, כי המסמך איננו חתום, וכלל לא ברור מי ערך אותו ובאיזה נסיבות.
כמו כן, צורפו שלוש תמונות, שלא ברור מתי צולמו ובאיזה נסיבות, של תחתיות ארטישוק (ראו נספח ג' לתצהירו של מר שבת).
התובעת ויתרה על הגשת נספח ד' לתצהירו של מר שבת, ובו לכאורה הצעות מחיר שקיבלה (ראו עמ' 18 לפרוט'), ואילו נספח ה' מכיל חשבוניות מכירה של חברה קשורה, ובהתאם מסמכים אלה אינם בגדר ראיה הקשורה בתובעת ישירות, ועל-כך בהמשך הדברים.
46. מכאן, שעדותו של מר שבת, שהיתה מתחמקת ומעורפלת, לא נתמכה בראיית סיוע חיצונית אובייקטיבית כלשהיא.
47. יתרה מכך, לא הוצגה עדותו של מר מאיר שבת (אביו של מר דין שבת המצהיר מטעם התובעת), שעל פי עדותו של מר שבת, הוא הלכה למעשה המוציא והמביא אל מול הספקים במצרים, הוא דובר השפה, הוא בעל הקשרים והוא זה שאחראי להתקשרות עימם (ראו סעיף 7 לתצהירו של מר שבת ובעמ' 5 לפרוט' הדיון). מר שבת אף אישר, כי אביו הוא "דמות מפתח" (ראו עמ' 7 לפרוט' ש' 22 – 24).
מר שבת נדרש להסביר מדוע לא הובא אביו לעדות, אלא שתשובותיו, כמו כל עדותו, היו מעורפלות, עד שנרשמה הערה של בית המשפט בעניין זה (ראו עמ' 8 לפרוט' ש' 5).
48. מנגד, מר דין שבת לא יכול היה למסור דבר בעניין רכישת הטובין ממצרים ויבואם. אמנם, בתצהירו ובעדותו נקט מר שבת לעיתים במונחי "רבים", כמנסה לכסות תחת כנפיו של אביו, אך לא הביא ולו דוגמא בודדת של ביקור שערך לבדו במצרים לצורך יבוא הירקות.
49. עוד בולטת במיוחד, העובדה לפיה התובעת יכלה לכאורה לתמוך את גרסתה בעדויות מטעמן של החברות אשר סיפקו לה את הירקות, אך לא עשתה דבר בעניין זה, ואף יכלה לנסות ולתמוך גרסתה בהצגת ההתנהלות הכספית אל מול הספקיות, דהיינו הצגת תדפיסי חשבון הבנק שלה ומלוא ההעברות הכספיות שבוצע. התובעת לא עשתה דבר בעניין זה.
50. כך נותרה עדותו של מר דין שבת בדבר המחיר המוסכם, ובדבר ההסכמה בין התובעת לבין החברות הספקיות כי יבוצע פיצול של התמורה המשולמת לחברה, בין הטובין עצמם לבין עלות אחסנתם, כעדות יחידה של בעל דין שאין לה כל סיוע, ראו סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – "פקודת הראיות").
בעניין זה נקבע בע"א 765/18 חיון נ' חיון (1.5.2019) כך:
"מהוראה זו עולה כי קביעת ממצאים בהתדיינות אזרחית על סמך עדותו היחידה של בעל דין ככלל איננה אפשרית. עדות כאמור טעונה סיוע ממקור חיצוני. באין סיוע כאמור, יכול בית המשפט לקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של בעל דין רק אם יש בידו נימוקים משכנעים התומכים באמינותה, ונימוקים אלה חייב בית המשפט לפרט בפסק דינו (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1433-1430 (2009))." (ההדגשה שלי – י.ל)
51. לא רק שלא מצאתי טעם להסתמך על עדותו כעדות יחידה בהעדר סיוע, אלא שכפי שיובהר להלן אינני נותן אמון בעדותו (ראו סעיפים 58 - 65), שכן עדותו הייתה מגמתית ומתחמקת, והוא נמנע מלהשיב על שאלות שלכאורה היה בהן כדי לסבך את התובעת.
52. בתמיכה לטענותיה בדבר המחיר של הטובין, הציגה התובעת מספר חשבוניות בדבר מכירתם של הטובין על ידי חברת סיטרין יבוא ויצוא בע"מ (להלן – "סיטרין") (שעל פי תצהירו של מר שבת הינה חברה אחות של התובעת), ובהן נרשמו מחירי מכירה של ארטישוק המשקפים מחיר שבין $2,150 ל- $2,300 לטון (בהתאם לשער החליפין בתקופה הרלבנטית).
בהקשר זה נטען על ידי התובעת, שיש בכך להעיד כי המחיר אותו קבעה הנתבעת בתוספת מסי ייבוא בשיעור של 30% איננו מחיר ריאלי, שכן הוא יהיה גבוה בהרבה ממחירי המכירה על ידה.
53. אינני מקבל טענה זו של התובעת משני טעמים. תחילה כך, בשל העובדה שהתובעת בחרה להציג חשבונות מכירה מהתקופה שלאחר שהתבררה לה העובדה כי מתנהלת בעניינה חקירה פלילית, ולאחר שכבר הוגשו לבית משפט זה חלק מהתביעות הנדונות. הגשת חשבונות מכירה לתקופה זו, רק מדגישה את העובדה כי התובעת לא הגישה לבית המשפט ולו חשבון מכירה אחד של טובין המתייחס לתקופה שקדמה לחודש אפריל 2016, שאז נחשפה התובעת לעובדה כי מתנהלת בעניינה חקירה. הטעם השני, ובו העיקר, מצוי בכך, שמדובר בחשבוניות מכירה של חברה קשורה ולא של התובעת עצמה, וממילא אין בכך כדי לתמוך בטענותיה.
54. אך מעבר לכך, בהתאם לאנלוגיה שביצעה התובעת. נניח כי אכן רכשה את הטובין במחירים של $500 לטון, ולכך יש להוסיף 30% מיסי יבוא על-פי הנטען (ראו סעיף 28 לסיכומי התובעת), נקבל מחיר של כ- $650 לטון, בעוד כאמור בסעיף 52 לעיל, חב' סיטרין מוכרת את הארטישוק במחירים של למעלה מ- $2,100 לטון. לנוכח טענת התובעת, כי היא רוכשת סחורה באיכות ירודה ובלתי ממויינת, אזי הפער הבלתי הגיוני, בין אמירה זו לבין המחיר בו מוכרת סיטרין לכאורה את הסחורה המיובאת מדבר בעד עצמו, ואין צורך להוסיף.
55. לכל האמור יש להוסיף כי התובעת העלתה טענות שונות ביחס למחירים שנקבעו על ידי מתחרותיה, אך לא הובאה על ידה כל עדות בעניין זה, ולו עדות של מומחה מטעמה אשר יסקור את השוק, ויוכל להעיד באם קיימת הבחנה, כנטען על ידי התובעת, בין הטובין שיובאו על ידה ובין הטובין שיובאו על ידי מתחרותיה ממצרים.
56. כאמור לעיל, התובעת גם נמנעה מלהציג מסמכי בנק אשר יעידו על העברת הכספים בינה לבין הספקים במצרים ביחס לכל ייבוא וייבוא.
57. כידוע, מקום שבו נמנע בעל דין להביא עד רלוונטי, הרי שהימנעות זו פועלת לחובתו ומקימה חזקה כי עד זה היה תומך בגרסתו של הצד שכנגד. (ראה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991); ע"א 143/08 קרצמן נ' שירותי בריאות כללית (26.5.2010) וכן י' קדמי, "על הראיות", חלק שלישי (תשס"ד – 2003) עמ' 1649). על אחת כמה וכמה כך הדבר מקום שבו מדובר לא רק בעד רלוונטי, אלא במר מאיר שבת, שהינו עד מרכזי, שלא ניתן כל טעם מדוע לא הובא לעדות.
