הדפסה

בית משפט השלום באשדוד ת"א 23162-03-15

בפני
כבוד ה שופטת עדי אייזדורפר

תובעת
שיראל לחזיאל
ע"י ב"כ עו"ד יגאל מזרחי

נגד

נתבעים
1. טל אייל
ע"י ב"כ עו"ד רסטי בזמן

2. צחי בן שבו – ניתן פסק דין
ע"י ב"כ עו"ד זיו מילר

פסק דין

רקע וטענות הצדדים
זוהי תביעה כספית לתשלום 363,900 ₪.

ברקע הדברים, עסק לממכר שווארמה, שניהלה בעבר התובעת בעיר אשקלון באמצעות תיק עוסק מורשה שפתחה על שמה ברשות המיסים ביום 01.08.2013 ( להלן: "העסק").

ביום 6.8.2013, מספר ימים לאחר שפחתה את תיק העוסק המורשה ברשויות המס, נחתם הסכם שכירות לצורך הפעלת העסק, בין התובעת לבין בעלי חנות ברחוב כצנלסון 13 באשקלון, כאשר תקופת השכירות נקבעה לשנה, עד ליום 01.08.2014.

לצורך הפעלת העסק אף רכשה התובעת מוניטין של עסק קיים בתחום, בשם ' פאשה', בתמורה לסך של 46,000 ₪ והחלה להפעיל את העסק.

בנוסף לכך, טוענת התובעת כי ביצעה רכישות שונות לצורך הפעלת העסק בסך כולל של 300,031 ₪, כפי שפורטו בסעיף 6 לכתב התביעה כגון ציוד למטבח, סוכך, עבודות שיפוץ וחשמל, מיזוג, כסאות ושולחנות וכיוצ"ב.

התובעת הייתה נשואה בעבר לאחד בשם אמיל, שהינו אחיו למחצה של הנתבע 1 ( להלן: "אמיל" ו- "הנתבע" בהתאמה). על פי כתב התביעה, בחודש יוני 2014 נאלצה התובעת לנוס על נפשה לבית הוריה, כתוצאה מהתנהגותו האלימה של אמיל כלפיה.

לטענתה, אז השתלט הנתבע על העסק, והחל להפעיל אותו בעצמו, תוך שימוש בחשבוניות שהופקו מן הקופה הרושמת, אשר הייתה רשומה על שם התובעת כעוסק מורשה, ותוך שהוא נמנע מלשלם את התשלומים הכרוכים בהפעלת העסק ובכלל זה תשלומי שכירות בסך 15,340 ₪, מים, ארנונה, חשמל, וכן צובר חובות ברשות המקומית וברשויות המס. מאחר שהתובעת הייתה השוכרת של המסעדה ואף בעלת העוסק המורשה שבמסגרתו נוהל העסק, נצברו חובות אלה על שמה. לטענתה, הנתבע אף ניסה להאריך את תקופת השכירות במקום העסק, אולם כשנודע לה הדבר, כתוצאה מפניית בעלי הנכס אליה, התנגדה לכך התובעת.

משהבינה התובעת כי כך פועל הנתבע, וכי נצברים חובות על שמה, פנתה אל הנתבע בדרישה שיחדל מלפעול כך. לטענתה, הלה נעתר לכך רק ביום 1.10.2014, ורק אז פתח עוסק מורשה חדש על שמו והעביר את הפעילות משמה של התובעת.

להשלמת התמונה, מציינת התובעת כי אמיל והנתבע הינם אנשי זרוע, אשר הטילו מורא עליה, ולכן חששה להתעמת עמם ובחרה לשלם חלק מועט מן החובות אשר נוצרו בעקבות התנהלות הנתבע.

כמפורט בכתב התביעה, בהמשך, פעל הנתבע במרמה ובתחבולה למכירת העסק לנתבע 2 בתמורה ל-200,000 ₪, כך שלמעשה נמכר ציוד שנרכש על ידי התובעת, לנתבע 2 והתמורה הועברה לידי הנתבע.

מכל אלה, עתרה התובעת לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בסך של 270,000 ₪ בגין הציוד וההשקעות בעסק, סך של 60,000 ₪ בגין המוניטין שנגזל ממנה, סך של 15,340 ₪ בגין שכירות ביחס לנתבע בלבד וכן סך של 190,541 ₪ ביחס לנתבע – עבור חוב לרשויות ( מע"מ, מס הכנסה, מים, ארנונה, שילוט, חשמל וגז).

