הדפסה

בית משפט השלום באשדוד ת"א 12178-09-16

בפני
כבוד ה שופטת רוני סלע

תובע
י.מ.
ע"י ב"כ י' סמוגורה, עו"ד א' סמוגורה

נגד

נתבעים
1.קוקה סיפ SIF
2.סופר פרץ
ע"י ב"כ עו"ד י' עוז, עו"ד ח' נקש

פסק דין

זוהי תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת עבודה בתאריך 22.8.13 (להלן: " התאונה").

רקע

התובע, יליד 5.11.1995, נפגע במהלך עבודתו אצל הנתבעים בחופש הגדול בעת שהיה כבן 17 ו- 9 חודשים, עת נפצע בידו השמאלית, תוך שנגרם לו חתך בעורק הראשי בשורש כף היד.

התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה, ולתובע נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 13.33% מיום 1.2.14 (לאחר הפעלת תקנה 15 בשליש).

כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת רפואית מטעמו. לנוכח הפערים בין חוות הדעת אשר הוגשו מטעם הצדדים, מונה מטעם בית המשפט מומחה בתחום האורתופדי, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בגובה 10% בגין הפרעה תפקודית ביד שמאל, וכן 10% נכות צמיתה בגין צלקת רגישה באזור היד.

במסגרת דיוני ההוכחות שהתקיימו בתיק, העידו התובע, אמו, הנתבע 2 ובנו - מר בן סופר (להלן: "בן"), וכן נחקר המומחה על חוות דעתו.

הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות, הן באשר לשיעור הנזק. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לאחריות הנתבעים, וככל שזו תוטל, בשאלת האשם התורם שיש לייחס לתובע, כמו גם בשיעור הנכות התפקודית שנותרה כתוצאה מהתאונה.

עיקר טענות הצדדים באשר לנסיבות התאונה ואחריות הנתבעים

התובע הועסק על ידי הנתבעים עובר לתאונה בעסק לפרסום על גבי שלטים. אין מחלוקת כי במהלך עבודתו של התובע אצל הנתבעים, נגרם לתובע חתך בשורש כף יד ימין.

התובע תיאר את נסיבות התאונה בתצהיר עדותו הראשית. לגרסת התובע, ביום האירוע פגש את בן שהיה ממונה עליו בעת התאונה, והחל לעבוד עמו על התקנת שלט. במסגרת העבודה נדרש על ידי בן להתקין תאורה לאורך השלט בהפרש של 5-10 ס"מ. מאחר ולא סופק לו כל אמצעי מדידה לשם התקנת התאורה במרווחים שנדרשו, על מנת לבצע את העבודה כנדרש, נטל התובע פטיש וחתיכת קרמיקה שהייתה פזורה על הרצפה באותה העת, הניח את הקרמיקה על חומה, אחז בה בידו השמאלית, ובידו הימנית הכה בפטיש על מנת לשבור את הקרמיקה במידה שתתאים למרווחים בשלט, ותשמש לו כמעין סרגל מדידה. הקרמיקה שנשברה חדרה לשורש כף ידו השמאלית, ידו הדומיננטית, וקרעה את העורק הראשי.

לטענת התובע בתצהירו, את שבירת הקרמיקה ביצע בנוכחות בן, שראה מה הוא עושה, ולא עצר אותו. עוד הצהיר התובע, כי לא סופקו לו כפפות הגנה או אמצעי הגנה כלשהם, והדגיש כי היה קטין וחסר כל ניסיון מעשי בעבודה זו.

התובע טוען כי נסיבות התאונה נתמכות גם בטופס התביעה לביטוח הלאומי עליו חתמו הנתבעים (נ/2.6 עמ' 61 למוצגי התובע), המהווה הודאת בעל דין לענין נכונות הפרטים הרשומים בה.

התובע טוען כי יש להחיל בעניינו את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", וכי הנטל על הנתבעים להוכיח שלא התרשלו. בעת התאונה היה התובע קטין חסר ניסיון, שנאלץ לבצע את העבודה בתנאי בטיחות מסוכנים, ללא שסופקו לו כפפות, סרגל מדידה והדרכות, ועל פי הפסיקה מוטלת על המעביד החובה לספק כלי עבודה מתאימים לביצוע העבודה ולפקח כי העבודה נעשית בצורה בטוחה וזהירה, בפרט כשמדובר בעובד חסר ניסיון. התובע טען גם כי הנתבעים לא ביטחו עצמם לאירועים מסוג זה, אף על פי שהיו חייבים כמעבידים, וכן לא דיווחו על קרות התאונה למשרד העבודה על מנת למנוע חקירה בזמן אמת.

הנתבעים מצדם טוענים כי אינם יודעים כיצד וממה נחתך התובע, וכי עדותו מהווה עדות יחידה של בעל דין.

הנתבע 2 טען בתצהירו כי ברשותו עסק לפרסום על בסיס שלטים, ומלבדו עובד בעסק גם בנו - בן, אשר עובד בעסק כבר שנים רבות ויש לו את הנסיון והידע בהתקנת שלטים. התובע החל לעבוד כשבוע לפני התאונה, וביום הארוע נדרש התובע לקבע פס תאורה בשלט מסוים באמצעות ברגים ומברגה, במרווח של 10 ס"מ בין בורג לבורג, שהיא עבודה פשוטה ולא מסוכנת. העבודה בוצעה על גג מבנה באזור התעשייה בנתיבות, בו שוכן גם עסקו של הנתבע 2. עוד הצהיר הנתבע 2 כי לא נכח בעת האירוע, אך זמן קצר לפני שארע הוא היה בחנות, וזכור לו שבן והתובע יצאו מהחנות להתקנה עם כפפות וכלי עבודה.

בן העיד בתצהירו כי כאשר הוא יוצא לבצע עבודה, הוא תמיד לוקח איתו כפפות בארגז כלים, ואת כל הכלים הנדרשים לביצוע עבודה, וכך גם היה ביום האירוע. לפני תחילת העבודה נתן לתובע כפפות ומטר, מברגה, וברגים והסביר לתובע בדיוק איך להתקין את פס התאורה באמצעות ברגים במרווח של 10 ס"מ מבורג לבורג, לפי מדידה שיבצע עם המטר. למרות הנחיותיו, ובניגוד להן, החליט התובע על דעת עצמו ובאופן רשלני ובלתי צפוי, שלא לעשות שימוש במטר, וניסה לטענתו לשבור באמצעות פטיש קרמיקה שהיתה מונחת במקום כדי להכין מעין שבלונה למדידת המרווחים שבין הברגים, כפי הנראה כדי להקל על עצמו בעבודה, ולחסוך את הצורך למדוד כל פעם במטר את המידה. בן הדגיש העיד בתצהירו כי כשהאירוע ארע הוא היה בפינה אחרת של המבנה בו בוצעה העבודה ולא היה ליד התובע, וכי התובע לא שאל, לא התייעץ ולא קיבל את אישורו או את אישורו של אביו הנתבע 2 להכין את כלי המדידה המאולתר. לו היה עושה כן התובע, הארוע היה נמנע שכן הוא או אביו היו אוסרים על התובע לשבור את הקרמיקה ומורים לו לעשות שימוש במטר בלבד. עוד טענו הנתבעים, כי טענת התובע שהכה בפטיש עם יד ימין, אף על פי שידו השמאלית היא הדומיננטית, היא טענה תמוהה.

באשר לטענת התובע לגבי חתימת המעביד על טופס ההודעה על תאונה, הנתבע 2 העיד כי מי שחתום על הטופס האמור היא אשתו, ולא הוא, והיא ניזונה מהגרסה שמסר לה התובע, ומשום שהמסמך הוגש שלא באמצעות עורכו, אין לקבלו כראיה.

הנתבעים טוענים כי ככל ובית המשפט יקבל את גרסת התובע לתאונה, בנסיבות העניין אין להטיל עליהם אחריות בגין מעשיו של התובע, אשר היו בלתי ניתנים לצפייה מראש, נעשו ללא ידיעתו של בן, ובניגוד להנחיות שניתנו לתובע ותוך סטיה גסה וקיצונית מהוראות העבודה, השוללת את חבות המעסיק.

דיון והכרעה

נסיבות התאונה

ראשית ייאמר, כי אינני מקבלת טענת התובע לפיה חל בענייננו הכלל "הדבר מדבר בעדו' המעביר את נטל ההוכחה לנתבעים. כפי שפורט לעיל, התובע מסר גרסה עובדתית מפורטת באשר לנסיבות התאונה, ופירט את האחריות המיוחסת לנתבעים, ולפיכך אינו יכול לטעון כי אינו יודע איך התרחשה התאונה ומהן הנסיבות שגרמו לה, שהוא התנאי הבסיס להחלת הכלל האמור.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את כלל הראיות בתיק, מצאתי לקבל את גרסתו של התובע באשר לנסיבות קרות התאונה.

התובע נשאל בחקירתו הנגדית ארוכות באשר לנסיבות התאונה. כפי שיתואר להלן, התובע העיד כי כלי העבודה שהביא עמו בן היו מברג, מברגה ופטיש (עמ' 13, שו' 30-25), ושלל נחרצות את טענת בן לפיה בן הביא עמו למקום גם מטר. התובע שב והסביר כי לא ביקש מבן מטר שכן סבר שאם בן היה רוצה מידה מדויקת היה דואג לציידו במטר, הוא לא ידע אם הוא זקוק לכפפות, וחשב שאין זה ממקומו להעלות בפני מעסיקו דרישות.

בשל חשיבות הדברים, תובא עדות התובע בעניין זה כלשונה:

"ש. בן אומר שהוא הביא עימו כלים לעבודה וגם מטר, תסכים איתי שהוא הביא את הכלים בארגז כלים?
ת. לא.
ש. בוודאות?
ת. בוודאות.
ש. אם בן אומר שהוא הביא גם מטר יכול להיות שבן זוכר ואולי אתה לא זוכר?
ת. לא יכול להיות כי אם בן היה מביא מטר הייתי משתמש במטר ולא הייתי שובר בכלל, איזה בן אדם הגיוני יעשה דבר כזה?
ש. ללא קשר לשאלה אם היה מטר או לא, תסכים איתי שבאמצעות מטר, אילו היה, ניתן היה לבצע את המדידה כדי להתקין את פס התאורה נכון?
ת. נכון.
ש. בשום מקום לא ציינת וגם לא בתצהירך, שביקשת מבן שיביא לך כלי מדידה, נכון?
ת. נכון.
ש. יכולת לבקש?
ת. אין לי את הזכות לבוא ולבקש מהמעסיק כלים.
ש. אני מדבר על מטר?
ת. כל דבר בעולם.
ש. למה אין לך זכות?
ת. כי אני סה"כ עובד ואם הבן אדם היה רוצה לפי מידה מדויקת בדיוק הוא היה מביא לי.
ש. אז מה אתה אומר, שהוא לא ררצה שהמדידה תהיה מדויקת?
ת. אם הוא היה רוצה שהמדידה תהיה מדויקת הוא היה מביא לי מטר אבל הוא אמר לי לפי העין תעשה ככה וככה פלוס מינוס כמובן.
ש. אני רוצה להבין, בן בהנחיות שלו אמר לך "תשמע איציק אני רוצה שבין בורג לבורג תעשה בעין פחות או יותר בין 5-10 מטר ותריץ ברגים?"?
ת. הוא אמר לי תעשה פלוס מינוס, אז לקחתי את המידה ככה, ועשיתי.
ש. הוא אמר לך שהוא רוצה מרחק אחיד או שאמר בין 5-10 ס"מ בין בורג לבורג?
ת. הוא ביקש ממני בעין בערך פלוס מינוס 5-10, תעשה ככה (מסמן עם היד מרחק) לקחתי את זה בעין הלכתי לקרמיקה ואמרתי שאני אעשה סרגל כאילו.
ש. אז אם הוא לא אמר לך לעשות מידה אחידה וזהה בין בורג לבורג יכול להיות שזה בכלל לא היה חשוב לו אם מרחק אחד יהיה 5 ס"מ ואחד 6 ושוב 5? למה עשית את זה שבלונה? מי ביקש ממך אם הוא אמר לך בערך?
ת. אתה עובד ועובד צריך לבוא ולתת מעצמו, הוא ביקש ככה אז באתי ועשיתי לו ככה, כמו שהוא ביקש.
ש. הוא ביקש לעשות בערך, ואתה כעובד רצית להגדיל ראש ולעשות בדיוק, נכון?
ת. אז הייתי יכול לשים אחד בפינה ואחד בפינה ולסיים. הוא אמר לי פלוס מינוס.
ש. אתה רשמת בתצהיר שהוא אמר לך בין 5-10 ס"מ ואתה הבהרת עכשיו בעדות שהוא אפילו לא ביקש ממך לעשות על המילימטר אבל אתה ביקשת להגדיל ראש, שזה בסדר מעובד, ואמרת אני אעשה את זה שבלונה מקרמיקה שיהיה מדויק?
ת. הוא ביקש בין 5-10, יותר מזה הוא לא ביקש וגם לא פחות מזה. פלוס מינוס המידות שזכור לי.
ש. אז אני חוזר על השאלה, זה לא שהוא אמר לך שאתה רוצה שהמרחיק יהיה בדיוק 6 ס"מ וזהה מבורג לבורג, אלא הוא אמר תעשה פלוס מינוס בערך 5-10 ס"מ. ?
ת. 5 ס"מ ואחר כך 10 ס"מ, בין בורג לבורג. בין 5 ל 10 ס"מ פלוס מינוס הוא ביקש, שאני אשים פס לד. זהו, זה מה שהוא ביקש, אני לקחתי שבלונה ועשיתי. ...פלוס מינוס בין 5 ס"מ ל- 10 ס"מ כל מרווח.
ש. סיכמנו שלמרות שיכולת לבקש מטר או כל כלי מדידה ולא עשית את זה נכון?
ת. אני מסביר שאני לא יכול לבוא ולהגיד לבעל הבית מה להביא לי, הוא יכול היה לקחת עוד 10 עובדים כמוני. אני לא במקום של לבוא ולבקש דרישות מבעל הבית.
ש. אם היה מדובר בעובד שהמעסיק שלו אמר לו "אני רוצה שתרים לי 50 שקי מלט לקומה שניה" אם אז הייתי חוקר אותך ואומר לך למה לא ביקשת מהמעסיק שיביא מנוף התשובה שלך הייתה מתקבלת. אני שואל על מטר. אתה לא יכול לבקש מטר מהמעסיק? זו לא דרישה היסטרית.
ת. אין לי את הזכות לבוא ולבקש מטר או דברים מבעל הבית.
ש. אתה טוען גם שלא סיפקו לך כפפות נכון?
ת. נכון.
ש. גם כפפות לא ביקשת נכון ?
ת. נכון כי אני לא יודע אם צריך שם כפפות או לא צריך.
ש. אבל רגע לפני שהתחלת לעבוד ידעת מה אתה הולך לעשות ואז כבר יכולת לבקש כפפות נכון?
ת. אין לי את הזכות לבוא ולבקש.
ש. בתאונה היית בערך 3 חודשים לפני גיל 18, זה גיל שאנשים לקראת גיוס, לוחמים, יש להם רישיון נהיגה, זאת אומרת שזה גיל שבו בם אדם קיבל כבר בגרות. אתה יודע שקרמיקה יכולה לחתוך נכון?
ת. לא ידעתי באיזה כמות שהיא חדה.
ש. אתה לא בא מרקע של נער שישב כל היום מול מחשב, אתה יודע וידעת שקרמיקה יכולה לחתוך נכון?
ת. כן.
ש. ולמרות שידעת את זה לא עלה בראשך לבקש כפפות כי מדובר בעיסוק עם פטיש, קרמיקה, לא חשבת על זה?
ת. לא."
(עמ' 14, שו' 1 – עמ' 16, שו' 11; הדגשים בקו אינם במקור).