58. כפי שכבר נאמר לעיל, עדותו של מר שבת נמצאה על-ידי כלא מהימנה. תחילה יש להתייחס לאירוע, שהתרחש במהלך החיפוש בבית של מר שבת, שבמסגרתו תירץ את בקשתו להיכנס לביתו, טרם כניסת החוקרים, על מנת להרגיע את כלבתו, אך בפועל ניצל את ההזדמנות לפשפש בתיק, שבו בסופו של יום נמצא חשבון הפרופורמה, ובו מחיר ארטישוק גבוה בהרבה מן המחיר שהוצהר על-ידי התובעת במסגרת היבוא הנדון. כבר בכך יש כדי להשליך על מהימנותו של מר שבת, שלא היסס מלנסות ולשבש מהלכי חקירה.
59. גם עדותו ביחס לאירוע זה היתה מתחמקת ומעורפלת, וחסרת כל הגיון. כך תחילה השיב מר שבת, כי אינו זוכר מהיכן חשבון הפרופורמה (ראו עמ' 9 לפרוט' ש' 23 – 24), אך בהמשך משהבין כי הוא נדרש לתת הסבר בעניין זה עלתה הגירסה, ולפיה ביקש חשבון זה מן הספק לצורך תרגיל במסגרת קורס בו הוא לומד (ראו עמ' 10 לפרוט'). על חוסר ההגיון שבגירסה זו, שלא נתמכה בכל ראיית סיוע, כבר עמדתי לעיל בסעיפים 24 - 27.
60. עד כמה היתה עדותו מעורפלת, מגמתית ורצופת סתירות, תעיד העובדה שמחד הצהיר מר שבת, כי לעיתים על מנת להשיג מחיר נמוך רכשה התובעת את הירקות עוד בשלב הזריעה (ראו סעיף 16 לתצהיר), שבו אין חולק שלא ניתן לדעת מה תהא איכותם, או שהירקות נרכשו ממקומות גידול שונים ובעונות שונות (ראו סעיף 13 לתצהירו), ומאידך טען כי הירקות נרכשו כ"עודפים" (סעיף 11 לתצהירו ובעדותו עמ' 11 לפרוט' ש' 24 – 26). אלא שלשוני ביו המקרים אין כל ביטוי בחשבוניות הרכישה של הטובין לא מבחינת תיאור הטובין ולא מבחינת מחירם, ותשובותיו של מר שבת לעניין זה היו מתחמקות (ראו עמ' 12 לפרוט' ש' 5 – 27). כאמור, השוני בין המקרים היה צריך לקבל ביטוי במנעד רחב של מחירי רכישה, אלא שכאמור לעיל המחירים עליהם הצהירה התובעת היו כמעט אחידים (ראו בסעיפים 36 – 38 לעיל).
61. עד כמה היו תשובותיו של מר שבת כלליות ומעורפלות, יעידו הדברים הבאים בחקירתו הנגדית (ראו עמ' 13 – 14 לפרוט'):
" ש. אני אומר לך שזה לא מסתדר, אתה לא יכול לצפות מראש שאם אתה קונה אותם בשלב הזריעה שזה יהיה עודפי מלאי?
ת. סליחה, אתה עושה פה סלט. יש הזמנה שאנו יודעים פחות יותר כמה הצריכה שלנו מראש ויש עודפי מלאי, זה לא קשור. אתה יכול לקנות סטוק במחיר טוב ואתה יכול להזמין מראש, למה זה מתנגש, הרי הסברתי כרגע שצורת העבודה שלי בגלל שאנו עסק קטן ומשפחתי שמתחרה עם מפלצות פיננסיות צורת העבודה שלנו להביא מחיר טוב היא לעבוד ככה. כבר הסברתי שיש לנו מטריה, שלל כמה אופנים שזכות כל הדברים המשוקללים ביחד אנו מקבלים מחיר אטרקטיבי ותחרותי.
ש. תראה, זה שאתה קונה עודפי מלאי שאותן מפלצות פיננסיות לא קונות לשיטתך, אני שם את זה בצד. אבל אתה רוצה להגיד לי שהן לא חושבת כמוך לקנות את הגידולים מראש, למה הן לא מצליחות להביא מחירים כאלה ? סביר להניח שיש להם תזרים מזומנים טוב משלך.
ת. זה היתרון היחסי שלי בעסק. אני עדיין לא מבין מה רוצים ממני, שזה היתרון היחסי שלי שאני עושה מעל ומעבר להתחרות בחברות כמו סנפרוסט. הן אוהבות את החיים הקלים להרים טלפון ולהזמין מה רק מה שהם צריכים, במיידי, הם לא חושבים קדימה, הם לא מכירים את השוק, יש להם עוד הרבה דברים בסל שלהם שהם יכולים להישען עליהם, יש להם אריזות הם מוכרים בסופרים דברים שלי אין, שאני לא עובד איתם.
לשאלת בית המשפט איך זה מתסדר עם ההיגיון הכלכלי הפשוט אני משיב אני קודם כל לא יודע מה הרווח של החברות המתחרות אבל אני יודע שצורת העבודה היא שונה. אנשים לא נוסעים למצריים לכתת רגליים אנשים לא נפגשים עם מגדלים, לא נוסעים בדרך כלל פיזית לשם, לרוב זה מתבצע במיילים ושיחות טלפון אני מכיר איך השוק הזה עובד. "
62. שיאה של העדות המעורפלת הגיעה, שעה שנחשף, כי התובעת מפצלת את התשלום לספק, בין תשלום עבור הטובין עצמם לבין "אחסנתם" טרם המשלוח לישראל, עד כדי שעל-פי עדותו של מר שבת, בגין טון ירק, עבורו משלמת התובעת $500, משלמת התובעת אחסנה בסכום גבוה יותר. כך באו לידי ביטוי הדברים בעדותו (ראו עמ' 16 - 17 לפרוט'):
"ש. אני מפנה אותך לתצהיר אנדריי רפפורט, סעיף 19 – לגבי עלויות האחסנה. מה שאני רוצה לשאול אותך זה כך: אתה טוען שאתה מפריד את עלות האחסנה ממחיר הירקות שאתה רוכש.
ת. O.K.
ש. האם המחיר ירקות שאתה רוכש אותו בנוסף מתווסף גם מחיר אחסנה?
ת. לא. לפי יעוץ משפטי שקיבלתי מחיר אחסנה לא נכלל במחיר לצרכי מכס.
ש. אני לא מדבר על מחיר לצרכי מכס. האם לצד העלות שיוצאת לך מהכיס לשלם עבור המוצר אתה משלם גם על אחסנה בנפרד?
ת. כן.
ש. אתה יכול לומר לנו כמה עולה לך עלות אחסנה לטון של ארטישוק ?
ת. לא. אבל אני יכול להגיד לך איך אנחנו עובדים, אנחנו מגיעים לסוף שנה, ועושים תחשיב על השנה שהייתה, עלות אחסנה וכמה סחורה הבאנו.
ש. אם אומר לך שהאחסנה אתה משלם בד בבד עם קבלת הסחורה, לא בסוף השנה, יוצאת לך גם עבור אחסנה פר חודש, זה דבר אחד, ודבר שני אומר לך שעבור 17 – 18 טון של ארטישוק אתה משלם 35,000 דולר אחסנה. זה מופרך מה שאני אומר ? ממוצא, סביר ?
ת. אני לא עובד בצורה כזו, אמרתי, אנו משלמים לבית קירור באופן קבוע, זה לא משנה אם יש שעועית , ארטישוק, במיה.
לשאלת בית המשפט האם מחיר של 2,000 דולר לטון לצרכי אחסנה נשמע לי סביר, שוב, ברגע שעושים את התחשיב הזה, אתה לא מתסכל על זה פר מוצר, אתה מסתכל על זה שנתי.
לשאלת בית המשפט אני צריך לדעת כמה אני גובה מלקוח וצריך לדעת קניתי איקס, שילמתי, הובלה, אחסנה, ביטוח, זו העלות שלי ואני רוצה להרוויח על זה כך וכך, לצערי צורת העבודה שלנו לא הייתה כזו.
לשאלת בית המשפט איך היא הייתה אנחנו היינו מוכרים כל השנה, מנסים להרוויח כמה שניתן, ואז בסוף שנה אם המחיר...