כאן יצויין כי לאחר שמיעת הראיות, וטרם שמיעת הסיכומים, הגיעו התובעת והנתבע 2 להסכמה, כך שביום 12.11.18 הוגשה בקשה מוסכמת למחיקת התביעה כנגד הנתבע 2, ללא צו להוצאות, והסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין. משכך, פסק דין זה עניינו במישור היחסים שבין התובעת לנתבע בלבד.

הנתבע טען מנגד כי רכש את העסק כדין, שילם את מחיר השוק ואף מעבר לכך. לשיטתו, הסכום ששולם על ידי התובעת בעת רכישת העסק על ידה, בסך של 46,000 ₪ כולל מע"מ, כלל את הציוד והמוניטין שרכשה התובעת, תוך שציין כי טרם רכישת העסק על ידי התובעת ואמיל, כבר נוהל במקום עסק לממכר שווארמה.

מאחר ואמיל נקלע לקשיים כלכליים במסגרת עסקיו השונים, נרשם העסק על שם התובעת, אשר היתה אשתו של אמיל במועד הרלבנטי, אולם למעשה, התובעת מעולם לא ניהלה בפועל את העסק, לא היתה מעורבת בשיפוצו או ברכישת הציוד. מה גם, שכאמור, מדובר היה ברכישת עסק פעיל לממכר שווארמה, ולכן ממילא לא התעורר צורך בשיפוץ או ברכישת ציוד, בעת שהתובעת ואמיל רכשו את המקום.

בכתב ההגנה מפרט הנתבע כי אמיל רכש בית עסק נוסף לצורך הפעלת דוכן שווארמה נוסף , אשר נרכש כמבנה ריק, בשכונת אפרידר באשקלון. לטענתו, השיפוץ שבוצע, כמו גם הרכישות וההשקעות הנוספות הנטענות בכתב התביעה, כרוכים כולם בבית עסק זה, ולא בשווארמה ברחוב כצנלסון 13. כך גם עולה מן הקבלות שצירפה התובעת עצמה לכתב התביעה, בהן צויין כי הציוד סופק לאפרידר ( בית עסק זה באפרידר לא נפתח מעולם, משום שנהרס על ידי המשטרה כתוצאה מבנייה בלתי חוקית).

הנתבע טוען כי בית העסק נשוא התביעה נוהל על ידי אמיל והתובעת במשך תקופה מסויימת, תוך שבני הזוג צוברים חובות לספקים, לרשויות וכן חוב שכירות, עד אשר לא יכלו עוד בני הזוג, התובעת ואמיל, לפרוע את החובות שנוצרו.

מוסיף וטוען הנתבע, כי אמיל והתובעת נטלו כספים רבים מהנתבע ומבני משפחה נוספים, התחתנו בחתונה מפוארת, חיו ברמת חיים גבוהה ורכשו תכשיטים יקרים. אמיל והתובעת אף בנו בית מפואר, והכל תוך יצירת חובות עתק לספקים ולבני משפחה, וביניהם הנתבע.

על פי כתב ההגנה מטעמו של הנתבע, במחצית השנייה של שנת 2014 עלו יחסיהם של אמיל והתובעת על שרטון והם נפרדו. כתוצאה מכך ביקשה התובעת להתנער מבית העסק, פנתה לבעלי הנכס והודיעה כי הסכם השכירות תם. בתמיכה לטענה זו מפנה הנתבע לנספח 1 לכתב ההגנה, מכתבה של התובעת מיום 16.09.2014, מופנה לזיו אלי - בעל הנכס, במסגרתו מודיעה התובעת לנ"ל כי הסכם השכירות הסתיים ביום 06.08.2014 והיא איננה מעוניינת בהארכת הסכם השכירות, ומשיבה את הנכס לשליטתו של בעל הנכס ( להלן: "נספח 1" ).