בהמשך חקירתו הדגים התובע כיצד ארעה התאונה: לדבריו הקרמיקה היתה בחלקה על החומה וחלקה בולט החוצה מהחומה, יד שמאל היתה מונחת מעל הקרמיקה על החומה ותפסה בחלק של הקרמיקה שהיה מונח על החומה, והכה בפטיש בידו הימנית. לשאלה מדוע הכה בקרמיקה עם יד ימין שעה שיד שמאל היא הדומיננטית אצלו, השיב כי הפטיש לא שוקל הרבה והוא היה זקוק לכוח על מנת לאחוז את הקרמיקה ביד שמאל (עמ' 17, שו' 15-2).

התובע אישר בחקירתו כי בעת התאונה היה עם הגב לבן, וכי לא הודיע לבן שהוא עומד לשבור את הקרמיקה (עמ' 19, שו' 9-7, עמ' 22, שו' 25-23), אם כי לדבריו אורכו הכולל של הגג היה כ- 15 מ', בן ראה איפה בדיוק הוא עומד ומה הוא עושה, והגב שלו לא הסתיר את כל האזור (עמ' 19, שו' 15-7, עמ' 20, שו' 20 – עמ' 21, שו' 1, עמ' 22, שו' 22-19, 28-27).

כעולה מתצהירו של הנתבע 2, הוא לא נכח במקום בעת התאונה (ס' 6 סיפא לתצהיר), ולא ידע להעיד מידיעה אישית מה ארע בתאונה, כך שכל עדותו בעניין נסיבות התאונה היא בגדר עדות מפי השמועה. הנתבע 2 העיד בתצהירו כי זמן קצר לפני שקרתה התאונה היה בחנות, וזכור לו שהתובע ובן יצאו מהחנות להתקנה עם כפפות וכלי עבודה (שם). בחקירתו אמר הנתבע 2 בעניין זה:

"עד כמה שאני זוכר הבחור [בן-ר.ס.] היה בחנות בא לקחת כמה דברים וגם הילד [התובע-ר.ס.] אם אני לא טועה ולקחו כפפות ומטרים, כמה כלי עבודה כדי לעבוד שם.
אתה יודע לומר מהם כלי העבודה שהם לקחו איתם ובאיזה אופן ?
כפפות, מטר מברגה אולי. אני לא זוכר אם ביד או בשקית זה היה לפני כמה שנים. אני לא זוכר."
(עמ' 66, שו' 32-31; עמ' 67, שו' 4-2).

נוכח האמור לעיל, למול עדותו של התובע באשר לנסיבות התאונה, עומדת רק עדותו של בן. במהלך חקירתו של בן נתגלו פרכות מסוימות בגרסתו. בן אישר בחקירתו כי מקום ההתקנה נמצא במרחק של כ- 6-5 הליכה מחנותו של הנתבע 2 כך שהאמור בסעיף 7 סיפא לתצהירו אינו מדויק (עמ' 67, שו' 25-20). עוד אישר, כי בניגוד לנטען בכתב ההגנה, הוא לא עזב את מקום ההתקנה, אלא היה בפינה אחרת של הגג בו בוצעה העבודה (עמ' 68, שו' 11). מחקירתו של בן עלה גם כי לא זכר אם יצא מחנותו של אביו הנתבע 2 למקום ההתקנה, כנטען על ידו בסעיף 7 לתצהירו, או אם פגש את התובע במקום ההתקנה (עמ' 70, שו' 25-18). יתר על כן, בחקירתו העיד בן כי כלי העבודה כבר היו במקום ההתקנה כמה ימים קודם לתאונה, לאחר שהביא אותם לשם כמה ימים לפני, ואישר שביום התאונה לא היה צורך בהבאת כלים נוספים (עמ' 70, שו' 26 – עמ' 71, שו' 17; עמ' 73, שו' 18-15). דברים אלו עומדים בסתירה לגרסתו של בן והנתבע 2, לפיה ביום התאונה יצאו התובע ובן מחנותו של הנתבע 2 כשהם מצוידים גם במטר ובכפפות.

באשר לתאונה עצמה, העיד בן בחקירתו כי ביקש מהתובע להבריג את פסי התאורה במרחקים של 10 ס"מ. כשנשאל האם יש חשיבות לדיוק במידה השיב: "אם זה 10.5 לא יפריע לי אבל כן זה צריך להיות מדויק כי זה צריך להתחלק לאורך כל השטח" (עמ' 71, שו' 29). דברים אלו עולים בקנה אחד עם גרסת התובע, לפיה בן הצביע על סדר גודל של מידה שצריכה להיות בין בורג לבורג, ולא הייתה חשיבות קרדינלית למידה עצמה.

בן אישר בחקירתו כי אמר לתובע מה לעשות, ומיד אחר כך הלך לפינה השנייה של הגג (עמ' 71, שו' 31-30). ואולם בהמשך שינה בן גרסתו ואמר את הדברים הבאים:

ש: אתה אומר לבחור בן 17 ומשהו תעשה לי עבודה מסוימת ואתה אומר שצריכה להיות מדויקת שזה הגיוני ואתה לא נשאר לידו לפחות לראות שלפחות הוא עושה את הפעם פעמיים ראשונות לראות ?
ת. מי אמר לך שלא נשארתי? נשארתי פעם פעמיים לראות איך הוא עושה זה 2 דקות.
ש: ומה שהוא עשה מבחינתך כנראה היה בסדר כי אחרי זה אחרי 2 ד' אמרת שעזבת כי אם משהו לא היה בסדר היית אומר לו ?
ת. כן הגיוני.
ש: בזמן הזה שאתה לידו, נניח הוא עשה 2 מקטעים?
ת. בערך, הגיוני.
ש: בזמן שהוא עושה את שני המקטעים האלה הוא היה עם כפפות או בלי?
ת. כן. אני חושב. אני לא זוכר.
ש: אם הוא היה בלי כפפות אני מניח שאתה כמעביד היית אומר לו אדוני על תמשיך את העבודה לפני שאתה שם עליך כפפות?
ת. אני לא זוכר.
ש: בזמן הזה שאנחנו מדברים עליו הוא עבד מטר או שהוא עבד עם השבלונה של הקרמיקה?
ת. הוא עבד עם מטר. אז איך מדד?
ש: אם אתה טוען שבשלב הזה הוא כבר עבד עם מטר איך יכול להיות שהוא שובר קרמיקה בשביל לעשות שבלונה כדי שיהיה לו את המרווח הזה המדויק אם היה לו מטר?
ת. בוא אשאל אותך שאלה, אם הוא לקח את הקרמיקה כמו שאתה טוען איך הוא מדד אותה 10 ס"מ וחתך אותה בלי מטר.
ש: אני אומר לך שאת הקרמיקה הוא שבר לידך הראית לו את המידה הרצויה ובהתאם לזה הוא עבד?
ת. הוא משקר.
ש: כלומר מה שאתה אומר שאדם שנותנים לו מטר יעדיף לעבוד יותר קשה, לחפש לו איזה קרמיקה לשבור אותה עם פטיש וכל המעשה הזה כשיש לו למעשה מטר לידו, זו הגרסה שלך?
ת. לא. הגרסה שלי יותר נכון, לא הגיוני אי אפשר לשבור קרמיקה מדויק עם פטיש.
ש: אם אתה בחור צעיר בן 18 או פחות, אני המעביד שלך אני טוען שאני נותן לך מטר כדי שתעשה לי עבודה לא משנה אם המידה 10 או 20 ס"מ. האם אתה תעדיף לחפש לך קרמיקה באיזה שהוא מקום לשבור אותה למידה שנראית לך נכונה עם פטיש וכל זה אם היו נותנים לך מטר זה נראה לך סביר ?
ת. אני לא מבין את השאלה שלך, אתה מנסה לעוות את הגרסה שלי?
לשאלת ביהמ"ש :
ש: נשאלת שאלה ברורה, אם נתנו מטר למה לשבור את הקרמיקה?
ת. מאיפה אני יודע, תשאלו אותו."
(עמ' 72, שו' 1 – עמ' 73, שו' 2).

כעולה מעדות התובע שפורטה לעיל, התובע מסר גרסה עקבית ומלאה באשר לנסיבות התאונה. התרשמתי כי עדותו של התובע באשר לנסיבות התאונה היתה כנה ואותנטית, גם כאשר היה בתשובותיו כדי לעמוד לו לכאורה לרועץ: כך למשל, הודה התובע שלא אמר לבן שהוא עומד לשבור את הקרמיקה בטרם עשה כן; הודה שעמד כשגבו מופנה לבן בעת שבירת הקרמיקה, ואישר שהיה מודע לכך שהוא עלול להיחתך מהקרמיקה.

מבין שתי הגרסאות של הצדדים, מצאתי להעדיף וליתן אמון בגרסת התובע, שהעיד שלא ניתן לו מטר לצורך ביצוע העבודה, גרסה שאף עולה בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר. לו היה בידי התובע מטר, כנטען על ידי הנתבעים, אך הגיוני הוא שהיה קל יותר לתובע למדוד את המרווחים על גבי השלט עם המטר, מאשר לטרוח ולהכין סרגל מאולתר מחתיכת חרסינה שאותה שבר התובע. אין זה סביר כי התובע יטרח לחפש לו דרך ליצור מעין סרגל מדידה חלופי, לו היה בידו אמצעי מדידה פשוט כדוגמת מטר. זאת בפרט שעה שהתובע עצמו אף הודה, כאמור, בחקירתו, שהיה מודע לסיכון הכרוך בכך. כפי שהובא לעיל, בן נשאל על כך בחקירתו, ומסר תשובה מתחמקת, ולא ידע ליתן תשובה מניחה את הדעת מדוע היה על התובע להכין את השבלונה מהקרמיקה, לו היה בידו מטר, כנטען על ידי בן. התובע סיפק הסבר לשאלה מדוע לא ביקש מבן שיספק לו מטר, וניתן לקבל הסבר זה שעה שמדובר במי שהיה קטין בעת התאונה, ועבד אצל הנתבעים בעבודה זמנית, אותה החל רק כשבוע קודם לכן.