לשאלת בית המשפט איך אם לא לקחנו בחשבון את כל העלויות, אני פחות או יותר יודע, כמה זה עולה, אני משיב שיכול להיות להיווצר מצב שבסוף שנה ייווצר הפסד לחברה בצורה כזו.
לשאלת בית המשפט אני רוצה להרוויח קניית טון באיקס, אחסנה וביטוח ואני צריך להחליט בכמה למכור אותה, לשאלת בית המשפט אם אני יודע בכמה קניתי וכמה היו לי עלויות, ברמת הנקודתי לא, אנו יודעים את זה רטרואקטיבית.
ש. לפני רגע אמרת שאתה מנסה להיות אטרקטיבי ותחרותי שאתה מנסה לחשוב על פתרונות יצירתיים לקנות עודפי יצור, גידולים שנה מראש, ואחסנה אתה לא ידוע כמה אתה משלם, יכול להיות שתיפול בזה?
ת. כן.
ש. האם יכול להיות שעבור טון ארטישוק שאתה טוען שאתה משלם עליו 500 דולר, האם יתכן שמחיר האחסנה עולה על עלות המוצר ?
ת. יכול להיות. אם הסחורה עומדת שנה במחסן, יכול להיות.
לשאלת בית המשפט מה ההיגיון הכלכלי, אנו עושים מאמצים כדי לקנות במחיר מאוד מאוד נמוך, עודפים, וכו' ואז בעצם אנו מאבדים את היתרון הזה לגישתנו כי סחורה יכולה לעמוד שנה בעלויות האחסנה, זה סוג של הימור, שזה מה שעוד אחד מהדברים שאמורים לתת לנו מחיר טוב, השיטה יכולה גם לגרום להפסדים אני לא אומר שלא."
הנה כי כן, מר שבת העיד, כי התובעת מפצלת את התשלום לספק בעבור הטובין בנפרד לבין אחסנתם בנפרד, כאשר מר שבת העיד כי אכן עלות האחסנה עולה על עלות הטובין. נדמה שאין צורך להרחיב על חוסר ההגיון הכלכלי שבכך. על-פי הנטען על-ידי מר שבת, כדי להיות "אטרקטיבית" בשוק רוכשת התובעת סחורה באיכות ירודה ובלתי ממויינת, אך כל "היתרון" הנטען יורד לטמיון לאור עלויות האחסנה הגבוהות.
63. לא יהיה זה מיותר לציין, כי גם בעניין זה נמנעה התובעת מלהציג חשבונות, ובפרט את התשלומים והחשבוניות שקיבלה מן הספק בגין שרותי האחסנה הנטענים.
64. התובעת ניסתה להסביר עוד, את המחירים הנמוכים עליהם הצהירה, בידע ובקשרים הענפים שלה עם המגדלים (ראו סעיפים 11, 16 ו- 17 לתצהירו של מר שבת), ומנגד בכך שהסחורה שנמכרה על-ידי היא בלתי ממויינת ובאיכות נמוכה (ראו סעיפים 11 ו- 16 לתצהירו של מר שבת). הדברים אינם מתיישבים זה עם זה, שכן לצורך רכישה של עודפים באיכות נמוכה, אין צורך בידע או בקשרים כלשהם. יובהר, שגם בעניינן של טענות סותרות אלה לא הובאו ראיות סיוע על-ידי התובעת. יתרה מכך, הטענה בדבר מכירה של סחורה באיכות נמוכה ובלתי ממויינת, איננה מתיישבת עם טענתו של מר שבת, כי לתובעת מוניטין ושם טוב בענף הירקות הקפואים (ראו סעיפים 7 – 10 לתצהירו).
65. ניתן היה להמשיך ולעמוד על הסתירות, הערפול וחוסר ההגיון שבעדותו של מר שבת, אך די באמור לעיל, כדי שלא לתת אמון כלשהוא בגרסתו.
66. אסכם ואומר, כי התובעת, שנטל השכנוע מוטל עליה, הציגה הלכה למעשה עדות יחידה של בעל דין, שהיא לעצמה היתה בלתי מהימנה, ולא נתמכה בכל ראיית סיוע. מן הטעם האמור, יש לקבוע שהתובעת לא עמדה, ולו במקצת, בנטל השכנוע המוטל עליה.
האופן בו יש לקבוע את המחיר לאור דחיית הצהרות התובעת
67. משנמצא שאין לקבל את הצהרות התובעת, אזי על הנתבעת לקבוע את ערך הטובין, בהתאם להוראות פקודת המכס. בעניין זה קובע סעיף 130 לפקודה המכס מידרג של אפשרויות לקביעת ערך הטובין המיובאים:
"ערכם של טובין מוערכים ייקבע כלהלן –
(1) לפי ערך עסקה שבה נרכשו, מחושב לפי הוראות סעיף 132;
(2) בהעדר אפשרות לקבוע את ערך הטובין המוערכים כאמור בפסקה (1) – לפי ערך עסקה שבה נרכשו טובין זהים, מחושב לפי הוראות סעיפים 133א ו-133ג;
(3) בהעדר אפשרות לקבוע את ערך הטובין המוערכים כאמור בפסקה (2) – לפי ערך עסקה שבה נרכשו טובין דומים, מחושב לפי הוראות סעיפים 133ב ו-133ג;
(4) בהעדר אפשרות לקבוע את ערך הטובין המוערכים כאמור בפסקה (3) – לפי מחיר מכירה בישראל, מחושב לפי הוראות סעיף 133ד;
(5) בהעדר אפשרות לקבוע את ערך הטובין המוערכים כאמור בפסקה (4) – לפי ערך מחושב, בהתאם להוראות סעיף 133ה;
(6) בהעדר אפשרות לקבוע את ערך הטובין המוערכים לפי פסקה (3), ועל אף שניתן לקבוע את ערך הטובין לפי הוראות פסקה (4) – לפי הוראות פסקה (5) תחילה, וזאת בהתאם לבקשת היבואן ובאישור גובה המכס;
(7) בהעדר אפשרות לקבוע את ערך הטובין המוערכים כאמור בפסקאות (1) עד (6) – לפי הוראות סעיף 133ו.
68. בענייננו, היות ומדובר בירקות, שמטבע הדברים לא ניתן לומר כי הם זהים האחד לשני, בחר מר רפפורט, לקבוע את ערך העסקה בהתבסס על ערכם של טובין דומים. בעניין זה נקבע בסעיף 133ב' לפקודת המכס, כך:
"לעניין סעיף 130(3) –
(1) ערך עסקה שבה נרכשו טובין דומים יחושב לפי הוראות סעיף 132;
(2) עסקה שבה נרכשו טובין דומים תשמש לקביעת ערכם של הטובין המוערכים אם נתקיימו כל אלה:
(א) הטובין הדומים יוצאו לישראל באותה עת שבה יוצאו הטובין המוערכים, או בסמוך לאותה עת;
(ב) העסקה שבה נרכשו הטובין הדומים התבצעה באותו מישור מסחרי שבו התבצעה העסקה בטובין המוערכים ובכמויות דומות; בהעדר עסקה כאמור – עסקה שבה נרכשו טובין דומים במישור מסחרי שונה מהמישור המסחרי שבו נרכשו הטובין המוערכים או בכמויות שונות, ובלבד שההבדלים שניתן ליחסם למישור המסחרי או לכמויות, נלקחו בחשבון לצורך התאמת ערך העסקה; ההתאמה תתבסס על ראיות מוכחות המצביעות באופן ברור על סבירות ההערכה ודיוקה."
הנה כי כן, גובה המכס רשאי לקבוע את מחיר הטובין, על בסיס מחירם של טובין דומים, ובלבד שמתקיימים בטובין הדומים התנאים הקבועים בסעיף 132(ב) לפקודת המכס. בענייננו, אין כל טענה בפי התובעת, כי הטובין ששימשו יסוד לקביעת הנתבעת, אינם מקיימים את התנאים שבסעיף 132(ב) לפקודת המכס.
69. בנוסף, על הטובין לקיים את התנאים הקבועים בסעיף 133ב'(2) לפקודת המכס, דהיינו שמדובר בטובין שיובאו מאותה מדינה ובזמני יבוא חופפים פחות או יותר, וכי הרכישה נעשתה בתנאים מסחריים דומים ובכמויות דומות.