על רקע זה, פנו התובעת ואמיל לנתבע על מנת שיסכים לקבל על עצמו את העסק, תוך קיזוז סך של 55,000 ₪ מחובם כלפיו. לאחר שכנועים הסכים הנתבע לעשות כן. משכך, פנה הנתבע לבעלים של הנכס, התקשר עימו ביום 2.10.14 בהסכם שכירות – נספח 2 לכתב ההגנה, והחל להפעיל את העסק. אולם אז גם התברר לו כי אמיל והתובעת הותירו אחריהם חובות רבים שהקשו על הפעלת העסק, והוא נדרש לשלם חובות לספקים וכן לעובדים שעבדו אצל התובעת ואמיל, ושכרם לא שולם. כמו כן, שילם חוב בגין גז ושירותי טלפון.

חוב מרכזי נוסף שהותירו אחריהם התובעת ואמיל היה בסך של 200,000 ₪ לספק הבשר, והנתבע נאלץ לשלם לו 50,000 ₪ על מנת שימשיך ויספק בשר.

לאחר מספר חודשים שבהם הפעיל הנתבע את העסק, בהיותו בעל עסק בתחום מכירת רכבים, ולא מתחום המזון והמסעדנות, ביקש הנתבע למכור את העסק מאחר ולא היו לו הזמן והידע הנדרשים לשם הפעלת העסק. משכך, נוצר קשר עם הנתבע 2, ולאחר משא ומתן, מכר הנתבע את העסק לנתבע 2 בתמורה ל-200,000 ₪, כאשר סכום זה כלל את המוניטין, הציוד, המלאי וזכות השכירות של העסק. לטענת הנתבע, אין כל ממש בטענות התובעת לפיהן מכר לנתבע 2 ציוד ומוניטין אשר אינם בבעלותו, ואף אין ממש בטענות כי צבר חובות על שם התובעת בתקופה בה הפעיל את בית העסק.

דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את מכלול עדויות הצדדים, באתי לכלל מסקנה חד משמעית לפיה לא עלה בידי התובעת לעמוד בנטל המוטל עליה להוכיח תביעתה כפי שיפורט להלן.

התובעת טוענת כי נאלצה לנוס על נפשה מפני אמיל, בעלה האלים, בחודש יוני 2014. משמע, עד למועד זה לא יכולה להישמע מפיה כל טענה כנגד הנתבע, שכן עד אז היא ו/או אמיל ניהלו את העסק.
בהמשך, אין מחלוקת כי הסכם השכירות בין הנתבע לבין בעל הנכס נחתם ביום 2.10.2014, ובמועד זה אף פתח הנתבע תיק במע"מ על שמו לצורך ניהול העסק, כפי שמציינת התובעת עצמה בסעיף 9 לכתב התביעה.

אם כן, טענות התובעת מתייחסות לתקופה קצרה וקצובה, בת 4 חודשים, מחודש יוני 2014 ועד חודש ספטמבר 2014 ( כולל), במהלכה, כך נטען על ידי התובעת, נצברו החובות נשוא התביעה (התובעת אישרה דברים אלה בעדותה בעמוד 16, שורות 5-6 ושורות 15-16 ).

גם אם אקבל את טענת התובעת כי הנתבע השתלט על העסק בניגוד לרצונה, והפעיל אותו מחודש יוני 2014, יש לקבוע כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל על כתפיה להוכיח את הצטברות החובות המפורטים בכתב התביעה בתקופה זו.

כך אישרה התובעת כי איננה יכולה לציין את סכום הארנונה המתייחס לתקופה זו והפנתה בעניין זה לעיריית אשקלון ( עמוד 16, שורות 19-32). בכל הכבוד, בכך אין די ויש לקבוע כי התובעת לא השכילה להוכיח את החוב בגין הרכיב הכספי הזה.

התובעת אישרה כי האסמכתאות שצירפה לכתב התביעה במטרה להוכיח את הציוד וההשקעות שבוצעו בעסק מתייחסות, רובן ככולן, לעסק באפרידר כאשר על חלקן מצוין "אפרידר" ברחל בתך הקטנה, ועל חלקן כלל לא מצוין לאן הופנו ( עמוד 17, שורה 8 ואילך). בכל הכבוד, אין בידי לקבל את הטענה כי נספחים ה1, ה2, ה3, ה5 לכתב התביעה, וכן מסמכים נוספים אליהם היפנה ב"כ התובעת בסיכומיו, מתייחסים דווקא לבית העסק נשוא התביעה, שכן בניגוד למסמכים המציינים במפורש ' אפרידר' או ' כצנלסון', במסמכים אלה לא צויין דבר אשר יכול להעיד על היעד של הציוד או העבודה אליהם הם מתייחסים, והדבר רובץ לחובת התובעת.