לא נעלמה מעיני התהייה שהעלו הנתבעים - כיצד היה בידי התובע להכין שבלונה מדויקת ללא שניתן בידו מטר, ואולם גם לכך ניתנה תשובה על ידי התובע, שאמר שבן לא נקב במידה מדויקת אלא "פלוס מינוס 10-5 ס"מ", וסימן לו בידיו את המרחק בין הברגים.

אני מקבלת אפוא את גרסת התובע באשר לנסיבות התאונה, ובכלל זה כי לא סופק לו אמצעי מדידה לשם ביצוע העבודה, ואף לא סופקו לו כפפות על ידי הנתבעים. בהקשר זה יוער כי על פי הפסיקה אמנם בעת קבלת עדות בעל דין יחידה, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1970, מצווה בית המשפט על זהירות יתרה בטרם אימוצה, ואולם ניתן לקבלה אם יינתן טעם ונימוק על שום מה נכון בית המשפט להסתפק בעדות זו (ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733 (1992); ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77 (1995) ).

אחריות הנתבעים לתאונה

אין צורך להכביר מילים בדבר חובת הזהירות המושגית והקונקרטית החלה על מעבידים. בפסיקה הוטלה על המעביד חובה רחבה לספק לעובד סביבת עבודה בטוחה ולהעביר נהלי עבודה ברורים לשם כך, לספק אמצעי מיגון וכלי עבודה מתאימים ולפקח ולוודא על ביצוע מלוא ההנחיות (ראו למשל: ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993); ע"א 5425/97‏ עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ''ד נג(3) 172) (1999)). בפסיקה נקבע כי המעסיק אף אינו רשאי להניח כי העובדים ינקטו ביוזמתם אמצעים למניעת סיכונים, אף כשהמעשה הרשלני בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785) (1982)). כן נקבע, כי יש להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988)).

על המעביד לנקוט גם באמצעי בטיחות על פי תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997, וכן למסור לעובד מידע בדבר הסיכונים הקיימים במקום העבודה ולהעביר הדרכה בדבר מניעת סיכונים והתמגנות, על פי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים), תשנ"ט–1999. למען שלמות התמונה יוער, כי אין מדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון העלול להיווצר בעבודה ( ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 348 (1993)).

דומה שאין חולק כי הנתבעים חבים בחובת זהירות מושגית כלפי התובע למניעת סיכונים הנובעים מעבודתו. במסגרת חובה זו, היה על הנתבעים לספק לתובע ציוד מתאים לצורך ביצוע העבודה, לרבות כלי עבודה ואמצעי מיגון, להסביר לו באופן מדויק מה הוא נדרש לבצע, ולבדוק ולפקח שזו מבוצעת על ידו כשורה ובאופן בטיחותי. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בענייננו בעובד צעיר בימים, קטין, שהחל עבודתו אצל הנתבעים רק כשבוע קודם לכן.

לאור נסיבות התאונה כמפורט לעיל, אני סבורה כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע. לשיטת הנתבעים כפי שתוארה בתצהיריהם של הנתבע 2 ובן, התובע נדרש לקבע פס תאורה בשלט מסוים באמצעות ברגים ומברגה, במרווחים של 10 ס"מ מבורג לבורג. כפי שנקבע לעיל, לא קיבלתי גרסת הנתבעים שסופק לתובע מטר לצורך ביצוע עבודתו, ומצאתי לקבל גרסת התובע לפיה בן הצביע בפניו על סדר הגודל של המרחק שצריך להיות בין בורג לבורג. הנתבעים התרשלו בכך שלא סיפקו בידי התובע אמצעי מדידה, והיה עליהם לצפות כי התובע, שנדרש לחבר את הברגים במרווחים קבועים, יידרש לאמצעי עזר לצורך ביצוע העבודה, ובהיעדרו של מטר או אמת מידה כלשהי ינסה למצוא פתרון מאולתר לשם כך. מדובר בסיכון שהוא בגדר הסביר, ואיני מקבלת טענת הנתבעים כי מעשיו של התובע מהווים סטייה קיצונית מהוראות העבודה באופן השולל אחריותם לתאונה. בנסיבות אלו אף ניתן היה למנוע הנזק באמצעי זול ופשוט בדמות אספקת סרגל, מטר, או אמצעי מדידה אחר באמצעותו יוכל התובע לוודא כי נשמרים על ידו מרווחים קבועים בין בורג לבורג.

יתר על כן, מלבד חובת הנתבעים לספק לתובע כלי עבודה מתאימים וכפפות, ולהדריכו כיצד לבצע את העבודה באופן נכון ובטיחותי ומבלי להשתמש לשם כך באמצעים מאולתרים, על הנתבעים היה לפקח באופן הדוק אחר עבודתו של התובע ולוודא כי זו מתבצעת בצורה נכונה ובטיחותית, בפרט לאור גילו והעדר ניסיונו של התובע. לו היו הנתבעים דואגים לפקח כיאות על עבודתו של התובע, ברי כי התאונה היתה נמנעת, ומשלא עשו כן, התרשלו.

בהקשר זה יודגש, כי בן אמר בתחילה בחקירתו שלאחר שהסביר לתובע מה לעשות, הלך לפינה אחרת בגג הבניין. בן אמנם שינה לאחר מכן את גרסתו, ואמר שנשאר לראות "פעם פעמיים" איך מבצע התובע את העבודה, אולם גם לשיטתו היה זאת למשך שתי דקות בלבד. אלא שבכך אין די. חובתו של המעסיק אינה מסתכמת בפיקוח רגעי במשך שתי דקות, ודאי לא בנסיבות התיק דנן, עת עסקינן בעובד שהוא קטין, שהחל לעבוד כשבוע עובר לתאונה, ואינו מנוסה בעבודה אותה התבקש לבצע.

לכל אלו יש להוסיף כי על הנתבעים היה לצפות כי התובע ינסה לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר, ובהיותו צעיר וחסר ניסיון יכול וינקוט בפעולות שיעמידוהו בסיכון על מנת לבצע הנדרש ממנו, וכי יתקשה לדעת מהו הפתרון האופטימלי, או לדרוש מהנתבעים לספק לו ציוד או אמצעי מיגון.

לאור האמור, יוער כי גם אם הייתי מוצאת שבמקום התאונה היה אמצעי מדידה של מטר, כטענת הנתבעת, לא היה בכך כדי לשלול את אחריות הנתבעים לתאונה, שכן הנתבעים לא פיקחו באופן ראוי על אופן ביצוע העבודה על ידי התובע ועל שימוש בכלי העבודה המתאים על ידו, ולא הקפידו על נהלי עבודה ברורים, תוך נקיטת אמצעי זהירות נדרשים. יודגש כי לצורך הכנת אותה שבלונה מאולתרת זז התובע ממקומו, נטל אריח קרמיקה שהיה מוטל על הרצפה, והביאו לגדר שהיתה בסמוך, שעליה ניסה לשבור את האריח. אין מדובר בפעולה שבוצעה בשבריר שניה כשהתובע רוכן על השלט עליו עבד, כך שלו היה בן מפקח באופן ראוי על עבודת התובע, היה מבחין בנקל במעשי התובע ויכול לברר עמו פשר הדברים מבעוד מועד, טרם קרות התאונה.

עוד יצוין, כי עדותו של התובע כי נטל את אריח הקרמיקה מהרצפה, עליה היו פזורים מספר אריחים, לא נסתרה, כך שעלול היה להיות בסביבת העבודה משום סיכון, שאף הוא חייב את הנתבעים לנהוג במשנה זהירות ופיקוח על התובע. בן לא זכר אם התובע עבד עם כפפות, ואני מקבלת גרסת התובע כי לא ניתנו בידו כפפות טרם ביצוע העבודה, ואף בכך לא מילאו הנתבעים חובתם דייה.

לנוכח כל המקובץ, אני קובעת כי הנתבעים נושאים באחריות לתאונה נשוא התביעה.

אשם תורם

לטענת הנתבעים, בנסיבות המקרה יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 100%, ולחילופין, אשם בשיעור מכריע להתרחשות התאונה.

התובע מצדו טוען כי אין מקום להטלת אשם תורם כלשהו, בשים לב לכך שלא ניתנו לו כלי עבודה מתאימים לביצוע העבודה, ובפרט כאשר מדובר בקטין חסר ניסיון.

בדיקת קיומו של אשם תורם דורשת מבחן כפול: במסגרת המבחן האובייקטיבי, יש לבחון האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ובמסגרת מבחן מידת האשמה, נשקלים זה מול זה מעשי הרשלנות של שני הצדדים. חלוקת האשמה תיעשה על פי מבחן האשמה המוסרית, בדרך של השוואת מעשי הרשלנות כאמור. מבחן זה אינו עניין שבמדע מדויק והוא כולל בתוכו את הצודק והנכון בעיני בית המשפט בנסיבות המקרה (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 125) (1982) (להלן: "פס"ד ועקנין"); ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' ברכה מגד, לח(4) 070 (1984); ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח גולובין (פורסם בנבו) (15.4.2012), פסקה ל' עמ' 15 בפסק דינו של השופט רובינשטיין).
   
בהתחשב באי השוויון ביחסי הכוחות בין העובד והמעביד, מקובל בתאונות עבודה לאמץ את מבחן האשמה המוסרית. כך, נפסק בע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (פורסם בנבו, 10.3.09):
"הלכה היא, כי: "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 603604, השופט ד' לוין). ... מסיבות אלה, "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (וההפניות שם).
ראו גם: ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (פורסם בנבו) (27.12.10); (ע"א 4446/06 רוברט וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי - חיפה (פורסם בנבו) (23.12.09).

עם השנים, פוחתת הנטייה לייחס אשם תורם לעובד, תוך מתן משקל למיומנותו, מימד ההפתעה במפגע ויכולתו שלו למנוע את התאונה (ראו למשל: ע"א 417/81 מלון רמדה נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72; ע"א 655/80 מפעלי קירור הצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592; ע"א 1958/97 שטרית נ' רשות הנמלים (פורסם בנבו) (21.3.1999)).
כך, נקבע בפסיקה כי "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת... עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להשמר לנפשו, הייתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים" (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 424 (1988), והאסמכתאות שם).

יחד עם זאת, בית המשפט העליון הכיר בכך שבמקרים המתאימים יוטל אשם תורם על העובד:
"ועדיין נשאלת השאלה, עד היכן מגעת אחריות המעביד כאשר עובדו – עקב תנאי העבודה הלקויים – יוצא לאלתר. נראה לי שהתשובה תימצא על דרך הסבירות וניסיון החיים. כלומר, יש לשקול את הסיכון 'האוטונומי' שנטל על עצמו העובד באלתורו, מול האלטרנטיבה של אי-ביצוע העבודה בתנאי העבודה הנתונים. נראה לי שאם האלתור כרוך בסיכון רב ובלתי סביר, למשל, טיפוס בחבל או אקרובטיקה מסוכנת, כי אז ייתכן מאוד שהמעביד לא ייחשב כאחראי לאלתורו של העובד, אם משום שהמעביד לא צריך היה לצפות פעולה חריגה ומסוכנת כזו ואם משום שתרומת הרשלנות של העובד תגיע לשיעור מלא. לעומת זאת, אם האלתור אינו כרוך בסיכון מיוחד ועובד סביר היה נוקט אותו, כי אז יש לראות אלתור כזה בגדר הצפיות של המעביד. בענייננו, משמצא המשיב שלוח המתכת אינו יציב בריתוך, אך טבעי הוא שיצא בעצה אחת עם העובד הבכיר שעמו – למצוא קרש לייצוב הלוח. בעצם החיפוש אחר הקרש אין משום סיכון מיוחד, ואלתור כזה צריך להיות בגדר הצפיות של המעביד."
(ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' דרעי, פ"ד נ(3) 433, 436).

הפסיקה הכירה בכך שרמת הזהירות הנדרשת מהעובד עצמו מושפעת גם מגילו של הנפגע, כאשר האחריות של הקטין כלפי עצמו הינה נגזרת של כושר השיפוט המוגבל של ילד ממוצע בגילו של הניזוק. הרשלנות התורמת המיוחסת לו תושפע אפוא ממבחן צפיות אובייקטיבי של יכולת ההבנה של הסיכונים הטמונים בפעולותיו של ילד "סביר" בן גילו של התובע (ת"א (מחוזי חיפה) 1326/98 שאול נ' ש.ניר הצפון (1991) בע"מ (פורסם בנבו (24.07.2007), והאסמכתאות שם).

בנסיבות המקרה בענייננו מצאתי כי האחריות המכרעת לקרות התאונה מונחת לפתחם של הנתבעים, מעסיקיו של התובע, שהיה קטין חסר ניסיון בעת התאונה, שלא סיפקו לו כאמור כלי עבודה מתאים לביצוע העבודה ואף לא אמצעי הגנה, לא הדריכו אותו כיצד לעבוד נכון תוך שמירה על בטיחות בעבודה ולא פיקחו כיאות על עבודתו.