70. בעניין זה, עולה מן הראיות שהוצגו על-ידי הנתבעת, כי ה"טובין הדומים" עליהם הסתמכה בקביעת המחיר (ראו נספחים ב' ו- ד' - ט' לתצהירו של מר רפפורט), יובאו ממצרים בשנים 2016 ו- 2017, בכמויות דומה לאלה שיובאו על-ידי התובעת.
71. משהוצגו ראיות אלה, עובר נטל הבאת הראיות אל התובעת להראות, כי אין מדובר בטובין "דומים" כלל. ויודגש, נטל השכנוע מוטל על התובעת מלכתחילה, שכן נטל זה איננו עובר במהלך ההליך, אלא מוטל לאורך כל ההליך על התובעת (ראו רע"א 5045/00 רום נ' פקיד שומה ת"א 3, פ"ד נד(5) 289 (2000)).
72. טוענת התובעת, ש"הוכיחה כי הטובין המיובאים על-ידה אינם ברי השוואה לאלו המיובאים על ידי מתחרותיה" (ראו סעיף 41 לסיכומיה), שכן היא רוכשת עודפים, בעוד מתחרותיה רוכשות תוצרת משובחת; כי, היא רוכשת בעיקר טובין שנקטף בסוף השנה, שאיכותו פחותה באופן משמעותי; וכי היא רוכשת כמויות גדולות למלאי, אשר מוחזק בקירור תקופות ארוכות, ותהליך זה פוגם באיכותו.
73. יש לתהות על טענת התובעת, כי "הוכיחה" את כל האמור לעיל, שכן כמפורט לעיל, למעט ראיה בודדת בדבר תלונה לכאורה של לקוח על איכות ירקות שנמכרו לה (ראו נספח ב' לתצהירו של מר שבת), לא הציגה התובעת כל ראיה ביחס לטובין שיובאו על-ידה, ולא הציגה כל ראיה באשר לטובין שיובאו על-ידי מתחרותיה.
74. בהתאם, הטענות בדבר רכישת עודפים וסחורה באיכות נמוכה, מעבר להיותן סותרות טענות של התובעת כי רכשה טובין כבר בשלב הזריעה (ראו סעיף 16 לתצהירו של מר שבת), וכי יש לה מוניטין רב (סעיפים 7 – 10 לתצהירו של מר שבת), לא הוכחו כלל, ודינן להידחות.
75. עוד אוסיף, שטענת התובעת, כי היא "מקפיאה" את הירקות, ולכן איכותם ירודה, מוטב היה לה שלא תטען. השוק בו מתחרה התובעת, הינו שוק הירקות הקפואים, ובהתאם גם מתחרותיה מקפיאות את הירקות המיובאים על-ידן. ניתן לראות, ברשימוני היבוא של היבואנים האחרים, כי מדובר ב"FROZEN". לפיכך, לגישתי, עצם העלאת הטענה יש בה כדי ללמד ולחזק את המסקנה, שאין בפי התובעת טענות של ממש.
76. כאמור בסעיף 57 לעיל, הימנעותה של התובעת להביא ראיות, מדבר בעד עצמה, ויוצרת חזקה, כי אילו היו מוצגות הראיות, הן היו תומכות דווקא בטענות הנתבעת.
77. טוענת התובעת, כי לא היה מקום לקבוע את ערך הטובין, שיובאו על-ידה, על בסיס מחירם של "טובין דומים", אלא על בסיס ערכם של "טובין זהים" (ראו סעיף 113א' לפקודת המכס), תוך השוואת הטובין שיובאו על-ידה לטובין זהים של יבואנים אחרים, מבחינת איכות, גודל, מידת המיון ועוד.
78. לעניין טענה זו ניתן ביטוי, גם אם בעקיפין, בתיאור העובדתי של ה"יש" וה"אין" בראיות התובעת. התובעת לא הציגה ראיות ביחס לאיכות, גודל, מידת המיון וכו' של הטובין שיובאו על-ידה, בכל אחד מן המשלוחים נשוא תביעות אלה. התובעת גם לא הציגה ולו ראשית ראיה לכך שטובין אלה נבדלים מן הירקות המשווקים על-ידי מתחרותיה.
זאת ועוד, ירקות מעצם היותם אינם יכולים להיות זהים, לא בינם לבין עצמם בכל משלוח ומשלוח, וממילא בין משלוחים שונים. לכן, טענת התובעת בעניין זה היא טענה מתנגחת, לא רק משום שהתובעת לא הניחה ראיות לטובין שיובאו על-ידה, אלא גם משום שלא ניתן באופן ממשי לערוך השוואה על בסיס "זהות".
79. טוענת עוד התובעת, כי הנתבעת לא עמדה בחובת ההנמקה החלה עליה, וקבועה בסעיף 133ח' לפקודת המכס, הקובע כך:
"המנהל ימסור ליבואן הודעה בכתב על ערך הטובין שנקבע לפי הוראות סעיפים 130 עד 133ז, לפי העניין, ועל השיטה שלפיה נקבע הערך האמור; לבקשת היבואן, ימסור לו המנהל בכתב גם את פירוט החישוב."
80. אינני מקבל טענה זו, הגם שלא הוכח על-ידי הנתבעת, כי מסרה הודעה כאמור, בכל אחד מן היבואים נשוא המחלוקת.
81. תחילה, יש לומר, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה (ראו טענת הנתבעת בעניין זה והחלטת בית המשפט בעמ' 31 לפרוט'). אין כל טענה כזו, בדבר אי מסירת הודעה, באף לא אחד מכתבי התביעה שהגישה התובעת, והיא אף לא נטענה בקדמי המשפט, אלא נטענה לראשונה במהלך חקירתו של מר רפפורט. לפיכך, הנתבעת הופתעה שעה שטענה זו נטענה לראשונה בחקירתו הנגדית של מר רפפורט, ונמנעה ממנה האפשרות להתייחס אליה בתצהירו של מר רפפורט.
82. שנית, לגופו של עניין, אף שנדמה שאין מחלוקת כי הודעות חיוב לא נמסרו לתובעת, לא נפל פגם מהותי בהתנהלות הנתבעת, ולא נפגעה יכולתה של התובעת להתמודד עם טענות הנתבעת. יוזכר, כי תחילתו של הליך זה בתפיסת מכולה על-ידי גובה המכס. בעקבות תפיסה זו הגישה התובעת בקשה למתן צו מניעה (תא"מ 28397-04-16) במסגרתו, צרפה הנתבעת תצהיר של מר רפפורט, ובו נרשם כי גובה המכס קבע את מחירי הטובין על בסיס מחירים של יבואנים מקבילים ועל בסיס ראיות ראשוניות שעלו מן החקירה הפלילית (ראו התצהיר שצורף לתגובה מיום 20.4.2016).
בעקבות הליך תפיסה זה הגיעו הצדדים, להסכמה לגבי המחיר של ארטישוק (ראו מוצג ת/1) לצורך שחרור משלוחים עתידיים מפיקוח המכס, והנתבעת אף קיבעה את מחיריהם של במיה, פול ושעועית ירוקה, בהסתמך על מחירים שנמצאו במשלוחי יבוא של יבואנים אחרים. כך באו לידי ביטוי הדברים בעדותו של מר רפפורט (עמ' 32 לפרוט' ש' 15 - 19):
"מתיק הגירעון התפתחה המחלוקת לגבי המחירים. נשאלה השאלה מה עושים לגבי המחירים באופן כללי ולגבי עתידה של החברה ועתידם של המשלוחים. הגענו עם הסוגיה הזו לבית המשפט, עם ההוכחות שהיו לנו, והייתה פה הסכמה שאנחנו מעריכים לצורך המשך פעילות החברה ולצורך הסדרת השחרורים התקינים, לא לעצור כל פעם את המשלוחים, ערכים מסוימים, אנו דבקנו בערכים האלה."
83. עולה מן האמור, כי התובעת, שאין בפיה טענות של ממש לגופו של עניין, מחפשת מזור לתביעה זו, בפגם לכאורה בהליך עצמו. אלא שעולה מן האמור, כי התובעת ידעה מה הראיות שעומדות לחובתה, וכיצד קבע גובה המכס את המחירים בהודעות החיוב שנערכו לה. אוסיף, כי עיון בטענות התובעת מעלה, שאין בהן הסבר כיצד נפגעה יכולתה לנהל תביעות אלה, מבלי שהודעות החיוב נמסרו לה.