המסמכים היחידים מהם עולה קשר לעסק נשוא כתב התביעה הינם אחת הקבלות בנספח ו' לכתב התביעה בסך 1880 ₪ ונספח יב לכתב התביעה בסך 3700 ₪ ובסך 13,500 ₪, בלבד, שעה שבכתב התביעה טענה התובעת כי השקעתה בנכס נשוא כתב התביעה עמדה על סך של 300,031 ₪ (סעיף 6 לכתב התביעה).

אלא שדווקא העובדה כי התובעת התייחסה למכלול הקבלות בכתב תביעתה ככאלה השייכות לעסק נשוא כתב התביעה, מבלי שגילתה כי במועד רכישת העסק נרכש על ידה ועל ידי אמיל עסק נוסף מאותו סוג, ומבלי שציינה כי למעשה העסק ברחוב כצנלסון נרכש כעסק פעיל לממכר שווארמה, וממילא לא הצריך השקעה רבה, וודאי לא ' הקמה מאפס', רובצת לחובתה, ומעלה תמיהה באשר לתום הלב העומד בבסיס טענות אלה, בדבר ביצוע השקעות ושיפוצים בעסק.

משכך, יש לקבוע כי טענות התובעת בדבר השקעות ורכישות שביצעה בקשר לעסק נשוא כתב התביעה לא הוכחו כלל ועיקר.

אשר לחוב המע"מ - בתמיכה לטענה ביחס לחוב זה צורף נספח ט"ו1 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת, מצב חשבון מפקיד שומה על שם התובעת. אולם עיון בו מעלה כי מדובר בסיכום שנת 2013 , תקופה, אשר כפי שפורט לעיל, אין מחלוקת לגביה, כי הנתבע כלל לא היה פעיל בעסק.

כך גם נספח ט"ו2 לכתב התביעה, גם הוא מסמך מרשויות המס. אלא שגם בו מצויין כי הוא מתייחס לתקופה שעד יום 31.08.2014 , ויוזכר כי אין מחלוקת שעד למועד זה היה הסכם שכירות בתוקף בין התובעת לבין הבעלים של הנכס.

ועוד. התובעת טענה כי נאלצה לשלם חוב חשמל ביחס לתקופה שבה פעל הנתבע בעסק על שמה, וזאת לאחר שהושג הסכם פשרה בינה לבין חברת החשמל, אשר הגישה כנגדה תביעה בבית משפט השלום בראשל"צ, בגין החוב (ת"ת 14023-08-15, נספח י"ז1 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת). אלא ש למרבה הפליאה, כתב התביעה, ממנו ניתן היה להסיק לאיזו תקופה מתייחס החוב בגינו בוצע התשלום, לא צורף, וגם עניין זה רובץ לחובת התובעת.

עינינו הרואות, כי כל טענות התובעת ביחס לרכיבים הכספיים השונים שפורטו בכתב התביעה, נטענו בעלמא, ללא כל אסמכתא, והאסמכתאות שצורפו אינן מתייחסות לעסק נשוא כתב התביעה, או לתקופה הרלבנטית. התובעת עצמה הודתה במסגרת חקירתה הנגדית כי איננה יכולה לפרט את התקופות אליהן מתייחסים החיובים הללו, והאסמכתאות שהציגה מתייחסות לנכסים אחרים ו/או לתקופות אחרות שבהן אין מחלוקת שהנתבע 1 לא פעל בנכס (כמפורט בסעיפים 12-13 לעיל וכן עמ' 18 שורה 7-30).