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהתאונה ארעה בעת שהתובע החליט על דעת עצמו ליצור מעין סרגל מדידה מאולתר בדרך של חיתוך אריח קרמיקה אותו מצא בקרבת מקום. מדובר ביוזמה של התובע בניסיון לבצע משימה שלא נדרשה במסגרת העבודה ובפעולה שהינה חיצונית ונפרדת לעבודת הברגת התאורה אותה נדרש התובע לבצע, אשר נועדה לייצר עבורו כלי למדידת המרחק שבין הברגים אותם היה עליו להבריג. התובע היה אמנם קטין בעת התאונה, ואולם מדובר בקטין על סף הבגירות, בן 17 ו- 9 חודשים, וכל בר דעת, גם בגילו בעת התאונה, אמור היה לדעת כי חיתוך מאולתר של אריח קרמיקה באמצעות פטיש, כפי שעשה, תוך שהוא אוחז ביד אחת שאינה ידו הדומיננטית את הפטיש, ובידו השניה אוחז את האריח עליו הוא מכה, כרוך בסיכון לא מבוטל להתנפצות לא מבוקרת של האריח, וכתוצאה מכך לפציעתו. התובע אישר בחקירתו כי ידע שהקרמיקה יכולה לחתוך, וגם כי אף על פי כן לא חשב לבקש כפפות (עמ' 16, שו' 11-6). התובע גם אישר שלא יידע את בן שהוא עומד לשבור את הקרמיקה בטרם עשה כן (עמ' 22, שו' 25). התובע יכול היה בנקל לבקש מבן מטר או סרגל למדידה, או לשאול אותו כיצד עליו למדוד את המרחק שבין הברגים, טרם שבחר להכין את השבלונה על דרך חיתוך אריח הקרמיקה על דעת עצמו בלבד. בכך נהג התובע באופז פזיז וללא מחשבה יתרה בנוגע לתוצאות חיתוך אריח הקרמיקה והסיכון הכרוך בכך.

בשקלול כל אלו, אני קובעת כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 15%.

שאלת הנזק
הנכות הרפואית

בעקבות התאונה נפגע התובע בידו השמאלית. ממקום התאונה פונה לבית חולים סורוקה, שם נבדק ואובחן כסובל מחתך וקרע בעצב שורש כף ידו השמאלית. תחת הרדמה כללית ביצע ביום 24.8.13 ניתוח לתיקון הגיד. לאחר 4 ימי אשפוז שוחרר לביתו ולהמשך טיפול וריפוי בעיסוק. בהמשך טופל בסדרת פיזיותרפיה ובתכנית ריפוי ועיסוק ממושכת. בביקורת כירורגיית יד מיום 31.12.14, לנוכח ממצאים שעלו באולטרסאונד אשר הדגימו נוירומה וחוסר המשכיות עצב מיום 25.11.14, הועלתה אפשרות של שחזור העצב עם שתל עצב מהרגל. בביקור מומחה נוירולוגיה מיום 19.10.15 נמצאה צלקת בשורש כף יד שמאל עם רגישות במישוש, כוח גס שמור, ירידת תחושת כאב באצבעות 1-4 בכף יד שמאל ו-PHALEN חיובי משמאל.

התובע צרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית של ד"ר יחזקאל טיטיון, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר העריך את נכותו המשוקללת של התובע בשיעור של 30% בגין פגיעה עצבית מדיאנית ביד שמאל בהתאם לסעיף 31(4)(ג') לתקנות המל"ל ו-5% נכות צמיתה בגין צלקת ניתוחית רגישה מאוד בהתאם לסעיף 75(1)(א'-ב').

מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר יעקב פעילן, מומחה לאורתופדיה וכירורג יד, אשר העריך את נכותו של התובע בשיעור של 10% בגין תחושה ירודה קלה לפי פיזור עצב מדיאני שמאלי בהתאם לסעיף 31(4)(א)2 לתקנות המל"ל, וכן ב-5% נכות צמיתה בגין הצלקת.

ד"ר שי לוריא אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי (להלן: "המומחה"), סקר בחוות דעתו את מצבו של התובע ואת פרטי המקרה, וציין כי מצא צלקת וולרית רוחבית עדינה באורך כולל של כ-5 ס"מ לרוחב הכפלים של שורש כף היד משמאל, בלט/נפיחות מקורבת לצלקת, וכן רגישות ניכרת מעל מרכז הצלקת מעל מסלול העצב המדיאני. טווחי תנועה אקטיביים מלאים. בבדיקה נוירווסקולרית גפיים עליונות, מצא המומחה תחושה שמורה בפיזור אולנרי אך ירודה בפיזור רדיאלי ומדיאני, וכן אטרופיה בינונית של שרירים תנרים בבסיס אגודל שמאל. המומחה תיאר את בדיקות העזר שעמדו בפניו: בדיקת מוליכות עצבית שהדגימה פגיעה מדיאנית קשה מאוד; בדיקת אולטראסאונד של אמה מרוחקת שמאל שהדגימה נוירומה באורך עד 22 מ"מ של עצב ה- mcdian, מעל הנוירומה בעצב בעובי 0.28 ס"מ הודגם gap באורך כ-9 מ"מ בין הנוירומה לבין קטע דיסטלי של העצב; ובדיקת מוליכות עצבית שהדגימה פגיעה מלאה בעצב מדיאני. בפרק הסיכום, ציין המומחה כי בבדיקתו נמצאה הפרעה כמעט מלאה בתפקוד הנמוך של העצב המדיאני, אך תפקוד טוב של הגידים שתוקנו, תנועת אצבעות ושורש כף היד. עוד מצא המומחה נפיחות מקורבת לצלקת ורגישות ניכרת מעל מסלול העצב בגובה הצלקת. המומחה ציין כי בבדיקת מוליכות עצבית ובבדיקת האולטרסאונד בהן עיין, הודגם תיקון כושל של העצב המדיאני בגובה החתך. כן מצא המומחה לציין כי על פי הרישום שעמד בפניו, לא קיימת עדות לתלונות שמקורן באמה זו לפני התאונה, קיים תיעוד לגבי פציעות קלות ביד לפני התאונה שבנדון, אך ללא עדות לבעיה משמעותית או מתמשכת.

לפיכך, ולנוכח החומר שעמד בפניו, העריך המומחה את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 10% בגין הפרעה תפקודית ביד שמאל (דומיננטית) לפי סעיף 31(4) לתקנות המל"ל. המומחה הסביר בחוות דעתו כי הגדרות המל"ל אינן מתייחסות לגובה הפגיעה, אלא לפגיעה הכוללת את תפקוד הגידים המקורבים של האמה בלבד, ומשכך ולנוכח הפגיעה הניכרת בתפקוד היד, יש מקום להגדיר את סעיף (ב) להפרעה תפקודית המקנה 10% נכות צמיתה, וסעיף (א) המגדיר הפרעה בתחושה בלבד לא כולל את הפגיעה בתנועה ותפקוד האגודל. כמו כן, קבע המומחה 10% נכות צמיתה בגין צלקת רגישה בהתאם לסעיף 75(1)(א) לתקנות המל"ל, אשר להערכתו ללא התערבות ניתוחית, ואף ולמרות התערבות שכזו, לא צפויה להשתפר.

עוד ציין המומחה בחוות דעתו כי לא הוצג בפניו תיעוד הנוגע לחופשת מחלה לאחר התאונה, אולם סביר כי בעקבות התאונה שהה התובע בתקופת אי כושר מוחלט למשך 3 חודשים, וכן באי כושר חלקי למשך 3 חודשים נוספים.

המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו על ידי הצדדים, ולא מצא לנכון לשנות מהקביעות שבחוות דעתו.

באשר לשורש כף היד, המומחה אישר בעדותו כי טווחי התנועה של שורשי שתי כפות הידיים הם תקינים, והבהיר כי מגבלתו של התובע הינה מבחינת חולשה, כשישנה הפרעה בתחושה מדיאלית, כולל את כל האמצעות של פיזור זה (פרוט', עמ' 75, שו' 26-15; עמ' 76, שו' 6-4). עוד הבהיר המומחה כי בדיקת החולשה היא אובייקטיבית, ויהיה לנבדק קשה להציג מצג אחר ממה שעולה בבדיקה. מבחינת הכוח, בודקים בהתאם למה שמצפים מבחור צעיר ובדירוג של קצב התנועה (עמ' 77, 78).

כפי שיפורט להלן בפרק הנכות התפקודית, הנתבעים הציגו בפני המומחה תמונות מעמוד הפייסבוק של התובע, בהן הוא נראה מתאמן בחדר כושר במתח, מרים משקולות ועוטה כפפות, אולם המומחה לא חזר בו מהערכת המגבלות, הרגישות והנכות שקבע לתובע. המומחה הטעים כי "במקרה הספציפי הזה יש פה בעיה אובייקטיבית שיש לה משמעויות ברורות לגמרי. לכן זה שהאיש מתלונן חלק אולי הוא מגזים וחלק הוא אומר נכון וזה מחוץ לעובדה שיש פה דברים ספציפיים שהם מקלים עליי להעריך את מידת הנכות בלי שהוא יספר לי שום דבר." (עמ' 83, שו' 5-3). המומחה שב והבהיר כי לתובע פגיעה בעצב, שלה משמעויות ספציפיות, ובנוסף קיים גוש באזור הצלקת עם רגישות וכאב (עמ' 87, שו' 26-16). עוד הסביר המומחה, כי יש להבחין בין היכולת של התובע לאגרף את ידו, שכן הוא יכול להפעיל כח, לבין המגבלה שנותרה לו בכך שאין לו תחושה בקצות האצבעות ועל כן הוא יכול להפיל חפצים מהידיים, משום שאין לו הערכה נכונה כמה כוח להפעיל על מנת להחזיק את החפץ (עמ' 89, שו' 24-9). גם לאחר שנאמר למומחה שהתובע אישר שעשה שימוש בנשק בשירותו הצבאי והשתמש בידו על מנת לפתוח נצרה, אמר המומחה כי הדבר לא מעלה לו כלל תהיות באשר לנכות שנקבעה, "אין פה ויכוח לגבי מה שקרה לעצב. אין משהו אחר שמעצבב את קצות האצבעות", והבהיר כי סעיף הליקוי בו השתמש הוא ספציפי לפגיעה הספציפית לתפקוד העצב (עמ' 91, שו' 27-23).

המומחה הבהיר כשנחקר על ידי ב"כ התובע, כי הפגיעה בעצב המדיאני יכולה להיות בכמה גבהים ובהתאם לה נגרמת הפגיעה בתפקוד, וכאשר מדובר בפגיעה דיסטלית, מרוחקת, רק חלק מהתפקוד של העצב נפגע, כשאצל התובע לא נפגעו חלק מהתפקודים שכן הפגיעה מרוחקת, ולכן גם לפי התקנות הישנות, נכותו של התובע אינה תואמת ל-40% אלא ל-10%, כפי שקבע בחוות דעתו (עמ' 96-94).

המומחה העיד עוד כי האופציה הניתוחית אשר הוצעה לתובע על מנת לשחרר הידבקויות סביב העצב, אינה רלוונטית, ונדמה שהוצעה טרם נראה צילום האולטרסאונד, אשר הדגים מלבד הנוירומה ניתוק מלא של העצב. לדברי המומחה, הניתוח שהוצע לתובע בבית חולים ברזילי לשחזור העצב יותר רלוונטי, אולם מדובר בניתוח גדול יותר שדורש לקחת שתל עצב מהרגל, דבר שעלול להותיר הפרעה בתחושה בקרסול, עם סיכויי הצלחה בינוניים, כך שניתן לקבל מדוע התובע יסרב לכך (עמ' 90, שו' 25-10).

באשר לצלקת, השיב המומחה כי אבחנת רגישות מסתמכת גם על התגובה של הנבדק שיכול להציג מצג מסוים ולא אובייקטיבי. עוד אישר המומחה כי אם התובע לא היה מתלונן על רגישות או כאב באזור הצלקת, יתכן והיה קובע נכות פחותה יותר, אולם ציין כי לתובע יש מתחת לצלקת מקום רגיש, גוש עצב גדול שנקרא נוירומה, ואין זה מפתיע שבנקודה זו הוא סובל מכאבים (עמ' 83). כמו כן, הוסיף בהמשך עדותו כי הוא לוקח בחשבון את המיקום של הרגישות ואת התלונות, בהתאמה לממצאים של האולטרסאונד (עמ' 92).

התובע ביקש בסיכומיו לקבוע כי נותרה לו נכות רפואית גבוהה יותר מכפי שקבע המומחה, וזאת לנוכח הפגיעה הקשה בעצב המדיאנוס ולכך שהמומחה קבע את הנכות עפ"י התקנות בעת הבדיקה ולא לפי התקנות בעת התאונה. התובע הפנה לפסיקה לפיה לטענתו בפגיעה זהה לזו שלו, נקבעו נכויות בשיעור של 40%, וההסבר של המומחה הנוגע לגובה הפגיעה העצבית אינו חלק מהקריטריונים המוזכרים בתקנות. לפיכך ביקש התובע להעמיד נכותו הרפואית בגובה 20%.