84. שלישית, גם אם נפל פגם כלשהו, הרי שהוא נרפא, משהוגשו תביעות אלה, והתובעת קיבלה לידיה את טענות הנתבעת, ואת הראיות המנהליות עליהן הסתמכה.
בע"א 3886/12 זאב שרון קבלנות בניין ועפר בע"מ נ' מנהל מע"מ (26.8.2014) נקבע בעניין זה כך:
"אשר למידת ההנמקה בהחלטות המשיב, הרי שנוכח מהותו של ההליך ה'ערעורי' שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי הנכבד – דומני כי גם פגם זה 'נרפא'. נימוקיו של המשיב להפעלת סמכויותיו השונות הובאו ביתר פירוט והרחבה במסגרת כתבי-טענותיו בהליך שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי הנכבד (עיינו: ע"א 456/92 חברת אחים אגברייה נווה עירון בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף [פורסם בנבו] (21.08.1997) – שם נקבע, בפיסקה 3, כי גדר המחלוקת בערעור מע"מ נגזרת מנימוקי רשויות מע"מ בכתב התשובה לבית המשפט ולא מהנימוקים המצורפים להחלטת הרשות המקורית שנשלחה לעוסק). למערערת ניתנה לפיכך הזדמנות אמיתית להתמודד עם טיעוניו של המשיב, ולו בשלב הערעור, והיא לא הצליחה לשכנע את בית המשפט המחוזי הנכבד בצדקת טיעוניה. הנה כי כן, במסגרת ה'בטלות היחסית' – די באמור לעיל כדי לדחות את טענות המערערת לעניין הפגמים שנפלו בחובת ההנמקה של המשיב (ליישום של תורת ה'בטלות היחסית' בנוגע לפגמים בחובת ההנמקה בהקשר של דיני מיסים – ראו: ע"א 6315/05 פקיד שומה ת"א 4 נ' שרצקי [פורסם בנבו] (24.12.2012) (להלן: עניין שרצקי)).
 זאת ועוד – אחרת. המערערת טוענת כי נוכח ההנמקה המצומצמת של המשיב, ובהתאם להוראות סעיף 6 ל חוק ההנמקות, היה מקום להעביר אל המשיב את הנטל להוכחת תקינות פעולותיו. ואולם חובת הנמקה מכח חוק ההנמקות חלה, על-פי סעיפים 2(א) ו- 2א שבו, רק במקרים שבהם עובד ציבור נתבקש, בכתב, להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין והוא סירב לבקשה. נראה אם כן כי חוק ההנמקות לא חל לכאורה בנוגע לסמכויות שהמשיב הפעיל כאן כלפי המערערת, שכן המשיב הפעיל כאן סמכות עצמאית ולא כזו ש נתבקש להפעיל בבקשה מצד המערערת (ראו בהקשר דומה: ע"א 78/83 הינדס נ' מנהל מס שבח, תל-אביב, פ"ד לט(2) 57, פיסקה 9 (1985); כן עיינו: בש"פ 3810/00 גרוסמן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.06.2000) (להלן: עניין גרוסמן); זמיר, הסמכות המינהלית, עמ' 1276; בג"ץ 2159/97 מועצה אזורית חוף אשקלון נ' שר הפנים, פ"ד נב(1) 75, פיסקה 18 (1998) (להלן: עניין חוף אשקלון)).
יחד עם זאת, אין באמור לעיל כדי לשחרר את המשיב מהצורך לנמק את החלטותיו, וזאת מכוח חובת ההגינות הכללית שהרשות המינהלית מחוייבת בה (ראו: עניין חוף אשקלון, שם; עניין גרוסמן; זמיר, הסמכות המינהלית, עמ' 1292-1288 (ויתר ההפניות בה"ש 87); יואב דותן 'חובת ההנמקה של רשויות מינהל וגופים נבחרים' מחקרי משפט יט 5, 36-35 (2002)). בשונה מהסעד בגין פגם בחובת ההנמקה המוסדר בחוק ההנמקות, שהוא סעד של העברת נטל (אותו ממילא הפעלתי פה חלקית לגבי העברת הנטל הראשוני להבאת ראיות) – הסעד בגין פגם בחובת ההנמקה שמקורה בהלכה הפסוקה (המבוססת על חובת ההגינות המינהלית) הוא הסעד המקובל באופן כללי בהקשר של פגמים בהחלטות הרשות – קרי, סעד של 'בטלות יחסית' (ראו: זמיר, הסמכות המינהלית, עמ' 1304-1300; עניין גרוסמן (יצויין כי במסגרת הסעד הכללי של 'בטלות יחסית' ניתן גם להעביר את הנטל, במידה כזו או אחרת, לכתפי הרשות המינהלית, להראות כי פעלה כדין, או למצער לנמק באופן מספק את החלטתה – וכך אף נעשה ב עניין גרוסמן (בפיסקה 4))).
 בענייננו, הנני סבור כי התוצאה אליה הגעתי לעיל בפרק שעסק בנטלי ההוכחה, שלפיה נטל הבאת הראיות הראשוני יוטל על המשיב, אך נטל השכנוע יישאר על כתפי המערערת, כמו גם העובדה שהמשיב המציא את נימוקיו המלאים בפני בית המשפט המחוזי הנכבד – די בה כדי לרפא את הפגמים שנפלו מלפני המשיב בכל הנוגע לחובת ההנמקה. יחד עם זאת, בטוחני כי המסר העולה מהדברים – בדבר הצורך להעמיד בפני עוסק נימוקים מפורטים ובהירים יותר מלכתחילה – ייקלט אצל המשיב וייושם בעתיד."
85. יודגש, כי אמנם הדברים שצוטטו לעיל נאמרו אגב ערעור מס ערך מוסף, ולא אגב תביעה להשבת מיסי יבוא, אלא שדה-פקטו אין הבדל בין השניים, שכן גם ערעור המע"מ מתנהל לכל דבר ועניין כתביעה בערכאה ראשונה (ראו בפרשת "גיורא ארד" הנ"ל).
קביעת מחיר הארטישוק על $1,450 לטון
86. טוענת התובעת לחלופין, כי בהתאם להוראת סעיף 133ג'(1) לפקודת המכס, בעת הערכת הטובין על ידי גובה המכס על בסיס טובין דומים, עליו להעמיד את המחיר שנקבע על ידו, על בסיס המחיר הנמוך ביותר שנמצא במסגרת בדיקותיו. בהקשר זה מפנה התובעת לנספח ד' לתצהירו של מר רפפורט, ובו רשימוני ייבוא של יבואן אחר, ובחשבונית המצורפת בנספח זה נרשם כי הארטישוק נרכש במחיר של $1,450 לטון. נטען בהקשר זה, כי הנתבעת נוהגת בחוסר הגינות, המתחייבת מכוח היותה רשות שלטונית, כאשר בניגוד לאמור בפקודת המכס גובה המכס לא העמיד את המחיר שנקבע על-ידו, על המחיר הנמוך ביותר שנמצא על ידו.
87. אינני מקבל טענה זו. התובעת, שנמצא כי היא מסתירה את החשבונות האמיתיים, ועושה שימוש בחשבונות כפולים, ובחשבון הפרופורמה (נספח א' לתצהיר של הגברת זהרור) נמצא שמחיר ארטישוק שיובא על-ידי התובעת, בניגוד למוצהר על ידה, הינו $2,850, איננה יכולה לטעון בתום לב שיש להעמיד את המחיר לצרכי מכס של טון ארטישוק על $1,450 לטון.
88. זאת ועוד, החשבונית הנדונה אליה מפנה התובעת הינה מחודש פברואר 2016, עוד קודם לתחילת המחלוקת בנושא הייבואים, שבגינם הוגשו התביעות הנדונות בפניי. כאמור, בסעיף 133ג' לפקודת המכס, ביצוע הערכה על בסיס טובין דומים צריכה להיות מותאמת בזמן, במקום ובדמיון בין המוצרים. היות ועולה מן הראיות שהוצגו, כי המנעד של מחירי הארטישוק הוא רחב ביותר, ונע בין $1,450 לטון לבין $2,900 לטון, אזי על פני הדברים היה צריך לעשות בחינה של המחירים בסמוך לכל משלוח ומשלוח, ולקבוע את המחיר המתאים לטון בהתאם לתקופה הנדונה.