יתרה מכך, בחינת הטענות כפי שפורטו לעיל, נעשתה מתוך הנחה כי יש ממש בטענת התובעת לפיה הנתבע השתלט על העסק עוד בחודש יוני 2014. אלא שגם הנחה זו איננה מבוססת כלל ועיקר, ולמעשה, מן המסמכים המצויים בתיק בית המשפט עולה כי גרסת הנתבע, לפיה החל להפעיל את העסק, לבקשת התובעת ואמיל ובהסכמת בעל הנכס, רק בחודש אוקטובר 2014 , מבוססת יותר, ומשתלבת במסמכים:

כך, הסכם השכירות שנחתם בין הנתבע לבין בעלי הנכס, נספח 2 לכתב ההגנה, נושא תאריך 2.10.2014. כאן יצויין כי לדידי, העובדה שבהסכם השכירות צויין ב"והואיל" השלישי כדלקמן:
"והואיל וביום חתימת הסכם זה, המושכר מוחזק, ללא הסכמה מצד המשכיר בידי מר אמיל לחזיאל... והוא מי שהיה בעלה של השוכרת שיראל לחזיאל..."

דווקא מעידה הן על תום ליבו של הנתבע, אשר מצא לנכון לשקף בהסכם השכירות את מצב הדברים כפי שהוא, והן על העובדה כי המשכיר עצמו מאשר כי מי שהחזיק בנכס עד ליום 2.10.14, מועד חתימת הסכם השכירות בין הנתבע לבעלי הנכס, הוא אמיל, ולא הנתבע. מכל מקום, היכולת לקבוע ממצאים על יסוד הסכם שכירות זה בכלל, וסעיף זה בפרט, מוגבלת ביותר, שכן ב"כ הצדדים לא חקרו את הצדדים על כך, ואף המשכיר לא הובא לעדות.

גם נספח 1 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע - מכתבה של התובעת אל בעל הנכס מיום 16.09.2014 - תומך בטענות הנתבע ביחס למועד שבו החל להפעיל את העסק, שכן עולה ממנו כי בחודש ספטמבר 2014 פנתה התובעת לבעלים של הנכס והביעה התנגדות לבקשתו של אמיל להמשיך את הסכם השכירות. במכתב זה כותבת התובעת:
"1. הובא לידיעתי, כי מר אמיל לחזיאל, מי שהיה בעלי פנה אליכם בשמי להאריך חוזה השכירות הנ"ל.
2. אציין באופן מפורש, כי אמיל עשה זאת שלא על דעתי ללא רשותי."

אם הייתה התובעת סבורה במועד זה כי בשלב זה מופעל העסק באמצעות הנתבע, אשר לשיטתה השתלט עליו עוד קודם לכן, מדוע לא ציינה זאת במכתבה זה? במכתב זה מציינת התובעת כי מי שפועל ופעל במקום הוא אמיל, והוא זה שמנסה "להשתלט" על הנכס. מכל מקום, גם מכאן ניתן להסיק כי באותו המועד לא פעל הנתבע במקום.

העובדה שהתובעת פנתה לבעלי הנכס בחודש ספטמבר 2014 וביקשה להפסיק את השכירות ואת פעילותו של אמיל במקום, משתלבת היטב גם בגרסת הנתבע, אשר טוען כי באותו פרק זמן פנו אליו התובעת ואמיל שייקח על עצמו את העסק, תמורת קיזוז חלק מחובותיהם כלפיו, ולאחר ששכנעו אותו לעשות כן, חתם על הסכם שכירות עם בעל הנכס בתחילת אוקטובר 2014.

אמנם, כטענות ב"כ התובעת בסיכומיו, יתכן ויש מקום לתמיהה, הכיצד זה לא עלה בידי הנתבע להציג אסמכתאות ביחס לטענותיו בדבר תשלומים שביצע לספקים ועובדים על חשבון חובות שהותירו אחריהם התובעת ואמיל בעסק , וכן קבלות וחשבוניות בגין הרכישה ומכירת העסק לידי הנתבעת 2. אולם נראה כי אין בכך כדי לסייע לתובעת, אשר נטל ההוכחה רובץ לפתחה, ולמעשה, בעניינה ניתן לומר כי "הפוסל במומו פוסל", שכן היא עצמה לא השכילה להציג מסמכים ותמיכה לטענותיה ביחס לרכיבים הכספיים השונים להם טענה במסגרת כתב תביעתה. משכך, ומשלא עמדה התובעת בנטל הרובץ על כתפיה, להוכיח את רכיבי תביעתה, בהתאם לרף הנדרש בהליך האזרחי, הנני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום, ט' טבת תשע"ט, 17 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.