הנתבעים טענו מנגד בסיכומיהם, כי מחקירת המומחה עלה שכל טווחי התנועה של התובע תקינים לחלוטין ואין לתובע הגבלה בתנועה. כן טענו הנתבעים כי המומחה אישר בחקירתו שהאבחנה של הפגימה בכף היד כמו גם רגישות הצלקת תלויה בשיתוף הפעולה של הנבדק, וכן מממצאי הבדיקה שביצע התובע מיום 16.11.14 (נ/ 147 למוצגי הנתבעים) עלה כי לתובע אין חולשה או תחושה ירודה, והכל תקין אצלו. עוד הוסיפו הנתבעים כי שתי ועדות מטעם המל"ל וגם המומחה מטעמם אבחנו ירידה בתחושה בלבד ללא כל פגיעה בכח הגס או חולשה ולכן קבעו 10% נכות רפואית. באשר לצלקת, הנתבעים ביקשו לקבוע כי זו לא רגישה ולכל היותר אסתטית, וכן שני המומחים מטעם הצדדים קבעו בגינה 5% נכות בלבד, ויש לקבוע כי זוהי הנכות לכל היותר.

הלכה ידועה היא, שאף על פי שחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט אינה מחייבת את בית המשפט, האחרון לא יסטה מקביעותיו של המומחה הרפואי, אלא בהתקיים נסיבות המצדיקות סטייה כזו. ככלל, לא יסטה בית המשפט מחוות דעת המומחה מטעמו בהעדר נימוקים משכנעים וראיות המצדיקות זאת (ראו למשל: ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ (פורסם בנבו, 28.3.2007; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא (פורסם בנבו) (4.2.02)).

בענייננו, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין נכותו הרפואית של התובע, עיינתי בחוות דעת המומחה והתרשמתי מהסבריו בעדותו, אני סבורה כי הנכות הרפואית שקבע המומחה, שאישר בחקירתו כי המדובר בפגיעה עצבית קשה בעצב המדיאני, תואמת ומשקפת את מצבו של התובע, וכי הקריטריונים המשמעותיים בהערכת הנכות בפגיעה כזו הם מידת הפגיעה בעצב וגובה הפגיעה בעצב. בנסיבות אלו, מצאתי כי לא קמה בענייננו הצדקה לסטות מקביעות המומחה באשר לנכותו של התובע.
יוער, כי המומחה מטעם הנתבעים קבע אף הוא נכות אורתופדית בשיעור זהה של 10%.

גם באשר לצלקת, לא מצאתי כי ישנן נסיבות המצדיקות סטייה מקביעתו של המומחה באשר לשיעור הנכות הרפואית בגינה. המומחה הבהיר שאין סתירה בין הנכות שקבע לכך שיתכן והתובע עונד שעון ביד שמאל, או לפעילויות שמבצע התובע, לרבות הוצאת רישיון נהיגה למשאית, והדגיש כי במקום שהעצב פגוע יש גוש, וכי הוא התאמץ לבודד בחוות דעתו את הנכות (עמ' 87). המומחה עומת עם העובדה שוועדות המל"ל ומומחה הנתבעים לא קבעו לתובע נכות בגין צלקת מכאיבה, והשיב כי לקח בחשבון את המיקום של הרגישות ואת העובדה שהתלונה חורת על עצמה, ואת ממצאי האולטרסאונד (עמ' 88). במאמר מוסגר יצוין כי ממילא השאלה המרכזית המשליכה על גובה הפיצוי הינה השפעת הצלקת על נכותו התפקודית והגריעה מכושר השתכרותו של התובע, וכפי שיפורט להלן, לא מצאתי להעמידה על שיעור נכותו הרפואית בגין הצלקת; ומשעה שאין עסקינן בתביעה המתנהלת לפי חוק הפלת"ד, אף הפיצוי בגין כאב וסבל אינו נגזרת ישירה ובלעדית של שיעור הנכות הרפואית.

אף לא מצאתי כי יש מקום בענייננו לקבוע נכות רפואית גבוהה יותר מזו שקבע המומחה. כפי שפורט, המומחה הסביר בחקירתו כי הפגיעה בעצב המדיאני יכולה להיות בגבהים שונים, ובהתאם לה הפגיעה בתפקוד, ובכלל זה האם זו כוללת יותר שרירים ומה היקף הפגיעה בתחושה. כאשר נשאל המומחה על ידי ב"כ התובע האם היה מדויק יותר לקבוע נכות בהתאם לתקנות שהיו בתוקף במועד התאונה, השיב המומחה כי "העצב מפעיל את השרירים שמאפשרים לנו לעשות אגרוף לצבוט עם שני אצבעות ולכופף את שורש כף היד. הדברים האלה לא נפגעו בגלל שהפגיעה היא מרוחקת" (עמ' 94, שו' 26-27), ובהמשך: "הדברים המשמעותיים מבחינת הדירוג של פגיעה כזאת וזה עושה הבדל בין 40% 50% ל-10% זה מידת הפגיעה בעצב וגובה הפגיעה בעצב" (עמ' 96, שו' 1-2). לפיכך, חזקה כי לו סבר המומחה שהיה מקום לקבוע נכות גבוהה יותר בהתאם למידת וגובה הפגיעה בעצב, היה עושה כן. באשר לצלקת, המומחה קישר בין תלונותיו של התובע למיקום הנוירומה ומצא כי אלו תואמים את ממצאי האולטרסאונד.

נכויותיו הרפואיות של התובע בגין התאונה מסתכמות אפוא ב-10% נכות בגין הפרעה תפקודית ביד שמאל, ו-10% בגין צלקת רגישה. סך כל נכותו הרפואית המשוקללת בגין התאונה הינה 19%.

הנכות התפקודית

הלכה היא, שהפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על בסיס מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. יש לבחון את השפעת הנכות הרפואית שנקבע על נפגע מסוים וכן יש ליתן את הדעת לאופי הפגיעה והיקפה, להתחשב בגיל הנפגע, השכלתו וכישוריו ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע. לראיות המעידות על השלכה תפקודית, כגון שינוי בשכר יינתן משקל ממשי (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (פורסם בנבו, 8.6.1995); ע''א 2113/90  אדלר נ' סוכנויות  דרום בע''מ (פורסם בנבו, 21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 23.8.2010)).

בענייננו, נפגע התובע בתאונה כחודשיים וחצי לפני שמלאו לו 18 שנים, ונכון למועד חקירתו היה התובע כבן 24 שנים. בעת התאונה, עבד התובע כמתקין שלטים בשכר ממוצע של 4,200 ₪, על פי בסיס השכר במל"ל. בתצהירו טען התובע כי בעקבות התאונה נקבע לו פרופיל צבאי 45, קביעה אשר מנעה ממנו להתגייס ללוחמה כפי שתכנן. ביום 1.5.17 בעת חופשה מהצבא, עבר תאונה עם אופני שטח, אשר בעטיה נגרם לו שבר בכתף וכתוצאה מכך ירד הפרופיל הצבאי שלו זמנית ל-24. כן טען התובע כי נכון למועד תצהירו הוא בשירות סדיר בצה"ל, ועובד באופן לא קבוע בעבודות מזדמנות לא פיזיות התואמות את מצבו הרפואי.

התובע העיד בתצהירו כי מאז התאונה הוא מתקשה לעבוד ולתפקד עם ידו השמאלית הדומיננטית, ובנוסף הצלקת עדיין מכאיבה ומגבילה את תפקודו. עוד תיאר כי הוא מתקשה בהרמת משאות כבדים ופעילות מאומצת, וכשהוא מקבל מכה באזור הצלקת הוא סובל מכאבים עזים אשר משפיעים גם על שנתו, וכי ישנם לילות רבים בהם אינו מצליח להירדם בשל הכאבים העזים בידו. הוא סובל מחוסר תחושה באזורים מסוימים ביד שמאל, ויכול להיכוות או להיפצע ביד ולא להרגיש דבר. כן הצהיר כי מאז התאונה הוא מתקשה בפעולות הדורשות מאמץ ומתקשה במיוחד בכל פעולה המצריכה עבודה או עזרה ביד שמאל. את רוב הפעולות מבצע בידו הימנית וממעט להשתמש ביד שמאל עקב הכאבים וחוסר התחושה. כך, הוא נמנע מלשטוף כלים כיוון שעקב חוסר התחושה ביד ובאחיזה, שבר צלחות רבות. לטענתו, הוא מתקשה בהקלדה על מקלדת, ובשימוש בכלי עבודה, בפרט אלו המצריכים עבודה עם שתי הידיים. התובע אף הצהיר כי הוא סובל מכאבים באזור הצלקת ומתבייש בה, שכן לאור מיקומה נראה כאילו ניסה לשים קץ לחייו.

אמו של התובע העידה אף היא בתצהירה כי מאז התאונה מתקשה התובע בהרמת משאות כבדים ופעילות מאומצת המצריכה פעולה ביד שמאל, את רוב הפעולות הוא מבצע ביד ימין, וכי שבר כבר צלחות רבות בעת שניסה לשטוף כלים. גם בחקירתה אמרה כי בתקופה שאחרי התאונה שבר התובע הרבה כלים כשניסה לשטוף אותם (עמ' 48, שו' 24-14).

לטענת התובע, בשל הפגיעה בידו הדומיננטית נכותו התפקודית הינה גבוהה ביותר. בנוסף לנכות בגין שיתוק העצב המדיאני, הצלקת הינה תפקודית, שכן היא רגישה ומכאיבה, ומגבילה אותו, ויש מקום להגדיר את מלוא הנכות שנפסקה בגין הצלקת הרגישה מעל העצב הפגוע, אשר ללא התערבות ניתוחית לא צפויה להשתפר. לפיכך, טוען התובע כי יש להעמיד נכותו התפקודית הכוללת על 20% לכל הפחות.

הנתבעים מצדם טוענים כי מדובר בנכות שהשפעתה התפקודית זניחה ולכל היותר גורמת לאי נוחות. כל טווחי התנועה של התובע, הן בכף היד הן בשורש כף היד, תקינים, ואין לו הגבלה בתנועה. כמו כן, הצלקת אינה תפקודית, שכן לטענת התובע היא רגישה רק למגע ולא מגבילה את טווח התנועה, וכן ישנה תחושה ירודה וחולשה בשתי תנועות בלבד של האגודל. בהתאם לתמונות שהוצגו במהלך הדיונים, התובע נראה מתאמן ונתלה עם שתי ידיו על מוט מתח, כשלגופו קשורה משקולת. הנתבעים טענו כי התובע אינו מהימן ועלו סתירות בין טענותיו של התובע למגבלות, ליכולות פיזיות מועטות בידו השמאלית, וכן אף באשר לענידת שעון על ידו השמאלית, לבין הראיות שהוצגו לבית המשפט. לטענת הנתבעים, בניגוד לטענת התובע לחולשה ביד הפגועה, הוא נראה בתמונות שהוצגו לבית המשפט כאשר הוא אוחז כוסות ובקבוקי שתייה, וכן מרים "נרגילה" בידו השמאלית.

הנתבעים טענו עוד בסיכומיהם כי המומחה אישר בחקירתו שאבחנה של פגימות קשורה בשיתוף פעולה של הנבדק. במסמך מיום 20.1.17 (נ/195), כ- 9 חודשים טרם בדיקת המומחה מטעם בית המשפט, צוין מפי התובע כי הוא חש בטוב ומתפקד 100%, והתובע אישר בחקירתו כי מה שאמר הוא אמת. הנתבעים הפנו גם למסמך רפואי מיום 16.11.14 שהעיד על בדיקה נוירולוגית תקינה של התובע, ולכך שהתובע הוציא רישיון נהיגה למשאית.

עוד הוסיפו הנתבעים כי מחוות הדעת ומחקירת המומחה עולה כי התובע לא סובל מהגבלה בטווחי התנועה, השרירים האחראים לכוח הגס ולפעולות הפיזיות שהתובע יכול לבצע לא נפגעו, והתובע יכול לבצע כל פעולה פיזית ללא כל בעיה. ההפרעה היחידה שנותרה לתובע אפוא היא בהרמה של חפצים קלים עם קצות האצבעות, שכן אז הדבר יצריך ליווי של מבט. הצלקת אינה רגישה, המומחים מטעם הצדדים קבעו בגינה נכות בשיעור של 5% בלבד, וככל ויקבע כי הצלקת היא רגישה, יש לקבוע כי היא אינה תפקודית, בשים לב למיקומה ומאחר והמדובר ברגישות במגע בלבד.

כעולה מחקירתו של התובע, במועד התאונה היה התובע תלמיד בפנימייה ועבד בעבודות מזדמנות. התובע לא סיים בגרות מלאה, למד במסגרת כיתות יג'-יד' הנדסאות מכונות, וחסר לו לטענתו מבחן אחד להשלמת הלימודים. לצבא התגייס ושירת כמאבטח מתקנים, ובעקבות פציעה בכתף יצא לרם 2 ולרם ד' ולאחר מכן הוחזר לצבא ושירת כעובד כללי.