הצדדים, כל אחד מטעמיו, בחרו שלא לעשות זאת, אלא להגיע לכלל הסכמה בדבר מחיר מוערך של טון ארטישוק, והעמידו מחיר זה לצורכי הליכים אלה על $2,200 לטון. הסכם זה הינו מחודש מאי 2016, דהיינו בסמוך למועד בו בוצע הייבוא בידי יבואן אחר, ובו נרשם מחיר של $1,450 לטון. על יסוד הסכמה זו, נמנעה הנתבעת מלהוכיח לגבי כל משלוח ומשלוח את המחיר המתאים של טון ארטישוק, וכפי שניתן להיווכח מן הראיות שהוצגו לעיל, הנתבעת הייתה בסיכון של קביעת מחיר לטון הגבוה בהרבה מ-$2,200 לטון. היות והצדדים הגיעו להסכמה בדבר מחיר של $2,200 לטון, אינני מוצא מקום לאפשר לנתבעת לסטות מהסכמה זו, ודרישתה בעניין זה נגועה בחוסר תום לב.
89. מעבר לכך, אמנם סעיף 133ג'(1) לפקודת המכס קובע שיש להסתמך על המחיר הנמוך ביותר שנמצא, אך להשקפתי כאשר בוחנים את התפלגות המחירים, כפי שעולה מתוך הראיות שהוצגו, אין מקום להסתמך על מחיר אקראי ובודד, כאשר לא הובררו עד תום הנסיבות של ייבוא זה. יוזכר כי התובעת היא זו שנושאת בנטל הבאת הראיות ונטל השכנוע, והיה עליה להוכיח כי הנסיבות של ייבוא זה הן דומות לנסיבות של משלוחי ייבוא שבוצעו על ידה במועדים סמוכים. זאת היא לא עשתה.
90. מכל האמור עולה, שיש לדחות את טענת התובעת בעניין זה וגם אם הייתי מוצא מקום לקבלה, אזי הייתי מיישם אותה אך ורק לגבי משלוחים הסמוכים למועד של חשבונית זו, דהיינו ביחס למשלוחים שבוצעו בחודשים מרץ ואפריל 2016, נשוא התביעות בת"א 36599-09-16 ות"א 29527-10-16.
91. בכל מקרה, כפי שיובהר מיד, ממילא למחלוקת זו אין כל נפקות, שכן גם אם לגבי משלוחים מסוימים היה מקום להעמיד את המחיר של טון ארטישוק על $1,450, ממילא אין התובעת זכאית להשבה כלשהיא, היות והיא איננה עומדת בתנאי חוק מיסים עקיפים.
התובעת איננה זכאית להחזר לאור הוראות חוק מסים עקיפים
92. כמפורט לעיל, הגעתי למסקנה לעיל, ולפיה יש לדחות את הצהרות התובעת, שכן הן אינן משקפות את המחירים האמיתיים של הטובין המיובאים, ואף קבעתי כי לא עלה בידי התובעת להניח תשתית ראייתית בדבר מחירם האמיתי של הטובין. לפיכך נקבע, שיש לקבל את קביעותיו של גובה המכס בדבר ערך הטובין, אשר מבוססות על ראיות מנהליות נאותות.
93. היות שכך, ניתן היה לעצור את הדיון כאן ולא להמשיך לבחינת הוראות חוק מיסים עקיפים, שגם לגביהן קיימת מחלוקת בין הצדדים. לטענת התובעת, ככל שימצא כי שילמה מיסי ייבוא ביתר יש להשיב לה אותם ללא כל תנאי שכן "לא מסרה לנתבעת ידיעה בלתי נכונה או ידיעה שהייתה חייבת למסרה. בנוסף, הגישה לנתבעת את כל המסמכים הנדרשים לפי דין לרבות מסמכים המעידים על ערך העסקה, חשבוניות העסקות. חשבוניות העסקה אותם צירפה התובעת הם מסמכים מקוריים המשקפים את העסקה ומחירה לצרכי מכס באופן מלא ואמיתי", וכי "לא ידעה ולא היה עליה לדעת על קיומו של חסר כטענת הנתבעת. התובעת פועלת במשך שנים באופן כזה ומסתמכת על ייעוץ משפטי ועל הליך משפטי שהתקיים בינה לבין הנתבעת במסגרתו התקבל המחיר המוצהר על רקע הטעמים המתוארים לעיל.".
מנגד, לטענת הנתבעת, גם אם יקבל בית המשפט את הטענה כי ערך הטובין הם כמוצהר על ידי התובעת או יקבע ערך נמוך מזה שנקבע על ידה, ובהתאם ייווצר לכאורה סכום להשבה, עדיין אין מקום להורות על השבה, שכן התובעת כללה את תוספת המיסים שנדרשו ממנה במחירי המכירה של הטובין ללקוחותיה.
94. בטרם אדרש לעניין זה, יש לומר כי הצדדים בטענותיהם ,בכל הקשור להשבה על פי חוק מיסים עקיפים, התייחסו לסעיף 3 לחוק שעניינו חסר בתשלום מיסי ייבוא, כאשר להשקפתי הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 6 לחוק, העוסק במקרה של דרישה להשבת מיסים ששולמו ביתר.
כפי שיובהר להן, ממילא בעניינה של התובעת אבחנה זו חסרת נפקות, שכן כך או כך היא לא עמדה ולו בנטל ראשוני להוכחת תנאי חוק מסים עקיפים.
95. מרגע שהצדדים הגיעו להסכם ביום 19.5.2016 (מוצג ת/1) ומאותו מועד שוחררו הייבואים במחירים מוסכמים, אשר לטענת התובעת הינם גבוהים מן הערך האמיתי של הטובין, אזי לא ניתן לומר, כי התובעת שילמה מיסי ייבוא בחסר, שאותו היא נדרשת עתה לשלם בדיעבד. כל התביעה בענייננו היא תביעה להשבה של מיסי ייבוא, שעל פי הטענה שולמו ביתר, שכן מחירי הטובין האמיתיים, הם נמוכים בהרבה מערכם כפי שנקבע על ידי גובה המכס, וכפי שהוסכם על ידי הצדדים לצורך שחרורם מפיקוח המכס.
96. לאור מסקנתי זו, יוצג להלן סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים, אשר קובע כך:
"יתר יוחזר למי ששילמו, אם הוא ביקש את ההחזר תוך התקופה הקובעת, ולגבי יתר כמשמעותו בפסקה (1) להגדרת 'יתר', למעט לענין מס בולים – גם בתנאי שהוכיח להנחת דעתו של המנהל אחת מאלה:
(1) שהוא לא מכר את הטובין;
(2) שהוא מכר את הטובין אולם היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם."
מיום 9.8.1979
תיקון מס' 1
ס"ח תשל"ט מס' 942 מיום 9.8.1979 עמ' 146 ( ה"ח 1406)
החלפת סעיף 6
הנוסח הקודם:
6. (א) יתר יוחזר למי ששילמו, אם המנהל נתבקש לכך תוך התקופה הקובעת.
(ב) נוכח המנהל כי הטובין נמכרו במחיר העולה על המקובל בשוק, לא יוחזר היתר אלא אם ההפרש הוחזר לקונה; סייג זה לא יחול אם היתר נבע מטעות סופר.

מיום 1.10.1986
תיקון מס' 4
ס"ח תשמ"ו מס' 1195 מיום 24.8.1986 עמ' 275 ( ה"ח 1767)
6. יתר יוחזר למי ששילמו, אם הוא ביקש את ההחזר תוך התקופה הקובעת, והוכיח ולגבי יתר כמשמעותו בפסקה (1) להגדרת "יתר", למעט לענין מס בולים – גם בתנאי שהוכיח להנחת דעתו של המנהל אחת מאלה:
(1) שהוא לא מכר את הטובין;
(2) שהוא מכר את הטובין אולם היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם.
והמונח "יתר" מוגדר בסעיף 1 לחוק כך: "מס עקיף ששולם ביתר."
מן האמור עולה, כי על התובעת לעמוד באחד משני תנאים, כי לא מכרה את הטובין או שהיתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם. התובעת, לא טרחה לנסות ולהוכיח אף לא אחד מן התנאים הנ"ל.
97. בע"א 180/99 מנהל המכס נ' טמפו, פ"ד נז(3) 635 (2003), נקבעה הלכה בדבר פרשנות סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים, והנטל המוטל על מי שטוען לקיומן של ההגנות שבחוק מסים עקיפים.
"פרשנות ראויה להגנת הגלגול תחיל אותה רק במקרים שבהם אכן ניתן לנישום לגלגל את עלות המס ששולם ביתר על לקוחותיו. אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיבה הוסיפה בתקופה הרלוונטית את סכום מס הקנייה שהעבירה בטעות לרשויות המס למחיר הבירה לצרכן. בית-משפט קמא קבע כי 'אכן הוכח לבית המשפט... כי מס הקנייה ששולם היווה חלק ממחיר המוצר בתקופה הרלבנטית' (עמ' 22 לפסק-הדין). על-פני הדברים אפוא חלה על המקרה הגנת הגלגול, אלא שהמשיבה מבקשת למנוע את החלתה בהתבסס על השיקולים העקרוניים כנגד החלת הגנה זו, שעמדתי עליהם למעלה. בית-משפט קמא קיבל כאמור את עמדתה. הוא מצא מקום להתחשב בשיקולים אלה במסגרת דיני עשיית עושר הכלליים, שהחיל על חלק מהתקופה שבה שולם המס בטעות. בית-המשפט קבע כי מכיוון שלא הובאו בפניו ראיות באשר לרגישות (או אי-רגישות) הביקוש לבירה "מכבי" בתקופה הנדונה לשינויים במחירה, נבצר ממנו להעריך את גודל הנזק שנגרם למשיבה בשל מס הקנייה ששילמה מתוך טעות. אף-על-פי-כן קבע בית-המשפט כי המשיבה ספגה נזק בשל תשלום המס בטעות: 'לפיכך אני קובע כי אכן נגרם למבקשת חסרון כיס, אשר שעורו אינו ידוע, בשל מס הקניה ששלמה מתוך טעות. הפסד רווחים זה הנו תוצאה של העובדה שסך מכירותיה היה גבוה יותר אילו מס הקניה לא היה נכלל במחיר המוצר' (עמ' 23-22 לפסק-הדין). קביעות אלה אינן מבוססות. השאלה אם נגרם למשיבה נזק כלשהו אף שגלגלה את מס היתר על הצרכנים, היא שאלה מורכבת. מחומר הראיות שהיה בפני בית-משפט קמא עולה כי שוק הבירה לא היה בתקופה הנדונה שוק חפשי. מחירה של הבירה היה בפיקוח. נוסף על כך, על יבואני הבירה – מתחריה של המשיבה – הוטל, ביוזמת המשיבה ולשם קידום האינטרס שלה להכביד על הייבוא המתחרה, מס קנייה גבוה בהרבה (60%) מזה שהוטל עליה (10%). בנובמבר 1984 הפכה הבירה מתוצרתה של המשיבה למוצר בר פיקוח הפטור ממס קנייה. המשיבה המשיכה לשלם מס קנייה בטעות ולגלגלו על שכמם של לקוחותיה. בתקופה הרלוונטית חלה עלייה במכירות המשיבה במקביל לעלייה כללית בצריכת הבירה בארץ, ונתח השוק היחסי של המשיבה אף הוא עלה. נראה כי במצב הדברים כפי שהוכח, לא ניתן לקבוע כי הגלגול שנעשה בפועל לא היה גלגול מלא, וכי אלמלא הגלגול היו הכנסותיה ורווחיה של המשיבה גבוהים יותר. לא ניתן על סמך תאוריות כלכליות נכבדות, שלא הוכחו כישימות במקרה זה, להגיע למסקנה כי אין מקום להחיל במקרה דנן את הגנת הגלגול. המשיבה לא הוכיחה כי גלגול המס ששילמה ביתר וגלגלה באופן מלא על לקוחותיה לא היה אפשרי על-פי תורה כלכלית כזו או אחרת. המשיבה הסכימה כי מחיר הבירה לצרכן בתקופה הרלוונטית כלל את מלוא שיעור מס הקנייה. לא נראה לי כי יש מקום להחיל לטובתה הנחה או חזקה שלפיה הגלגול היה בלתי אפשרי ובפועל בלתי ישים. גם מן הנתונים בדבר מכירותיה ונתח השוק של המשיבה בתקופה הרלוונטית שהיו בפני בית-משפט קמא, אין עולה כי ניתן לעשות חלוקה כלשהי בין אותו חלק של תשלום המס בטעות, שגלגלה, לבין חלק אחר שספגה בעצמה, אם בכלל. מאחר שבמשפט עסקינן, עלינו לתת פתרון נכון למצב הנתון המובא בפנינו, על-פי חומר הראיות שהיה בפני בית-משפט קמא. נראה לי כי על-פי עובדות המקרה, ולא על-פי תאוריות כלכליות שכבודן במקומו מונח, שיכול שתמצאנה להן ביטוי בנסיבות הולמות, יש לקבוע כי הגנת הגלגול עומדת למערער."
יש לפנות עוד בעניין זה להלכה שנפסקה בע"א 6080/97 קמור רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, אגף המכס ומע"מ, פ"ד נז(5) 855 (2003), שם נקבע כך:
"סעיף 6(2) לחוק מיסים עקיפים מתנה את ההשבה של מס ששולם ביתר, כאמור, בהוכחה של התובע כי הוא 'מכר את הטובין אולם היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם'. טענת קמור בפני בית המשפט המחוזי היתה כי ספגה את מלוא מס היתר בגין 'הרמת המחיר' וזאת שכן פעלה במסגרת שוק תחרותי מאוד (תצהירה של גב' צמח, חשבת חב' קמור, ת/1). בית המשפט קבע, כי מן העובדה כי מחירי קמור 'קוצצו' בשל תנאי התחרות שבשוק, ניתן להסיק כי חלק מסכום המס נספג על ידי קמור ולא גולגל לקונים, אך לא כל סכום המס. אכן, הוכחה בדיעבד כי סכום מס גולגל על כתפי הקונה – או שלא גולגל – אינה קלה ומעוררת היא בעיות לא פשוטות, שכן קביעת מחיר של מוצר בתנאי שוק ותחרות ומרכיב המס במחיר זה, תלויה במשתנים רבים (ראו פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (תשמ"ח) 1208; ע"א 180/99 מנהל מס קניה נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, (טרם פורסם); י' שאנן, 'חוק שהיה ואיננו עוד', הפרקליט לג (תשמ"א) 450, 451). על רקע זה תתכננה דעות שונות באשר להיתכנותה של מסקנה לפיה בשוק מחירים תחרותי כל מס מגולגל רק באופן חלקי על הקונה וחלקו האחר נספג על ידי המוכר וממילא באשר ליכולת ההוכחה של אי הגלגול על יסוד הוכחתה של מדיניות מחירים תחרותית (ראו למשל: Tenneco v. United States, 17 Ct. Cl. 345, 350 (1989); Ammex v. Unites States, 56 Fed. Cl. 1, 12 (2003); Rudden& Bishop, "Gritz and Quellmehl: Pass It On", 6 Eur.L.Rev. 243, 246). זאת ועוד: גם אם ניתן לקבוע כי הוכחת תמחור בשוק תחרותי מהווה הוכחה כי חלק מן המס גולגל ואילו חלקו האחר נספג על ידי הנישום, תלויה ועומדת השאלה אם ניתן להורות על השבה חלקית של אותו הסכום שלא גולגל בלבד וכיצד יוכח שיעורו של סכום זה.ב
בנסיבות המקרה, אין אני נדרש להכריע ברובן של סוגיות לא פשוטות אלו ואבקש להשאירן בצריך עיון לעת מצוא. הצדדים לערעורים שבפנינו הסכימו בפני הערכאה הראשונה כי אם יוכח כי חלק מסכום המס גולגל לקונים וחלק אחר לא, ניתן יהיה לזכות את הנישום באופן יחסי לאותו החלק אשר לגביו הוכח כי לא גולגל לקונה (עמ' 19 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). על יסוד הסכמה זו, הרי שגם אם אקבל את הנחתו של בית המשפט המחוזי לפיה עצם הוכחת תמחור תחרותי מהווה ראיה לאי גלגול של חלק מסכום המס על כתפי הקונים – וממילא ספיגתו על ידי הנישום – ומבלי להכריע בכך – ברי כי בכך אין די ומוטלת על הנישום החובה להוכיח כדבעי מהו שיעורו של חלק זה. ההנחה הכלכלית כי מס אינו מגולגל במלואו לקונה אין בה די כדי להוכיח את שיעור המס שלא גולגל וממילא את שיעור ההשבה. משקבע המחוקק בסעיף 6(2) לחוק מיסים עקיפים כי תנאי להשבה הוא הוכחה של הנישום התובע כי "היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם", היתה צריכה קמור להוכיח עניין זה בראיות ולא היה די במדיניות המחירים שלה לשם כך. אף בית המשפט המחוזי לא יכול היה להעריך עניין זה על דרך האומדן כפי שעשה. משמעות הדבר היא כי קמור לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה על פי סעיף 6(2) לחוק מיסים עקיפים וממילא אין היא זכאית להשבת הסכומים שנגבו ביתר. כך, לגבי כלי הרכב, בין ששילמה המס תחת מחאה ובין אם לאו . כך גם לגבי החלפים, לגביהם נקבע שלא הוכח כלל כי חלק משיעור המס נספג על ידי קמור." (ההדגשה שלי – י.ל)
99. בענייננו, התובעת לא טרחה להוכיח מדיניות מחירים, ואף לא הוכיחה את המחירים שבהם מכרה את הטובין המיובאים. אמנם, הוצגו חשבוניות מכירה של טובין, אלא שמדובר בחשבוניות של סיטרין (החברה האחות) ולא של התובעת עצמה.