התובע העיד בחקירתו כי מאז התאונה עבד כנהג ב"אסי חלפים" ובעסק עצמאי משלו של ניקיון ספות. לאחר התאונה חזר לפנימיה, וכשהיה באמי"ת עבד כשוטף של בית כנסת, וכמדריך ששומר על ילדים במשפחתונים. נכון למועד עדותו הוא עובד כעצמאי בניקיון ספות, מזרונים, שטיחים וריפודים של רכבים (עמ' 26, שו' 27-16, עמ' 27, שו' 13, 30-24; עמ' 30, שו' 29 – עמ' 31, שו' 14).

באשר למגבלותיו, התובע העיד בחקירתו כי במסגרת עבודתו בנקיון ספות הוא משפריץ חומר עם הידית של המכונה על הספה, משפשף עם המברשת, מחטא, מנקה ושואב (עמ' 27, שו' 16-15). התובע נשאל אם הוא יכול להרים מושב נשלף של רכב שמשקלו כ- 3-2 ק"ג והשיב כי הוא יכול להרימו עם יד אחת, כשנשאל האם הוא יכול להרימו עם היד הפצועה, השיב "לא. גם אם אני צריך להרים משהו שהוא כבד אני מרים. אם אמא שלי חוזרת עם קניות אני אעזור אני לא מתעצל. ביד שמאל אני לוקח דברים פחות כבדים אבל אני מרים..." (עמ' 33, שו' 11-5). כששב ונשאל האם הוא יכול להרים גם עם יד שמאל את המושב אמר "אני מרים הכל ומשתדל שהדברים הכבדים ביד ימין", כי ביד שמאל יותר קשה לו, ואישר לאחר מכן כי הוא מרים את המושב ביד שמאל, ויכול להרים כל דבר ביד שמאל, אבל לא כמו שהוא מרים עם יד ימין בבטחון עצמי (עמ' 33, שו' 27-13).
עוד אישר התובע בחקירתו כי הוא יכול לנקות עם סמרטוט ביד שמאל (עמ' 35, שו' 8-7). התובע אמר שהוא מבצע פעילות ספורטיבית של ריצה וכי ניסה בעבר מספר פעמים להרים משקולות בחדר כושר, אבל ראה שהוא מתקשה בכך, וכן היה עושה מתח ביד ימין (עמ' 38, שו' 28-22; עמ' 39, שו' 12-4). עוד אישר התובע כי לאחר התאונה נהג בבאגי ובאופנוע שטח, תרגל בטירונות ירי מטווחים, עבד בעבודות גינון, וטייל במסלולי הליכה הרריים (עמ' 40, שו' 8-1; עמ' 41, שו' 10-7). התובע העיד כי הוא לא עונד שעון ביד שמאל בשל הכאב ואי הנוחות מהצלקת (עמ' 24, שו' 9-8). התובע אישר בחקירתו גם כי הוא בעל רשיון נהיגה לאופנוע ולמשאית עד 12 טון (עמ' 32, שו' 12). התובע נשאל בחקירתו כיצד הוא מסביר שמכתב מיום 29.1.17 צוין כי הוא "חש בטוב ללא תלונות מתפקד 100 אחוז" ולאחר שאישר שאמר את הדברים לרופא, הסביר זאת ברצונו להעלות את הפרופיל הצבאי שלו (עמ' 43, שו' 22-18). יצוין כי במהלך חקירתו הוצגו לתובע סרטונים והקלטות שונים, ואולם בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה, אלו לא יהוו ראיות בתיק, ולא אתייחס אליהם אפוא במסגרת פסק דין זה.

אינני מקבלת טענת הנתבעים כי אין לתובע כל נכות תפקודית, או כי מדובר באי נוחות קלה בלבד. המומחה הבהיר בעדותו כי "במקרה הספציפי הה יש פה בעיה אובייקטיבית שיש לה משמעויות ברורות לגמרי" (עמ' 83, שו' 3). כפי שפורט בפרק שדן בנכות הרפואית, המומחה אמר כי הנכות האמתית של התובע הינה בשל הפגיעה העצבית, ומשמעות הפגיעה של התובע ביד באה לידי ביטוי במניפולציה של חפץ עם האצבעות, כמו להרים משהו עם קצות האצבעות, בהעדר תחושה יש צורך להסתכל כדי לראות מה מרימים וכמה כח להפעיל כדי להחזיק אותו ביד (עמ' 89, שו' 28-9). המומחה אמר כי "יש הרבה עבודות שקשה מאוד לעשות. כל עבודה שדורשת מניפולציה של חפצים עם הידיים יהיה קשה מאוד לעשות בלי תחושה בקצות האצבעות" ואמר כי את העבודה של המומחה למשל, לא יוכל התובע לבצע ללא תחושה בקצות האצבעות (עמ' 89, שו' 31 – עמ' 90, שו' 2).

במהלך חקירתו הוצגו למומחה תמונות שונות שפרסם התובע ברשת החברתית "פייסבוק", בהן נראה התובע במספר תמונות כשהוא עונד שעון על ידו השמאלית, באחת אוחז בנרגילה ביד שמאל, באחרת אוחז בטלפון הנייד שלו ביד שמאל ונושא על כתפיו ילד (נ/4, נ/5, נ/10); מחזיק בקבוק בירה בקצות אצבעות יד שמאל כשהוא גם עונד שעון ביד זו (נ/6); נתלה על מתח בשתי ידיו כשהוא עוטה כפפות (נ/7); מחזיק מגרפה ביד שמאל כשהוא עוטה כפפות (נ/8); נוהג בבאגי (נ/9(1)); רוכב על אופניים בהזדמנויות שונות, כשבאחת מהן הוא עוטה כפפות (נ/9(2), נ/9(5)); רוכב על אופנוע שטח (נ/9(3)); אוחז בכוס בקצה אצבעותיו ומרים אותה מעלה (נ/9(7)).

המומחה אמר בהקשר זה כי: "זה לא שזה לא רלוונטי לגמרי אם הוא שם שעון או לא אבל כשיש לך פגיעה כזאת אתה יכול לבחור לשבת בבית ולא לעשות שום דבר ויש אנשים כאלה אחרי פציעה כזו או שאתה יכול לא לספר לרופא שיש לך בעיה ויתן לך אישור לרשיון נהיגה ואתה יכול לגדל את הילד שלך ויכול לשים שעון. אין פה סתירה בין הדברים, לא מדובר במאה אחוז נכות שמישהו משותק. זה שהוא מציג תמונה יותר מנופחת מהאמת יכול להיות אבל בחוות דעת כזאת אני מתאמץ לבודד את הנכות שאפשר אולי לכמת אותה בצורה יותר טובה וזה לא קשור אם יש שעון או אין שעון" (עמ' 87, שו' 26-20). ובהמשך: "אני יכול לבחור עם פציעה כזו לא לעשות שום דבר ולהיות מובטל או לחזור לחיים וזה כולל לחזור לחדר כושר. זו לא פציעה שתמנע ממנו להרים משקולות" (עמ' 88, שו' 7-5). כן הבהיר, כי פציעתו של התובע אינה מגבילה אותו לצורך אחיזה בכידון אופניים או אופנוע, אחיזה בכוסות או צילום ביד שמאל, "כי זה לא שהיד מנוטרלת ולא עושה שום דבר, יכולה לעשות הרבה דברים. מה שהסעיפים האלה מגדירים זה מה הוא יכול לעשות" (עמ' 89, שו' 5-1; עמ' 90, שו' 5-4).

מעדותו של התובע והמומחה, ומתמונות התובע שתוארו לעיל, עולה כי התובע מסוגל לבצע פעולות רבות בידו השמאלית, כמו לאגרף, לאחוז, ואף להרים משאות, וכי אין לתובע הגבלה בטווחי התנועה. יחד עם זאת, כפי שאישר המומחה, התובע אכן מוגבל בביצוע פעולות מסוימות הדורשות מניפולציה של הידיים בידו השמאלית, שהיא ידו הדומיננטית, כך שיהיו עבודות שיקשה עליו לבצע ביד זו. יחד עם זאת, לאור טווח הפעולות שהתובע אכן מסוגל לבצע, לרבות פעולות פיזיות שונות, נראה כי אין מדובר במגבלה שתגביל את התובע משמעותית מבחינה תפקודית. לאור גילו הצעיר של התובע באפשרותו אף לבחור באפיק מקצועי שיתאים למגבלה המסוימת שבידו.

באשר לצלקת, במקרים רבים, צלקות אינן משפיעות על הנכות התפקודית ותחשבנה כנכות אסתטית בלבד, ובמקרה של צלקות כואבות עם היבט תחושתי, עשויות אלו להשפיע על יכולת התפקוד, וכתוצאה מכך גם על כושר ההשתכרות. בענייננו, המומחה הבהיר כי הנכות שקבע בגין הצלקת היא בנוסף לנכות שקבע בגין הפגיעה העצבית, לאור הנוירומה מתחת לצלקת. יחד עם זאת, על אף אמירות המומחה ביחס לכאב שהצלקת עשויה לגרום, לאור עדותו של המומחה והנראה בתמונות התובע, בהן הוא עוטה כפפות המכסות את פרק כף היד ועונד שעון ביד שמאל, לא התרשמתי כי קיימת לצלקת השפעה תפקודית נוספת מעבר למגבלה העצבית של התובע. המומחה אישר כי יתכן שהתמונות שהוצגו לו בעת חקירתו סותרות את התלונות של התובע (עמ' 88, שו' 11-8), והתרשמתי מעדותו של המומחה כי עיקרה של הפגיעה התפקודית שנותרה לתובע בגין התאונה הינה כתוצאה מהפגיעה העצבית בידו של התובע. יצוין עוד כי המומחה מטעם התובע, ד"ר טיטיון, כמו גם המומחה מטעם הנתבעים ד"ר פעילן, העמידו שניהם את הנכות בגין הצלקת על 5% בלבד.

לאחר שהבאתי בחשבון כל האמור, מצאתי לנכון לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על שיעור של 10%.

שיעור הנזק
הפסדי שכר לעבר
לטענת התובע, במועד התאונה היה קטין בחופשה ועבד כאמור באופן זמני כמתקין שלטים בשכר ממוצע ע"ס 4,200 ₪ בחודש. לאחר התאונה לא חזר לעבודתו, ולנוכח הנכויות הזמניות יש לפצותו עבור 6 חודשים בגין הפסד שכר מלא. מתום תקופת המחלה ועד היום, טוען התובע כי יש לפצותו לפי 20% נכות תפקודית לפי השכר הממוצע במשק, ל-76 חודשים ובסה"כ 166,410 ₪.

לטענת הנתבעים, למעט תלוש חודש אוגוסט 2013 בו ארעה התאונה, לא צירף התובע ולו תלוש אחד או דוחות הכנסה אחרים מאז התאונה, הגם שעיון בתקופת דיווח והכנסות מהמל"ל (עמ' 152 למוצגי הנתבעים) מעלה שהתובע עבד לאורך תקופה ארוכה כשכיר ועובד כעצמאי עד היום כפי שגם העיד, ולפיכך ובהתאם לפסיקה יש לקבוע שהתובע לא הוכיח רכיב זה. עוד טוענים הנתבעים כי בעת התאונה היה התובע בחופשה מהלימודים ואמור היה לשוב לבית הספר ביום 1.9.2013, כך שלכל היותר נגרם לו הפסד שכר למשך 10 ימים; כעולה מדיווח המל"ל שכרו המצטבר של התובע עד חודש מרץ 2018 (מועד תחילת עבודתו כעצמאי) עמד על 68,958 ₪; התובע עצמו הצהיר שהיה באי כושר מלא לעבודה למשך 71 יום בלבד, וגם במל"ל הוכרה לתובע תקופת אי כושר של 71 יום שכן שב לעבוד בתום תקופה זו; מדוח רציפות עבודה במל"ל עולה שהתובע שב למעגל העבודה לכל המאוחר בחודש דצמבר 2013, ומחודש ינואר 2014 החל לעבוד ברשת אמי"ת במקביל להיות תלמיד; בחקירתו הודה התובע שחזר לעבודה כעובד ניקיון בבית כנסת כבר בחודש דצמבר 2013; והתובע הצהיר שתכנן לשרת כלוחם, ובעקבות התאונה נאלץ לשרת כמאבטח מתקנים, כך שממילא לא יכול היה לעבוד במשך 3 שנים, והתאונה למעשה שיפרה את מצבו הכלכלי שכן בעקבותיה התאפשר לו לעבוד בתקופת שירותי הצבאי.

בחינת נתוניו של התובע מעלה, כי במועד התאונה היה תלמיד תיכון כבן 18 שטרם החל לכתוב את סיפור חייו, ואולם כבר אז בהיותו קטין הראה נכונות לעבוד, כפי שמראה במהלך השנים שחלפו מאז התאונה, לרבות בשנים בהן היה תלמיד וחייל. בנסיבות העניין, לא נסתרה החזקה כי בעתיד יגיע התובע לרמת שכר ממוצעת במשק, ואולם אני סבורה כי הנחה זו מתקיימת אך בנוגע לתקופת העתיד, ולא לתקופת העבר כפי שמבקש התובע. בשים לב לכך שהתובע היה אמור לחזור לספסל הלימודים כ- 10 ימים לאחר קרות התאונה, המשיך ללמוד בכיתות יג'-יד' והתגייס לצה"ל, ממילא יש להניח כי לא היה מצליח לעבוד במשרה מלאה בתקופות אלו. כמו כן, בתקופה שלאחר השחרור מהצבא, בהעדר נסיבות ונתונים מיוחדים, יש להניח כי צעיר בתחילת דרכו המקצועית משתכר שכר התחלתי, ושכרו אינו עולה כדי השכר הממוצע במשק.

התובע נפצע בעת שעבד בעבודה מזדמנת בזמן החופש הגדול, עת היה תלמיד בפנימיה. במהלך התקופה הארוכה מאז מועד התאונה ועד היום, התובע סיים את לימודיו התיכוניים, המשיך לפי עדותו ללמוד לימודי המשך בכיתות יג'-יד' הנדסאות מכונות, התגייס לצה"ל בחודש ינואר 2017, ושירותו הצבאי אף הוקפא למעשה לתקופה מסוימת בשל פציעה שנגרמה לו בכתף בתאונת אופניים בחודש מאי 2017, כשביום 31.1.19 שב הפרופיל הצבאי שלו ל- 45 כפי שהיה עובר לאותה פציעה. התובע העיד כי במהלך התקופה שמאז התאונה עבד בעבודות מזדמנות שונות, לרבות בניקיון בית כנסת, שמירה על ילדים במשפחתונים, גינון, עסק לחלפים לרכב, וכי בשלב מסוים ברבעון הראשון של שנת 2018 החל לעבוד כעצמאי בעסק לניקיון שטיחים, ספות ומכוניות, כל אלו עיסוקים בעלי אופי פיזי.

מדוח רציפות ביטוח של המל"ל מעודכן ליום 3.10.18 שהוגש על ידי הנתבעים, עולה כי במקביל להיותו תלמיד עבד התובע ברשת אמי"ת עוד לפני התאונה בשנת 2013 והשתכר סך כולל של 902 ₪. בחודש התאונה - אוגוסט 2013 השתכר 2,100 ₪ מעבודתו אצל הנתבעים. בחודש דצמבר 2013 שב לעבודה ברשת אמי"ת, ועבד שם בחודשים ינואר 2014-ספטמבר 2014, נובמבר-דצמבר 2014, והשתכר שם סך כולל של 3,214 ₪. בחודש דצמבר 2014 עבד גם בחברת מגשים שירות והפקה והשתכר סך של 734 ₪. בחודש ינואר 2015 חזר לעבוד ברשת אמי"ת למשך 7 חודשים והשתכר סך כולל של 15,790 ₪, כשבחודש נובמבר 2015 השתכר בנוסף 507 ₪ בחברת מכשירי תנועה ומשאיות. בחודש ינואר 2016 שב לעבוד ברשת אמ"ית למשך 8 חודשים נוספים, והשתכר סך כולל של 10,031 ₪. מינואר 2017 עד יולי 2017 דווח כחייל. במקביל, במרץ 2017 החל לעבוד בעבודה נוספת ב"אסי חלפים", במשך 7 חודשים מצטברים (מרץ-יוני, אוקטובר-דצמבר), והרוויח סך כולל של 29,587 ₪. בין החודשים ינואר – מרץ 2018 הועסק על ידי חברת שירותי כח אדם והשתכר סך כולל של 9,095 ₪, ומחודש פברואר 2018 הינו מדווח כעצמאי. התובע לא הביא תלושי שכר כלשהם מלבד תלוש שכר אחד שהונפק ע"י הנתבעת עבור חודש אוגוסט 2013 ע"ס 2,100 ₪, ואף לא נתונים באשר להשתכרותו כעצמאי מאז חודש פברואר 2018.

מהאמור עולה כי במקביל להיותו תלמיד עבד התובע בעבודות מזדמנות, עוד כשהיה תלמיד תיכון עובר לתאונה, במהלך הלימודים ובחופשה. בשבוע עבודתו אצל הנתבעים במהלך החופש הגדול מאז 15.8.13 ועד לתאונה מיום 22.8.13 השתכר סך של 2,100 ₪, ויש להניח כי אלמלא התאונה היה מרוויח למצער סך של כ- 2,100 ₪ נוספים עד תחילת שנת הלימודים. מאחר והנתונים שהוגשו הינם נתונים מצטברים, ולאור גילו הצעיר של התובע בעת התאונה והיותו תלמיד, קיים קושי לחלץ את נתוני השכר המדויקים של התובע במהלך שנת הלימודים למול החופשות, אולם כאמור, עוד בשנה שקדמה לתאונה עבד התובע ברשת אמי"ת במהלך שנת הלימודים, ובתקופת החופש הועסק אצל הנתבעים בעבודה רווחית יותר. מטבע הדברים, בשים לב לגילו של התובע, שכ- 4 חודשים לאחר התאונה מלאו לו 18, יש להניח כי יכולת השתכרותו היתה אמורה לעלות במידה מסוימת מאז התאונה, בפרט במהלך חופשות מהלימודים בהן זמנו החופשי רב יותר, שאז סביר כי היה מגיע אף ליכולת השתכרות של שכר מינימום, וכך גם לאחר שחרורו מצה"ל.

כפי שנפסק לא אחת, אמנם נזק של הפסד השתכרות בעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה (ע"א 810/81  לוי נ' מזרחי (פורסם בנבו, 26.3.85) , אולם כאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של היעדר נתונים חד משמעיים, ניתן לפסוק גם בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי המתבסס על אחוזי הנכות שנקבעו (ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (פורסם בנבו, 11.6.14).

לאור כל האמור, ולאחר שהבאתי בחשבון את הקושי לחלץ את נתוני ההשתכרות המדויקים של התובע לעבר, לצד העובדה שמדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, אני סבורה כי יש מקום לפיצוי גלובאלי מסוים בגין הפסדי שכר לעבר. במסגרת השיקולים הבאתי בחשבון את תקופת הנכות הזמנית אותה העריך המומחה מטעם בית המשפט (100% למשך 3 חודשים אחרי התאונה, ו- 50% למשך 3 חודשים נוספים), ואת המגבלות שגרמה לו נכותו, שהיו גדולות יותר בתקופה הסמוכה לתאונה, לצד העובדה שהיה אמור לשוב לספסל הלימודים כשבוע לאחר התאונה, המשיך ללמוד טרם גיוסו לצבא, וכן לא הוכח שהתאונה שללה מן התובע תחום בו נהג לעבוד ולא יכול היה להשתלב בו שוב, שכן גם לאחר התאונה עבד התובע בעבודות פיזיות הדורשות שימוש בשתי ידיו. יחד עם זאת, ייתכן ולולא פציעתו עקב התאונה, הייתה פרושה בפניו קשת רחבה יותר של עבודות. נוכח מכלול הנתונים, לרבות הכנסתו של התובע עובר לתאונה ולאחריה כפי שפורטה לעיל, הפסד התובע בגין חודש התאונה שעומד על כ- 2,100 ₪; פרק הזמן הארוך שחלף מאז התאונה (7 שנים ו- 9 חודשים); החודשים שבהם היה התובע בלימודים (כ- 19 חודשים) ובשירות צבאי (32 חודשים), דבר שהגביל אפשרויותיו התעסוקתיות, שיעור הפגיעה התפקודית, והעובדה שעל אף שמד ובר בנזק מיוחד התובע לא הביא כל ראיה בקשר להשתכרותו מאז פברואר 2018 (ואפשר שלא בכדי), אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בגין הפסדי שכר לעבר בסך של 15,000 .

הפסד שכר בעתיד

לטענת התובע, לאור גילו הצעיר במועד התאונה ועל פי הפסיקה יש לחשב את הפסדי שכרו לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק לפי 20% נכות תפקודית, ובסך הכל 629,625 ₪, בתוספת פיצוי בגין הפסד תנאים סוציאליים ופנסיה בסך 78,703 ₪.

הנתבעים מצדם טוענים כי אין מקום לפיצוי בגין רכיב זה, שכן הנכות נמוכה ואינה תפקודית. לחילופין, יש לפצות בסכום גלובלי ולא על פי חישוב אקטוארי. עוד טענו הנתבעים כי לנוכח נתוניו האישיים של התובע אין לפסוק שכרו לפי השכר הממוצע במשק, אלא בגובה 8,000 ₪.

על פי הפסיקה, מקום בו מדובר בקטינים, וקיים קושי לבצע הערכה אינדיבידואלית של ניזוק שטרם החל את דרכו המקצועית והתעסוקתית, הנטייה היא לזהות את הגריעה מכושר ההשתכרות, עם הנכות הרפואית. כל זאת, בהיעדר קריטריון חילופי אחר שישמש לשומת הפיצוי, וכשלא הוכח טעם לסטייה מאחוז נכות זה. האמור לעיל אינו נכון לכל מקרה ומקרה, ומדובר בחזקה הניתנת לסתירה (ראו למשל: ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן (פורסם בנבו) (27.1.2014); ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי (20.2.2008)); ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח נ' אבו חנא (פורסם בנבו) (27.9.2005). יחד עם זאת, צוין בפסיקה, גם לגבי קטינים, כי כאשר הנכות הרפואית הינה נמוכה, הפרקטיקה הנוהגת הינה לפסוק סכום גלובלי, מתוך ההנחה שמידת ההגבלה וההשפעה על התפקוד היום-יומי אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית (ראו לדוגמא: רע"א 7798/18 פלונית נ' שושנה (פורסם בנבו, ‏22.11.2018), שם נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שפסק פיצוי באופן גלובלי - כ- 70% מהחישוב האריתמטי, בעניינה של תובעת שהייתה כבת 18 בעת התאונה, שנקבעה לה 5% נכות רפואית).

כפי שפורט לעיל, התובע המשיך לאחר התאונה לעבוד ולהשתכר על אף המגבלות התפקודיות. לאחר שהבאתי בחשבון שהתובע השתלב בשוק העבודה; את שיעור הנכות התפקודית; את ההשלכה התפקודית המסוימת של הפגיעה, אשר יתכן ותפגע ותצמצם את סוג ואופי המשרות בהן יוכל להשתלב התובע, יחד עם העובדה שכפי שנקבע, התובע אינו מוגבל בביצוע עבודות פיזיות רבות, ואף עבד בעבודות פיזיות כאמור; וגילו הצעיר של התובע - אני מוצאת להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על 70% מחישוב אקטוארי לפי שיעור הנכות התפקודית שקבעתי לעיל.

באשר לבסיס השכר לצורך חישוב הפסד ההשתכרות בעתיד, מצאתי כאמור כי אין לחרוג במקרה דנן מן ההלכה לפיה יש להסתמך על השכר הממוצע במשק, הכולל גם עובדים זרים המועסקים בישראל (ע"א 267/12 דוידנקו נ' הפול - המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (פורסם בנבו, 2.7.12) בס' 6; רע"א 4681/17 אבו זאיד נ' אלקאדי (פורסם בנבו, 31.7.17) בס' 4).

בהתאם לפרסום הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר הממוצע במשק, לישראלים ועובדים זרים, נכון לפברואר 2020 עמד על 10,670 ₪, ועל בסיס שכר זה יחושב הפיצוי, מאחר שהשינויים בשכר הממוצע מאז מושפעים מהשלכות משבר הקורונה ואינם משקפים שכר ממוצע ריאלי (ראו בעניין זה: ת.א. (מחוזי י-ם) 24237-02-15 אלמוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 12.8.20); ת.א. (מחוזי ת"א) 33863-02-19 נ.ר. נ' הפול (פורסם בנבו, 19.8.20); ת.א. (מחוזי מרכז) 9319-05-14‏ ‏ מ.ט. נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו, 11.10.20)).

חישוב הפסד שכר בעתיד יהא בהתאם לפגיעה בכושר ההשתכרות כפי שפורטה לעיל – דהיינו 70% מחישוב אקטוארי לפי נכות תפקודית בשיעור 10%.

הפיצוי בגין ראש הנזק של גריעה מכושר ההשתכרות לעתיד, כולל הפסד פנסיה בשיעור 12.5%, ובחישוב עד גיל 67 ושיעור היוון של 3%, עומד אפוא על סך של 240,650 ₪.

עזרת צד ג'

לטענת התובע בתצהירו, מאז התאונה נאלץ להיעזר בבני משפחתו וחבריו בהתנהלות היומיומית ובכל פעולה בדורשת שימוש בידו השמאלית. כמו כן, בסיכומיו הפנה לעדותו של המומחה בנוגע למגבלותיו בכל הנוגע למוטוריקה עדינה ונפילת חפצים מהיד בשל חוסר תחושה, וכן לתצהירו של אמו ועדותה. התובע מבקש בסיכומיו לפצותו בסכום של 75,000 ₪ לעבר ולעתיד בגין רכיב זה.