מכאן, שבהתאם להלכה שנפסקה בפרשות "טמפו" ו"קמור" התובעת לא עמדה בנטל הוכחה כלשהו, ולפיו לא "גלגלה" את החבות במס אל לקוחותיה. בהתאם, השבת המס לידיה, ככל שהיה לכך מקום, היתה גורמת להתעשרות לא מוצדקת של התובעת על חשבון לקוחותיה.
100. כאמור לעיל, לטענת התובעת, ישנם שני טעמים שבעטיים לגישתה ה יא עומדת בתנאי חוק מיסים עקיפים. האחד הוא , כי היא דיווחה דיווחי אמת על עסקאותי ה; והשני הוא , כי פעלה בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלה .
101. כמפורט לעיל, קבעתי כי הדיווחים של התובעת אינם דיווחי אמת, וכי בפועל דיווחה על ערך טובין נמוך מהערך ששולם על ידה לספקים. עוד יש לומר בהקשר זה, כי התנאי בדבר דיווח אמת, איננו נכלל ב מסגרת התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק מיסים עקיפים, אשר יוצא מנקודת מוצא, ולפיו ייתכן הדבר כי הדיווח שנמסר הינו מלא ונכון , ועל אף האמור יש מקום שלא להורות על השבה.
אשר לתנאי בדבר ייעוץ משפטי אותו קיבלה התובעת, הרי שמעבר לעובדה שלא הוכח תוכנו של אותו ייעוץ משפטי, יש לומר כי תנאי זה איננו נכלל בתנאים הקבועים בסעיפים 3 ו-6 לחוק מיסים עקיפים. משידעה התובעת, כי בפי גובה המכס טענות ביחס למחיר המוצהר על ידה, הרי שגם אילו הסתמכה , על פי טענתה , על ייעוץ משפטי, הרי שהיא לא יכלה לעשות זאת בתום לב.
102. לכל אמור יש להוסיף, כי על פי הטענות שהעלתה התובעת כפי שיפורט מיד, היא כללה במחירי המכירה שלה את תוספת מיסי הייבוא ששולמו בהתאם לקביעת הנתבעת, ואסביר.
לגרסת התובעת, גם אילו היה מוכח כי גרסה זו היא אמת, ולא עלה בידי התובעת להוכיח זאת, היא רכשה לצורך ההמחשה ארטישוק במחיר של $520 לטון, והארטישוק נמכר על ידי חברת סיטרין במחירים שנעים בין 2,150 $ לטון ל-$2,300 (כעולה מנספח ה' לתצהירו של מר שבת ובהתאם לשער החליפין במועדים הרלוונטים). לגרסת התובעת, מיסי הייבוא עולים כדי 30% ממחירו של טון, והיות ו אין חולק, כי בהסכמה הועמד מחירו של טון על $2,200 דולר, אזי נגזר מכך כי מיסי הייבוא עומדים על כ-$660 לטון. מכאן, שעולה כי התובעת שילמה בגין טון ארטישוק סך של $1,180. על פני הדברים, עולה שמלוא מיסי הייבוא אותם דרש גובה המכס נכללו על כן במחיר המכירה, כאשר יש לזכור, שהתובעת לא טרחה כלל להביא ראיה ביחס לעלויות האחסנה ששולמו על ידה.
103. לבסוף יש לומר בעניין חוק מיסים עקיפים, כי גם אילו הייתי בוחן את הסוגייה בראי סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים, בהתאם לטענות הצדדים, היה מקום לקבוע שהתובעת איננה עומדת בתנאי הסעיף, אשר קובע שלושה תנאים מצטברים, ובהם התנאי שהמיסים הנוספים לא נכללו במחיר המכירה והתנאי ולפיו החייב במס לא ידע על קיומו של החסר.
104. בענייננו, כמפורט לעיל, קבעתי כי התובעת לא הוכיחה שמיסי הייבוא הנוספים לא נכללו במחירי המכירה, ודי בכך שלא מתקיים ב ה תנאי זה, כדי שלא תעמוד לה הגנת סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים. לכך יש להוסיף כי התובעת לא יכולה לטעון כלל שלא ידעה על קיומו של חסר מרגע שניתנו לה קביעות ולפיהן היא חייבת בתוספת מיסי ייבוא, ובגין קביעות אלה הוגשו על ידה התביעות דנן.
105. יצויין, כי בסעיף 4 לסיכומי הנתבעת נטען, שיש להורות על השבה מכוח הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, ורק לחילופין מכוח חוק מסים עקיפים.
דין הטענה להידחות. בפסה"ד בפרשת "טמפו" הנ"ל קבע בית המשפט העליון כך:
" במקרה דנן קבע המחוקק דין השבה מיוחד לקבוצה נתונה של סיטואציות עובדתיות, השונֶה מדין ההשבה הכללי הקבוע בחוק עשיית עושר. תכליתו של ההסדר שבחוק מסים עקיפים היא להוציא את המקרה ששולם בו מס עקיף ביתר מכלל המקרים שדין עשיית עושר הכללי חל עליהם ולהחיל עליו את ההסדר המיוחד שבחוק מסים עקיפים. עמד על כך בית-משפט זה בפרשה העוסקת בהשבת מס הכנסה ששולם ביתר (ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה נ' שחר – י.ל), שם נפסק כי הוראת סעיף 160 ל פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], העוסקת בהשבה כאמור, מוציאה את תחולת דיני עשיית עושר הכלליים...".
סוף דבר
106. התביעות בת"א 36599-09-16, ת"א 29527-10-16, ת"א 53594-12-16, ת"א 53310-02-17, ת"א 49807-03-17, ת"א 47663-04-17, ת"א 14902-08-17, ת"א 12313-09-17, ת"א 5291-10-17, ת"א 9552-12-17, ת"א 54903-01-18, ת"א 72084-07-18, נדחות .
התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסכום של 35,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, ויישא הפרשי הצמדה וריבית בחלוף מועד זה.

זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, ט' אלול תשע"ט, 09 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.

יהודה ליבליין, שופט