לטענת הנתבעים, התובע לא טען שקיבל עזרה בשכר, ולמעט אמו לא הוגשו תצהירים של אותם חברים שעזרו לתובע על פי טענתו. לפי הפסיקה, על התובע להביא הוכחות מספיקות לגבי הכנסותיו של אותו עוזר שאבדו. בנוסף, לא נטען שאמו של התובע נעדרה מהעבודה והעזרה אינה חריגה. עוד הוסיפו הנתבעים, כי התובע שירת בצה"ל 3 שנים והעיד ששירת בבסיס סגור בו שהה 5 ימים בשבוע. על כן, ברי שבנסיבות אלו לא נזקק לעזרת אמו בכל אותה התקופה. התובע שב לעבודה לאחר 71 יום בלבד לעבודה פיזית בניקיון וגינון, ובהמשך פתח עסק עצמאי הכרוך בעבודה פיזית, התובע מסוגל להרים משקלים, להתאמן בחדר כושר. משכך, טוענים הנתבעים כי אין מקום לפצות את התובע ברכיב זה, ולחילופין הציעו סך גלובלי של 3,000 ₪.

על פי הפסיקה, כאשר בני משפחה מעניקים עזרה החורגת מעזרה רגילה ומעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו למשל: רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 6.1.2015), וההפניות שם). אין לראות בעזרה שלא הוכחה כדבעי עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (התשנ"ח – 1997) 424; ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' (פורסם בנבו, 27.12.1973)). משכך, יש לבחון אם היה התובע זכאי לקבלת עזרה כזאת, ואם זו ניתנה לו, בין על ידי אדם שאינו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב משפחה, והתשובה לכך יכול שתשפיע על גובה הפיצוי. בהיעדר נתונים על הוצאה ממשית והיקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה על דרך של אומדן גלובלי ( ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) .

בענייננו, מהמסמכים הרפואיים שהוצגו עולה כי בעקבות התאונה אושפז התובע ונזקק לניתוח, וידו הושמה בסד גבס ולאחר מכן בסד פלסטי, תוך המלצה לביצוע ריפוי בעיסוק והרמת היד. בחודשים שלאחר התאונה המשיך התובע להתלונן על חוסר תחושב באצבעות 4-1 וכאבים בצלקת. לאור מהות הפגיעה ותקופת הנכות הזמנית שקבע המומחה מטעם בית המשפט, סביר כי התובע אכן היה זקוק לעזרת צד ג', בפרט בתקופה הסמוכה לתאונה בה נזקק לטיפול ועזרה אינטנסיביים, ואף תקופה מסוימת לאחר מכן. בנוגע לעתיד, מהתרשמותי ממצבו של התובע וכן לאחר בחינת כלל הראיות שהובאו, לא ניכר כי התובע זקוק לעזרת צד ג' משמעותית, על אף שיכול לעלות קושי מסוים בביצוע חלק ממטלות הבית.

במכלול נסיבות העניין, לרבות בשים לב לגילו הצעיר של התובע, ומשלא הוצאו סכומי כסף בגין עזרה בשכר, אני מוצאת לנכון להעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד על סך של 15,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

לטענת התובע, נגרמו לו הוצאות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות וכיוצ"ב. משכך, טען כי יש לפצותו בסכום של 20,000 ₪.

לטענת הנתבעים, התובע צירף 4 קבלות בלבד, שמקורן בין היתר, בהוצאות משפט ודרישת תשלום ללא קבלה. לפיכך, התובע אינו זכאי לקבל פיצוי בגין רכיב זה, שכן התאונה היא תאונת עבודה והוא זכאי לכיסוי מקופת החולים או מהמל"ל. במשך שלוש שנים בהן היה התובע חייל, זכאי התובע לטיפולים ובדיקות רפואיות על חשבון הצבא. בנוסף נטען, כי המומחים קבעו שהתובע לא יזדקק לטיפולים בעתיד, ולפיכך אין לפצותו גם לעתיד.

בהקשר להוצאות רפואיות נפסק לא אחת, כי העיקרון המנחה העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הוא העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק לפצות את הנפגע בסכום אשר יעמיד את הנפגע, ככל הניתן, באותו מצב בו הוא היה, אילולא מעשה הנזיקין (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). על בסיס עיקרון זה, נקבע שניזוק זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות, וכן להוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם השבת המצב לקדמותו (שם).

בענייננו, סביר שנגרמו לתובע הוצאות שונות בגין נסיעות לטיפולים, בין היתר כפי שפורטו בסעיפים 23-22 לתצהירו, בהם ביקורות רפואיות רבות, בדיקות שונות לרבות EMG ואולטרסאונד, ריפוי בעיסוק, ועוד, וכי נזקק למשככי כאבים משך תקופה לא מבוטלת. יחד עם זאת, התובע אינו עובר כיום טיפולים רפואיים כלשהם, ואף לא הוכיח כי יזקק לטיפולים כלשהם בעתיד. כמו כן, מדובר בתאונת עבודה, ולפיכך זכאי התובע למלוא הוצאותיו מהמל"ל. בהתחשב בכל האמור, ובשים לכך שהתובע הציג קבלות ע"ס 1,131 ₪ (עמ' 91-90 למוצגי התובע), אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בגין הוצאותיו לעבר ולעתיד בסכום של 4,000 ₪.

כאב וסבל

התובע עותר בסיכומיו לפסוק לו סכום של 120,000 ₪ בגין כאב וסבל.

הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי יש לפצות התובע בראש נזק זה לכל היותר לפי 4 ימי אשפוז ונכות רפואית של 14.5% (לפי חישוב של 5% בלבד בגין הצלקת), ולפי כפל פלת"ד, ובסך הכל 57,328 ₪.

על פי הפסיקה, בתביעות לפי פקודת הנזיקין, על בית המשפט להעריך את הכאב והסבל בנסיבות המקרה המיוחדות, בהתחשב במהות הפגיעה, שיעור הנכות, הטיפול והסבל שסבל התובע בעבר ואלה הצפויים לו בעתיד, וכלל הנסיבות הרלוונטיות האחרות, והפיצוי ניתן בדרך אומדן (ראו למשל: ע"א 180/88 עוזרי נ' שרופי (פורסם בנבו) (31,12.1988)).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בהתחשב בנכותו של התובע לרבות בגין הצלקת שבידו, גילו, ונסיבות התאונה כפי שפורטו לעיל, כמו גם בשים לב לעדותו של התובע כי נגרמת לו מבוכה רבה בשל הצלקת שבידו שכן בשל צורת הצלקת ומיקומה נראה הדבר כאילו ניסה לשים קץ לחייו, אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 85,000 ₪ בראש נזק זה.

שכר טרחת עורך דין בגין ייצוג במל"ל

התובע טוען כי בגין תגמולי המל"ל שולם שכ"ט עו"ד בהתאם לשכר הטרחה הקבוע בחוק, והוא מבקש לפסוק לו 8,278 ₪ בגין הוצאה זו.

הנתבעים טוענים כי בכתב התביעה נטען נזק זה במסגרת הנזקים המיוחדים, ללא כל סכום, ורק בסיכומי התובע צוין לראשונה הסכום המבוקש, ומשכך יש לדחות הדרישה. עוד לטענתם, לא הוכח שהתובע נאלץ לשלם שכ"ט בגין ייצוגו ולא הוכח סכומו, והתובע לא צרף לראיותיו קבלות בגין ההוצאה הנטענת. הנתבעים טוענים כי הפרקטיקה הינה שלא לפסוק לטובת הנפגע את ההוצאות שהוציא כשכ"ט בגין ייצוגו במל"ל, וכי הפסיקה אליה הפנה התובע בעניין זה הינה החריג לכלל.

בפסיקה נשמעו עמדות שונות בסוגיה זו וטרם התקבלה הלכה מחייבת. קיימת פסיקה של בתי משפט שלום התומכת בפסיקת רכיב זה לנפגע (ראו למשל: ת.א. (שלום ת"א) 33341/05 כצוביץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (7.3.2007); ת"א (שלום ת"א) 65775-06-15 פלונית נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (5.8.2019); ת.א. (שלום הרצ') 42308-09-17‏ פלונית נ' ביו אליקסיר בע"מ (23.4.20); ת.א. (שלום בת ים) פלונית נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (30.11.20)). זאת בפרט כאשר מדובר בתביעות המתנהלות לפי סעיף 6ב' לחוק הפלת"ד (ת"א (שלום י-ם) 68722-06-17 פלונית נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (4.6.2020)).

מנגד, ראו למשל: ת"א (מחוזי י-ם) 24758-03-11 אהל נגד הפול חברה לביטוח (21.5.15); ת"א (שלום פ"ת) 61343-11-18 פלונית נגד הפניקס חברה לביטוח (26.7.20); ת"א (שלום ת"א) 19139-12-17 פלוני  נגד הפול חברה לביטוח (31.3.20); ת"א (מחוזי מרכז) 21111-05-10 כהן נגד עיזבון המנוח טורוק (27.9.12). ערעור על פסק הדין לרבות ברכיב של החזר הוצאות המל"ל נדחה בע"א 8326/12 כהן נגד עזבון המנוח טורוק (29.4.13), בסע' 10). למען שלמות התמונה יצוין כי הפסיקות האמורות ניתנו בהקשר של תאונות דרכים, ולא בתביעת נזקי גוף לפי פקודת הנזיקין.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, אני סבורה כי אין לקבל טענתו זו של התובע. הסכום בגינו מתבקש ההחזר נטען לראשונה בסיכומי התובע. התובע אמנם טען בתצהירו כי נגרמו לו בעקבות התאונה הוצאות משפט, ואולם הטענה נטענה באופן כללי ולא ביחס להליכי המל"ל, ומבלי לנקוב בסכומים כלשהם. אף לא צורפו אסמכתאות כגון הסכם שכר טרחה לתיק המוצגים מטעם התובע וקבלה בגין הייצוג, ולנתבעים לא הייתה אפוא אפשרות ראויה לחקור את התובע על הוצאה זו. משכך, איני מוצאת מקום לפסוק לתובע החזר הוצאות המל"ל.

ניכויי מל"ל

התובע טוען כי ניכויי המל"ל אותם יש לנכות הינם דמי פגיעה בסך 7,352 ₪, ומענק נכות בסך 39,818 ₪, ובסך הכל 47,170 ₪.

הנתבעים טוענים כי לסכומים אלו יש להוסיף סך נוסף של 3,173 ₪ בגין הנכות הזמנית, ובסך הכל 50,343 ₪, שאותו יש לשערך ממועד קבלתו ועד ליום פסק הדין.

כעולה ממסמכי המל"ל שהוגשו (עמ' 87-88 למוצגי התובע), בעקבות התאונה שולמו לתובע הסכומים הבאים:
סך של 1,226 ש"ח מיום 6.11.14, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומד על 1,324 ₪.
סך של 6,126 ₪ מיום 17.4.15 ,בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומד על 6,669 ₪
סך של 39,818 ₪ מיום 16.4.15, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומד על 43,335 ₪
סך של 2,150 ₪ מיום 16.4.15, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומד על 2,340 ₪.
סך של 104 ₪ (לאחר קיזוז) מיום 30.4.15, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומד על 113 ₪.
סך כל הסכומים לניכוי, משוערכים להיום, עומדים על 53,781 ₪.

סיכום חישוב הנזק

    בהתאם למפורט לעיל, נפסקו לתובע סכומי פיצוי כדלקמן:
הפסדי שכר לעבר 15,000 ₪
הפסדי שכר לעתיד (כולל פנסיה) 240,650 ₪
עזרת צד ג' בעבר ובעתיד             15,000 ₪
הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד 4,000 ₪
כאב וסבל                                         85,000 ₪
סך הכל                                                359,650 ₪
לאחר הפחתת 15% אשם תורם 305,702 ₪
בניכוי תגמולי מל"ל 53,781 ₪ (-)
סה"כ 251,921 ₪

סוף דבר

התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסכום של 251,921 ₪ , כמפורט לעיל.

לסכום זה יש להוסיף את הסכומים כדלקמן:  
שכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל של 62,000 ₪. בסכום זה נלקח בחשבון גם תשלום התובע לד"ר טיטיון, המומחה הרפואי מטעמו עבור חוות דעתו הרפואית, בהתאם לקבלה שהוצגה (עמ' 93 במוצגי התובע). יוער כי בהתאם להחלטה בדבר מינוי המומחה מטעם בית המשפט מיום 8.8.17, כמו גם לקבלה שהוגשה ביום 13.11.17, הנתבעים הם שנשאו בשכ"ט המומחה מטעם בית המשפט בגין חוות דעתו. עוד יצוין כי בהחלטה מיום 5.2.20 קבעתי כי התובע יישא בשכר עדות מומחה בית המשפט בשל הגעתו לדיון נוסף, ובית המשפט המחוזי בהחלטתו ברע"א 51783-02-20 מיום 17.3.20 לא מצא כי יש לשנות מהחלטה זו.

החזר אגרת בית משפט בסכום של 705 ₪ כפי ששולמה על ידי התובע, בשיערוך להיום - 750 ₪.

הסכומים המפורטים לעיל ישולמו תוך 45 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ו סיוון תשפ"א, 26 מאי 2021, בהעדר הצדדים.